אור ברסלב
גבעת הלבונה סימן כז

גבעת הלבונה· רבי נפתלי הירץ בומבאך

סימן כז

סימן כו

להרה"ג הנ"ל. א) והנה ראיתי בירחונו באות ק' הביא בשם הגה"ק מאסטראווצא מו"ה מאיר יחיאל שליט"א [זצלל"ה] לתרץ דברי הרמב"ן בפרשת אמור שכתב שם דמוספים לא קרבו במדבר ותמוהים דבריו ממשנה מפורשת במנחות מ"ה דר"ש אומר כל האומר בחומש הפקודים קרב במדבר והיינו מוספים. וכתב לתרץ עפ"מ דמבואר ביומא ס"ב ע"ב דמוספי שבת בעינין שוים לעיכובא ויוקשה דהרי א"א לצמצם ובע"כ משום דסד"א מה"ת לקולא. אכן במדבר דחולין ל"ב שחיטה ומפרכסת אסור וקדשים בעי שחיטה ומותר מפרכסת א"כ בספק אי קדשים אי חולין הוחזקו בעת הפירכוס לחולין דחזקת אמה"ח מסייע לזה ושוב בחזקת חולין הם ולכך לא הקריבו במדבר אכן ר"ש דסובר ביבמות י"ט אפשר לצמצם שפיר הקרבו אליבי'. וכן במוספי הרגלים דבעינין מיוחד ובא מששת ימי בראשית ומנא ידעינין ובע"כ דאזלינין בת"ר אך במדבר חזקת חולין מסייע ומשו"ה לא הקריבו. אולם לכאורה הרי יש חזקת היתר הנאה ואם חולין המה נאסרו בהנאה באיסור חשב"ע ושוב יש חזקה נגד חזקה ושפיר ראוי ליזול בת"ר. אולם הרי חשב"ע לאו דאורייתא ואולם ר"ש הרי סובר חשב"ע דאורייתא ושפיר הקריבו לדידי' עכת"ד בקצרה. ואנכי בעניי לא אוכל לבא לכלל בינה להבין דעת קדושים ולדידי הדברים תמוהים. דהאיך שייך בזה חזקת חולין והכי אם אינם שוים המה חולין הרי קרבנות צבור נקנו ממעות הלשכה והמה קדושים ואף אם נאמר דבמדבר עוד לא הי' לשכות מ"מ בודאי נקנים ממעות הקדש שהקדישו כל הצבור ושוב אף אם אינם שוים אין להם דין חולין רק דין קדשים פסולים ולא גרעו מקדשים שמתו ובפרט זה שפסולו בקודש. ואין לומר דכיון דאינם ראוים לקרבן מוסף הוה הקדש טעות ואינו קדוש כלל והוה חולין כמו דקאמר הש"ס בסוטה דף ו' ע"ב תיגלי מילתא למפרע דכי קדוש מעיקרא בטעות קדוש ותיפוק לחולין. דז"א דרק שם דמיירי בקרבן יחיד דהקדישו בפירוש על דעת קרבן הזה ואם איננה בר קרבן הוה הקדש טעות ולח תפסה בו קדושה כלל. אמנם כאן הכי כל קרבן צבור נקנה לשם הקרבן הזה הרי הצבור קונים הרבה בהמות לשם קרבנות צבור סתם ואח"כ סכין מושכתן למה שהן אבל מקודם המה קדושים בסתם קדושת הגוף וא"כ אלו הקרבנות כיון שעכ"פ ראוים לשארי קרבנות צבור א"כ בעת שנקנו נתפסו בקדושה למזבח ואף אם אינם שוים ופסולים לקרבן מוסף מ"מ אין עליהם דין חולין כלל רק דין קדשים פסולים וא"כ איכא רק לספוקי אם המה קדשים כשרים או פסולים. אבל לומר דיש להם חזקת חולין זה א"א בשום פנים.

והאמנם יש לומר בדרכו של הגה"ק הנ"ל אף בלא הך דחזקת חולין ורק כיון דאם אינם כשרים לא התירה השחיטה דרק בקדשים כשרים התירה השחיטה ולא בפסולים וא"כ שוב בעת הפירכוס יש עלייהו חזקת אמה"ח ושוב הוה חזקה לאיסור דפסולים המה. אמנם אם נאמר כן יוקשה בכל הקרבנות האיך הקריבו במדבר דהרי הש"ס בחולין יליף דאזלינן בת"ר מדלא חיישינן שמא טרפה הוא וא"כ במדבר דאיכא חזקה בשעת הפירכוס דאמה"ח הוא א"כ שוב ניחוש שמא טרפה הוא והוה קדשים פסולים ולא התירה השחיטה ואסור בעת הפירכוס וכמו שהעיר הגאון הנ"ל בכל מוספי הרגלים מחשש נדמה כמו כן יש להעיר בכל הקרבנות שמא טרפה וליכא למימר דרוב כשרים דהרי איכא חזקה להיפוך וע"כ כיון דעכ"פ המה קדשים והצרכנום שחיטה שוב אין להם דין אמה"ח בעת הפירכוס. וביותר תמוה מה שכתב דלר"ש איכא חזקה בהיפך דאינם חשב"ע זה אין לו הבנה כלל דכיון דעכ"פ נלקחו מכסף הצבור לקרבנות ונקדשו בלקיחתן בודאי לא גרעי משחטו ונמצא טרפה דאין לו דין חשב"ע ורק דין קדשים שנפסלו ואסורים בהנאה בין לר"ש ובין לדידן ואיך נוכל לומר בקרבנות צבור דאם פסולים המה הוה חשב"ע ובפרט מה שכתב דקדשים יש להם חזקה היתר הנאה קודם שחיטה תמוה מאוד דהרי קודם השחיטה הי' ג"כ אסורים בהנאה מטעם קדשים ל"ט קדשי קדשים דיש בהם דין מעילה בודאי דאסורים בהנאה רק אף בקדשים קלים דאין מועלין בהם מ"מ אסורים בהנאה עכ"פ מה"ת וכמ"ש התוס' בתמורה ד"ג וע' בקצה"ח סי' ת"ו וא"כ בכאן אם המה קדשים ג"כ אסורים בהנאה קודם השחיטה. ובפרט דכבר כתבתי דבודאי נתפסו בקדושה דאף אם אינם ראוים למוספי הרגל עכ"פ ראוים המה לשארי קרבנות צבור ותיכף כשנקט או הוקדשו לצורך ק"צ שוב נאסרו בהנאה מחמת קדשים. ולפי דרכו דאם פסולים למוספים המה חולין א"כ אדרבה בעת שמקדישין אותן יש עליהם חזקת היתר הנאה ואין ההקדש חל כלל מספק אף לר"ש דחיישינן שמא נדמה הוא. וכן במוספי שבת דחייש הגאון הנ"ל שמא אינם שוים שוב ל"ש למיזיל בתר רובא בזה כיון דאיכא חזקת היתר הנאה המנגד להרוב דקודם ההקדש הי' מותר בהנאה וכעת ע"י ההקדש נאסר וזה החזקה היא קודם שחיטה אכן האמת הוא כמ"ש דעכ"פ נתפסו בקדושה. ועיין רש"י יומא דף ס"ב ע"ב ד"ה שני שעירים. דכתב בפירוש כמ"ש דמשנלקחו המה קדושים יע"ש. וא"כ אין כאן שום חזקה דאף אם אינם ראוים למוספין מ"מ נתקדשו בקדושת מזבח וכנ"ל וכמבואר ביומא ס"ב שם דחייב עליהם קודם הגרלה בנשחטו בחוץ משום דראוים לשעיר הנעשה בחוץ והינו משום דקדושים כבר וכמ"ש רש"י ואקצר:

ב) ואולם כ"ז בדרכו של הגה"צ הנ"ל. אכן לענ"ד בגוף הדבר שכתב דבמוספי שבת דבעינן שניהם שוים לעיכובא יוקשה דהרי ביד"ש א"א לצמצם הנה מה מאוד תמוהים דברים אלו דהרי כבר הקשו התו"י והריטב"א ביומא שם מהא דסנהדרין דבן סורר א"א להיות דבעינן בנינו זה שיהיו שוים במראה ובקומה וזה א"א ותירצו דל"ב שיהיו שוים בדיוק אלא שיהיו דומין זל"ז דרך כלל כל מה דאפשר דבהכי סגי יעו"ש בריטב"א דדבריו מבוארים יותר מדברי התו"י. וא"כ מבואר מדבריהם דבכאן ל"ש לומר א"א לצמצם דל"ב כלל בדיוק. ולכאורה רציתי לומר בדעת הגאון הנ"ל דסובר כיון שדבריו באו בעיקרן לתרץ דברי הרמב"ן התמוהים וא"כ הרי אין הרמב"ן משועבד לסברת התו"י והריטב"א ויוכל היות דס"ל דגם בנ"ד בעינן בדיוק. ואי דיוקשה קושיתם מסנהדרין נראה לתרץ בפשוט. דרק שם בסנהדרין דצריך שהאב והאם דסורר ומורה יהיו שוים בכ"ז זה בודאי לא הי' ולא יהי' דאף אם נמצא בעולם איש ואשה שוים עכ"ז שיהי' בנמצא שדוקא איש ואשה אלו ישאו זא"ז ויהי' להם בן סורר ומורה זה בודאי לא הי' ולא יהי'. אבל בשני שעירים שדינם להיות שוה שפיר אם נחפוש אחריהם נמצאם אותם שיהיו שוים. וכעין מ"ש התוס' בב"מ י"ח ע"ב ד"ה נפק בסוף הדבור דאין לומר שמאחר נפל ונפל כמו כן כאן אבל התם אין אנו יודעים מי מת יעו"ש וה"ה כאן שבמקרה יזדמנו שניהם שוים זה א"א. ואדרבה לפי"ד התו"י והריטב"א דבאמת לא יצויר בעולם שניהם שוים קשה למה כתבה התורה כלל דין זה. מחמת דרוש וקבל שכר אם הדבר אינו במציאות כלל. ובשלמא למאי דקאמר הש"ס דאתיא כר"ש דאין אביו ואמו מוציאין אותו שפיר כתבה התורה בכדי שנדע הדין אם יוציאו אף דאין מוציאין. עכ"פ צריך לידע הדין אם יוציאו. אבל למה דקא דאתיא כר"י יוקשה אם לא יצויר שיהיו שניהם שוים וע"כ דבאמת שפיר יצויר שיהי' בעולם אנשים שיהי' איש ואשה שוים ורק שדוקא זה האיש ישא אשה זו הדומית לו ויהיה לו בן סורר ומורה זה לא הי' ולא יהי' אבל הדבר במציאות וז"ב בישוב קושית התו"י והריטב"א עד שאני תמה עליהם בקושיתם הזו, וא"כ שפיר כתב הגאון הנ"ל דלמ"ד א"א לצמצם ע"כ מה דקריבין הוא משום דסד"א לקולא וא"כ במדבר ל"ש זה כן רציתי לומר בדעת הגאון הנ"ל בשיטת הרמב"ן. אכן באמת זהו דבר שא"א לומר דכל עיקר מצות מוספי שבת לא יצויר רק מטעם סד"א לקולא, דהרי הש"ס בבכורות י"ז פריך למ"ד א"א לצמצם ממדת הכלים וממדת המזבח ומשני שא"ה דרחמנא אמר עביד וכל היכא דמצי למיעבד ניחא לי' יעו"ש. מפורש מזה דאם א"א לצמצם א"א לומר דרחמנא קפיד בדוקא. וא"כ ה"ה בנ"ד אף אם נאמר דלא כהתו"י והריטב"א זה רק אם נאמר אפשר לצמצם שפיר יש לומר דקפיד קרא בדוקא. אבל למ"ד א"א לצמצם בע"כ נצטרך לומר כדבריהם דלא קפיד קרא בדוקא כלל רק כמה דאפשר כמו בכלי המקדש ומזבח. ואדרבה בש"ס דבכורות שם מוכח כהתו"י והריטב"א דאל"כ מדוע לא הקשה שם מב' שעירים דא"א ובע"כ דבשם ל"ב דוקא רק שיהי' שוים בדרך כלל ולזה הקשה רק מכלי המקדש ומזבח ותירץ דגם שם לא קפיד קרא דוקא רק כמה דאפשר אבל לומר למ"ד א"א לצמצם בעינן דוקא ורק מטעם סד"א זה דבר שא"א. ועוד דא"כ יוקשה מה הקשה הש"ס ממזבח וכלים הרי יש לומר דסד"א לקולא. ועוד דלשיטת הרבה ראשונים וכן נראה מפירש"י דאם א"א לצמצם א"א שיהיו שניהם שוים כלל ויעו"ש בתוס' בכורות א"כ ל"ש בזה סד"א לקולא דהרי בודאי אינם שוים. וא"כ עכ"פ כיון דלמ"ד א"א לצמצם מוכרחין לומר כדברי התו"י א"כ דברי הגאון הנ"ל תמוהים מאוד:

ג) בסי' ק"א שם הקשה הגה"צ האבד"ק סאקלוב שליט"א על קושית התוס' בסוכה ל"ה דל"ל הטעם באתרוג של תרומה טמאה דאין לו היתר אכילה והרי עומד לשרפה וכתותי מיכתת שיעורא. וע"ז הקשה דהרי משכח"ל דקרא שם תרומה חוץ מקליפה העליונה דלטעם כמ"ש כשר דהקליפה שלמה ולטעם דלכם אף בה"ג אינו יוצא בו כדמוכח מתוס' בסוכה שם דכתבו דבשל טבל אינו יוצא משום דיש בו חלקו של כהן והרי יכול ליתן להכהן חלקו מבפנים של האתרוג והקליפה תשאר לעצמו אע"כ דבעינן שיקח כל הפרי ויהי' הכל לכם וא"כ מה הקשו התוס' באתרוג של תרומה טמאה והאריך שם לבאר הקושיא ונשאר בצ"ע. ולענ"ד נראה. הנה בפשוט יש לומר דהרי במשנה קתני ג"כ של ערלה וערלה היא כל האתרוג ובודאי גם בתרומה טמאה מיירי בכה"ג ועוד דהרי קתני ג"כ תרומה טהורה לא יטול ולמ"ד מפני שמפסידה ש"ד בכה"ג כמפורש בש"ס שם דאליבי' בכה"ג כשר ובע"כ דבטהורה מיירי שכל האתרוג תרומה וממילא גם בתרומה טמאה בכה"ג מיירי דליכא למימר דהך דטהורה מיירי רק עם קליפה העליונה והך דטמאה מיירי בלא הקליפה וא"כ שפיר הקשו התוס' למ"ד מפני שמפסידה דאליביה בע"כ מיירי המשנה עם הקליפה. ועוד דבגוף הדבר שסובר דהתוס' הקשו על תרומה טמאה. אבל באמת התוס' הקשו רק על ערלה ועל תרומה טמאה לא הקשו כלל וכן בתירוצם כתבו רק על ערלה. ואף שבאמצע הקושי' כתבו ומה"ט נמי פסול אתרוג של תרומה טמאה דמצותו בשרפה זה כתבו רק לאלומי הקושי' מערלה והיינו דגם בזה נוכל לומר טעם הזה אבל קושיתם הוא רק על ערלה ובערלה שפיר הקשו ולק"מ קושית הרב הנ"ל:

ד) והנה כ"ז אם נאמר כדעת הרב הנ"ל שהדבר ברור בעיניו דלטעמא דכמ"ש כשר בה"ג ולטעמא דלכם פסול. אולם לענ"ד בגוף הדבר קשה לומר כן דמה בין זה לזה הרי הפסול דכמ"ש הוא ג"כ מקרא דולקחתם ואם בה"ג נקרא לקיחה הוה ג"כ לכם דהרי בקרא כתיב ולקחתם לכם וא"כ אם הוא בכלל ולקחתם ואינו מזיק מה שהזרע בפנים היא עומדת לשרפה א"כ גם לענין לכם אינו מזיק ומדוע נחלק בין זה לזה. והראי' שהביא מתוס' אינה ראי' כלל. דהרי אף לפי דבריו עדיין יוקשה הרי יוכל להפריש ממק"א וכל האתרוג יהי' שלו וכאשר באמת הרשב"א בסוכה שם מיאן בטעם הזה. מה"ט משום דיכול להפריש ממק"א, ובע"כ דהתוס' ס"ל דכיון שלא הפריש עדיין ויש בו חלקו של כהן בכל האתרוג א"כ ל"ה לכם. דהרי בב"ב קל"ז שם קאמר רק באם יכול לאוכלו ופירשב"ם שאין אחיו מקפיד אז יוצא בו באם יש אתרוג לכל אחד ואל"ה אם מקפיד אינו יוצא דל"ה לכם וכפירשב"ם שם דאין כולו שלו. וא"כ בטבל דקודם הפרשה אינו יכול לאוכלו וא"כ משו"ה ל"ה לכם דהכהן שותף בהקליפה כמו בהזרע וכמ"ש רש"י בגיטין מ"ז דשותפים יש להם חלק בכל חטה וחטה. ומשו"ה אף שיכול להפריש ממק"א אינו יוצא בו כיון דלע"ע לא הפריש. אבל אם כבר הפריש ורק חדרי הזרע המה תרומה והקליפה העליונה חולין שפיר ברור הדבר דנקרא לכם דאין חדרי הזרע מעכבין כלל כמו לענין כמ"ש ושפיר הקשו התוס' ומיושב קושית הרב הנ"ל:

והנני ידידוש"ת באהבה

נפתלי הירץ באמבאך חופ"ק הנ"ל

תוכן העניינים

גבעת הלבונה

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה