גבעת הלבונה· רבי נפתלי הירץ בומבאך
סימן מג
א) הנה הדגול מרבבה באו"ח סי' רע"א נסתפק בדין קטן שהתפלל ערבית בליל שבת אי יכול להוציא בקידוש היום לגדול שהתפלל ערבית משום דהקטן היא תרי דרבנן גוף החיוב דקטן בקידוש הוא רק דרבנן וכיון שכבר התפלל הוה תרי דרבנן והגדול אף שהתפלל מ"מ הוה רק חדא דרבנן. וכתב שהדבר תלוי בזה שהביא המג"א בסי' קפ"ו לענין ברכת המזון כה"ג אי מי שמחויב תרי דרבנן מוציא חד דרבנן יעו"ש בדג"מ ובמג"א קפ"ו שם ובפרמ"ג מזה. והנה בהיות הדבר נוגע לכמה ענינים אמרתי לעיין קצת בזה, והנה מקור הדבר במגילה י"ט במשנה הכל כשרים לקרות את המגילה חוץ מחש"ו והוכיחו תוס' שם דע"כ מיירי בקטן שהגיע לחינוך ואעפ"כ פסול משום דגבי דידי' הוי תרי דרבנן ואינו מוציא חד דרבנן יעו"ש. אכן ראיתי להטו"א במגילה שם הביא ראיות שלא כדבריהם ודחה דברי התוס' והעלה דכל שהוא דרבנן אין חילוק בין חד דרבנן לתרי דרבנן לענין קלישותא רק שניהם שוים יעו"ש. והנה לפ"ז אין שום ספק בדבר דבודאי בכל מקום מוציא כה"ג. אכן לענ"ד יש ליישב קושיותיו באופן שדברי תוס' נכונים:
הנה מקודם רצה להביא ראי' לדברי התוס' ממנחות ל"א דקאמר קסבר אין קנין לנכרי בא"י והוה מחיוב על הפטור אף דהוה דרבנן מטעם מירוח וע"כ דדמי יותר לחיוב וכמ"ש תוס' שם. ואולם כתב דאדרבה מהסוגי' ראי' שלכ"ד התוס' דאי ס"ד דתרי דרבנן חמור מחד דרבנן א"כ איך קאמר לו קח מהשוק דרוב ע"ה מעשרין הם והרי זה הוה ב' דרבנן רוב מעשרין ולקוח וטבל שנתערב הוה חד דרבנן וכן ללישנא בתרא דאמר לו קח מהעכו"ם ג"כ הוה ב' דרבנן של עכו"ם ולקוח וע"כ דאין חילוק יעו"ש בטו"א. והנה דבריו תמוהים דלפ"ז הסוגיא סותרת עצמה דקאמר דלא אמר קח מעכו"ם דסבר אין קנין והיינו דדמי יותר לחיוב וא"כ מה אמר קח מהשוק הרי גם זה אינו כמו הטבל המעורב דדמי יותר לפטור וכן בלישנא בתרא דאמר קח מהעכו"ם ולא קאמר מהשוק משום דאין רוב ע"ה מעשרין הם וקשה ג"כ דהרי סוף סוף דמאי רק דרבנן וע"כ משום דדמי יותר לחיוב וכמ"ש תוס' בבכורות י"א ע"ב וא"כ מה הועיל במה דקאמר קח מעכו"ם הרי בזה בהיפוך דמי יותר לפטור והסוגיא תמוה לפי דבריו להמעיין בסוגיא שם ובתוס' בכורות הנ"ל. ואמנם הטו"א לא הביא רק הא דקסבר אין קנין לראי' דדמי יותר לחיוב אבל באמת גם מהא דאין רוב ע"ה מעשרין מוכח כך וכתוס' בכורות הנ"ל. ובאמת שהב"י ביו"ד סי' ש"ל הביא בשם מ"כ שהביא ראיה דאין מפרישין חלה מחד דרבנן על תרי דרבנן מהא דאין רוב ע"ה מעשרין הם אף דדמאי דרבנן משום דדמי יותר לחיוב יעו"ש ובודאי כונתו לתוס' בכורות הנ"ל יעו"ש:
והנה לדברי הטו"א הרי משם ראי' להיפוך ותמוהים דברי הב"י והמ"כ ולפלא שהטו"א לא הביא דבריהם. אכן לענ"ד דברי הב"י נכונים דשפיר מוכח שם דתרי דרבנן חשוב קולא מחד דרבנן ואולם הדבר ברור דתרי דרבנן נקרא רק כמו בדינו של הב"י שם שנתערב ונתבטל ברוב ועוד דגוף החלה דרבנן והיינו דחז"ל גזרו חיוב חלה וגם אמרו חז"ל דאיסור שנתערב אינו בטל ברוב וכל אחד הוא בפ"ע וכאן נזדמנו יחד הני ב' דברים חלה דרבנן וביטול ברוב בה"ג הוה תרי דרבנן. אכן בדמאי דחז"ל שגזרו על דמאי בפירוש דצריך להפריש המה דיברו מדבר שיש עליו ב' פטורי דאורייתא דרוב מעשרין ולקוח ואעפ"כ גזרו בפירוש שצריך לעשר וגזרו ע"ז ביחוד שפיר הוה רק חד דרבנן דעל דבר זה גזרו חז"ל יהי' מאיזה טעם שיהי' ורק במקום דגזירת חז"ל הי' בכל אחד בפ"ע דחז"ל גזרו דאינו בטל ברוב ולא גזרו בפירוש על חלה דרבנן ורק כעת נזדמנה דבר זה שפיר הוה תרי דרבנן. אבל בדמאי חז"ל גזרו בפירוש על דבר זה ולא יצויר בחד דרבנן א"כ גזרה זו הוה חד דרבנן. וכן בלוקח מנכרי דחז"ל גזרו ע"ז ביחוד ולא יצויר שלא יהיה בו ב' פטורי דאורייתא מירוח העכו"ם ולקוח ואעפ"כ גזרו חז"ל וכיון שכן הוה רק חד דרבנן וזה סברא ברורה לענ"ד וא"כ מיושב קושיות הטו"א ואדרבה מכאן ראי' כדברי התוס' כמ"ש הב"י והטו"א בעצמו בתחילת דבריו ודוק בזה:
ב) וע"ד הפלפול נראה דאדרבה אם נחזיק בשיטת הטו"א דדמאי וכן הלקוח מעכו"ם הוה תרי דרבנן שוב מוכח מסוגי' זו דאין להפריש מחד דרבנן אתרי דרבנן וכן בהיפוך וכשיטת הב"י והמ"כ וכשיטת התוס' במגילה הנ"ל דתרי דרבנן אינו מוציא חד דרבנן. דהנה הך עובדא דר"ש שזורי שבמנחות ל"א הנ"ל מובא ג"כ בירושלמי פ"ה דדמאי ורק דבש"ס מנחות קאמר דר"ט השיב לו קח מן השוק ועשר עליו קסבר דאורייתא ברובא בטל ורוב ע"ה מעשרין והו"ל מפטור על הפטור ופריך ולימא קח מן הנכרי ומשני קסבר אין קנין כו' איכא דאמרי אמר לי' קח מן העו"כ קסבר יש קנין כו' ופריך ולימא לי' קח מהשוק ומשני קסבר אין רוב ע"ה מעשרין. ובירושלמי קאמר אהך דאמר לי' קח מעו"כ קסבר אין קנין יעו"ש. וכבר תמהו דאדרבא אם אין קנין הו"ל מחיוב על הפטור כמבואר בסוגי' דמנחות וגם שהוא בהיפוך מש"ס דילן ועיין במפורשים מזה. ובשיטת התוס' והב"י הנ"ל נראה לבאר דהנה רש"י במנחות שם הביא מה ששמע לפרש הך עובדא דהי' טבל של דמאי שנתערב לו בחולין והקשה ע"ז דא"כ מאי קא"ל קח מעו"כ שמא ע"ה זה שמכר הטבל לא עישר והו"ל מפטור על החיוב. ודחה מכח זה פירושם והיא קושי' עצומה. ונראה לבאר הדבר דהנה בגוף הדבר שדחקו לפרש דהי' טבל של דמאי אינו מובן מדוע נכנסו בפירצה דחוקה לפרש סתם טבל דהיא דמאי. הגם דמצינו כעין זה בתוס' תמורה ד' שפירשו המשנה דספ"ו דדמאי וטבל סתמא פירושו דמאי. והתויו"ט בדמאי שם העיר עליהם דבמשנה קרי לי' טבל וחידוש שלא הביא מדברי רש"י מנחות הנ"ל שפירש לשון טבל סתם טבל של דמאי. אמנם גם לדברי התוס' אין ראי' לכאן דרק שם כיון דנשנה במס' דמאי שפיר יש לפרש סתם טבל בדמאי דכל המס' מדבר מזה אבל כאן לפרש עובדא המבואר בש"ס סתם טבל דמיירי בדמאי הוא דוחק גדול ולא ראיתי מי שיבאר הדבר כי אין תח"י מפורשי מנחות. והנראה לבאר דעתם דהנה כבר הקשו תוס' שם בהא דקאמר הש"ס דמשו"ה לא קא"ל קח מנכרי דסבר אין קנין דהרי עכ"פ פטור מה"ת משום מירוח העו"כ דהרי בע"כ מאן דאית לי' אין קנין סובר מירוח הנכרי פוטר. ועוד הקשו דהרי בל"ז כל לקוח הוא מדרבנן יעו"ש וכזה הקשו בב"מ פ"ח ובבכורות י"א וכנ"ל. ונראה דקושיות אלו דחקו לרבותיו של רש"י לפרש הסוגי' בדמאי ועפ"ז כל הסוגי' יתפרש ברווחא דכבר הבאתי קושית הטו"א דהרי הא דדמאי וכן הלקוח מעכו"ם הוה תרי דרבנן והא דטבל שנתערב הוא חד דרבנן והוה מפטור על החיוב וכנ"ל. ולכן נראה דקושיות הטו"א גם קושיות התוס' מתורצים כ"א בירך חבירתה לפירוש המפורשים דהך עובדא מיירי בדמאי א"כ הרי הדמאי גם קודם שנתערב הוה תרי דרבנן ובפרטות אחרי שנתערב הוה ג' דרבנן ואמנם ב' דרבנן עם ג' דרבנן דינם שוה דתרוייהו אין להם עיקר בדאורייתא ולזה קא"ל קח מהשוק דקסבר רוב ע"ה מעשרים הם וא"כ גם זה הוה ב' דרבנן וכדברי הטו"א והוה מפטור על הפטור. ובאמת לפ"ז א"צ לגרוס שם בש"ס הני תיבות דקסבר דאורייתא ברובא בטל דבל"ז הוה ב' דרבנן וכאשר באמת השטמ"ק בגליון שם מוחק הני תיבות יעו"ש. וע"ז פריך הש"ס ולימא לי' קח מהשוק ומשני קסבר אין קנין והכונה עפ"מ דמתבאר מדברי תוס' בב"מ פ"ח ע"א בסופו בהא שכתבו שיטת הריב"ם דלוקח קודם מירוח דוקא פטור ואחר מירוח חייב סיימו שם ולוקח מנכרי הוה איפכא דקונה קודם מירוח חייב כיון דאין קנין להפקיע מידי מעשר לא נקראת תבואת זרעך של מוכר ורק של הקונה ממנו יעו"ש. ומפורש מדבריהם כלל חדש דאם אין קנין לנכרי בא"י אינו פטור משום לקוח בתבואה הנקנית מעו"כ. וא"כ כיון דסבר אין קנין א"כ נהי דפטור משום מירוח העכו"ם וכקושית התוס' אמנם הרי שוב הוה רק חדא דרבנן משום מירוח ותבואה שנתערבה הוה ג' או ב' דרבנן והוה מחיוב על הפטור. ואיכא דאמרי שהשיבו קח מנכרי דקסבר יש קנין וא"כ הוה ב' דרבנן והיינו דנהי דאליבי' מירוח הנכרי אינו פוטר דזה תליא בזה וכנ"ל בתוס' מ"מ כיון דיש קנין שוב פטור מטעם לקוח. ופריך ולימא לי' קח מהשוק ומשני קסבר אין רוב ע"ה מעשרין והיינו דנהי דמ"מ דמאי היא רק מדרבנן וכקושית התוס' הנ"ל מ"מ הדבר ברור דאם אין רוב ע"ה מעשרין הא דדמאי הוא רק מדרבנן אף דספק גמור הוא מ"מ כיון שהוא לקוח א"כ הוה רק דרבנן ועכ"פ דמאי הוה רק חדא דרבנן אם אין רוב ע"ה מעשרין ורק אם רוב מעשרין הוה ב' דרבנן אבל כיון שס"ל אין רוב ע"ה מעשרין א"כ הוה רק חדא דרבנן והוה מחיוב על הפטור ומשו"ה קא"ל קח מהעכו"ם ומיושבים קושית התוס' וקושיות הטו"א כ"א בירך חבירתה. וזהו שדחק לרבותיו של רש"י לפרש הך עובדא בדמאי. וקצת מוכח דמיירי בתערובות דמאי מדאמר רק עשר עליו ולא קאמר ג"כ תרום עלי ומזה מוכח דמיירי בטבל דמאי דא"צ לתרום רק לעשר ושפיר פירשו. ומיושב קושיות רש"י דהאיך מועיל של נכרי שמא זה הע"ה לא עישר והוה מפטור על חיוב. ולהנ"ל מיושב דנהי דלא עישר א"מ עכ"פ הוה דרבנן מטעם לקוח וכיון שנתערב הוה תרי דרבנן וגם מה שקנה מעו"כ הוי תרי דרבנן ויוכל להפריש מזה ע"ז אולם מה שיקנה כעת אצל ע"ה יהי' רק חדא דרבנן ומיושב דברי רבותיו של רש"י וכל הסוגי' יתפרש שפיר לפירושם. ומעתה כ"ז ש"ס דידן דקאמר קסבר יש קנין שפיר הוכיחו רבותיו של רש"י לפרש בשיטתי' דמפרש הך עובדא בדמאי. אכן הירושלמי יש לומר דמפרש דהמעשה הי' בטבל גמור וא"כ הוה רק חדא דרבנן וכיון שאמר לו ליקח מנכרי בע"כ דסובר אין קנין ואין כאן פטורא לא מטעם קנינו של העכו"ם ולא מטעם לקוח ורק משום מירוח הנכרי והוה שפיר מחד דרבנן על חד דרבנן. אכן אם יסבור יש קנין א"כ הוה תרי דרבנן והוה מתרי דרבנן על חד דרבנן ובע"כ דסובר אין קנין ומבואר דברי ירושלמי ואין סתירה מבבלי לירושלמי ורק שנחלקו בפירושא דטבל אם דמאי או ודאי ודו"ק. ויוצא מזה דאם נאמר כדברי הטו"א דזה הוי תרי דרבנן בודאי דמוכח כתוס' והב"י וכנ"ל:
ג) אמנם לכאורה יוקשה כיון דהירושלמי מפרש הך עובדא בודאי טבל מדוע הוצרך לומר שיקנה מנכרי הרי יוכל לקנות גם מישראל ויהי' חד דרבנן מטעם לקוח. אמנם הדבר נכון דהרי כבר העירו התוס' בסוגיין ובב"מ פ"ח אהך דשמעתין מדוע לא אמר לי' שיקח מן הממורח דל"ה אלא דרבנן מטעם לקוח ובב"מ שם תירצו דזה הוה מחיוב על הפטור כיון דאילו הדר מכר קנה לי' הוה חיוב יעו"ש. וא"כ משו"ה ציוה לו לקנות מנכרי שנתמרח אצלו דלא יבא לעולם לידי חיוב. ועוד נראה דבגוף קושית התוס' דאמאי לא אמר לי' שיקח מישראל לכאורה תמוה דהרי מבואר במשנה פ"ה דדמאי מ"ח דאין אדם רשאי למכור טבל אלא לצורך ועיין ברע"ב ותויו"ט בדמאי פ"ז מ"ד שכתבו דמשו"ה נקטה המשנה הלוקח יין מבין הכותים משום דישראל אסור למכור טבל יעו"ש. ונהי דלצורך מותר והיינו בנתערב לחבירו טבל בחולין וכפירוש הר"ש והרע"ב שם בע"כ דזה רק באם א"א לקנות מנכרי או מע"ה או בענין שאסור להפריש משל נכרי או מדמאי דאל"כ אין זה צורך לעבור על איסור מכירת טבל. וא"כ בסוגיין דהי' בנמצא ליקח מן השוק או מן הנכרי אסור לקנות מישראל ומה הקשו תוס' וצריכים לומר דדעתם דכל שנתערב לחבירו טבל בחולין והוצרך לקנות טבל התירו לישראל למכור לו אף באפשר לקנות מנכרי כעין מ"ש הטו"ז ביו"ד קי"ז דבנזדמנו לו נבלות וטרפות שמותר למוכרם מותר לישראל אחר לקנותם ממנו ולמוכרם דכיון שמותר לישראל למכור מותר גם לישראל אחר לקנות כמו"כ בנ"ד להיפוך וראי' מתוס' לטו"ז:
ובזה נראה ליישב דברי התוספות חדשים בדמאי שם שכתב ליישב הרמב"ם שהעתיק המשנה דפ"ה מ"ח שם כצורתה ולא פירש דמיירי רק בטבל מרובה. דלשיטתו הלוקח טבל שנגמרה מלאכתו פטור מה"ת בכל ענין וגם בטבל מועט מותר. ותמה עליו בתודרע"ק שם מסוגי' הנ"ל דבנתערב אמר לו שיקנה משוק ולא ודאי טבל וע"כ משום דלקוח הוה חיוב נגד טבל שנתערב ברוב יעו"ש וזה תימה רבה. ולהנ"ל נכונים דברי התו"ח דסובר בדעת הרמב"ם דבאמת ביכול לקנות מהשוק או מנכרי אין כאן צורך ולא כמ"ש בדעת התוס' ומשו"ה קאמר משוק דישראל אסור למכור כ"ז שיש עצה לקנות משוק ולא משום דזה נקרא חיוב וצדקו דבריו:
ד) אכן לענ"ד דבריו תמוהים מטעם אחר דהרי כיון שכן נמצא דהדבר בהיפוך דרק בנתערב טבל בחולין מרובים דאז יוכל להפריש ממה שיקנה דתרוייהו דרבנן. אמנם בטבל מרובה על החולין דמה"ת חייב להפריש שוב אין תקנה להפריש ממה שיקנה דיהא מפטור על החיוב ובע"כ הרע"ב והר"ש דפירשו בה"ג משום דהר"ש לשיטתו בסופ"א דפיאה דלוקח אחר מירוח חייב מה"ת ושפיר בה"ג מהני. אכן הרמב"ם דס"ל דפטור בה"ג שוב בע"כ אין מועיל בה"ג ויוקשה שוב מדוע לא פירש בהיפוך. ובע"כ שאין זה קושי' והרמב"ם יפרש בכל ענין והיינו באם הטבל מרובה יכול לקנות טבל קידם מירוח דיתחייב מה"ת ואם החולין מרובים יכול לקנות טבל ממורח וממ"נ יש עצה ומשו"ה לא פירש. אמנם הרווחנו בדבריו ליישב מה שקשה לשיטת הראב"ד בה' מעשר שם דלקוח פטור בכל ענין בין קודם מירוח בין אח"כ ואיך יפרש הך מתני' דאין מוכרין אלא לצורך והרי ממ"נ אם הטבל מרובה א"כ זה שיקנה יהי' מפטור על החיוב וע"כ דמיירי שנתערב בחולין מרובים ויוקשה מסוגי' דמנחות הנ"ל וכקושית הגרעק"א הנ"ל. ולהנ"ל מיושב דהראב"ד יסבור באמת דזה הוה מפטור על הפטור ובש"ס דלא קאמר כן משום דאפשר לקנות מנכרי ל"ה לצורך ואקצר:
ה) עכ"פ יצא לנו דאדרבה מסוגי' דמנחות ראי' לתוס' וב"י דתרי דרבנן קולא מחד דרבנן. ועתה נבא ליישב מה שהקשה עוד הטו"א שם מפסחים י"ד מאי אריא באב אפי' בראשון ושני נמי תחלה הוה כו' ולדברי התוס' חילוק יש דאם נטמא באב הוה חד דרבנן אכן בראשון ושני הוה ב' דרבנן דכל הפוסל דרבנן וטומאת משקין לטמא דרבנן וקמ"ל רבותא יותר גדולה וע"כ דאין חילוק עכ"ק וזה תימה רבה באמת. והנה לפמ"ש באות א' בישוב הא דמנחות דהתוס' לא כתבו זה רק במגילה שם שחז"ל חייבו קטנים במצות. וגם חייבו במצות מגילה ולא דיברו בפירוש דאף קטנים חייבים בזה שפיר קטן במגילה הוה ב' דרבנן. וא"כ בהך דפסחים כיון שחז"ל גזרו בפירוש כל הפוסל את התרומה מטמא משקין להיות תחילה א"כ בזה נכלל ג"כ בפירוש זה דטומאת משקין לטמא אחרים וא"כ כיון שחז"ל גזרו ע"ז בפירוש הוה חדא דרבנן ורק אם לא פירשו חז"ל הדבר בפירוש רק אמרו ב' דברים בפ"ע ונזדמנו שניהם במק"א זה הוה ב' דרבנן אבל בהך דפסחים הוה רק חדא דרבנן וזה ברור בסברא לענ"ד וא"כ אין קושי' גם מהך דפסחים:
ועוד נראה לומר בזה דקושית הש"ס היא כיון דעכ"פ גם באה"ט השמן טמא רק מדרבנן וגם בראשון ושני כך אף שאז הנטמא יהי' ב' דרבנן מ"מ עכ"פ יש חידוש גם בזה והו"ל לר"ע לומר שמן שנטמא בטבו"י עם נר שנטמא אפי' באה"ט ויהי' פירושו לא מיבעיא עם נר שנטמא בראשון ושני דיהי' רק ב' דרבנן דמותר רק אפי' באה"ט דיהי' חדא דרבנן ג"כ מותר אבל אם ר"ע אמר בנר שנטמא באה"ט ולא קאמר אפי' בנר או בנר שנטמא אפי' באה"ט מוכח מזה דבראשון ושני אין שום רבותא דאין זה מוסיף טומאה ובע"כ דטו"מ לט"א דאורייתא ומיירי ר"ע רק מטומאה דאורייתא כמו שאמר מימיהם של כהנים ומיירי עוד מזמן הקדום טרם שנגזרו טומאות דרבנן ואין חידוש בראשון ושני ולזה לא קאמר אפי', אכן אם מיירי בטומאה דרבנן מדוע ל"א אפי' וע"כ דטו"מ לט"א דאורייתא והבן:
ולכאורה יש לומר עוד ולחדש עפמ"ש האחרונים בשם התשב"ץ דאיסורי תורה המה חפצא ואיסורי דרבנן המה גברא דרבנן אין ביכולתם להטיל איסור על החפץ רק עלינו והדברים עתיקים. וא"כ לפ"ז גם בטומאה דרבנן אין הטומאה על החפץ רק חז"ל גזרו דדבר שנגע בזה אסור מחמת טומאה אבל עיקר האיסור רק על האדם ועל החפץ בעצמו אין שום טומאה והרבה יש לפלפל עפ"ז בפסחים י"ד שם בהא דאמר מי דמי ובדף ט"ו שם ומאי מדבריהם מדברי רחסגה"כ יעו"ש. ובלומדי לפני שנה השיטה הזו עם תלמידיי שיחי' פירשתי בזה כל הסוגי' שם ונתיישבו הרבה קושיות ואכ"מ. ועכ"פ כיון שאין שם טומאה על החפץ א"כ אין שום נ"מ אם זה שנוגע נעשה חד דרבנן או תרי דרבנן ואין כאן שום הוספת טומאה בחד דרבנן מתרי דרבנן דתרוייהו רק איסורי גברא המה ורק אם הטומאה על החפץ אז בתרי דרבנן קלישא טומאתה אבל כיון שאין כאן טומאה על החפץ רק על הגברא רובץ איסור מזה החפץ אין כאן שום הוספה ואין זה כשאר איסור דרבנן דתרי דרבנן קיל מחד דרבנן אבל הוספת טומאה אין בזה ורק מדרבנן לדאורייתא יש הוספה דטומאה דאורייתא על החפץ ויש להאריך בסברא הזו. אבל אין הדבר ברור אצלי ויותר נראה דבטומאה גם התשב"ץ מודה דגם טומאה דרבנן הוה על החפץ דהרי מטמא גם אחרים ואם אין הטומאה על החפץ איך מטמא אחרים. ועכ"פ קושית הטו"א מתורץ בתירוצים הקודמים. וגם מה שהקשה הטו"א שם דאם נאמר דמסוגי' דמנחות מוכח כתוס' א"כ יוקשה מר"ט אר"ט דבמגילה שם סובר ר"ט כר"י דתרי דרבנן מוציא חד דרבנן. ג"כ לא קשה דיש לומר בטעמא דר"ט במגילה שם דסובר דגם הפטור בדבר מוציא אחרים יד"ח דרבנן כמ"ש התוס' בר"ה ל"ג שהביא הטו"א שם בעצמו. ועכ"פ העולה מדברינו דכל הקושיות שהקשה הטו"א מיושבים היטב ושפיר הדרינין לכללא שכיילו התוס' דתרי דרבנן קילא מחד דרבנן וכמו שפסק ג"כ הב"י ביו"ד סי' ש"ל שם וכנ"ל:
ו') אמנם כיון שכן שוב צריכים להבין בטעמא דרבי יהודה במגילה שם דקטן מוציא אחרים במגילה הרי הוא תרי דרבנן ואיך מוציא חד דרבנן. אכן נראה דבאמת בגוף הדבר אי חד דרבנן חמור מתרי דרבנן החידוש שלא הביא הטו"א שכבר נחלקו בזה ג"כ הרמב"ם ורמב"ן דדעת הרמב"ם בפ"ה מאישות דאינה מקודשת בחמץ ושעות דרבנן והרבה פוסקים חולקים עליו דרק בחד דרבנן חמץ דרבנן ושעות דאורייתא או חמץ דאורייתא ושעות דרבנן דיש לו עיקר בדאורייתא בזה אינה מקודשת אבל בתרי דרבנן דאין לו עיקר בדאורייתא כלל מקודשת ויעו"ש בלח"מ שגם הרמב"ן הנהו מהחולקים על הרמב"ם בזה אף שמדעת המ"מ שם נראה דדעת רמב"ן כרמב"ם פירש הלח"מ דברי הה"מ באופן אחר יעו"ש. מבואר דהמה פליגי בזה דהרמב"ם סובר דתרי דרבנן חמירא כחד דרבנן והרמב"ן חולק ומחלק ביניהם. ונראה לומר בטעם מחלוקתם בזה דאזלי לשיטתייהו דכבר נודע מחלוקתם בספר המצות בשורש א' דדעת הרמב"ם דכל איסורי דרבנן המה איסורי תורה ממש מכח הלאו דלא תסור והרמב"ן השיג עליו דגם זה הוא רק אסמכתא יעו"ש באורך א"כ לשיטת הרמב"ם הדבר ברור דאין חילוק בין חד דרבנן לתרי דרבנן דעכ"פ כיון שאסור מדרבנן יהי' גם בתרי דרבנן מ"מ אסור מכח לא תסור ודבר תורה ממש הוא ואין חילוק בין יש לו עיקר בתורה או לא ומשו"ה סובר לשיטתו דגם בתרי דרבנן אינה מקודשת. ובאמת לפ"ז הרמב"ם יתרץ הך דקאמר הש"ס דלמ"ד חשב"ע דרבנן מקודשת לא כמ"ש הח"מ באה"ע סי' כ"ח סקל"ז דהוא משום דאין לו עיקר בדאורייתא דלהרמב"ם אין חילוק בזה ורק כמ"ש הר"ן בסופ"ב דקידושין שם דחשב"ע כיון שהוא דרבנן מותר בהנאה יעו"ש. אכן הרמב"ן לשיטתו דאין איסור תורה מכח לא תסור בדרבנן ושפיר אליבי' יש חילוק בין יש לו עיקר בדאורייתא או לא וא"כ ממילא בתרי דרבנן דאין לו עיקר בדאורייתא מקודשת וזה מילתא דמסתבר בעז"ה, ובאמת לפ"ז צדקו דברי הב"ש באה"ע שם דלדעת הרמב"ם אפי' אין לו עיקר כלל בדאורייתא אינה מקודשת. ומעתה לפ"ז גם בנ"ד אי תרי דרבנן מוציא חד דרבנן תליא בזה אי איסורי דרבנן אסורים באיסור תורה מכח הלאו דלא תסור וה"ה מצות דרבנן המה ד"ת א"כ נהי דרבנן אינו מוציא המחויב ד"ת אף דגם המחויב דרבנן הוא מחויב מה"ת הוא משום דהמחויב דרבנן אין חיובו מפורש בתורה וקיל ממי שחיובו מפורש בתורה כמבואר בברכות כ"א ע"א שאינו טעון לפניו וברש"י שם ובגיטין מ"ב ע"ב ודברי ר"ע בשאר ראשי אברים יעו"ש. אמנם בין תרי דרבנן לחד דרבנן דתרווייהו אינם מפורשים בתורה ויש להם דין תורה שפיר מוציא זל"ז. אכן אם מצות דרבנן אין בהם חיוב תורה מכח לא תסור שפיר יש לומר חילוק בין חד דרבנן דיש לו עיקר בדאורייתא לתרי דרבנן דאין לו עיקר בדאורייתא. ומעתה לפ"ז הנה כבר נסתפק המל"מ אי איסור דרבנן חשיב א"ר מה"ת והאחרונים הביאו שבזה נחלקו ר"מ ורבי יהודה בסוכה כ"ג דסובר ר"מ מדאורייתא מיחזי חזי ורבי יהודא סובר דהואיל ואסור מדרבנן מיקרי א"ר לשבעה מה"ת יעו"ש. והנה הכ"מ בפ"א מה' נערה בתולה ה"ה כתב בטעם הדבר דאנוסה שהיא שני' אינה בולו תהי' לאשה אף דמה"ת ראוי' היא לו משום דמידי דרבנן נאסרו בלאו דלא תסור ומה"ת אינה ראוי' לו יעו"ש. מבואר מדבריו דמשו"ה דבר שאינו ראוי מדרבנן הוה א"ר מה"ת משום לאו דלא תסור וא"כ רבי יהודה דסובר בסוכה כ"ג הנ"ל דהוה א"ר מה"ת בע"כ דסובר דלא תסור הוה לאו באיסורי דרבנן וא"כ לשיטתו שפיר אין חומר בחד דרבנן. מתרי דרבנן ומשו"ה סובר דקטן מוציא במגילה ולשיטתו אזיל בזה ומבואר טעם פלוגתתם דר"י וחכמים במשנה דמגילה הנ"ל. ויצא לנו לענין ספיקת הדג"מ הנ"ל בפתח דברינו דתליא במחלוקת הקדמונים בענין לא תסור וכנ"ל ודו"ק: