אור ברסלב
גבעת הלבונה סימן מא

גבעת הלבונה· רבי נפתלי הירץ בומבאך

סימן מא

סימן מ

המשך התשובה הנ"ל. א) והנה תורת העולה ממה שהארכנו בסי' הקדום דבאמת לכ"ע הנאת מוקצה מותרת כדברי התוס' והרשב"א. ואולם בדבר דשייך בו גזרה כגון בעצים שנשרו בזה נחלקו רבותינו האחרונים הרב בש"ע תניא סובר דגם בזה מותרת ההנאה והגאון ישויע"ק סובר דבזה אסורה הנאה והנה לענ"ד הדבר תלוי בפירוש הסוגי' דביצה ד' הנ"ל בהא דקאמר כי מהפך בהתירא קא מהפך דלשיטת רי"ף ורש"י וחידושי רשב"א בביצה שם דפירשו דמטעם ביטול ברוב הוא גם הטלטול א"כ אליבייהו יש לפרש כל הסוגי' בזה לענין איסור הטלטול וכל הפלפול בסוגי' שם קאי לענין ההיפוך שהוא מהפך ואין ראי' דהנאה אסורה במוקצה. אמנם לפירוש היש"ש הנ"ל בסי' הקודם דמפרש לה מטעם דתלינן דמהפך בהתירא וא"כ נמצא דמצד איסור הטלטול א"צ לבא לביטול באיסורין כלל וא"כ כל השקלא וטריא בסוגיא שם דאין מבטלין איסור לכתחילה והא דהוה דשיל"מ היא רק לענין איסור הנאה וא"כ מוכח דהנאת מוקצה אסורה ורק שיש לומר דשם דמיירי בעצים שנשרו ושייך הגזרה דיעלה ויתלוש בזה אסורה גם ההנאה ובשאר מוקצה שפיר יש לומר דהנאה מותרת וא"כ עכ"פ מוכח דבעצים שנשרו ופירות שנשרו דשייך הגזרה אסורה בהנאה וא"כ לפירוש היש"ש מוכח מהסוגי' כשיטת הישויע"ק הנ"ל:

ב) והנה לכאורה הי' נראה להביא ראי' מתוס' בביצה שם דפירשו ג"כ דהביטול הוא רק לענין הנאה כפירוש היש"ש. דהנה בהא דמשני הש"ס אקושי' דאין מבטלין איסור לכתחלה ה"מ בדאורייתא הא בדרבנן מבטלין הקשו התוס' דא"כ גבי עיגול בעיגולין דהוה תרומה דרבנן יבטלו ותירצו דרק בדבר שאין לו עיקר בדאורייתא כגון מוקצה מותר לבטל אבל תרומה דבדגן היא דאורייתא אף בתרומת פירות דרבנן אין מבטלין דיש לו עיקר בדאורייתא יעו"ש וכ"כ בפסחים ד"ל. ובתשובה אחת זה כבר הקשיתי דדברי התוס' סותרים למ"ש בעצמם בביצה דף י"ב דאיסור טלטול מוקצה דהיא מגזרה דשמא יוציא יעו"ש. וא"כ כיון שזה נגזר מגזרה דיבא לידי איסור תורה שוב יש לו עיקר בדאורייתא כמו תרומת פירות הואיל ונגזר מתרומה דאורייתא כמו כן מוקצה נגזר מאיסור תורה. והגם דאין קושי' מתוס' על תוס' כמ"ש מהרש"א בפסחים דף כ"ז ובפרט דשם בביצה י"ב היא מדברי רש"י והתוס' יוכל היות שסוברים דאין הטעם משום גזרה כאשר באמת כבר מצינו בזה פלוגתת הרמב"ם והראב"ד בפכ"ד מה' שבת הי"ב י"ג דדעת הרמב"ם דאיסור מוקצה היא איסור בפ"ע שלא יתבטל משביתת שבת והראב"ד חלק עליו וסובר דהוא משום איסור הוצאה יעו"ש וא"כ יוכל להיות שהתוס' ביצה ד' אזלי בשיטת הרמב"ם. ואולם קשה לומר כן דהרי בדף י"ב שם הביאו דהדבר מפורש בשבת קכ"ד יעו"ש. ובאמת שהדבר מפורש ג"כ בביצה ל"ז ע"א שם בש"ס ורש"י. ואולם מה שהתוס' הביאו משבת ולא מביצה הוא משום דבביצה קאמר הש"ס אטו טלטול לאו צורך הוצאה היא ובש"ס מפורש יותר דקאמר שם טלטול משום הוצאה היא ומפורש דטלטול משום גזרה דהוצאה היא ולזה הביאו משבת. ועכ"פ כיון שבעצמם הביאו שהדבר מפורש בש"ס א"כ קשה על התוס' בדף ד' הנ"ל דהרי גם מוקצה יש לו עיקר בדאורייתא והקושי' עצומה. אכן בדרכנו הנ"ל נראה לתרץ דנראה דיש לחלק בין איסור טלטול מוקצה להנאת מוקצה כזה שאינו נוגע בהמוקצה דבאמת טלטול מוקצה שפיר הוה דבר שיש לו עיקר בדאורייתא מגזרה דשמא יוציא אמנם הנאת מוקצה זה אין לו שום ענין להוצאה הואיל ואינו נוגע בהמוקצה ורק אם נאמר דאסור נצטרך לומר הואיל וגזרו על טלטול ואכילה משום הוצאה גזרו ג"כ על הנאה אבל זה אין לו עיקר בדאורייתא דאין לו שום דמיון להוצאה. ומעתה נראה דתוס' מפרשים הסוגיא דביצה כהיש"ש וא"כ מצד איסור טלטול מוקצה א"צ לבטל ורק מחמת איסור הנאת מוקצה וזה אין לו עיקר בדאורייתא ושם בשבת מיירי בטלטול וכמפורש שם. ואע"ג דבזה דמיירי מעצים שנשרו דשייך איסור שמא יעלה ויתלוש יש לומר דגם הנאה הוה דבר שיש לו עיקר בדאורייתא שמא יעלה ויתלוש. אמנם נראה דגם הא דיעלה ויתלוש שייך רק בטלטול או באכילה או בשימוש בעודו בעינו בזה שפיר שייך הגזרה אמנם בהנאה כזו הבאה אח"כ בעת שכבר המוקצה מבוער מן העולם נהי דבזה העלה הישויע"ק דגם הנאה אסורה מ"מ גם אליבי' אין לו ענין לאיסור תלישה ורק הואיל ואסרו טלטול ואכילה אסרו ג"כ הנאה אבל אינו דומה לאיסור שיש לו עיקר בדאורייתא. ותדע דהרי, דעת הרב בתניא דגם בזה מותר וע"כ דאין לו ענין בדאורייתא ורק שגזרו אטו טלטול ואכילה א"כ עכ"פ אין לו לאיסור זה עיקר בדאורייתא ומשו"ה מותר לבטל ומיושב הקושי' הנ"ל על התוס' ומוכח לכאורה מדעת התוס' כשיטת השויע"ק הנ"ל:

ג)

אמנם נראה דאין ראי' מזה ונראה לתרץ הקושי' הנ"ל על התוס' באופן אחר. דהנה בגוף הדבר שחידשתי דאיסור טלטול ואכילת מוקצה חשוב יש לו עיקר בדאורייתא מצאתי להגאון ישועת יעקב ז"ל באו"ח סי' שכ"ב סק"א כתב שם דאיסור אכילת מוקצה יש לו עיקר בדאורייתא ואיסור טלטול מוקצה אין לו עיקר בדאורייתא בודאי יעו"ש בדבריו שלא ביאר טוב טעמו. ובאמת הדברים בלתי מובנים לומר דטלטול אין לו עיקר בדאורייתא ורק אכילה. אכן לענ"ד נראה לקיים דברי חכמים ולבאר דבאמת יש מקום לומר כן. ונקדים דהנה בתשובה הנ"ל הקשיתי קושי' עצומה מאוד ע"ד התוס' ורש"י הנ"ל דאיסור מוקצה היא מגזרת הוצאה דא"כ מה הקשה הש"ס בסוכה מ"ב בהא דלולב אינו ניטל בשבת אמאי טלטול בעלמא היא ולידחי שבת ומשני רבה גזרה שמא יעבירנו. ולדברי רש"י ותוס' הנ"ל מאי קושי' הרי טלטול מוקצה אסור מגזרה דהוצאה ומשו"ה אינו דוחה שבת ואי דסובר הש"ס דמחמת גזרה זו אין לבטל כל ישראל מקיום מצות לולב א"כ מה הועיל בזה דמתרץ גזרה שמא יעבירנו הרי גם איסור טלטול היא מחמת גזרה זו ומ"מ הקשה הש"ס דלידחי שבת דמחמת גזרה זו אין לבטל כל ישראל מקיום מצות לולב וא"כ מה משני רבה ומה הוסיף בתירוצו עכ"ק שם בתשובה והיא קושי' חמורה מאוד. וביותר תמוהים דברי רש"י ז"ל בסוכה שם שפירש טלטול בעלמא היא אין בו צד איסור אלא כמטלטל עצים וכיון דמן התורה היא במקדש כל שבעה למה אסרוהו מה סייג לתורה מצאו בו יעו"ש. והרי כתב בעצמו בביצה י"ב ול"ז שם דאיסור טלטול מוקצה היא משום גזרת הוצאה וא"כ אין לנו סייג לתורה יותר מזה ודבריו סתראי נינהו וזה פליאה גדולה ולא ראיתי למי שיעיר בזה ושם בתשובה פלפלתי הרבה בזה. וכעת נראה בזה דהנה כבר הבאתי מה שהקשה הראב"ד על הרמב"ם בפכ"ד מה' שבת דסובר דמוקצה היא איסור בפ"ע מש"ס דשבת הנ"ל דמוקצה אסור מגזרת הוצאה. וראיתי להגאון בעל הקובץ שם כתב ליישב שיטת הרמב"ם דראייתו מהא דביצה י"ב דאמר רבה דב"ש וב"ה פליגי אי עירוב והוצאה ליו"ט ג"כ או רק לשבת והקשה עליו רב יוסף אלא מעתה ליפלגו באבנים ופירשו רש"י ותוס' כיון דאיסור טלטול מוקצה היא מגזרת הוצאה וא"כ לב"ה דאין עירוב והוצאה ליו"ט מהראוי להתיר טלטול מוקצה ביו"ט יעו"ש. וא"כ באמת קשה על רבה קושי' זו וע"כ דסובר רבה דאין טעם איסור מוקצה משום הוצאה רק הוא איסור בפ"ע כמ"ש הרמב"ם ומזה הוציא הרמב"ם שיטתו עכ"ד הנחמדים יעו"ש. ולענ"ד נראה לומר עוד יותר בזה דהרמב"ם לשיטתו אזיל. דהנה לכאורה איך אפשר לומר דאיסור מוקצה היא מגזרת הוצאה דא"כ לפ"מ דקיי"ל דביו"ט ל"ש איסור הוצאה הן מטעם דאין עירוב והוצאה ליו"ט הן אם הטעם משום דאמרינן מתוך שהותרה עכ"פ ל"ש ביו"ט איסור הוצאה וא"כ איך שייך לגזור טלטול מוקצה משום הוצאה. אמנם הדבר תלוי במה שנחלקו הקדמונים אי בעינן ביו"ט צורך קצת ושלא לצורך כלל חייב ביו"ט או דגם שלא לצורך כלל ג"כ הותרה. והנה התוס' בביצה י"ב שם כתבו דגם לב"ה בעינן צורך קצת וכ"כ בכמה מקומות ובשלא לצורך כלל חייב גם לב"ה יעו"ש. וא"כ שפיר יש לומר דמוקצה אסורה מגזרה דהוצאה. ומעתה לפ"ז הרמב"ם ז"ל דפסק בפ"ח מה' עירובין ה"ד דאין עירוב והוצאה כלל ביו"ט ואפי' שלא לצורך גמור כמ"ש הה"מ שם ובפ"א מה' יו"ט בשיטתו. א"כ בע"כ דאין איסור מוקצה מחמת גזרה דהוצאה דא"כ ביו"ט לישתרי ומדחזינן דאסור ביו"ט מוכח כשיטתו דאין האיסור מגזרת הוצאה ואזיל לשיטתו בזה. ומעתה לפ"ז הנה הא דבעינן צורך קצת לשיטת התוס' היא רק אם נאמר יש עירוב והוצאה ליו"ט ורק שהותר מטעם מתוך בזה שפיר בעינן צורך קצת ואל"ה ל"ש מתוך. אכן אם נאמר אין עירוב והוצאה ליו"ט כלל א"כ לכ"ע אף שלא לצורך כלל מותר. ומעתה לפ"ז הדבר תלוי בפלוגתת רבה ורב יוסף בביצה י"ב שם דרב יוסף דפריך ליפלגי באבנים הוא משום דסובר דההיתר מטעם מתוך ושפיר סובר דאיסור טלטול מוקצה מטעם הוצאה ולזה הקשה דאם הטעם משום דאין עירוב והוצאה א"כ ל"ש מוקצה כלל. אכן רבה דסובר אין עירוב והוצאה ליו"ט בע"כ דאין הטעם משום גזרה דהוצאה וכנ"ל. והנה כבר כתבו התוס' בכ"מ ובב"מ דף כ"א בהא דוכמה אמר רב יצחק דרב יצחק גופי' אמר הא דוכמה יעו"ש. וא"כ כאן בסוכה דקאמר הש"ס טלטול בעלמא אמר רבה יש לומר ג"כ דרבה הוא שאמר הקושי' והתירוץ או שהבני ישיבה הקשו הקושי' לרבה ועכ"פ כיון שרבה הוא מרי' דהך שמעתתא והוא סובר דאין איסור מוקצה מגזרה דהוצאה שפיר פריך הש"ס דאין כאן סייג לתורה ושפיר משני רבה לשיטתו דגזרינן שמא יעבירנו וא"כ שפיר הוה בזה סייג לאיסור תורה, וא"כ צדקו גם דברי רש"י ז"ל ואין סתירה בדבריו דבשיטת רבה שפיר פירש דאין כאן סייג לתורה. ובאמת מסוגי' זו ראי' גדולה וחזקה לשיטת הרמב"ם ז"ל דאין איסור מוקצה מחמת הוצאה והדבר מפורש בש"ס ודברי רבה בגזרה דשמא יעבירנו המה יסוד מוסד בכמה מקומות בש"ס ומזה הוציא הרמב"ם ז"ל שיטתו בזה, והסוגי' דשבת קכ"ד וביצה ל"ז אזלי בשיטת רב יוסף דאליבי' הטעם משום הוצאה והרמב"ם פוסק כרבה ודוק בזה:

ד) ומה מאוד יתיישב בזה קושית התוס' במגילה ד' בהא דאמר שם רבה בטעמא דאין קורין המגילה בשבת משום שמא יעבירנה ורב יוסף קאמר שם מפני שעיניהם, של עניים נשואות למקרא מגילה דלמ"ל לרב יוסף לומר טעם אחר הרי בע"כ הוצרך לטעמא דרבה בשופר ולולב דבזה ל"ש טעמא דרב יוסף יעו"ש, אכן להנ"ל מיושב דבאמת קושית הש"ס טלטול בעלמא היא רק לרבה לשיטתו דאין טעם המוקצה משום הוצאה ואין בזה סייג לתורה ולמה הוצרך לתרוצי משום שמא יעבירנו. אכן רב יוסף לשיטתו בביצה שם דפריך ליפלגי באבנים וסובר דאיסור טלטול מוקצה היא מגזרת הוצאה וכנ"ל. וא"כ לא קשה טלטול בעלמא היא דעיקר הקושי' היא כפירש"י דאין כאן סייג לתורה דאליבי' איסור טלטול מוקצה היא סייג לתורה משום הוצאה וא"כ בשופר ולולב א"צ לומר מטעמא דשמא יעבירנו ורק דאסור משום טלטול מוקצה דיש בזה סייג לתורה כמו בגזרה דשמא יעבירנו. ואולם כ"ז בשופר ולולב אכן במגילה דהיא כתבי קודש ואינה מוקצה כלל דמיוחדים ללמוד בהם וא"כ בזה ל"ש לומר משום טלטול מוקצה לזה קאמר מפני שעיניהם של עניים נשואות למ"מ. ואזלי בזה רבה ורב יוסף לשיטתייהו בהך דביצה י"ב ומיושב קושית התוס' הנ"ל ודוק:

ה) ונראה לומר עוד יותר בזה דרבה ורב יוסף בביצה י"ב שם ג"כ אזלי לשיטתייהו דהנה באמת בהא דאמר רב יוסף ליפלגי באבנים משום דסובר דאיסור מוקצה היא מחמת גזרה דהוצאה הקשו רש"י ותוס' דא"כ נגזור בכל דבר ותירצו דהיא גזרה שאין רוב הצבור יכולים לעמוד בה. ואולם באמת זה דחוק מאוד דממ"נ אם גזרינן שמא יוציא נגזור בכל דבר ואולם הכריחו לרב יוסף לומר כן דאל"כ איסור מוקצה היא איסור בלא טעם ולזה דחק לומר טעם זה. אמנם לכאורה קשה הרי יש לומר טעם אחר דהרי בריש ביצה אמר רבה טעמא דביצה אסורה משום הכנה וקאמר הש"ס רבה לטעמי' ופירש"י דסובר בפסחים דמוקצה אסורה מה"ת ובתוס' בעירובין ל"ט הקשו ע"ז דבפסחים שם נראה דרבה חזר מזה וכתב הצל"ח בביצה שם בדעת רש"י דבאמת חזר מזה שהי' סבור דכל מוקצה אסור מה"ת מקרא דוהכינו ורק דסובר דמזה הקרא עכ"פ נלמד הכנה יעו"ש בצל"ח. ומעתה יש לומר כיון דרבה רצה ללמוד מזה הקרא מוקצה ורק נדחו דבריו וחזר בו ולמד מזה הכנה ועכ"פ אנו רואים דמוקצה היא ענין א' עם הכנה וא"כ יש לומר דכיון שעכ"פ נלמד מהך קרא הכנה א"כ שוב אסור מוקצה מדרבנן מגזרת הכנה דהמה ענין א' ואף דהכנה הוא רק ביו"ט אחר שבת או בשבת אחר יו"ט מ"מ גזרינן בכל שבת ויו"ט גזרה אטו יו"ט אחר שבת או שבת אחר יו"ט כדאמר הש"ס בביצה שם גבי הכנה כמו כן יש לומר במוקצה וא"כ אין צורך לומר בזה דטעמא דמוקצה משום הוצאה דיוקשה ע"ז נגזור על כל הטלטולים ורק הטעם פשוט משום הכנה וזה שייך רק בדברים המוקצים וכמובן. וא"כ מדוע הוצרך רב יוסף לומר בטעמא דמוקצה משום הוצאה. אולם נראה דרב יוסף לשיטתו אזיל דאמר בביצה שם טעמא דמתני' גזרה משום פירות הנושרים וקאמר הש"ס שם בד"ג כולהו כרבה לא אמרי הכנה לית להו ומבואר דרב יוסף לית לי' הכנה וא"כ שפיר לשיטתו הוצרך לומר הטעם משום הוצאה. אכן רבה לשיטתו דסובר הכנה דאורייתא וא"כ לדידי' א"צ לומר בטעם איסור מוקצה משום הוצאה ורק משום הכנה וא"כ לא קשה אליבי' קושית רב יוסף ליפלגי באבנים דאליבי' אין טעם המוקצה משום הוצאה ורק משום הכנה ואזלי בזה רבה ורב יוסף לשיטתייהו ומבואר טעם מחלוקתם בזה.

ו) אמנם לפ"ז לכאורה. שוב יוקשה הסוגי' דסוכה מ"ה הנ"ל כיון דגם לרבה מוקצה היא סייג לתורה לאיסור הכנה דאורייתא וא"כ מה פריך הש"ס טלטול בעלמא היא וכנ"ל, אכן נראה דשפיר הקשה הש"ס דהנה אם נאמר דטעם מוקצה משום הכנה א"כ זה שייך רק באכילה דהרי איסור הכנה היא באכילה ושייך לגזור כמו כן במוקצה באכילה משום הכנה. אבל טלטול בזה אין שום ענין לאיסור הכנה דהיא באכילה ורק נצטרך לומר הואיל והוצרכו לגזור על אכילה גזרו גם על טלטול משום אכילה ולא הוה גזרה לגזרה דכולהו חדא גזרה כדקאמר הש"ס ביצה ד"ג שם. ועכ"פ כיון שהאיסור נצמח מאיסור אכילה דהכנה א"כ בזה שוב נהי דאיסור אכילה במוקצה יש לו עיקר בדאורייתא אמנם איסור טלטול אין לו עיקר בדאורייתא כלל דליכא דכותי' בדאורייתא ונהי שחז"ל אסרו גם זה אבל אין לו עיקר בדאורייתא. וא"כ שם בסוכה דמיירי בטלטול מוקצה שפיר לא הוה דבר שיש לו עיקר בדאורייתא לשיטת רבה ושפיר פריך הש"ס טלטול בעלמא היא ושפיר פירש רש"י שם מה סייג מצאו בזה כיון דשם רבה הוא בעל המימרא אמנם בביצה י"ב שם דפירשו בשיטת רב יוסף שפיר פירשו דאיסור מוקצה היא מגזרה דהוצאה. וכן בשבת קכ"ד וביצה ל"ז דקאמר הש"ס דטלטול משום הוצאה היא שם מרי' דשמעתא הוא רב פפא ור"פ מבואר ג"כ שם בביצה ד"ג ע"ב דמתרץ הא דספיקה אסורה אליבא דרב יוסף ורב יצחק דלית להו הכנה ומפורש שם דגם הוא סובר כן מדדחיק שם לתרץ הסוגי' אליבייהו וקאמר שם דזה דרבנן מבואר דסובר כן וא"כ אליבי' שפיר איסור מוקצה מטעם הוצאה וא"ש הכל דכל אחד אזיל לשיטתי' בזה. והן עתה יש מקום לדברי הישויע"ק הנ"ל באות ג' דאיסור אכילת מוקצה יש לו עיקר בדאורייתא ואיסור טלטול מוקצה אין לו עיקר בדאורייתא וכנ"ל. ומעתה מיושבים ג"כ דברי התוס' ובאמת יש לומר דגם התוס' מפרשים הסוגי' דביצה לענין איסור טלטול כרי"ף ורש"י ורשב"א ובהנאה מותר ומ"מ שפיר כתבו דאין לו עיקר בדאורייתא לדידן דקיי"ל כרבה דהכנה דאורייתא וא"כ טעם איסור מוקצה משום הכנה ושפיר טלטול אין לו עיקר בדאורייתא ובדף י"ב כתבו כן בשיטת רב יוסף וכנ"ל ומיושב הקושי' הנ"ל באות ב' על תוס' וא"כ שפיר כ"ע מודים דהנאת מוקצה מותרת וכנ"ל ודו"ק:

ז) ובזה נראה לבאר הסוגי' דריש ביצה מ"ש בשבת דסתים לן תנא כר"ש ומ"ש ביו"ט דסתם לן כר"י אמרי שבת דחמירא ולא אתי לזלזולי בה סתם לן כר"ש דמיקל יו"ט דקיל ואתי לזלזולי בי' סתם לן כר"י דמחמיר יעו"ש. והמל"מ בפ"א מה' יו"ט הקשה ע"ז דהרי אדרבא ביבמות קי"ד קאמר הש"ס בהיפוך שבת דאיסור סקילה גזרו בי' רבנן יו"ט דאיסור לאו לא גזרו בי' רבנן ומיבמות קי"ט ומביצה כ"א שאני שבות דשבת משבות דיו"ט דבשבת החמירו יותר ועוד מכ"מ והיא קושי' עצומה מאוד.. עוד יש לדקדק בהא דקאמר הש"ס מ"ש בשבת כו' ומ"ש ביו"ט עפמ"ש השטמ"ק בכתובות כ"ב דכל מקום דקאמר הש"ס מ"ש ומ"ש הכונה דראוי להיות בהיפוך. מדלא קאמר מ"ש זה מזה ורק מ"ש ומ"ש מוכח דהקושי' על תרוייהו דראוי להיות בהיפוך ומהו הכונה בכאן לפי דבריו. הגם דזה יש לבאר בפשוט דחדא מתורצת בחבירתה דקושית הש"ס דאדרבה ראוי להחמיר בשבת טפי מביו"ט וכקושית המל"מ הנ"ל ובפרט דהקושי' קאי על ר"נ והוא בעצמו קאמר שם ביבמות קי"ט רישא דאיסור כרת חששו סיפא דאיסור לאו לא חששו יעו"ש והקשה הש"ס לר"נ לשיטתו. אכן לפ"ז מה תירץ הש"ס דאדרבה הרי זה הוא יסוד הקושי' ואיך עושה מזה תירוץ. אכן עפ"י דרכינו הנ"ל נראה לבאר בעזהי"ת. דהנה ר"נ קאמר הטעם משום מוקצה וקאמר הש"ס בד"ג כולהו כרבה לא אמרי הכנה לית להו וא"כ ר"נ דלית לי' הכנה בע"כ דאליבי' טעם איסור מוקצה משום הוצאה כנ"ל. וא"כ אדרבה בשבת דכל הוצאה אסורה יש לגזור משום הוצאה דבכל אופן שיוציא חייב אכן ביו"ט דאם הוא רק לצורך קצת מותרת ההוצאה ל"ש לגזור כ"כ דבודאי אם לא יהי' לו צורך כלל לא יוציא ואם לא חייב רק באין לו צורך כלל ל"ש לגזור משום הוצאה ולזה פריך הש"ס מ"ש ומ"ש והכונה כדברי השטמ"ק דבשבת שפיר יש לאסור מוקצה ולא ביו"ט, ומשני אדרבה היא הנותנת הואיל והגזרה משום הוצאה א"כ שבת דחמיר וכל הוצאה אסורה ל"ש לגזור שמא יוציא דבודאי לא יוציא אכן ביו"ט דקיל ואין הכונה דקיל שהוא רק לאו ושבת חמיר שהיא כרת רק הכונה שבת דחמיר דכל הוצאות אסורות ליכא למיחש אכן יו"ט דקיל ואם יש צורך קצת מותרת הוצאה שוב יש לגזור שיבא להוציא גם בלי שום צורך ומשו"ה אסרו טלטול מוקצה ביו"ט ולא בשבת ומבואר הסוגי' הנ"ל עפ"י דברינו ומיושב (קושית המל"מ בטוב והרמב"ם לשיטתו דסובר דגם בלא צורך כלל הותרה הוצאה ביו"ט באמת הוכיח מסוגי' זו שיטתו ופירש הקושי' כנ"ל ולפי שיטתו הקושי' ביתר שאת דהרי אדרבה ביו"ט ל"ש כלל לגזור משום דכל הוצאה מותרת וכנ"ל באות ג' בשיטתו וע"ז תירץ הש"ס דאין איסור מוקצה משום הוצאה ורק כמ"ש הרמב"ם בכדי שיהי' נחשבת ליו"ט ולזה שבת דחמיר והיינו דאף אוכל נפש אסור לא אתי לזלזולי בי' ול"ח שיטרד כל היום ולא יהי' נח. אכן יו"ט דקיל והיינו שמותר אוכל נפש א"כ אתי לזלזולי בי' ויטרד כל היום ולזה אסרו מוקצה. אבל אין הכונה דחמיר שחייב כרת שהרי אין אנו חוששין בזה לאיסור מלאכה ורק שיהי' טרוד כל היום ולא יהי' שובת כראוי ובזה הוא רק באיסור עשה בין בשבת ובין ביו"ט ומיושב ג"כ קושית המל"מ עפ"י שיטת הרמב"ם וב"ה. כי עלה בידינו לפרש הסוגי' בטוב לכל השיטות והרמב"ם לפי פירושו הוציא מכאן שיטתו ודו"ק:

ח) אכן בגוף הקושי' שהקשיתי באות ג' בהא דסוכה דפריך טלטול בעלמא היא הרי גם בזה גזרו משום הוצאה העירני חתני הרב הגאון מו"ה יוסף מרדכי שליט"א האבד"ק גאליגורא לתרץ דהרי כתבו רש"י ותוס' בביצה שם דמשו"ה לא אסרו טלטול בכל דבר דאין גוזרין על הצבור גזרה שאין יכולין לעמוד בה א"כ כיון דגם מצות שופר ולולב הוה חובה על הצבור וא"כ אם בדבר הרשות לא גזרו בדבר שאין הצבור יכולין לעמוד מכ"ש בדבר מצוה והסביר הדבר ביותר דגוף הדבר דחז"ל יכולין לעקור דבר מה"ת בשוא"ת הוא משום דהתורה נתנה להם כח כדבר תורה ממש מכח לא תסור. וזה רק אם עשו דבריהם כדי תורה שפיר ביכולתם לעקור דבר מה"ת בשוא"ת. אבל בטלטול מוקצה דהמה בעצמם לא העמידו דבריהם במקום שיש צורך לצבור בדבר הרשות א"כ בע"כ דלא עשו דבריהם בזה כדבר תורה ממש דאם הי' דבר תורה ממש לא הי' בכחם להתיר דברים שיש צורך בהם דבאיסור תורה אין חילוק בזה וכמובן וא"כ כיון שלא עשו כדבר תורה ממש שוב אין בכח גזרה זו לעקור דבר מה"ת אף בשוא"ת ושפיר פריך הש"ס טלטול בעלמא הוא ומשני שמא יעבירנו והיינו דזה גזרה חדשה דלא שייכה בדבר הרשות ורק במצוה כמ"ש הכל חייבים כו' וזה רק במצוה וגזרה זו שפיר דינה כדבר תורה ממש עכ"ד חתני שליט"א ודפח"ח וש"י:

תוכן העניינים

גבעת הלבונה

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה