אור ברסלב
גבעת הלבונה סימן כה

גבעת הלבונה· רבי נפתלי הירץ בומבאך

סימן כה

סימן כד

בעז"ה אור ליום ועש"ק ויחי תרפא"ל פח"ק מאוגרוב. כבוד האברך החריף ובקי בחדרי תורה יראתו קודמת לחכמתו מגזע אפרתים מו"ה

אברהם וויינבערג שליט"א בקראקא.

יקרתו קבלתי והנני להשיבו בקצירת האומר. א') אשר שאל אם מותר בשבת לשפוך משקה רותחת מכ"ר לתוך הוואריס פלאש אם אין בזה איסור הטמנה הואיל וחומו משתמר ובשבת אף בדבר שאינו מוסיף הבל אסור. הנה בהיותי יושב באהלה תורה בק' דעברעצין בארץ הגר נשאלתי בזה מחכה אחד זקן ויושב בישיבה מתלמידי הגאון מוהר"ם שיק זצ"ל. והשבתי באורך להתיר ואינני זוכר הטעמים שאמרתי אז וקשה עתיקא. ואולם זאת אזכור כי אחד מהטעמים הי' גם מה שהעיר מע"כ דהרי קיי"ל באו"ח סי' רנ"ד דאם פינה לקדרה אחרת מותר להטמין גם בשבת וא"כ גם הכא הוה כמו פינה לקדרה אחרת דהרי הקדרה בעצמה צוננת היא, ומה שהעיר כ"ת דיש לחלק דהתם נתקרר קצת בקדרה אחרת ואח"כ מטמין אמנם בוואריס פלאש שלא נתקרר ומעמיד החום של המאכל אפשר דאסור. לענ"ד אין כאן בית מיחוש דהרי גם כאן בשעת ההורקה מכלי הראשון לתוך הוואריס פלאש נתקרר ובעת ההורקה אין חילוק אם מוריק לכלי פשוטה או לוואריס פלאש. רק אח"כ בעת שכבר היא בתוך הוואריס פלאש נשתמר חומו וא"כ הוה ממש כמו מטמין הכלי בדבר אחר לשמור חומו דהרי אותה ההצטננות שהמאכל והמשקה מצטננין בעת ההורקה שייכה ג"כ בכלי זו, והרי זה ברור דאף אם בעת שמפנה לכלי אחר כבר עומדת אותה כלי האחרת בתוך כרים וכסתות ג"כ מותר לשפוך ולהוריק לתוכה אף שכבר עומדת מוטמנת בתוך כרים ואינה מצטננת מ"מ כיון שמוריקין לכלי אחרת מותר וה"ה בנ"ד כן הוא. ואף שבזה כל עוד שאינו מכסה הקדרה למעלה לא נקרא הטמנה ועיקר ההטמנה היא הכיסוי. מ"מ הרי גם בהוואריס פלאש כל עוד שלא סגר פי הפלאש למעלה אינו שומר החום וא"כ סתימת הפה של הפלאש הוה ממש כמו הכיסוי בכרים וכסתות וזה ברור. ועוד נראה בזה דהנה דבר ברור דאם נותנים משקה רותחת מכלי ראשון לתוך הוואריס פלאש בודאי דהפלאש יש לו דין כלי שני אף שמחזיק חומו ולהרבה שיטות אם אין דפנות מקררות אף שאין דפנות המחממות יש לה דין כלי ראשון ועיין בש"ך יו"ד סי' ק"ה סק"ח מ"מ בודאי דשום אדם לא יתעקש לומר דוואריס פלאש יש לו דין כלי ראשון. ובע"כ דבאמת גם הדפנות של הוואריס פלאש תיכף בעת שנשפך המשקה לתוכה מקררות המה כמו כלי אחרת ורק דבכלי אחרת גם אח"כ בכל שעה ושעה מתקררות ובוואריס פלאש רק ברגע הראשון הדפנות מקררות ואח"כ נשארת בחומה וא"כ אין שום חילוק בין פינה לקדרה אחרת או לוואריס פלאש וזה ברור מאוד. ובפרט דלדעתי עיקר הטעם דפינה לקדרה אחרת מותר בשבת הוא משום היכר כיון דעיקר איסור הטמנה הוא מטעם גזרה ובה"ג אית לה הכירא ולא גזרו רבנן וא"כ ה"ה בוואריס פלאש ובתשובתי שם הארכתי בביאור הדבר ובהיות שלדעתי גוף הדבר פשוט מאוד להתיר ע"כ אקצר:

ב') ומה שהעיר כבודו ע"ד הטו"ז או"ח סי' רמ"ד שכתב דאסור להניח לעכו"ם לעשות מלאכה בבית ישראל אף מלאכה שלו משום מ"ע וע"ז העיר כבודו מדברי התוס' בכריתות דף ט' ע"א שכתבו מכאן פוסק ר"י דמותר להניח עכו"ם לעשות מלאכתו בבית ישראל עבור עצמו ומפורש להיפוך מדברי הטו"ז עכ"ק. הנה באמת הלבו"ש בהגהותיו שם כתב דהאחרונים מפלפלו בזה. ואנכי איני יודע איזה מקומן של שבחים ולמי מהאחרונים רמז ואולי הביאו באמת מדברי הטו"ז לדברי התוס'. אכן לענ"ד אין קושי' מתוס'. דהרי התוס' כתבו שם לענין עיקר הדין אי גר תושב מותר לעשות מלאכה בשבת וכתבו דכיון שמותר א"כ מותר להניח לעשות מלאכה לצורך עצמו ואין אנו מוזהרין עליו מחמת הקרא דלמען ינוח עבדך ואמתך כמוך ואז היינו חייבים למנוע בעדו ורק דמצד הדין מותרים לעשות מלאכה אף בבתינו וזהו מעיקר הדין. אמנם הטו"ז הרי אתי עלה מטעם מ"ע שיאמרו שהוא מלאכת ישראל בזה שפיר אסור מצד זה והתוס' שכתבו דמותר הוא רק דל"ש האיסור דלמען ינוח ואף דבלא"ה אסור משום מ"ע מ"מ נ"מ לפמ"ש הטו"ז בסוסי' רמ"ג דמ"ע שייך רק במקום שאם נחשוד אותו שעובר איסור תורה שפיר אסור אף בחדרי חדרים. אמנם במקום שאף אם נאמר שעושה איסור הוא רק איסור דרבנן בזה שפיר נהי דגם בזה שייך מראית עין מ"מ זה רק בפני רואים אבל בחדרי חדרים מותר והביא כן בשם הרא"ש ז"ל ומהפלא שלא הביא שהדבר מפורש ג"כ בתוס' כתובות ד"ס וכל דברי הרא"ש בזה המה מתוס' הנ"ל. ומעתה לפ"ז שפיר אין קושי' מהטו"ז דבע"כ מיירי בפני הרואים כמ"ש בעצמו בסי' רמ"ג דזה רק במקום הרואים כיון דאף אם נחשוד אותו שהוא מלאכת ישראל אין כאן איסור תורה, רק איסור דאמירה לנכרי שבות וא"כ רק במקום רואים אסור להניחו לעשות מלאכה משום מ"ע והתוס' איירי מעיקר הדין ונ"מ בחדרי חדרים דבזה ל"ש מ"ע ומיושב קושית מעכ"ת:

ג') ובזה אמרתי להבין אמרי בינה דעת הי"מ שהביאו רש"י ותוס' בביצה ד"ט ע"א בהא דפליגי ב"ש וב"ה אי מוליכין את הסולם משובך לשובך קאמר הש"ס איכא דאמרי אר"ח אר"א מחלוקת ברה"י דב"ש אית להו הך דר"י א"ר דאפי' בחדרי חדרים אסור וב"ה לית להו אבל ברה"ר ד"ה אסור ופריך הש"ס לימא רב דאמר כב"ש ומשני תנאי הוא דתניא שוטחן בחמה אבל לא כנגד העם ר"א ור"ש אוסרים וכתב רש"י די"מ דהש"ס פריך על רב ומשני רב דתנאי הוא ולאו מילתא הוא דמאי רבותא דר"א ור"ש במקום ב"ה הא ב"ש נמי טובא הוו ואין הלכה כמותן וכן הקשו התוס' ובאמת שהדבר לפלא על המפורשים האלו ולא ראיתי למי מהאחרונים שיתרץ דבריהם. אכן עפ"י הנ"ל נראה לבאר דברי הש"ס ע"פ דרכם. דהנה בגוף קושית הש"ס דפריך לימא רב דאמר כב"ש יש להעיר הערה נכונה לכאורה. דהרי כבר העירותי ומצאתי שקדמני בזה הצל"ח בהא דדחיק הש"ס בלישנא קמא במה פליגי ב"ש וב"ה להך לישנא דברה"ר פליגי והרי יש לומר דאזלי לשיטתייהו דהרי בשבת צ"ה פליגי ר"א וחכמים במגבן דר"א מחייב חטאת והקשו התוס' דר"א דסובר דחייב במגבן א"כ יהא מותר לבנות ביתו ביו"ט דמתוך שהותר איסור בנין לצורך דהיינו במגבן דהוא משום בונה הותר נמי שלא לצורך ותרצו דאסור מדרבנן משום עובדא דחול. ומעתה עפ"ז יש לומר דאזלי לשיטתייהו דלב"ה דאית להו מתוך וא"כ כל איסורא דטיחת גגו הוא דרבנן ומשו"ה אין בזה מראית העין אפי' ברה"ר אבל ב"ש לשיטתייהו דלית להו מתוך וא"כ בטיחת גגו יש איסור תורה ושפיר שייך בזה מראית העין ומאי הקשה הש"ס לימא רב דאמר דלא כר"ח אולם הרי כבר הוכיח הש"ך ביו"ד סי' פ"ז סק"ו דגם באיסור דרבנן חיישינן למראית העין וא"כ אף לב"ה שייך מראית עין ושפיר הקשה הש"ס ללישנא קמא דר"ח בר"א מרב ומצאתי שקדמני בכ"ז הצל"ח בביצה שם אולם לא הביא דברי הש"ך רק כתב כן מדעתא דנפשי' דגם בדרבנן שייך מראית עין והוכיח ג"כ מהא דולא בזוג אע"פ שהוא פקוק כמו שהוכיח הש"ך. אמנם עדיין יוקשה לפמ"ש התוס' הנ"ל והטו"ז דאף דגם בדרבנן שייך מ"ע זה רק במקום רואים אבל בחדרי חדרים לא גזרינן בדרבנן משום מ"ע וא"כ מאי פריך הש"ס ללישנא בתרא דברה"ר כ"ע מודים דאסור ורק ברה"י פליגי ופריך לימא רב דאמר כב"ש. והרי כיון דמיירי ברה"י א"כ שוב שפיר יש לומר דכ"ע ס"ל כרב ורק דב"ש וב"ה אזלי לשיטתייהו דלב"ה דאית להו מתוך א"כ ליכא רק איסור דרבנן א"כ שפיר נהי דברה"ר אסור משום מ"ע מ"מ ברה"י מותר דבזה ל"ש האיסור בחדרי חדרים. אמנם ב"ש לשיטתייהו דלית להו מתוך וא"כ איכא איסור תורה ומשו"ה גם בחדרי חדרים אסור ומה פריך הש"ס אהך לישנא לימא רב דאמר כב"ש והקושי' נפלאה ותמה אני על הצל"ח שהקשה על קושית הש"ס בלישנא קמא ותירץ דגם בדרבנן שייך מ"ע וכנ"ל ולא העיר בזה דעדיין יוקשה קושיתו בהא דפריך הש"ס אלישנא בתרא. אכן בישוב הקושי' נראה בפשוט דהרי באמת בשבת צ"ה שם פליגי רבנן אר"א וס"ל דאין איסור משום בונה במגבן וא"כ לדידהו בע"כ דלכ"ע יש איסור תורה בבנין ביתו ובטיחת גגו ביו"ט וא"כ אליבייהו בע"כ א"א לומר דב"ה לשיטתייהו ומוכרחין לומר דב"ה אית להו דליכא מ"ע בחדרי חדרים אף באיסור תורה ג"כ וא"כ נהי דלר"א יש לומר דב"ה לשיטתייהו אבל כיון דלרבנן דפליגי על ר"א בע"כ ס"ל לב"ה דליכא מ"ע בחדרי חדרים מנ"ל לרב לומר דלר"א כך הוא ולעשות פלוגתא חדשה בין רבנן לר"א בשבת שם הרי יותר יתכן לומר דבזה לא פליג ר"א כלל על רבנן כיון שאין הוכחה דלר"א בע"כ כן הוא ורק דאליבי' נוכל לומר כן ולרבנן בע"כ דאין הדבר כן מנ"ל לרב לפסוק בהיפוך מרבנן ולומר דר"א חולק בזה ארבנן ושפיר הקשה הש"ס. ומעתה שפיר משני הש"ס תנאי הוא והיינו הך דשוטחן בחמה כו' ור"א ור"ש אוסרים והרי מפורש דר"א ור"ש סוברים דשייך מ"ע גם בחדרי חדרים. ומעתה סובר רב דר"א ורבנן לשיטתייהו אזלי דר"א דס"ל בשבת צ"ה שם דחייב במגבן משום בונה וא"כ אליבי' אין איסור תורה בטיחת גגו ביו"ט ולק"מ מב"ה דשפיר שם דרק מדרבנן ל"ש איסור מ"ע בחדרי חדרים ומשו"ה סובר דבאיסור תורה שפיר אסור בחדרי חדרים. ורבנן לשיטתייהו דפליגי שם בשבת אר"א וסוברים דאיסור תורה יש בטיחת גגו ביו"ט וא"כ אליבייהו מוכח מב"ה דאף באיסור תורה אין איסור בחדרי חדרים ואזלי לשיטתייהו ר"א ורבנן וא"כ שפיר רב אתי כב"ה ורק מה דמתירים ב"ה משום דאזלי לשיטתייהו ומבואר דברי הש"ס כפירוש הי"מ הנ"ל והבן הדבר כי קצרתי:

ד') אכן בגוף ראיות הש"ך והצל"ח דגם באיסור דרבנן שייך מראית העין מהא דולא בזוג אע"פ שהוא פקוק. הנה לענ"ד נראה בדעת הפוסקים הסוברים דבדרבנן ל"ש מ"ע שהביאם הש"ך שם שלא יוקשה עליהם מש"ס מפורש הנ"ל. דהנה לכאורה יש להעיר בהא דשבת דמיחזי כמאן דאזיל לחינגא לפמ"ש המקנה בקו"א לאה"ע סי' מ"ה דאיסור מתנה בשבת ויו"ט אין איסור מצד הנותן דאסתלוקי רשותא שרי ורק מצד הקונה יעו"ש. ולכאורה נראה דה"ה במקח וממכר ג"כ אין האיסור מצד המוכר וא"כ מהו החשד דאזיל לחינגא למכור הרי אין איסור מצד המוכר. הגם שיש לומר בפשוט דהרי במכירה המוכר זוכה בהמעות הניתן לו בעד דבר הנמכר וא"כ אסור מצד זכיית המעות ודברי המקנה נאמרים רק במתנה שאין הנותן זוכה בשום דבר. אבל היותר נראה עפמ"ש זה כבר בקונטרסי לסוגי' דר"פ האיש מקדש ליישב דברי הה"מ בפ"א מה' אישות שכתב שם דבדרבנן לאו כ"ע זהורי והקשה המגיה שם דדבריו סותרים עצמם למ"ש בעצמו בפ"ד ממלוה ולוה בטעם דאין תולין ברבית מאוחרת משום דאחזוקי אינשי ברשיעי לא מחזקינן אף דהוה רק דרבנן. וכתבתי דלא מיבעיא. לדעת הברית אברהם בתשובה דמכשיל את חברו באיסור דרבנן עובר באיסור תורה דלפ"ע דלא גרע ממשיא עצה שאינה הוגנת. וא"כ ברבית דיש ג"כ איסור דלפ"ע א"כ גם ברבית דרבנן הוה איסור תורה אמנם בביאת איסור ל"ש איסור דלפ"ע כמ"ש הגאון מוהרצ"ה בתשובות נובי"ק אה"ע סי' פ"א. רק אף אם נאמר דגם איסור דלפ"ע באיסור דרבנן הוא רק מדרבנן ג"כ נכון הדבר לפמ"ש המל"מ בפ"ד ממלוה ולוה דתרי איסורי דרבנן חמורי כאיסור תורה א"כ בזה איכא ב' איסורי דרבנן איסור רבית דרבנן ואיסור לפ"ע דרבנן והוה כאיסור תורה ושייך חזקה וכ"ז ל"ש בביאת פנוי' וכדברי הגאון מוהרצ"ה הנ"ל והארכתי שם בזה. ומעתה כמו כן אני אומר בנ"ד דנהי שהמוכר אינו עובר ט"מ כיון שהלוקח עובר א"כ גם המוכר עובר עכ"פ באיסור לפ"ע והוה איסור תורה, וא"כ שפיר אנו חושדים אותו באיסור תורה. ובאמת לפ"ז גוף דברי המקנה תמוהים דהרי עכ"פ עובר המשלח באיסור דלפ"ע שמכשיל להמקבל. ועכ"פ יצא לנו דבמכר יש איסור תורה להמוכר מכח לפ"ע. ואולם עדיין יש לומר שמא ימכרנו לנכרי שאין הנכרי עובר ג"כ וליכא בזה לפ"ע וא"כ אין בזה חשש מראית עין דאף אם נאמר דאזיל לחיננא מ"מ שמא רוצה למוכרו לנכרי ואין בזה חשד ברור. ואולם הרי שם בש"ס בשבת מבואר ולא בחמור בזוג שלו וא"כ הרי מבואר בע"ז ט"ז דאין מוכרין בהמה גסה לנכרי וממ"נ יש איסורא ושפיר שייך מראית עין. ועוד נראה דבאמת הדבר ברור דהמקנה לא קאמר זה במכר רק במתנה דבמכר יש חשש שמא יכתוב דהרי לכאורה דברי המקנה תמוהים דנה דאיסור הוצאה מרשות לרשות ל"ש במחנה מ"מ הרי הרמב"ם נתן טעם במכר בשבת דאסור משום שמא יכתוב וא"כ זה שייך גם בנותן וא"כ ליתסר מטעם זה ובע"כ דסובר המקנה דטעם זה רק במקח וממכר ולא במתנה וא"כ עכ"ש במקח וממכר בודאי עובר המוכר בא באיסור דשמא יכתוב וא"כ ממ"נ איכא ב' איסורי דרבנן איסור דשמא יכתוב ואיסור דלפ"ע והוה הרי איסורי דרבנן אף אם נאמר דרק מדרבנן עבר באיסור לפני עור באיסור דרבנן מ"מ יש ב' איסורי דרבנן והוה כאיסור תורה ושפיר בה"ג אסור מ"ע מה תאמר שמא ימכרנו לנכרי וליבא רק איסור מכירה ולא איסור דלפ"ע אמנם הרי בזה שוב אסור באיסור דאין מוכרין בהמה גסה לעכו"ם וממ"נ עובר בב' איסורי דרבנן והיה באיסור תורה אמנם באיסור דרבנן שפיר ל"ש מראית עין. ובפרט אם נאמר דלא כהמקנה הנ"ל כמבואר להיפוך ברמב"ם פ"ו מה' מכירה ה"ז כמו שהביאו האחרונים א"כ בל"ז יש במכר ב' איסורי דרבנן איסור הוצאה מרשות לרשות ושבות דשמא יכתוב ושפיר הוה כאיסור תורה ומיושב קושית הש"ך ודוק:

ה') ובזה נראה ליישב קושית התוס' ורש"י בביצה ל"ז בהא דקאמר שם הש"ס בטעמא דאין מקדישין ומחרימין גזרה משום מקח וממכר והרי הוה גזלג"ז דאיסור מקח וממכר בשבת הוא רק דרבנן. ולהנ"ל מיושב עפמ"ש אחי הגאון הצדיק מאשפצין זצ"ל בתשובה אחת שהשיב לי לחדש דהא דאין גוזרין גזל"ג היא רק היכא שבגזרה הראשונה יש רק טעם אחד לאיסורא בה"ג הוה רק דרבנן ואין גוזרין גזל"ג. אכן אם בגזרה הראשונה נגזרה מחמת ב' טעמים א"כ בגזרה הראשונה יש ב' איסור דרבנן והוה ד"ת ושפיר גזרינין גזל"ג עכ"ד והאריך בזה. וא"כ בנ"ד במקח וממכר דיש בזה ב' איסורי דרבנן מחמת טעמא דהוצאה מרשות לרשות או מטעמא דשמא יכתוב ובפרט דיש בזה ג"כ איסור דלפ"ע וא"כ בה"ג שפיר גזרינן גזל"ז ומיושב קושית רש"י ותוס' הנ"ל:

ו') אולם בגוף הדבר נראה לענ"ד דאיסור דרבנן שיש בו ב' טעמים אינו רק איסור אחד ואינו נקרא איסור תורה רק בהזדמן יחד ב' איסורי דרבנן שונים זמ"ז אבל בכה"ג הוה רק דרבנן. ונראה להביא ראי' לזה דהנה לכאורה מפורש בש"ס דיש לחלק בזה בע"ז כ"א ע"א קאמר הש"ס כמ"פ שדה דאית בהו תרתי גזרו רבנן בתים דלית בהו תרתי לא גזרו רבנן ומבואר החילוק בין אם נגזר מחמת ב' טעמים או רק מטעם אחד. אכן באמת אין משם ראי' דשם מבואר רק דבתחילת הגזירה אם הי' לחז"ל ב' טעמים נראה להם יותר לגזור בדבר ואם להם רק טעם אחר הי' נראה להם בזה להקל ולא לגזור. אבל אחר שכבר גזרו ואסרו הדבר לא מצינו בשם שיש חילוק בין האיסורים בזה אמנם כן נראה דאדרבה משם יש ראי' דאין חילוק דהרי הש"ס הקשה שם מ"ש מכירה דלא משום מכירה דא"י א"ה משכירות נמי נגזור ומשני דהוה גזל"ג ופריך והא שכירות שדה בסוריא דגזל"ג היא וקא גזרינן ומשני התם לאו גזרה הוא קסבר כיבוש יחיד שמי' כיבוש שדה דאית בה תרתי. גזרו בה רבנן בתים דלית בהו תרתי לא גזרו בהו רבנן יעו"ש ומעתה כיון שבע"כ נצרך לחלק בין אית בהו תרתי או לא מה הוצרך לתרץ דהתם לאו גזרה דקסבר שמי' כיבוש הרי אף אם לאו שמי' כיבוש מ"מ כיון דשכרות בתים בארץ ישראל ושדות הוא מחמת גזרה דמכירה א"כ בבתים דרק חדא וא"כ השכירות הוה גזרה ואם נגזור בסוריא משום שכירות דא"י הוה גזל"ג. אמנם בשדה דבארץ ישראל נגזרה השכירות משום ב' גזרות כיון דבמכירה איכא תרתי וא"כ הוה כדאורייתא ושפיר גזרינן בסוריא משום שכירות בארץ ישראל ומדוע הוצרך לתרץ משום דקסבר כבוש יחיד שמי' כיבוש. וע"כ דמוכח מזה כדברינו הנ"ל דבה"ג אין חילוק בין האיסורים ואף בה"ג הוה גזל"ג ומשו"ה הוצרך לתרוצי דשבר שמי' כיבוש וזה ראי' גדולה:

ז') ועכ"פ זה מפורש בסוגי' דע"ז הנ"ל דבתחלת הגזרה שפיר חילקו חז"ל בין אם הגזרה מחשש ב' איסורים או איסור א' וכנ"ל. ובזה יתיישב לנו קושי' עצומה שקשה לי בהא דסוכה מ"ב הנ"ל דפריך טלטול בעלמא ומשני אמר רבה שמא יעבירנו והרי כתבו רש"י ותוס' ביצה י"ב דאיסור מוקצה היא מחמת גזרה שמא יוציא והביאו משבת קכ"ד דמפורש שם דטלטול משום הוצאה היא יעו"ש ובאמת דדבריהם סתרו למ"ש בביצה ד' דמוקצה אין לו עיקר בדאורייתא ולא ראיתי מי שיעיר בזה. ועכ"פ אם נאמר דטלטול מגזרת הוצאה הוא כמפורש בשבת. וא"כ מה הקשה הש"ס טלטול בעלמא היא והרי נגזר מגזרה דהוצאה ואי דהש"ס סובר דמחמת גזרה זו אין לבטל כל ישראל ממצות לולב א"כ מה הועיל רבה בתירוצו דגזרה שמא יעבירנו הרי גם איסור טלטול הוא מחמת זה ואעפ"כ הקשה הש"ס ומה הוסיף הוא בתירוצו והקושי' עצומה מאוד ובשלומא לשיטת תוס' ביצה ד' הנ"ל דמוקצה אינו משום דאורייתא שפיר תירץ רבה שיש בזה גזרה דאורייתא וכן נראה מפירש"י בסוכה שם אבל למ"ש בביצה י"ב קשה מאוד ותמה אני שלא העירו בזה המפורשים. אכן בהנ"ל נראה לתרץ, דהנה כבר הקשו רש"י ותוס' שם בהא דשמא יעבירנו דלא קאמר משום שמא יוציאנו לרה"ר ותירצו תוס' דיש הכירא מרה"י לרה"ר ולא יטעה בזה וליכא למיגזר יעו"ש. אכן עדיין קשה דהרי כבר כתב הטו"א במגלה ד' דעיקר החשש דשמא יעבירנו הוא דישכח שהוא שבת יעו"ש וא"כ שוב קשה מדוע לא קאמר שמא יוציאנו והחידוש שהטו"א לא הביא דברי התוס' דמבואר שלא כפירושו. ועוד דהרי מבואר בש"ס הנ"ל דאיסור מוקצה משום הוצאה הוא א"כ הרי דגזרינן משום הוצאה ושוב קשה קושיתם הנ"ל. אכן לענ"ד נראה דבאמת בלשון רבה דקאמר שמא יטלנו בידו וילך אצל בקי בזה מפורש החשש דהוצאה דבודאי האתרוג והשופר ומגלה המה בבית וא"כ בזה שנוטלו בידו והולך אצל בקי א"כ ממילא מוציאו מרה"י לרה"ר, וא"כ באמת מפורש בדברי רבה גזרה דהוצאה ורק שקשה א"כ מדוע צריך ג"כ לגזרה דשמא יעבירנו הרי סגי בגזרה זו דיוציאנו מרשות לרשות. אכן נראה דבאמת הש"ס דהקשה דטלטול בעלמא הוא הכונה אף דבאמת חז"ל עקרו דבר תורה בשוא"ת מחמת איסור חז"ל וכמו שהקשיתי למעלה מהא דר"ה ל"ג. וכן מצינו בערל והזאה ואולם זה רק במקום שנוגע לאדם פרטי אבל בכאן דיבטלו כל ישראל ממצות לולב עי"ז נהי דטלטול הוא מגזרת הוצאה מ"מ אין מהראוי לבטל כל ישראל ממצות לולב מחמת גזרה זו וע"ז משני אמר רבה גזרה שמא כו' ויעבירנו ד"א ברה"ר והיינו מלבד הגזרה דהוצאה שזה הזכיר גם המקשן בקושיתו דטלטול הוא דהאיסור משום הוצאה כדברי הש"ס בשבת הנ"ל הוסיף הוא ג"כ הטעם דיעבירנו ד"א ברה"ר וא"כ בה"ג דיש בזה ב' גזרות גזרינן גם בכה"ג ומיושב קושיתי הנ"ל בצירוף קושית התוס' הנ"ל ודוק בזה:

ח') ויש להמתיק הדבר ביותר דכבר הקשיתי על תירוץ התוס' דלא יטעה להוציא מרה"י לרה"ר דהרי החשש הוא שישכח שהוא שבת וכדברי הטו"א. ועוד דהרי מפורש בש"ס דאיסור טלטול משום הוצאה הוא הרי דגזרינן כה"ג. ונראה דבאמת בזה דברי התוס' ברורים דל"ש לומר שישכח שהוא ברה"י וא"כ בע"כ דהגזרה היא רק שמא ישכח שהוא שבת וא"כ הרי כבר כתב הטו"א שם בעצמו דזה חשש רחוק דישכח שהוא שבת וא"כ יוקשה באמת מדוע אסרו טלטול. אולם נראה עפמ"ש הישויע"ק ז"ל ביו"ד סי' ט"ו דבתקנה הנוגע לכל העולם חיישינן גם למיעוטא דבכל העולם בודאי יהי' המיעוט ג"כ וחששו חז"ל לתקן הדבר יעו"ש. וא"כ אומר אני גם באיסור מוקצה אף דהדבר ל"ש שישכח שהוא שבת מ"מ כיון דהדבר נוגע לכל העולם חששו חז"ל גם להמיעוט ומשו"ה אסרו טלטול מוקצה. ומעתה כ"ז רק בכל מוקצה דהוא רשות שפיר חשו חז"ל לתקנת המיעוט אכן בסוכה שם שפיר פריך הש"ס טלטול בעלמא הוא והיינו אף דהוא אסור מגזרה שמא יוציא מ"מ הוא רק לתקנת המיעוט וא"כ כ"ז בדבר הרשות. אכן במצות לולב שפיר קשה דהרי התוס' בפסחים פ"ט ע"א הקשו דהאיך יכנוס לידי ספק כרת ע"י דשמא יהי' נותר וכדומה, ותירצו הואיל ורובם יעשו שלא כהוגן מוטב להכניס לספק כרת. וא"כ גם בנ"ד אף שאינו כרת קשה בשביל דאולי המיעוט יבאו לידי איסור בשוגג יעשו רובם שלא כהוגן וימנעו ממצות עשה דאורייתא ובזה ל"ש תירוץ התוס' בפסחים שם דאדרבה בכאן רובא דרובא עושים שלא כהוגן בשביל המיעוט ואינו דומה להא דר"ה ל"ג דהוא באדם פרטי אמנם כאן דנוגע לכל העולם שפיר הקשה הש"ס ומיושב קושיתו הנ"ל. והנה בהא דשמא יעבירנו ג"כ קשה מאד לפי דרכינו דעיקר קושית הש"ס דהאיך נבטל כל ישראל ממצות לולב בשביל המיעוט שאולי יבאו לידי איסור עדיין יוקשה מה תירץ רבה שמא יעבירנו הרי זה רק מיעוט שאינו מצוי בישראל שלא יהי' בקיאים ובשלומא במגלה יש לומר דאינם בקיאים בחסרות ויתרות וקרי וכתיב שזה צריך הקורא לזכור וזה אולי הרבה אינם בקיאים וכן בשופר יש לומר ג"כ שמא הואיל והוא חכמה נמצאים הרבה שאינם בקיאים. אבל בלולב באמת כל ישראל בקיאים בזה ורק מיעוטא שאינם בקיאים וא"כ זה הוא חשש רחוק מאוד שזה המיעוט שאינו בקי יעבירנו ד"א ברה"ר וא"כ שוב יוקשה בשביל המיעוט שאולי יעשו שלא כהוגן יבטלו כולם ממצות לולב. ובפרט דהרי התוס' ביבמות קי"ט ע"א כתבו להקשות בהא דגזר ר"מ על הכותים בשביל מיעוט שנתקלקלו דאם מיעוט הוחזק כל כותים מי הוחזקו וכתבו דשם שהמה אומה אחת ואין נזהרין במצות ואולם גבי ישראל כתבו תוס' שם דאמרינן אם הוא הוחזק כל ישראל מי הוחזקו ואפי' לר"מ לא גזרינן יעו"ש. וא"כ קשה מאוד בהא דשמא יעבירנו דהוא בשביל המיעוט האיך אסרו לכל ישראל ומה תירץ הש"ס. אמנם נראה עפמ"ש הר"ן בחולין ס"ג דתרי מיעוטי הוה כרוב וכ"כ תוס' בב"ב צ"ז ע"א דתרי מיעוטא הוה פלגא ופלגא יעו"ש. וא"כ שפיר משני הש"ס כיון דעיקר קושית הש"ס דגזרה דהוצאה היא רק מיעוטא וא"כ כיון שיש עוד חשש דיעבירנו אף דהוא ג"כ מיעוט מ"מ בהצטרף אל המיעוט דטלטול הוה ב' מיעוטא והוה רובא או פו"פ עכ"פ ושפיר גזרי. ומיושבים כל הקושית דבאמת הטעם דהוצאה מבואר בדברי המקשן והמתרץ הוסיף הטעם דיעבירנו וגם דברי התוס' מיושבים מכל הקושית דבשלומא אי הוצאה אפשר גם ביודע שהוא שבת הי' ג"כ מקום לומר דיש ב' מיעוטי בגזרה דהוצאה גופה מיעוט שיוציאו אף שיזכרו בשבת ומיעוט שישכחו בשבת אבל כיון שאם יזכור שהוא שבת לא יטעה להוציא וא"כ הוה רק מיעוט א' א"כ בשביל זה אין כדאי שיעשו רובם שלא כהוגן ומשני שפיר דיש עוד מיעוט דיעבירנו וכנ"ל ומיושבים כל קושיות על התוס' וקושית התוס' גופא ויבואר הסוגי' באר היטב ודוק כי קצרתי בזה והוא דרך חדש בביאור הענין. ועיין כעין זה בתוס' ע"ז ל"ו ע"א בענין שמן דגזור משום חתנות ומשום זליפת כלים אף דכל טעם בפ"ע אין בו כדאי לגזור בשבילו דנוטל"פ מותר וגם ל"ש חתנות בשמן מ"מ גזרו משום ב' הטעמים ביחד יעו"ש והוא כדברינו בעזה"י:

ט') ואציגה פה ב' גרגרים בענין איסור מראית עין שאמרתי כעת בעיוני בדברי מעכ"ת. (א') בש"ס יבמות דף י"ד ע"א ודקארי לה מאי קארי לה סד"א משום חומרא דשבת כמקום אחד דמי. ומעודי לא הבנתי מה זה ועל מה זה יהי' נקרא משום חומרא דשבת כמק"א ושום מפורש לא ביאר הדבר. אכן לענ"ד נראה, דהנה בגוף הדבר שמחלק הש"ס בהך דלא תתגודדו דהוא רק במקום אחד ולא בב' מקומות נראה הטעם דענין לא תתגודדו הוא רק כשנראה לעין כל אגודות אגודות וזהו רק במקום אחד אבל בב' מקומות דאותם שתמה הגאון אין ויואייו אא יינהו מקומם וכן אותם שהמה במקום יויוניו ויויאיזי היוז לירג בתו"י הנדפסים בש"ס ווילנא ביגיזויז יזש שיויי תו הא דפריך הש"ס והא איכא שמעא היינו שהוא רואה רבו עושה כאן כך וכאן כך יסבור שמותר לוופויז אגודות אגודות ומפני דמודע לשמעא יעו"ש. והנה לפי"ז לכאורה יש להעיר הרי גם בב' מקומות יש לחוש לאורחים הבאים להתם ולהכא ויראו כאן עושים כך וכאן כך ויסברו דמותר לעשות אגודות אגודות כמו הך דשמעא ובזה ל"ש לומר דמודע להו. ואולם כבר הביא התויו"ט בפ"ג דשבועות מ"א בשם הירושלמי דלא חיישינן לעוברים ושבים מפני מראית העין אלא לבני עירם וא"כ משו"ה ל"ש בזה איסור מראית העין:

ואולם הב"י באו"ח סי' רמ"ד הביא בשם הפוסקים דחיישינין בשבת לאורחים הבאים וכן פסק רמ"א שם וכבר העיר המג"א בסק"ו שם מהך דירושלמי וכתב דבשביעית הקילו. ומעתה נראה דהמקשה הי' סובר דאדרבה בשבת החמירו לחוש גם לאורחים מפני מראית העין וא"כ שפיר הקשה דסד"א משום חומרא דשבת כמקום אחד דמי ומשו"ה הקשה. ואולם המתרץ תירץ לו דמקומות מקומות שאני והיינו כתירוץ המג"א דבאמת אין כאן חומרא בשבת ורק בשביעית הקילו ואעפ"כ ל"ש בב' מקומות איסור לא תתגודדו משום מראית עין דזה שייך רק במקום שהאורח הבא מכל מקום יראה הדבר ויחשוד שפיר חיישינן לאורחים כמו בהך דסי' רמ"ד והך דשביעית. אכן בהך דלא תתגודדו דעיקר החשש רק שמא יבא אורח אחד במקום הזה מקודם ואח"כ במקום השני ולזה לא חיישינן דזה ב' חששות דהרי יוכל להיות שהאורחים יהי' ג"כ ממקומות שנוהגים כבמקום הזה והרי זה דומה לדברי הגאון יד אפרים באו"ח סי' תנ"א סעיף א' שחילק בין כלי פסח דמותרים לעמוד במקום גבוה כל השנה וכלי חמץ בפסח אסורים משום דבזה צריכין לחשוש ב' חששות ולזה לא חיישינן יעו"ש והוא ממש כהך. ומבואר דברי הש"ס הנ"ל ודוק:

י') זהו חדא ועוד בה שני' בש"ס יבמות פ"ח ע"ב בתוד"ה א"ה כתבו הא דלא מייתי מרישא משום דאיכא למימר דבגט איירי ודבריהם תמוהים מאוד דהרי שוב יוקשה דהוה מחזיר גרושתו וכבר תמה בזה מהרש"א ז"ל ואדרבה בזה ל"ש לתרץ כרבי יוסי בן כיפר והיא תמוה עצומה. והנה הב"ח ז"ל בהגהותיו שם כתב לתרץ דהיכא דיש לומר דעשה בהיתר לא חשדינן לי' שעשה באיסור וא"כ בארוסה דיש לומר דסובר כר"י ב"כ שפיר שייך לומר כן אמנם בנשואה דאסורה לכ"ע בודאי נאמר דאין זה מחז"ג כלל דהגירושין הי' רק מחמת גזרה ואולם תמה מהא דקאמר הש"ס ונמצאת א"א יוצאת בלא גט הרי גם בזה בודאי נתלה דהי' בהיתר ותירוצו חסר. ולענ"ד נראה לבאר הדבר ונקדים לבאר דברי רש"י ז"ל בד"ה נמצא זה מחז"ג משנתארסה כלומר אתי למימר דמותר להחזיר גרושתו משנתארסה ואינו מובן מה בעי בזה ומאי קשיא לי' והב"ח שם בהגהותיו פירש ג"כ בדרכו הנ"ל ולענ"ד נראה לבאר הדבר יותר בדרכו של הב"ח ז"ל, דהנה בש"ס שם יש לדקדק דמקודם קאמר גזרה שמא יאמרו גירש זה ונשא זה וכן אח"כ נימא גירש זה וקידש זה ואולם אח"כ גבי מחזיר גרושתו קאמר נמצא זה מחזיר גרושתו משנתארסה ולא קאמר שמא יאמרו או נימא יין וצ' נמצא, ועוד יש לדקדק דמדוע האריך בלשון מחזיר גרושתו משנתארסה ולא קאמר סתם מחזיר גרושתו ולכן איו זיל ז"לצה בענין זה יש ב' חששות האחת דשמא ואו גיל אחרים להקל ולעשות כן דיסברו דמותר הדבר הואיל זז וו שמא עושה כן ואין מוחים בידו, השני משום ווי שש ויתן וואוז"ז דמו שאסור הדבר ורק יחשדו אותו שינוי ווה וא אוה דאסור בכמה מקומות משום זה והוו"יו יו"ז אא מבואר כעין החשש הראשון דעי"ז יסברו שמותר יעו"ש בבית א' מקצתו בנוי ומקצתו חלוץ וכן ביבמות ל"א ול"ב. והך חששא דמראית העין מבואר בכמה מקומות בש"ס. והנה נחקור לא החילוק שבין אלו הב' חששות. הנה התוס' כתבו ביבמות כ"ח ע"א דבמקום שהאיסור ברור אין חשש שיבאו להתיר הדבר יעו"ש. וא"כ נמצא דבאיסור א"א למשל אין שום חשש שיבאו להתיר איסור א"א עי"ז שהראשון מחזירה דשום איש לא יטעה לומר דא"א מותרת ורק במקום שיש למצוא צד היתר ואינה לפי ההלכה יש מקום לחשוש כן ולא באיסור ברור. ואולם איסור מראית עין שפיר שייך בזה ואדרבה. ואולם עוד חילוק יש בזה, דהנה כבר כתב הטו"ז ביו"ד סי' פ"ז ס"ק ד' דמשום מראית העין אסור רק לכתחילה ואין לאסור בדיעבד משום מראית העין. וא"כ הרי דמשום איסור מראית העין אסור רק לכתחילה ולא בדיעבד. ואולם מחמת החשש שמא יבאו להתיר שפיר גם בדיעבד אסור והנה לפ"ז הש"ס דקאמר שמא יאמרו א"א יוצאת בלא גט בזה א"א לומר דיטעו להתיר א"א ורק דהאיסור משום מראית העין ולזה קאמר שמא יאמרו וכן לקמן נימא כו' והיינו דהאיסור הוא רק משום דיאמרו דהמה עוברים באיסור. ולכאורה כיון דהאיסור רק משום מראית העין א"כ אין איסור בדיעבד שכבר נעשה וכאן הוה דיעבד ואולם הרי יש עצה לגרש והוה לכתחילה ומשו"ה צריכה גט ואולם גבי מחזיר גרושתו בזה שפיר יוקשה דנהי דאיסור א"א אפשר לתקן ע"י גט אבל אם הראשון מחזירה נהי דמראית עין מחמת א"א יש לתקן בגט. אבל איסור דמחזיר גרושתו דאין עצה וא"כ הרי כתבו תוס' בפסחים דף ל' דכלי חרס דא"א לתקן בהגעלה הוה דיעבד וא"כ כמו כן באיסור מחזיר גרושתו דאין עצה והוה דיעבד ובה"ג ל"ש לאסור משום מראית עין ובפרט דבאמת הרי הוא אשתו ואם נאסרנה עליו אין לך דיעבד גדול מזה ומשו"ה מותרת בגט דניתקן איסור דא"א שיש עצה. ואולם משו"ה דיקדק הש"ס בקושי' זו וקאמר נמצא זה מחזיר גרושתו משנתארסה והיינו דבזה שנחלקו ור"י ב"כ מתיר בה"ג ואם אנו רואים שחוזרת אליו נוכל ללמוד מזה דמחז"ג משנתארסה מותרת ובאמת אסורה לפי ס"ד דהש"ס ולהכי לא נקט הש"ס לשון ואמרו משום דאין הקושי' מכח מראית עין ורק דבאמת יבאו אחרים להתיר איסור עי"ז ובדיוק נקט משנתארסה. וזהו כונת רש"י ז"ל דקשיא לי' דהרי בזה הוא דיעבד ול"ש מראית עין וגם מדוע שינה הש"ס בלשון וכנ"ל ולזה כתב כלומר אתי למימר דמותר כו' ומבואר דברי רש"י ז"ל בדרכו של הב"ח וע"ז משני שפיר דבאמת מותר משנתארסה. וכ"ז באם נתארסה אכן ברישא דמיירי בנשואה ואיסור מחז"ג בזה ידוע לכל ולא שייך החשש דיבאו להתיר ורק איסור מראית עין שפיר הוה דיעבד ורק לענין איסור א"א דיש עצה בגט הוה לכתחלה אבל כשמגרשה ואיכא רק החשש דמראית עין באיסור מחז"ג בזה שפיר מותר הואיל והוה דיעבד גמור דאין עצה ומבוארים דברי התוס' בזה ואולי גם הב"ח כיון לזה ודוק:

והנני בזה ידידוש"ת באהבה. נפתלי הירץ באמבאך חופ"ק

תוכן העניינים

גבעת הלבונה

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה