גבעת הלבונה· רבי נפתלי הירץ בומבאך
סימן לט
א') אמרתי לעיין קצת במה שנשאל הגאון מוהרעק"א ז"ל בתשובותיו בסי' ה' אי חולה שאב"ס ונצרך לרפואה פירות שנשרו מן הדקל בשבת ויו"ט אי מותרים לו באכילה לרפואה וביאר טעם הספק כיון דקיי"ל דחולה שאב"ס מותר לחלל שבת עבורו באיסור דרבנן. ואעפ"כ אסור לאכול מאכלות אסורות דרבנן וא"כ בפירות אלו יש לומר כיון דהאיסור נצמח מגזרה דחילול שבת הוה כחילול שבת באיסור דרבנן ושרי או דכיון דפירות אלו נאסרו באכילה יהי' לטעם שיהי' הוה מאכלות אסורות דרבנן ואסור יעו"ש והספק מושכל מאוד:
והנה לכאו' תמהתי עליו דהרי הדבר מפורש במג"א סי' שכ"ח סקט"ו דמותר להאכיל מוקצה לקטן יעו"ש. והתירא דקטן מפורש ברמ"א שם דהוה כחולה שאב"ס וא"כ מבואר לכאו' דמותר לחולה שאב"ס לאכול איסורי מוקצה ומפורש לכאו' הספק הנ"ל. אכן באמת אין משם ראי' כלל דהרי באמת הקטן מצד עצמו אינו מוזהר כלל ומותר בכל האיסורים דאינו בר חיובא כלל ואף בהגיע לחינוך כתב הר"ן במגילה פ"ב במשנה דהכל כשרים לקרות המגילה בשם הרמב"ן דאינו מחויב כלל ורק מצוה דאבוה הוא שחייב לחנכו ומשו"ה אינו מוציא אחרים יעו"ש. ומכ"ש בקטן כזה דמיירי המג"א דאינו בר חיובא כלל ורק אנחנו מוזהרים שלא להאכילו בידים. וא"כ לא מיבעיא לשיטת הרשב"א דמותר להאכיל לקטן איסור דרבנן בידים בודאי דבלא טעמא דחולה הוא שרי. ורק גם לדידן דלא קיי"ל כהרשב"א מ"ט כיון שהוא כחולה וא"כ שפיר מותר להאכילו ביש צורך בדבר דהרי גבי גדול המאכילו בודאי דלא נחשב זה איסור מאכל דאינו אוכלו ורק מאכילו לקטן ויש בזה רק איסור דרבנן בחילול שבת וזה הותר עבור חולה, וכ"ז בקטן שאינו מוזהר בעצמו אבל בגדול חולה שאב"ס דמוזהר בעצמו לאוכלו שפיר יש לומר דאסור ככל מאכלות אסורות דרבנן ואין משם ראי' כלל ודוק:
ב') אולם לכאו' יש להביא ראי' לאידך גיסא דאסור בה"ג מהא דקיי"ל באו"ח שי"ח והוא בב"י בשם הרשב"א דמבשל בשבת עבור חולה שיב"ס אסור לחולה שאב"ס. ומעתה הרי הרשב"א ז"ל מרי' דהך דינא סובר דמותר לישראל לחלל שבת באיסור דרבנן עבור חולה שאב"ס וכמבואר בב"י או"ח שכ"ח בשמו. וא"כ מדוע בנתבשל עבור חולה שיב"ס אסור לחולה שאב"ס הרי מאכל זה אסור רק מדרבנן אפי' לבריא וא"כ מדוע אסור לחולה שאב"ס וע"כ דהוא בכלל מאכלות אסורות דרבנן דאסור לחולה שאב"ס, הגם שראיתי להפרמ"ג בסי' שי"ח במ"ז סק"ב כ' דבש"ע חיסר המחבר התנאי כיון שאפשר ע"י גוי, וטעמא דאף דאיסור דרבנן שרי לחולה שאב"ס מ"מ כאן חמור דיבא להתיר ע"י ישראל ואם אין עכו"ם שרי יעו"ש, מבואר מזה לכאו' דשיטת הרשב"א דמותר לחולה שאב"ס דזה נחשב רק חילול שבת באיסור דרבנן, אכן באמת המעיין בב"י שם בפנים יראה דמקודם הביא בשם האגור בשם הרשב"א כדברים האלו שהעתיק הפרמ"ג כיון שאפשר ע"י גוי וכ' אח"כ ואני מצאתי התשובה ההוא וכתב בה הטעם דפעמים לא ימצא גוי ויבא זה להרבות בשבילו יעו"ש. הרואה יראה דכונתו דלפי הטעם הזה אף באין גוי אסור מחמת גזרה דיבא להרבות בשבילו דאל"כ מה הוסיף בזה שמצא התשובה וע"כ דהוסיף דלפי דברי האגור נמצא דאם א"א ע"י גוי שרי אכן לדברי התשובה אסור בכל גווני יעו"ש בב"י ותראה דכונתו כן, ומשו"ה באמת לא העתיק בש"ע הדברים האלו שכ' בשם האגור כיון דאפשר ע"י גוי משום דסובר באמת דאף בליכא גוי אסור ומבואר דלא כפרמ"ג, וא"כ מוכח לכאו' דאכילת איסור מוקצה אסור לחולה שאב"ס. ואולם יש לומר דשם אסור מחמת גזרה דיבא להרבות בשבילו וגזרה זו שייכה אף בחולה שאב"ס ורק בסתם מוקצה יש לומר דשרי לחולה שאב"ס אבל במקום שיש חשש שיבא לאיסור תורה זה אסור גם בחולה שאב"ס. ואמנם כיון שכן עכ"פ מבואר דבמוקצה דאסור מחמת גזרה זה אסור גם בחולה שאב"ס מצד הגזרה. וא"כ בשאלה שנשאל עלי' הגאון ז"ל בפירות שנשרו בזה שפיר יש להביא ראי' מד' הרשב"א הנ"ל דאסורים לחולה שאב"ס דהרי גם פירות הנושרים אסורים מחמת גזרה דיעלה ויתלוש וא"כ גם חולה שאב"ס אסור בזה מצד הגזרה כמו בישראל שבישל עבור חולה שאב"ס הנ"ל ודוק:
ג') ואולם עדיין יש להסתפק בשארי דברים המוקצים דאין איסורם מחמת גזרה ורק אסורים משום מוקצה אי מותרים לחולה שאב"ס וכספיקת הגאון הנ"ל. ומה שנראה לענ"ד לומר בזה דהנה כבר פלפלו האחרונים בכל איסורי אכילה אם המה איסורי חפצא או איסורי גברא ועל החפץ אינו מוטל שום איסור ונמצאו בזה דעות שונות דעת איזהו מגדולי האחרונים דהדבר תלוי בזה אי הוה איסור עולם אז הוה איסור חפצא ואם הוא רק איסור לזמן א"כ בזה הוה איסור גברא דהזמן אינו מטיל פעולתו על החפץ רק עלינו. ועוד הביאו בשם התשב"ץ דהדבר תלוי אם הוא דאורייתא או דרבנן דאם האיסור מה"ת הוה איסור חפצא דגזרת התורה חלה גם על החפץ אכן איסור שהוא רק מדבריהם בזה נהי דאנו חייבים לקיים מה שגזרו חז"ל אבל אין זה חובה על החפץ ולזה הוא רק איסור גברא עיין בספרותם. והנה לענין ספק הנ"ל הדבר תלוי בזה דאם הוא איסור חפצא שפיר הוה מאיסור אכילה וכן אם נאמר דכל איסורי דרבנן המה רק איסור גברא ואעפ"כ אסורים לחולה שאב"ס א"כ איסור מוקצה לא גרע משאר איסור דרבנן. ונמצא דלדעת התשב"ץ דכל איסורי דרבנן המה איסור גברא א"כ מוכח דאף איסור גברא אם הוא במאכל אסור לחולה שאב"ס א"כ גם בנ"ד אסור. אכן לדעת האחרונים דגם איסורי דרבנן המה איסור חפצא ורק איסור התלוי בזמן הוא איסור גברא א"כ מוקצה אינו מאיסורי חפצא ורק הוה מחלל שבת בדרבנן וכספיקת הגאון הנ"ל ומעתה נראה. הנה בגוף הדבר אי איסורי דרבנן המה חפצא או גברא נראה לענ"ד לפשוט הדבר מסוגי' דפסחים מ"ח ע"א יכול לא יביא מן המוקצה כו' יצא מוקצה שאין איסור גופו גרם לו כו' ואי אמרת מוקצה דאורייתא מה לי איסור גופו מה לי איסור דבר אחר יעו"ש וד' הש"ס תמוהים לכאו' דממ"נ אי מוקצה הוה איסור שאינו מגופו מה נ"מ אם הוא איסור תורה או דרבנן כיון דהוא אינו מגופו ולא ראיתי מי שיבאר ד' הש"ס:
ולכאורה הי' נראה לבאר הדבר בפשוט. דהנה גוף האיבעיא דהביא שה מהאפר ושחטו מה פירש"י מה להקריבו ואינו מובן מה מספק"ל להש"ס הרי בודאי הואיל והוא מוקצה אסור להקריבו דהרי אסור ליגע בו ולטלטלו וכן הא דקאמר אח"כ יכול לא יביא מן המוקצה אמרת לא כו' ג"כ אינו מובן האיך יצויר הדבר הרי אסור לטלטלו ולעשות בו שום דבר מטעם מוקצה והאיך קאמר הש"ס דשרי. ועכצ"ל כיון דמוקצה דרבנן וא"כ הרי קיי"ל אין שבות במקדש ואין איסור מוקצה נוהג במקדש וא"כ מצד הקרבן אין איסור ורק דהי' סברא לאסור הואיל ואסור להדיוט מטעם מוקצה פסול גם לגבוה משום דבעינין ממשקה ישראל ומש"ה קאמר הש"ס הואיל ואין איסורו מגופו הוה שפיר ממשקה ישראל. וא"כ כ"ז אי מוקצה דרבנן אמנם אם מוקצה דאורייתא מה לי איסורו מגופו או לא ושפיר פריך הש"ס ואי מוקצה דאורייתא מה לי איסורו מגופו והיינו דאין מהצורך לאסור בזה משום ממשקה ישראל דהרי בל"ז אסור אף לגבוה מצד עצמו מטעם מוקצה כן הי' נראה לכאו' לפרש ד' הש"ס, וקצת נראה כן מפיר"ח הנדפס בגליון ש"ס ווילנא שפירש ואי מוקצה דאורייתא איך מתירו יעו"ש ומשמע דהקושי' כמ"ש, ואולם קשה לומר כן בכונת הש"ס דאם הכונה על דרך זה מה לו להאריך בלשון מה לי איסורו מגופו או איסור דבר אחר ולא קאמר בפשוט האיך מותר איסור תורה וגם מה לו להאריך ולהביא הברייתא ולא הקשה לו בפשוט אי מוקצה דאורייתא מה איבע"ל כלל בזה האיך ס"ד להתיר איסור תורה. וע"כ דבאמת מצד זה אין הקושי' דהרי קיי"ל בתמיד מועדו אפי' בשבת ואפי' בטומאה וכן בפסח וא"כ בין אם נפרש דקאי בתמיד כפירש"י או בפסח כתוס' אין קושי' מאיסור מוקצה דאם דוחה איסור שחיטה בשבת מכ"ש דדוחה איסור מוקצה בשבת ויו"ט דהוא רק לאו בעלמא ולא כרת ומיתה וא"כ שפיר יתכן האיבעיא אם ליכא אחר רק זה המוקצה אם יביאו ובפרט איבעיות רבה אם כבר נשחט הקרבן אם כשר להקריבו בודאי דא"ש דהרי אם נפסלו יצטרך לחלל שבת ולשחוט אחר בזה יש לומר דאף באיכא אחר מוטב שידחה איסור מוקצה משנצטרך לשחוט אחר וידחה שבת באיסור שחיטה ויש לעיין עוד בזה כי יש סברות לכאן ולכאן ולא נפניתי כעת לעיין בזה ועכ"פ בליכא אחר בודאי איסור מוקצה נדחה וא"כ אין האיבעיא מצד עצמו דבזה אין שום איסור מחמת מוקצה. ויתורץ לפ"ז מה שיש לדקדק בד' רש"י ז"ל בדף מ"ז ע"ב שם שפירש האיבעיא דהביא שה מהאפר תמיד עולה של צבור ואינו מובן מה בעי רש"י בזה דאמנם הלא איבעיא זו שייכה אף אם הי' קרבן יחיד ולא ראיתי מי שיבאר ד' רש"י שאין להם ביאור לכאורה, אכן בהנ"ל דבריו מדוקדקים מאוד. דהי' קשה לו מדוע לא הקשה לו אביי תיכף מהאיבעיא דאם מוקצה דאורייתא מאי קא מיבע"ל הרי אסור מה"ת וכנ"ל. ולזה ביאר דזה קרבן צבור דדוחה שבת ומכ"ש איסור מוקצה וכנ"ל וא"כ מצד הקרבן עצמו אין כאן ספק דהי' מותר ולזה בעי רק הואיל ולהדיוט אסור אי הוה ממשקה ישראל ופשט דמותר משום דאין איסורו מגופו וא"כ שוב קשה מה הקשה ואי מוקצה דאורייתא מה לי איסורו מגופו או לא הרי גם אי מוקצה דאורייתא שייך לומר דכשר להקרבה הואיל ואין איסורו מגופו כמו שהקשיתי לעיל:
ד') ולכן נראה בביאור ד' הש"ס בשנבין החילוק דקאמר הש"ס דרק אם איסורו מגופו פסול ולא אם איסורו מחמת דבר אחר. ונראה הסברא בזה בפשוט דבאמת מקרא דממשקה ישראל לא נוכל ללמוד רק איסור שהוא איסור בעצם איסור חפצא דדבר כזה מתועב לגבוה. אמנם איסור שאין על החפץ שום איסור ורק שנאסר באיסור גברא א"כ נהי דלהדיוט אסור מ"מ כיון שאין האיסור מצד החפץ רק עלינו וא"כ הרי לגבוה לא נאסר מעולם והחפץ מצד עצמו אינו מתועב להקרבה כיון שאין עליו איסור בעצם. וזהו החילוק בין איסורו מגופו לאיסור דבר אחר דאיסור גופו שאסור מצד עצמו שפיר פסול גם להקרבה. ואמנם דבר שמצד עצמו היתר הוא ודבר אחר גרם לו האיסור א"כ איננו איסור חפצא רק איסור גברא שפיר מותר הוא להקרבה ול"ש בו פסול דממשקה ישראל. ומעתה נראה דהש"ס סובר דבאמת ד' התשב"ץ הנ"ל וד' האחרונים הנ"ל צדקו יחדיו דבאמת באיסור תורה בין אם הוא איסור התלוי בזמן ובין אם הוא איסור עולם הוה איסור חפצא כדברי התשב"ץ דהתורה הטילה שם אימור על החפץ ואף אם הוא תלוי בזמן מ"מ בזמן שהוא אסור הוא איסור חפצא דהאיסור הוא על החפץ. ואולם זה שייך רק באיסור תורה אמנם איסור דרבנן בזה שוב יש לומר כדברי האחרונים הנ"ל דאיסור שהוא לעולם שפיר הטילו חז"ל האיסור על החפץ אמנם אם הוא דרבנן ותלוי בזמן בזה שפיר הוה רק איסור גברא הואיל ויש לו היתר לאח"ז לא הטילו חז"ל האיסור על החפץ ורק איסור גברא ודבר זה מובן מאוד לכל ישר הולך. ומעתה שפיר פריך הש"ס ואי מוקצה דאורייתא מה לי איסור גופו מה לי איסור דבר אחר והיינו דבשלומא אם האיסור דרבנן שפיר אם אין איסורו מגופו ורק ע"י דבר אחר ואינו איסור עולם הוה רק איסור גברא ואינו מתועב. אבל אי מוקצה דאורייתא א"כ אף אם הוא תלוי בזמן מ"מ הוה חפצא כמו טבל ואסור להקרבה משום דל"ה ממשקה ישראל ומובן ד' הש"ס הנ"ל. וא"כ העולה מזה דאיסור מוקצה שאינו מחמת גזרה שפיר מותר לחולה שאב"ס כיון דהאיסור דרבנן ותלוי בזמן הוה רק אי' גברא וא"כ האוכלו הוא רק כמחלל שבת באיסור דרבנן ואינו דומה לשאר איסורי מאכלות דרבנן שהמה איסורי חפצא ולא הותרו לחולה שאב"ס משא"כ איסור מוקצה דהוא רק איסור גברא הוה רק מחלל שבת באיסור דרבנן דשרי וכאשר באמת גם הגאון מוהרעק"א בתשובה שם העלה להתיר. ורק במה שנאסר מחמת גזרה בזה גם בחולה שאב"ס אסור וכנ"ל בשם הרשב"א ולא בשאר מוקצה ודוק:
אכן בגוף ספיקת הגרעק"א תמה אני שלא ראה שהדבר מפורש לאיסור בדברי הרא"ה בבדק הבית בבית ג' שער ז' שכתב וז"ל וכן הדין במוקצה דאסורה ודאי בחולה שאב"ס. ומפורש בדברי גדול הקדמונים לאיסור ואף שיש לומר דהרא"ה סובר כדעת הר"ן דלא הותר איסור דרבנן ע"י ישראל לחולה שאב"ס ואליבי' לא נסתפק הגרעק"א כמבואר בפתח דברינו. אבל הרי הרשב"א פלפל שם בדבריו ולא כתב לסתור דינו בזה יעי"ש במשמרת הבית שכתב ליישב קושית הבדה"ב שם בזה ובודאי דאם הי' חולק עליו לא הי' שתיק לי' והרשב"א הרי סובר דמותר לחלל שבת באיסור דרבנן ואעפ"כ מודה באכילת מוקצה דאסור ומפורש ספיקת הגרעק"א [ויעו"ש בבדה"ב שכתב ג"כ הראי' מגונח יונק שכתב הגרעק"א ודחה דאין בחלב שום איסור מוקצה דאינה ברי' חדשה ואינה כמו ביצה יעו"ש שזה דבר חדש והחידוש שלא הביא מרז"ה ורמב"ן בפ"ק דביצה שפלפלו בזה אי חלב מוקצה היא ועפ"י דברי הבדה"ב ל"ש כלל מוקצה בחלב יעו"ש]
ה') ועפ"י הנ"ל בביאור הסוגי' דפסחים מ"ז נראה לבאר ד' הש"ס בפסחים ט"ו ע"ב דקאמר ומאי מדבריהם מדברי רחסגה"כ ופריך הש"ס א"ה מאי מודה ומשני הכי קא"ל כו' אי הכי אמאי אינה מן המדה מדה ומדה היא יעו"ש. ודברי הש"ס תמוהים דהרי רבי יוסי קאמר מקודם אינה מן המדה ובתר הכי קאמר ומודה רבי יהושע וא"כ הי' צריך הש"ס מקודם להקשות על תחלת דברי רבי יוסי מדה ומדה היא ואח"כ הו"ל להקשות מאי ומודה ומדוע היפך הש"ס הסדר והקשה קודם מן המאוחר ובתר הכי מן המוקדם כאילו קושי' השני' תלוי' בתירוץ קושי' הראשונה ומאוד תמוהים ד' הש"ס ולא ראיתי מי שידקדק בזה ויבאר הדבר. אכן בדרכנו הנ"ל נפתח לנו פתחא רבא בעזהי"ת לבאר ד' הש"ס. דהנה בהא דפר הש"ס מדה ומדה היא פירש"י דהרי בשש איכא איסור דרבנן על הטהורה כמו התם דאיכא טומאה דרבנן והרי רבי יוסי לא שני לי' בין שם טומאה לשם איסור דהא אמרינין דמודה ר' יוסי בז' הואיל ואיכא איסורא דאורייתא ואע"ג דליכא עלה שם טומאה וא"כ שפיר יליף ר"מ מדר"ח כמו דמטמאינן טומאה דרבנן בטומאה דאורייתא ה"נ מטמאינן איסור דרבנן בטומאה דאורייתא יעו"ש. אכן לכאורה יש להקשות דהרי שפיר יש לחלק ביניהם דבאמת יש לומר אם הדבר טמא מדרבנן מותר לטמאותו טומאה דאורייתא דכבר כתבתי דאיסור דרבנן שאינו תלוי בזמן הוא איסור חפצא ואיסור התלוי בזמן הוא גברא. וא"כ אם החפץ יש עליו טומאה דרבנן א"כ הטומאה על החפץ דזה אינו תלוי בזמן ובפרט טומאה בודאי הוה חפצא דהרי מטמא אחרים וא"כ ע"כ דהטומאה מונחת על החפץ ובפרט באוכלין דאין להם טהרה במקוה בודאי דהטומאה על האוכל וא"כ משו"ה מותר לטמאותו בטומאה דאורייתא כיון דהוא כבר טמא בל"ז. אכן באיסור דרבנן בשעה ששית דהוא איסור התלוי בזמן ודרבנן בזה שפיר הוא רק איסור גברא ובפרט באיסור כזה דהוא רק מטעם הרחקה שלא יבא לטעות בודאי דהוא רק איסור גברא וא"כ אסור לטמאותו בטומאה כיון דעד כה הי' החפץ בעצמו היתר גמור. ואף דבשעה שביעית גם הוא דמותר לטמאותו זהו משום דהוה מה"ת ואיסור תורה הוא ג"כ על החפץ משו"ה מותר. משא"כ בשש דהוא רק דרבנן ותלוי בזמן מנ"ל דמותר וא"כ שפיר קאמר רבי יוסי אינה מן המדה ומאי פריך הש"ס מדה ומדה היא. אכן נראה ליישב הקושי' דשפיר מקשה הש"ס דהרי רבי יוסי קאמר כי מיקל ר"י בתלוי' וטמאה מבואר דמודה בתלוי' וטמאה והרי הדבר ברור דתלוי' בודאי אינו איסור חפצא דהרי הדבר ספק ויכול להיות שטהורה לגמרי היא ורק דאסור על הגברא מספק ובע"כ דהוא רק איסור גברא והדבר ברור מצד הסברא. ונראה ג"כ ראי' לזה דהרי קיי"ל בקדשים דאם נטמאו בספק צריכין עיבור צורה ולהכי נקראין תלויין ובטומאה דרבנן שורפין בלא עיבור צורה כמ"ש תוס' בפסחים ט"ו ע"א שם ד"ה ולד. וע"כ דמוכח מזה דפסול טומאה דרבנן הוה טומאה על החפץ ופסולו מגופו ושורפין ובטומאה ספק אין פסולו מגופו ובעי עיבור צורה כמבואר בפסחים ל"ד. וא"כ כיון דבתלוי' ג"כ הוה רק גברא ואעפ"כ סובר רבי יוסי דמותר וא"כ שוב מהראוי שגם אם הוא אסור באיסור דרבנן לזמן הוה מותר כיון דגם זה איסור גברא וא"כ כיון שמודה ר"י דאין חילוק בין חפצא לגברא א"כ שפיר נשמע מדרחסגה"כ דאף באיסור דרבנן מותר כמו בטומאה דרבנן ושפיר הקשה הש"ס מדה ומדה היא. ומעתה כ"ז יתכן רק לבתר דהקדים הש"ס הך דמודה ר"י בטהורה וטמאה ובתלוי' מתיר דמזה מוכח דאין חילוק כלל אליבי' בין חפצא לגברא ורק כל שאסור ואזיל בע"כ לאיבוד שוב מותר לטמאותו שפיר פריך הש"ס מדה ומדה היא אבל בלא הך דמודה ר"י שפיר אין ראי' מדרחסגה"כ ולא קשה מדה ומדה היא ומבואר ד' הש"ס הנ"ל בישוב הדיקדוק הנ"ל ודוק:
ו') הנה יצא לנו דאיסור מוקצה בשויו"ט אינו איסור בעצם רק איסור גברא שאנו מוזהרים בזה. ובזה יבוארו ד' הרשב"א ז"ל בשבת כ"ט בחידושיו שכתב וז"ל והא דאמרינין דמרבה עצים מוכנים לאו מתורת ביטול נגעו בה דכל דבר שהוא בעין וניכר בשעת תשמישו אינו בטל ורק דהכא אי"צ לבטל רק צריך רוב כדי שלא יראה כמטלטל האיסור רק כמטלטל בהיתר וכי מטלטל בשבר כלי הו"ל כטלטול מן הצד עכ"ל והדברים תמוהים לכאו' מדוע באמת יהי' מותר במכיר האיסור ויודע שמטלטל גם האיסור והטעם דהוה טלטול מהצד אינו מובן. ובהנ"ל הדברים מובנים בטעמם כיון דאין האיסור חפצא רק אנו מוזהרים בזה, וא"כ זה רק כשהוא בפ"ע. אמנם כשיש רוב היתר אף שניכר האיסור מ"מ הואיל ומטלטל ברוב היתר בזה לא גזרו חז"ל הואיל ואינו מטלטלו בפ"ע, ורק אם הי' בזה איסור חפצא צריכים לבא לתורת ביטול ובעינין שלא יהי' ניכר האיסור. אכן כיון שהאיסור רק גברא עלינו שפיר בנושא רוב היתר אין איסור כלל ומובנים ד' הרשב"א ז"ל:
ונראה להעמיק בדבר עוד יותר בביאור ד' הרשב"א ז"ל דלשיטתו אזיל בזה עפמ"ש הש"ג בשבת פרק האורג לבאר ד' הרשב"א ז"ל בזה שהתיר לסגור ביתו לשמירת ביתו אף שצבי ניצוד בתוכו והוה פ"ר וכתב וז"ל והשתא לד' הרשב"א נמצינו למדין דאע"ג דקיי"ל פ"ר אסור היינו דוקא במקוה דבאותו מעשה דעביד הפ"ר אינו מתכוין ואינו עושה דבר היתר עמו אבל אם באותו הפ"ר עושה ג"כ דבר היתר עמו ומכוין גם לדבר היתר אז אפי' עביד פ"ר ומכוין גם לו שרי יעו"ש בש"ג ובתשובה הארכתי בביאור שיטתו. וכעת נראה דטעמו עפ"מ דמבואר בב"מ דף ל' באיבעיא דלצורכו ולצורכה מהו ובעי למיפשט מפרה דאסור כה"ג ומשני שא"ה דכתיב אשר לא עובד בה מ"מ יעו"ש ומבואר מזה דאי לאו הקרא דיעובד בה הי' מותר בה"ג הואיל והוא לצורכה ג"כ ועפ"ז דן הגאון בנה"מ בחו"מ סי' צ"ז לענין תפיסה דאם תופס בעבור פקדון יכול ג"כ לתפוס בעבור המלוה דהיא לצורכו ולצורכה יעו"ש בנה"מ. וא"כ זהו טעמו דהרשב"א דאם עושה דבר היתר עם איסור אף דהוה פ"ר ומכוין גם על האיסור שרי דהוה כמו דלצורכו ולצורכה ומובן שיטת הרשב"א הנ"ל דכיון דמכוין לשמירת ביתו אף דהצבי ניצוד ג"כ מ"מ שרי וזה ממש כמו הך דלצורכו ולצורכה. ומעתה אם כך הוא באיסור תורה אם עושה דבר המותר אף שמכוין ג"כ להאיסור מ"מ נקרא דשא"מ ושרי אף בפ"ר א"כ דון מינה מכ"ש באיסור דרבנן דבזה דעת התה"ד הובא בטו"ז ומ"א באו"ח רנ"ג ושי"ד דפ"ר שרי בדרבנן יעו"ש. בודאי דמותר בה"ג שמכוין לדבר היתר. וא"כ לכאו' יוקשה מדוע הצריך כאן הרשב"א רוב היתר הרי אף אם ההיתר רק כמו האיסור ג"כ מהראוי שיהי' מותר הואיל ומכוין גם לההיתר. אולם נראה דאף לדעת הרשב"א הנ"ל בצידת צבי זה רק שם דבאמת שמירת ביתו הוא ענין נכבד וחשוב יותר מצידת הצבי ולזה בטל צידת הצבי לגבי שמירת ביתו. ועיקר הכוונה נחשבת על שמירת ביתו והצידת צבי נחשבת דשא"מ ובטל לגבי שמירת ביתו. וכן בהך דלצורכה שפרה דמי' מרובים וצורך הפרה המה אצלו חשוב יותר מצורכו ולזה הי' בטל צורכו גבי צורכה והי' מותר אי לאו הקרא. אכן היכא דהאיסור וההיתר המה במשקל וחשיבות א' בזה שפיר אמרינין מה חזית דההיתר עיקר והאיסור טפל דילמא בהיפך דוגמא לדבר הא דקיי"ל באו"ח סי' ש"י בכלי שיש עלי' דבר איסור ודבר היתר אם ההיתר עיקר והאיסור טפל בטל האיסור גבי היתר ולא נעשה בסיס לדבר איסור ואם האיסור חשוב יותר בטל ההיתר לגבי' והוה בסיס לדבר האסור כמו כן בענין המחשבה תלוי רק איזה דבר החשוב יותר. וגם הנה"מ בסי' צ"ז שם דיקדק ג"כ וכתב דעיקר תפיסתו בשביל הפקדון יעו"ש בלשונו. וא"כ לפ"ז גם בנ"ד בטלטול מוקצה אם הוא מטלטל דבר היתר ואיסור ביחד אם מכוין לטלטל ההיתר הוה על המוקצה אינו מכוין ושרי ואולם זה רק אם ההיתר רוב אז האיסור. טפל ובטל גבי ההיתר אבל אם. אין רוב בהיתר אין האיסור טפל לגבי היתר ואסור וא"כ מובן שפיר שיטת הרשב"א דאזיל לשיטתו בהך דצבי שמור והדבר נלמד במכ"ש מהך דהתם דהוה איסור תורה וזה שכתוב רשב"א דהוה טלטול מן הצד היינו שאין עובר הטלטול בשביל זה רק בשביל רוב היתר והאיסור טפלה לו ובלא כונה כן נראה לענ"ד:
ז') ובדרך זה נראה לענ"ד לבאר הירושלמי בשקלים פ"ח מ"ג על המשנה שהובאה ג"כ בפסחים דף ע' נמצאת קופיץ קשורה לסכין הרי היא כסכין קאמר סם בירושלמי תני הסכין הקשורה לה הרי היא כמותה ותמהו המפורשים ע"ז דממ"נ אם הכונה שהקופיץ היא כסכין מה חידש התנא בזה הרי הדבר מבואר במשנה ואם הכונה בהיפוך שהסכין היא כקופיץ קשה ברייתא אמתני' והירושלמי כנראה אינו מביא הברייתא בדרך פלוגתא על המשנה ועיין מ"ש בזה הצל"ח בביאורו בפסחים דף ע' שם. אכן מפ"ד הנ"ל נראה לבאר ונקדים ג"כ לבאר מה שיש לדקדק בשינוי לשון המשנה והברייתא דבמשנה קתני נמצאת קופיץ קשורה לסכין ובברייתא קאמר הסכין הקשורה לה ומדוע שינתה הברייתא מלשון המשנה ולא שנו חכמים בלשון המשנה. והנראה דהנה כבר כתב הצל"ח שם דמשו"ה בנמצאת בי"ד שוחט בה מיד דודאי הוטבלה מאתמול ול"א שמא אתמול נאבדה קודם טבילה משום דבירושלים נמצאים רוב עם ואם היתה נאבדת אתמול לא היתה מונחת עד עתה ומסתמא נאבדה כעת ובודאי הוטבלה מאתמול יעו"ש וכ"כ רש"י בפסחים שם ורק הצל"ח הוסיף בביאורו. ולכאו' מדוע לא הביא הא דפסחים ז' ע"א שוקי ירושלם עשויין להתכבד בכל יום וא"כ בודאי דלא נפל מאתמול וא"צ לבא לזה דרבים מצויין בירושלים. אכן נראה דבכונה כתב כן דהרי שם קתני ג"כ אם נמצאת בשבת ובזה בודאי ל"ש טעם זה דבשבת אסור לכבד בשוקי ירושלם ולזה הוצרך לטעם דרבים מצויים שם. ואולם הצל"ח העיר שם דבקופיץ שהוא סכין של קצבים והוא מוקצה א"כ אם נמצא בשבת בודאי מאתמול נפל דהרי היום בודאי לא טלטלוה הבעלים שהוא מוקצה וא"כ הואיל ונפל מאתמול שוב יש לחוש שנפל קודם טבילה יעו"ש בצל"ח. ומעתה לפ"ז בנמצא סכין וקופיץ קשורים יחד בשבת איך נדייני' להאי דינא. ולכאו' הי' נראה דבזה גם הסכין אסור כיון שהקופיץ בודאי נאבד מאתמול וכנ"ל וא"כ יש לומר דקודם טבילה נאבדו וכדברי הצל"ח הנ"ל. ואולם נראה דלאו כל אפין שוין בזה עפמ"ש באות הקדום דדבר מוקצה והיתר כשהמה ביחד מותרים בטלטול וכד' הרשב"א וזה רק אם ההיתר עיקר והאיסור טפל אכן אם אין ההיתר עיקר אסור בטלטול גם להרשב"א דמשו"ה קאמר הש"ס דבעי רובא דהתירא. וא"כ גם בנ"ד אם בזה חשוב יותר הסכין והקופיץ טפלה לו שפיר מותרים בטלטול ושוב אמרינין דבודאי היום נאבדו כיון שמותרים בטלטול בשבת ושוב חזקה שברגע האחרון נאבדו וכד' הצל"ח וא"כ בודאי כבר הוטבלו שניהם הואיל וקשורים יחד והיום נאבדו. אכן אם הקופיץ חשוב יותר א"כ בודאי אתמול נאבדו דהיום אסורים בטלטול ושוב יש לחוש שנאבדו קודם טבילה וכד' הצל"ח הנ"ל והנה הדבר ידוע דכל דבר שקשור לחברו הראשון עיקר והקשור לו טפל ודבר ברור הוא ליודע אך מעט בדקדוק הלשון ומעתה יתפרש הכל בעזהי"ת. דהמשנה והברייתא מיירי תרווייהו בנמצאו בשבת ולזה אמרה המשנה נמצאת קופיץ קשורה לסכין הרי היא כסכין והיינו דהסכין הוא עיקר בזה וחשוב יותר והקופיץ קשור לו וא"כ מותרים שניהם בטלטול בשבת וממילא הסכין והקופיץ טהורים דכיון דהסכין עיקר והקופיץ בטל להסכין ומותרים בטלטול בודאי היום אחר טבילה נאבדו ולזה דין הקופיץ כדין הסכין דטהור וע"ז קאמר הירושלמי בשם הברייתא האופן השני אם הסכין קשורה לה והיינו דהקופיץ העיקר נחשוב יותר והסכין קשור לה וטפלה לה וא"כ בה"ג הרי אסורים בטלטול בשבת וא"כ בודאי אתמול נאבדו ושוב יש לחוש שנאבדו קודם טבילה וכדברי הצל"ח וא"כ שניהם טמאים וא"כ דין הסכין כדין הקופיץ ומשו"ה קאמרה הברייתא אם הסכין קשורה לה הרי היא כמותה ומבואר דקדוק לשון המשנה והברייתא שאינם מיותרים ואין סותרים זא"ז ורק מה שחסרה המשנה גילתה הברייתא ודוק בזה. ובזה יש לפלפל הרבה בסוגי' דפסחים דף ע' שם בישוב הרבה קושיות ואקצר כי אכמ"ל:
ח') ועכ"פ עלה בידינו בעזה"י למצוא טוב טעם ודעת לדברי הרשב"א ולחזק הדבר במסמרות. ובזה יתיישב לנו מה שיש להקשות על הרשב"א ז"ל הנ"ל שכתב דמיירי במכיר האיסור ואעפ"כ מותר משום דהוה טלטול מן הצד והרי דבריו סותרים למ"ש בעצמו בחידושיו ביצה דף ד' דע"כ מיירי הש"ס באינו מכיר עצים דאיסורא דאל"כ ל"ש גבייהו ביטול וליכא למימר בהתירא מהפך יעו"ש ברשב"א וא"כ דבריו סותרים זא"ז הן לענין דינא אי מותר להפוכי במכיר האיסור והן בפירוש הסוגי'. והנה מה שסותרים דבריו בפירושא דשמעתא יש לומר דסובר הרשב"א דבביצה דמיירי הש"ס מעצים שנפלו לתוך התנור בזה שפיר אם מרבה עצים דהתירא אין האיסור ניכר דאלו ואלו עצים המה ומשו"ה אין האיסור ניכר. אכן בשבת דמיירי בשבר כלי בזה הואיל והיא כלי אף דלאחר שאחז בה האור נעשית שבר כלי מ"מ עדיין ניכרת היא בין העצים הואיל ולא נשרפה לגמרי וזה מילתא דמיסתבר ומשו"ה פירש בביצה שם דאין ניכר האיסור ובשבת פירש דניכר האיסור. אבל עדיין קשה דדבריו סתראי נינהו לענין דינא דבביצה כתב דאם מכירם ל"ש לומר בהתירא מהפך ואסורים בטלטול ובשבת כתב דמותר. אכן כפי מה שביארתי טעמו דמשו"ה כתב בשבת דמותר משום דהוה דשא"מ נראה בישוב הקושי' העצומה הזו ואין כאן סתירה כלל. דהנה כ"ז דשייך להתיר מטעם דשא"מ היא רק איסור העצם דטלטול מוקצה בזה שפיר שייך לומר הואיל ואינו מכוין לא עביד איסורא. אכן איסור שאסרו חז"ל מגזרה דיבא לידי איסור תורה מה מהני בזה היתר דאינו מכוין סוף סוף כיון שמכוין גם להאיסור והאיסור ניכר א"כ שייך בזה הגזרה ובשלומא אם אין האיסור ניכר ונתבטל הוה כמו שאינו ול"ש הגזרה כיון דבשעה שמטלטל אין כאן שום איסור דאינו ניכר ונתבטל ברוב. אכן אם האיסור ניכר ורק אנו רוצים להתיר מטעם דמכוין בעיקרו להיתר והוה דשא"מ. או כמ"ש באות ו' משום דהוה איסור גברא ובה"ג שרוב היתר לא גזרו חז"ל וא"צ בזה לתורת ביטול איסור כיון שאינו איסור חפצא. כ"ז רק באם האיסור הוא איסור עצמו בלא גזרה אבל אם האיסור מחמת גזרה שיבא לידי איסור תורה אינו מועיל בזה רובא דהתירא כיון שהאיסור ניכר ומטלטלו שייך הגזרה וזה סברא ברורה וישרה. ומעתה הנה שם בשבת כ"ט דמיירי בשברי כלים דאין האיסור רק משום טלטול מוקצה ואין שום גזרה בדבר בזה שפיר שייך לומר דאף במכיר האיסור מותר או מטעם דאינו מכוין או משום דבזה לא אסרו חז"ל כנ"ל, אכן בביצה דמיירי מעצים שנשרו מדקל ביו"ט דבזה שייכה גזרה דשמא יעלה ויתלוש בזה שפיר אם מכיר האיסור ומטלטלו יבא לידי איסור תלישה ביו"ט ומה שייך לומר בזה דאינו מכוין או דבה"ג לא אסרו חז"ל סוף סוף אם רואה שמותר לטלטל יבא לתלוש ממחובר. ולזה כתב הרשב"א דאם מכיר האיסור אסור ורק באינו מכירו ונתבטל כאילו אינו כדין ביטול ברוב שפיר מותר ומיושבים דברי הרשב"א ז"ל התמוהים לכאורה ולא ראיתי מי שהעיר בזה ודוק:
ט') ובזה יתיישב לנו מה שיש להקשות עוד ע"ד הרשב"א בשבת כ"ט הנ"ל שהוכיח דהנאת מוקצה מותרת מדחזינין דהש"ס הקשה רק על הטלטול ולא הקשה דהרי אסור בהנאה וע"כ דאין איסור כלל בהנאת מוקצה וכנ"ל בדבריו. והרי כבר הקשה הפרמ"ג ביו"ד צ"ט במ"ז סקי"ב דאם קושית הש"ס דקא מהפך באיסורא הוא על טלטול מה פריך הש"ס בביצה שם דהו"ל דשיל"מ ומשני דמקלי קלי איסורא והרי זה ל"ש באיסור טלטול דמטלטל האיסור כשהוא בעין וע"כ דקושית הש"ס היא משום דהנאה הו"ל דשיל"מ דבטלטול בל"ז ל"ש דשיל"מ ומשו"ה הקשה רק מהנאה ובזה שפיר משני דמקלי קלי איסורי' יעו"ש בפרמ"ג. וא"כ כ"ז אם נימא דהנאה אסורה אכן לשיטת הרשב"א דהנאה מותרת שוב קשה ממ"נ אם גם בטלטול לא בטל בדשיל"מ א"כ ל"ש תירוץ הש"ס, ואם באיסור טלטול ל"ש דשיל"מ ובטל כדברי הצל"ח הנודעים א"כ מה הק' הש"ס דהו"ל דשיל"מ וממ"נ קשה לשיטת הרשב"א והקושי' עצומה. אכן לענ"ד נראה לתרץ הקושי' דבאמת יש לומר דגם בטלטול שייך הא דדשיל"מ ושפיר פריך הש"ס על היתר טלטול דהוה דשיל"מ. ואולם מה דמתרץ מיקלי קלי איסורי' הכונה משום דבאמת הרי אין איסור בהסקת האור דהרי יש בתנור ג"כ עצים דהתירא ויכול להצית האור בשל היתר והאיסור נדלק מאליו ובזה אין איסור וכדברי הרשב"א הנ"ל וא"כ כיון שמותר להצית האש א"כ ממילא גם עצי מוקצה יושרפו ולמחר לא יהי' בעולם שיהפוך בהם כי כבר יהי' לאפר ול"ש לומר בהו עד שיטלטלם באיסור יטלטלם בהיתר למחר דלמחר כבר יהי' כלים ונאבדים ומשו"ה ל"ש בזה דשיל"מ ובטלים ברוב וזהו הכונה מיקלי קלי איסורי' היינו דעצי היתר יהי' שרופים למחר. וזה כבר ראיתי בתשובות הגאון מוהרח"כ זצ"ל בראש הספר בהקדמה מנכדו הרב ז"ל כתב ג"כ לפרש הך דמיקלי קלי כעין זה משום דלמחר יצטנן התנור ויהי' הפסד ולא יוכל לאפות בו וכמדמוני שהביא זה בשם אחד מהראשונים ואינו תח"י כעת ראיתיו זה כמה ורק דהוא מפרש שם זה לענין איסור הנאת מוקצה ומכ"ש דנוכל לפרש כן לענין איסור טלטול ושפיר משני הש"ס ומיושב קושית הפרמ"ג הנ"ל:
י') ובזה יש ליישב הקושיות שהקשו בסוגי' דביצה שם בהא דפריך הש"ס והא מהפך באיסורא והרי רב מתנה אמר מרבה עליהם עצים מוכנים, וא"כ בע"כ דהצריך רובא דהתירא בכדי דיובטלו עצי מוקצה ברוב היתר דאל"כ מדוע הצריך רובא דהתירא וא"כ מה הקשה הש"ס דמהפך באיסורא הרי בטלים ברוב וכמו דמשני באמת הש"ס. עוד הקשו בזה מדוע המתין הש"ס בקושיות דאין מבטלין איסור לכתחילה והא דדשיל"מ לא בטל על הא דמשני דמהפך בהתירא ולא הקשה תיכף על דברי רב מתנא קושיות אלו אכן בהנ"ל מיושב דבאמת מצד הנאת המוקצה אין כאן איסור וכד' הרשב"א ז"ל והי' סובר הש"ס דאין הכונה בזה שאמר רב מתנא מרבה עליהם עצים מוכנים שיהי' רוב היתר לבטל האיסור דאין הדבר צריך רוב כלל ורק הפירוש מרבה היא שיוסיף עליהם עצים מוכנים ומסיקן והכונה משום דמוקצה אסורים להשתמש בהם ולהדליקם דזה שימוש בידים בעצי מוקצה וזה אסור וכמ"ש המג"א בסי' תק"א דגם לשורפם במקומם אסור והיינו משום דזה שימוש בעצי מוקצה ולזה צריך להוסיף עצי היתר ולהסיק ההיתר ושוב אין כאן איסור עצי מוקצה כלל דעצי מוקצה נדלקין אח"כ מאליהן. ואדרבה ידוקדק בזה לשון ומסיקן דקאמר רב מתנא ולא קאמר דאופה ומבשל בהן ומה זה שאמר רב ומסיקן. אכן בהנ"ל נכון הדבר דבאמת מצד הבישול ואפי' אין כאן איסור ובפרט אחרי שכבר המה שרופים ואינם בעינייהו ורק שאסור להצית בהן האש ולזה צריך להסיק בעצי היתר ולוה קאמר ומסיקן. כך הי' ס"ד דהש"ס בפירוש דברי רב מתנא. וא"כ לא קשה כלל דאין מבטלין ולא הא דדשיל"מ דאין זה ביטול כלל. ואולם כאשר הקשה הש"ס דצריך להפוכי בהם ומטלטלם בידים ומתרץ דרובא דהתירא והיינו דהפירוש בדברי רב מתנא דמרבה עליהם הוא שמבטלם ברוב וא"כ כיון שהכונה בתורת ביטול איסורין ברוב שפיר הקשה מהא דאין מבטלין ומהא דדשיל"מ ומיושבים כל הקושית בצירוף קושית הפרמ"ג הנ"ל באופן שמסוגי' דביצה יהי' ג"כ ראי' לדעת הרשב"א דאין איסור בהנאת מוקצה:
ואולם כ"ז יוצדק רק אם נאמר פירושא דהש"ס דמהפך בהתירא דהוא מתורת ביטול ברוב שפיר יתכן קושית הש"ס והתירוץ. אכן לדברי הרשב"א בשבת הנ"ל דמיירי במכיר האיסור ולא מתורת ביטול קאתינן עלה ורק דהוה טלטול מן הצד שוב קשה מה פריך הש"ס והא אין מבטלין איסור לכתחילה ומתרץ והקשה שוב דהוה דשיל"מ, והרי אין בזה שום ביטול איסור לא מצד הנאת המוקצה ולא מצד טלטול מוקצה. וא"כ ב' דברים אלו שכתב הרשב"א בשבת שם לכאורה לא יוצדקו מחובר דממ"נ אם נאמר דהנאת מוקצה מותרת בע"כ דהטלטול מטעם ביטול איסורין ואם הטלטול מותר בלא ביטול משום דהוה טלטול מן הצד א"כ בע"כ דהנאה אסורה וצריך ביטול לענין איסור הנאה וע"ז קאי קושית הש"ס וא"כ קשה על הרשב"א ז"ל שכתב הני תרתי והקושי' עצומה מאוד. והנה לפ"מ שרצה הרשב"א בשבת שם לומר דרק היכא דמיקלי קלי איסורא מותר הנאה ולא בשאר מוקצה יש לתרץ הדבר דבאמת זה יתכן רק בתר דמשני הש"ס מיקלי קלי איסורי' שפיר יש לומר דאין בזה איסור אבל המקשה דלא ידע מתירוץ זה שפיר הי' סובר דגם הנאה אסורה ובתר דמתרץ המתרץ הך דמיקלי קלי איסורי' באמת סובר הש"ס דאין איסור בהנאה כמ"ש הרשב"א. אולם הרי הרשב"א דחה שם סברא זו וכתב דהראשון עיקר דאין שום חילוק בזה וכל מוקצה מותר בהנאה אף דלא קלי איסורי' וא"כ א"א לומר דתליא בהך תירוצא וא"כ ק' קו' הנ"ל, אכן בדרכנו הנ"ל מיושב לנכון דבאמת רק בהך דשבת דהאיסור רק משום טלטול מוקצה א"צ לבטל וכדברנו הנ"ל משום דהוה טלטול מן הצד, אכן בהך דביצה באמת אסור במכירו משום דשייך הגזרה דיעלה ויתלוש לזה נצטרך לבא לביטול וכמ"ש באות הקדום ושפיר הקשה הש"ס באמת מצד הטלטול וכמ"ש הרשב"א בעצמו בביצה שם דמתורת ביטול קאתינן עלה וכנ"ל ומיושב הקושי' הנ"ל:
י"א) ונראה להביא ראי' להרשב"א ז"ל בזה שמפרש הסוגי' דשבת באופן אחר ממה דמפרש הסוגי' דביצה דהנה כבר העיר הצל"ח בביצה שם בשינוי הסוגיות דבביצה הקשה דקא מהפך באיסורא ומתרץ דרובא דהתירא והקשה בתר הכי דאין מבטלין איסור לכתחילה וכן הק' דהוה דשיל"מ ובשבת שם הביא רק הא דרב מתנא ולא הקשה כלום כל הקושיות שהקשה בביצה יעו"ש והדיקדוק עצום מאוד, עוד הבאתי באות הקדום מה שדיקדקו בהא דהק' הש"ס בביצה דהרי מהפך באיסורא והרי כבר אמר רב מתנא דמרבה עצים מוכנים וא"כ קאמר הוא בעצמו התירוץ דבטל ברוב. גם מדוע המתין הש"ס בקושי' דאין מבטלין ודהוה דשיל"מ עד דקאמר כיון דרובא דהתירא וכנ"ל. אכן עפי"ד הרשב"א הנ"ל מבוארים הסוגיות בישוב כל הדקדוקים. דבאמת בד' רב מתנא יש לפרש דמרבה עצים מוכנים בכדי שיהי' טלטול מן הצד ושם בסוגי' דשבת בע"כ הפירוש כן דשם הגירסא רב ורב הרי ס"ל מב"מ לא בטל וכקושית הצל"ח. שם והנה לפ"ז גם בסוגי' דביצה הי' סובר הש"ס דהכונה על אופן הנ"ל וע"ז הקשה והא קא מהפך באיסורא והיינו דעצה זו מועיל רק גבי איסור טלטול סתם מוקצה. אכן כאן דמיירי בעצים שנשרו דהאיסור משום שמא יעלה ויתלוש בזה לא מהני הך התירא שכ' הרשב"א דהוה טלטול מן הצד וכפי שביארנו שיטתו כיון דסוף סוף הוא מכיר האיסור ובראותו שהוא משתמש באיסור יבא לתלוש מן המחובר וכמ"ש באות י' והאיך מותר בכאן בעצה זו, וע"ז משני כיון דרובא דהתירא הוא כו' והיינו כמ"ש באות ח' דרק שם בסוגי' דשבת דמיירי בכלים בזה אף אח"כ ניכר האיסור וההיתר מכח דהוה טלטול מן הצד וכנ"ל. אבל כאן דמיירי בעצים וכיון שנתערב והוסק שוב אין האיסור ניכר ובטל ברוב וא"כ כיון שנתבטל ואינו ניכר ל"ש ג"כ הגזרה וכנ"ל. וע"ז הק' שוב כיון דמתורת ביטול קאתינן עלה הרי אין מבטלין איסור לכתחילה וכן דהוה דשיל"מ. וכ"ז בביצה שם דע"כ ההיתר מתורת ביטול איסורין וכמ"ש הרשב"א שם שפיר הקשה כ"ז. אכן בסוגי' דשבת דההיתר משום דהוה טלטול מן הצד וא"צ לבא לתורת ביטול לא קשה כלל מהא דאין מבטלין ודהוה דשיל"מ דאין בזה ביטול כלל ומשו"ה לא הקשה שם כלום רק בביצה ומבוארים הסוגיות בישוב כל הדקדוקים ומכ"ז ראי' לפירוש הרשב"א ז"ל ודו"ק, ועוד יש להאריך בזה ועוד חזון למועד אי"ה:
והנני הכו"ח פה סאמבר
נפתלי הירץ באמבאך ראבד"ק הנ"ל