גבעת הלבונה· רבי נפתלי הירץ בומבאך
סימן לז
המשך התשובה הנ"ל. א) והנה בסי' הקדום הארכנו ליישב קושית המשנ"ח והמנ"ח על התוס' ומרדכי הנ"ל ועלה בידינו בעז"ה דממקום שבאו לסתור דבריהם משם בארה דהעיקר כשיטתם. ואולם לכאורה הי' נראה להביא ראי' לדעת המנ"ח הנ"ל מהא דחולין ד"ג בכותי דבא ומצאו ששחט חותך כזית בשר ונותן לו אכלו מותר לאכול משחיטתו ומשמע דחותך ונותן לו ואוכלו תיכף דהרי מיירי בבא ומצאו ששחט והכל חי ואוכלו תיכף דלא הוזכר בש"ס דבעינין שיבשלו ואם הי' צריך בישול או צלי מדוע לא ביאר רבא דמיירי בצלי או מבושל דאביי ורבא פלפלו בזה שם ואמורא צריך לפרש דבריו ובפרט דהלשון משמע אכלו כמו שהוא וא"כ אם נאמר דבשר חי מותר לאוכלו א"כ אכילה זו אינה ראי' שנשחט כהוגן דאין בזה איסור אף אם לא נשחט כהוגן וע"כ דבבשר גם בחי הוה כדר"א. ואע"ג דלשיטת התוס' אסור עכ"פ גם בשלכדר"א אולם מלבד דיוקשה עדיין לשיטת המרדכי דמותר גמור. ואולם גם להתוס' קשה. דהנה בהא דקאמר הש"ס חותך כזית בשר ונותן לו ראיתי להגאון בספר שם אהרן בחידושיו לחולין שם דיקדק מדוע דוקא כזית הרי ח"ש אסור מה"ת יעו"ש. אכן כבר העיר בזה הפרמ"ג ביו"ד סי' ס"ב במ"ז סק"א והביא ראי' מכאן כהך צד במל"מ דאכילה דקרא היא כזית והלל"מ דח"ש אסור וא"כ בכותי שפיר אין לסמוך רק בכשיעור יעו"ש. ומעתה הנה כבר הבאתי בשם מהרש"ל ומהרש"א בשבועות כ"ג דח"ש ושלכד"א דין אחד להם. וא"כ לפ"ז מה מועיל מה דאוכל כזית הרי אם הכותי סובר דפירוש אכילה היא בכזית דוקא א"כ כמו כן הפירוש רק כדר"א וא"כ אף להתוס' דשלכד"א אסור עכ"פ זה רק בישראל אמנם הכותים שמפרשים קרא כדכתיב וכזית דוקא ה"ה דכדרך אכילתו דוקא ואין נזהרים מאכילת חי וא"כ מה מהני חותך ונותן לו וע"כ דמוכח מזה דאכילת חי הוה כדר"א וקשה על התוס' הנ"ל מסוגי' זו.
ולכאו' הי' נראה ליישב עפמ"ש הפרמ"ג בפתיחה לה"ש דנהי דח"ש לא הוה מושבע ועומד מ"מ נבילה הוה מושבע ועומד גם בח"ש מחמת העשה דאינו זבוח דבזה לא כתיב אכילה במניעה או בציווי יעו"ש. וא"כ לפ"ז ה"ה בשלכד"א ג"כ הוה מושבע ועומד ע"י העשה דלא בעינין בזה אכילה וא"כ הוה מפורש בקרא וגם הכותים מוזהרים גם בשלכד"א מחמת העשה. ואולם א"א לומר כן מלבד דמפורש בתוס' פסחים כ"ד ע"ב ד"ה הכל דבחשב"ע אין לוקין בשלכד"א משום דכתיב בהו אכילה דילפינין מוזבחת ואכלת יעו"ש. וא"כ הרי זה הוה ממש במו הך דאינו זבוח ומפורש דבעינין בזה כדר"א. ואולם גם בל"ז אם נאמר כן א"כ שוב קשה מדוע דוקא כזית ואין לומר כמ"ש הפרמ"ג הנ"ל דהרי בנבילה גם ח"ש מפורש בתורה מחמת העשה דאינו זבוח ובאמת יוקשה ע"ד הפרמ"ג בפתיחה הנ"ל מסוגי' זו, ואכן נראה להביא ראי' מכאן למה שכתב הגאון מוהרש"ק בק"ס סי' ק"י דבנתנבלה ע"י ה' דברים הפוסלים את השחיטה בזה גם הפרמ"ג מודה דלא הוה מפורש בקרא ע"י העשה ובזה הוה כמו בכל איסורין שבתורה דבפחות משיעור אכילה ל"ה מושבע ועומד וכנ"ל. וא"כ שם בחולין דמיירי בבא ומצאו ששחט וא"כ הדבר ברור שנשחט ורק הספק אי נשחט כהוגן או לא דבזה ל"ש העשה דאינו זבוח רק כשיעור וכדרך אכילה ושפיר בעי כזית דוקא וא"כ מיושב הקושיא על הפרמ"ג הנ"ל וא"כ ממילא שוב יוקשה קושיתי הנ"ל לשיטת התוס' דהרי בעינן כדרך אכילה ואין ראי' ממה שאכל כזית חי וכנ"ל:
ב) אכן נראה דגם מסוגיא זו לא רק שלא קשה לשיטת התוס' הנ"ל ורק דאדרבה מסוגיא זו ראי' לשיטתם הנ"ל דהנה בגוף הדבר שכתבתי דמשו"ה נקט חותך כזית משום דבפחות מכזית אינו מפורש בתורה. הנה לפ"ז קשה מה נאמר בסיפא דברייתא כיוצא בו מצא בידו דקוריא של צפורים קוטע ראשו של אחד מהם ונותן לו אכלו מותר לאכול משחיטתו. והרי בזה שוב קשה מדוע מותר לאכול משחיטתו הרי דבר ידוע דראש צפור קטן אין בו כזית וע' זבחים ק"ח ע"א המעלה ראש בן יונה שאין בו כזית ומכ"ש צפור דקטן מיונה וא"כ האיך סומכים על הכותי במה שאכל ראש הצפור הרי אין בו כזית בסתמא וכנ"ל. ולכן נראה דהנה בל"ז דברי הש"ס תמוהים מאוד מדוע ברישא אמר כזית ובסיפא ראשו של אחד ולא אמר כזית והוא דקדוק עצום ולא ראיתי מי שיתעורר בזה. ולכן נראה לבאר דהנה לכאורה עוד יש להעיר במה שכתבתי דמשו"ה צריך כזית משום דח"ש אינו מפורש בתורה ורק מהלל"מ והרי בחולין שם פריך ודילמא סברי כותים אין שחיטה לעוף מה"ת ופריך ולטעמך שהי' דרסה כו' מי כתיבן אלא כיון דאחזוקי ה"נ כיון דאחזוקי וא"כ כיון שהחזיקו ה' נבילות כיהודים וא"כ הרי אנן נזהרים גם בח"ש דאסור מה"ת אף דלא כתיב מפורש וא"כ כיון שאנו נזהרים מח"ש נבילה א"כ אם המה החזיקו בזה כישראל וא"כ בודאי גם בח"ש נזהרים מנבילה כישראל וא"כ שוב יוקשר מדוע צריך דוקא כזית. ולכן נראה דקושיא זו עם קושיתי הנ"ל מתורצים כ"א בירך חבירתה דהנה כבר העלה המחנה לוי בחידושיו לשבועות דף כ"א דאע"ג דח"ש מה"ת אסור וכן שלכד"א אסור מה"ת לדעת התוס' בע"ז מ"מ בהצטרפות שניהם יחד לכ"ע מותר מה"ת וח"ש שלכד"א אין בו איסור תורה לכ"ע דל"ש בזה חזי לאיצטרופי כיון דאף בצירוף אין בו מלקות יעו"ש ודבריו נחמדים. וא"כ כיון דכאן נותן לו חי וא"כ משו"ה צריך כזית דוקא דאז אסור מה"ת. אכן בח"ש שפיר מותר מה"ת כיון שהוא שלכד"א ומשו"ה בעי כזית דוקא דיש בו איסור תורה גם בשלכד"א ובזה גם הכותי נזהר כישראל. ומעתה כ"ז ברישא דמיירי בבהמה אכן בסיפא במצא דקוריא של צפורים בזה גם בחי הוה כדר"א כמ"ש תוס' בפסחים כ"ד שם דבעוף דרכיך גם בחי הוה כדר"א וא"כ שפיר בשיעור שלם לוקה ובח"ש אסור מה"ת עכ"פ וא"כ א"צ בזה כזית דוקא. וזה משמיעינו הברייתא החילוק בין בהמה לעוף בזה דבבהמה בעי דוקא כזית ובעוף סגי בקוטע ראשו ומבואר הדיקדוק הנ"ל ונתיישבו הקושיות הנ"ל ונמצא דמסוגיא זו ראי' לשיטת התוס' הנ"ל ודוק:
ג) אפס דעדיין יוקשה לשיטת המרדכי דבאמת בחי פטור ומותר א"כ שוב יוקשה קושי' הנ"ל דנהי דשיטת התוס' יפה מתורץ בתירוצי אבל להמרדכי עדיין קשה, ונראה בשיטתו ג"כ ע"ד הנ"ל, דבאמת כיון שהכותי החזיק בדיני נבילה כישראל א"כ הוא מחזיק הכל כישראל ואף מה שאסור בישראל מדרבנן או רק משום חומרא כיון שהאיסור משום נבילה שוב גם הוא נזהר כישראל, וא"כ הרי כבר כתב המרדכי שם נהי דמן הדין מותר מ"מ צריכים להזהר מזה יעו"ש וא"כ בודאי דגם הכותי נזהר באכילת נבילה חי הואיל וישראל נזהרים בזה מחמת נבילה דמצות שהחזיקו בהם מדקדקים יותר מישראל וא"כ אם אוכל בודאי דשחט כהוגן ואולם זה דוקא אם יש בו כזית אבל פחות מכזית אין בו אף זהירות בישראל וממילא גם הכותי אינו נזהר. דהנה הב"י באו"ח סי' תרי"ב כתב לפרש דברי ראבי"ה שהביא בטור שם דאם אכל אוכלין שאין ראוין אף איסורא ליכא דמיירי באוכל פחות מכשיעור דעלה קאי הראבי"ה בטור שם, ולכאורה קשה מאד דהרי המרדכי בפרק כ"ש הביא בשם הראבי"ה דבכל האיסורים אם אוכל שלכד"א אין בו איסור כלל אף בכשיעור ומדוע כתב כאן הראבי"ה גופי' באוכלין שא"ר דוקא בפחות מכשיעור אין איסור, ונראה לתרץ דכיון דבפרק כ"ש כתב שם דצריך ליזהר בזה וכיון שכן עכ"פ הוה קצת איסור בדבר ובפרט ביוה"כ יום סליחה ומחילה בודאי צריכין זהירות יתירה. ומ"מ סובר הראבי"ה דזה רק בכשיעור אבל בח"ש אין בו אף זהירות ומשו"ה כתב דבפחות מכשיעור אוכלין שא"ר אין בו איסור כלל דכמו שכתב המח"ל הנ"ל לשיטת התוס' דיש איסור תורה בשלכד"א דבח"ש אין בו איסור ה"ה לשיטת ראבי"ה דיש בו משום זהירות הוא רק בשיעור שלם וכנ"ל ומעתה שפיר נקט ברישא כזית דוקא דבזה ישראל נזהרים וגם הוא נזהר ולא כן בפחות מכזית, וכ"ז ברישא. אבל בסיפא דמיירי בעוף והוה גם בחי כדר"א שפיר אף ח"ש אסור מה"ת ונזהר הכותי כמו ישראל, ומיושבים כל הקושיות גם הדקדוקים גם לשיטת המרדכי הנ"ל ומכ"ז מוכח כדבריהם דבחי הוה שלכד"א דאל"כ מדוע נקט כזית דוקא ברישא וכנ"ל, ודוק בזה:
ד) אולם לכאורה יש להביא ראי' דאכילת חי הוה כדר"א שלכ"ד התוס' הנ"ל מסוגי' דזבחים דף ל"ו ע"ב בשר פסח שלא הוצלה ולחמי תודה שלא הורמו חייבים עליהם משום טומאה והיינו משום איסור דוהנפש אשר תאכל מבשר זבח כו'. והנה משמע דמיירי בבשר שלא נתבשל דא"כ שוב אין לו תקנה ובש"ס כייל להו עם לחמי תודה שלא הורמו ומשמע דיש תקנה לאיסורן והיינו בחי וא"כ מוכח דבחי הוה אכילה וחייבין משום והנפש אשר תאכל. ואולם אין בזה קושי' כלל מלבד דאינו מוכרח דמיירי ביש תקנה אף דכייל לה בהדי לחמי תודה. אכן מלבד זה הרי יש לומר דר"ח סובר כרבא בזבחים מ"ו ע"ב דדריש והבשר לרבות עצים ולבונה גם בטומאת הגוף לחיובא אליבא דרבנן דר"ש יעו"ש. וא"כ א"צ בזה אכילה דלא גרע מעצים ולבונה. ועוד דהרי יש לומר דמיירי בנא והפירוש שלא הוצלה היינו כ"צ כדינן וזה שפיר הוה אכילה ויש גם תקנה לאיסורו לצלותו כ"צ ולק"מ משם וז"פ.
ה) אולם משיטת רש"י ז"ל נראה לכאורה להוכיח שלא כתוס' ומרדכי הנ"ל דהנה בפסחים מ"א ע"א בהא דקאמר הש"ס שם יכול יהא מותר בחי ת"ל כ"א צלי אש פירש"י שם דהוה לאו שבכללות והאי תנא סבר דאין לוקין אלאו שבכללות יעו"ש. ומבואר דסובר דלמ"ד לוקין אלאו שבכללות באמת חייבין מלקות גם בחי. ויוקשה הרי הוה שלכד"א ואף אם נאמר כשיטת התוס' בע"ז דאסור מה"ת מ"מ אין לוקין ומדוע לוקין. וגם התוס' בע"ב שם הביאו בשם רש"י לפרש חדא מיהו לקי דלכ"ע לקי חדא עכ"פ בא ובחמי טבריא משום כ"א צלי אש והתוס' הקשו עליו ובאמת שרש"י כתב רק חמי טבריא ולא חי ואולם תוס' סברי דה"ה חי ומהרש"ל שם רוצה לחלק בין חי לחמי טבריא ומהרש"א שם פלפל בדבריו יעו"ש ובתוס' ב"מ קט"ו. עכ"פ מבואר מדעתו דחייבין בחי ויקשה הרי הוה שלכד"א לשיטת תוס' ומרדכי הנ"ל. אכן נראה בזה דהנה כבר הקשיתי בראש דברינו בהא דקאמר הש"ס יכול אכל כזית חי יהא חייב דהרי הוה שלכד"א ומה שתירצתי דעכ"פ לקי משום לאו דהשחתה. הנה פשטא דגמרא לא משמע כן. ולכן נראה דהנה בש"ס שם יש לדקדק דקדוק עצום דמקודם הביא הברייתא יכול צלאו כ"צ יהא חייב כו' ואח"כ הביא ברייתא יכול אכל כזית חי יהא חייב ויש לדקדק מדוע דיקדק לומר כזית חי ובצלאו כ"צ לא קאמר כזית הלא דבר היא. ונראה דהנה מה דקאמר יכול אכל חי יהא חייב בודאי הכונה משום דלא הוה צלי אש כמ"ש רש"י על הא דצלאו כ"צ דלא הוה צלי אש כ"א קלוי אש וא"כ לכאורה לפ"ז כיון דלא נזכר בזה אכילה רק דהוא לאו הבמכ"ע דכ"א צלי אש ואף דכתיב מקודם אל תאכלו ממנו נא זה קאי על לאו דנא ומבושל, אבל באיסור דכ"א צלי אש לא נאמר אכילה ודמי לעשה דאינו זבוח דכתב הפרמ"ג דבזה ל"ב אכילה וכנ"ל וה"ה באיסור זה וא"כ מהראוי לחייב אף בפחות מכזית הואיל ולא נאמר בו אכילה ומדוע קאמר הש"ס רק אכל כזית חי. אכן נראה דקושי' זו עם קושיתי הנ"ל מתורצת כ"א בירך חבירתה. דבאמת בחי הרי הוה שלכד"א וכקושיתי הנ"ל ואולם עפ"ד הפרמ"ג הנ"ל בענין עשה דא"ז ועפ"ז כתבתי דגם בעשה זו דלא כתיב בגופי' אכילה א"צ כזית וא"כ ממילא גם שלכד"א אסור בזה ושפיר חייב גם בחי כדברי מהרש"ל ומהרש"א הנ"ל דאם א"צ כזית גם בשלכד"א חייב וא"כ כיון דהחיוב בחי הוא משום כ"א צלי אש שפיר חייב אף דהוא שלכד"א אולם נראה לחדש דאף באיסורים שלא נאמר בהם אכילה דחייב גם בח"ש או שלכד"א וכנ"ל זה רק בח"ש כדר"א או בשיעור שלם שלכד"א. אבל בהצטרפות שניהם יחד ח"ש ושלכד"א בזה גם באיסור שלא נאמר אכילה אינו חייב דזה הוה תרתי לגריעותא וכעין דברי הב"י באו"ח סי' תרי"ב הנ"ל באות ג' וזה דבר חדש. ומעתה משו"ה דיקדק הש"ס לומר בחי כזית דוקא דאל"כ פטור אף דלא כתיב גבי' אכילה משום דהוה ח"ש ושלכד"א. אכן בנצלה כ"צ דהוה כדר"א לא הזכיר כזית דבזה אף בח"ש חייב דהוה כדרך אכילה ומיושב קושיתי הנ"ל בצירוף דקדוק לשון הש"ס ומעתה ממילא אין ראי' מרש"י דחולק על התוס' וכמובן ואדרבא עפ"י דבריהם ידוקדק לשון הש"ס בזה בישוב כל הקושיות
ו) ובזה מצאנו טוב טעם לבאר מה שקשה מאוד לשיטת רש"י הנ"ל דגם באכילת חי לוקה עכ"פ חדא א"כ מדוע אסרה תורה נא ומבושל במים בלאו דאל תאכלו וחי נאסר בעשה דכ"א צלי אש והרי בשניהם חייבין מלקות לשיטת רש"י ומדוע נאסרו בלשונות מחולקים. והאמנם דאין להגיע עד תכלית כונת תורתינו הקדושה אבל הרשות נתונה עד כמה שידינו מגיע ולדברינו הנ"ל נראה לבאר דהתורה רצתה לחייב בין בנא ובין בחי בכזית דוקא. וא"כ לא הי' באפשר לאסור שניהם בלשון אחד. דאם הי' נכללים בלאו דאל תאכלו א"כ לא הי' חי בכלל דל"ה אכילה ואם הי' נכללים באיסור שאין בו לשון אכילה הי' גם בנא השיעור פחות מכזית והתורה רצתה לחייב בכזית דוקא. ולזה כתבה תורה בנא הלאו בלשון אכילה ובעינין כזית דוקא ואכילת חי כללה באיסור דכ"א צלי אש שאין בו אכילה ואעפ"כ בעי כזית הואיל והוה חי וח"ש שלכד"א אין בו לאו וכנ"ל ומשו"ה בעינין בשניהם כזית דוקא ודו"ק:
ז) ובזה נראה ג"כ לבאר הסוגי' דחולין הנ"ל באות א' ובישוב הדקדוק דגבי בא ומצאו ששחט בעי כזית דוקא ובסיפא אמר רק קוטע ראשו. ובהנ"ל יבואר דהנה כבר העירותי שם דהרי הוה חי ואינו נזהר. ואולם נראה דהנה כבר הקשיתי שם באות א' לשיטת. הפרמ"ג דבעשה דא"ז א"צ כזית דוקא ואף בכ"ש מושבע ועומד מדוע קאמר הש"ס חותך כזית דוקא. אכן להנ"ל מתורצים ב' הקושיות חדא בירך חבירתה דבאמת מחמת עשה דא"ז א"צ אכילה וא"כ הי' סגי בפחות מכזית רק הואיל והוא חי והוה ג"כ שלכד"א ומשו"ה אינו עובר בפחות מכזית דהוה ח"ש שלכד"א ומשו"ה חותך כזית דוקא ומיושבים הקושיות הנ"ל. וכ"ז ברישא אכן בסיפא דמיירי בעוף דרכיך והוה כדר"א שפיר גם בפחות מכזית עובר בעשה עכ"פ ומשו"ה א"צ כזית ומיושב הדקדוק הנ"ל ויהי' מסוגיא זו ראי' לדברי הפרמ"ג הנ"ל. גם יהי' מוכח מזה דגם בעוף שייך העשה דא"ז כמו שהעלה הפרמ"ג בפתיחה לה"ש שם ומבואר הכל בעזהי"ת ודוק:
ח') אכן לכאורה יש להביא ראי' דבשר חי הוה כדר"א ממשנה דביצה כ"ה ר"ע אומר אפי' כזית חי מבית טביחתה, ומעתה יוקשה הרי ביו"ט הותר רק לצורך אוכל נפש ומוכח דגם בשר חי הוה אוכל נפש ושם אין לומר דמיירי בעוף דהרי מפורש דמיירי בבהמה. ויוקשה מאוד ע"ד תוס' ומרדכי הנ"ל דחי הוה שלכדר"א. האמנם הטו"א באבני מילואים בסוף מגילה כתב לדבר פשיט דגם בשביל אכילה שלכדר"א מותר לעשות מלאכה ביו"ט וא"כ ע"פ דבריו מיושב הקושיא דשפיר גם בשביל אכילה כזו הותר מלאכה ביו"ט ואין מזה ראי' דחי הוה כדר"א. אמנם גוף דברי הטו"א לכאורה תמוהים דמדוע מותר בשביל אכילה שלכדר"א והרי התורה אמרה רק יאכל לכל נפש והרי אכילה שלכדר"א ל"ה אכילה. אמנם נראה בטעמו עפמ"ש בפתיחות דברינו דגם באכילה שלכד"א עכ"פ הנאת מעיו איכא. וא"כ להמבואר בכתובות ד"ז דביאה הוה צורך לכל נפש ומשו"ה הותר ביו"ט ולא דמי למוגמר יעו"ש. וא"כ הנאת מעים הוה ג"כ דבר הצריך לכל נפש וא"כ אף דל"ה אכילה מ"מ מותר ביו"ט לעשות מלאכה עבור זה. ואף דלכאורה משמע בכתובות שם דהא דשרי בזה הוא רק משום מתוך וכאן בביצה הרי קאי לשיטת ר"ע דלית לי' מתוך ועדיין יוקשה. אולם כבר כתב הצל"ח בביצה י"ב וכ"ה שם דרק בהבערה לית לי' לר"ע מתוך אבל בשחיטה דעיקרה באוכל נפש גם ר"ע אית לי' מתוך וא"כ בשחיטה שפיר מותר לצורך חי, ונראה להביא ראי' לדברי הצל"ח דהנה בפסחים מ"ו פריך למאן דלית לי' הואיל ממתני' דביצה הנ"ל יכול לאכול אע"פ שאינו אוכל. וקשה דהרי כתב רשב"א בחידושיו בשבת דף ל"ט דב"ש דלית להו מתוך כ"ש דלית להו הואיל. וא"כ הרי במתני' אמר ר"ע כזית חי ומשמע דגם הוא סובר יכול לאכול אע"פ שאינו אוכל והרי ר"ע לית לי' מתוך כמבואר בפסחים ה' וא"כ כ"ש הואיל דלית לי' ויוקשה לשיטת הרשב"א הנ"ל. אכן בדברי הצל"ח מיושב שפיר דבשחיטה אית לי' לר"ע הואיל ומתוך. וא"כ שפיר צדקו דברי הטו"א אף לשיטתי' דר"ע. ובל"ז גוף הדבר שנראה מלשון הש"ס כתובות שם דשרי רק מטעם מתוך, רנה השטמ"ק בכתובות שם הביא בשם הקדמוני דזה שרי אף בלא מתוך יעו"ש. והמעיין ברשב"א בחידושיו בשבת ל"ט שם יראה מדבריו ג"כ דהנאה הצריך לכל נפש מיקרי יאכל לכל נפש יעו"ש. ועכ"פ אין מהך דביצה ראי' דחי הוי כדר"א וצדקו דברי התוס' ובגוף הקושי' מהא דביצה כ"ה יש אתי אריכות דברים ויבואר במ"א אי"ה וכעת בעת הדפסה ראיתי שכונתי בקושי' זו לדעת הגאון ברוך טעם בשער הואיל ומתוך בדין א' ודין ג' ורצה שם ג"כ לומר דהוה צורך קצת משום הנאת מעיו יעו"ש ותלי"ת נתבאר בדברינו לנכון דבזה לכ"ע שרי אף למ"ד דל"א מתוך]:
ט) הנה עלה בידינו בעזה"י לתרץ כל הקושיות שיש להקשות על שיטת התוס' והמרדכי הנ"ל וביארתי דאדרבה עפ"י דבריהם נתבארו בטוב כמה שיטות בש"ס. ונראה להביא ראי' לדבריהם מחולין דף ט"ו ע"א עד כאן לא שרי ר"מ. אלא במבשל דחזי לכוס ופירש"י דחזי לכוס חי וכתב עוד דכל אכילה שלכ"ד קרוי כוסס והביא הא דהכוסס את החטה כוסם את האורז כס פלפלי ביומי דכפורי יעו"ש. ופלא שלא הביא ג"כ מיומא דף פ"א זר שכוסס שעורין של תרומה אינו משלם את החומש כי יאכל פרט למזיק דמבואר דכוסס הוה אכילה שלכד"א. ועכ"פ מפורש בש"ס דאכילת בשר חי קרוי כוסס כמבואר ג"כ בע"ב שם בפרש"י מבשל בשר וקאמר דראוי לכוס ומפורש דאוכל בשר חי קרוי כוסס וזה הוה שלכ"א כמבואר בראיות שהביא רש"י ז"ל ומפורש כתוס' ומרדכי זהו חדא ועוד בה שני' מש"ס דמנחות דף מ"ח ע"א חטא בשבת כדי שיזכה בחול ל"א והקשו בתוס' הרי יכול לזרוק בשבת שיאכל הבשר חי ותירצו דאכילת בשר חי ל"ה זכות ואין לחטוא בכך יעו"ש. ואם נאמר כדברי המשנ"ח להמנ"ח הנ"ל דבאכילת חי מקיימים המצוה דאכילה מדוע אין זה זכות וע"כ דאין מקיימין בזה המצוה דהוה שלכד"א ול"ה אכילה. והאמנם דהצל"ח בביצה ד"כ כתב בשיטת הרמב"ם דסובר דגם אכילת חי הוה זכות יעו"ש. ומוכח לכאורה משיטתו דאכילת חי הוה כדר"א אמנם גם מהרמב"ם אין ראי'. דהנה לכאורה דברי התוס' צריכין ביאור הרי במנחות דף ק' כתבו דהבבליים עשו מצוה בכדי שלא יבא הבשר לידי נותר וכנ"ל בסי' הקדום וא"כ מדוע לא הוה זכות אכילת חי דנהי דאין מקיימין בזה המצוה דאכילת קדשים מ"מ הוה זכות שלא יבא לידי נותר. ונראה בדעתם דהנה יש לחקור במקום שאין מצוה באכילה מצד עצמה רק של יבא לידי נותר אימתי מקיים המצוה אם תיכף בעת האכילה הואיל ובזה מצילו מהיות נותר או המצוה היא רק בעת שהי' בא לידי נותר או פסול. והנה החילוק היא דאם מקיים תיכף בעת האכילה המצוה שפיר הוה זכה בשבת ואמנם אם המצוה נתקיימה רק אח"כ בעת שהי' בא לידי נותר או פסול הוה חטא בשבת בכדי שיזכה בחול. ומעתה התוס' נראה דס"ל דמצוה זו נתקיימה רק בלילה שאז הי' הקרבן נפסל ובא לידי נותר ומשו"ה שפיר כתבו דאין זה זכות והיינו דהזכות הוא רק בחול בלילה ולא עדיף מזכות אכילת לילה מבושל דג"כ כעת בהזריקה נתקיימה מצוה זו שהבשר תיאכל בלילה ולא תיפסל ואעפ"כ קאמר הש"ס דזה הוה זכה בחול משום דעיקר המצוה נתקיימה בחול בלילה כמו כן אכילת בשר חי דעיקר המצוה שלא יבא לידי פסול נתקיימה רק בלילה והוה בחול ובשבת אין כאן זכות ומיושבים דברי התוס' אכן הרמב"ם סובר דבשלומא מה שזורק דאינו מעשה בגוף הבשר שפיר המצוה דלא יבאו לידי פסול נתקיימה בלילה ולא בשבת אכן אם יאכל בשבת בשר חי דעושה מעשה בגוף הבשר שפיר מקיים כעת המצוה שלא תבא לידי פסול ומשו"ה הוה זכות בשבת ומבואר טעמו של הרמב"ם. אבל גם הוא מודה דמצות אכילה אין מקיימין באכילת חי. ועכ"פ מסוגי' דחולין י"ד הנ"ל ראי' גדולה:
י) וממוצא דברינו תמוהים לי דברי המג"א באו"ח סי' ש"ח ס"ק נ"ו בהא דמבואר שם בסל"א דבשר חי מותר לטלטל בשבת משום דחזי לאומצא והוא הדין המבואר בשבת קכ"ח. ודעת הטו"ז שם דזה גם בבשר בהמה כיון דעכ"פ ראוי לכוס אף דאינו מחזיקו לזה ורק לר"י דאית לי' מוקצה בעינין שיחזיקו לזה ולא לדידן יעו"ש בטו"ז סק"כ. והמג"א שם כתב דמיירי רק במין דרכיך וחזי לכוס ופירש במחצה"ש דהיינו בשר עוף. והנה הטו"ז שם הביא ראי' מהטור בסי' שי"ח דחזי לכוס וע"כ המג"א מפרש גם שם דמיירי בעוף. אכן לפי דברינו הנ"ל בע"כ דמיירי שם בבהמה דבזה הוה א"ר לאכילה ונקרא לכוס. אכן עוף דרכיך וגם בחי הוה כדר"א כנ"ל בתוס' פסחים כ"ד בזה לא נקרא לכוס. ובע"כ דמיירי שם בבשר בהמה ואעפ"כ כיון דחזי לכוס שוב ל"ה מוקצה לדידן דקיי"ל כר"ש וכדברי הטו"ז והגם דהמג"א הביא דכדבריו מבואר בבעה"מ וברא"ש. אמנם המעיין בדבריהם שם אין שום ראי' דהמה כתבו רק דאם לא הי' ראוי לאומצא הי' אסור אבל אין מפורש בדבריהם דבהמה לא חזי. וגם מהרמב"ם שהביא המג"א תמה אני דאדרבא הרמב"ם כתב סתם בשר חי ומשמע דבכל בשר מיירי. אמנם ביש"ש שהביא המג"א מפורש כדבריו דרק בר אווזא. ואולם לעומת זה מפורש בחידושי הרשב"א בשבת קכ"ח דגם בשר בהמה חזי לאומצא ומותר בטלטול שהקשה שם על הגורסים בשבת שם בשר חי דא"כ למה אסר ר"ח הרי חזי לאומצא ואין לומר דרק בר אווזא דבפ"ק דחולין מוכח דגם בהמה חזי לאומצא יעו"ש ברשב"א ומפורש דסובר כהטו"ז דגם בהמה מותר. והאמנם קושיתו יש ליישב בפשוט לפי"ד הטו"ז שם דלר"י דאית לי' מוקצה בעינין דוקא שיחזיקו לכך, וא"כ ר"ח דסובר כר"י מתיר רק שעוף דהוה כדר"א ומחזיקו לכך ולא בבשר בהמה דהוה שלכד"א. אמנם שפיר הקשה דהרי בחולין שם הוא מימרא דרב וגם רב אית לי' מוקצה ואעפ"כ קאמר גם בזה דחזי לכוס. ובאמת גם דברי הטו"ז צ"ע דגם אליבי' מאן דס"ל מוקצה אסור ושם בחולין שהביא הרשב"א משמע בהיפוך וקשה דהרי הוה שלכ"א ונהי דחזי לכוס אבל אין מחזיקו לכך וכדברי הטו"ז ועכ"פ מפורש ברשב"א דגם בשר בהמה חזי לכוס וכדברי הטו"ז. ואל תטעה בדברי רשב"א לומר דסובר דאכילת חי הוה כדר"א גם בבשר בהמה להיפוך מדעת התוס' והמרדכי הנ"ל. דהרשב"א לא מיירי מזה אי חזי כדר"א או שלכד"א ורק שכתב דראוי והרי הביא מהך דחולין י"ד ושם מפורש דחזי לכוס. והגם דהרשב"א הביא רק מהא דחולין דמותר לבריא באומצא וסתמא לאו בעוף מיירי ובאמת הי' יכול להביא ראי' יותר גדולה מדקאמר דחזי לכוס. וזה ע"כ בבהמה דבעוף הוה כדרך אכילתן. ועכ"פ כיון דהרשב"א כתב רק שראוי לאומצא בודאי דג"כ כונתו כמו דקאמר בש"ס הנ"ל דחזי לכוס. וביש"ש מפורש בהדיא דאין זה אכילה כלל בבהמה. וא"כ דברי המג"א שחולק בין בהמה לעוף לענין טלטול בשבת תמוהים מדברי הש"ס בחולין והרשב"א בשבת הנ"ל המפורשים שלא כדבריו:
יא) וראיתי להקרבן נתנאל בחידושיו על הרא"ש בביצה פרק א"צ במשנה דבהמה מסוכנת כתב דמשו"ה לא תני ברישא כזית צלי מבית טביחתה ור"ע אומר כזית חי משום דהו"א דר"ע בעי כזית ממקום דחזי לאומצא בבשר רכיך אבל לא מבית טביחתה וכמ"ש המג"א בסי' ש"ח ס"ק ב"ו יעו"ש עכ"ד. מבואר מזה דמפרש מ"ש המג"א במין דרכיך היינו דגם בבהמה אין כל האברים והחתיכות שוות דיש חתיכות קשים וישנם ג"כ רכוכי וחזי לאומצא. ואמנם עפ"ז הי' מיושב הקושי' הנ"ל מהך דחולין שהקשיתי. דגם בבהמה אין כל החתיכות שוות. ובזה הי' מיושב ג"כ קושית המשנ"ח והמנ"ח הנ"ל בסי' הקודם מהא דשעיר יוה"כ דנאכל כשהוא חי ומהא דפסחים ע"א בשעירי הרגל דחי נאכלים. ולהנ"ל מיושב דיוכלו לאכול החתיכות שהמה רכים ובזה שפיר הוה אכילה כמו בעוף שכתבו תוס' דהוה כדר"א הואיל ורכיך. אמנם באמת פירושו בדברי המג"א תמוה. דהרי המג"א כתב במין שהיא רכיך וזה בודאי בעוף דהוא מין בפ"ע כמו שפירש המחצה"ש ובפרט דהמג"א הביא מהיש"ש ושם מפורש כמ"ש המחה"ש ועוד תמוה דמי הגיד לו דמבית טביחתה קשה אולי אדרבא משו"ה קאמר ר"ע מבית טביחתה משום דשם רכיך ואין זה אלא דברי נביאות, וביותר תמוה דשכח דברי עצמו בק"נ בשבת בפרק מפנין שם האריך לדחות דברי המג"א וכ"כ בקצרה בהגהותיו נתיב חיים בסי' ש"ח שם והביא ראי' מהא דהשובר מפרקת מהו למיכל מיני' באומצא ובאמת נעלמו ממנו דברי הרשב"א בשבת שם שהביא ראי' זו. ועכ"פ מבואר דפירש ג"כ דברי המג"א כדברי המחצה"ש וא"כ בביצה שם שכח דברי עצמו חוץ לזה שדבריו תמוהים וצע"ג דבריו ז"ל: