אור ברסלב
גבעת הלבונה סימן לו

גבעת הלבונה· רבי נפתלי הירץ בומבאך

סימן לו

סימן לה

המשך התשובה הנ"ל

א') הנה עלה בידינו בעז"ה דאף אם נאמר דגם בבשר חי הוה שלכד"א מ"מ אם נתבשל או נצלה פחות מכדי מאב"ד ורק דנקרא נא ג"כ שוב הוה כדר"א וכן בחלב ולחם אם אך שלט בו האור במקצת שוב הוה כדר"א. והן עתה נשובה למה שהתחלנו בסי' הקדום ליישב קושית המשנ"ח והמנ"ח על התוס' והביאו ראי' דבבשר הוה גם בחי כדר"א. ראי' ראשונה הביאו ממשנה במנחות צ"ט ע"ב דשעיר יוה"כ שחל להיות בע"ש אכלו לערב כשהוא חי וא"כ הרי בזה בעינין אכילה ומוכח דהוה אכילה לענין מצוה וה"ה לענין איסור דדינם שוה עכ"ד שם. וראי' זר אינו מכיר והכי מבואר שם דקיימו המצוה אדרבה הרי הבבליים הוזכרו שם במשנה לגנאי וא"כ שפיר נוכל לומר דלא קיימו המצוה. ומצאתי להרש"ש בהגהותיו שם כתב ע"ד תוס' שם שכתבו הא דהוזכרו לגנאי אע"ג דמצוה קעבדי שלא יבואו לידי נותר כי' ולא כתבו דמקיים מ"ע דואכלו מוכח דלא קיימו בזה המצוה משום דאכילת חי ל"ה אכילה יעו"ש. ועכ"פ נסתר ראיות המנ"ח ואדרבה מוכח באמת דלא קיימו המצוה וכנ"ל:

ב') ואולם כ"ז יועיל רק לתרץ קו' המנ"ח. אבל באמת גוף דברי המשנה תמוה דקאמר חל להיות בע"ש שעיר של יוה"כ נאכל לערב והבבלים אוכלים אותו כשהוא חי. והלשון משמע דנאכל לערב באופן אחר ממה שהבבלים אוכלים דאל"כ הול"ל נאכל לערב כשהוא חי והבבלים אוכלים אותו או חל להיות בע"ש הבבלים אוכלים אותו לערב כשהוא חי. אבל לשון זה נאכל לערב והבבלים אוכלים אותו כשהוא חי אין לו שום הבנה והאמנם התויו"ט שם כתב ומי האוכלים אותו הבבלים. אבל לשון המשנה אינו מוכח כך דלשון המשנה משמע דנאכל באופן אחר מאכילת הבבלים ואינו מובן ותמהני מדוע לא הרגישו בזה המפורשים שהוא תמוה מאוד. ולכן נראה לענ"ד לבאר דברי המשנה. דהנה עוד הקשה המנ"ח ע"ד התוס' מהא דפסחים דף ע"א חדא דשעירי הרגלים חי נאכלים צלי אין נאכלים ושמחה בחי ליכא ומבואר דרק שמחה ליכא בזה אבל מצות אכילה מקיימין בזה בחי ומבואר דאכילת חי הוה כדר"ח עכ"ק וזה באמת קושי' עצומה לשיטת התוס' ומרדכי והגם שיש לומר בפשוט דהרי בהא דאמר רבא שם ועוד כהנים אוכלים וישראל במה שמחים פירש"י נהי נמי דיש שמחה בבשר חי מבואר מזה דרבא רוצה להקשות לכל הסברות והשיטות וא"כ לא הי' יכול להקשות דחי לא הוה אכילה כלל עפמ"ש בתשובה [לעיל בסי' א'] דלר"ל דסובר בחולין ק"ג דחייבין על הנאת מעיו גם בחי הוה אכילה. וא"כ שמא סובר ר"ה ברי' דר"י כר"ל וגם חי הוה אכילה אליבי' ולזה קאמר דעכ"פ אין בזה שמחה ושוב אמר דאף אם נאמר דיש שמחה בחי והיינו דע"י הנאת מעיו יש ג"כ שמחה מ"מ קשה ישראל במה שמחים. אבל לקושטא דמילתא לבתר דקיי"ל כר"י דבחלב חי פטור באמת גם בבשר ל"ה אכילה וז"פ בישוב הקושי':

ג) אבל יותר נראה דהנה מצאתי בפיר"ח בש"ס ווילנא בפסחים שם דברים תמוהים מאוד ואין להם שום פירוש לכאורה. הנה כתב שם בזה"ל חדא דשעירי הרגלים בשבת מי נאכלים שלא יתכוין לבשל בשבת כו' וכיון דאין כפרה אלא באכילת כהנים בשר חטאת אוכלין אותו חי פירוש נא ושמחה בבשר חי ליכא עכ"ל. ודבריו תמוהים דהתחיל בשבת מי נאכלים וסיים וכיון דאין כפרת אלא באכילת כהנים אוכלים אותו חי מבואר דאוכלין בשבת ועוד דנהי דאין כפרה אלא באכילת כהנים מ"מ הרי יכול לאוכלם בלילה דנאכלת ליום ולילה. והנה זה אפשר לתרץ דסובר כיון דהתורה ציותה להביאם בשבת א"כ בע"כ דהכפרה באותו יום דאל"כ הוה חילול שלא לצורך וכיון דאין כפרה אלא באכילת הכהנים א"כ אם ימתינו עד הלילה תהי' אז הכפרה ג"כ בלילה והתורה ציותה שתהי' הכפרה ביום ובפרט לפמ"ש הרמב"ן בפירושי תורה והובא בחכ"ץ סי' קנ"א דעיקר זמן האכילה היא ביום הבאתו ורק בדיעבד אם לא אכלו ביומו נתנה תורה זמן אח"כ וא"כ כיון דעיקר המצוה ביום משו"ה אוכלין ביום. ומ"ש מקודם מי נאכלים יש לומר דזה ט"ס ובמקום מי צ"ל חי ובלא"ה צריך לומר כן דהרי קאי על לשין הגמרא ובגמרא מבואר חי וע"כ דזה טעות הדפוס וצ"ל גם בפיר"ח כמו בגמרא, ואפשר ג"כ לדחוק ולפרש מי נאכלים בצלי אבל יותר נראה דצ"ל חי, ואולם מה שקשה מ"ש שלא יתכוין לבשל בשבת דאין לו שום פירוש והו"ל לומר שלא יבשל בשבת ומה הפירוש שלא יתכוין לבשל ועוד יותר קשה מ"ש אוכלין אותו חי פירוש נא דאין לו שום הבנה והמה כחידה בלי פתרון לכאורה:

ולענ"ד נראה לפרש דבריו. דהנה בזה שכתב ר"ח דהכפרה תלוי' באכילת הכהנים בזה אזיל לשיטתו שהביא הרשב"א בשמו ביבמות ד"צ דסובר דכל כמה שלא אכלו הכהנים הבשר לא נתכפרו בעלים יעו"ש. וא"כ לשיטתו כיון שהתורה ציותה להקריב שעירי הרגלים א"כ צריכין לאכול מהם בו ביום שיתכפרו בעלים ואמנם כשחל בשבת שא"א לבשל ובאכילת חי אין מקיימין המצוה דהוה שלכד"א וכנ"ל. הי' מבשלים זה הבשר פחות משיעור מאב"ד דלענין אכילה כבר כתבתי בסי' הקדום דיוצאין בזה ולענין בישול בשבת אין בזה איסור ואף דמבואר בשבת ע"ד וכי מותר לאפות פחות מכשיעור הוא רק בזה שנאפה לגמרי ורק השיעור קטן בזה הוה ח"ש. אבל אם מבשל או צולה פחות משיעור מאב"ד בזה הוה כמו חצי מלאכה דאין זה ענין למלאכה שלימה וחצי שיעור וכמו בהוצאה פחות מד"א שאין בזה איסור ח"ש כמ"ש בתשובת חות יאיר וה"ה בזה ואף אם נאמר דאסור מדרבנן עכ"פ מגזרה שמא יגמור הבישול או הצלי' דלא גרע מעקירה או הנחה לבדה דאסור מדרבנן כמבואר במשנה בריש שבת אף דהיא ג"כ רק חצי מלאכה ועיין בלשון רש"י בשבת ד"ג ע"ב וה"ה הכא מ"מ הרי באיסורי שבת אין שבות במקדש ובפרט בזה דנאכל רק לכהנים ובמקדש בודאי כהנים זריזים הם ובפרט לצורך מצוה דאכילת קדשים בודאי לא גזרו. ולענין מ"ע דאכילה מקיימין בזה וכנ"ל וא"כ שפיר אכלוהו בשבת נא קודם הגיעו לשיעור מאב"ד. וזה הכונה בד' ר"ח שלא יתכוין לבשל בשבת והיינו אף שיש לחוש שמא חתיכה ממנו יתבשל או יהי' נצלה כמאב"ד דא"א לצמצם ואפשר נהי דכל החתיכה לא תהי' כמאב"ד פן חלק קטן ממנו יהי' כמאב"ד. אכן אם הוא אינו רוצה שיתבשל רק שיהי' פחות ממאב"ד א"כ אף אם מקצת חתיכה יתבשל או יהי' נצלה כמאב"ד אינו עובר דהוה דשא"מ הואיל ואינו מכוין לבישול רק שיהי' קודם שיעור בישול. ולזה קאמר ר"ח חי פירוש נא והיינו דבחי לגמרי אין מקיימין המצוה ולא נקרא אכילה ול"ה בכלל ואכלו אשר כופר ולזה פירש נא ומבוארים ד' הר"ח הנ"ל. ומעתה ממילא אין קושי' על התוס' ומרדכי מהך דפסחים ואדרבה מפורש בר"ח כדבריהם וראי' מכאן לדברינו בסי' הקדום ודוק. [ועי' לקמן בסי' ל"ח אות ו'] ומעתה נראה דגם בשעיר של יוה"כ שחל בע"ש נהי דלאוכלו חי אין זה דרך אכילה מ"מ שפיר קאמר המשנה דנאכל לערב והיינו לא חי לגמרי רק באופן הנ"ל בר"ח שנתבשל או נצלה פחות ממאב"ד דאין בזה איסור שבת ומקיימין בזה המצוה. והבבלים אוכלים כשהוא חי והיינו חי לגמרי ובאמת ביטלו המצוה ומשו"ה הוזכרו לגנאי ומיושב קושית התוס' דלמה הוזכרו לגנאי להנ"ל מיושב משום דהי' להם עצה באופן שיהי' נא והמה אכלו חי וביטלו המצוה ומשו"ה נזכרו לגנאי ומבואר המשנה הנ"ל בישוב כל הדיקדוקים וקושית התוס' והמשנ"ח והמנ"ח הנ"ל ודוק:

ד') ואדרבה לענ"ד נראה להביא ממשנה זו ראי' גדולה להתוס' ומרדכי הנ"ל. דהנה כבר כתבו התוס' שם דמשו"ה נזכרו לגנאי אף דמצוה עשו משום דהי' רגילים בכל השנים לאוכלם כך ומיחזי כרעבתנותא יעו"ש, והנה באמת ק' מאוד לשיטת הר"ח הנ"ל ברשב"א יבמות דאכילת הכהנים מעכבת הכפרה וא"כ לכאו' בשעיר של יוה"כ דכפרת כל ישראל תלוי' בו וא"כ בחל בע"ש אם לא הי' נאכל הי' בזה עיכוב הכפרה ונמצא דלא נתכפרו ישראל בשעיר של יוה"כ שחל בע"ש וא"כ הוה חילול יוה"כ שלא לצורך וגם דיוקשה קו' הש"ס בריש זבחים אם אינו מכפר למה הוא בא דחטאת אינו בא לאח"מ ול"ש תירוץ הש"ס שם ובפרט ק' לומר דלא נתכפרו ישראל ביוה"כ שחל בע"ש משום דא"א לאכול השעיר. ואולם נראה לפמ"ש הרשב"א שם דבנטמא הבשר או נאבד גם הר"ח מודה דנתכפרו בעלים ורק אם הבשר ראוי לאכילה מעכב האכילה הכפרה וא"כ בחל בע"ש וא"א לבשל הבשר לא ביוה"כ ולא בשבת וא"כ אין הבשר ראוי לאכילה והוה כנטמא או נאבד דאינו מעכב הכפרה. כעין שכתבו תוס' ביצה ד"כ ע"ב לענין אימורים הואיל וא"א להקטירם מבע"י הוה כנטמאו או נאבדו וכן מפורש בפסחים נ"ט. וא"כ כ"ז אם נאמר כתוס' ומרדכי דבחי ל"ה אכילה. אכן לשיטת המשנ"ח והמנ"ח דגם בבשר חי הוה אכילה ויוצאין בזה יד"ח. וא"כ הבשר ראוי לאכילה גם בחל בע"ש ומעכב האכילה הכפרה וכבר הוכיח מר אחי הגה"צ בספרו אהל יהושע ח"ר ס"א אות ב' דלדעת הר"ח ורשב"א אף אם נעשה הבשר נותר ג"כ מעכב הכפרה כיון שהי' ראוי מקודם. וא"כ נמצא דהחובה על הכהנים לאכול הבשר חי וא"כ מדוע נזכרו במשנה הבבליים לגנאי הרי עשה כתורה והחובה על הבי"ד לכוף להכהנים שיאכלוהו חי בחל בע"ש. ואף דהתוס' כתבו שנזכרו לגנאי משום שהרגילו בזה לאוכלם חיים בכל השנים. מה בכך הרי גם אז מקיימים המצוה בחי ואף דמיחזי כרעבתנותא מ"מ בשביל זה אין ראוי להזכירם לגנאי אם במעשיהם הצילו כפרת כל ישראל וגם בשאר השנים מקיימים המצוה באכילה זו ובשלמא אם לא הי' במעשיהם רק שלא יהי' הבשר נותר שפיר הוזכרו לגנאי בזה משום דמיחזי כרעבתנותא. אבל אם מקיימין בזה המצוה וא"כ תלוי באכילה זו כפרת כל ישראל ועשו המה דבר גדול כזה אין כדאי להזכירם לגנאי משום דמיחזי כרעבתנותא. וע"כ דמוכח מזה דאין מקיימין המצוה באכילת חי וא"כ שפיר בחל בע"ש דאין עצה לאכול מבושל הוה כנטמא הבשר ונתכפרו גם בלא אכילה ואף למ"ש באות הקדום דיש עצה לאכול נא ושוב מעכב הכפרה מ"מ שפיר הוזכרו לגנאי כיון דהכהנים הי' יכולים לאוכלו נא והמה אכלו חי וגם דבשאר השנים ג"כ ביטלו המצוה לגמרי ושפיר הוזכרו לגנאי. אבל אם מקיימין המצוה באכילת חי אין שום סברא להזכירם לגנאי וראי' גדולה מזה לשיטת תוס' ומרדכי הנ"ל ודוק. [והנה כעת בעת הדפסה הגיעני מכתב מחתני הרה"ג הנ"ל כ' דיש ליישב הקושי' דבאמת בחי שפיר הוה אכילה ורק אעפ"כ לא קיימו בזה מצות אכילה דגבי אכילת קדשים דבעינין למשחה ולגדולה כדרך שהמלכים אוכלים א"כ בחי נהי דהוה אכילה מ"מ אין זה למשחה והביא ראי' לזה מהמשנה בזבחים ד"צ וכולם הכהנים רשאים לשנות באכילתן ואוכלין צלויין שלוקין ומבושלין ואולם חי לא הוזכר במשנה והיינו משום דבאכילת קדשים בודאי אין יוצאין בזה ואין מזה ראי' לשאר מקומות עכ"ד ודפת"ח וש"י. ובדבריו נוכל לתרץ ד' התוס' במנחות שם התמוהים מאוד שכתבו אע"ג דמצוה קעבדי שלא יבואו לידי נותר מ"מ הוזכרו לגנאי משום שהרגילו עצמם לאכלם כך כל השנים ומיחזי כרעבתנותא. וד' התוס' תמוהים מאוד שכתבו דמצוה קעבדי שלא יבואו לידי נותר ומוכח מזה דדעתם דאין מקיימים בזה מצות אכילה ולזה יש רק מצוה שלא יבואו לידי נותר וא"כ מה הוצרכו לומר דהוזכרו לגנאי משום שאכלו כך בכל השנים ומיחזי כרעבתנותא הרי בל"ז אין מקיימים בזה מצות אכילה בכל השנים וזה איסור גדול ולמ"ל דמיחזי כרעבתנותא וכבר הק' זה הרש"ש שם וזה פליאה עצומה. אכן עפי"ד חתני הנ"ל נראה ליישב דבריהם דבאמת מהראוי שיקיימו בזה המצוה דהוה אכילה ורק משו"ה אין מקיימין בזה משום דל"ה כדרך שהמלכים אוכלים והנה הטעם דבחי ל"ה כדרך שהמלכים אוכלין נראה משום דחי הוא רעבתנותא ואין זה דרך מלכים וא"כ זהו באמת ד' התוס' דמיחזי כרעבתנותא וא"כ ל"ה כדרך שהמלכים אוכלים ולא קיים בזה מצות אכילת קדשים וכתבו זה לטעם דלא קיים המצוה בזה ומיושבים דבריהם. אכן לקושטא דמילתא א"א לומר כן דאם בכה"ת הוה אכילה א"כ גם בקדשים נהי דל"ה למשחה מ"מ זה רק לכתחילה אבל בדיעבד שפיר קיים המצוה אף דלא אכל כדרך שהמלכים אוכלים דאין זה מעכב בדיעבד וז"ב. ונראה ראי' לזה מהא דזבחים ט"ז מה יושב שאוכל כו' והק' תוס' ביומא כ"ה והרי אין ישיבה בעזרה ותירצו דבאכילת קדשים מותר לישב כדרך שהמלכים אוכלים. ולכאו' ק' דא"כ מצותו בכך דוקא בישיבה ואין זה קולא מה שיושב באכילה והאיך עביד ק"ו מזה. ועכצ"ל כיון דמעיקר מצות אכילה קיים גם בעמידה אף שלכתחלה מצוה בישיבה עי"ז ל"ה מצותו בכך דזה שייך דוקא במקום שמעכב גם בדיעבד. ומעתה אם נאמר דלמשחה מעכב גם בדיעבד א"כ נמצא דאם אוכל בעמידה לא קיים המצוה א"כ שוב הוה מצותו בכך, וע"כ דאין זה מעכב בדיעבד. וא"כ כיון שזה רק לכתחילה שפיר בדיעבד קיים המצוה גם בחי אם הוה אכילה ושוב נדחים דברי חתני הרה"ג שליט"א וצדקו דברי דמסוגי' מוכח דלא הוה אכילה כלל בכה"ת ואקצר]:

ה') ואילולא דמיסתפינא הי' נראה לענ"ד לבאר לשון המשנה הנ"ל בישוב הדקדוק שדקדקתי לעיל דהלשון משמע דנאכל לערב באופן אחר ממה שאוכלים הבבליים. גם בישוב קו' התוס' מדוע הוזכרו לגנאי וכנ"ל דהנה עוד יש לדקדק בלשון המשנה חל להיות בע"ש שעיר נאכל לערב ומשמע דזה גופי' הוא חידוש מה שנאכל לערב וזה אין בו שום חידוש דבכל השנים הוא נאכל לערב ואי דהחידוש הוא שנאכל חי א"כ הול"ל נאכל לערב כשהוא חי ואולם לשון נאכל לערב משמע דבזה בעצמו ג"כ חידוש הוא ואינו מובן. והנראה לענ"ד לבאר דהנה לכאו' יש להעיר בהא דשעיר יוה"כ שהוא מכפר והרי לדעת הר"ח דאכילת הכהנים מעכב הכפרה וא"כ נמצא דלעולם לא נתכפרו ישראל ביוה"כ הואיל והכפרה תלוי' באכילת השעיר והוא נאכל לערב. ובאמת מבואר במשנה בריש שבועות שעיר הנעשה בחוץ ויוה"כ מכפר ומשמע דמכפר ביוה"כ ולא בלילה שאח"כ וכן מפורש בקרא כי ביום הזה יכפר עליכם כו' דמשמע כל הכפרה בלי שום שיור וכמ"ש הטו"ז באו"ח תקפ"א ועי' מ"ש בזה באהל יהושע סי' ג' אות ג' בשם אאמו"ר הגאון מו"ה יוסף זצ"ל דמכל חטאותיכם משמע כפרה גמורה כמ"ש תוס' שבועות ד"ח וא"כ איך אפשר לומר דהכפרה ביום שלאחריו. ואין לומר כיון דהיום יוה"כ ואין הבשר ראוי לאכילה שוב הוה כנטמא או נאבד דאין מעכב הכפרה דז"א דכיון דבלילה מותר לאכול בודאי דמעכב הכפרה וכדמוכח מפיר"ת בפסחים הנ"ל בשעירי הרגלים אף דאסור לבשל בשבת מ"מ מעכב הכפרה הואיל ובלילה מותר וגם בל"ז הדבר ברור מצד הסברא. אכן נראה בשיטת הר"ח דסובר דאף דאכילת הבשר מעכב הכפרה מ"מ הואיל ואין כפרה אלא בדם ובנטמא או נאבד נתכפר גם בלא אכילה א"כ הא דתלה תורה הכפרה באכילת הבעלים הוא רק תנאי דאם אוכלין הבשר מתכפרין למפרע בדם ואם אין אוכלים הבשר לא נתכפרו ואם מקיים מכפר למפרע כמו מעכשיו אם מתי וכדומה. ובזה יש לפלפל הרבה בדברי מר אחי הגה"צ זצ"ל בספרו שם בסי' ג' מה שפלפל אם מחו"כ שאוכל בקדשים קודם אכילת הבשר חייב כרת דהוה נתכפר במקצת יעו"ש בפלפולו הנחמד ולהנ"ל הדבר תנאי גמור ואקצר בזה. וא"כ שפיר נגמרה הכפרה ביוה"כ ורק אם יקיים התנאי ושפיר קאמר כי ביום הזה יכפר עליכם וא"ש. אולם עדיין קשה לר"נ דסובר ח"ש מותר מה"ת וא"כ מדוע לא אכלו ביוה"כ כ"א כזית דלענין יוה"כ הוה ח"ש ולענין המצוה קיימו בזה. אמנם נראה דכבר מבואר בירושלמי פ"ו דתרומות מודה ר"ל ביוה"כ. וראיתי בקטנותי בשואל ומשיב וכעת אינו תח"י שפירש דאם אכל ביוה"כ כזית אף דהוא ח"ש מ"מ הואיל ובכל האיסורים הוה שיעור כזית גם לר"ל אסור מה"ת וביאר שלא יסתרו לזה סוגי' דיומא ע"ג וא"כ לכ"ע כזית אסור מה"ת ומיושב קושי' הנ"ל:

והנה לפ"ז לכאו' לפמ"ש הנובי"ת בתשובה חאו"ח קט"ו להוכיח דגם ביוה"כ בעינין כדר"א וא"כ לפמ"ש דבשר חי הוה שלכדר"א ודעת הראבי"ה דפטור ומותר וכ"פ הש"ך ביו"ד קנ"ה וא"כ לשיטת המל"מ שנסתפק דבמצוה יוצאין אף שלכד"א א"כ מדוע לא אכלו השעיר ביוה"כ חי דידי מצוה יוצאין ואיסורא ליכא ויכופר בו ביום בלי שום תנאי. וע"כ דמזה ראי' גדולה לשיטת האחרונים דבמצוה הוה כמו באיסור ואין יוצאין בזה יד"ח וא"כ לא הי' יכולים לאכול ביוה"כ דלא יצאו בזה יד"ח וגם דהוה בכלל השחתה ועובר בלאו דלא תעשון כן וכנ"ל בסי' הקדום כמבואר ביומא פ"א דבחי הוה מזיק וא"כ הוה השחתה ואסור ונפשט בזה ספיקו של המל"מ בה' יסוה"ת הנ"ל:

והנה לפ"ז עדיין יוקשה דכ"ז בכל השנים שיכולים לבשלו בלילה ולקיים המצוה שפיר אסור ביוה"כ אמנם בחל בע"ש דגם בלילה אסור לבשל א"כ שוב מהראוי לאוכלו חי ביוה"כ גופי' בכדי שיהי' תיכף הכפרה ואף שכתבתי באות הקדום דהואיל וא"א לאכול הבשר רק חי הוה כנטמא או נאבד דאינו מעכב הכפרה, הנה באמת אין הדבר ברור דיש לומר דרק בנטמא או לאבד דא"א לאכול הבשר בה"ג אין מעכב הכפרה אבל בה"ג דהבשר מצד עצמו ראוי לאכילה ורק איסור שבת מעכב שאסור לבשלו והוה כמו דבר אחר גרם לו שאינו יכול לאוכלו מבושל אבל עכ"פ הבשר מצד עצמו אין בו שום איסור ויכול לאוכלו חי שפיר לא הוה כנטמא או נאבד ומעכב הכפרה כ"ז שישנו. ואינו דומה להא דאימורין דשם דהמצוה הקטרה ואסור להקטיר בשבת הוה כנטמא אבל בבשר דיכולים לאכול ורק דאסור לבשל ואין הבישול המצוה שפיר מעכב ונראה להביא ראי' לזה ממ"ש התוס' במנחות שם דעשו מצוה שלא יבואו לידי נותר. ולכאו' יוק' הרי מבואר בפסחים פ"ג וחולין ד"צ דבגידין שאינם ראוים לאכילה ל"ש נותר כלל ועיין ברש"י בחולין שם שכ' דלאו בני אכילה אינם טעונים שרפה דכתיב לא תתורו כו' יעו"ש בד"ה ישרפו ובפסחים שם. וא"כ בשר הזה דגם לד' תוס' אין מקיימין מצוה בחי ולהכי כתבו דהמצוה הוא רק של יבואו לידי נותר וכנ"ל באות א', וא"כ הואיל ואין בזה מצות אכילה ליכא בזה איסור נותר והוה כמו גידין הקשים שאינם בני אכילה וא"כ ק' מאוד מה חשש שיבואו לידי נותר שייך בזה לשיטתם. ול"מ לריב"ב בפסחים פ"ב דאפי' נטמאו בעלים א"צ עיבור צורה משום דאין לו אוכלים בודאי דבה"ג ל"ש נותר רק אף לדידן הוא רק שצריך לעבר צורתו אבל אין בו איסור לא תותירו לכ"ע וא"כ מה שייך בזה חשש שיבואו לידי נותר. וע"כ דדעתם כיון דמצד עצמו וגם מצד הכהנים אין בו שום פסול ורק מחמת איסור שבת א"י לבשלו אבל מצד הבשר והכהנים אין בו פסול שייך בו נותר ולזה צריכים לאוכלו כמו שיכולים היינו חי בכדי שלא יהי' נותר וה"ה בנ"ד לענין כפרה כיון שאין בו איסור מצד עצמו ורק דבר אחר גרם לו שא"י לבשלו מחמת שהיום שבת שפיר מעכב הכפרה ולא דמי לנטמא או נאבד, והגם דיש לדחות ראי' זו דבשלומא גבי נותר התורה הזהירה על לאו הזה בפני עצמו ואין לו שום שייכות למצות אכילה ואף אם אין בו מצות אכילה מ"מ שייך איסור נותר ותדע דהרי הצל"ח בפסחים כ"ח העלה דאף בפסול שייך לאו דנותר שצריך לשורפו קודם. וה"ה בזה שייך לאו דנותר כיון שיש לו עצה לאוכלו חי הוא מוזהר שלא יבא לידי נותר אמנם לענין כפרה דזה תלוי רק באכילה שפיר יש לומר דאם א"ר לקיים בו מצות אכילה יהי' לאיזה טעם שיהי' שפיר אינו מעכב הכפרה כמו בנטמא או נאבד. ואולם נראה להביא ראי' לזה מפסחים נ"ט דפריך הש"ס כיון דלא הוקטרו אימורים כהנים לא מצי אכלי בשר ולא נתכפרו יעו"ש הרי דאע"ג דאסור לאכול הבשר מ"מ לא דמי לנטמא או נאבד הבשר דנתכפר תיכף משום דבנטמא החסרון מצד הבשר שפיר הוה כנאבד אכן אם איסור הבשר היא מחמת שלא נקטרו האימורים א"כ אין זה חסרון בגוף הבשר רק דבר אחר גרם לו ובה"ג הוה כאילו הבשר ראוי לאכילה ואינו אוכלו ומעכב הכפרה, וא"כ מכ"ש בנ"ד שהבשר מצד עצמו אין בו שום איסור ורק דאסור לבשלו מצד שבת בודאי דלא הוה כנאבד או נטמא ומעכב הכפרה בזה וזה ראי' גדולה לענ"ד, וכעין זה כתבו הפוסקים בענין שיטת הרשב"א באותיות שנדבקו דכשרים אף קודם התיקון הואיל וראוי לתקן כמ"ש בב"י או"ח ל"ב בשמו דאף בשבת שאסור לתקן מ"מ הואיל ומצד עצמו ראוי ורק אריא דרביע עלי' איסור שבת הוה ראוי גם בשבת הואיל והמניעה מצד אחר ועיין בב"ח בסי' ל"ב שם וא"כ ה"ה בנ"ד נקרא ראוי הבשר ומעכב הכפרה ולא דמי לנטמא ונאבד וז"ב לענ"ד ודוק:

ו') ובזה נראה ליישב קושית המשנ"ח והמנ"ח הנ"ל לשיטת התוס' והמרדכי דל"ה אכילה בחי מהא דשעיר של יוה"כ נאכל לערב, ובהנ"ל מתורץ דהוכרחו לאכול דאל"כ לא נתכפרו ישראל דאף בה"ג אכילה מעכבת הכפרה ומשו"ה אכלוהו דאף דל"ה אכילה בחי מ"מ עכ"פ לא גרע מנאבד דהרי כבר אין הבשר בעולם ומכפר אבל אם לא הי' אוכלים לא הי' מתכפרים בזה משום דאף אחר שנעשה נותר לא נתכפרו לשיטת הר"ת ורשב"א הנ"ל ומשו"ה הוצרכו לאוכלו דיהי' נאבד וכיון שיכול לאוכלו חי עכ"פ אסור לאבדו בידים או לטמאותו דעכ"פ כל כמה שיכולים למעט בהשחתה עדיף וכיון שיכולים לאכול חי אסור לעשות השחתה אחר דיהי' השחתה גבי אכילת חי כמו במקום שיכול לבשלו הוה אכילת חי השחתה כמו כן אם אסור לבשלו ורק יכולים לאכול חי אף דל"ה אכילה מ"מ טוב יותר מלאבד באופן אחר ומשו"ה אכלוהו בכדי שיהי' נאבד עכ"פ ולא יעכב הכפרה ומיושב הקושי' הנ"ל, ובאמת לפ"ז התוס' במנחות שם שנדחקו דהמצוה הי' שלא יהי' נותר ולא כתבו דהי' צריכים לאכול בכדי שלא יעכב הכפרה כנ"ל משום דלשיטתם אזלי בפסחים נ"ט ע"ב שם דס"ל דאם נעשה הבשר נותר נתכפרו בעלים וא"כ משום כפרה הי' יכולים להניחו ולזה כתבו רק משום שלא יהי' נותר אבל לר"ח ורשב"א הנ"ל יכולים לומר כנ"ל משום הכפרה ודוק:

ומעתה לפ"ז שוב יוקשה אם חל יוה"כ בע"ש דמוכרחין לאוכלו חי וא"א לאוכלו מבושל א"כ שוב הי' ראוי לאוכלו תיכף ביוה"כ בכדי שיתכפרו תיכף בלי שום תנאי ובזה ל"ש כל התירוצים שתירצתי על כל יוה"כ דיכולים לאוכלו בלילה מבושל ויקיים המ"ע וא"כ כשאוכלו חי הוה השחתה וכנ"ל באות הקדום דכאן גם בלילה יאכלו חי וא"כ ראוי למהר בכפרת כל ישראל. אולם נראה דלא מיבעיא לשיטת הסוברים דשלכד"א בכל התורה אף שאין לוקין מ"מ איסורא איכא בודאי דאסור ביוה"כ לאכול חי רק אף להמרדכי הנ"ל דמותר ג"כ נכון הדבר כיון דבכל השנים אסור לאכול חי מטעמים הנ"ל א"כ גם בחל בע"ש אסור מגזרה דיבואו לאכול גם בשנים אחרות כמבואר במנחות ס"ח ובדף מ"ו דיאמרו אישתקיד מי לא אכלנו השתא נמי ניכול הרי דגזרינין שמא יבאו להתיר גם בשנה הבאה ולא ידעו החילוק וה"ה בנ"ד גזרינין דיבאו לאכול חי גם בשנים הבאות, ואין להק' דא"כ נגזור גם בלילה שיבאו לאכול חי בשנים הבאות. ז"א דמי פתי יאכל חי אם יכולים לבשלו והכי יטעו לומר שמוכרחין לאכול חי המה יוכלו רק לטעות שמותר לאוכלו חי וא"כ כיון שיכולים לבשלו בודאי יבשלו וידעו דאישתקיד שהי' שבת הוכרחו לאכול חי והשתא שהוא חול מותר לבשלו אבל אם בחל בע"ש יאכלוהו חי ביוה"כ יבאו לטעות גם בשנים הבאות כן ואז אסור באמת לאכלו חי ומשו"ה גם בחל בע"ש אסור לאוכלו ביוה"כ ומיושב הקושי' הנ"ל. ומעתה יבואר לשון המשנה חל להיות בע"ש שעיר של יוה"כ נאכל לערב ודקדקתי לעיל דזה הי' נוהג גם בכל השנים דנאכל לערב ועיקר הרבותא דהי' נאכל בכלל דהו"א שאין אוכלין אותו הואיל והוא חי וא"כ הול"ל סתם נאכל ג"כ או נאכל חי לערב וכנ"ל. אכן להנ"ל מיושב דבאמת זהו הפירוש במשנה דנאכל לערב שלא נימא דבה"ג הואיל ונאכל בע"כ חי א"כ אוכלין אותו ביוה"כ או שאין אוכלין אותו כלל לזה קאמרה המשנה דנאכל לערב שלא נטעה בהני ב' טעותים הנ"ל אבל שנאכל חי א"צ להשמיענו דממילא נדע זה ומיושב הדיקדוק הנ"ל. והנה מבואר ביומא ס"ו וכבש עשו לו מפני הבבליים שהי' מתלשים בשערו ואומרים לו טול וצא טול וצא וקאמר בש"ס שם שהי' אומרים מה שהי כו'. וחובא דרא סגיאין יעו"ש. מבואר דהבבליים רצו למהר בכפרה שלא להשהות העוונות וא"כ אם כך הי' ממהרים בזה שהוא באותו יום מכ"ש בשעיר שהי' נאכל במוצאי יוה"כ ונמצא דהכפרה תלוי' עד אחר יוה"כ בודאי דהמה הי' ממהרים בדבר. וא"כ זהו הפירוש והבבליים אוכלים אותו כשהוא חי היינו הואיל וע"כ אוכלים כשהוא חי א"כ רצו המה למהר בכפרה שלא יצטרכו להיות תלוים עד לילה וא"כ אכלוהו ביוה"כ בכדי שיכופר ביוה"כ והמה חשבו שאין בזה חטא הואיל והוא חי וכקושייתי הנ"ל ובשני העובדות שעשו הבבלים טעם אחד להם ויהי' לפ"ז הפירוש מפני שדעתן יפה שהי' מהירים בכפרה ואולם באמת הוזכרו לגנאי משום דמדינא אין לאכול ביוה"כ מחשש שיבאו לטעות גם בשנים הבאות וכנ"ל ומיושבים כל הדיקדוקים הנ"ל במשנה ודוק בזה:

ז') ובזה נראה ג"כ לבאר מ"ש התוס' הנ"ל דמשו"ה הוזכרו לגנאי לפי שהרגילו עצמם כמו כן לאוכלם חיים אף בכל השנים דמיחזי כרעבתנותא וכנ"ל. והדבר תמוה מאוד דמדוע הרגילו עצמם רק בהשעיר לאכול חי ואי דגם בשאר קרבנות עשו כן מדוע כתבו רק בזה ואינו מובן. אכן בהנ"ל מובן שפיר טעמם הואיל ובזה תלוי הכפרה רצו המה כדרכם בזה למהר בכפרה ואחר יוה"כ תיכף אכלום חיים שלא יצטרך להשהות בבישול או בצלי' משו"ה אכלום חי. ואולם גם לפ"ז דברי התוס' תמוהים דמנ"ל שאכלו כן בכל השנים הרי המשנה מיירי רק בחל בע"ש וכן פירש רש"י דרק בשנה הזו אכלום חיים. וביותר תמוהים הדברים דהאיך משכח"ל הרי התוס' כתבו דהגנאי הוא רק דמיחזי כרעבתנותא וא"כ מוכח דקיימו המצוה וזה בהיפוך מדבריהם לעיל כמו שהעיר הרש"ש. עוד ק' לדבריהם לעיל דעיקר המצוה מה שלא בא לידי נותר אבל אין מקיימין בזה המצוה א"כ איסור גמור הוא לאכול חי מטעם ביטול עשה וגם מחמת לאו דהשחתה ומדוע נתנו להם בכל השנים השעיר הוה להו לכהנים שלא ליתן להם חלק בזה כיון שידעו מראש שעוברים בזה בלאו ועשה. ובפרט דהרי קיימ"ל כל כהן שאינו מודה בהם אין לו חלק בכהונה כמבואר במנחות י"ח ובכורות ד"ל אפי' בדברי חברות ומכ"ש באכילה דאיקרי עבודה ואם המה אכלו שלא כדר"א ולא קיימו המצוה אין להם חלק כלל כמבואר בחולין ק"ל ובשלומא מה שנתנו להם אז ביוה"כ שחל בע"ש לא קשה דבאמת לא הי' בזה איסור ובשגם זה קרה רק לעתים רחוקות שיחול יוה"כ בע"ש וכמ"ש רמב"ם בפיהמ"ש ועיין רש"ש שם. אבל בכל השנים איך נוכל לומר שנתנו להם חלק בהשעיר לאוכלו חי גם לשונם שכתבו לאוכלם חיים לשון רבים אינו מדוקדק דרק שעיר א' הי' ובמשנה מבואר אותו בלשון יחיד. ולענ"ד הי' נראה דט"ס נפל בדבריהם וצריך להיות שהרגילו עצמם לאכול חיים בכל השנה או השנים והיינו לא בקרבנות רק סתם הרגילו עצמם תמיד לאכול חי ומיחזי כרעבתנותא אבל לא קאי על קרבנות רק אכלו שאר אכילות חי כמו שפירשו רמב"ם ורע"ב הא דדעתן יפה שאינם קצים באכילת בשר חי יעו"ש ובזה הי' א"ש הכל ואקצר:

ח') ועכ"פ עלה בידנו דיהי' איך שיהי' הפירוש בהא דהבבליים מ"מ אין שום קושי' על התוס' ומרדכי מזה דאדרבה הוזכרו לגנאי וכנ"ל. ובזה נראה לענ"ד לבאר בדרך דרושי הא דמבואר בש"ס שם רבי יוסי אומר לא בבליים הי' כו' אמר לו רבי יהודא תנוח דעתך שהנחת דעתי יעו"ש ופירש"י משפחת רבי יהודא מבבל היתה לפיכך שמח בדברי רבי יוסי יעו"ש. ומאוד תמוהים דברים אלו והרי שם אכלו רק הכהנים ורבי יהודא לא מצינו שהי' כהן וא"כ מאי איכפת לי' מה שכהני בבל לא הוזכרו לשבח. וביותר תמוה הא דביומא ס"ו שם נזכר בהיפוך דרבי יהודא אמר במעשה דשם לא בבליים הי' ורבי יוסי אמר לו תנוח דעתך ופירש"י שם ג"כ דרבי יוסי הי' מבבל וגם שם תמוה כנ"ל. וגם מה שהעירו התוס' יומא שם על שבכאן במנחות בהיפוך מהא דיומא שם. ובדרכינו הנ"ל נראה לבאר. דהנה האמנם דבאמת בשר חי הוה שלכד"א וכנ"ל, ואולם הדבר ברור דלר"ש דס"ל כ"ש למלקות ואליבי' כתבו מהרש"ל ומהרש"א בשבועות כ"ב דגם בשלכדה"נ חייבין דאליבי' אין הפירוש אכילה דוקא כזית וכדר"א יעו"ש. והדבר ברור דאליבא דר"ש בודאי יוצאין בבשר חי ידי חובת המצוה דאליבי' גם שלכד"א הוה אכילה. ועיין בטהרת הקודש זבחים ק"ח ע"ב דלר"ש מהני הקטרה גם בפחות מכזית יעו"ש. וא"כ ה"ה בשלכד"א בודאי יוצאין אליבא דר"ש בקיום מצוה וז"ב, ומעתה לפ"ז הנה באמת במשנה במנחות לא הוזכרו הבבליים לגנאי ואדרבא סתמא דמתני' משמע דנאכל לערב והבבליים אכלוהו וכתורה עשו וא"כ נהי דאין לומר דאכילת בשר חי הוה כדר"א דזה הוה שלכדר"א כדברי התוס', אבל לכאורה מוכח ממשנה זו דהלכה כר"ש דכ"ש למלקות וא"כ ה"ה שלכדר"א הוה אכילה ומשו"ה אכלו השעיר חי וקיימו בזה המצוה. והנה ראיתי לידידי הגאון המובהק האבד"ק פראבוזנא שליט"א בספרו שו"ת צור יעקב בסי' קמ"ב פלפל שם עם חכ"א שרצה לחדש דרבי יהודא ס"ל כר"ש דכ"ש למלקות והוא חלק עליו דת"ק דר"ש במעילה י"ח דחולק עליו הוא בודאי רבי יהודא יעו"ש. ואנכי כתבתי להגאון הנ"ל דבמחכתה"ג נעלם משניהם דמפורש במשנה חולין צ"ו דרבי יהודא סובר דגיה"נ צריך כזית משום דאכילה כתיב בי' כמבואר בש"ס שם ומפורש דחולק על ר"ש בזה ולא הוצרך להביא ראי' רחוקה והודה לדברי. והנה לפי"ז כיון דסובר דבעינן כזית א"כ בעינן ג"כ כדר"א ואין יוצאין בחי לשיטתו א"כ היה קשה לו הא דשעיר דמוכח מזה דהלכה כר"ש. ואולם כיון שאמר לו רבי יוסי שאלכסנדריים הי' ורק הואיל ושונאים את הבבליים קורא אותן בבליים דמוכח מזה דהוזכרו לגנאי וא"כ שפיר לא עשו כתורה וכתירוצי הנ"ל וא"כ אין ראיה דהלכה כר"ש ואדרבה ולזה נחה דעתו שנודע לו שהורה כהלכה. ומבואר הא דמנחות:

ט) ואולם שם ביומא הי' הדבר בהיפוך דמזה הי' קשה לשיטת רבי יוסי ולזה כשאמר לו רבי יהודה שנזכרו לגנאי נחה דעתו. דהנה בהא שהבבליים תלשו בשערו קשה נהי דקיי"ל כרבנן בשבת צ"ד דביד אם תולש בשערו פטור ולחברו גם לר"א פטור כמבואר בש"ע או"ח סימן ש"מ מ"מ קשה הרי עכ"פ אסור מדרבנן כמבואר בש"ע שם וא"כ האיך היו מתלשים בשערו ביוה"כ הרי עכ"פ אסור מדרבנן ונהי דעשו כבש מפני זה היינו רק שלא יתלשו בשערו אבל אין מבואר בשום מקום במשנה שעשו בזה איסור. ואולם נראה דהרי במשנה מבואר שהיו מתלשים בשערו וזה לשון רבים וישן לומר שעשו שנים ביחד והוה שנים שעשאוהו ואף דג"כ אסור מדרבנן מ"מ בזה דכל האיסור הוה רק דרבנן שפיר בשנים שעשאוהו לא גזרו באיסור דרבנן כעין שכתב הרא"ש בבכורות כ"ד בענין כלאח"י ואינו מתכוין דשרי יעו"ש ועיין במחצה"ש בסימן תצ"ח סקכ"ג מזה. כמו כן בנ"ד יש לומר דשרי. ואולם כ"ז אם נאמר ב' שעשאוהו פטורים. אכן למ"ד ב' שעשאוהו חייבים שוב יוקשה קושי' הנ"ל, והנה רבי יהודא סובר כר"ש בהך דב' שעשאוהו וזה יכול וזה יכול פטורים וא"כ אליבי' שפיר שייך לומר כתירוצי הנ"ל. אכן בשיטת רבי יוסי נראה להביא ראי' דסובר ב' שעשאוהו חייבים בזה יכול וזה יכול דהנה כבר הקשה הריטב"א ז"ל בחידושיו בקידושין מ"ג דלמ"ל קרא בשנים שעשאוהו בשחוטי חוץ דפטור הרי בל"ז הוה ב' שעשאוהו ותי' דצריך קרא משום דמרבינן מקרא דאיש איש דב' שהעלו אבר בחוץ חייבים והו"א דה"ה בשחיטה ג"כ ולהכי צריך קרא בשחיטה לפטור יעו"ש, אולם עדיין קשה מה יענה לשיטת רבי יוסי דסובר בזבחים ק"ח שם דגם בהעלאה פוטר בב' שהעלו וא"כ שוב למ"ל קרא דהוא בב' ששחטו הרי פטור בל"ז משום ב' שעשאוהו. ומצאתי בשו"ת חסד לאברהם בחאו"ח סי' כ"ח הקשה קו' זו וכתב שהיא תימה רבתי יעו"ש. אכן לענ"ד נראה בפשוט דבאמת שם בזבחים פליגי בזה ר"ש ורבי יוסי ור"ש מחייב. והתוס' במנחות י"ז ובכ"ד הקשו דהרי כיון דר"ש מחייב א"כ בע"כ דלא ס"ל ד"ת כלב"א וגבי העבט תעביטנו סובר ר"ש בב"מ ובכתובות ד"ת כלב"א יעו"ש. ולענ"ד נראה עפ"י הנ"ל דר"ש לשיטתו דסובר ב' שעשאוהו פטורים א"כ בע"כ הי' לו הוכחה דל"א בשחוטי חוץ בקרא דאיש איש ד"ת כלב"א דאל"כ יוקשה קושיית הריטב"א הנ"ל וע"כ משום דהו"א דניליף מהעלאה וכתירוצו הנ"ל וא"כ בע"כ דדרשינן איש איש לחייב אכן רבי יוסי יש לומר דס"ל כר"מ דמחייב ב' שעשאוהו בז"י וז"י וא"כ אליבי' אין קושיא כלל מש"ח וא"כ שפיר סובר ד"ת כלב"א ומיושב קושית התוס' וקושית החסל"א הנ"ל ואמנם החסל"א שם כתב שפלא גדול על הריטב"א שנעלם ממנו תלמוד ערוך ולענ"ד מיושב קושיתו בפשטות. וא"כ מכיון שסובר רבי יוסי ב' שעשאוהו חייבים הי' קשה לו מהך דהבבליים. ולזה כשאמר לו רבי יהודה שאליבי' לק"מ לשיטתו ועכ"ז אמר לו שלא בבליים היו ורק אלכסנדריים כו' וא"כ מוכח מדבריו דהוזכרו במשנה לגנאי וא"כ שפיר יש לומר דמשו"ה נזכרו לגנאי משום שעשו איסורא וא"כ נחה דעתו בזה דנתיישב לו הקושיא על שיטתו בהך דב' שעשאוהו ולזה אמר לו תנוח דעתך. ומבוארים הסוגיות הנ"ל בדרך דרוש דאין הכונה שנחה דעתם משום שהי' ממשפחת הבבליים ורק דהי' מצטערים שמהני עובדי מוכח דלא כדעתם. וכיון ששמעו שנזכרו לגנאי נחה דעתם וזה דרך חדש בעזהי"ת ודוק בזה:

תוכן העניינים

גבעת הלבונה

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה