גבעת הלבונה· רבי נפתלי הירץ בומבאך
סימן כו
ב"ה א' פ' תולדות תרפ"ב פה מאזרוב יצ"ו. כבוד הרב הה"ג החריף ובקי בחדרי תורה וכו' כש"ת מו"ה
שמואל אהרן הלוי שליט"א ר"מ דק'
זאוויערציע מו"ל קובץ תורני "הפרדס"
אחדשתה"ט לנכון קבלתי הקובץ מחודש מרחשון דהאי שתא ונעתרתי לבקשת כת"ה לעיין בדבריו והנני בזה להשיב על איזה דברים מהקובץ הזה שהוא חוברת ב' מחלק ד' ואתחיל בדבר הלכה בעזה"י:
א' בסי' ק"ג שם כתב הרה"ג מו"ה אלימלך הכהן שליט"א האבד"ק ראחוב להסתפק אם ד' אמותיו של אדם קונות לו בשבת משום דיש לומר הואיל ואסור לקנות בשבת א"כ איסורא לא ניחא לי' דליקני כמו דמצינו באו"ח תמ"ח בחמץ בפסח או דילמא דשאני שם דעובר בכל רגע משא"כ בשבת כיון דלא עביד איסור בידים שוב שפיר ניחא לי' דליקני והעלה דהדבר תליא בפלוגתת המ"א והא"ר בסי' רס"ו דהמ"א סובר דאסור לומר לעכו"ם ליטלו והא"ר הובא בבאה"ט שם כתב דמותר לומר לעכו"ם הואיל ועדיין לא זכה בו הישראל מבואר דהמג"א סובר דזכו לו ד' אמותיו והא"ר סובר דלא עכת"ד הרב הנ"ל בקצרה. והנה טרם נבאר דעתנו בעיקר הדין נאמר דאין משם שום ראי' כלל דשם יכול להיות דמיירי שלא הי' בד' אמותיו או שהי' ברה"ר דל"מ ד"א ברה"ר כמבואר בב"מ דף י' ולא מיירי כלל במקום שקונין בד' אמות ואין משם שום ראי' כלל. ומעתה נחזה אנן מה דקמן בזה. הנה בגוף הדבר דפשיטא לי' להרב הנ"ל דאסור לקנות מציאה בשבת ועפ"ז מסתפק לומר דכיון דעובר בשעת הקנין איסורא לא ניחא לי' דליקני. הנה לכאורה אם נאמר דאסור לקנות יש לומר דאף בדיעבד אינו קונה. דכבר העירו הסמ"ע והש"ך בחו"מ סי' ר"ח בהא דמקח הנעשה בשבת מהני והרי מהראוי לומר בזה כ"מ דארל"ת אעל"מ. ונראה לומר בזה עפמ"ש הפנים מאירות בתשובה דהיכא דהדבר נעשה ע"י ב' ועל האיסור עובר רק אחד ל"ש לומר אעל"מ דאין לקנוס את השני בשביל איסור שעובר האחד, ובזה שמעתי מכבוד אאמו"ר הגאון המנוח מו"ה יוסף זצלל"ה לבאר דברי התוס' בקידושין נ"ט ע"א בהא דעני המהפך בחררה ובא אחר ונטלה ממנו דנקרא רשע הקשו התוס' מהא דמציאה דהרי הוא שלו ואמאי הרי עני המהפך בחררה היא עכ"ק ודבריהם תמוהים דמה קושי' הרי יכול להיות דאע"פ שנקרא רשע מ"מ בדיעבד קנה ועיין בפ"י שם. ואמר לבאר דבאמת לכאורה בכל עני המהפך בחררה דנקרא רשע מהראוי שלא יהי' שלו משום אעל"מ דשייך אף באיסור דרבנן. ואולם לדברי הפמ"א הנ"ל נכון הדבר דהאיסור עובר רק הקונה ולא המוכר, וא"כ אין לנו לקנוס המוכר בשביל עבירת הקונה. וא"כ כ"ז במקח וממכר. אמנם במציאה דליכא רק א' והוא עובר על האיסור שפיר מהראוי שלא יקנה כל משום דאעל"מ ושפיר הקשו תוס' עכ"ד אאמו"ר זצ"ל ודפח"ח וש"י ומעתה גם בנ"ד עפמ"ש המקנה בקו"א באה"ע סי' מ"ה דעיקר האיסור על הקונה ולא על הנותן דאיסתלוקא רשותא בשבת שפיר דמי כמבואר בעירובין דף ע"א יעו"ש במקנה וא"כ כיון דהאיסור עובר רק אחד והמעשה נעשה בשנים ל"ש לומר אעל"מ וכדברי הפמ"א הנ"ל. וא"כ כ"ז במציאה ליכא למימר דהרי גם בזה העושה רק אחד ושפיר שייך לומר אעל"מ וכדברי התוס' בקידושין הנ"ל. וא"כ אם נאמר דאיכא איסורא בזה שפיר ראוי לומר דאינו קונה
ב') אולם א"א לומר כן דא"כ יוקשה מדוע קנין הנקנה בשבת קנוי דהרי דברי המקנה המה בודאי רק במתנה דאין הנותן עובר רק מסלק רשות. אמנם במכר דהמוכר מקבל המעות לרשותו והוא ג"כ קונה המעות א"כ שניהם עוברים ומדוע גם מכר הנעשה בשבת קנוי. וע"כ כדברי הסמ"ע והש"ך שם בסי' ר"ח דבזה ל"ש לומר אעל"מ כיון דגוף הדבר אפשר לעשות בהיתר ורק יומא דקא גרים בה"ג ל"ש אעל"מ. וא"כ גם במציאה שייך לומר כן, וראי' לזה מש"ס דב"מ דף ט' אלא מעתה הגביה ארנקי בשבת דאין דרך בנ"א להגביה ה"נ דלא קני ומבואר בפירוש דאף במציאה בשבת ל"א אעל"מ והיינו ע"כ כדברי הסמ"ע הנ"ל וא"כ שפיר יש לומר דגם הד"א קונים לו גם בשבת. ואולם נראה דדברנו נכונים עפ"מ שנראה לחדש דאע"ג דבמקח הנעשה בשבת ל"א אעל"מ הואיל והיום גורם והדבר מצד עצמו היתר הוא. זהו רק במקום שסוף סוף הוא עבר על דברי חכמים ורק שלא נתקיימה מחשבתו אם נאמר דל"מ בזה שפיר מהני. אמנם במקום דאם נאמר ל"מ אז אין התחלה כלל להאיסור בה"ג אף בה"ג אעל"מ והסברת הדבר עפמ"ש הטו"א בר"ה כ"ח דאף לאביי דאע"מ זה רק במקום שבין כך ובין כך עבר הוא על מצות ה' בזה שפיר מהני, אמנם במקום דאם נאמר דאעל"מ אין כאן התחלת עברה כלל בה"ג שפיר אמרינן דנ"מ בכדי שלא יעבור יעו"ש בדבריו. ומעתה כמו כן אומר אני בנ"ד אף דבאיסור התלוי בזמן אמרינן אע"מ מ"מ לא גרע מכל איסורים אליבא דאביי דס"ל מהני ואעפ"כ אם עיקר האיסור תלוי בזה אמרינן דל"מ כמו כן לדידן דאעל"מ ורק באיסור התלוי בזמן מהני ג"כ אמרינן כן וז"ב. וא"כ בשלומא במקח הנעשה בשבת דעכ"פ הוא עבר על האיסור וכן בהגביה ארנקי בשבת דעבר עכ"פ שפיר מהני הואיל והאיסור תלוי בזמן. אמנם בקנין ד"א שבזה הוא לא עשה מאומה ורק אם נאמר דד"א קונות לו בזה נעשה האיסור ואם נאמר אעל"מ אין כאן חלות איסור א"כ שפיר בזה כיון שהאיסור עושה רק הוא והוא הקונה וגם אם נאמר דל"מ לא יהי' כאן שום איסור מהראוי לומר דאעל"מ כן נראה לענ"ד לומר בזה. זהו חדא ועוד בה שני' דהרי כבר כתבו התוס' בכתובות ד"ל ובב"מ דף י' דבגנבה לא תקינו לי' רבנן ד"א והשטמ"ק בב"מ שם פירש דבריהם דכיון דאיסורא הוא ולא תקנו רבנן ד"א באיסור יעו"ש. וא"כ גם בכאן אם נאמר דאיסורא הוא לא מהני בזה ד"א כלל וא"כ בהך צד דאסור בודאי לא קנה בזה שהוא בד"א דזה ל"ש באיסורא וכנ"ל:
ג') ונראה להסביר הדבר עוד יותר בזה. דהנה כבר הבאתי קושית המפורשים במקח הנעשה באיסור דנימא אעל"מ. אכן לענ"ד נראה בזה עפמ"ש הש"ך ביו"ד סי' קי"ט בטעמו של הרמב"ם דמוכר לחברו מאכל ונודע שאסור מדרבנן ואכלו א"צ להחזיר הדמים משום דחז"ל לא גזרו איסור להוציא ממון דלענין ממון אוקמוה אדין תורה יעו"ש. ובמק"א בחידושי הבאתי דאזיל הרמב"ם בזה לשיטתו שפוסק בפ"י מגירושין הכ"א בנשתטית דא"י לגרשה מתקנת חז"ל אינו חייב בחיובי הבעל כיון שהוא רוצה לגרשה ורק דחז"ל אסרו עליו אבל בחיוב ממון לא חייבוהו יעו"ש בהה"מ ובטוש"ע אה"ע קי"ט מזה. וא"כ גם בנ"ד נהי דחז"ל אסרו מקח וממכר בשבת מ"מ לא גזרו לענין ממון שיובטל הקנין של תורה עי"ז ורק שם בכתובות פ"א בהא דאמרו רבנן לא ליזבון דעיקר גזירתם הי' בנוגע לממונא שפיר אי זבין לא מהני אמנם באיסור מקח וממכר בשבת דחז"ל גזרו רק איסור ואעפ"כ לענין ביטול המקח שנוגע לממונא בזה לא גזרו ומיושב קושית המפורשים הנ"ל. ומעתה כ"ז במקח וממכר דהקנין הוא דבר תורה שפיר לא הפקיעו חז"ל זכות הלוקח ע"י האיסור. אמנם בקנין ד"א שכל הקנין הוא מדרבנן וא"כ שפיר אם קנה בשבת שחז"ל אסרו בזה הקנין מהראוי לומר אעל"מ דבזה ל"ש לומר דחז"ל לא גזרו לענין ממון. כיון דכל עיקר קנינו בזה הוא רק מדרבנן א"כ הם אמרו והם אמרו וז"ב:
ד') והנה כ"ז לפי דעת הרב השואל הנ"ל דמיפשט פשיטא לי' דעכ"פ איסור יש בדבר לקנות בשבת ע"י ד"א דבר המופקר. אכן לענ"ד נראה דאין בזה שום איסור כלל. והנה לכאורה הי' נראה דהדבר תלוי במה שמחולקים הפוסקים אי מותר להפקיר בשבת ויו"ט דדעת הריטב"א הובא בשעה"מ פ"ח מלולב דאסור להפקיר בשבת וכן דעת הפר"ח. והשעה"מ שם כנראה דעתו דאין איסור בדבר והקהלת יעקב בערך הפקר הביא בשם המאירי דמותר להפקיר בשבת ויו"ט יעו"ש. הנה עינינו רואות שהמה מחולקים אי הא דאסרו חז"ל מקח וממכר בשבת הוא רק בהוצאה והכנסה כאחד או גם הוצאה לבד אסור ולהסוברים דמותר להפקיר בשבת סוברים דרק מקח וממכר דהוא הוצאה מרשות זה והכנסה לרשות אחר זה אסור אמנם הפקר דהוא רק הוצאה מרשותו זה אינו אסור. והאוסרים ס"ל דגם בזה בכלל הגזרה דמקח וממכר בשבת. וא"כ גם בהיפוך הזכי' מהפקר דהוא רק הכנסה לרשות ג"כ תלוי בזה דלהסוברים דמותר להפקיר ורק תרוייהו ביחד אסורי מותר גם לזכות מההפקר אכן הסוברים דאסור להפקיר אסור גם לזכות מההפקר וא"כ נפלנו ברבוותא במחלוקת הראשונים הנ"ל:
ה') והנה לכאורה הי' נראה להביא ראי' ע"ד הפלפול לשיטת האוסרים בזה. דהנה כבר נחלקו אבות העולם הקדמונים בחמצו של ישראל או של נכרי וקיבל עליו אחריות אם אין החמץ ברשות הישראל אם עוברין עליו בב"י וב"י והשאג"א ז"ל בתשובה מסי' פ"ג עד סי' פ"ו האריך בזה באמרי נועם ומסיק להלכה כהסוברים דאם אין החמץ ברשות ישראל אינו עובר ולאו דוקא ברשות נכרי וקיבל עליו אחריות רק אפי' אם מונח ברשות המופקר ג"כ אין הישראל עובר. אכן הקשה ע"ז בסי' פ"ג מהא דקאמר הש"ס בפסחים דף ו' דילמא משכח לי' לבתר איסורי' ולאו ברשותי' לבטל והרי יכול לעשות עצה כזו שיפקיר ביתו וא"כ יהי' החמץ ברשות המפקיר ושוב אינו, עובר עליו ברשות הפקר יעו"ש מ"ש בזה. ונראה לומר בישוב הקושי' דהנה לכאורה הי' נראה להביא ראי' דמותר להפקיר בשבת ויו"ט מהא דפריך הש"ס בפסחים שם וכי משכח"ל לבטלי' והצל"ח שם העיר מדוע לא קאמר וכי משכח"ל ישרפנו וביותר קשה בהא דקאמר הש"ס דמשכח לי' לבתר זמן איסורי' ולאו ברשותי' קאי דלבטל לי' והרי עכ"פ יכול לשרפו. ולכן העלה עפ"י שיטת הפוסקים דאם מוציא חמץ ביו"ט אף דלא ביטלו ג"כ אסור לשורפו ביו"ט וא"כ משכח"ל דימצאנו ביו"ט ולא יוכל לשורפו ולזה הקשה רק דכי משכח"ל לבטלי', וא"כ כיון דעיקר החשש שמא ימצאנו ביו"ט. וא"כ מה הקשה וכי משכח"ל לבטלו הרי באמת איסור שרפת חמץ ביו"ט הוא רק דרבנן משום איסור טלטול מוקצה כמ"ש התוס' בפ"ק דכתובות וא"כ בע"כ דהך ברייתא סוברת דגם איסור דרבנן אינו נדחה מפני עשה דשרפת קדשים וא"כ הרי שיטת רוב הפוסקים דביטול מהני מתורת הפקר דמפקיר חמצו בזה שמבטלו וא"כ איך קאמר דכי משכח"ל ליבטלי' הרי ביו"ט אסור גם לבטל אם נאמר דהפקר איסור בשויו"ט ואיסור זה הוא כמו איסור דשרפה דתרווייהו דרבנן ובע"כ דמוכח מכאן דמותר להפקיר בשבת ויו"ט ושפיר פריך הש"ס כן הי' נראה לכאורה ועיינתי בפר"ח שהובא בשעה"מ שם באו"ח תל"ד ראיתי שהביא ראי' דאף דביטול מטעם הפקר מ"מ לאו הפקר ממש הוא דא"כ הי' אסור להפקיר בשבת ויו"ט והרי מבואר בש"ס מבטלו בלבו אחד שבת ואחד יו"ט והרי אז אסור להפקיר ובע"כ דלאו הפקר גמור הוא עכ"ד יעו"ש. והנה לכאורה לא הבנתי ראייתו דהרי זה לשון הש"ס בפסחים ד"ז ולאחר זמן איסורו מי לא מצי לבטל והרי תניא הי' כו' ומשני כגון שיש לו עיסה מגולגלת בתוך ביתו כו' יעו"ש בש"ס. ומעתה נחזה אנן אם ראיית הפר"ח הוא לס"ד דהש"ס דיש לו חמץ גמור א"כ בודאי דאין משם ראי' דהרי מבואר בברייתא הי' יושב בביהמ"ד ומשמע דאם הי' בביתו הי' יכול לבערו ובע"כ דהך ברייתא סוברת דלא העמידו דבריהם במקום תורה וא"כ ממילא מותר לבטל ג"כ אף אם נאמר דאסור להפקיר בשבת ויו"ט. ואם ראייתו ממסקנת הש"ס דיש לו עיסה מגולגלת בתוך ביתו וירא שמא תחמיץ ולפ"ז באמת אם אינו בביהמ"ד רק בביתו ביו"ט הי' יכול לאפותו ואין. ראי' דהך ברייתא סוברת דמותר לבער ביו"ט. אך מה נעשה בשבת דא"א לאפותו ובע"כ דישלכנו לים אף דמוקצה היא מחמת חסרון כיס כיון דלא נגמרה מלאכתו וא"ר לשום דבר וא"כ גם להמסקנא מוכח דהך ברייתא סוברת דלא העמידו דבריהם וא"כ שפיר מותר לבטל אולם ראייתו נכונה ופריו מתוקים דהרי מבואר בש"ס שם דייקא נמי הי' יושב בביהמ"ד ויעו"ש ברש"י דהך ברייתא סוברת דאסור לבער ביו"ט ואעפ"כ מותר לבטל ומוכח כדבריו. ואעפ"כ לדברי הפר"ח מיושב קושיתי הנ"ל ג"כ דשפיר מותר לבטל אע"ג דאסור להפקיר ושפיר פריך הש"ס וכי משכח"ל ליבטלי'. ומעתה שפיר משני הש"ס דלבתר זמן איסורי' לאו ברשותו לבטל מאי תאמר דעכ"פ ברשותו להפקיר ביתו וכקושית השאג"א הנ"ל. ז"א דהרי עיקר החשש רק על יו"ט דבחוה"מ או בע"פ בל"ז יכול היא לשורפו ועיקר החשש רק על יו"ט וא"כ הרי ביו"ט אסור להפקיר כיון דבזה שוב צריך להפקיר הפקר גמור ול"מ ביטול רשות רק הפקר וא"כ זה שוב אסור ביו"ט ומיושב קושית השאג"א הנ"ל:
ו') ובדרך זה יש לומר ג"כ בישוב קושית השאג"א באופן אחר קצת, דהנה גוף הקושי' שהקשיתי דאיך מצי מבטל לי' ביו"ט הרי הוה הפקר ואסור להפקיר ביו"ט נראה לומר דלק"מ לפמ"ש השעה"מ שם בשם הריטב"א ז"ל בשיטה כת"י שכתב וז"ל ואומר לאחרים בואו והצילו לכם אע"ג דאסור להפקיר בשבת שנראה כמקנה קנין בשבת שאני הכא שהוא כמופקר מאליו והולך לאיבוד ולא מיחזי כקנין עכ"ל ומעתה מכ"ש בחמץ שנאסר בהנאה ע"י שהייתו בפסח ולשרפה קאי ואין הולך לאיבוד גדול מזה מכ"ש דמותר להפקירו ביו"ט ומשו"ה מותר לבטל בשבת ויו"ט ובזה נדחה הוכחת הפר"ח הנ"ל דביטול לאו הפקר גמור הוא דאל"כ הרי אסור להפקיר וכנ"ל. ולהנ"ל אין זה הוכחה כיון דהולך לאיבוד אין זה כמקנה קנין וז"ב ומהפלא בעיני על השעה"מ ז"ל שעיניו ראו דברי הפר"ח ודברי הריטב"א ולא העיר שעפי"ד הריטב"א נסתר הוכחת הרב פר"ח. ומעתה כ"ז רק להפקיר חמצו שאזלא לאיבוד שפיר שרי כנ"ל. אבל להפקיר ביתו שפיר אסור בשבת ויו"ט דזה אינו אזיל לאיבוד וא"כ שפיר משני הש"ס דלאו ברשותו לבטל מאי תאמר דיפקיר ביתו. ז"א כיון דביו"ט מיירי, א"כ אסור להפקיר ביתו ומיושב קושית השאג"א הנ"ל. ומוכח לכאורה מכאן דאין להפקיר בשבת ויו"ט:
ז') אמנם כבר כתבו הפוסקים דאין להוכיח דין מתוך קושי' וקושי' יש לה תירוץ וגם קושית השאג"א הנ"ל יש לה תירוץ. ואסורה נא ואראה את המראה הגדול הזה תירוצו של השאג"א לקושי' זו. ואולם בתירוצו יש לשדות נרגא, הנה כתב שם לתרץ דהך תקנה ל"מ רק כנגד לאווין דב"י אבל עשה דתשביתו אף בהוציאו מרשותו עובר כיון שכבר חל עליו העשה וא"כ אין לו עצה הנ"ל דעכ"פ יעבור בעשה. ולענ"ד עדיין יש להקשות עפמ"ש הגאון מקור חיים ז"ל בפתיחה לסי' תל"א ליישב שיטת הכלבו הנודע דלחמץ ידוע ל"מ ביטול ותמהו עליו מהא דפסחים הנ"ל דפריך הש"ס וכי משכח"ל ליבטלי' והרי יהי' חמץ ידוע וכתב לתרץ עפמ"ש הפ"י דלחמץ ידוע ל"מ ביטול מחמת עשה דתשביתו וא"כ שפיר פריך הש"ס אף דהוה חמץ ידוע מ"מ ממ"נ הלאו יתוקן אף במה שמבטלו כעת והעשה בל"ז אינו מקיים אף אם יבטלו אז בשעה הבדיקה עכ"ד יעו"ש. מבואר דשיטתו דלחמץ ידוע ל"מ ביטול מחמת העשה אף שביטלו קודם שהי' ידוע ורק אח"כ נודע לו מהחמץ ג"כ ל"מ ביטול לשיטת הכלבו. ואעפ"כ תיקן רב שיבטל בשעת הבדיקה בכדי שיהא עכ"פ הצלה פורתא שע"י הביטול ינצל מאיסורי ב"י וב"י. וא"כ עדיין יוקשה קושי' הנ"ל הרי עכ"פ אף בעת שימצאנו יוכל להפקיר ביתו אף דעדיין יעבור בעשה הרי גם ע"י הביטול ינצל רק מאיסור ב"י אבל לא מעשה דתשביתו וכדברי הגאון מקו"ח הנ"ל ועדיין יוקשה קושי' הנ"ל. גם מ"ש עוד שם השאג"א לתרץ דעכ"פ מדרבנן עובר לא אבין דהרי גם בהביטול אינו מועיל רק נגד דאורייתא אבל בדרבנן אינו מועיל רק שרפה וא"כ איסור דרבנן לא ניתקן אף בביטול כמו בהפקיר ביתו ועדיין יוקשה קושית השאג"א הנ"ל ושוב מוכח דאסור להפקיר בשבת:
ח') אכן נראה בישוב הקושי' בדרך זה. דהנה כבר הקשה הב"ח באו"ח סי' תל"ד בגוף קושית הש"ס דוכי משכח"ל ליבטלי' והרי לשיטת הפוסקים דמי שלא ביטל חמצו ובתוך הפסח מוצא חמץ בביתו עובר למפרע באיסור ב"י מידי דהוה אוכל חלב בשוגג שעובר וצריך כפרה. וא"כ מה הקשה הש"ס וכי משכח"ל ליבטלי' והרי נהי שיתקן בזה שלא יעבור להבא. אבל הימים הראשונים שכבר עברו והחמץ הי' ברשותו הי' בעבירה והוה מעוות שלא יוכל לתקון. ולזה תיקן רב שיבטל בעת הבדיקה בכדי שלא יעבור על הימים שקודם המציאה ג"כ עכ"ק והקושי' עצומה. אכן היטב אשר דיבר בזה הצל"ח בסוגיין דכ"ז דאמרינן דעובר למפרע הוא רק למסקנת הש"ס דאינו ברשותו ועשאו הכתוב כאילו הוא ברשותו חזינין דלאו בדעתו תליא מילתא שפיר אף אם לא ידע מהחמץ ג"כ עובר. אכן להס"ד דיכול לבטל והיינו משום דס"ד דאף כשהחמץ ברשותו רק כשמחשיבו להחמץ עובר עליו כמשמעות הקרא לא יראה לך חמץ ולך משמע שמחשיבו, אבל באם לא ידע מהחמץ שפיר אינו עובר וא"כ להס"ד שפיר אינו עובר למפרע ושפיר מקשה הש"ס וכי משכח"ל ליבטלי' עכת"ד הנחמדים, וא"כ שפיר משני הש"ס דילמא משכח לי' לבתר איסורי' כדר"א וא"כ כיון שאינו ברשותו ואינו יכול לבטל אז שוב אף אם יפקיר ביתו לא יועיל כלל דשוב יוקשה קושית הב"ח דעכ"פ יעבור עד הזמן ההוא כיון דכבר גילה לנו התרצן שא"י לבטל אז וא"כ ממילא עובר למפרע וזה בודאי דאין להקשות מדוע לא תיקן רב שבעת הבדיקה יפקיר ביתו ומדוע תיקן ביטול דוקא. דז"א דכיון דשניהם מוכרחים להיות בשעת הבדיקה טוב יותר הביטול ועיקר הקושי' רק דזה יוכל לעשות כי משכח"ל וזה כבר נסתר בדברי התרצן ומיושב קושית השאג"א הנ"ל:
ט') ואם כנים אנחנו בזה נראה בזה לבאר שיטת הרמב"ם ורש"י ז"ל בהך דמוציא חמץ מרשותו שביאר השאג"א שם דכל הקדמונים ס"ל דאינו עובר בה"ג יעו"ש שבירר כל השיטות לבד מהני תרי צנתרי דדהבא הרמב"ם ורש"י, המה חולקים בדבר וס"ל דאף בה"ג עובר יעו"ש בשאג"א. ובדברנו הנ"ל יש לומר דאזלי לשיטתייהו בזה דהנה תירוצינו הנ"ל יוצדק רק בשיטת הסוברים דעובר למפרע אכן אם נאמר דאין עוברים למפרע ורק מצא חמץ בביתו עובר מכאן ולהבא ולא למפרע עדיין קשה קושי' הנ"ל דהרי יכול להפקיר ביתו ואמאי תיקן רב דהבודק צריך שיבטל וכקושית השאג"א ובע"כ מוכח מזה דבאמת אינו מועיל מה שמוציא החמץ מרשותו וא"כ אין עצה להפקיר ביתו. ומעתה לפ"ז הנה הר"ן ז"ל בריש פסחים הוכיח משיטת רש"י ז"ל דסובר דאחר הבדיקה אף אם יש לו חמץ שלא נודע לו אינו עובר עליו בב"י יעו"ש. והמג"א בסי' תל"ד סק"ג שם דייק ג"כ משיטת הרמב"ם ז"ל דס"ל דאם לא נודע לו קודם הביעור מזה החמץ אינו עובר עליו למפרע אף בלא ביטול יעו"ש. וא"כ לשיטתייהו שפיר הי' להם הוכחה גדולה דלא מהני הוצאה מרשותו וכדברנו הנ"ל:
י') אכן לקושטא דמילתא נראה לענ"ד בישוב קושית השאג"א בפשוט גדול דלק"מ. דהרי מי יעשה כזאת לתקן תקנה כזו שיפקיר ביתו אשר אם יבאו זרים בגבולו ויזכו בביתו לא יוכל להוציא מידם. והרי טוב יותר לתקן שיבטל בשעת הבדיקה כל החמץ הנמצא ברשותו ומזה לא יגיע לו היזק כלל שבל"ז אסור בהנאה וגם שום אדם לא יוכל לזכות בו לדעת הפוסקים דאין זכי' באיסורי הנאה ועכ"פ לא יהי' לו מזה שום היזק. אבל להפקיר ביתו זה בודאי אין להניח החמץ בלא ביטול באופן שאם ימצא חמץ בפסח יצטרך להפקיר ביתו ובש"ס הקשו רק שיבטל חמצו אז ולזה תירץ דאח"ז א"י לבטל ושוב משו"ה תיקני שיבטל בעת הבדיקה בכדי שלא יצטרך אח"כ להפקיר ביתו ומיושב קושית השאג"א בפשטות גדול. [וכעת בסדרי להדפסה העירני חתני הרב הגדול מו"ה יוסף מרדכי שליט"א
האבד"ק
גא- לינורא שיש לומר בישוב קושית השאג"א דהרי באמת חשו חז"ל בגלוסקא יפה ודעתי עלי' ולא יבטל בלב שלם וא"כ מכ"ש אם יפקיר ביתו דלא יהי' בלב שלם ורק חמץ דאסור בהנאה מפקיר בלב שלם ולא ביתו ודפח"ח]:
י"א) ובדרכנו זה נראה ליישב מה שכתב לי זה כבר אחד מתלמידיי שיחי' קושי' בשם ספר אמרי צרופה ע"ד רש"י בפסחים ד"ו שם בד"ה ודעתו עלי' שכתב וז"ל חשובה היא בעיניו יחס עלי' לשורפה ומשהה אפי' רגע אחד ועובר בב"י וב"י. וע"ז הקשה אמאי נקט רש"י הלאו שאינו עובר עליו בע"פ עד הלילה ולא כתב שיעבור בעשה דתשביתו שבזה עובר תיכף בעיו"ט עכ"ק. והנה לכאורה אין התחלה לקושייתו דהרי לפנינו מפורש יוצא שיטת רש"י ז"ל בפסחים דף ד' ע"א בד"ה בין לר"מ שכתב אינו אסור מה"ת באכילה ובב"י אלא משש שעות יעו"ש. מפורש משיטתו דאף בע"פ עובר בב"י וכן הוכיחו כל המפורשים משיטת רש"י דסובר כן וא"כ אין כאן שו נ"מ כיון דגם בע"פ עובר בב"י וא"כ משו"ה נקט רש"י האיסור היותר חמור דלאו חמור מעשה כמבואר ביבמות דף ז' ואין כאן שום קושי' לכאורה על רש"י ז"ל ואין הספר אמרי צרופה תח"י לעיין בו. ולכאורה רציתי לומר דיפה הקשה דאע"ג דל"ת חמור מעשה היא רק כמ"ש רש"י ז"ל שם משום דלוקין עליו יעו"ש. וא"כ בלאו דב"י דאין לוקין דהוה ניתק לעשה כשיטת הר"י בתוס' פסחים כ"ט ובפר בכאן דהוה לאו שאב"מ דמצא גלוסקא יפה בודאי דאין בזה מלקות ושוב העשה חמירא ושפיר הו"ל לרש"י ז"ל לפרושי שיעבור על העשה כן רציתי לומר. אכן הדרנא בי דבאמת גם לאו הניתק לעשה חמירא מעשה כמו שהאריך הכפ"ת ביומא דפ"ה בביאור דברי התוס' שבועות וחגיגה דל"ת הניתק לעשה חמירא מעשה יעו"ש בדבריו הנחמדים. ובעכצ"ל דכוונות רש"י ביבמות שם משום דחזינן דעל ל"ת יצויר מלקות לפעמים ועל עשה לעולם אין מלקין ובע"כ משום דל"ת חמיר מעשה וא"כ אף ל"ת שאין בה מלקות ג"כ חמיר מעשה כיון דעכ"פ על ל"ת יצויר מלקות ולא על עשה וא"כ אין התחלה לקושי' זו. אכן נראה דקושיתו יש לה מקום דהרי כבר העלה הנוב"י במהדו"ק חאו"ח סי' כ' דאף לשיטת רש"י דס"ל דגם בע"פ עובר על בל יראה הוא רק לשיטת ר"י דחמץ לפנ"ז מה"ת אסור ואיתקש שאור דראי' לשאור דאכילה. אכן לר"ש דלפנ"ז מותר מה"ת וא"כ גם ב"י אינו עובר עד הלילה יעו"ש וכ"כ האו"ח בפסחים ס"ג. וא"כ אף דבפסחים ד"ו שם לרב קאי ורב ס"ל באמת כר"י אבל הרי הך דהבודק צריך שיבטל אמר רב אליבא דכ"ע והך דיעבור בב"י אינו אליבא דכ"ע רק בתוך הפסח ובע"פ ליכא ב"י לר"ש ותשביתו לכ"ע איכא גם בע"פ וא"כ יותר הו"ל לרש"י לפרושי דעובר בעשה דתשביתו דזה הטעם יהי' אליבא דכ"ע ושפיר הקשה הא"צ. והנה לכאורה הי' נראה ליישב הדבר בפשוט לפמ"ש הנוב"י במהדו"ת חאו"ח סי' ס' וס"א בשם הגאון מו"ה וואלף זצ"ל באסקאוויטץ דעשה דתשביתו שייך רק בע"פ אבל בפסח עצמו אינו עובר בעשה רק בלאווין דב"י וב"י יעו"ש. וא"כ משו"ה לא נקט רש"י העשה דתשביתו דטעם זה שייך רק בע"פ ולא בפסח גופי' וא"כ הרי כבר הבאתי באות ו' דעיקר קושית הש"ס דכי משכח"ל ליבטלי' היינו דילמא ימצאנו ביו"ט יעו"ש בשם הצל"ח, וא"כ משו"ה לא נקט רש"י העשה דתשביתו כיון דעיקר הקושי' שמא ימצאנו ביו"ט וא"כ אז אין עשה דתשביתו רק הלאווין ומשו"ה נקט רש"י הלאווין דביו"ט לכ"ע עובר בלאו ולא בעשה ומיושב דקדוק הא"צ הנ"ל בדברי רש"י:
י"ב) ובזה נאוה קודש לתרץ דברי התוס' ז"ל בסוגיין התמוה מאוד. דהנה כבר הבאתי פירש"י ז"ל שפירש הך דודעתו עלי' שחס עלי' לשורפה והתוס' פירשו דדעתו עלי' ואינו בטל ממילא כמו פירורין וכתבו ולפירש"י יוקשה שפירש וחס עלי' לשורפה א"כ מאי פריך וכי משכח"ל ליבטלי' הרי אמרת שחס עלי' לבטלי' עכ"ק. והמהרש"א והצל"ח שם תמהו תמהון גדול דמה ראי' משרפה לביטול דנהי דחס עלי' לשורפה מ"מ לבטלי' אינו חס ומה הקשו התוס' ובאמת שדברי התוס' תמוהים מאוד. אכן אם נאמר כדברי הגאון הנ"ל מקום יש בראש לבאר דבריהם בדרך הפלפול בעזהי"ת כאשר אבאר. דהנה כבר נודע שיטת הכלבו דלחמץ ידוע מה"ת לא מהני ביטול. והב"ח והפר"ח באו"ח תל"א שם תמהו עליו מסוגיין דפריך הש"ס וכי משכח"ל ליבטלי' והרי אז כבר יהי' חמץ ידוע ולא מהני ביטול עכ"ק. אכן אם נאמר כדברי הגאון הנ"ל יש ליישב הקושי' בטוב. דהנה עוד הקשה הפ"י בפסחים מ"ו בהא דאר"י לא זהו חמץ שמוזהרים עליו בב"י וב"י והרי כ"ז שייך לענין הלאווין אבל לענין העשה ל"ש זה וא"כ עדיין יעבור על העשה. אכן לדברי הגאון הנ"ל מיושב הקושי' דהרי ביו"ט ל"ש העשה וז"פ. והנה כבר כתבתי בשם הצל"ח דמשו"ה לא קאמר הש"ס וכי משכח"ל ישרפנו משום דיוכל לתרץ דחשש שמא ימצאנו ביו"ט וכנ"ל. ומעתה לפ"ז כבר העלה הפ"י ז"ל בריש פסחים בטעם שיטת הכלבו דחמץ ידוע ל"מ ביטול דנהי דיועיל הביטול גבי לאו דב"י אבל עכ"פ עשה דתשביתו אינו מקיים בזה דהרי החמץ לפנינו ואינו משביתו יעו"ש. ומעתה לפ"ז יש לדון בדבר הבא מן החדש דאף לשיטת הכלבו דל"מ ביטול לחמץ ידוע זה רק בערב פסח דשייך עשה דתשביתו שפיר ל"מ ביטול אבל בפסח גופי' אם הי' מהני ביטול שפיר מועיל אף לחמץ ידוע דהרי עיקר מה דל"מ הוא מחמת העשה וא"כ הרי ביו"ט גופי' אינו מוזהר בעשה וכדברי הגאון הנ"ל ומהני ביטול אף לחמץ ידוע ומעתה שפיר פריך הש"ס וכי משכח"ל ליבטלי' דממ"נ אם ימצאנו בערב יו"ט הרי יוכל לשורפו וא"כ בודאי לא יעבור מה תאמר שמא ימצאנו ביו"ט דאסור לשורפו הרי ביו"ט שוב מהני ביטול אף לחמץ ידוע וא"כ כי משכח"ל ליבטלי' ומיושב שיטת הכלבו. אכן לכאורה עדיין יש להעיר דמה יענה הכלבו אם יחול ער"פ בשבת דאז לשורפו לא יוכל וכן הביטול לא יועיל אז דהרי בע"פ מוזהר בעשה דתשביתו ואין הביטול מועיל לחמץ ידוע ומה פריך הש"ס וכי משכח"ל לבטלי' הרי שפיר הי' צורך בהתקנה עכ"פ באם חל ע"פ בשבת וכיון דלפעמים נצרכה תקנה זו שפיר תיקן רב בכל השנים לעשות תקנה זו ומה הקשה הש"ס. אכן יש לומר דהדבר נכון. דהרי כבר העיר המג"א באו"ח תמ"ו מדוע אסור לבער החמץ ביו"ט הרי כל עיקר האיסור הוא רק מדרבנן משום טלטול מוקצה דעל מלאכת הבערה אמרינן מתוך ורק הטלטול הוא האיסור וא"כ עשה דתשביתו ידחה לאיסור מוקצה דרבנן. אכן עפי"ד הגאון הנ"ל נכון הדבר דהרי ביו"ט ליכא עשה דתשביתו וא"כ ל"ש לומר עשה דוחה ל"ת ומיושב קושית המג"א הנ"ל [והפלא שהגאון נוב"י שם האריך להביא ראיות שלא כדברי הגאון הנ"ל ולא הביא מדברי המג"א בשם הקדמונים שהקשו דידחה העשה דתשביתו דמוכח מזה דגם בפסח שייך העשה] ומעתה כ"ז בפסח גופי' אבל בע"פ שחל בשבת דבזה כיון שיש עשה דתשביתו שפיר יוכל לבערו אז אף דלא יוכל לשורפו משום דבשבת ל"ש מתוך אבל הרי שיטת רש"י דלאח"ז איסורו היינו בע"פ לאחר שש השבתתו בכל דבר לכ"ע וא"כ יוכל לזרקו לים וכדומה ויש רק איסור טלטול דרבנן ובזה שפיר עשה דתשביתו דוחה אותו ושפיר יוכל לבערו אז. ועוד יותר דאף לדברי המג"א שתירץ משום דיו"ט עשה ול"ת ואף באיסור דרבנן יש עשה ול"ת וכדברי הר"ן בר"ה ל"ג ומשו"ה אין עשה דתשביתו דוחה אותו יעו"ש. מ"מ בחל ע"פ בשבת יש לומר דשפיר דוחה. דהנה לענ"ד נראה ברור דאף לדברי הר"ן הנ"ל דאף באיסור דרבנן יש עשה ול"ת ביו"ט זה רק ביו"ט. אמנם בשבת לפמ"ש הקדמונים ביבמות ד"ו בשם רבינו יונה ז"ל דאף דבשבת יש עשה ול"ת זה רק באיסור שיש בו כרת אמנם במחמר דאין בו כרת רק ל"ת גרידא אין בו העשה דהעשה לא נאמרה רק במלאכה גמורה שיב"כ יעו"ש ברשב"א וריטב"א. וא"כ הדבר ברור דמכ"ש באיסור דרבנן בודאי דלא חמירא יותר מדאורייתא שאין בו כרת דליכא רק ל"ת גרידא ועשה דוחה אותה ובאיסור דרבנן נאמר שיש עשה ול"ת ואין עשה דוחה אותה יציבא בארעא וגיורא בשמי שמיא האיך מצינו כזאת שאיסור דרבנן יהי' חמור מאיסור תורה מעיקר הדין לא גזרה ואמנם בגזרה מצינו לפעמים שהחמירו בדבריהם יותר משל תורה אבל לענין עשה דוחה ל"ת שזה דינא ולא גזרה לא מצינו בשום מקום כזה ובע"כ שדברי הר"ן ז"ל נאמרים רק באיסורי יו"ט דביו"ט בודאי העשה כוללת כל המלאכות דביו"ט אין חילוק בין מלאכה זו לאחרת וכולם אסורים בלאו וא"כ בכולהו יש העשה וא"כ שפיר כתב הר"ן דגם באיסור דרבנן יש בו עשה ול"ת דרבנן. אמנם בשבת דגם באיסורי תורה גופייהו יש חילוק בין מלאכות שיב"כ למלאכה שאין בה כרת ובלאוי שאין ב"כ לא נאמרה העשה האיך נאמר דבמלאכה דרבנן יש עשה. וע"כ דבשבת מודה הר"ן דבאיסור דרבנן ליכא רק ל"ת דרבנן. וא"כ בשבת ש ע"פ שפיר ל"ש תירוצו של המג"א ושפיר עשה דתשביתו דוחה לאיסור טלטול מוקצה דרבנן. ושפיר פריך הש"ס וכי משכח"ל ליבטלי' דבזה הרי ממ"נ בע"פ בין אם חל בחול בין אם חל בשבת יכול לבערו ורק דאתה חושש שימצאנו ביו"ט א"כ הרי ביו"ט שפיר מהני ביטול גם לחמץ ידוע דאז ליכא העשה ונכונים דברנו בישוב שיטת הכלבו:
י"ג) אכן כ"ז יוצדק רק לפירוש התוס' שפירשו ודעתו עלי' דאינו בטל מאליו כמו פירורין אבל אינו חס לשורפו וא"כ בחול שפיר יכול לשורפו בע"פ ולא יעבור שפיר מקשה הש"ס וכי משכח"ל לבטלי'. אכן לפירש"י שפירש וחס עלי' לשורפה א"כ אף אם ימצאנו בע"פ ג"כ אין לומר שיתקן האיסור במה שישרפנו תיכף דהרי חס הוא ורק שנאמר דלבטלה אינו חס כדברי הגאונים הנ"ל ויוכל לבטלה אבל בזה שוב יוקשה דמה יועיל הביטול אז בע"פ הרי חמץ ידוע ול"מ ביטול ואז הוא מצווה בעשה דתשביתו. וכבר כתב זקיני המג"ש בחידושיו לפסחים דף י' ובספרו שו"ת פני יהושע ביאר באריכות דשיטת רש"י כשיטת הכלבו דלחמץ ידוע ל"מ ביטול יעו"ש בספרו. ומעתה שוב יוקשה לפירש"י ז"ל מה פריך הש"ס וכי משכח"ל לבטלי' הרי חס הוא לשורפה ורק שתאמר דיבטלה הרי יוקשה דילמא ימצאנה בערב יו"ט דאז לא מהני הביטול ולשורפה חס הוא. וזהו כונת התוס' ולפירש"י יוקשה מה פריך הש"ס וכי משכח"ל לבטלי' הרי חס הוא לשורפה ורק לבטלי' וא"כ בע"פ דל"מ ביטול בזה אין עצה ומיושב קושית מהרש"א והצל"ח ע"ד התוס' בדרכו של הגאון הנ"ל דל"ש העשה ביו"ט ודוק:
י"ד) ובזה יתיישבו ג"כ דברי רש"י ז"ל בסוגין אהא דהמוציא חמץ בביתו ביו"ט כופה עליו כלי פירש"י שם ומיירי בביטלו דאינו עובר בבל יראה יעו"ש ותמה הפ"י דהרי מדברי רש"י ז"ל משמע דבלא ביטלו שפיר מותר לבערו ביו"ט דלא העמידו דבריהם במקום איסור תורה וא"כ אף בביטלו מה הועיל הרי אין ביטול מועיל לחמץ ידוע ונהי דאינו עובר בב"י אבל הרי עכ"פ בעשה דתשביתו עובר וגם זה מה"ת והאיך העמידו דבריהם במקום תורה יעו"ש בפ"י והקושי' עצומה. אכן עפ"י רוח הקדום מיושב הקושי' כיון דבכאן מבואר המוציא חמץ בביתו ביו"ט וא"כ כיון דמיירי ביו"ט א"כ שפיר ליכא העשה רק איסורי לאווי דב"י ולזה שפיר מהני הביטול ושפיר לא העמידו דבריהם במקום תורה ומיושב הקושי' הנ"ל:
ט"ו) והנה כ"ז כתבתי לחיבת הקודש פה קדוש הגאון מוהרז"ו באסקאוויטץ הנ"ל שהי' לבו כלב הארי. אמנם לקושטא דמילתא הצדק עם הגאון נוב"י שם בתשובה דגם בפסח גופי' שייך העשה דתשביתו וכאשר הוכיח שם בראיות ברורות וא"כ נסתרה דרכי בישוב קושית המהרש"א והצל"ח על התוס' הנ"ל וגם בישוב קושית האמרי צרופה הנ"ל וכמובן. וצריכים אנו לחתור חתירה ליישב הקושיות באופן אחר ומקודם נתרץ דברי התוס' הנ"ל מקושית מהרש"א וצל"ח דהרי יש לומר לשורפו חס ולא לבטלו. ואשר אחזה בזה בעזהי"ת. הנה כבר הבאתי הקושי' העצומה לשיטת הכלבו דלחמץ ידוע ל"מ ביטול מהא דפריך הש"ס וכי משכח"ל לבטלי' והרי אז יהי' ידוע וכנ"ל. ונראה בישוב הדבר עפ"י דרכנו הנ"ל באות י' דהנה כבר נחלקו בזה הפוסקים אם לא ביטל חמצו אי מותר לבערו בפסח דדעת התוס' בפ"ק דכתובות דאסור לשורפו משום איסור טלטול מוקצה. אכן משיטת רש"י הוציאו הפוסקים דבלא ביטל מותר לבערו ביו"ט דפירש בהך דכופה עליו כלי דמיירי בביטלו ומוכח דבלא ביטלו מותר ביו"ט לבערו וכנ"ל אכן כבר הבאתי בשם הצל"ח דמוכח מסוגיין כדעת התוס' דאסור לשורפו ביו"ט מדלא הקשה וכי משכח"ל ישרפנו ובזה ל"ש תירוץ הש"ס ובע"כ דביו"ט אסור לשורפו ולזה קאמר רק הרי יוכל לבטלו. והנה לפ"ז עיקר תקנת רב היתה מחששא דשמא ימצאנו ביו"ט. אמנם לפ"ז קשה לכאורה כיון שכן מה הוצרכו כלל לבטל בעת הבדיקה מחשש גלוסקא יפה כיון דעיקר החשש שמא ימצאנו ביו"ט וא"כ לפמ"ש התוס' בשבת דף ד' בשם הריב"א גבי רודה את הפת דכיון שאינו מניח מלרדות משום שאנו אוסרים לו אינו חייב כרת ע"ז דאנוס הוא בתקנת חכמים יעו"ש. וא"כ כיון שע"כ ס"ל להסוגי' דאסור לבערו ביו"ט וא"כ לא יעבור כלל אף שרק מדרבנן אסור לבערו מ"מ הרי הוא אנוס בתקנת חכמים ואינו עובר כלל בשהיית חמץ ביו"ט ובמוצאי יו"ט יכול לבערו וביו"ט אינו עובר כיון שהוא אנוס בתקנת חז"ל ואין לומר כיון שהי' יכול לבערו קודם יו"ט או עכ"פ לבטלו שוב ל"ה אנוס ועובר ביו"ט דז"א דהרי גם שם ברודה את הפת הי' לו עצה קודם שלא לבא כלל לידי אונס ועכ"ז אמרינן כיון שכעת אנוס הוא אינו עובר וה"ה בנ"ד כן הוא, והנה זה אין להקשות אהא דפריך הש"ס וכי משכח"ל לבטלי' דבע"כ הקושי' שמא ימצאנו ביו"ט ויוקשה למ"ל הביטול כלל הרי אנוס הוא וכנ"ל. דז"א דלהס"ד דהש"ס דמועיל ביטול א"כ יש לו עצה לבטל ואינו אנוס כלל. ובזה הי' מיושב שיטת הכלבו הנ"ל דשפיר הקשה הש"ס וכי משכח"ל לבטלי' ואף דלחמץ ידוע ל"מ ביטול, מ"מ זה רק בעבור העשה דתשביתו וכנ"ל בשם הפ"י. וא"כ ממ"נ לא יעבור על הלאווין דנתקנו ע"י ביטול ויש לו עצה להנצל ע"י ביטול לגבי דידהו שפיר מהני ביטול ורק העשה דלא ניתקן ע"י ביטול א"כ הרי שוב אינו עובר כיון דאין לו עצה דאנוס הוא ומיושב לכאורה קושית הפוסקים הנ"ל על הכלבו. אולם עדיין יוקשה למסקנת הש"ס דלבתר זמן איסורי' לאו ברשותי' לבטל וא"כ אין לו עצה גם לענין הלאווין וא"כ מדוע הצריך רב לבטל מחשש שמא ימצא גלוסקא יפה ביו"ט דאסור לשורפו הרי אז לא יעבור כלל וכנ"ל. וסהדי בשחק שאחר שהעירותי בזה מצאתי בב"ח בסי' תל"א שם כתב בישוב קושיתו לשיטת הכלבו מסוגי' הנ"ל, וז"ל, ונראה לי ליישב הסוגי' לדעת גאון זה דהך דהמוצא חמץ ביו"ט אע"ג דחמץ ידוע הוא מ"מ כיון דביו"ט לא אפשר לי' בשרפה דהוא עיקר מצותו לא קעבר עלי' מידי דהוה אמי שאין לו עצים כו'. ולפ"ז כי פריך וכי משכח"ל ליבטלי' בס"ד דלבתר איסורו נמי מצי מבטל לי' דהשתא ממ"נ אי משכח לי' בע"פ או בחוה"מ יבערנו מיד ואי משכח לי' ביו"ט יבטל לי' כיון דלא יכול לבערו ביו"ט אינו עובר אפי' בחמץ ידוע ויוצא בביטול אפי' ד"ת כי' ואין להקשות דמאי פריך הרי ביו"ט אפי' לא מצי מבטל לי' אינו עובר כיון דאנוס הוא כמ"ש התוס' בפסחים כ"ט. דאיכא למימר דמ"מ ודאי לכתחילה צריך ליזהר שלא יגיע לידי אונס דעובר עליו באיסור לאו עכ"ל. הנה הרואה יראה דהרגיש בזה דביו"ט הוה אונס. אך לקוצר השגתי לא אבין כונתו מ"ש בישוב קושיתו הנ"ל לשיטת הכלבו. דהרי עדיין יוקשה מאי פריך הש"ס וכי משכח"ל ליבטלי' הרי אין הביטול מועיל כלל כיון שהוא חמץ ידוע ומדוע צריך לבטל כלל אם אינו עובר עליו והו"ל להש"ס להקשות הרי אינו עובר ומדוע הקשה הש"ס וכי משכח"ל לבטלי'. גם מ"ש דלכתחילה צריך ליזהר שלא יבא לידי אונס. קשה דמ"מ מה מתקן בהביטול אם ימצאנו דהרי הוא חמץ ידוע. גם מ"ש דהוה אונס וציין לתוס' פסחים כ"ט. אתמהה הרי שם מבואר רק שמשהה ע"מ לבערו אינו עובר עליו. וא"כ זה שייך אפי' בחול ולא רק ביו"ט גם ביו"ט שביעי של פסח דל"ש הך דניתק לעשה כיון שלא יקיים העשה במוצאי יו"ט וא"כ עדיין קשה שמא ימצאנו בז' ש"פ. והרואה יראה שאין הדברים מובנים. ומהפלא שלא ציין לתוס' שבת הנ"ל דבה"ג הוה אונס. שוב מצאתי במג"א בסי' תמ"ו כתב דמשו"ה אסור לשרוף ביו"ט משום דאינו עובר דאנוס הוא. והמחה"ש שם הביא דברי התוס' בשבת הנ"ל שהבאתי ונהניתי מאוד. ועכ"פ הקושי' הנ"ל שהקשיתי קשה שפיר [והנה מה שהקשיתי דלדברי הב"ח מה צורך בהביטול יש לומר בדעתו ג"כ כדעת הפ"י הנ"ל דעיקר הדבר דל"מ הוא רק מחמת העשה וא"כ שפיר מועיל הביטול לענין הלאו, אולם מדעת הב"ח שם נראה דסובר בדעת הכלבו דגם לענין הלאו ל"מ ביטול בחמץ ידוע כאשר יראה המעיין שם וא"כ דבריו צע"ג] דלמה צריך לבטל כלל בשעת הבדיקה הרי אז יהי' אנוס. ולכאורה רציתי לומר כעין דברי הב"ח הנ"ל דלכתחלה צריך ליזהר שלא יבא לידי אונס כזה שעובר עליו באיסור לאו. אכן חזרתי בי דהיכן מצינו שמחמת חשש רחוק כזה דשמא ימצא גלוסקא יפה דאף אם ימצאנו לא יעבור באיסור דאנוס הוא נצטרך לתקן תקנה שיבטל ודברי הב"ח המה רק בהא דפריך הש"ס וכי משכח"ל לבטלי' בזה שפיר נכונים דבריו כיון שכבר מצא החמץ והדבר ודאי שפיר צריך לעשות כל מה דאפשר שלא יבא לעבור באונס [אמנם דברי הב"ח בל"ז תמוהים דהרי כעת לא יתקן כלום בביטול כיון שהחמץ ידוע בעת הביטול ואין לומר דכונתו דיועיל הביטול לענין הלאווין וכמו שכתבתי לעיל. דא"כ לא הי' צריך לומר דלכתחילה צריך ליזהר שלא יבא לידי אונס כזה הרי אם נאמר דלענין הלאווין מועיל ביטול גם לחמץ ידוע א"כ גם בדיעבד עובר על הלאו כשלא ביטל דעל זה אינו אנוס דהרי יכול לבטל ובע"כ דלא ס"ל כהפ"י ושוב יוקשה מה שהקשיתי עליו]. אבל לתקן תקנה כזו שמא ימצא ואף אם ימצא יהי' אנוס בזה לא מצינו תקנה כזו והקושי' נכונה לכאורה. ולכן נראה לתרץ הדבר עפי"ד הנ"ל באות י' דכתבתי לתרץ קושית השאג"א דיפקיר ביתו משום דשום אדם לא יעשה כזאת לתקן תקנה להפקיר ביתו במקום שאפשר לתקן ע"י ביטול, ומעתה נראה דכ"ז רק לכתחילה לא יכלו חז"ל לתקן שיפקיר ביתו לזה תיקנו שיבטל אבל אם אירע שלא בטל ומצא ביו"ט חמץ בביתו שאסור אז לשורפו שפיר מוכרח הוא להפקיר ביתו ואף דיש לומר דאסור להפקיר ביו"ט. אמנם הרי כבר השעה"מ שם על הריטב"א מהא דקאמר הש"ס אי בעי מפקיר נכסי' והוה עני וחזי לי' ועוד מכמ"ק. והעלה דגם הריטב"א לא קאמר רק באם כוונת המפקיר שיזכו בו אחרים כההוא דאומר לאחרים בואו והצילו לכם דהתם ודאי נראה דמקנה קנין בשבת משא"כ בכל הני דאין כונתו ורצונו שיזכו בו אחרים בהפקרו דאדרבה טפי ניחא לי' שלא יזכו בה ורק דכונתו כדי שיוכל לאכול הדמאי או לצאת בו יד"ח בזה ודאי מותר עכ"ד יעו"ש. וא"כ ה"ה בנ"ד הכי כוונתו שיזכו אחרים בביתו הרי כוונתו רק להנצל מאיסור ב"י אבל יותר טוב לו שלא יזכו בו אחרים וא"כ בה"ג בודאי דמותר להפקיר, וא"כ שפיר מחויב הוא להפקיר ביתו ואנן מחייבין אותו בכך אף דיש לחוש שיבא לידי היזק שיזכה אחר בביתו מ"מ במקום דנוגע לאפרושי מאיסורא אין עצה ואין תבונה וצריך לבזבז כל הונו כדי שלא יעבור בל"ת ובפרט דאין הדבר ודאי שיבא לידי הפסד דאולי לא יזכו בו אחרים וא"כ בודאי דצריך להפקיר ביתו. וא"כ גם ביו"ט אינו אנוס לענין הלאו דלא ימצא וב"י כיון שיש לו עצה להנצל מהלאווין ע"י הפקר וא"כ עובר וכיון שעובר צריך להפקיר ביתו בכדי שלא יעבור וחז"ל רצו לשומרו מזה שלא יצטרך אז להפקיר ביתו אם ימצאנו ביו"ט ויוכל לבא לידי נזק ואם לא יפקיר יעבור בב"י ולזה תיקנו שיבטל מקודם פסח בזמן הבדיקה. ומיושב הקושי' הנ"ל שהקשיתי דבאמת אינו אנוס כלל לגבי הל"ת ושפיר תיקנו הבודק צריך שיבטל ומיושב קושיתי הנ"ל ודוק:
ט"ז) ומעתה לפ"ז הנה כבר הבאתי בשם השאג"א דהך תקנה שיפקיר ביתו מועיל רק לגבי לאווי דב"י וב"י שלא יעבור אכן העשה דתשביתו אינו מתקן בזה ואף אחר שהפקיר ביתו עובר בעשה דתשביתו על חמץ שלו הנמצא ברשות המופקר יעו"ש בשאג"א. וא"כ נמצא דאם מוציא חמץ ביו"ט אינו עובר רק בלאווי דב"י שבזה אינו אנוס דהרי יכול להפקיר ביתו. אכן העשה דתשביתו שאינו בהפקר שפיר אינו עובר כיון שכעת הוא יו"ט ואסור לבער א"כ אנוס הוא וכקושייתי הנ"ל. ומעתה שפיר פריך הש"ס וכי משכח"ל לבטלי' דאף שאז יהי' חמץ ידוע ול"מ ביטול וכשיטת הכלבו. אמנם הרי עיקר הטעם משום דעדיין עובר בעשה וא"כ כ"ז בכל דוכתא, אמנם בכאן שעיקר החשש הוא שמא ימצאנו ביו"ט דבחוה"מ ובע"פ יכול לשורפו וכנ"ל באותיות הקודמים בשם הצל"ח. וא"כ ביו"ט אינו עובר על העשה דאנוס הוא ועיקר האיסור מחמת הלאווין דב"י ובזה שפיר מהני ביטול אף לחמץ ידוע ושפיר פריך הש"ס ומיושב שיטת הכלבו הנ"ל עיין בדבר. והנה כ"ז יתכן רק אם נפרש ודעתו עלי' היינו שאינו בטל מאליו אבל הוא אינו חס לשורפה ורק דהש"ס הקשה וכי משכח"ל לבטלה מחמת יו"ט וכנ"ל בשם הצל"ח שפיר יתכנו דברנו בישוב שיטת הכלבו, אכן לפירש"י שפירש הך ודעתו עלי' שחס עלי' לשורפה א"כ אף דנוכל לומר דלבטלה אינו חס ומשו"ה הקשה הש"ס רק וכי משכח"ל לבטלה דלשורפה חס הוא, מ"מ כיון שעכ"פ הוא חס לשורפה א"כ שוב יוקשה קושי' הנ"ל דמה יועיל הביטול אז בעת שימצאנו הרי יש לחוש שימצאנו בחוה"מ או בע"פ שאז אינו אנוס ועובר בעשה ולזה לא מהני ביטול בחמץ ידוע ולשורפה חס הוא וא"כ לפמ"ש לעיל בשם המג"ש דשיטת רש"י כשיטת הכלבו שוב יוקשה אליבי' מה פריך הש"ס וכי משכח"ל לבטלי' הרי חס הוא לבטלה ואף אם תאמר דלבטלה אינו חס מ"מ כיון שעכ"פ חס הוא לשורפה שוב לא נועיל כלום במה שנאמר דיבטלו בעת מציאתו דאז הוא חמץ ידוע ושפיר הקשו התוס' על פירש"י ז"ל [וגם ביו"ט יוקשה לשיטת רש"י לפמ"ש לעיל בשם הפוסקים שהוציאו משיטתו וגם ביו"ט יכול לבערו אם לא ביטלו וא"כ אף ביו"ט עובר דאינו אנוס והביטול לא יועיל כעת כיון שכעת הוא חמץ ידוע ועכ"פ שפיר הקשו התוס' על שיטת רש"י ז"ל] ומיושב קושית מהרש"א והצל"ח ז"ל על התוס' ודוק בזה:
טו"ב) וכיון שביארנו כוונות התוס' בקושיתם על רש"י החובה עלינו, ג"כ לתרץ קושיתם. והנראה בזה דהנה כבר נודע שיטת הר"י בתוס' פסחים כ"ט דהמשהה חמצו ע"מ לבערו אינו עובר עליו בב"י דב"י נותק לעשה דתשביתו יעו"ש. והשאג"א ז"ל בתשובה סי' פ' הקשה ע"ד מהך דשמעתין דגזרינן שמא ימצא גלוסקא יפה ופירש"י חשובה היא בעיניו וחס עלי' לשורפה ומשהה אפי' רגע ונמצא עובר על ב"י. ומעתה הרי בכאן ע"כ לאו ברשיעי עסקינין ובע"כ יבערו אח"כ וא"כ אינו עובר למפרע יעו"ש בשאג"א שהתעצם הרבה בקושי' זו ותירץ דמשכח"ל שימצאנו ביו"ט ז' של פסח דאז לא יוכל לבערו עד הלילה ואז כבר עבר הזמן של קיום עשה דתשביתו ונמצא עובר על הל"ת. אולם כתב דמפירש"י ז"ל שכתב וחס עלי' לשורפה משמע מזה דלא מיירי ביו"ט רק האיסור משום שחס עלי' ורק משהה אותו אפי' רגע ושוב יוקשה כנ"ל יעו"ש. ולענ"ד נראה דגם רש"י ז"ל יש לומר דמפרש להך סוגי' דהחשש שמח ימצאנו בז' של פסח וכדברי השאג"א הנ"ל ורק מה דפירש"י וחס עלי' לשורפה היינו כמ"ש הצל"ח ז"ל בחידושיו שם משום דבאמת לכאורה א"צ לבטל כלל כיון שגמר בלבו לבערו מן העולם ובודק אחריו הרי נתבטל ממילא. אך מה שתיקנו דצריך לבטל היינו משום דמחשבה מוציאה מידי מחשבה וא"כ חששו שמא כשימצאנו ויחשיבנו בלבו שוב מחשבה זו, מוציא מידי מחשבה הראשונה, ולכן הוצרכו לבטל בפירוש בפה בכדי שאף אם יחשיבנו אז לא יוציא המחשבה מידי דבור ואם נאמר דמיירי בשבת ויו"ט א"כ אינו מבערו לא מחמת שמחשיבו רק מחמת איסור יו"ט ושוב אינו מחשיבו בלבו ואינו מבטל מחשבה הראשונה ולמה צריך לבטל ובע"כ דהחשש שיחוס עליו עכ"ד הצל"ח שם. ולענ"ד נראה דשניהם כאחד טובים ומה שלא יוצדק מפורד יוצדק מחובר ובאמת מיירי בז' ש"פ דאז ל"ש סברת ר"י ועובר. ורק אם זה שמונע עצמו מביעורו הוא מחמת איסור יו"ט בזה אינו מבטל מחשבה הראשונה וכדברי הצל"ח לזה כתב רש"י דחיישינן שאז ביו"ט יחוס עליו במחשבתו חוץ איסור דיו"ט יחוס ג"כ מלשורפו מחמת חשיבותו וא"כ שוב מבטל מחשבה הראשונה, אף שבל"ז א"א לשורפו כעת זה רק אם מה שאינו שורפו הוא רק מחמת איסורא דיו"ט אבל אם חס עליו ג"כ א"כ אותו רגע שחס עליו עובר דמבטל מחשבה הראשונה לזה תיקנו הבודק צריך שיבטל ובאמת לרש"י ג"כ החשש שימצאנו בז' ש"פ ורק שהוצרך לטעם דחס עליו ומיושב שיטת תר"י ז"ל גם ע"פ דברי רש"י ז"ל כן נראה בזה. ומעתה לפ"ז כיון שבל"ז עיקר החשש רק מחשש שמא ימצאנו בז' ש"פ אף לפי פירש"י וכנ"ל וא"כ שפיר אנוס הוא על העשה ואף בחמץ ידוע מהני ביטול ושפיר פריך הש"ס וכי משכח"ל לבטלי' ומיושב שיטת הכלבו אף לפירש"י ז"ל וממילא מיושב קושית תוס' על רש"י ודוק [ובגוף קושיית השאג"א הנ"ל דמלשון רש"י משמע שהחשש הוא אף אם ימצאנו בחול הי' נראה לענ"ד דיש לומר דלרש"י ז"ל החשש שימצאנו ברגע האחרונה של כלות יום ו' ש"פ דאז עדיין חול וברגע זו הוא חס לשרפה מפני חשיבותה אצלו ולא מהני הביטול דממילא וכדברי הצל"ח הנ"ל וכן ל"ש בזה ניתק לעשה כיון שתיכף ברגע האחרונה הזו אח"כ לא יוכל לבערו מפני איסור יו"ט וכן במוצאי יו"ט שוב לא יקיים העשה ואקצר מאוד בזה ודוק]:
י"ח) אמנם לכאורה מותיבנא תיובתא לנפשאי דהרי כל עיקר הדברים נאמרים בשיטת רש"י ז"ל ולרש"י ז"ל הרי בלא ביטלו מותר לבערו ביו"ט וכנ"ל וא"כ בל"ז א"א לומר לרש"י ז"ל כדברי השאג"א דבז' ש"פ איירי דהרי אליבי' גם ביו"ט מותר לבער. והנה זה הי' אפשר לתרץ עוד דחיישינין שימצאנו ברגע אחרון של יום ז' ש"פ דאז אם רק יחוס וישהה רגע שוב יעבור דאח"כ כבר עבר זמן הביעור ולא יקיים העשה. ואדרבה עפ"ז יש לומר דמשו"ה הוכרח רש"י ז"ל לפרושי שחס עליו אף דג"כ החשש רק על יום שביעי דאל"כ אינו עובר דהוה ניתק לעשה וכנ"ל, משום דלשיטתו אזיל דאף ביו"ט מותר לבערו ולזה הוצרך לומר שיחוס עליו והיינו שברגע זו יחוס עליו ושוב יעבור אולם דברנו נסתרים בזה דהרי אם מותר לבערו ביו"ט א"כ איננו אנוס כלל וא"כ עובר גם על העשה ושוב ל"מ ביטול לחמץ ידוע וכנ"ל. אולם נראה דמשנה לא זזה ממקומה ודברנו צודקים בעזהי"ת. ואומר אני בזה דהוכיחו המפורשים משיטת רש"י דבלא ביטלו מותר לבערו ביו"ט מהא דפירש גבי מוצא חמץ ביו"ט כופה עליו כלי דמיירי בלא ביטלו שאינו עובר בב"י והוכיחו מזה דדוקא בביטלו סגי בכפיית כלי אכן אם לא ביטלו מותר לבערו ביו"ט אינה הוכחה כלל וכוונת רש"י יש לפרש באופן אחר כאשר אבאר. דהנה לכאורה בל"ז יש להעיר על דברנו דלרש"י ג"כ עיקר הביטול מחשש שמא ימצאנו בז' ש"פ דאנוס הוא ואסור לבערו ול"ה ניתק לעשה אז ואעפ"כ עובר על הל"ת דאינו אנוס ע"ז דיכול להפקירו ואינו עובר כיון שיצא מרשותו. והרי כ"ז רק לשיטת הפוסקים דס"ל דאם אינו ברשות ישראל אינו עובר. אכן הרי הפוסקים דייקו משיטת רש"י דלא כשיטת הרמב"ן מדפירש בהך דפסחים דף ו' בייחד לו בית אינו זקוק לבער דמיירי בלא קיבל הישראל אחריות ומשמע מזה דכ"ש דאם החמץ של ישראל והוא בבית אחר בודאי דעובר וא"כ לשיטת רש"י ז"ל אין לו עצה בהפקר ושוב אנוס הוא ג"כ על הל"ת ואין מהצורך לבטל כלל מחשש שימצאנו בז' ש"פ דהרי ביו"ט אינו עובר כלל. אמנם דברנו נכונים דכבר כתב הפ"י ז"ל שם בהך דייחד לו בית דאין משיטת רש"י ז"ל הוכחה כלל דשם הוכרח רש"י ז"ל לפרש כן לפי מסקנת הש"ס דשכירות לא קניא ורק דשם מותר מטעם אינו מצוי בידך א"כ שפיר בכה"ג אסור בקיבל עליו ישראל אחריות על החמץ. אכן באם אינו ביתו באמת שפיר גם רש"י ז"ל מודה להרמב"ן ז"ל דאינו עובר ואדרבה רוצה להוכיח שם משיטת רש"י דסובר כרמב"ן יעו"ש. וא"כ שפיר גם לרש"י אינו אנוס על הל"ת וצדקו דברנו. ומעתה גם דברי רש"י ז"ל בהך דמצא חמץ ביו"ט יתפרשו כן ואין הכונה ברש"י דאם לא ביטל הי' מותר לבערו ביו"ט דבאמת גם רש"י מודה דאסור לבער ביו"ט רק אם לא ביטל עדיין הי' מוכרח להפקיר ביתו בכדי שלא יעבור דזה מותר ביו"ט וכנ"ל באותיות הקודמים אכן כיון שכבר ביטל א"כ אינו עובר ורק מחשש שמא יבא לאוכלו ולזה גם הפקר ל"מ לזה תיקנו כפיית כלי אבל לדינא מודה רש"י ז"ל דאסור לבערו ביו"ט אף אם לא ביטלו וא"כ נכונים דברנו מכל צד בעזהי"ת ועוד נראה בזה דאף אם נאמר בשיטת רש"י כמו שהוכיחו מדבריו דבלא ביטלו מותר לבערו ביו"ט מ"מ זה רק למסקנת הש"ס דאחר זמן איסורו לא מצי מבטל לי' וא"כ ביו"ט אין לו עצה לבטל ועובר בב"י ומשו"ה מותר לבערו ביו"ט בכדי שלא יעבור אמנם לס"ד דהש"ס דמקשה וכי משכח"ל ליבטלי' והי' סבור דגם בפסח יכול לבטל א"כ מה בכך שלא ביטלו הרי יוכל לבטל אז וא"כ כיון שיכול לבטל שוב אסור לבערו ביו"ט דכך לי ביטלו כמו לא ביטלו כיון שאפשר עוד לבטל ודברי רש"י ז"ל המה רק למסקנת הש"ס ולא להס"ד וצדקו דברנו בדברי רש"י ז"ל אף להסוברים בשיטתו דבלא ביטל מותר לבער ודוק. ואולם כבר כתבתי דאין מדברי רש"י ראי' כלל ויש לומר בדעתו ג"כ דגם בלא ביטל אסור לבערו. ובזה מיושב היטב מה שהקשה הפ"י ז"ל ע"ד רש"י הנ"ל שפירש דמיירי בלא ביטלו ומוכח דדוקא בביטלו אסור לבערו ביו"ט ובלא ביטלו מותר והרי לחמץ ידוע ל"מ ביטול מצד העשה וא"כ אם תאמר דבביטלו אסור לבערו אף שעובר על העשה מ"מ אסור לבער ביו"ט בע"כ משום דחז"ל העמידו דבריהם במקום תורה וא"כ אף בלא ביטלו מדוע יהי' מותר לבער ביו"ט ומה לי אם עובר בעשה או בל"ת וכבר כתבתי מזה לעיל. אכן בדרכנו זה מיושב לנכון דבאמת אין כונות רש"י ז"ל דבלא ביטלו מותר לבערו דבאמת חז"ל העמידו דבריהם במקום תורה ואסור לבער ורק כונת רש"י דבלא ביטלו צריך להפקיר עכ"פ וזה פירוש חדש בעז"ה בדברי רש"י ז"ל ודוק. תורת העולה מן האימורים הניתנים למעלה דגם לפירש"י עיקר החשש שמא ימצאנו בז' ש"פ דהוא יו"ט ואסור לבער אז ואע"ג דא"כ אינו עובר כיון שהוא אונס. מ"מ יכול להפקיר ביתו ורשותו ואינו אנוס ואף לרש"י מועיל זה וכנ"ל. והנה כבר הבאתי בשם השאג"א דעצה זו שיפקיר ביתו מהני רק לענין הלאווין ולענין העשה ל"מ הפקר ושפיר אינו עובר ביו"ט על העשה דאנוס הוא וכמ"ש בישוב שיטת הכלבו. ומעתה שפיר מיושב דקדוקו של הא"צ הנ"ל המובא בדברנו למעלה ראש דשפיר הוכרח רש"י לפרש משום שיעבור על הל"ת ולא פירש משום העשה דהרי כל עיקר החשש שמא ימצאנו ביו"ט וא"כ הרי אז אינו עובר על העשה וכנ"ל ומדוקדקים דברי רש"י ז"ל ודוק היטב בזה. ובזה מיושב קושית הצל"ח בפסחים ל"ו בהא דפירש"י שם דמיירי בחוה"מ דביו"ט הבערה של"צ היא ומשמע דאסור גם בלא ביטלו והרי בדף ו' משמע דסובר דמותר בלא ביטלו יעו"ש בצל"ח. ובהנ"ל מיושב דבאמת גם בדף ו' אין הפירוש דמותר וכנ"ל:
י"ט) הנה משכא לנו שמעתא דפסחים הנ"ל ועתה נשובה לדברנו באות ד' ה'. הנה ביארנו דאין ראי' מסוגי' דפסחים הנ"ל לשיטת הסוברים דאסור להפקיר בשבת ויו"ט ואדרבה יצא לנו ראי' מסוגי' לדברי השעה"מ שם דאף האוסרים רק במקום שתיכף יזכו בו אחרים אוסרים אבל בהפקר שלא יזכו בו אחרים תיכף גם המה מודים דמותר וא"כ ה"ה בזוכה מן ההפקר שמופקר כבר ג"כ אי איסור בשבת ויו"ט וכ"כ אחי מו"ר הגאון זצ"ל בספרו אה יהושע ח"ר סי' ט"ז שם דחז"ל לא אסרו רק ההוצאה וההכנסה מרשות לרשות אבל הוצאה לבד או הכנסה לבר מותר יעו"ש. ולא רק בד"א דנעשה ממילא רק אפי' להגביה ולזכות בידים מותר לכ"ע והגם דבעירובין ע"א קאמר הש"ס מקני רשותא בשבתא אסור ונראה לכאורה דזה לבד אסור זה רק שם שיש ג"כ הוצאה כדפירש"י שם דמיחזי כמקח וממכר וזה רק במקום שיש מוכר ולוקח אבל הכנסה לבד אין איסור. וכן נראה דהרי במקח וממכר בשבת דאסור יש ב' טעמים שמא יכתוב והוצאה מרשות לרשות וא"כ בזוכה מן ההפקר דל"ש שמא יכתוב וכן איזה זה הוצאה מרשות לרשות כיון שלא הי' ברשות אחר רק הפקר אין שום טעם לאסור, ונראה עוד יותר בזה דאף לשיטת האוסרים להפקיר בשבת ואף אם נאמר שלא כדברי השעה"מ הנ"ל בדברנו דבמקום שלא יזכו בו אחרים מותר לכ"ע ורק כנראה מפשטות דברי הריטב"א דאסור להפקיר בשבת מ"מ לזכות מהפקר גם אליבייהו שרי. דהנה באמת כבר כתבתי דענין מקח וממכר הוא רק הכנסה והוצאה ביחד זה הוא מקח וממכר וא"כ צריך להבין מדוע יאסר הפקר לבד שהוא רק הוצאה. אכן נראה עפמ"ש הכ"מ בפ"ג מה' ברכות הי"ב שם לתרץ הקושי' שהקשה מדוע ברכה ראשונה מחויב אפי' אוכל או שותה כ"ש וברכה אחרונה בעי שיעור והרי ברכה דלפני' היא דרבנן ושלאחריו דאורייתא והאיך נחמיר בדרבנן יותר מדאורייתא וכתב וז"ל שלכך אמרו דבתחלה יברך אפי' על כ"ש שמא ימלך ויאכל כשיעור ונמצא שהי' צריך ברכה לפני' ואין בידו לתקן אבל לאחריו אוקמוה אדינא יעו"ש. ומבואר מדבריו דזה כמו דאמרינן בכל התורה ח"ש אסור מה"ת מטעם חזי לאיצטרופי ונסתפק הפרמ"ג בפתיחה לה' בב"ח אי הפירוש שיטעה ויאכל כזית או דהפירוש כפשוטו דראוי להצטרף עוד חצי זית ויהי' שיעור שלם וזקיני הגאון במנחת יהודא חיו"ד סי' ז' הוכיח דהפירוש שראוי אח"כ עוד להצטרף בתוכא"פ עם חצי זית ויהי' שיעור שלם יעו"ש בדבריו וזהו הסברת דברי הכ"מ דבברכה ראשונה שייך חזי לאיצטרופי שיאכל בתוכא"פ עוד חצי זית ויהי' שיעור ומשו"ה הצריכו ברכה גם לח"ש מטעם חזי לאיצטרופי וזה ל"ש בברכה אחרונה דאם יברך כעת על ח"ש לא יפטור האכילה שאח"כ וכיון דל"ש בזה חצי שיעור חזי לאיצטרופי משו"ה אוקמוה אדינא. מבואר מזה דגם בדרבנן שייך לומר ח"ש אסור מטעם חזי לאיצטרופי ומעתה גם בנ"ד במפקיר בשבת שפיר שייך חזי לאיצטרופי אם יזכה בו אחר תיכף א"כ נעשה בזה שיעור שלם הוצאה והכנסה ואפשר לומר עוד יותר. דאף אם נאמר דמפקיר בשבת אין בו איסור וכן זוכה מן ההפקר משום דרק הוצאה והכנסה ביחד אסור. מ"מ אם מפקיר דבר בשבת ואח"כ זוכה בו לא מטעם חזרה רק בתורת זכי' ועיין בר"ן נדרים מ"ד דבה"ג הוה זוכה מן ההפקר בזה שפיר עובר דעושה הוצאה והכנסה אף דהוא בעצמו הזוכה מ"מ כיון שכבר הי' מופקר וזוכה בו שוב הוה כמו אחר וכמו אם מוכר דבר מה בשבת ואח"כ חוזר ולקחו מהלוקח עובר גם בפעם השני כמו כן אם מפקירו וזוכה בו מחדש בזה הוה איסור שלם הוצאה והכנסה אף שנכנס שוב לרשותי' מ"מ כבר אפסקי' הפקר וא"כ שפיר שייך בזה חזי לאיצטרופי ממש שיזכה בו ואז יהי' איסור שלם וא"כ גם ההפקר לבד אסור מתורת חזי לאיצטרופי אף דכל האיסור דרבנן מ"מ גם בדרבנן שייך זה כדברי הכ"מ. וכ"ז שייך במפקיר אמנם זוכה מן ההפקר בזה ל"ש חזי לאיצטרופי דאף אם יחזור ויפקירו ויהי' הכנסה לרשות והוצאה מרשותו זה אינו ענין למקח וממכר דהיא הוצאה ואח"כ הכנסה לא בהיפוך וא"כ כיון דל"ש בזה ח"ל וא"כ שפיר לכ"ע אין איסור לזכות מן ההפקר המופקר כבר אף אם זוכה בו בידים ממש ומכ"ש לקנות ע"י ד' אמות בודאי דאין בזה איסור כלל דזה לא נאסר מעולם וכנ"ל וא"כ אין כאן מקום ספק כלל דבודאי קונות לו ד"א גם בשבת לכ"ע:
כ') ולרווחא דמילתא אביא ראי' גדולה לזה. דהנה כבר נחלקו הקדמונים במוציא כיס בשבת אי מותר ליטלו ולהעבירו פחות פחות מד"א דדעת הרמב"ם דשרי והרא"ש והר"ן אוסרים יעו"ש בטוב"י או"ח רס"ו שם ומעתה לשיטת הרמב"ם אף דבר המוקצה מותר להגביהו ולזכות בו בשבת ועיין בתשובת חת"ס או"ח סי' פ"ב דמקור מקומו טהור מש"ס דע"ז וכ"כ הנתיב חיים בהגהותיו שם בש"ע א"כ אין כאן מקום ספק כלל. ורק דעיקר הספק יוכל היות לדעת הרא"ש והר"ן האוסרים שם איך הדין בשאר דברים שאינם מוקצים אי איסור יש בדבר לזכות בו בשבת. ומעתה הרי עיקר ראייתם הוא מש"ס דב"מ ד"ט אלא מעתה הגביה ארנקי בשבת דאין דרך בנ"א להגביה ה"נ דלא קני ומוכח מזה דאסור להגביה ארנקי בשבת וכמ"ש הרא"ש והר"ן שם. ומעתה אם נאמר דאסור לקנות מציאה בשבת מדוע הקשה הש"ס רק אארנקי ולא הקשה מכל דבר אף כלים וכדומה דאינם מוקצים דאסור להגביה בשבת משום קונה קנין בשבת וכן הפוסקים העתיקו רק ארנקי ובע"כ דדבר שאינו מוקצה מותר להגביה ורק ארנקי דהוא כים ואסור מטעם מוקצה. אבל דבר שאינו מוקצה שפיר מותר להגביה וכ"כ הרא"ש בב"מ שם בפירוש דעיקר איסור משום מוקצה וא"כ אם אינו מוקצה מותר לכ"ע ואין כאן מקום ספק כלל דד"א קונות לו ואין בזה איסור קנין בשבת. וא"כ אף כיס נקנה לו בד' אמותיו כיון שאין הקנין מצד עצמו איסור ורק שזה אסור בטלטול וא"כ עכ"פ מותר לעמוד אצלו ולקנותו. וז"ב ונפשט ספיקו של הרה"ג מראחוב הנ"ל: