אור ברסלב
גבעת הלבונה סימן לח

גבעת הלבונה· רבי נפתלי הירץ בומבאך

סימן לח

סימן לז

המשך התשובה הנ"ל, א) אהובי חתני כ"ז כתבתי זה איזה שבועות ובו תמצא תשובה על הרבה מדבריך. ועתה אשיבך על דבר שלא נמצא בדברי. הנה העירות ע"ד הר"ח בפירושו בשבת קכ"ח שם שכתב על הא דקאמר הש"ס שם שאני בר אווזא דחזי לאומצא ומשו"ה התיר ר"ח בטלטול וז"ל ואי חזי לאומצא פירוש ואם ראוי להיאכל נא אפי' ר"ח מודה שמותר לטלטלו יעו"ש על הגליון בדף קכ"ז. מבואר שפירש אומצא נא וכ"כ הערוך בערך אומצא והיא תמוה דהאיך נוכל לפרש בשבת שם נא דהרי אסור לצלות בשבת עכ"ק והדבר פלא גדול. והנה לכאורה לפ"מ שכתבתי לעיל בדברי הר"פ בפסחים דיכולים לצלות פחות מכשיעור צלי' הי' אפשר לומר דגם כאן הכונה כן. אולם א"א לומר כן מלבד דלפ"ז כל בשר חזי לכך ומדוע קאמר הש"ס שאני בר אווזא דרכיך וע"כ כיון דאסור מדרבנן עכ"פ אין זה עומד לכך ולא נקרא ראוי עי"ז וכמובן וא"כ דברי הר"ח תמוהים מאד והנראה בזה דד"ת עני' במקום זה ועשירה במק"א:

ונקדים מה שיש מבוכה רבא בפירושא דאומצא שהובא בש"ס בכמה מקומות ולא. מצאתי להמחברים שיבארו הדבר. הנה רש"י ז"ל פירש בשבת קכ"ח כשהוא חי אוכלין אותו בלא מלח וכן פירש בחולין ט"ו ע"ב וכמו כן פירשו התוס' בשבת קכ"ח ובחולין י"ד ע"א וכן בהך דאומצא ביעי ומזרקי בפסחים ע"ד וחולין צ"ג פירשו כל הקדמונים בשר חי. ואולם הבה"ג והרמב"ם בפי"ד מהמ"א פירשו דהך דינא מיירי בבשר שנצמת בחלא יעו"ש בהה"מ הי"ג. והאמת דמלשון הה"מ שם משמע דגם המה פירשו בשר חי סתמא ורק דסוברים לדינא דה"ה בנצמת בחלא. ואולם לענ"ד נראה דבאמת המה מפרשים בכל מקום לשון אומצא דהוא נחלט בחומץ דאל"כ מנ"ל לפרושי דאומצא דאסמיק היא ע"י חומץ ואיזה רמז מצאו בזה דהכונה דאסמיק בחומץ ובע"כ דהמה מפרשים כל אומצא הוא בשר שנצמת בחומץ ויהי' לשון אומצא כמו חומצא דא' וח' המה אותיות המתחלפות כמ"ש רש"י בפסחים דף ה' ועיין תוס' מנחות ל"ו ע"א שכתבו פירוש חוצה כמו אוצא וכ"כ הר"ש בפ"ג דמקואות יעו"ש וזה ג"כ ע"פ הנ"ל דח' וא' המה מתחלפים ובאמת כדבריהם מוכח מלשון הש"ס חולין קי"ג לגירסת הרי"ף ורא"ש מהו למיכל מני' באומצא דלפירוש הקדמונים דפירושא דאומצא היא חתיכת בשר א' מדוע לא קאמר סתם מהו למיכל מיני' כשהוא חי. ואמנם רש"י בשבת קמ"ב הנ"ל פירש דאכילת חי קרוי אומצא ואולם לפ"ז למה קאמר באומצא הול"ל מהו למיכל מני' אומצא בלא ב'. ואולם לפירוש בה"ג ורמב"ם שפיר קאמר באומצא, דהיינו בחליטת חומץ וכן מוכח מהא דפסק הרמב"ם ז"ל בהי"ב שם דבשר חי אסור בלא מליחה ובה"ט כתב בשובר מפרקתה אסור לאכול אפי' ע"י חליטה וכתב הכ"מ דהרמב"ם מפרש מהו למיכל מני' באומצא דוקא ע"י חליטה בחומץ דבשאר בשר מותר כמ"ש בהי"ב שם וכ"כ הב"י ביו"ד סי' ס"ז וא"כ בע"כ דהרמב"ם מפרש אומצא בכ"מ דהוא בחומץ דאל"כ מאי איבעיא בשובר מפרקת דוקא הרי כל בשר אסור לאכול חי לשיטתו. ובע"כ דמפרש אומצא בחומץ ובלא חומץ נקרא בשר חי ואם נחלט בחומץ נקרא אומצא דאזיל לשיטתי' דפירש כבה"ג בהך דאומצא ביעי ומזרקי וכנ"ל ועכ"פ מוכח דהרמב"ם מפרש אומצא בשר שנחלט בחומץ. ועוד ראי' דהרי התוס' בחולין י"ד ובכ"מ הביאו ראי' דבשר חי מותר בלא מליחה מהא דחזי לאומצא ויוקשה מזה לשיטת רמב"ם דאסור בלא מליחה ומה יענה להך דשבת קכ"ח הנ"ל וכן להא דחולין ט"ו הנ"ל דמותר לבריא באומצא והרי אסור למלוח בשבת וע"כ דהפירוש אומצא הוא בחומץ וזה שרי בשבת כמ"ש המג"א בסי' שכ"א ומצאתי להשעה"מ בפ"ו ממ"א שכתב ג"כ דלהרמב"ם בע"כ מיירי ע"י חומץ יעו"ש:

ב) והנה עפ"ז הי' נראה לכאורה ליישב קושית התוס' בפסחים כ"ד הנ"ל בפתיחת דברינו שהקשו בהא דבר אווזא דחזי לאומצא והביאו ראי' מזה דבשר עוף רכיך והוה כדר"א בחי. ולהנ"ל אפשר לומר דבאמת בחי גמור ל"ה אכילה ורק בנחלט בחומץ שפיר הוה אכילה. אכן נראה בדעת התוס' דהנה כבר הקשה המג"א בסי' שכ"א בשם הפורת יוסף דהאיך שרי להדיח בשר בשבת הרי הוה כטבילת כלים חדשים דאסור משום מתקן ותירץ המג"א דההדחה היא רק משום הדם שעל פניו והוה כמו הדחת הכוס דשרי כיון שאינו בגוף הבשר רק בחוץ. אכן לפי"ז יוקשה מאוד לשיטת הרמב"ם דבשר חי אסור ורק ע"י חליטה בחומץ שרי וביאור הכ"מ בשיטתו דסובר דם שלא פירש אסור אם הוא ראוי לפרוש וכשנחלט בחומץ א"ר לפרוש ומותר וא"כ בזה שוב יוקשה לשיטת הרמב"ם דהאיך חזי בשבת באומצא הרי נהי דמותר ליתן בשר חי בחומץ כמ"ש המג"א הנ"ל זהו רק אם אין בזה תיקון. אבל להרמב"ם דבלא חליטה אסור שוב יוקשה קושית הפ"י הנ"ל ובזה ל"ש תירוצו של המג"א דהרי בזה האיסור משום דם שבתוכו וע"י החליטה נצמת והוה מתקן גמור. אכן נראה להביא ראי' מזה למ"ש הטו"ז באו"ח שכ"ג בשיטת הרמב"ם שסובר דהיכא דהאיסור רק מדרבנן אין איסור משום מתקן ודלא כמ"ש הה"מ בשיטתו. ולענ"ד נראה ג"כ להסביר הדבר עפמ"ש התשב"ץ בענין איסורי מאכלות אי המה איסור חפצא או גברא שנחלקו בו הראשונים וביאר דאיסורי תורה המה חפצא אבל איסורי דרבנן המה רק איסורי גברא דרבנן אין ביכלתם להטיל איסור על החפץ ורק עלינו הטילו גזירתם והרבה הארכתי בזה בחידושי, וא"כ לפמ"ש המג"א הנ"ל דמה שאינו בגופו רק על פניו הוה כמו הדחת הכוס וא"כ איסור מדרבנן שאינו בגופו וכנ"ל ורק עלינו הוה כמו על פניו וכהדחת הכוס דשרי ודו"ק. וא"כ בבשר חי דגם להרמב"ם רק מדרבנן אסור וכמ"ש הה"מ בה"ט שם וא"כ ל"ה מתקן ושרי ומיושב הקושי' על הרמב"ם. ומעתה לפ"ז כ"ז רק אם נאמר דגם בלא חליטה הוה ראוי לאכילה מצד עצמו שפיר מותר לחלטו בחומץ. אכן אם נאמר דגם בעוף הוה שלכדר"א ורק דשם ע"י חליטה נחשב כדר"א א"כ שוב קשה האיך אפשר באומצא הרי קיי"ל באו"ח סי' שי"ח ס"ד דכל דבר קשה שא"א לאכול בלא שרי' אסור השרי' בשבת משום גמר מלאכה. ול"מ לדעת הב"י שם שחולק על הפרדס וסובר דאין חילוק בין חמין לצוננים בודאי דאסור בה"ג חליטה בחומץ כמו שם בהערינג. ורק אף להטו"ז שם בסק"ה דמתיר בצוננים מ"מ נראה דבחומץ בודאי אסור דאף להמג"א בסי' שכ"א הנ"ל דל"ה עיבוד כ"א במלח וציר ויעו"ש בפרמ"ג במ"ז ובא"א מזה זהו רק אם ראוי לאכילה גם בלא חומץ אבל אם בלא החומץ א"ר לאכילה א"כ החומץ דהוא חריף הוה כמו רותח בכ"מ והוה כמו שרי' בחמין דאסור גם להטו"ז עכ"פ מדרבנן כמו במלח וציר. וא"כ אף אם נפרש אומצא כפירוש בה"ג ורמב"ם שפיר הוכיחו תוס' דבע"כ גם חי חזי לאכילה דאל"כ אסור לשרותו בחומץ ובע"כ דחזי גם קודם חליטה לאכילה ורק מחמת האיסור ובזה שפיר ל"ה מתקן הואיל והאיסור רק מדרבנן וכנ"ל ודו"ק בזה:

ג) ונראה ג"כ ראי' לבה"ג ורמב"ם לפירושם הזה מהא דחולין ט"ו ע"ב דקאמר המבשל לחולה בשבת מותר לבריא דחזי לכוס ואיירי בבשר וכפירש"י שם ובתר הכי קאמר השוחט לחולה בשבת מותר לבריא באומצא. ויש לדקדק כיון דתרוייהו מימרי בבשר מיירי מדוע אמר מקודם לכוס ובתר הכי קאמר אומצא מדוע שינה בלשון ובודאי הכל בדקדוק גדול. אכן עפ"י דרכם נראה לבאר דהנה הא דקאמר המבשל לחולה בשבת שרי לבריא הואיל וחזי לכוס ע"כ מיירי שהי' נשחט מאתמול דהרי רב קאמר דבנשחט בשבת אסור לבריא וא"כ הא דמבשל מיירי שכבר הי' שחוט ונמלח מאתמול והיום רק בישלו ולהכי קאמר לשון לכוס. ואולם בהא דקאמר רב דימי השוחט לחולה בשבת מותר לבריא באומצא בע"כ אמר לשון באומצא דכיון דנשחט היום א"כ לא נמלח ואסור משום דם ובע"כ שנחלט וכמ"ש השעה"מ הנ"ל ולהכי אמר באומצא דרק בה"ג מותר ומיושב הדקדוק הנ"ל וראי' לפירושם בזה:

ד) והנה לפ"ז לכאורה מחלוקת הטו"ז והמג"א הנ"ל בסי' ש"ח אי בשר בהמה חי מותר בטלטול תליא במחלוקת אי בשר חי מותר בלא מליחה. דהנה אם נאמר דבשר חי אסור בלא מליחה א"כ א"א לאכול הבשר בלא מליחה ומליחה אסור בשבת ונהי דמצד הדם יוכל לחולטו בחומץ דשרי וכנ"ל בשם המג"א סי' שכ"א. אבל הרי אסור לחלטו משום דמיחזי כגמר מלאכה ונהי דמצד תיקון האיסור יש לומר כהטו"ז הנ"ל דבאיסור דרבנן ל"ה מתקן אבל הרי קודם החליטה הוה שלכדר"א ורק ע"י החומץ הוה דרך אכילתו והוה מתקן גמור וכנ"ל באות ב'. ורק בעוף דגם חי הוה כדר"א אין כאן תיקון המאכל ורק מצד האיסור וזה ל"ה מתקן אבל בבשר בהמה דע"י החליטה נעשה ראוי לאכילה והוה תיקון המאכל וא"כ כיון דא"א לאכול בלא חליטה מצד איסור דם וחזי לכוס רק אחר חליטה וזה אסור ורק להסוברים דבשר חי מותר באכילה בלא מליחה או חליטה שפיר חזי לכוס. ובזה הי' נראה לכאורה ליישב דברי המג"א והטו"ז מקושי' שהקשיתי עליהם בסי' הקדום מדברי הרשב"א בשבת. ולהנ"ל הי' נראה דהרשב"א לשיטתו דסובר דבשר חי מותר בלא מליחה שפיר אליבי' גם בשר בהמה חזי לכוס. אכן לשיטת הרמב"ם דאוסר שפיר אסור. ובזה הי' מיושב גם הקושיא שהקשיתי שם מהא דחולין דקאמר חזי לכוס דיש לפרש כמ"ש באות הקדום דמיירי בכבר נמלח. ושפיר חזי לכוס. והא דקאמר שם דשרי למיכל באומצא מיירי בבשר עוף וכנ"ל דבזה שרי וכ"ז לשיטת הרמב"ם דהמג"א פלפל שם בשיטת הרמב"ם. והרשב"א ג"כ לשיטתו וכנ"ל. אולם א"א לומר כן דהרי הרמב"ם כתב בפכ"ו מה' שבת הט"ז בסתם דכל בשר חי מותר לטלטל בשבת ולא חילק בין בשר בהמה לעוף, ועוד דנהי דהרשב"א סובר דבשר חי מותר וכמ"ש הב"י בשמו ביו"ד ס"ז מ"מ הרי יש בשר שאכילת חי אסור לכ"ע כגון בחותך מפרקתה קודם שת"נ ועוד ומדוע סתם הרשב"א דבכל בשר שרי. ולכן נראה דהנה המעיין בדברי הרמב"ם שם כתב בבשר דמותר מפני שראוי לאדם ולא כתב שראוי לו. וע"כ דבאמת אף אם הבשר טרפה מותר בטלטול מפני שראוי לנכרי וכמ"ש המג"א בסי' ש"ח סקנ"ו שם ובמחצה"ש. ולזה כתב מפני שראוי לאדם סתם והיינו לנכרי עכ"פ. וא"כ גם בבשר כיון דמצד שהוא חי אין קפידא משום דחזי לכוס כדקאמר הש"ס בחולין וכנ"ל ורק מצד האיסור וא"כ עכ"פ לא גרע מבשר טרפה דחזי לנכרי עכ"פ. אמנם לפ"ז מדוע דג תפל אסור בטלטול והרי ראוי לנכרי שיבשלו בשבת ומדוע בשר טרפה מותר ודג תפל אסור הרי שניהם ראוים לנכרי אכן נראה דהנה לכאורה מה מהני מה שראוי לנכרי הרי אסור ליתן מתנה בשבת וכמ"ש המג"א בסי' ש"ו וא"כ א"א ליתן לנכרי. אמנם הרי קיי"ל בסי' שכ"ה דמותר לזמן עכו"ם וליתן לפניו ושפיר ראוי לעכו"ם. ומעתה הרי קיי"ל דבא"א לו לאכול בחצר ומוכרח להוציאו אסור וא"כ במקום שצריך לבשלו דאסור בשבת הוה כצריך להוציאו ואסור להזמינו ע"ז והוה מוקצה. ויש להסביר ביותר דהנה הא דמותר להזמינו בשבת אע"ג דמתנה אסור בשבת נראה עפ"מ דקיי"ל באו"ח ק"ע סי"ט דאין האורח רשאי ליתן ממה שלפניו ומטעם זה מבואר באה"ע כ"ח דהוה ספק קידושין וע"כ משום דבעה"ב אינו נותן לו במתנה רק מפקירו עבורו דאם הי' מתנה הרי כל מתנה שא"י להקדישו אינה מתנה וא"כ הרי להפקיר מותר בשבת וכמ"ש השעה"מ בפ"ח מלולב. וכ"ז אם ראוי כעת אבל בצריך תיקון אינו בתורת הזמנה רק מתנה דאסור בשבת ואקצר. ובאמת לפ"ז הא דקאמר בשבת קכ"ח בר אווזא דחזי לאומצא לאו דוקא דה"ה בהמה וכמ"ש רשב"א שם וכ"כ בקרבן נתנאל בשבת שם. וראיתי להחו"י בהגהותיו הנדפסים סביב הרי"ף בפ' מפנין שם תמה על הדין דבשר אפל דראוי לכלב והרי כלב מין בהמה ובהמה אינה אוכלת בשר. ואולם דבריו תמוהים מאוד דמפורש בקרא בנבילה לכלב תשליכון אותו ובמשנה מחתכין נבילה לפני הכלבים ועיין בזבחים ל"א ובתוס' שם דנקראת אכילה מה שכלבים אוכלים בשר בהמה יעו"ש וצע"ג דבריו:

ה') נחזור להנ"ל לפירושא דאומצא וכ"ז בשיטת בה"ג ורמב"ם. אכן הר"ח כפי הוראה יש לו שיטה אחרת בהך דאומצא. דהמעיין בפיר"ח בשבת קמ"ב שם פירש הא דחזי לי' לאומצא וז"ל ורבא מנח סכינא אבר יונה והוא מליח אבל הי' מבושל יעו"ש ובודאי ט"ס היא וצ"ל אבל לא הי' מבושל. ועכ"פ ראינו שהוא פירש אומצא דהוא מליח ואין פירוש לדבריו, ונראה דאזיל לשיטתו בזה דכבר פלפלו תוס' בחולין י"ד ובפסחים ע"ד דצלי א"צ מליחה דדם שלא פירש מותר וגם בשר חי שרי מה"ט יעו"ש בתוס' וגרסו במנחות וכן לקדירה. והנה לפ"ז לשיטת ר"ח שהביאו תוס' במנחות כ"א דגרס שם וכן לצלי וסובר דצלי צריך מליחה בע"כ דדם אברים שלא פירש אסור אליבי' וא"כ גם חי אסור לאכול וא"כ איך אמר רבא דחזי לי' לאומצא ולזה פירש דכבר הי' מליח ומש"ה שרי, ועדיין אינו מובן דהאיך מרומז בזה שהי' מליח. ונראה דהוא מפרש לשון אומצא שעומד באמצע הבישול או צלי ויהי' אומצא מלשון אמצע. וכיון דמליח הרי הוא כרותח דצלי לדעת הר"ן בע"ז דמולח בשבת חייב משום מבשל והאחרונים פלפלו בפסח אי הוה צלי מחמת ד"א ועיין במנ"ח במצוה ז' א"כ עכ"פ הוה כנצלה במקצת ולא נגמר ועומד באמצע הצלי' ומשו"ה הוה אומצא:

ונראה ג"כ ראי' לפירושו זה מיומא פ' ע"ב אומצא ומלחא ופירש"י מלח שעלי' ומוכח דפירושא דאומצא היא נמלח דאל"כ הו"ל לומר אומצא במלחא דמשמע דאכלו במלח אבל לשון אומצא ומלחא משמע מלח שעליו כמ"ש רש"י. ובאמת לפ"ז נראה דלאו דוקא מליח רק גם נחלט בחומץ נקרא אומצא דהרי כמו דמליח הרי הוא כרותח כבוש הוא כמבוטל וא"כ בנחלט בחומץ שיעור כבישה בחומץ הוה ג"כ אומצא ובזה שיטתו כשיטת הרמב"ם ובה"ג ורק דלדעתו גם מליח הוה אומצא. דרמב"ם ובה"ג מפרשי אומצא מלשון חומצא. והר"ח מפרש מלשון אמצע. ובין נמלח ובין נחלט הוה אומצא ושרי. והגם שראיתי להשעה"מ בפ"ו ממ"א הי"ב דעתו דחליטה בחומץ סגי בשיעור כל דהו ותירץ בזה קושית השטמ"ק בביצה כ"ה. אכן לענ"ד נראה בדעת השטמ"ק דסובר דבע"כ בעי שיעור דהרי קיי"ל בכבוש בחומץ וציר אסור רק בנכבש כשיעור צלי' וקודם לזה אינו נבלע בכולו וזהו החילוק בין רתיחת בישול וצלי לרתיחת כבוש ומליחה דבישול וצלי פועל תיכף בכל החתיכה ומליחה וכבוש בציר וחומץ פועל רק בשהה כשיעור וא"כ כיון שהחליטה צריכה לפעול בכל החתיכה להצמית הדם וא"כ בודאי צריך שיעור כבישה דבפחות משיעור זה אינו פועל בכל החתיכה וא"כ שפיר הקשה השטמ"ק וז"ב לענ"ד בדעתו. וא"כ שצריך להשהות בחומץ שיעור כבושה שפיר הוה כמבושל במקצת ומיקרי אומצא וכנ"ל:

ומעתה מיושבים ד' הר"ח והערוך הנ"ל באות א' דגם המה מפרשים כהרמב"ם דחזי ע"י חליטה וזה הוא באומצא וא"כ הוה ממש פירושו של נא דפירושו באמצע צלי' או בישול ולשיטתו אזיל ר"ח בזה. ואמנם זה רק באווזא דראוי גם קודם מצד עצמו ורק מצד איסור דם שפיר מותר בשבת לחלטו בחומץ. אבל בשר בהמה דבחי הוה שלכד"א והחליטה גמר תיקונו אסור בשבת וכנ"ל באות ב' ומשו"ה קאמר רק בר אווזא דחזי לאומצא ומבואר פירושו של הר"ח בזה:

ו') ובזה יבוארו ג"כ ד' הר"ח בפסחים ע"א הנ"ל בסי' ל"ו אות ג' שפירש חי נאכלים פירוש נא. ובהנ"ל נראה לבאר דהרי גם שם ק' איך מותר לאכול חי דאסור משום דם לשיטת ר"ח, וע"כ דיפרש כמ"ש הרא"ה והובא בשעה"מ פ"ג מיו"ט ה"ד וז"ל ודאמרינין בפסחים שעירי הרגלים נאכלים חיים במליחה הוא דנאכלים ואע"ג דמליחה אסורה משום שבות לא גזרו בה רבנן דאין שבות במקדש במילי טובא יעו"ש שהביא ג"כ בשם הרשב"א ולא מצאתיו במקום שציין. ומעתה כיון דנמלח שפיר נקרא נא לשיטת הר"ח דהוא אומצא דשבת קמ"ב הנ"ל בפירושו ודבריו בפסחים עם דבריו בשבת קמ"ב וקכ"ח המה שפה אחת ודברים אחדים ודו"ק:

ומעתה מיושב ג"כ קושית המנ"ח שהבאתי שם דהרי הוה שלכד"א. ולהנ"ל יש לתרץ דכיון שנמלח והוה כנצלה או נתבשל במקצת שפיר יש לומר דגם תוס' מודים דהוה כדר"א ורק בחי גמור בלא מליחה הוה שלכד"א. ובזה מיושב ג"כ הקושי' מהמשנה דמנחות הנ"ל בסי' ל"ו שם, גם מה שדקדקתי שם דאם הוזכרו הבבליים לגנאי מדוע אמרה המשנה סתם נאכל לערב, ועוד דאין זה עיקר הרבותא וכנ"ל בדברינו למעלה שם. ועפ"י הנ"ל נראה לבאר דהמשנה שם בע"כ דאיירי ע"י מליחה דאל"כ אסור משום דם וכמ"ש התויו"ט שם ורק בחולין אסור מליחה בשבת ובזה מותר דאין שבות במקדש וכנ"ל. ואף די"ל דבזה אסור מה"ת דעי"ז נעשה אוכל כמו בהדחת מליח בסי' שי"ח הנ"ל. אמנם ז"א דלא דמי לשם דבהערינג באמת ההדחה גמר מלאכתו אבל בבשר דגם בחליטה ומליחה לא נגמר מלאכתו ורק דהוה אומצא כמו נא וא"כ אין בזה רק איחור מתקן דהיא רק דרבנן ושרי משום דאין שבות במקדש ושפיר קאמר דנאכל לערב והיינו ע"י מליחה או חליטה בחומץ. ואולם הבבליים אכלוהו בלא מליחה כלל וטעמם או דס"ל בשר חי מותר בלא מליחה כשיטת התוס' או דגם באיסור דם דרבנן שייך אין שבות במקדש כדעת איזה מהאחרונים דלאו דוקא באיסור שבת א"ש במקדש. ומש"ה הוזכרו לגנאי דבאמת אסור בזה וגם דבחי לגמרי אין מצוה והוה מזיק וכנ"ל בסי' ל"ו שם. ומיושב קושית המנ"ח גם הדיקדוקים הנ"ל [שוב מצאתי כעת בעת הדפסה בברוך טעם שער הואיל ומתוך ד"א כתב ג"כ דבנמלח הוה כדר"א וביאר הך דמנחות דהבבליים אכלו ע"י מליחה יעו"ש והגם שאנכי כתבתי בהיפוך דהבבליים אכלו בלא מליחה ורק הפירוש נאכל לערב היא ע"י מליחה עכ"פ בגוף הדבר זכיתי לכוין לדעתו הגדולה תלי"ת והרבה יש לפלפל בדבריו הנחמדים ואולם כבר הארכתי בזה ולכן אקצר] ובזה מיושב ג"כ מה שהקשיתי בסי' ל"ה אות ב' בענין בב"ח וחלב דחלים בעת הבישול. ובהנ"ל מיושב דאיירי אחר מליחה וכבר הוה כדר"א וחל איסור חלב ואיסור בב"ח בא אח"כ וכמובן ואקצר, והנה לפי דברינו בשיטת ר"ח צ"ע דברי הרשב"א בחולין צ"ג בפלפולו שם אי צריך מליחה לצלי הביא שם בסוף בשם ר"ח וכתב שם ג"כ דשעירי הרגלים הי' נאכלים בלא מליחה יעו"ש. ובאמת לפמ"ש בביאור ד' ר"ח בפסחים שם מוכח דאדרבה הי' נאכלים במליחה, ונצטרך לומר דסיום ד' הרשב"א שם בזה המה דברי עצמו לא דברי הר"ח ורק ראש דברים אלו המה מר"ח, ומלשון הרשב"א שם אינו מבורר אם גם זה דברי ר"ח או דברי רשב"א עצמו יעו"ש ואקצר:

ז') וממוצא דברינו בפירושא דאומצא נפלא בעיני דברי רש"י בקידושין ל' ע"א שפירש אומצא בשר מעט בגחלים הי' רגילים לטעום בבוקר יעו"ש. ומאוד תמוהים דבריו מלבד דבעצמו פירש בשבת ובחולין בשר חי. ועיין רש"י גיטין ס"ט ע"א פירש חתיכת בשר, ובע"ז כ"ב ע"ב פירש ג"כ בשר מעט ולא כתב בגחלים. אולם מלבד זה אנה מצא דהפירוש נצלה מעט בנחלים. ועיין בשבת ק"ט ע"ב בהא דמאומצא ומיא פירש ג"כ בשר בגחלים. ולכאורה לפ"ז קשה הא שפירש בקידושין דהי' רגילים לטעום בבוקר בשר בגחלים הרי זה מזיק וכמבואר בשבת ק"ט. ונצטרך לומר דרק עם מים מזיק כמבואר בשבת שם. אבל עכ"פ קשה איך סתר דברי עצמו. והנה לפיר"ח כפי שביארתי בשיטתו דאומצא הוא נא הי' אפשר לומר דכיון שנצלה מעט הוה אומצא. אבל הרי סותר דברי עצמו, והנה לכאו' גם מרמב"ם מוכח קצת דפירש כרש"י דהעתיק הדין המבואר ביומא פ' אומצא ומלחא בפ"ב משביתת עשור בזה"ל צלי ומלח שעליו ושינה מלשון הגמ'. ונראה קצת מפירושו דמפרש אומצא צלי כרש"י בקידושין. ולכאו' הי' נראה דקשה לי' איך קאמר הש"ס אומצא ומלחא מצטרף הרי בשר חי הוה שלכדר"א. ונצטרך לומר דמיירי בבשר עוף דהוה אכילה גם בחי וכנ"ל. ולזה שינה הרמב"ם וכתב צלי דיהי' בכל מיני בשר. אכן עדיין ק' לשיטת השאג"א דביוה"כ חייבין גם בשלכדר"א. ובפרט דכבר העליתי דבנמלח כבר יצא מתורת חי והוה כדר"א. וא"כ מדוע שינה מלשון הגמרא ומשמע קצת כפירש"י בקידושין הנ"ל [והנה חתני הרה"ג שליט"א השיב לבאר דברי רש"י בקידושין הנ"ל דהי' קשה לו איך אכלו האמוראים חי ממש הרי הוה רעבתנותא וכמ"ש תוס' במנחות ד"ק ולזה פירש שנצלה מעט והביא דגם בחולין נ"ט ע"א פירש כן וכתב שם הלב ארי' כן עכ"ד חתני הרה"ג שליט"א]. אכן לענ"ד מלבד דמה יענו להא דשבת ק"ט שפירש ג"כ בגחלים ושם ל"ש לומר כן ומלבד זה והרי בשבת קמ"ב אמר רבא חזי לי' לאומצא ויוקשה ג"כ על רבא דשם הרי מיירי בלא גחלים האיך אכל חי דהוה רעבתנותא. וע"כ כמ"ש תוס' בפסחים דבעוף הוה כדר"א ורק במנחות דמיירי בבשר בהמה הוה רעבתנותא ואע"ג דשם מיירי בשבת בטביא דהיא חי' ותוס' פסחים כתבו רק בעוף יש לומר דבשר חי' שוה לעוף בזה דגם לענין בב"ח בשר חי' שוה לעוף וה"ה בזה. ובפרט בקידושין ובחולין נוכל לפרש בשר עוף. ועוד כיון דמהך דחולין נ"ט וקידושין מוכח בע"כ דפירוש אומצא הוא בשר בגחלים א"כ בודאי דבכ"מ כן פירושו ומדוע שינה את טעמו וד' הל"א תמוהים. ואגב בעיוני ברש"י בחולין נ"ט שם תמהתי שכתב מולחו מאוד וצולהו כ"ד ואינו מובן הכונה שכתב מולחו מאוד ואין פירוש לדבריו. ולכאו' הי' נראה דט"ס ברש"י וצ"ל מולחו מעט ואזיל לשיטתו דגם צלי צריך מליחה מעט כמ"ש תוס' בשמו בפסחים ע"ד אמנם קשה לשבש הספרים וע"כ נראה דמזה ראי' למ"ש התבו"ש בסי' כ"ז בשיטת רש"י דאם חתך מביה"ש קודם שתצא נפשה כיון שפירש ממל"מ צריך מליחה יותר משאר בשר יעו"ש. ולפ"ז נראה דה"ה כאן דצולהו מעט וכתבו תוס' בחולין י"ד ופסחים ע"ד דבזה פירש ממל"מ וא"כ צריך מליחה יותר ומשו"ה כ' מאוד וראי' מזה להתבו"ש ואף דכאן המליחה קודם שפירש מ"מ כיון דמיד אחר המליחה צולהו הוה כמו בהך דתבו"ש, ואקצר]:

עכ"פ תורת העולה מהאימורים הניתנים למעלה בכל המשך דברינו בזה, דבשר חי ממש הוה שלכד"א בבשר בהמה דוקא. ואולם אם נצלה או נתבשל מעט וכן אם נמלח או נחלט בחומץ כשיעור כבישה הוה כדר"א וזהו מה שרצינו לבאר בזה:

והנני בזה חותנך אוהבך שמח ומשתעשע בתורתך. נפתלי הירץ באמבאך ראבד"ק הנ"ל

תוכן העניינים

גבעת הלבונה

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה