אור ברסלב
גבעת הלבונה סימן כא

גבעת הלבונה· רבי נפתלי הירץ בומבאך

סימן כא

סימן כ

ב"ה ג' ואתחנן ז' אב תרצ"א סאמבר יצ"ו. כבוד אהובי חתני הרב הגדול עצום ורב בפלפול וסברא ישרה קולע על השערה כש"ת מו"ה יוסף מרדכי בלום שליט"א וכעת אבד"ק גאליגורא יצ"ו.

הגיענו קונטרסך אשר כוננת בדעת ותבונה תשובה על דברי תלמידי הרב מו"ה שיע מענדל עהרנבערג שליט"א מקראקא במכתבו אלי ודבריך נחמדים להשכיל והנני בזה לתשובתכם.

א') הבאתם דברי הירושלמי בפ"ג דמס' חלה ה"ה על המשנה דרפ"א דטבו"י המכנס חלות ע"מ להפריש ונשכו בש"א חיבור בטבו"י וב"ה אומר אינו חיבור וקאמר רשב"ל בירושלמי שם ממה דתנינן ב"ה אינו חיבור הדא אמרת שאין חייבין עליו משום טמא אוכל טהור ואין שום פירוש לדבריו ופירושו של הפ"מ שם תמוה מאוד ואינם מובנים כלל כאשר יראה המעיין. ואתה חתני חביבי פלפלת בזה בחכמה והבאת בשם רבך הגאון מטארנא ז"ל בספרו טל תורה שאינו תח"י שהגיה בדברי ירושלמי וגרם משום טהור אוכל טמא והכונה שאינו חייב בזה משום תרומה טמאה עכ"ד. ולענ"ד אין הירושלמי סובל פירושו מלבד דאינו מובן מהו הדא אמרת הרי הדבר מפורש במשנה דאינו חיבור ובודאי דאין חייבין עליו. ומלבד זה תמהני האיך אפשר לומר כן והרי בתרומה טמאה אין שום חיוב על אכילתה ואף לאו אין בה רק עשה כמפורש ביבמות ע"ג ע"ב משא"כ בתרומה יעו"ש. ואף באוכלה בטומאת הגוף אין חייבין עלי' בטומאתה כמפורש בחולין קי"ג מכ"ש בטהור שאוכל תרומה טמאה. והגם דתוס' בפסחים דף י' ע"א כתבו דחייבין כרת באכילת תרומה טמאה כבר תמה הצל"ח שם בדבריהם דאין שום חיוב בזה והגיה דצ"ל קודש ותמה דגם בקודש טמא אין חיוב כרת רק לאו ובתרומה טמאה רק עשה והניח בצ"ע. ולדעתי אם אפשר להגיה הי' נראה להגיה כך. דהנה יש לדקדק עוד בדברי תוס' שכתבו דהתרומה טמאה ודאית והאוכל במיתה ואם הכונה דהאוכל תרומה שנטמאת במיתה הי' להם לומר והאוכלה במיתה ומדוע כתבו והאוכל בלא ה'. ולכן נראה דהך והאוכל במיתה צ"ל בסוף דבריהם שכתבו ואם נגעו שניהם באדם אחד ונכנס למקדש חייב ע"ז סיימו והאוכל במיתה והיינו דאם טמא אוכל תרומה או קודש הוא במיתה וא"כ אם נגעו שניהם באדם אחד ואכל תרומה או קודש הוא במיתה וכ"ז לאלומי דבריהם דמשו"ה צריך האדם טבילה והזאה דיצויר שיבא לידי חיוב מיתה אם יגעו שניהם באדם אחד ונכנס למקדש או' אוכל בטומאתו ולזה כתבו רק והאוכל ולא קאי אתרומה טמאה רק על טומאת הגוף ומשום דזה שכתבו לענין ביאת מקדש הדבר תלוי במחלוקת הרמב"ם והראב"ד בפ"ג מב"מ הי"ג אי הנוגע בטמא מת חייב בביאת מקדש ועיין בכ"מ שם ולזה הוסיפו הך דוהאוכל במיתה דזה הוה אליבא דכ"ע כן נראה לענ"ד לפרושי ד' התוס' שלא יהיו מוקשים כ"כ. ועכ"פ זה ברור דאין שום חיוב בתרומה טמאה ורק איסור עשה וא"כ א"א לפרושי בדברי ירושלמי כפירושו. מלבד דקשה להגיה:

ב) והנה תלמידי הרב הנ"ל הקשה על דברי הר"ש בטבו"י שם בד"ה מקרצות דחלות לב"ה אינו חיבור לא בטבו"י ולא בשאר טומאות מדברי הירושלמי הנ"ל דקאמר רבי יוחנן על הך ראי' דר"ל שניא היא בטבו"י דכתיב בי' טהור וטמא יעו"ש מפורש דלב"ה רק בטבו"י אין חלות חיבור ובשאר טומאות הוה חיבור עכ"ק תלמידי הנ"ל ובאמת שהיא קושיא עצומה. ואתה חתני הארכת בישוב הדבר והעלית דזהו באמת פלוגתת ר"י ור"ל בירושלמי שם ור"ל מפרש כפירוש הר"ש דבחלות אף בשאר טומאות ל"ה חיבור והר"ש מפרש כר"ל, ואולם הקשית דמדוע פוסק הר"ש כר"ל הרי כללא כייל הש"ס ביבמות ל"ו הלכה כר"י גבי ר"ל עכ"ק. והנה זה יש לתרץ דהנה הכ"מ בפ"ה מיסוה"ת ה"ה תמה על הרמב"ם שם שפסק דאפי' אם יחדו להם אחד אין מוסרין רק אם חייב מיתה כשבע בן בכרי דהרי פליגי בזה בירושלמי ר"י ור"ל וסובר ר"י דאף אם אינו חייב מוסרין ור"ל פליג ואיך פוסק הרמב"ם כר"ל הרי הלכה כר"י גבי ר"ל יעו"ש. ולענ"ד נראה להביא ראי' מכאן להנובי"ת אה"ע סי' נ"ו דהא דרב ור"י הלכה כר"י אולי שייך רק במה דפליגי בתלמוד בבלי ולא במה דנחלקו בירושלמי ע"ש שנסתפק בדבר. ועפ"ז ממילא גם הך דר"י ור"ל הלכה כר"י הוא ג"כ רק במה דפליגי בבבלי וא"כ שפיר פסק הרמב"ם ז"ל כר"ל דבמה דפליגי בירושלמי ל"ש הכלל הזה ומיושב קושית הכ"מ. וא"כ גם קושייתך מיושבת דשפיר פוסק הר"ש כר"ל בזה:

ג) ואמנם יפה עשה הנוב"י שכתב הדבר בדרך ספק דבאמת הדבר מפורש להיפוך ברא"ש בסוף יומא שכתב בפירוש לענין תפלת נעילה שנחלקו בזה רב ור"י בירושלמי דהלכה כר"י דרב ור"י הלכה כר"י מבואר דגם במה דפליגי בירושלמי הלכה כר"י. ועיין בב"י או"ח סי' תרכ"ג שכתב גם בדעת הרמב"ם דפוסק כר"י שם ואמנם דבריו סתראי למ"ש בעצמו בכ"מ בפ"א מה' תפלה ה"ז דהרמב"ם פוסק כרב בהך דנעילה ורק שהביא שם הגירסא שמואל במקום ר"י יעו"ש. ואולם לכאורה נראה ראי' לדברי הנוב"י מדברי רמב"ם בפ"ח מה' מלכים ה"ב דביאה ראשונה ביפ"ת היא בגיותה קודם כל המעשים ותמה הכ"מ שם דהרי בירושלמי פליגי בזה רב ור"י ור"י סובר דב"ר הותרה רק לאחר כל המעשים ורב ור"י הלכה כר"י ומדוע פוסק הרמב"ם כרב יעו"ש בכ"מ. והגם דמד' הכ"מ מפורש שלכ"ד הנוב"י מ"מ מדברי הרמב"ם יש לכאו' ראי' להנוב"י דבזה יתיישב קושית הכ"מ דשפיר פסק כרב דהכלל ל"ש במה דפליגי בירושלמי וכנ"ל:

אמנם נראה דאין ראי' מזה. ונראה ליישב שי' הרמב"ם בזה. דהנה בקידושין כ"א פליגי רב ושמואל אי כהן מותר ביפ"ת ואיכא ב' לשונות לל"ק בב"ר כ"ע לא פליגי דמותרת כי פליגי בב"ש רב אמר מותר הואיל ואשתרי אשתרי ושמואל אמר אסור דהא הו"ל גיורת וגיורת לכהן לא חזיא. וא"ד בב"ש כ"ע לא פליגי דאסורא דהו"ל גיורת כי פליגי בב"ר יעו"ש בש"ס. והתוס' הקשו בהא דמפלגינין בין ב"ר לשני' והרי בשפחה לא מפליג בין ב"ר לב"ש יעו"ש ולענ"ד נראה ליישב. דהנה הרשב"א בחידושיו הקשה בהא דבב"ש אסור לל"ק ולל"ב לשניהם אסור מדוע באמת לא נאמר בזה הואיל ואשתרי אשתרי יעו"ש. והנראה דהנה כבר דקדקתי בחידושי לקידושין שם דקדוק:

עצום בלשון הש"ס שם דהו"ל גיורת וגיורת לכהן לא חזיא וכי לאב לא ידענו דהיא גיורת ומ"מ סובר דמותר משום הואיל ואשתרי וא"כ הי' צריך הש"ס לומר הטעם מדוע ל"א בזה הואיל ואשתרי ועוד דמשמע דאם היתה בגיותה היתה מותרת ולכאורה אדרבה. ולא ראיתי מי. שיעיר בזה. וכתבתי לבאר הדבר בפשוט עפמ"ש התוס' בסוגיין בישוב הקושיא דמשו"ה בש"כ לא מפלגינן בין ב"ר לב"ש משום דבשפחה גם בישראל הותר האיסור דל"י קדש א"כ ה"ה בכהן. אבל ביפ"ת דהא דשריא בישראל אין כאן חידוש דאף שמתגיירת בע"כ עשאה הכתוב כגיורת גמורה ורק בכהן איכא איסורא ומשו"ה ב"ש אסורה יעו"ש. ומעתה דברים האלו המה תפוחי זהב בלשון הש"ס. ונבאר מקודם דבריהם דלכאורה אין הבנה לדבריהם דהרי עכ"פ שייך לומר הואיל וב"ר הותרה גם ב"ש הותרה ואולם כונתם דיש ב' מיני הואיל ואשתרי. בין ב"ר לשניה הואיל וב"ר הותרה גם ב"ש הותרה. וגם ביאה זו גופה הואיל והותר איסור א' שיש בה הותר גם איסור השני. ומעתה בשפחה דגם ב"ש אסורה באיסור קדש ואיסור זה הותר בישראל ובכהן ורק דתרצה לומר דאיסור זונה תעכב בזה אמרינן הואיל ואשתרי איסור קדש באותה ביאה גופה הותרה ג"כ איסור זונה. אמנם ביפ"ת דבב"ש אין שום איסור לישראל ואתה מוכרח לומר הואיל ואשתרי ב"ר אשתרי גם ב"ש בזה שפיר ל"א הואיל ואשתרי אשתרי דזה ענין אחר לגמרי מהואיל ואשתרי איסור זה אשתרי גם איסור אחר וז"ב בכונתם. ודבר זה רמז הש"ס בדקדוק לשונו דהא הו"ל גיורת וא"כ בישראל אין כאן חידוש וליכא כעת שום איסור רק לכהן היא דלא, חזיא אבל לישראל חזיא ול"ש ביה הואיל ואשתרי איסור זה ורק תצטרך לומר כואיל ואשתרי ב"ר אשתרי גם ב"ש הואיל כזה לא סבירא לי' ומיושב קושית הרשב"א בצירוף הדיקדוק הנ"ל כ"ז כתבתי בחידושי והארכתי עוד בזה:.

אכן כעת נראה לענ"ד בישוב הדבר דהנה הדבר ברור לענ"ד דהואיל ואשתרי אשתרי שייך רק באותו גוף שהותר ב"ר הותר גם ב"ש אבל אם הותר איסור אחד בגוף אחד ל"ש לומר עי"ז גם בגוף אחר הואיל ואשתרי אשתרי דהאיך מועיל מה שהותר בגוף זה לגוף האחר וז"ב מאוד ומעתה נראה לפ"מ שפסק הרמב"ם הנ"ל דב"ר היא בגיותה וב"ש היא בגירותה וא"כ הרי קאמר הש"ס ביבמות כ"ג ע"א לכי מגיירא גופא אחרינא היא יעו"ש מבואר מזה דאחר הגירות נחשבת כגופא אחרינא וא"כ משו"ה ל"ש בזה הואיל ואשתרי אשתרי דבב"ר היתה בגיותה וכעת שנתגיירה איננה כבר אותה הגוף שהותרה בב"ר וגוף הזה לא הותר לו בשום פעם ובזה ל"ש הואיל ומיושב קושית הרשב"א הנ"ל. וזה הכונה בדברי הש"ס דהא הו"ל גיורת והיינו שהרי כעת בב"ש גיורת היא והויא גופא אחרינא ומשו"ה ל"ש הואיל וכונת הש"ס בזה לתרץ קושית הרשב"א ז"ל. ומעתה מיושב ג"כ קושית התוס' דכ"ז שייך ביפ"ת אמנם בשפחה דלא נעשית גופא אחרינא בין ב"ר לב"ש שפיר אין חילוק בין ב"ר לב"ש ומש"ה לא חילקו בשפחה רק ביפ"ת וכנ"ל:

ובזה נראה לבאר סברת הפלוגתא דרב ושמואל לל"ק דרב סובר דאמרינן הואיל ואשתרי ושמואל חולק ואינו מובן טעם פלוגתתם. ולהנ"ל נראה לבאר דהנה גוף הא דאמר הש"ס ביבמות שם דלכי מגיירא גופא אחרינא היא נראה הכוונה עפ"מ דמבואר בש"ס בכ"מ דגר שנתגייר כקטן שנולד דמי וא"כ משו"ה גופא אחרינא היא כיון שהוא כקטן שנולד מחדש וז"ב. ואולם גוף הדבר אי כקטן שנולד דמי פליגי בזה רחב"ג ורבי יוסי ביבמות מ"ח ע"ב כפי שביארו תוס' בסנהדרין ע"א ע"ב ד"ה בן יעו"ש. וכן נראה לכאו' דפליגו בזה ר"י ור"ל ביבמות ס"ב לענין אי קיים פ"ו וסובר ר"י דקיים ור"ל סובר דלא קיים דכקטן שנולד דמי ומוכח לכאורה דר"י אינו סובר דכקטן שנולד דמי. וא"כ כיון דקיי"ל כר"י מוכח לכאורה דלא קיי"ל כהך דקטן שנולד דמי. אמנם התוס' שם בד"ה ר"י אמר כתבו דרק בזה סובר כן ובשאר דברים גם הוא מודה דכקטן שנולד דמי יעו"ש. ועכ"פ רחב"ג ור"י פליגי, בזה כמ"ש תוס' הנ"ל. ומעתה נראה דבזה פליגי רב ושמואל דרב סובר דל"א כקטן שנולד דמי בכל דבר ומשו"ה לא הוה כגופא אחרינא ושפיר שייך לומר הואיל ואשתרי אשתרי. ושמואל סובר דכיון דלשאר דברים כקטן שנולד הוא שפיר הוה גופא אחרינא או דסובר כר"ל ביבמות הנ"ל דגם לענין פ"ו כקטן שנולד דמי זהו הטעם דלישנא קמא. ולישנא בתרא דהש"ס סובר באמת כסתמא דש"ס ביבמות כ"ג הנ"ל דגופא אחרינא היא ומשו"ה סובר דבב"ש כ"ע לא פליגי דאסור ומבואר הש"ס הנ"ל. ומעתה מיושב קושית הכ"מ הנ"ל דהרמב"ם הי' לו ראיה מסוגיא דקידושין הנ"ל דבין רב ובין שמואל ס"ל לל"ב דב"ר קודם כל המעשים ומשו"ה ל"ש הואיל ואשתרי וכמו שביארתי הלשון דהו"ל גיורת וא"כ שיטת הרמב"ם כסוגיא דידן. והאמנם ראיתי להמקנה ז"ל בקידושין שם ביאר בשיטתייהו דרב ושמואל דאזלי לשיטתייהו בירושלמי ושמואל סובר דב"ר ג"כ לאחר כל המעשים וכנראה מדבריו דהמה ע"פ דברי תוס' בסנהדרין כ"א דהביאו המחלוקת בירושלמי בין רב ושמואל. ואולם באמת בירושלמי שם מבואר דהוא מחלוקת רב ור"י וכ"כ הרשב"א בקידושין שם וכל הקדמונים. ואם נאמר כתוס' בסנהדרין הנ"ל בודאי דצדקו דברי הרמב"ם דרב ושמואל הלכה כרב באיסורא ובודאי מיושב קושיית הכ"מ הנ"ל ודוק:

ד) ובדרך זה נראה לומר עוד יותר בביאור הסוגי' בישוב קושית התוס' בחילוק שבין יפ"ת לשפחה דהנה כבר הבאתי קושית הרשב"א מ"ט דשמואל ולל"ב מ"ט דתרויהו דלית להו הואיל ואשתרי. גם הסברא דפליגי בה רב ושמואל לל"ק, ונראה דהנה כבר דקדקתי מדוע קאמר הש"ס דהו"ל גיורת והרי אף אם נכרית היתה ג"כ אסורה ונראה עפמ"ש לעיל לחדש דהואיל ואשתרי אמרינן רק בזה הגוף וזו החתיכה ולא מגברא לגברא. ומעתה נראה עפ"מ דמבואר ביבמות פ"ד דבפסולי כהונה שניהם עוברים הכהן והאשה. וא"כ לפ"ז אמת הדבר דגבי דידי' שייך לומר הואיל ואשתרי אבל גבי דידה דב"ר היתה בגיותה ואז לא היתה מוזהרת כלל ולא הותר גבה שום איסור בב"ר וכעת בב"ש שהיא כבר גיורת ומוזהרת א"כ אצלה נולד האיסור כעת ולא הותר בשום פעם ול"ש גבה הואיל ואשתרי וא"כ משו"ה ב"ש אסורה משום דהיא עוברת ואצלה ל"ש הואיל ואישתרי ומיושב קושית הרשב"א ז"ל. ומשו"ה דיקדק הש"ס דהו"ל גיורת והכונה כיון שכעת הוא גיורת ומוזהרת רק כעת בב"ש ומשו"ה ל"ש הואיל ואישתרי וכנ"ל וכ"ז ביפ"ת. אמנם בשפחה דלא נשתנית בין ב"ר לב"ש וגם בראשונה היתה מוזהרת והותר אצלה האיסור וב"ש הוה כמו ב"ר שפיר בזה לכ"ע אמרינן הואיל ואישתרי ומיושב קושית התוס' ועכ"פ מכ"ז ראי' לשיטת הרמב"ם הנ"ל דב"ר היא קודם כל המעשים וכנ"ל:

אמנם כן צריכים להבין טעמא דרב לל"ק דגם ב"ש מותרת משום הואיל ואשתרי והרי גבי האשה ל"ש זה וכנ"ל. ונראה דהנה כבר כתבו תוס' בנדרים ד"צ בשם הרא"מ דלא מצינו זונה שתהא אסורה לכהן ורק הוא אסור בה ותמהו עליו התוס' מיבמות פ"ד הנ"ל דגם היא מוזהרת וכתב אאמו"ר הגאון מו"ה יוסף זצ"ל בתשובה אחת דדעת הרא"מ כיון דמבואר ביבמות שם כל היכא דהוא מוזהר היא מוזהרת א"כ האשה מוזהרת רק במקום שהוא מוזהר ובמקום שהוא אינו מוזהר גם היא אינה מוזהרת וא"כ שם בנדרים דהוא אינו מוזהר כיון דאצלו אינה נאמנת א"כ ממילא גם היא אינה מוזהרת וצדקו דברי הרא"מ. והביא שם דברשב"א בנדרים שם מביא דברי הרא"מ בלשון זה דזונה לא מיזהרא מכהן אלא היכא דאיהו מוזהר כדאמרינן ביבמות כל היכא דאיהו מוזהר איהי מוזהרת יעו"ש מבואר דאדרבה מסוגי' דיבמות הנ"ל הוציא הרא"מ שיטתו עכ"ד אאמו"ר הרב ז"ל ודפח"ח וש"י וגוף הדבר כבר קדמוהו הבני אהובה והחת"ס ואולם אאמו"ר הרב ז"ל הוסיף בה נופך ופלפל הרבה בזה אכן בדעת התוס' שהקשו נראה דס"ל כיון דמרבינין מקרא דלא יקחו שגם האשה מוזהרת א"כ איננה תלוי' בו וגם במקום שאין האיש מוזהר היא מוזהרת דהרי בקרא אינו מבואר שהאשה מוזהרת רק במקום שהאיש מוזהר הקרא מרבה אותה בכלל האיסור וז"ב בדעתם. ומעתה נראה דבזה פליגי רב ושמואל לל"ק דרב סובר כסברת הרא"מ הנ"ל וא"כ שפיר שייך בזה הואיל ואשתרי אף דאצלה לא הותר כלל מ"מ כיון שאצלו אמרינן הואיל ואינו עובר וא"כ ממילא גם האשה אינה מוזהרת. ואולם שמואל סובר כסברת התוס' ולזה אמר דהו"ל גיורת ול"ש הואיל גבי דידה. ול"ב סובר דתרוייהו ס"ל כשיטת התוס' ומשו"ה קאמר דבב"ש כ"ע לא פליגי ומבואר הסוגיא הנ"ל. ועכ"פ קושית הכ"מ מיושבת היטב דמסוגיא זו הוציא הרמב"ם שיטתו ודוק:

ה) אמור מעתה כיון שאין ראי' מהרמב"ם לספיקו של הנוב"י שוב בודאי אין מניחין ודאי של הרא"ש והכ"מ מחמת ספיקו של הנוב"י שלא ראה אותם ובודאי אי הי' רואה דבריהם לא היה מסתפק בזה כלל וא"כ שוב יוקשה קושית תלמידי הנ"ל באות ב' ותירוצך אינו עולה יפה כמו שהקשית בעצמך. ומה שנראה לענ"ד בישוב קושיתו ואדרבה דברי הר"ש נובעים לדעתי מהירושלמי ובין ר"י ובין ר"ל פירשו כהר"ש ורק דבריו המה כר"י דהלכה כותי' גבי ר"ל ונקדים לפרש גוף דברי הירושלמי דאמר ר"ל ממה דתנינין אינו חיבור הדא אמרת שאין חייבין עליו משום טמא אוכל טהור אמר לי' רבי יוחנן שניא הוא בטבו"י דכתיב בי' טהור וטמא טהור לחולין מבע"י ולתרומה עד משתחשך כו' יעו"ש וכבר כתבתי דאין שום הבנה לדבריו ולענ"ד נראה לבאר דבריו. דר"ל סובר מדקאמר במשנה ב' חלוקות בע"כ דב"ה רק בטבו"י פליגי וסברי דאינו חיבור ובשאר טומאות מודו כשיטת המפרשים שפירשו המשנה כן. והטעם בזה כמ"ש הרמב"ם בפיהמ"ש דטבו"י קלישא טומאתו מכל הטומאות דכבר טבל ולזה בנשיכה דקילא אינו חיבור. ומזה הוציא ר"ל דינו וסובר דאם טבו"י נגע בתרומה ע"י נשיכה ואח"כ אכל אותה התרומה בטומאתו בעוד שהוא טבו"י קודם שהעריב שמשו אינו חייב עלי' משום טמא אוכל טהור דהיא במיתה באוכל תרומה בטומאת הגוף וזה דוקא אם התרומה טהורה אבל אם התרומה טמאה ג"כ אינו חייב מיתה רק בעשה שכבר היא מחוללת ועומדת כמבואר בחולין קי"ג הנ"ל. וא"כ כאן שהטבו"י נגע בתרומה זו ע"י נשיכה ואכל אותה בטומאתו אינו חייב משום טהורה הנאכלת בטומאת הגוף דאף שאינו חיבור בטבו"י וא"כ לא נטמאה התרומה ואכל תרומה טהורה בטומאת הגוף מ"מ אינו חייב משום טמא אוכל טהור וטעם הדבר דבשלמא אם היינו אומרים דנשיכה אינו חיבור בשום מקום שפיר בזה החלה טהורה וחייב עלי'. אבל כיון דבכל הטומאות נשיכה חיבור ורק בטבו"י אינו חיבור. א"כ נהי דאם טמא בשאר הטומאות אוכלה אחרי שנגע בה הטבו"י בנשיכה חייב משום טמא אוכל טהור. אמנם אם הטבו"י בעצמו או טבו"י אחר אוכלה אין חייבין עלי' דבזה אמרינן ממ"נ אם הטבו"י הוא טמא ככל הטמאים דעלמא ולא קלישא טומאתו משאר הטמאים א"כ מהראוי שיטמא גם הוא בנשיכה והתרומה והחלה שנגע בהם טמאים ופטור עליהם אם אוכלם בטומאת הגוף. ורק שתאמר דטבו"י קלישא טומאתו משאר הטמאים ומשו"ה אינו מטמא בנשיכה וא"כ כיון שבע"כ אי אתה חושבו לטמא גמור א"כ מדוע יהי' חייב על אכילת תרומה בטומאת הגוף דא"א לאחוז אצלו החבל בתרי ראשין דאם אתה מחזיקו לטמא גמור לחייבו על אכילת תרומה בטומאת הגוף א"כ אתה מוכרח לומר דמטמא בנשיכה וא"כ שוב אוכל הוא תרומה טמאה ופטור עלי' אף בטומאת הגוף וממ"נ א"א לחייבו על אכילת תרומה זו בעוד שלא העריב שמשו וזהו הכונה בדברי ר"ל מדסברי ב"ה דרק בטבו"י אינו חיבור ולא בשאר הטומאות בע"כ מוכרחין לומר דעכ"פ אם אכלה אח"כ מודים ב"ה דלענין זה הוה גם נשיכה חיבור דאינו חייב עלי' משום טהורה הנאכלת בטומאת הגוף ומחזיקין אז גם זו התרומה לטמאה ופטור עלי' משום טמא אוכל טהור ומבוארים לנכון דברי ר"ל בזה:

ו) ואולם לפ"ז צ"ב מה דהשיב ר"י שניא הוא בטבו"י דכתיב בי' טהור וטמא. ונראה לפרש דהנה יש להעיר לכאורה בהא דסברי ב"ש דנשיכה חיבור בטבו"י והרי מפורש בכתובות דף פ"א דסברי ב"ש שטר העומד לגבות כגבוי דמי. מבואר דשיטתם דכל דבר העומד לכך נחשב כמו שכבר נעשה. ובחולין פ"ג מבואר דסבר ר"מ כל העומד לחתוך כחתוך דמי. מבואר מזה דדבר העומד לחתוך אף בשעה שעודנו מחובר נחשב כחתוך ואין עליו תורת חיבור ונהי דרבנן פליגי שם עליו בודאי דהוא משום דלית להו כל העומד. וא"כ ב"ש דס"ל כל העומד בודאי דסברי כר"מ בזה. וא"כ כיון שהכניס החלות ע"ד להפריש ועומד לחתוך א"כ הוא כחתוך כבר ואין עליו תורת חבור מדוע נאמר דטמא ע"י נשיכה דהוה חיבור לב"ש לשיטתם ואמנם נראה להמבואר במנחות ק"א וכריתות כ"ד דאף ר"ש דס"ל כל העומד לזרוק כזרוק דמי הוא רק במקום שמצוה לזרוק אז אמרינן דכבר הוא כזרוק וכ"כ התוס' בב"ק ע"ו ע"ב בפירוש דרק במקום מצוה סובר ר"ש כל העומד. וא"כ גם אנו נאמר דנהי דב"ש סברי שטר העומד לגבות כגבוי דמי הוא רק משום דגם בזה יש מצוה וחיוב לגבות השטר ופריעת בע"ח מצוה. אמנם במקום שאין מצוה שפיר ל"א דהוה ככבר נעשה. וא"כ בנ"ד אין בזה מצוה ומשו"ה הוה חיבור ול"א כחתוך דמי. ומעתה נראה בטעמא דר"י דאמר שניא הוא בטבו"י דכתיב בי' טהור וטמא. משום דסובר דבאמת גם ב"ה סברי כל העומד ומשו"ה ל"ה חיבור. ואולם הרי זה רק במקום מצוה וא"כ זהו באמת טעם החילוק בין טבו"י לשאר הטומאות. והוא דהרי קיי"ל אסור לטמאות תרומה וכן לגרום שום טומאה לתרומה טהורה משום משמרת תרומותי וא"כ לכאורה בזה הוה ג"כ מצוה כיון דחלה הראשונה נטמאה בנגיעתו ובשני' שנשכה בראשונה לא נגע ורק אם נאמר דחשיב חיבור נטמאה ואם ל"ה חיבור טהורה וא"כ מן הדין חובה ומצוה להפרישם בכדי שלא יהי' חיבור ותשאר בטהרתה וכיון שחובה עליו להפריש שוב אמרינן בזה כל העומד ול"ה חיבור ומשו"ה סברי ב"ה דאינו חיבור. אכן לכאורה הרי בל"ז אף לא נחשבה חיבור עכ"פ חלה זו נגעה בחלה שנגע בה הטמא ונטמאה בנגיעת החלה הטמאה ואף דאם נחשבת חיבור הוה כאילו נגע בה הטמא בעצמו ואם הוא ראשון נחשבת היא שני' אבל אם ל"ה חיבור ונטמאה רק בנגיעת התרומה שנגע בה הראשון ונעשית שני' הוית היא שלישי וא"כ אם תחשיבה למחוברת הוה מוסיף על טומאתה. אמנם הרי קיי"ל בפסחים י"ד הכא בולד ולד עסקינן ושלישי מותר לעשותה שני יעו"ש וא"כ כיון דב"כ וב"כ עכ"פ הוית שלישי ומותר לעשותה שני ואין שום מצוה להפרישה מהראשונה שוב ל"א בזה כל העומד והוה חיבור ונעשית שני' וממילא גם השלישית שנשכה בזו ג"כ הוית שלישי גם בלא החיבור ושוב גם גבה ליכא מצוה ונעשית ג"כ שני' וכן כל החלות שנשכו זב"ז עד עולם נטמאו עכ"פ בנגיעתן ושוב אין מצוה וכ"א נגעה בחבירתה ושוב הוה חיבור ג"כ וכן לעולם ומדוע ל"ה חיבור לב"ה. ואולם לזה קאמר ר"י שניא הוא בטבו"י דכתיב בי' טהור וטמא טהור לחולין והיינו משום דטבו"י נחשב שני דמהא דטהור לחולין נשמע דהוא רק שני וא"כ אינו מטמא את התרומה רק פוסל וא"כ החלה שנגעה בו אין בכחה לפסול יותר וא"כ החלה השני' שנשכה בראשונה טהורה לגמרי דשלישי אינו פוסל בתרומה וחלה וא"כ בלא החיבור טהורה היא לגמרי ושוב מחויב להפרישה משום משמרת תרומותי שלא יהי' מחוברין וכיון שהיא מצוה שוב אמרינין כל העומד להפריד כפרוד דמי ול"ה חיבור כלל ומשו"ה ל"א בזה נשיכה חיבור דאדרבה המה כמפורדין כבר ורק הראשונה טמאה ולא אחרות שנשכו זב"ז וזהו הטעם דטבו"י משונה משאר הטומאות משום שהוא טהור לחולין והטעם דהוא רק שני ומשו"ה אינו חיבור ולא משום דקילא טומאתו וא"כ שפיר חייב באוכלה בטומאת הגוף דהוא טמא והתרומה טהורה לגמרי כן הי' נראה לפרש דברי רבי יוחנן בירושלמי שם.

ז) אכן חזרתי בי דהרי בכתובות דפ"א בש"ס ובתוס' ד"ה והא מבואר דב"ה לית להו שטר העומד לגבות כגבוי דמי אע"פ שיש בזה מצוה וא"כ ר"י דלפרושי דברי ב"ה אתי קשה לפרש מטעם כל העומד. ובפרט דכבר נחלקו הפוסקים באה"ע סי' קכ"ד אי הלכה כר"ש בהך דכל העומד ולהסוברים דאין הלכה כר"ש אף במקום מצוה שוב קשין דברי ר"י בטעמא דב"ה. ולכן נראה בד"ז באופן אחר קצת עפ"מ דמבואר בחולין ע"ג שם דאפי' לרבנן דפליגי על ר"מ וס"ל דל"א עומד לחתוך כחתוך דמו מודים המה באוכלין דחיבורי אוכלין כמאן דמפרתי דמי וא"כ זה הוא לכ"ע וא"כ קשה האיך סברי ב"ש דהוה חיבור הרי כמאן דמפרתי דמי וכאן הרי בדעתו להפריש. ונהי דעל ב"ש לא קשה דאולי אינם סוברים דכמאן דמפרתי דמי. אבל קשה הסוברים דב"ה סברי רק בטבו"י דאין נשוך חיבור ובשאר הטומאות חיבור הרי קיי"ל חיבורי אוכלין כמאן דמפרתי דמי. אמנם נראה דהרי כבר הקשו תוס' שם מפרק העור והרוטב דלא משני הכי. ותירצו דל"א כמאן דמפרתי דמי אלא היכא דעומד לקציצה דהאבר אסור והשאר מותר אבל במקום דהכל אסור ואין עומד ליחתך ל"א דמפרתי דמי ומעתה בנ"ד כיון דאף בלא החיבור עכ"פ נגעה תרומה שני' בראשונה ונטמאה בנגיעה והכל טמא ל"א כמאן דמפרתי דמי ושוב נשיכה חיבור וטמאה כמו הראשונה ממש וכיון שהוא טמאה כמו הראשונה שוב השני' שנגעה בשלישית ג"כ מטמא בנגיעה עכ"פ והכל טמא ואינו עומד לחתוך והוה חיבור וכן לעולם ומעתה כ"ז אם הנוגע הוא ראשון עכ"פ והתרומה שנגעה בה שני' והתרומה שנשכה בזו הוית שלישי עכ"פ ול"ש כמאן דמפרתי דמי ושוב הוה חיבור וכן לעולם. אכן אם הנוגע טבו"י דהוא טהור לחולין משום דהוא שני א"כ התרומה הראשונה שנגעה בו שלישי והשני' שנשכה בזו אינה טמאה שוב בנגיעה וא"כ זו טמאה וזו טהורה בלא חיבור וא"כ עומדת ליחתך והוה שפיר כמאן דמפרתי ול"ה חיבור כלל ומעתה זה הכונה בדברי ירושלמי שניא היא בטבו"י דהכתוב קראו טמא וקראו טהור והכונה טהור לחולין וא"כ בע"כ הוא שני וא"כ משו"ה א"א לומר נשיכה חיבור דאדרבה בזה אוכלא כמאן דמפרתי דמי ולא משום דטבו"י קילא רק משום דהוא שני ומבואר דברי הירושלמי. ועכ"פ היוצא לנו מדברי ר"י דמשו"ה ל"א נשיכה חיבור בטבו"י משום דהוא שני ולא משום דקילא טומאתו וא"כ בזה אין חילוק בין טבו"י לשאר טומאות ואף בשאר טומאות אם הוא שני אין מטמא בנשיכה וצדקו דברי הר"ש דאין שום חילוק בנשיכה בין טבו"י לשאר טומאות ואף בשאר טומאות אם הוא שני אינו מטמא בנשיכה מטעם זה דחיבורי אוכלין כמאן דמפרתי דמי ומיושב קושית תלמידי הנ"ל על הר"ש דאדרבה הר"ש הוציא דינו מהירושלמי מדברי ר"י והבן. ובדברינו יש לפלפל בהא דחולין קכ"ח ע"א דר"מ סובר אוכל שנפרס ומעורה במקצת אם אוחז בקטן וגדול עולה עמו הרי הוא כמוהו ושם מיירי בטבו"י וע"כ דר"מ לטעמי' בחולין ע"ג הנ"ל דעומד לחתוך כחתוך דמי ומשו"ה אם גדול עולה עמו אינו עומד לחתוך. ולהנ"ל הרי ראוי לומר בזה כמאן דמפרתי דמי ואין חיבור כיון שהאחד טמא והשני טהור בלא חיבור כיון דמיירי בטבו"י דהוא שני ויש להאריך ואקצר כי הנני עסוק כעת בענינים אחרים:

[וכעת בעת ההדפסה הגיעני מכתב מחתני הרה"ג השואל הנ"ל וכתב שיש לומר עפ"י דברי בפירוש דברי ר"י שניא היא בטבו"י דהכתוב קראו טמא וקראו טהור והיינו כיון דעיקר טעמו דר"ל דפטור אם אכלו בטוה"ג משום דממ"נ אם הוא טמא שוב גם זה נטמא בנשיכה וכמו שביארתי באות ה' וע"ז השיב לו ר"י דבזה ל"ש לומר ממ"נ משום דהתורה קראו טמא וקראו טהור וא"כ שפיר יש לומר דלענין לטמאות בנשיכה נקרא טהור ולענין טומאת הגוף נקרא טמא כיון דיש לו שני שמות הללו בתורה ל"ש ממ"נ בזה עכ"ד והיא עצה נחמדה וש"י]:

ח) ולפי דברינו נראה לבאר ג"כ יתר דברי הירושלמי שם דאמר ר"י דאמר שאינו חיבור בטבו"י תורה הוא משום דסובר נשוך תורה ור"ל דאמר אינו תורה משום דאומר אין הנשוך תורה ונראה לבאר ג"כ הדבר בדרכינו הנ"ל, דכבר ביארתי טעמו של ר"י בזה דנשוך אינו חיבור משום דסובר דבזה חיבורי אוכלין כמאן דמפרתי דמי. ואולם צריכים להבין טעמו דר"ל שמיאן בטעם זה ובחר בטעם אחר והוציא מזה דינו. ונראה דסובר ר"ל דכ"ז דשייך לומר חיבורי אוכלין כמאן דמפרתי דמי ולחלק בין טבו"י לשאר טומאות הוא רק אם נאמר דנשיכה חיבור מה"ת והיא באמת מה"ת כגוף אחד שפיר שייך לחלק בין טבו"י לשאר טומאות כחילוק הנ"ל. אבל אם כל עיקר חיבור נשיכה היא רק מדרבנן א"כ בע"כ דמה"א אינו חיבור דכמאן דמפרתי דמי ורק דרבנן גזרו בזה טומאה וא"כ א"א לדון בזה מתורת חיבורי אוכלין כמאן דמפרתי כיון דבל"ז מה"ת אינו חיבור וזה רק חומרא דרבנן וא"כ אין שום חילוק בין ראשון לשני ומדוע בטבו"י אינו חיבור ובע"כ משום דטבו"י קלישא טומאתו ולא גזרו בו בנשיכה. ושפיר הוציא ר"ל דינו דאם אותו טבו"י אכלו אחר שנגע בו בנשיכה אינו חייב משום טמא אוכל טהור דממ"נ וכנ"ל. ויהי' מזה ראי' לספיקת המל"מ בה' תרומות אי בנטמאת התרומה טומאה דרבנן חייבין כשאוכלה בטוה"ג דמחוללת ועומדת. ומכאן ראי' דפטורין דהרי נשיכה דרבנן ומ"מ פוטר ר"ל באוכלה בטוה"ג. ועכ"פ שפיר קאמר בזה הירושלמי דר"י, סובר נשיכה תורה ומשו"ה שפיר יש לחלק בין טבו"י דהוא שני לראשון. אכן ר"ל סובר נשיכה אינה תורה וא"א לחלק בזה ומשו"ה סובר משום דקלישא טומאתו ומבואר הכל בעזהי"ת. והרבה יש לי להאריך בזה אולם ברגע זו הגיע חצות היום של ערב ת"ב גערתי בעשתנותי ואמרתי לעטי דום והשי"ת יהפוך לנו הימים לששון ולשמחה.

והנני בזה חותנך הדוש"ת באה"ר ושמח בתורתך

נפתלי הירץ באמבאך ראבד"ק הנ"ל.

תוכן העניינים

גבעת הלבונה

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה