גבעת הלבונה· רבי נפתלי הירץ בומבאך
סימן כח
ב"ה יום ד' ז' דעשי"ת תרצד"ל סאמבר יצ"ו. כבוד ידי"נ הרב הה"ג החריף ובקי בחדרי תורה על דרכיו נוגה אורה. בשכל וסברא ישרה, וכו' כש"ת מו"ה מאיר סג"ל לנדוי שליט"א רב ומורה בק' ראטטערדאם בהאלאנד יצ"ו.
אחדשתה"ט כמשפט, יקרתו קבלתי במועדו והיום בפתחי ספרים הנני לתשובתו בקצרה:
ע"ד שאלתו, אודות האוסאמאטען שהמציאו כעת שהוא כלי העומד ברחובות קרי' וכאשר משליכין לתוכה מטבע ידוע היא משלכת מתוכה דבר ידוע לפי ערך המטבע שמשליכין לתוכה ושום אדם אינו עומד אצל הכלי הזו ואינו ידוע למי הכלי הזה אם מותר זה גם בשבת ע"כ שאלת כת"ה. והנה דבריו באו סתומים ולא בירר אם השאלה אם מותר לו לבר ישראל להיות לו כלי כזו עומדת ברחוב המוכרת גם ביום השבת. או אם מותר לישראל לקנות בשבת מכלי זה דבר מה. ונחזה אנן מה דקמן בעזהי"ת:
הנה לכאורה לא יצויר השאלה אם מותר לישראל לקנות בשבת מכלי זה שום דבר דהרי אינה מוכרת בלא השלכת מטבע לתוכה והמטבע אסורה בטלטול כמבואר במשנה בשבת קמ"ב ובאו"ח סי' ש"ט וא"כ האיך משכח"ל שיוכל לקנות בשבת מכלי זה, ואולם יש לומר לפ"מ דקיי"ל באו"ח סי' ש"ח דאם תפס המוקצה בידו בשוגג או לצורך מותר להניחה במקום שירצה יעו"ש במג"א סק"ז. וא"כ יצויר השאלה בכה"ג שאחז המטבע בידו כבר אם מותר לו להשליכה לתוך הכלי ההיא לקנות איזה חפץ או מאכל. ומעתה נבא לעיין בעיקר הדין אי מותר בה"ג. הנה בטעם איסור מקח וממכר בשבת דעת רש"י בביצה ל"ז ע"א דהוא משום ממצוא חפציך או משום שמא יכתוב והרמב"ם בפכ"ג מה' שבת כתב הטעם דשמא יכתוב. ועוד כתבו הפוסקים דהוא ענין הוצאה מרשות לרשות. והנה אם נאמר הטעם דממצוא חפציך בודאי דאסור ואין שום נ"מ בין יש מוכר לפנינו או לא כגון בכלי זה עכ"פ הקונה בשבת יהי' על איזה אופן שיהי' עובר על ממצוא חפציך. אמנם לפי הטעם דשמא יכתוב לכאורה יש לומר דבה"ג שאין המוכר לפנינו ואינו ידוע מי המוכר ל"ש שמא יכתוב לפמ"ש רש"י בביצה שם דהטעם שמא יכתוב שטר מכירה א"כ זה שייך רק אם המוכר לפנינו. אמנם בנ"ד אין מי שיכתוב שטר מכירה וא"כ יש לומר לכאורה דשרי לטעם זה לקנות בשבת בכלי זה. ואולם באמת אין זה מן המדה כדי להתיר עי"ז, דהנה אם נאמר כן הי' מהראוי שיהי' מותר לקנות אצל נכרי דאם הנכרי יכתוב שטר מכירה אין בזה איסור כלל להקונה ואף דאולי יש בזה איסור אמירה לגוי שבות מ"מ לא מצינו גזרה כזו שמא יכתוב הנכרי. ואין לומר דחיישינן שמא יחתמו עדים ישראלים השטר דהרי בל"ז שטר מכירה אינו כתב יד המוכר רק חתימת ידי העדים וזה שייך גם בגוי דעדים ישראלים יכתבו לו שטר. דז"א, דלמה לנו לחוש לזה שמא יכתוב אחר ויעבור ובכל מקום גזרינין שמא יבא הוא בעצמו לידי איסור אבל לא מצינו גזרה מחשש שאחרים יבאו לידי איסור. ומלבד זה הרי מבואר בש"ס כתובות ל"ו ע"ב אם הוא הוחזק כל ישראל מי הוחזקו וא"כ האיך שייך גזרה שמא העדים יעברו הרי בודאי העדים לא יעברו באיסור שבת בשבילו ועוד דלמה לנו למיחש לזה הרי קיי"ל בשבת דף י"א ובאו"ח סי' רע"ח דבשנים ביחד ליכא חשש הטי' דחבירו יזכירנו וא"כ ה"ה בזה כיון דעדים לא יצויר ביחיד רק בשנים א"כ אין כאן גזרה. וע"כ דעיקר החשש בזה היא ג"כ דחיישינן שמא יכתוב כ"א לעצמו לזכרון כמו דאסור לחשוב חשבנותיו שמא יכתוב והיינו לעצמו וה"ה במכירה ישנו חשש הזה שמא המוכר או הלוקח יכתבו לעצמם לזכרון. ואף דרש"י כתב שטר מכירה בע"כ דלאו דוקא הוא והרמב"ם כתב שם סתם שמא יכתוב. ותדע דהרי המקנה באה"ע סי' מ"ה כתב דאיסור מתנה בשבת ויו"ט האיסור הוא על הקונה דוקא המקבל מתנה ולא על הנותן דאסתלוקי רשותא הוא יעו"ש. וא"כ אם נאמר דהחשש משום שטר מכירה א"כ אדרבה עיקר האיסור על הנותן הוא שיכתוב שטר מתנה. ואמנם דברי המקנה תמוהים דהכי עיקר טעמו של איסור מתנה בשבת הוא משום הכנסה לרשות הרי האיסור הוא או ממצוא חפציך או משום שמא יכתוב וכנ"ל וא"כ מה נ"מ בין הנותן והמקבל מתנה. ואינו דומה להא דעירובין ע"א דאסתלוקי רשותא בשבתא שפיר דמי דשם אינו נקנה לשום איש אמנם במקח וממכר ומתנה האיסור על שניהם מחשש שמא יכתוב או משום ממצוא חפציך ועכ"פ בזה בודאי צדקו דברי המקנה דהקונה ג"כ עובר ואף דהעליתי זה כבר בתשובה דלקנות מהפקר שרי בשבת וכמ"ש ג"ב מר אחי הגאון ז"ל בספרו אהל יהושע ח"ר סי' ט"ז אות א'. אמנם עיקר הטעם משום דחז"ל אסרו רק הוצאה מרשות והכנסה לרשות ביחד וזה בלא זה לא אסרו. אמנה בנ"ד דאיכא תרווייהו אף שאין המוכר לפנינו לא גרע מאם המוכר נכרי דבודאי אסור וכנ"ל. וא"כ ברור הדבר דהדבר אסור גם לפי הטעם דשמא יכתוב וכנ"ל:
ב') ונראה עוד לומר בזה דבר חדש. דאף אם נאמר דבה"ג ל"ש שמא יכתוב ג"כ אסור. ונקדים לבאר דברי הש"ס בשבת כ"א ע"א מהו שיתן לתוכו שמן כ"ש וידליק א"ל אין מדליקין מ"ט לפי שאין מדליקין ואינו מובן מה השיב לו ועיין שם בגליון מ"ש בשם הערוך בזה. ומכבר אמרתי בזה עפי"ד הגאון מווילנא זצ"ל שפירש דברי הש"ס כמה גדולים דברי חכמים שאמרו לא יקרא לאור הנר וביאר עפ"מ דמבואר בסנהדרין מפני מה לא נתפרשו טעמי המצות דבשני מצות פירשה תורה הטעם ונכשל בהם שלמה מבואר דאם מפורש הטעם יוכל מי לבא לידי מכשול וזה כונת ריבר"י שכיון שראה שבזה שהי' בטוח בעצמו שלא יטה נכשל אמר כמה גדולים דברי חכמים שאמרו לא יקרא לאור הנר משום דבמשנה מבואר סתם אין קורין לאור הנר ואין מבואר הטעם במשנה וממילא אם אין יודעין הטעם ל"ש מכשול אכן בברייתא מבואר הטעם שמא יטה ובזה נכשל ושיבח לשון חכמים במשנה דאין מבואר הטעם רק סתמא עכ"ד היקרים. ומעתה גם בכאן בודאי אם הי' מבואר במשנה הטעם דאין מדליקין בהם משום דאין נמשכין אחר הפתילה א"כ שפיר יש מקום לומר דבעירב בו שמן כשר מותר אבל כיון שאמרו סתם אין מדליקין ולא אמרו. הטעם אין לנו להתחכם מעצמנו ולהתיר בתערובות שמן כשר וזה דקאמר לפי שאין מדליקין היינו חז"ל אמרו סתמא אין מדליקין כ"ז אמרתי זה כבר ומצאתי אח"כ בכתבי קודש של אחי מו"ר הגאון הצדיק זצ"ל שכתב ג"כ כן ושמחתי שכיונתי לדעתו בזה. אכן כעת נראה בזה דהנה לקמן קאמר הש"ס ולגזור נמי חלב מהותך שנתן לתוכן שמן משום חלב מהותך שלא נתן לתוכן שמן ומשני היא גופה גזרה ואנן ניקום ונגזור גזל"ג. והקשו התו"י שם דאכתי הוה גזלג"ז. מהותך אטו שאינו מהותך ושאינו מהותך שמא יטה ותירצו בשם ריב"ן דהא דאמר לעיל נמשכין אחר הפתילה לא משום שמא יטה אלא שמא יכבה וליכא שלום בית יעו"ש. ועדיין אינו מובן דשוב הוה גזלג"ז ומה לנו אם הטעם שמא יטה או משום שלום בית סוף סוף הוא רק מדרבנן והוה גזלג"ז ולכן נראה בזה דבר חדש עפ"מ שאמרתי לבאר דברי רש"י ביצה ד"ב ע"ב ד"ה והתניא כו' והא דאמרינין בכולי' ש"ס דאין גוזרין גזל"ג מהאי קרא נפקא ושמרתם את משמרתי עשו משמרת כלומר גזרה למשמרתי לתורתי ולא משמרת למשמרת כלומר גזל"ג יעו"ש. ואינו מובן מה בעי רש"י בזה ונראה בכונתו דהנה בהא דפריך הש"ס בביצה שם ואנן ניקום ונגזור גזלג"ז יש להעיר דהרי לכאורה בגוף הדבר שאין גוזרין גזל"ג צריכין להבין לשיטת הרמב"ם דכל איסורי דרבנן המה איסורי תורה ממש משום לאו דלא תסור א"כ כיון שכבר נגזרה גזרה הראשונה א"כ דינה כאיסור תורה ממש וא"כ מדוע אין גוזרין גזלג"ז. והי' נראה לכאורה לומר בטעם הדבר דהנה ענין גזרה הרי אינה ודאי רק ספק שמא יעשה כך וא"כ הרי אנן קיי"ל ספיקא דרבנן לקולא וכתבו הקדמונים הטעם לזה משום דכך התנו חז"ל בפירוש או משום דכל ספק מותר מה"ת ומדרבנן לחומרא ובדרבנן לא גזרו עיין מזה במפורשי ספר המצות להרמב"ם בשורש א' וא"כ כיון שגזרה הוא רק ספק לא ודאי וא"כ כיון דסד"ר לקולא משו"ה אין גוזרין גזלג"ז. ויש להסביר הדבר עוד יותר בגזלג"ז דבאמת זה ענין ס"ס הגזרה ראשונה היא ספק וגזרה השני' שוב ספק וא"כ הוה ס"ס ומותר בכל התורה כן הי' נראה לומר בטעמא דאין גוזרין גזרה לגזרה ומעתה לפ"ז הי' יוצא דין חדש דבאיסור שיש לו מתירין למחר דבזה קיי"ל דספק אסור כמבואר בביצה ד"ג שם וה"ה ס"ס בדאורייתא וא"כ בזה שפיר גזרינין גזלג"ז ושניא היא דשיל"מ מכל איסורי דרבנן. וא"כ מה פריך הש"ס אנן ניקום ונגזור גזל"ג הרי זה הוא דשיל"מ ושפיר קרינן בזה גזלג"ז. אמנם הדבר נכון דהא דאין גוזרין גזל"ג הוא משום דבפירוש מיעטי' קרא ולא משמרת למשמרתי וא"כ אין חילוק בין דשיל"מ לדבר שאין לו מתירין כיון דגוף הדבר גזרה אין גוזרין יותר. וזה כונת רש"י ז"ל לתרץ הקושי' הנ"ל וביאר בטעמא דאין גוזרין גזל"ג מהך קרא. ובאמת יש מקום לתרץ בזה הקושי' על הרמב"ם דמדוע סד"ר לקולא הרי הוה סד"א מטעם לא תסור והרבה פלפלו בזה ליישב הקושי'. ולהנ"ל הדבר מפורש בקרא דאין גוזרין גזל"ג והיינו משום דספיקא שרי בדרבנן. ואעפ"כ בדשיל"מ החמירו בספיקן הואיל ואין מבואר בקרא רק בגזלג"ז משו"ה הי' ביכולתם לאסור ספק אמנם גזל"ג דמפורש בקרא להיתר לא יכלו חז"ל לאסור כדברי הטו"ז ביו"ד קי"ז הנודעים:
ג') ועפ"ז יש לומר ולחדש דהא דאין גוזרין גזל"ג הוא רק במקום שהגזרה הראשונה היתה לעשות משמרת לאיסור תורה בזה שפיר נלמד מקרא דושמרתם את משמרתי כנ"ל. אכן במקום שחז"ל אסרו הדבר מטעם אחר לא מטעם שמא יבאו להקל בשל תורה ואין זה בכלל גזרה אף שהיא רק דרבנן מ"מ כיון שאינו בכלל משמרת ואינו נלמד מקרא דושמרתם שוב יש לומר דגוזרין גם בזה דבזה שוב איסור הראשון דין תורה ממש יש לו ע"י הלאו דלא תסור והוה רק חדא גזרה ואולם יש לומר דעכ"פ שייך הטעם הראשון שכתבתי דהוה ספיקא דרבנן הואיל והדבר ספק שמא יבא להקל בזה. ואמנם כיון שכן שוב שפיר יש לומר דכ"ז רק באיסור שאין לו מתירין אמנם באיסור שיש לו מתירין דסד"ר אסור שפיר גם בדרבנן גזרינין בה"ג וזה דבר חדש. ומעתה מובנים דברי התו"י הנ"ל דבשלומא אם הטעם מגזרה שמא יטה א"כ הוה גוף הדבר דאין מדליקין משמרת שפיר אין גוזרין בזה גזלג"ז וכן בנתן שמן לחלב מהותך הואיל והוא רק גזרה חלב מהותך אטו אינו מהותך שפיר בנתן לתוכה שמן הוה גזל"ג. אכן אם אין הטעם דפסול שמנים מטעם דשמא יטה ורק משום דיכבה ולא יהי' שלום בית א"כ אין זה גזרה רק חז"ל תיקנו להדליק בשבת ואסרו שמנים הפסולים משום דאינם דולקים ויכבו ולא יהי' שלום בית ואין זה גזרה שמא יעשה איסור רק כך תיקנו חז"ל ואסרו שמנים הפסולים וא"כ בה"ג הואיל ויש להם מתירים למחר שפיר גוזרין גזרה גם בדרבנן ומיושב קושית התו"י הנ"ל וזה כונת הריב"ן בתירוצו דהטעם משום שלום בית. ומעתה מבואר דברי הש"ס הנ"ל דכיון שהשיבו אין מדליקין שאלו מ"ט והיינו דהרי הוה גזלג"ז דהוא סבר דהטעם שמא יטה וא"כ הוה גזלג"ז וכקושית תו"י הנ"ל והשיב לו לפי שאין מדליקין והיינו שחז"ל אמרו סתם אין מדליקין ולא אמרו הטעם שמא יטה וא"כ יש לומר דהטעם משום שלום בית ולהכי לא הוה גזלג"ז ומבואר דברי הש"ס הנ"ל ודוק:
ד') ובזה יונעם לנו לפרש הנוסחא שהביא בגליון הש"ס שם לפי שאין נדלקין ולכאורה הפירוש דגם בנתן שמן כ"ש ג"כ אינו נדלקין בטוב. ואולם הדבר תמוה דהרי אביי שאל לרבה אי מותר ליתן שמן כ"ש או גזרינין דילמא אתי לאדלוקי בעינייהו או לא וא"כ נראה מדברי אביי דבזה אין שום ספק שדולקין יפה ורק שאל אי גזרינין. וא"כ איך אפשר שישיב לו רכה שאינן נדלקין גם בה"ג והאיך יחלקו במציאות כזה בדבר שיכולין לבא על הבירור בכל רגע ובע"כ שגם רבה מודה דבה"ג דולק שפיר ורק דסובר דגזרינין בה"ג כמ"ש רש"י וא"כ מהו הלשון לפי שאין נדלקין הרי דולק שפיר עם שמן כ"ש ואינו מובן וכפי הנראה המגיהים גירסא זו באו לפרש מה שדחקו רש"י והערוך לפרש הלשון לפי שאין מדליקין ולזה הגיהו הם נדלקין ואולם גירסא זו קשה יותר. אכן בדרכנו הנ"ל נראה לפר דהרי אביי שאל לרבה אי גזרינין בה"ג ובודאי הי' כונת שאלתו בזה כיון דכל עיקר הטעם משום גזרה אי גזרינין גזלג"ז והשיב לו רבה דאין מדליקין וע"ז חזר אביי ושאלו מ"ט והיינו דאין הכונה על הטעם דלא מהני שמן כ"ש הרי בזה הוא בעצמו ביאר הטעם בשאלתו אי גזרינין ובודאי דרבה השיב לו אין מדליקין משום דגזרינין וא"כ איך חזר ושאלו מ"ט אם בעצמו אמר הטעם. ולכן נראה דהכונה מ"ט על גוף הדין דשמנים אלו פסולים להדלקה והי' סבור שרבה ישיב לו שמא יטה ויקשה לו ע"ז דהרי הוה גזלג"ז, ואולם רבה השיב לו לפי שאין נדלקין והיינו דטעמא דמתני' דשמנים אלו פסולים משום שאינם דולקים וליכא שלום בית וא"כ אין בזה גזרה רק איסור דאסרו חז"ל ומשו"ה נוכל לגזור בזה ומבואר הנוסחא ישנה הנ"ל:
ה') ובדרך זה נראה לומר עוד יותר בביאור דברי הש"ס לפי שאין מדליקין ונקדים ליישב קושית התו"י הנ"ל דהרי הוה גזלג"ז. והנראה בזה עפ"מ שאמרתי בחורף העבר בלימוד מס' חולין עם תלמידיי שיחי' לבאר דברי רש"י בחולין ק"ו ע"א נטילת ידים לחולין משום סרך תרומה ועוד משום מצוה מאי מצוה אמר אביי מצוה לשמוע דברי חכמים ופירש"י ז"ל דברי חכמים שתקנוה ואינו מובן מאי בעי רש"י ז"ל בזה. ואמרתי לבאר דבריו דהנה לכאורה קשה בהא דנט"י לחולין לפ"מ דקיי"ל ביו"ד סי' קט"ז דעכשיו שאין נחשים מצויין לא חיישינן לגילוי ואף דנאסר במנין מ"מ כיון דלא נאסר אלא בשביל נחשים א"כ ל"ש בזה דבר שנאסר במנין ויעו"ש בטו"ז. וא"כ לכאורה בזה"ז שאכילת תרומה אסורה דכולנו טמאי מתים אנחנו ול"ש לגזור משום סרך תרומה א"כ מהראוי שיהי' מותר באכילת חולין בלא נט"י דבזה ל"ש נאסר במנין כיון שעיקר הטעם משום סרך תרומה וזה ל"ש כעת. אכן נראה עפמ"ש הרא"ש בתשובה כלל ב' סי' ח' לענין טלית של פשתן בציצית של פשתן עכשיו שאין לנו תכלת וז"ל ולא דמי לדבר שנאסר במנין דהתם גבי ריב"ז אין עמם ביצה ידוע ובנ"ד אין כאן תקנה אלא ב"ש אוסרים משום גזרה וכיון דהשתא ליכא גזרה שרי יעו"ש והובא במג"א או"ח סי' ט' סק"ז, וביאר המחה"ש שם בכונתו דבמקום שטעם הדבר ידוע לכל הוה גזרה ובה"ג אם ל"ש הגזרה שרי אכן במקום שאין הטעם ידוע לכל אין זה גזרה רק תקנה ואף בעת דל"ש הגזרה אסור יעו"ש, ומעתה לפ"ז בנט"י דחז"ל אמרו סתם דצריך ליטול ידיו קודם אכילה בלא שום טעם לדבריהם ורק אנחנו הבאים אחריהם אומרים שהוא משום סרך תרומה אבל זה הטעם אינו ידוע לכל ולא נתפרש בדברי חז"ל הטעם והוה ממש כמו הך דביצה גבי ריב"ז שצריך מנין אחר להתירו ומשו"ה צריך גם בזה"ז נט"י לחולין אף דל"ש בזה"ז משום סרך תרומה ומשו"ה בעי נט"י. ומעתה זהו הכונה בדברי הש"ס נט"י לחולין משום סרך תרומה ועוד משום מצוה היינו בזה"ז שאין לנו תרומה עכ"ז שייך בזה מצוה לשמוע דברי חכמים ופירש"י שתקנוה והיינו שזה תקנה ולא גזרה הואיל ולא נתפרש הטעם ומשו"ה גם בזה"ז בעינין נט"י לחולין ומבואר דברי רש"י ז"ל:
ו') ובזה נראה לבאר הא דאמר רבא בחולין שם מצוה לשמוע לדברי ר"א בן ערך כו' ולכאורה קשה מאוד דאם הלכה כר"א בן ערך ובאמת משום זה תיקנו נט"י א"כ מה מצוה לשמוע לדברי ר"א בן ערך הרי נט"י הוא תקנה קדומה הרבה לר"א בן ערך ואם אין הלכה כר"א בן ערך א"כ מה מצוה לשמוע דברי ר"א בן ערך. גם יוקשה מדוע לא הונח לו לרבא בדברי אביי שאמר מצוה לשמוע דברי חכמים הרי בפירוש מבואר במשנה יבמות ד"כ איסור מצוה שניות ומפרש שם אביי משום מצוה לשמוע דברי חכמים א"כ בע"כ דגם רבא מודה בזה ומדוע הוצרך לטעם אחר. אכן לפמ"ש נראה דהנה לכאורה גם במקום שלא נתפרש אם אין בזה שום טעם אחר רק טעם הזה הוה ג"כ כמפורש הטעם דהרי א"א לומר בזה טעם אחר. ואולם אם יש לומר טעם אחר אף שאין הלכה כטעם הזה מ"מ שוב אין הטעם מפורש ושוב הוה תקנה. ולזה ביאר רבא והוסיף שלא יוקשה על דברי אביי דרצה לפרש מצוה בכדי שיהי' נוהג גם בזה"ז והרי אין לנו שום טעם אחר וא"כ הוה כמפורש הטעם ולזה אמר מצוה לשמוע דברי ר"א בן ערך והיינו הואיל שיש מקום לומר ג"כ דהטעם כר"א בן ערך א"כ אף שאין הלכה כמותו מ"מ עכ"פ אין אין הטעם מפורש ושוב הוה תקנה ונוהגת גם האידנא ומבואר דברי הש"ס הנ"ל:
ז') ומעתה לפ"ז, הנה כבר העליתי דגזל"ג הוה רק במקום שהראשונה גזרה ובפרט בדשיל"מ בודאי אם אין הראשונה גזרה בודאי דגזרינין בזה. וא"כ לפמ"ש הרא"ש הנ"ל דבמקום שאין הטעם ידוע הוה תקנה וא"כ כיון שחז"ל במשנה אמרו סתם אין מדליקין ולא ביארו הטעם הוה תקנה ובה"ג גוזרין גם על דרבנן ומיושב קושית התו"י הנ"ל. ובזה נראה ג"כ לבאר דברי הריב"ן הנ"ל בתירוצו דהטעם שמא תכבה וליכא שלום בית והיינו דכונתו כדברנו הנ"ל בביאור דברי רבא בחולין שם דכיון שיש לומר טעם התקנה משום שלום בית שוב הוה הטעם ידוע והוה תקנה. ומעתה זהו הכונה בדברי הש"ס הנ"ל דאביי שאלו מ"ט והיינו דהרי הוה גזל"ג והשיב לו לפי שאין מדליקין והיינו שחז"ל סתם אמרו אין מדליקין ואין זה גזרה רק תקנה הואיל ואין הטעם ידוע ומשו"ה גזרינין שפיר. ובזה יש לפרש ג"כ הגירסא לפי שאין נדלקין כדרכנו באות ד' והיינו משום שיש לומר ג"כ לפי שאין נדלקין כדברי התוס' וא"כ שוב אין הטעם ידוע ול"ה גזל"ג וכנ"ל ודוק. באופן דקושית התו"י ותירוץ הריב"ן מבוארים בגמרא דאביי הקשה קושית התו"י ותירץ לו רבה לפי שאין נדלקין כתירוץ הריב"ן הנ"ל בתוס' ודוק בזה:
ח') ומעתה נשובה לנ"ד לענין שאלתנו. הנה בביצה ל"ז ע"א קאמר הש"ס בטעמא דאין מקדישין ומחרימין גזרה משום מקח וממכר והקשו רש"י ותוס' דהרי הוה גזל"ג ותירצו דאיסור מקח וממכר משום ממצוא חפציך והוה מן התורה, ואף אם הטעם שמא יכתוב כולה חדא גזרה הוא. ואולם לשון הש"ס דקאמר גזרה משום מקח וממכר משמע דזה גזרה משום מקח וממכר דיבא לידי מקח ולא דכולה חדא גזרה היא. גם התירוץ הראשון דמה"ת היא מקרא דממצוא חפציך ג"כ תמוה דהרי גוף הקרא הוא רק דברי קבלה ודברי קבלה לאו כדאורייתא דמיא. ובפרט דהכי מבואר זה בקרא הרי זה רק מה שדרשו חז"ל מקרא הזה וכמ"ש הטור באו"ח סי' ש"ו וש"ז ואין זה אף דברי קבלה ורק חז"ל דרשו זה וא"כ הוה דרבנן ושוב יוקשה דהוה גזל"ג. אכן לדרכנו מובן הדבר דבהך תירוצא דהטעם ממצוא חפציך א"כ בודאי דאין זה גזרה רק תקנה וא"כ אף אם נאמר דדברי קבלה לאו כד"ת דמיא מ"מ שוב הוה מן התורה ע"י הלאו דלא תסור וכדברנו הנ"ל דבזה ל"ש ולא משמרת למשמרת דאינו משמרת. ורק גם לטעמא דשמא יכתוב מ"מ הואיל ואין הטעם מפורש ויש לומר ג"כ משום ממצוא חפציך שוב אין זה גזרה רק תקנה ושפיר גזרינין בזה ומיושב קושית רש"י ותוס' ואולי כיון רש"י ז"ל לזה. ובזה מיושב ג"כ הא דשבת קמ"ט ע"א גזרה שמא יקרא בשטרי הדיוטות וקשה הרי הקריאה בשטרי הדיוטות הוא רק גזרה. והרי כתב הרמב"ם בפכ"ג מה' שבת הי"ט דטעם קריאת שטרי הדיוטות שלא יהא כדרך חול ויבא למחוק וא"כ הוה גזל"ג. ואף לפמ"ש התניא בש"ע שלו בסי' ש"ז בטעם הדבר משום ממצוא חפציך הרי גם זה רק דרבנן וכנ"ל וא"כ הוה גזל"ג. אכן להנ"ל מיושב דל"מ לטעם התניא דהוא משום ממצוא חפציך בודאי דאינו גזרה וכנ"ל ורק אף אם נימא כהרמב"ם משום שמא ימחוק מ"מ עכ"פ אין זה טעם מפורש ושוב שפיר הוה רק תקנה ולא הוה גזל"ג. ובזה מיושב מה שתמוה לי על הרמב"ם דכתב הטעם דקריאה בשטרי הדיוטות משום שמא ימחוק מסוגי' דשבת קמ"ט הנ"ל דקאמר רב ביבי גזרה שמא ימחוק ואביי אמר שמא יקרא בשטרי הדיוטות וקאמר הש"ס הנ"מ בין הטעמים ופריך מ"ד שמא ימחוק מ"ט לא גזר שמא יקרא. וקשה לשיטת הרמב"ם הרי גם הקריאה בשטרי הדיוטות הוא מטעם שמא ימחוק והיא היא. ובשלומא אם הטעם משום ממצוא חפציך נכון הדבר אולם להרמב"ם קשה מאוד הרי יש לומר דהי' גזרה אחת בכולהו. ואולם לפמ"ש מיושב הדבר דשפיר פריך הש"ס דעכ"פ הי' לגזור אף במקום שאינו יכול למחוק משום שמא יקרא הואיל ואין הטעם ידוע ול"ש בה"ג גזל"ג וכנ"ל ודוק כי קצרתי. ועכ"פ זכינו לדין דאיסור מקח וממכר בשבת אין הטעם ידוע וא"כ אף במקום דל"ש הטעם דשמא יכתוב אסור וכדברי הרא"ש הנ"ל בתשובה וכמו שהוכחתי משבת קמ"ט הנ"ל וא"כ בענין שאלתין אף אם נאמר דל"ש שמא יכתוב בכגון זה מ"מ אסור משום מקח וממכר ודוק:
ט') ואמנם מה שיש להסתפק ולצדד בזה הוא כיון דהכלי הנ"ל מונחת או עומדת ברה"ר או בסימטא וא"כ לדעת הרמ"א בחו"מ סי' ר' ס"ג אף בכליו של קונה לא קנה רק באם אמר לו המוכר זיל וקני או שימדוד המוכר לתוך כליו של הקונה וא"כ בנ"ד שאין המוכר לפנינו והמטבע בעד הדבר הנקנה משליך הקונה לתוך הכלי שלא בפני המוכר בלא מדידה ובלא אמירה וא"כ אין המעות נקנה להמוכר דלענין קניית הכסף המוכר דין לוקח יש לו וא"כ אם אין המוכר קונה וזוכה בהמעות אין החפץ נקנה להלוקח וא"כ אין כאן מקח וממכר כלל. ואף אם נאמר דמעות כיון שאין צריך מדידה קונה אף בלא מדידה ורק בנתינה לבד וכמ"ש הנה"מ בסי' ר' שם בסק"ז ושפיר נקנה לו המעות. מ"מ יש לומר טעם אחר לפמ"ש השטמ"ק בב"מ דף ט' בשם הרשב"א דהא דכליו של אדם קונים לו הוא מטעם חצר ועפ"ז העלה הנה"מ בסי' ר' שם בפתיחה ובביאורים סק"ו דבזה לדעת רי"ף ורא"ש דחצר המשתמרת הוא מטעם שליחות ל"מ בעכו"ם קנין כליו דאין שליחות לעכו"ם. וא"כ נמצא דאם האויטאמאט הוא של נכרי לא כקנה לו הכסף וא"כ אין הלוקח קונה הדברים הנקנים בזה ואין כאן מקח וממכר. ואולם יש לומר דאף אם אינו קונה החפץ בדין יהי' לאיזה טעם שיהי' מ"מ אסור בשבת לפמ"ש הנה"מ בחו"מ סי' ר"ח לענין מקח הנעשה בשבת ויו"ט דל"ש בזה אעל"מ משום דאף אם הקנין יובטל לא יתוקן האיסור כיון דלפי דעתו הוא עושה מסחר בשבת ושייך שמא יכתוב ועובר אף אם יובטל הקנין יעו"ש. וא"כ ממילא אף אם אין הקנין מועיל מ"מ אסור הדבר בשבת. ואמנם הואיל וכן שוב יש מקום היתר דהרי כבר כתבתי באותיות הקודמים דבנ"ד ל"ש שמא יכתוב ורק שכתבתי דעכ"פ אסור הואיל והדבר נעשה ונגמר המקח א"כ אף דל"ש הטעם מ"מ אסור, ומעתה כיון דבאמת אין המקח מועיל מצד הדין וא"כ בזה שוב ממ"נ מותר דאין כאן איסור לא משום שמא יכתוב דל"ש בנ"ד ומצד עצם המכירה אין כאן איסור דאין כאן מכירה כלל אם נאמר דאין הלוקח קונה החפץ וממ"נ אין כאן איסור כן יש לומר לכאורה ואולם באמת אין בזה כדי היתר, חדא דכבר העלה המ"ב בתשובה והובא במג"א או"ח תמ"ח דבדינים שבין נכרי וישראל אזלינן בתר דיניהם ובדיניהם בודאי בה"ג המעות של המוכר ושפיר קונה הישראל החפץ, ואף להמג"א שם החולק עליו מ"מ מודה המג"א דבמקום שהעכו"ם מקנה כיון שבדיניהם קני גמר ומקנה כמ"ש המג"א בעצמו שם לענין אסמכתא. וא"כ בנ"ד כיון דהנכרי בדעתו שהמעות שלו וא"כ מקנה החפץ לישראל וקנהו בזה והוה מקח וממכר ואסור בשבת, ועוד דכבר כתבתי דגם בה"ג שייך שמא יכתוב הלוקח בעצמו לזכרון וכנ"ל באותיות הקודמים וא"כ שפיר אסור ודוק:
י') ואולם עוד יש לומר בנ"ד ולצדד להתיר דהנה באמת בנ"ד אין כאן דעת אחרת מקנה ואין המוכר בפנינו להקנות החפץ, ולכאורה במה קנה הלוקח חפצו של המוכר בלי הקנאה מצד המוכר אכן יש לומר לפ"מ דמבואר בב"מ דף י"א ע"ב דאף דטוה"נ אינו ממון. מ"מ מהני שם מטעם דאפקורי אפקר המוכר גבייהו ונקנה לו בתורת הפקר יעו"ש ברש"י ד"ה אינה ממון. וא"כ כמו כן נאמר בנ"ד כיון שהמוכר רוצה למכור בכה"ג ע"י השלכת המטבע לתוך האויטאמאט א"כ אמרינן בזה דהמוכר אפקורי אפקיר לחפציו לכל מי שישליך המטבע לתוך האויטאמאט וכיון שמשליך המטבע נעשה הדבר הפקר לגבי' דידי' ואז הוא קונה הדבר מן ההפקר וא"כ הרי כבר ביארתי בתשובה והבאתי לעיל דאין שום איסור לזכות בשבת ויו"ט מן ההפקר וא"כ לכאורה אין כאן איסור מקח וממכר בה"ג כיון שקונה מן ההפקר. ואולם לכאורה הרי עכ"פ הוא מקנה המטבע להבעל הכלי וא"כ אסור מצד זה. ואמנם כיון שכן יש לומר דשוב אם הכלי של נכרי ואינו קונה המטבע הואיל ועומדת בר"ה וכנ"ל באות הקדום וא"כ בה"ג אם האויטאמאט של נכרי ואין איסור מצד הקנאת המטבע ורק מצד קניית החפץ וא"כ בזה הרי הוה רק כקונה מן ההפקר דשרי בשבת. ואולם באמת לפמ"ש השעה"מ בפ"ח מה' לולב דבה"ג שהכל נעשה ביחד היינו שבעת שהפקירו הזוכה לפניו וזוכה בו אסור להפקיר וא"כ ה"ה דלזכות בו אסור בה"ג וא"כ בנ"ד כיון שע"י השלכת המטבע נעשה הפקר והוא זוכה בו תיכף שפיר אסור. ועוד יותר נראה בזה דאף אם נאמר דהסוברים דמותר להפקיר בשבת ויו"ט גם בה"ג שרי וא"כ גם לזכות בה"ג שרי מ"מ בנ"ד אסור כיון דדרך מקח וממכר הוא אף שעיקר הקנין נקנה ע"י הפקר מ"מ הוה מקח וממכר ואסור בשבת כיון דעיקר ההפקר בא ע"י השלכת המטבע עי"ז בעל החפץ מפקיר החפץ לגבי' אין לנו מקח וממכר גדול מזה וכעין דקאמר הש"ס בב"מ שם חליפין דרך מקח וממכר הוא יעו"ש, והרי דבה"ג הוה דרך מקח וממכר אף שבאמת אינו מקח וממכר וכ"ש בנ"ד לענין שבת דהוה מקח וממכר גמור ואסור בה"ג. ונראה להביא ראי' גדולה לזה דהרי מבואר במשנה ביצה ל"ו שם ולא מקדשין ומפרש הש"ס הטעם משום שמא יכתוב ומעתה הרי גם בביאה שאינו נותן לה כלום ג"כ בכלל הך דולא מקדשין. וא"כ ל"ש הטעם משום נתינת המטבע לידה ורק דעיקר הקידושין אסור משום שמא יכתוב וא"כ הרי כתב הר"ן בנדרים כ"ט דענין קידושין הוא ע"י שהאשה מפקרת עצמה לגבי הבעל הרי דעיקר הקידושין המה ע"י שהבעל זוכה בה מן ההפקר ואעפ"כ אסור ומוכח דאע"ג דמותר לזכות מהפקר מ"מ בכה"ג כיון שבא ע"י האיש והאשה ואין זה כהפקר דעלמא אסור וה"ה בנ"ד וזה ראי' גדולה ואף דבש"ס קאמר שמא יכתוב בקידושין וכאן לכאורה ל"ש שמא יכתוב כבר ביארתי דגם בנ"ד שייך שמא יכתוב. ועוד ביארתי דאף דל"ש הטעם אסור, מכל הלין נראה ברור דאסור לשום ישראל לקנות בשבת ויו"ט מכלי הזו אף אם אין בזה איסור מצד המטבע דהוא מוקצה וכנ"ל ואין בו שום ספק כלל:
י"א) ועתה נעיין האיך הדין אם בר ישראל יש לו אויטאמאט כזה אם מותר להחזיקו בשבת ויו"ט והנכרים יקנו שמה, והנה לכאורה הי' נראה כיון שאין הישראל עושה מעשה בזה והדבר נעשה מאליו א"כ הרי כמה דברים מצינו דמותר להתחיל בע"ש והדבר נגמר מאליו בשבת כמו דקיי"ל כב"ה במשנה שבת י"ז ע"ב דאין מוזהר על שביתת כלים וא"כ לכאורה מכ"ש בנ"ד דהוא רק איסור דרבנן בודאי שרי כיון שהאויטאמאט עומד מקודם השבת ואם ימכור אח"כ בשבת זהו דבר הנעשה מאליו ושרי לכאורה. ואולם לענ"ד גם זה אסור דהרי כבר הבאתי בשם השטמ"ק ב"מ ד"ט דכליו של אדם קונים מדין חצר וביאר הנה"מ דהוה כחצר המשתמר דהוא מדין שליחות וא"כ כמו דקיי"ל באו"ח סי' ש"ז דאסור ליתן לנכרי מעות שיקנה בשבת ואף דזה רק באומר בפירוש שיקנה בשבת מ"מ הרי מבואר שם דאם יום השוק הוא בשבת הוה כאילו אמר לו בפירוש לקנות בשבת וא"כ כאן ג"כ הוה כפירש דהרי ברור לו דבודאי יקנה מי בשבת דלא ימלט שלא יקנה אחד בשבת ואין כאן שום ספק בדבר והוה כאילו פירש. ועוד דרק בנכרי דאין שליחות לנכרי ורק מטעם אמירה לנכרי שבות בזה בעינין דוקא שיאמר שיקנה בשבת דאל"כ אין כאן אמירה משא"כ בחצר דהוא מדין שליחות א"כ הוה כאילו הוא מוכר בשבת וא"כ בזה א"צ שיאמר לו בפירוש ואינו דומה להא דפורסין מצודות בע"ש כמבואר במשנה שם דשם זוכה מהפקר וזכי' מהפקר שרי בשבת. וגם אין הדבר ברור שיצודו, אמנם בכאן דהוא דרך מקח וממכר בודאי דאסור דהוה כשלוחו ורק בצידה דאין הדבר בתורת שליחות. אמנם בכאן דעיקר הדבר דכליו קונים לו המעות והוא בתורת שליחות ואסור בשבת זהו חדא. ועוד בה שני' דהרי מבואר במג"א סי' ש"ז סקל"ז דאף דכתב האגודה דמותר להניח תבואה שהביאו הנכרים לתוך אוצר ישראל בשבת זהו רק שם שאין התבואה של ישראל רק אחר החשבון א"כ הנכרי בדידי' עסיק. אמנם באם התבואה של ישראל אסור להניחו לאוצר ישראל ומחויב הישראל למחות בו. וא"כ בכאן דהישראל מניח האוימימאט ברחובות קרי' והקונה מניח שמה המטבעות ונקנו תיכף להישראל כנ"ל באותיות הקודמים שפיר אסור לישראל להניחו דהוה עושה לדעתו כמבואר בסי' רנ"ב וא"כ אסור לישראל בעל האויטימאט להניח האויטאמאט בשבת ויו"ט ברחוב העיר בידוע בודאי שיקנה מי בשבת, ועד השלשה אני בא לפמ"ש הגאון מוהרע"א בסי' קנ"ט להוכיח מיומא דף י"ג דאף אם אחד עושה קנין בחול ומתנה שהקנין יחול בשבת אף שבשבת אינו עושה כלום מ"מ הואיל והקנין נגמר בשבת יש בזה משום איסור מכירה בשבת יעו"ש. והארכתי בדבריו במק"א. הרי דאף אם אינו עושה כלום בשבת רק בגרמתו נגמר מקח בשבת אסור דעכ"פ הוה בזה ממצוא חפציך. וא"כ מכ"ש בנ"ד דכליו קונים לו בשליחותו והדבר נעשה בשבת דאסור. ואף אם נאמר דשם מותר משום דבשבת לא נעשה שום דבר. מ"מ בנ"ד בודאי דהכל איתנהו בי' דנגמר המכירה וגם נעשה מעשה המכירה בשבת ואין שום מקום להתיר בזה כן נראה לענ"ד ברור בעז"ה לדינא והרבה יש לי להאריך בזה ואולם כעת הזמן בהול כי הגיע זמן סעודת שחרית בעיוה"כ אקצר בזה ואי"ה עוד חזון למועד:
י"ב) ודבר אחד אציין במה שהבאתי לעיל באות ה' תשובות הרא"ש שכתב בנ"ד אין כאן תקנה אלא גזרה ופירש המחה"ש דזה הוא סיום הטעם הראשון והוא הוא. אכן הנתיב חיים שם בהגהותיו באו"ח סי' ט' שם הגיה ועוד בנ"ד אין כאן תקנה אלא גזרה כו' ואינו מובן כלל פירוש דברים אלו ומה בין תקלה לגזרה ואיסור ובשלומא לפירוש המחה"ש נכון הדבר דהן הן הדברים שכתב הרא"ש למעלה אבל להגהות הנ"ח שגורס ועוד וטעם אחר הוא אינו מובן ובאמת בגוף תשובות הרא"ש עצמו מבואר כמו שהביא המג"א ובע"כ דהנ"ח מגיה גם שם. ואולם אינו מובן ונראה לפרש הדבר ע"פ גירסת הנ"ח עפמ"ש הב"י באו"ח סי' קכ"ד בשם הרמב"ם בתשובה שהשיב על מה ששאלוהו קהל שהתפללו וכולם בקיאים בתפלה אם ירד הש"ץ לפני תיבה והשיב הואיל ותיקנו חכמים שירד לפני התיבה כו' כי לא תהי' חזרת הש"ץ ברכה לבטלה כלל מפני עיקר התקנה ואע"פ שלא יהי' בקהל מי שאינו בקי כמו שתיקנו הקדושה בביהכ"נ כו' וכן כל דבר הניתקן בשביל דבר אחד אין ענינו שלא נעשית התקנה ההיא עד שיהי' שם אותו הדבר שנתקנה בשבילו כו' יעו"ש לשונו המתוק מדבש וכ"כ הב"י באו"ח סי' רס"ט בשם הר"ן בענין ברכת מעין שבע שנתקנה משום אורחים אמרינן לי' שתקנות חכמים קבועות הן ואפי' היכא דליתא להאי טעמא דעמים שבשדות מ"מ הואיל ואיתקן איתקן יעו"ש בר"ן. ומעתה זהו הכונה בדברי הרא"ש דבנ"ד אין כאן תקנה שנאמר דאף דאין תכלת מ"מ הואיל ואיתקן איתקן רק ב"ש אוסרים משום גזרה וכיון דל"ש הגזרה מותר ומבוארים דברי הרא"ש הנ"ל ובזה יבוארו ג"כ דברי רש"י בחולין ק"ו הנ"ל שתקנוה והיינו דמשו"ה נוהג גם האידנא כיון דתקנה היא ותקנת חכמים קבועה היא וכמ"ש הקדמונים הנ"ל והוא בדרך שכתבתי באות ה' ורק מובן יותר עפ"י דברי הקדמונים הנ"ל ודוק בזה:
והנני הכו"ח ערב יוה"כ תרצ"ד השי"ת יזמינו ביום הקדוש הבע"ל ויקובלו תפלותינו בתוך תפלת הצדיקים וההני ידידו עוז הדוש"ת באח"ר.
נפתלי הירץ באמבאך ראבד"ק הנ"ל