אור ברסלב

גבעת הלבונה· רבי נפתלי הירץ בומבאך

סימן כ

סימן יט

א) אפס מה שקשה לענ"ד ע"ד הר"ת הנ"ל הוא מבכורות כ"ד ע"א ומאי בכולי' פירקין דר"י תרתי אמר יעו"ש. הרי מפורש דעל ב' דברים שייך לומר לשון כולי' וזה לכאורה להיפך מדברי ר"ת. ומצאתי בריט"א בכורות שם וברש"ש שהעירו מזה וזה מפליא מאוד שדברי ר"ת יהי' בהיפוך מש"ס מפורש. אכן תיתי לי דלא מזיגנא רישא אבי סדיא עד דמהפיכנא בזכותי' דר"ת שלא יוקשה עליו מסוגיא זו. ונראה לענ"ד דאדרבה מסוגיא זו ראי' לשיטת ר"ת ז"ל. דהנה לכאורה דברי הש"ס שם תמוהים מאוד דקאמר הו"א אדריבה"מ קאי ומאי בכולי' פירקין דר"י תרתי אמר ופלוגתא דברייתא פלוגתא היא אשמעינן הלכה כרבי יוסי לאשמעינן דאדרשב"ג קאי ופלוגתא דברייתא לאו פלוגתא היא והנה צריכים לבאר מה זה שאמר ומאי בכולי' פירקין דרבי יוסי תרתי אמר והכי מעצמינו לא נדע שר"י תרתי אמר. ואי דהוצרך לומר שלא נאמר דכיון דהוא חדא משנה ודברי חד תנא לחדא תחשב א"כ גם בהא דרשב"ג הוא כך ומדוע לא פירש גם בסוף דבריו שאמר דאדרשב"ג קאי מדוע לא סיים דרשב"ג תרתי אמר הגם שיש לומר דכיון שכבר פירש בהא דריבה"מ דנחשבים דבריו לשנים הואיל והמה ב' דברים שוב גם בדרשב"ג ידעינין אבל הוא דוחק לומר כן. ולכן נראה לבאר דברי הש"ס, דהנה ראיתי להגאון יעב"ץ ז"ל בהגהותיו שם בבכורות כ"ה שפירש המשנה דריבה"מ אומר עושה מקום בקופיץ מכן ומכן ותולש את השער דהכונה דצריך לעשות מקום בקופיץ שמפנה את השער אם אפשר בכך ויזהר שלא יחתוך השער בפסיק רישא אם די בכך ולא יתלוש ממש ואם אין השער מתפנה יפה אז יוכל היות ג"כ ותולש היינו שיכול לתלוש ממש ואף תולש קאמר אם צריך לכך יעו"ש בהגהותיו. הנה מבואר דפירש המשנה דלצדדין קתני עושה מקום בקופיץ מכאן ומכאן ויזהר שלא יתלוש ממש ואם א"א בכך לנקות המקום אז יוכל אף לתלוש ממש ולכוין לתלישה. ולא כפירוש הפשוט דהוא בבא אחת עושה מקום בקופיץ ואינו חושש שבזה יותלשו השערות רק דלצדדין קתני. והנה לכאורה דבריו תמוהים דהרי בש"ס שם מסופק אי ריבה"מ מטעם תולש לאו היינו גוזז קאמר או מטעם דשא"מ ואם הוא מטעם דשא"מ כבר כתבו התוס' בדף כ"ד ע"ב בד"ה והיינו טעמא דתולש דמתני' לאו בתולש ומתכוין קאמר אלא עושה מקום ואם נתלש נתלש. ואם הוא מטעם תולש לאו היינו גוזז פלפלו התוס' שם אי הכונה דתולש במתכוין או לא יעו"ש בתוס' שהאריכו בסברות לכאן ולכאן. וא"כ מדוע פירש שריעב"ץ דתולש במתכוין הרי הש"ס מסופק בכונות ריבה"מ דהוא מטעם דשא"מ או לא. אולם בעכצ"ל דהוא פירש המשנה לפי מסקנת הש"ס דטעמא דריבה"מ משום דתולש לאו היינו גוזז ולאו משום דשא"מ וסובר כהך צד בתוס' דבזה אף במתכוין שרי. ואולם זה רק אם א"א באופן אחר. אבל אם אפשר לעשות באופן שלא יתלוש במתכוין אסור לתלוש בהדיא. ולזה פירש דמתני' לצדדין קתני עיין היטב בתוס' שם ובסוגי' ויבואר דרק באופן הזה נוכל לפרושי מתני' כדברי הגאון ריעב"ץ ז"ל:

ומעתה לדברי הגאון הנ"ל דהך רישא דריבה"מ הוא ב' מילי א"כ ממילא בצירוף גם סוף דבריו וכן תולש את השער לראות מקום המום המה ג' דברים. והנה כ"ז רק אם הפירוש מטעם דתולש לאו היינו גוזז שפיר נוכל לפרש כדברי הריעב"ץ דברישא לבד יש ב' דברים וביחד המה ג'. ואולם בהך צד דטעמא דריבה"מ משום דשא"מ ורישא חדא קתני ליכא רק ב' דברים. והנה בדברי רשב"ג ג"כ יש ג' דברים הרישא דאין חוששין שמא בנה של אחרת היא היא דבר אחד. והסיפא דאין חוששין שמא בנה של זו הלך אצל זו או שמא בנה של זו הלך אצל זו. וראיתי בשטמ"ק הנדפס בגליון ש"ס ווילנא שם מחק תיבת או במתני' וגורס ושמא וכונתו דזה חדא חששא הוא. אכן לענ"ד נראה דבדיוק נקטה המשנה או שמא דהוא דין אחר דהנה בברייתא שהובאה בדף כ"ד שם מבואר בדברי רשב"ג דהי' זכרים ונקבות ואין חוששין שמא הנקבות הי' של האינם מבכרות והזכרים של המבכרות וזה רק דין אחד דאין חוששין שמא הזכרים שהמה אצל אותם שאינם מבכרות המה בכורים. והנה בזה יש לומר דבאמת בה"ג אין חוששין דכיון דכל בהמה יש לה חזקה דבמעי אמה זרה הוא כמ"ש התוס' בבכורות דף כ' ומשו"ה שפיר אין חוששין דמוקמינן לה אחזקתה. אכן אם גם באותן המבכרות תלוים זכרים או אם רק בהמבכירות תלוים זכרים. ונקבות תלויות בשאינן מבכירות בזה שפיר יש לומר דחוששין לזה שמא אין זה הזכר של המבכירות ויש ספק חולין בעזרה ובזה ל"ש לומר דיש חזקה דאדרבה חזקה שאינן קדושים בבכורה דבמעי אמם זרים הי' וכנ"ל. ואמנם כ"ז שייך רק אם זה הדין הראשון הוא מטעם דמוקמינן אחזקת שאינה קדושה בבכורה בזה שפיר שייך לומר דכמו כן אם תלוי במבכרת ג"כ אינו ודאי בכור. אבל באמת רשב"ג מטעם ודאי קאמר דלא שבקה דידה ומרחמה אדלאו דידה וא"כ אף בה"ג זה הולד קדוש בבכורה ודאי ומותר להקריבו. והזכר הנמצא תלוי אצל שאינה מבכירה הוא זר ודאי וחולין גמור. וא"כ שפיר נכון הלשון או שמא בנה של זו הלך אצל זו והיינו דעכ"פ ניחוש להבן של המבכרת שאינו בנה ויאסר להקריבו מחשש חולין בעזרה וקמ"ל רשב"ג דגם לזה לא חיישינן ומבואר לשון המשנה דדוקא נקט או שמא ודו"ק. והנה לפ"ז בדברי רשב"ג יש ג' דברים הרישא חדא ובסופא ב' דברים. ושפיר שייך לשון כולהו אדרשב"ג דשייך לדברי ר"ת רק בג' דברים. אכן בדברי ריבה"מ ליכא לכאורה רק ב' דברים רישא וסיפא ואיך שייך ע"ז לשון בכולי'. ולזה קאמר הש"ס ומאי בכולי' פירקין דריבה"מ תרתי אמר עושה מקום בקופיץ מכאן ומכאן ואין הכונה דרישא וסיכא נחשבים לב' דברים דזה ממילא ידעינן ורק דהכונה דברישא לבד תרתי אמר עושה מקום בקופיץ מכאן ומכאן בלי שיתלוש ממש ואם א"א אז ותולש וכפירוש הגאון ריעב"ץ ז"ל דטעמא משום דתולש לאו היינו גוזז וא"כ ברישא בעצמה תרתי קאמר ובצירוף הסיפא הוה ג' דברים ושייך לשון כולי' פירקין ומבואר דברי הש"ס הנ"ל לפי דברי הר"ת ודוק:

ב) ומה מאוד חדאי נפשאי ותעלוזנה כליותי בראותי כי דברנו אלו נעימות יתנו בביאור עפ"ז סוגית הש"ס בבכורות כ"ד ע"ב שם התמוה מאוד לענ"ד. ונציע סוגית הש"ס שם דקאמר על משנה דריבה"מ אומר השוחט את הבכור עושה מקום בקופיץ מיכן ומיכן ותולש את השער קאמר אמר רב הלכה כריבה"מ בעו מיני' מרב הונא כנגדו ביו"ט מהו טעמא דריבה"מ משום דקסבר תולש לאו היינו גוזז. וביו"ט אסור כו' או דילמא בעלמא סבר תולש היינו גוזז וה"ט דשרי דהו"ל דשא"מ וביו"ט דשא"מ מותר, א"ל זילו שיילוה לרב חננאל אי אמר הלכה כריבה"מ איפשיט לכו אתו שיילוה אמר להו הכי אמר רב הלכה כריבה"מ אתו לקמי' דרב הונא אמר להו כנגדו ביו"ט מותר עכ"ל הש"ס. והנה מאוד תמוה סוגיא זו ותמה אני שלא תמהו בזה הקדמונים וגם הריט"א לא התעורר בזה שיש הרבה לתמוה. א) דלפי הנראה מפשטות הסוגיא דהמה לא ידעו בכלל אי הלכה כריבה"מ ושאלו טעמא דידי' והשיב להם ר"ה שאינו יודע בכלל אי הלכה כמותו ומקודם צריכין לידע אי הלכה כריבה"מ ואז נשכיל מה טעמו כן נראה בפשוט הפירוש בהסוגיא. ואולם לפ"ז יוקשה מדוע סודר הש"ס מקודם הך דאמר רב הלכה כריבה"מ ואח"כ סמך לזה האיבעיא הלא אדרבה היא משום דלא ידעו מזה ורק רב חננאל אמר כן משמי' דרב ומקודם לא ידענו כלל זה וא"כ מדוע הביא הש"ס מקודם הך דאמר רב הלכה כר"י בה"מ ואח"כ בשם רב חננאל הלא אדרבה כפי הנראה המה לא ידעו עוד מזה מדלא השיבו כן לר"ה. ב) יוקשה דמה השיב להם שישאלו אי הלכה כריבה"מ ואז יאמר להם הרי מזה עוד אין ראי' מאיזה טעם ס"ל לריבה"מ כן. הרי המה נסתפקו רק בטעמא דריבה"מ ומהראוי הי' שר"ה ישיב להם הטעם ולא לשלחם לרב חננאל כאילו מזה יתודע להם טעמא דריבה"מ. ובאמת גם אחר מה שהשיב רב חננאל עוד לא נודע טעמו. ורק ר"ה אמר אח"כ הטעם וא"כ מה לנו אם הלכה או אין הלכה. הרי המה נסתפקו רק בטעמא דריבה"מ וע"ז הי' להם להשיב הטעם ומה זה שלחם מקודם לרב חננאל ורק אח"כ פשט להם, לכל היותר הי' לו להשיב להם הטעם ולומר להם עוד שישאלו לר"ח ההלכה וזה תמוה מאוד. ג) תמוה מה שהשיב להם אי אמר לכו הלכה כריבה"מ איפשיט לכו והרי גם אם יאמר שאין הלכה כריבה"מ ג"כ נפשוט האיבעי' דאם אסור בבכור ע"כ דדשא"מ אסור וא"כ גם ביו"ט אסור. ואדרבה אם יאמר הלכה כריבה"מ עדיין לא נודע ביו"ט מאי כיון שאין יודעין הטעם דריבה"מ, אכן אם יאמר אין הלכה כריבה"מ א"כ שוב נדע בודאי דביו"ט אסור. ומדוע אמר אם אמר לכו הלכה כריבה"מ איפשיט לכו. ובפשוט יש לומר דבאמת זה כונתו אם יאמר שאין הלכה כריבה"מ אז ממילא לא יצטרכו כלל שיפשוט להם ורק אם יאמר הלכה כריבה"מ אז יצטרכו אליו ואז איפשיט לכו ואולם אין הלשון משמע כן וזה דקדוק עצום, ד) יש לדקדק במה שהשיב רב חננאל הכי אמר רב הלכה כריבה"מ כאילו המה שאלוהו ע"ז מה אמר רב ובאמת אין זה מפורש בש"ס ששאלוהו על זה המה שאלוהו רק באם הלכה כריבה"מ והי' לו להשיב בשם רב הלכה כריבה"מ ולא בלשון הכי אמר רב שמשמעו ששאלוהו האיך אמר רב. ובאמת שרש"י ז"ל פירש בסוגיין שיילוה לרב חננאל תלמידי' דרב אי אמר לכו משמי' דרב. ונראה שכוונתו לתרץ זה דר"ה שלחם לר"ח שישאלוהו מה אמר רב בגמרא ובפשטות נראה ששלחם לשאלהו האיך הלכה ולא ששלחם לשאלהו מה אמר רב יעיין בכל הסוגי' היטב ויראה איך דברי הש"ס תמוהים מאוד עד שפלא על רבותינו התוס' שלא העירו בזה לפרש הדבר:

ואולם בדרכנו הנ"ל שביארתי סוגית הש"ס לעיל בעמוד א' עפ"י שיטת הר"ת יש לבאר גם סוגי' זו כמין חומר בעזהי"ת. הנה הש"ס הקשה בדף כ"ג וכיון דאמר רב הלכה בכולי' פירקין לבר מפלוגתא הלכה כריבה"מ למ"ל. ומשני אי אמר הלכתא בכולי' פירקין ולא אמר הלכה כריבה"מ הו"א אדריבה"מ קאי ומאי בכולי' פירקין דריבה"מ תרתי אמר ופלוגתא דברייתא פלוגתא הוא אשמעינין הלכה כרבי יוסי לאשמועינין דאדרשב"ג קאי ופלוגתא דברייתא לאו פלוגתא הוא וכנ"ל. והנה באמת עדיין קשה מדוע אמר הלכה כריבה"מ בכדי להודיענו דהלכה בכולי' פירקין אדרשב"ג קאי הלא הי' מהראוי שיאמר בפירוש הלכה כרשב"ג ולכלול זה דהלכה כריבה"מ בכללא דהלכה בכולי' פירקין ומדוע אמר הלכה כריבה"מ בכדי להודיענו דהלכה כרשב"ג ולא אמר בפירוש הלכה כרשב"ג. ואמנם הש"ס נזהר מזה וסיים לאשמועינין דאדרשב"ג קאי ופלוגתא דברייתא לאו פלוגתא הוא. והיינו דאם הי' אומר הלכה כרשב"ג שוב לא היינו יודעין אם פלוגתא דברייתא לאו פלוגתא ולזה קאמר בלשון הזה להשמיענו דפלוגתא דברייתא לאו פלוגתא הוא. אכן באמת זה דוחק גדול דמה נ"מ לנו בזה אי פלוגתא דברייתא פלוגתא או לא עיקר הנ"מ הוא רק לידע בכאן אם הלכה כרשב"ג ואין מזה שום נ"מ למקום אחר וא"כ הי' טוב יותר שיאמר הלכה כרשב"ג ולא להפוך הסדר לומר הלכה כריבה"מ בכדי שנדע דהלכה כרשב"ג. ודוחק לומר דנ"מ לענין הלכה כסתם לאשמועינין דמחלוקת בברייתא לא הוה מחלוקת ושוב הלכה כסתמא דמתני' כמ"ש התוס' בשבת דל"ט. ז"א דהרי בע"כ רב לית לי' הלכה כסתם דאל"כ מדוע הוצרך לומר הלכה כריבה"מ והלכה כרשב"ג הרי הוה סתמא ובע"כ דלית לי' הך דהלכה כסתם וא"כ אין שום נ"מ בזה דפלוגתא דברייתא אי הוה פלוגתא או לא. ואמנם הש"ס בע"כ הוצרך לדחוקי בכך לתרץ הקושי' על רב. אכן ר"ה יוכל היות שנראה לו דוחק לומר כך ולזה פירש הוא באופן אחר. דאי הוה אמר הלכה כרשב"ג והך דהלכה כריבה"מ ישמעינו בהא דהלכה בכולי' פירקין הי' מוכח כדקאמר הש"ס דריבה"מ תרתי אמר והיינו דהרישא גופי' לצדדין קתני כפירוש הגאון הנ"ל משום דטעמא דריבה"מ ולזה השיב להם הכי אמר רב. ואולם עדיין אין זה מפורש משום דתולש לאו היינו גוזז. לזה השמיענו רב בלשון מפורש הלכה כריבה"מ והך דרשב"ג בכללא דכולי' פירקין בכדי שנדע דעל הך דריבה"מ ל"ש לומר בכולי' פירקין משום דבאמת טעמא דריבה"מ משום דהוה דשא"מ וא"כ הרישא חדא מילתא הוא וליכא רק ב' דברים ול"ש לומר בכולי' פירקין ובכיון נקט בלשונו הך דריבה"מ בפירוש והך דרשב"ג בכללא להשמיענו דלא מצי לומר איפכא דבהך דרשב"ג יש ג' דברים ושייך לומר בכולי' ולא בהך דריבה"מ. וא"כ באמת מוכח מהך דאמר רב הלכה כריבה"מ דטעמא דריבה"מ משום דשא"מ דאל"כ מדוע לא אמר הלכה כרשב"ג וכנ"ל. ואולם באמת מצינו בש"ס חולין צ"ה בהא דאמר רב בשמ"ה אסור קאמר הש"ס הא דרב לאו בפירוש איתמר אלא מכללא איתמר וכן בבכורות ל"ז ע"א גבי אמר ר' חננאל אמר רב ין הלכה כר"י דהוא מכלל דחבירתה. וכמו"כ מצינו עוד הרבה מקומות בש"ס. ומעתה אומר דבאמת גם השואלים וגם ר"ה המשיב ידעו מה דאיתמר הילכתא בבי מדרשא משמי' דרב שאמר הלכה כריבה"מ ולזה הביא הש"ס מקודם הך דאמר רב הלכה כריבה"מ בכדי לפרושי דגם המה ידעו מזה ועל סמך זה בעי מר"ה כיון שכבר הי' הדבר ברור דהלכה כריבה"מ ולזה בעי מיני' הטעם בכדי שידעו האיך הדין ביו"ט. והנה לכאו' הרי מוכח מד' רב דטעמא משום דהוה דשא"מ וכנ"ל. ואולם כ"ז רק אם אמר רב בפירוש הלכה כריבה"מ שפיר מוכח ואולם אם לא אמר זה בפירוש ורק מכללא נשמע דפוסק רב כותי' א"כ אין שום הוכחה ולזה השיב להם ר"ה זילו שיילוה לרב חננאל אי אמר הלכה כריבה"מ איפשוט לכו. והנה גם בזה יש לדקדק מהראוי לומר אי יאמר דזה הפירוש אם ישיב לכם. ומהו הלשון אי אמר שזה לשון עבר ומהראוי לומר לשון עתיד אי יאמר וכנ"ל אכן באמת לפי דברנו ר"ה לא שלחם לשאול דעת ר"ח בעצמו רק האיך אמר רב ובהיות שהוא ר"ח הי' תלמידו דרב וחייב אדם לומר בלשון רבו ושיילוה אי אמר רב בפירוש דברים אלו דהלכה כריבה"מ או לא והמה שאלוהו כך והשיב להם הכי אמר רב הלכה כריבה"מ והיינו דרב אמר בפירוש הלכה כריבה"מ וכיון שהשיבו לר"ה תשובת ר"ח דהכי אמר רב אמר להו ר"ה כנגדו ביו"ט מותר. והיינו דהואיל ורב אמר כן בפירוש בע"כ דטעמי' משום דשא"מ ולהכי לא כיילי' לזה בכללא דכולי' פירקין וכנ"ל וא"כ בודאי כנגדו ביו"ט מותר ומבואר דברי הש"ס בישוב כל הדיקדוקים דבר דבר על אופניו. אמנם הש"ס דלא תירץ כן בדף כ"ד שם ורק דאתי לאשמועינון דפלוגתא דברייתא לאו פלוגתא משום דהש"ס מסיק בדף כ"ה דטעמא דריבה"מ משום דתולש לאו היינו גוזז ולהכי לא מצי לומר כן משום דבאמת גם למסקנא ר"י תרתי אמר ומשו"ה תירץ הש"ס דפלוגתא דברייתא לאו פלוגתא. אבל ר"ה דכפי הנראה סובר דטעמא דריבה"מ משום דהוה דשא"מ שפיר תירץ באופן מרווח יותר כנ"ל ודוק:

ג') ובדרכנו הנ"ל נראה לבאר דברי הש"ס הנ"ל באופן אחר קצת. דהנה בזה שכתבתי דפירושו של הרב ריעב"ץ יוצדק לפי המסקנא דטעמא דריבה משום דתולש לאו היינו גוזז וקאי בהך צד שכתבו התוס' דמותר אף במכוין. אמנם בדבריו כיונתי האמת דהרי הוא כתב שם דבריו לפירושא לדברי ר"ל דאמר ל"ש אלא ביד וקאמר תני לקופיץ וע"ז כתב שם לפרש המשנה כנ"ל יעו"ש בהגהותיו. והנה כבר כתב המחה"ש באו"ח סי' תצ"ח ס"ק כ"ג דגם התוס' מודים דלר"ל מותר אפי' במכוין יעו"ש, וכיון שהוא כתב לפרש דברי ר"ל שפיר כתב וצדקו דבריו, אכן לפי הנראה מהרמב"ם בפי"א מה' מעילה שם שהעתיק הדין בחדא בבא והביא תולש את השער ולא עשה שום חילוק אם אפשר או לא מבואר בדעתו דבהך אוקימתא דתולש לאו היינו גוזז שרי לכתחילה אף באפשר ולא כדברי הריעב"ץ הנ"ל וכן מהטויו"ד סי' ש"ח משמע כן דלהסוברים דאם תולש לאו היינו גוזז שרי אף מדרבנן ואין חילוק אם אפשר או לא. הגם שיש לפרש בדרך זה דבכלי היינו בקופיץ דהוה גוזז שרי רק לפנות מקום באינו מכוין לתלוש. וביד מותר להיות תולש ויהי' ג"כ ב' דינים כפי דרכו של הריעב"ץ הנ"ל. ואולם הרמב"ם הרי לא הביא כלל דינו של ר"ל גבי בכור ועיין במל"מ שם. ולכן נראה דאדרבה דברי הריעב"ץ יוצדקו רק בהך צד דטעמא דריבה"מ משום דשא"מ. דהנה לקמן בדף כ"ה בעי הש"ס להביא ראי' דריבה"מ סובר דשא"מ מותר מהא דאמר גבי פרה גוזז במספרים ואינו חושש ופירש"י דכיון שאינו מכוין רק לתקן הפרה הוה דשא"מ והתוס' שם ובדף ל"ד הקשו עליו דאין זה כשאר אינו מתכוין כיון שמכוין הוא לגזיזה יעו"ש. ובאמת לכאורה בל"ז תמוה דהרי הוה פסיק רישא ונהי שאינו מתכוין אבל הרי הוא גוזז והוה פסיק רישא גמור. ובאמת ראיתי להבית אפרים בתשובה חיו"ד סי' ס"א שהביא דברי הש"ג בפ"ד דמס' שבועות שרצה ללמוד מדברי רש"י הנ"ל לענין מחיקת השם לצורך תיקון דשרי. והביא שם בשם הגאון משנת חכמים שתמה עליו ועל רש"י דהוה פסיק רישא ויעו"ש שכתב דרק מדרבנן כתב רש"י כן דשם בפרה קדשי בה"ב הוא. והנה המשנ"ח אינו תח"י לעיין בו רק מה שראיתי בבית אפרים בשמו. ולענ"ד דבריו תמוהים דהרי רש"י פירש כן בקושית הש"ס דהביא ראי' דריבה"מ סובר דשא"מ מותר ובקושי' הוה ס"ל להש"ס דהוה איסור תורה ורק התרצן שהשיב שאני פרה חידש זה דהוה דרבנן. ואי שתאמר דכיון שעכ"פ המתרץ תירץ כן שוב אין ראי' רק לדרבנן. ז"א דהתרצן הרי רצה רק לתרץ דאף אם סובר ריבה"מ דשא"מ אסור מ"מ כיון שהוא מדרבנן מותר אבל לדידן דקיי"ל דשא"מ מותר שפיר אפשר לומר גם באיסור תורה כן. וראי' גדולה מדברי התוס' בבכורות ל"ד הנ"ל שרצו שם לבאר ע"פ דברי רש"י הנ"ל הך דבכורות ל"ד שם דמיירי באיסור מטיל מום דהוא מה"ת הרי דבאמת גם באיסור תורה סובר רש"י כן אף לבתר דמתרץ הש"ס פרה קדשי בד"ה הוא וכנ"ל. ובאמת דברי התוס' הללו נעלמו גם מהגאון בית אפרים שם במחכתה"ג שכתב דהך דשא"מ שכתב רש"י אינו תלוי כלל בפלוגתא דדשא"מ ואף הסובר דשא"מ אסור מותר בה"ג דאין זה גזיזה כלל יעו"ש. והנה מלבד דבש"ס שם קאמר וסבר ריבה"מ דשא"מ אסור והתניא ומשמע לכאורה דרצה להביא ראי' מזה דריבה"מ סובר דשא"מ מותר כדמוכח מהך דפרה. ולדבריו אין ראי' ואף שיש לדחוק דהכונה דשא"מ אסור בכגון דא. ואולם דבריו תמוהים מתוס' בדף ל"ד הנ"ל שכתבו בזה"ל ולהכי פריך אמאי איצטריך לי' לשמואל לפסוק כר"ש דאפי' הוה אסור מטיל מום בבע"מ שרי הכא משום דאינו אלא לרפואה ושמואל אית לי' דשא"מ מותר עכ"ל. ובאמת הש"ס שם פריך בפירוש מהא דשמואל אית לי' דשא"מ מותר ופירשו התוס' דהוא מטעם שכוונתו רק לתקן וכדברי רש"י הנ"ל והרי מפורש שהדבר תלוי בהך פלוגתא דדשא"מ ונעלמו דבריהם מהבית אפרים במחכתה"ג ומאוד אני תמה עליו בזה. ועכ"פ היוצא מדברי התוס' דטעמא הוא משום דהוה דשא"מ ויוקשה קושית המשנ"ח הנ"ל דהרי הוה באמת פסיק רישא:

ד) ולבאר הדבר נראה עפמ"ש הש"ג בשבת פ' האורג לבאר דברי הרשב"א ז"ל בהא שמתיר לסגור ביתו ולשמור ביתו אף שצבי ניצוד בתוכו והוה פסיק רישא וכתב הש"ג וז"ל והשתא לדברי הרשב"א נמצינו למדין דאע"ג דקיי"ל פס"ר אסור היינו דוקא שבאותו מעשה דעביד הפסיק רישא אינו מתכוין ואינו עושה דבר היתר עמו אבל אם באותו הפסיק רישא שעושה עושה ג"כ דבר היתר עמו ומתכוין גם לדבר היתר אז אפי' עביד פסיק רישא ומכוין גם לו שרי ובאמת כי קולא היא זו עכ"ל. והנה דבריו צריכים טעם והבנה דמדוע יהי' שרי בה"ג. ולענ"ד נראה לבאר הדבר. דהנה בגוף הדבר דמודה ר"ש בפסיק רישא צריך להבין הרי הוא ס"ל דשא"מ מותר, והיינו דהתורה חייבה, רק על המעשה בצירוף הכונה ולהכי אם אינו מכוין אין כאן כונת איסור ושרי. וא"כ מה יועיל מה דהוה פסיק רישא הרי סוף סוף הוא אינו מכוין לאיסור ומדוע יאסר והדבר תמוה ולא ראיתי מי שיבאר הדבר ומצאתי בתשובות ריב"ש סי' שצ"ד שכתב דכיון דא"א בלתי השרת נימין הוה כמכוין יעו"ש. ולהסביר הדבר נראה עפ"מ דמבואר בחולין דף י"ב וי"ג בקטן דאין לו מחשבה מ"מ באם מחשבתו ניכרת מתוך מעשיו יש לו מחשבה וכתבו התוס' שם דאם אי אפשר לתלות המעשה בדבר אחר והמעשה מורה בבירור על המחשבה יש לו מה"ת מחשבה יעו"ש. הרי דהמעשה בעצמה אם א"א לתלותה בדבר אחר הוית מחשבה, וא"כ שפיר נכון הטעם דפס"ר אסור כיון דבע"כ נעשית זה המעשה על ידו וא"א לתלותה בדבר אחר שוב הוה כמכוין כמו שמצינו גבי קטן שם דהמעשה בעצמה נחשבת למחשבה ומשו"ה מודה ר"ש בפ"ר דזה הוה מכוין, ומעתה כ"ז יתכן רק באם אינו מכוין ג"כ לדבר המותר אבל אם מכוין ג"כ לדבר המותר וא"כ שוב אפשר לתלות המעשה בדבר המותר ושוב אין מחשבתו ניכרת מתוך מעשיו וא"כ כיון שאינו מכוין הוה דשא"מ וזה סברא הגונה. ואולם מ"ש הש"ג דבה"ג אף שמכוין גם לדבר האיסור שרי זה צריך הבנה. ואולם גם זה מובן ע"פ דרכנו. עפמ"ש הראב"ד בפ"ז מה' פרה אדומה דאין אדם יכול לכוין שני דברים כאחת וא"כ כיון דבאם אינו מכוין שרי א"כ אם מכוין ג"כ לדבר המותר אף שמכוין ג"כ לדבר האיסור אין בזה איסור דלמאי ניחוש לה אי מצד המעשה דהוה פ"ר אין בזה איסור דאין מחשבתו ניכרת מתוך מעשיו ואי מצד הכונה הרי אינו יכול לכוין שני דברים כאחת ואין הכונה עולה לו להיות נחשב מכוין על ידה כיון שמכוין גם לדבר היתר ואין כאן איסור לא מצד המעשה ולא מצד המחשבה ומבוארים דברי הש"ג הנ"ל ומעתה מיושב ג"כ קושית המשנת חכמים הנ"ל דהרי הוה פ"ר ולהנ"ל מתורץ דהש"ג לשיטתו דבה"ג שמכוין גם לדבר היתר ל"ה פס"ר ודברי הש"ג בפ"ד דשבועות שם עם דבריו בפ' האורג בשבת צדקו יחדיו ועולים בקנה אחד ואזיל לשי' ומיושב קושית המשנ"ח הנ"ל:

ה') ואולם עדיין לא תעזוב נפשי לשאול על דברי רש"י ז"ל וכפי שביארתי שיטתו מש"ס ערוך ומפורש בשבת דף קל"ג דפריך למ"ל קרא דבשר אע"פ שיש בו בהרת והרי הוה דשא"מ ומשני מודה ר"ש בפס"ר והרי שם הוה ממש כהך דהכא בפרה דגוזז הפרה כדי לתקנה והוה פ"ר ואעפ"כ כתב רש"י דהוה דשא"מ וא"כ מה משני הש"ס שם דהוה פ"ר והרי בה"ג מותר גם פ"ר כיון שמכוין גם לדבר המותר ובפרט דהש"ס פריך שם ואביי לית לי' האי סברא והא אביי ורבא דאמרי תרוייהו מודה ר"ש בפ"ר ומה קושי' הרי בכאן הוא מכוין למצוה אחרת ואף פ"ר שרי והקושי' עצומה מאוד לשיטת רש"י מסוגי' זו ואין תח"י המשנ"ח לראות אם העיר בזה. והאמנם הרשב"א ז"ל בשבת שם הקשה דאין זה דשא"מ רק משאצל"ג יעו"ש. ואולם לדברי רש"י בבכורות הנ"ל שפיר הוה בזה דשא"מ וראי' מכאן לדברי רש"י הנ"ל, ואולם יוקשה מתירוץ הש"ס דפס"ר הוא א"כ גם שם בפרה הוה פ"ר. ואולם לתרץ הקושי' נראה, דהנה ראיתי להגאון מהרצ"ה א"ש ז"ל בתשובתו הנדפסת בישויע"ק או"ח בסוף ה' פסח כתב בטעמא דמילתא דעשה דוחה ל"ת גרידא ולא ל"ת שיב"כ. דכיון דהוא מכוין למצוה הוה דשא"מ ורק המעשה נשארת בלי כונה ומשו"ה דותה. ואולם בלאו שיב"כ דחייבין גם על השוגג קרבן הרי דבאיסור שיב"כ גם המעשה לבדה הוה איסור אף בלי הכונה ומשו"ה אין העשה דוחה יעו"ש. והנה בגוף הדבר לא ראה דברי רש"י בבכורות הנ"ל שכתב כן דבמכוין למצוה הוה דשא"מ ואולם בנוגע לחידושו שחידש דזה הטעם דעדל"ת. לענ"ד במחכתה"ג טעה בזה דהרי א"כ מדוע אין עשה דוחה ל"ת ועשה הרי בזה שוב ל"ש הטעם שכתב הוא גבי כרת. וגם באיסור שיב"כ גופה לא צדקו דבריו דהרי אדרבה ביבמות דף ו' מבואר זה גבי שבת ובשבת מלאכת מחשבת אסרה תורה ובעינין דוקא המחשבה והא דחייבין קרבן בשוגג משום דגם זה עכ"פ נתכוין למלאכה. ועוד תמוהים דבריו בזה דהרי ביבמות ד"כ מבואר גבי מצות יבום דהקשה הש"ס נימא עדל"ת וכן הירושלמי שהביאו התוס' בקידושין ל"ח הקשה גבי חדש דנימא עדל"ת ובזה ל"ש לומר דהוה בלא כונה דהרי קיי"ל המתעסק בחלבים ועריות חייב שכן נהנה וא"כ באכילת חדש וביאת איסור שוב יוקשה דבזה לא מהני הך דאינו מכוין דהרי נהנה עכ"פ וכזה יוקשה ג"כ בהא דפריך הש"ס זבחים צ"ז גבי יקדש דנימא עדל"ת ושם מידי דאכילה היא. וע"כ דעדל"ת אינו מטעם זה שכתב הגאון ועוד הרבה יש להאריך בסתירת דבריו אולם אין כאן מקומו, ואולם גוף הערתו דמשו"ה עדל"ת משום דהוה דשא"מ הערה נכונה היא ויוקשה באמת קרא דכלאים בציצית למ"ל. וגם מדוע אין עדל"ת ועשה, וכן ל"ת שיב"כ באיסור שבת הרי הוה דשא"מ וגם בכל איסור כרת באמת דשא"מ מותר בהו ודלא כמ"ש הגאון הנ"ל וא"כ מדוע אין עשה דוחה ל"ת שיב"כ הרי הוה דשא"מ.

ולתרץ הדבר נראה עפ"מ דקיי"ל דמהב"ע פסולה ואינו יוצא המצוה וקיי"ל ג"כ דהרבה דברים אף שמותרים להדיוט אסורים לגבוה דמאיס הוא כמו דמצינו לענין נרות ביהכ"נ באו"ח קנ"ד ועוד כיו"ב בהרבה מקומות והגם דזה רק בצרכי גבוה ולא במצוה. ואולם נראה לחדש דכ"ז רק אם אין ההיתר ע"י המצוה אולם בדבר שבלא המצוה הי' אסור ורק ע"י המצוה היא מותרת בזה שפיר מאוס לגבוה גם במצוה שע"י המצוה יוצמח היתר לדבר האסור ועיקר ההיתר היא המצוה בה"ג הוה מאיס לגבוה גם במצוה כיון שהתורה פסלה מהב"ע ואף שבכאן הוה דשא"מ מכ"מ אין זה רצון התורה שהמצוה תגרום להתיר איסור זהו מעין מהב"ע והר"ז דומה קצת למ"ש הטו"ז ביו"ד סי' צ"ג סק"א דמהתיקון יהי' קלקול זה לא אמרו רבנן כמו כן נאמר בנ"ד דהתורה לא רצתה שמחמת המצוה יהי' נעשה קלקול ותיקון ביחד שהמצוה תגרום להתיר איסור וזה סברא ישרה ויש להביא הרבה דמיונות לזה ואולם אין בהו צורך הואיל והסברא נראית מצד עצמה.

ומעתה לפ"ז מיושב מה דצריך קרא לעשה דוחה ל"ת ול"א בלא"ה דהוה דשא"מ דבלא הקרא לא היינו יודעין דשרי בה"ג ובפרט שנאמר דחיוב יש בדבר בודאי לא היינו יודעים בלא הקרא דהו"א דהתורה לא חייבה מצוה שתגרום להתיר איסור על ידה וצריך הקרא דעשה דוחה ל"ת ואף לבתר דכתיבא קרא אמרינן דרק בל"ת גרידא אבל לאו שיב"כ או ל"ת ועשה זה לא נשמע כלל מקרא ושוב אף דהוה דשא"מ מ"מ אין מקיימין מצוה. באופן הזה ומיושב קושיא הנ"ל:

ו) ובזה מיושב קושיית הנוב"י במהדו"ק בסופו על הריב"א בתוס' חולין קמ"א דהרי הוה מהב"ע ע"י העשה תירוצו עדיין אינו עולה יפה לשיטת התוס' שם דאיסור יש עדיין ורק שאין לוקין וא"כ שוב הוה מהב"ע. אכן לדרכנו הדבר נכון דאף דהוא מהב"ע מ"מ הלאו נדחה ולא מטעם עשה דוחה ורק בל"ז אין מלקות אף אם לא קיים העשה דעכ"פ הוה דשא"מ ואף דאין עשה דוחה ל"ת ועשה הוא רק משום דהתורה לא ציותה לעשות מצוה באופן הזה אבל אם עשה אינו עובר על האיסור. ובזה יש לומר דאף באיסור פרת ובדומה אין עליו איסור בדיעבד אף דאיך העשה דוחה מ"מ הוה דשא"מ. ורק בביאת איסור ובאכילת איסור דגבייהו שייך לומר שכן נהנה ונמצא לפ"ז דממילא אין ענין דברי הריב"א להא דאלמנה מן הנשואין ביבמות דכ"א שהנוב"י שם פלפל בהך דינא עפי"ד הריב"א הנ"ל. ולהנ"ל שם דהוא מאיסורי ביאה ול"ש דשא"מ שפיר עובר ובזה יש לפלפל בהא דפליגי בשבת קל"ז בטעה בדבר מצוה אי בעינן עשה מצוה או לא יעו"ש וביבמות ע"ב. ולהנ"ל אף בלא עשה מצוה עכ"פ הוה דשא"מ. ור"י בפסחים שם דמיירי גבי ביאה שפיר. בעינן עשה מצוה וכן באכילת תרומה שנחלקו שם אבל באיסור שאין בו הנאה שפיר יש לומר כנ"ל כיון דעכ"פ הוא כיון למצוה והוה דשא"מ ויש להאריך הרבה בפרט הזה. עכ"פ נכון הדבר מה דצריך קרא דעשה דוחה ל"ת אף דהוה דשא"מ משום דהתורה אין רצונה שהמצוה תהי' הגורמת להתרת איסור ולזה גלי קרא דעשה דוחה ל"ת. ואולם עדיין צריך להבין כיון שעיקר הטעם דפטור בזה משום דאינו מתכוין לאיסור א"כ אין גרמא הזו ע"י המצוה ורק משום שאינו מתכוין ואף בלא המצוה יצויר זה שלא יתכוין לאיסורא ואינו עובר ואין זה דוקא ע"י המצוה ורק שאינו מכוין לאיסורא ושוב מהראוי שיוכשר אף במצוה. ואולם הדבר נכון דכ"ז הי' שייך רק אם גם בפ"ר הי' מותר משום דשא"מ שפיר שייך לומר כנ"ל. אמנם הרי כבר הקשה המשנ"ח דהוה פ"ר ורק שכתבתי לתרץ משום שמתכוין למצוה ואין אדם מכוין ב' כוונות כאחת ושוב ממילא גם הפ"ר ל"ה כונה להמצוה ואין זה איסור. וא"כ באמת יש כאן כונה להאיסור הואיל והוה פ"ר ורק שהמצוה וכונת המצוה מסלקת זה האיסור דפ"ר וא"כ שפיר נעשה ההיתר ע"י המצוה דוקא ולאו משום דאינו מכוין דבאמת הוה כונה כיון שמחשבתו ניכרת מתוך מעשיו וכנ"ל ורק דהמצוה גורמת לההיתר ושוב שפיר שייך לומר דאין זה רצון התורה בקיום מצוה באופן כזה וצדקו דברנו. ומעתה כ"ז רק אם פ"ר אסור בכל מקום שפיר שייך לומר כנ"ל אכן אם גם פ"ר מותר בכל מקום א"כ אין המצוה גורמת ההיתר ורק שאינו מכוין. ומעתה מיושב הקושיא הנ"ל לשי' רש"י מהך דשבת קל"ג הנ"ל. דשפיר פריך הש"ס והרי הוה דשא"מ ומשני פ"ר הוא וא"כ רק המצוה גורמת ביטול והיתר האיסור והוה קצת מהב"ע וכדרכנו הנ"ל ורק בבכורות שם דאין הגזיזה בעצמה מצוה ורק הכשר מצוה שפיר שרי משום דהוה דשא"מ אף דהוה פ"ר הואיל ונתכוין להכשר מצוה ול"ש בזה מהב"ע דהיא רק אם המצוה היא בב"א עם העברה וכמ"ש המרדכי בסוכה בהא דאין ממעטין ביו"ט דל"ש מהב"ע רק אם באו בב"א ועיין מזה בשעה"מ בה' סוכה ולולב וא"כ שפיר כשר בזה אף שההיתר נעשה ע"י המצוה. אמנם בהך דשבת דהמצוה נעשית בב"א עם העברה ושייך בזה מהב"ע ובה"ג לאו שפיר עביד וכמו שמוכח מהא דצריך קרא דעדל"ת ומיושב קושיתי הנ"ל על רש"י. ויצא לנו מזה דבר חדש דאף לרש"י רק במקום שאין המצוה נעשית תיכף בזמן שעובר כמו בהך דבכורות כ"ה ובהך דבכורות ל"ד שרצו התוס' לפרש בזה. אבל אם בזה גופא נעשית המצוה אסור בכה"ג לא מצד האיסור רק מצד המצוה והגאון משנת חכמים שהובאו דבריו בבית אפרים שם רצה לדון בהיפך ולענ"ד נראה כמ"ש דאדרבה דוקא במקום שאינו נעשה בב"א כתב רש"י ודו"ק:

ז) נחזור להנ"ל. הנה ביארנו טוב טעמו של רש"י ז"ל בהך דדשא"מ. והנה בש"ס הקשה אריבה"מ במתני' מהך דפרה ומשני בחד שינויא ריבה"מ לא סבר לה כרב והיינו דריבה"מ סובר תולש היינו גוזז והכא שרי באמת משום דאינו מתכוין וכמו שפירש הבית אפרים שם בתשובה דברי הש"ס בזה. ומעתה לפ"ז שפיר יש לומר דאף להך שינוי וכן לפי הספק של בני האיבעיא דטעמא דריבה"מ משום דהוה דשא"מ ג"כ מותר אף במכוין דהרי הוה דשא"מ מטעם שאין כונתו לגזיזה רק לתקן כדי שיוכל לשחוט כמו בפרה וכפירש"י לקושית הש"ס ולהך שינויא באמת מטעם זה מתיר ריבה"מ וא"כ שפיר אף במתכוין שרי. ולכאורה הי' נראה ליישב בזה קושית התוס' דמדוע לא שאלו בבכור גופי' האיך הדין דאם הטעם משום דתולש לאו היינו גוזז מותר אף במכוין ואם הטעם משום דשא"מ אסור במתכוין לכך ומזה הביאו ראי' דאף אם תולש לאו היינו גוזז אסור במתכוין. ואולם לדעת הרמב"ם ז"ל יוקשה דהוא פוסק דלמ"ד תולש לאו היינו גוזז שרי במכוין ושוב יוקשה מדוע לא איבע"ל לענין בכור גופי' אכן להנ"ל מיושב דבאמת המה כיונו להך דשא"מ דאף במכוין בפירוש שרי כמו גבי פרה וא"כ לשני הטעמים מותר אף לתלוש במתכוין, אמנם נראה דאעפ"כ חילוק יש ביניהם דהרי הרמב"ם לא חילק בין אפשר או לא אפשר וכנ"ל בדברנו באות ג' אולם להך טעמא דדשא"מ יש לחלק עפמ"ש הטו"ז ביו"ד סי' קל"ז בהא דקיי"ל דאם אין כונתו לבטל מותר לבטל דאם אפשר בענין אחר שלא יצטרך לבטל איסור אסור לעשות באופן שיבוטל האיסור יעו"ש וביו"ד סי' צ"ט רמז על דבריו אלו ג"כ, הרי מזה דאם באפשרי לעשות הדבר באופן אחר ועשה באופן שיבא לידי איסור אף שאינו מכוין להאיסור מ"מ זה גופא נחשבת כונה מדחזינן דעושה באופן הזה ומעשיו ניכרים דעושה ג"כ בכונה לבטל האיסור ואדרבה אם אין כונתו לבטל מדוע אינו עושה באופן שלא יבטל. וכמו כן בנ"ד אף דשרי ג"כ לתלוש במכוין ג"כ משום דאינו מכוין לגזיזה רק נתקנו לשחיטה מ"מ זה רק באם א"א רק בתלישה אבל אם יוכל לפנות השער לכאן ולכאן שפיר אסור לתלוש במתכוין כדברי הטו"ז הנ"ל וא"כ שפיר להך טעמא דהוה דשא"מ בע"כ ב' חילוקים יש בבבא דרישא דאם אפשר הדבר עושה מקום בקופיץ ואם א"א מותר לו לתלוש ג"כ. והא דלא איבע"ל לענין זה כיון שאין הנ"מ גדולה כ"כ דב"כ וב"כ מותר לתלוש בכונה אין זה נ"מ גדולה אם יהיה האיבעיא לענין בכור ולהכי יותר טוב האיבעיא לענין יו"ט ורק לפום סברת התוס' דלטעמא דדשא"מ אסור בתלישה גמורה שפיר הקשו אבל כיון שאף לטעם הזה באמת מותר לתלוש ממש ורק באופן שאין באפשרי בענין אחר אין זה נ"מ גדולה כ"כ. ועכ"פ לפ"ז הש"ס דקאמר בכולי' פירקין קאי אדריבה"מ וריבה"מ תרתי אמר והיינו כפירושי הנ"ל דהרישא לבדה נחלקת לב' הלכות ועם הסיפא יש ג' ושייך לשון כולי' פירקין א"כ בע"כ דס"ל דטעמא משום דשא"מ וכנ"ל וא"כ שפיר יפורש הש"ס באופן הנ"ל בדרך אחר קצת. דהמה ידעו הפסק שפסק רב דהלכה כריבה"מ ונסתפקו רק בטעמו ולזה השיב להם ר"ה שישאלו לר"ח אי רב אמר זה בפירוש או דרק מכללא נשמע הדבר וכיון שהשיב להם ר"ח שרב אמר בפירוש הלכה כריבה"מ וא"כ מזה הוכיח דהטעם משום דשא"מ דאל"כ הרי כבר אמר הלכתא בכולי' פירקין וע"כ משום דהו"א דקאי רק אדריבה"מ משום דתרתי אמר כתירוץ הש"ס והיינו משום דהרישא לבדה לצדדין קתני וא"כ מוכח דהטעם משום דשא"מ ושוב פסק להם ר"ה דכנגדו ביו"ט שרי ומבואר דברי הש"ס הנ"ל וכ"ז בדרכו של הר"ת הנ"ל.

ח') וחוץ לדרכנו אמרתי לבאר דברי הש"ס בבכורות הנ"ל בישוב כל הדיקדוקים שדקדקתי באות ד' בדרך קצר וישר מאוד בעזהי"ת, דהנה התוס' בשמעתין בדף כ"ד ע"ב הקשו בהא דקאמר הש"ס וכיון דאמר רב הילכתא בכולי' פירקין לבד מפלוגתא הלכה כריבה"מ למה לי והרי כיון דטעמא דריבה"מ משום דדשא"מ מותר לחד צד בספק שלהם וא"כ הרי בזה פליגו הרבה ותירצו דמשום דמטעם דפסק רב כותי' משום דתולש לאו היינו גוזז לא מצינו דפליגי ומעתה לפ"ז הנה כבר כתבתי באות ב' דתירוץ הש"ס דהו"א דבכולי' פירקין אדרשב"ג קאי הוא קשה למאוד דא"כ הול"ל בפירוש הלכה כרשב"ג והך דריבה"מ לכלול בכללא דבכולי' פירקין. והנה לכאורה הי' נראה לתרץ קו' הש"ס ולומר דטעמא דרב משום דדשא"מ מותר ובזה איכא פלוגתא כדברי התוס' ולהכי א"א לכלול זה בהך כללא והוצרך לומר בפרטות דהלכה כריבה"מ ומדוע דחק הש"ס לתרץ דהו"א אדרשב"ג קאי. ואולם הדבר נכון דהרי הש"ס ידע דרב סובר דשא"מ אסור וטעמי' דרב משום דתולש לאו היינו גוזז כמו שהוכיח הש"ס בדף כ"ה ופליג אדר"ה דאמר טעמא דריבה"מ משום דשא"מ ומשו"ה הוכרח הש"ס לתרוצי כדמשני. ואולם ר"ה נראה לו דוחק תי' זה. ומעתה יבוארו דברי הש"ס באין אונס. דהמה כבר ידעו דרב פסק הלכה כריבה"מ ולזה הביא הש"ס מקודם הך דרב ובאו לשאול טעמי' והשיב להם שישאלו לרב חננאל והיינו דאם אמר רב בפירוש הלכה כריבה"מ וא"כ קשה קושיית הש"ס הרי כבר אמר בכולי' פירקין וע"כ משום דטעמא דריבה"מ משום דשא"מ ובזה איכא פלוגתא. ואם לא אמר בפרטות רק הדבר נלמד מכללא דבכולי' פירקין א"כ אדרבה מוכת דהטעם משום דתולש לאו היינו גוזז שאין בו פלוגתא וכיון שהשיב ר"ח כך אמר רב הלכה כריבה"מ בפירוש וא"כ מוכח דטעמא משום דשא"מ וא"כ שפיר ביו"ט שרי ומבואר דברי הש"ס הנ"ל לשני התירוצים שתירצו בתוס' לקושיא הנ"ל דלתירוצא בתרא שתירצו דלא קרי פלוגתא אא"כ נחלקו על אותו דבר בעצמו יתכן פירושי באותיות הקודמים ולתירוצא קמא דלטעמא דתולש לאו היינו גוזז ליכא פלוגתא שוב בודאי יתפרשו היטב דברי הש"ס באופן הזה ודוק:

ט) ואולם כל דברנו באותיות הקודמים בביאור הסוגי' הנ"ל יתכנו רק אם נאמר כפי הנראה מפשטות הסוגי' דר"ה ס"ל דטעמא דרב משום דשא"מ אולם באמת קשה מאוד לומר כן. דהרי בש"ס הוכיח דרב סובר דשא"מ אסור וטעמא דרב משום דתולש לאו היינו גוזז וא"כ האיך נוכל לומר דר"ה אינו סובר כן והש"ס דידן חולק בזה על ר"ה ובע"כ נצטרך לומר דגם ר"ה סובר כן בטעמא דרב וא"כ שוב יוקשה להבין דבריו כאשר הקשיתי למעלה בדברנו באות ב' כל הדקדוקים. ועוד יוקשה דהרי התוס' הקשו באמת במה שהשיב אי אמר הלכה כריבה"מ איפשיט לכו והרי בכל ענין כנגדו ביו"ט מותר אי משום דשא"מ אז משום עוקר דבר מגידולו כלאחר יד ותירצו דאם לא הי' הלכה כמותו אלא אמרינן דבבכור אסור אע"ג דתולש לאו היינו גוזז משום שאסרו חז"ל ולא התירו משום צורך תיקון שחיטת הבכור כמו כן לא יתירו בעוקר דבר מגידולו כלאח"י משום שמחת יו"ט יעו"ש. ואולם לפ"ז יוקשה מה הי' שאלתם הרי המה שאלו רק טעמא דרב ולא שאלו כלל אי הלכה כרבי יוסי בה"מ ויוקשה מה נסתפקו בזה לענין שאלתם הרי ב"כ וב"כ מותר בכאן ונהי דעל ר"ה נוכל לתרץ כדברי התוס' אבל על התלמידים ששאלוהו עדיין יוקשה. וגם יוקשה לפי דבריהם מדוע לא השיב להם גם ע"ז הרי המה שאלוהו ב' שאלות טעמי' דריבה"מ וגם האיך הדין ביו"ט והשיב להם רק האיך הדין ביו"ט ועדיין לא ידעו טעמא דריבה"מ ומדוע לא השיבם גם ע"ז והמעיין בסוגי' יראה שהדבר תמוה מאוד. ולכן נראה לענ"ד לבאר הדבר עפ"י דרכנו באותיות הקודמים באופן שכל הסוגי' תתפרש כמין חומר וכולם ידעו האיך הדין ורק נסתפקו בטעמי' והשיב להם בטעם הדבר הכל בדרך שכתבתי באותיות הקודמים ואולם באופן שיוצדק למסקנת הש"ס ג"כ, ואען ואומר, דהנה כבר כתבתי באותיות הקודמים בשם היעב"ץ דפירש המשנה דלצדדין קתני. ונראה בביאור הדבר, דהנה בש"ס הקשה דהרי רב סובר דשא"מ אסור ומשני לעולם קסבר רב דשא"מ אסור ותולש לאו היינו גוזז וביו"ט ה"ט דשרי משום דהו"ל עיקר דבר מגידולו כלאח"י והתוס' בסוגיין בד"ה וה"ט הקשו דהרי גם כלאח"י אסור מדרבנן ופירשו דמותר בה"ג באינו מתכוין ואף דאינו מתכוין ג"כ אסור מ"מ בדרבנן שרי ואולם הקשו מהא דפריך הש"ס בסוגיין וסבר ריבה"מ דשא"מ אסור והתניא גבי פרה גוזז במספרים ואינו חושש ומשני שאני פרה דקדשי בה"ב היא ופריך והאיכא איסורא דרבנן ומשמע דכי היכא דשרי דשא"מ בדרבנן כמו כן שרי בדאורייתא. ותירצו שיש לחלק בין באיסור דרבנן כלאח"י ובין איסור דרבנן דקדשי בה"ב. דכלאח"י אין איסורו ד"ת בשום מקום משא"כ בפרה דקדשי בה"ב עשאום כשל תורה והביאו ראי' מכתובות דדשא"מ שרי במקלקל אע"ג דמקלקל אסור מדרבנן והא דאסר ר"י בגרירה אע"ג דמקלקל הוא שמא מתקן הוא שמשוה גומות מצד אחר יעו"ש בתוס' באורך כל הענין. והנה באמת דבריהם תמוהים דהרי גם בגרירה הוה כלאח"י ואף אם הוא מתקן אין בו אלא איסור דרבנן והדבר מפורש בשבת מ"ו ע"ב דיש רק איסור דרבנן בגרירה והיינו משום דהוה כלאח"י וכמו שפירש"י שם וא"כ אף במתקן הוה רק דרבנן משום דהוה כלאח"י. ובאמת התוס' בכתובות דף ה' כתבו ג"כ כן דבגרירה הוה מתקן ואסור מה"ת וגם דבריהם תמוהים מש"ס ארוך ומפורש הנ"ל. וכן כתבו באמת התוס' בשבת מ"א ע"ב להוכיח מהך דשבת מ"ו הנ"ל דגרירה היא רק מדרבנן משום דכלאח"י הוא וכ"כ התוס' בפסחים כ"ה ע"ב דרק מדרבנן היא וכ"כ ביומא דף ל"ד ודבריהם בכתובות ובבכורות הנ"ל צע"ג לענ"ד מש"ס מפורש הנ"ל וחידוש שלא העירו בזה רבותינו האחרונים. ומעתה שוב דברי הש"ס תמוהים מקושית התוס' דמאי פריך והאיכא איסורא דרבנן והרי בדרבנן יש לומר דשרי כיון דאינו מתכוין ואי דגם בדרבנן אינו מתכוין אסור לר"י א"כ מאי משני ביו"ט ה"ט דשרי דהו"ל כלאח"י וכנ"ל עיין בסוגי' ובתוס' שם וכל מעיין רואה שהדברים תמוהים.

י) ונראה לבאר דהנה ביומא ל"ד פריך הש"ס והלא מצרף אמר רב ביבי שלא הגיע לצירוף אביי אמר אפי' תימא שהגיע לצירוף דשא"מ מותר כו' ה"מ בכה"ת כולה אבל הכא צירוף דרבנן הוא ופירש"י דבדרבנן דשא"מ מותר והתוס' הקשו מהך דאסר ר"י בגרירה אף שהוא דרבנן. עוד הקשו דהרי הוה דשא"מ בפ"ר ולכ"ע אסור יעו"ש בתוס' באורך מזה. ולענ"ד נראה דמה שהקשו דהוה פ"ר מיושב בדרכנו הנ"ל באותיות הקודמים בביאור שיטת רש"י בסוגיין דבכורות דבמקום שמכוין לצורך מצוה והוה בשביל זה דשא"מ אף פ"ר שרי וכאן הוא לצורך טבילת הכה"ג ורק שם בשבת קל"ג דהיא המצוה בעצמה שפיר אסור בכה"ג ולא בהכשר מצוה וכנ"ל בדברנו ואולם מה שהקשו מהך דגרירה דאוסר ר"י דשא"מ בדרבנן. נראה עפי"ד הטו"ז הנ"ל ביו"ד סי' קל"ז דאף דמותר לבטל אם אין כונתו לבטל הוא רק אם א"א בענין אחר ולא באפשר וכנ"ל בדברנו. וא"כ לפ"ז בהך דגרירה נהי שאינו מתכוין אבל עכ"פ אפשר לו שלא יגרור והכי הוא מוכרח לגמור ובה"ג אסור דשא"מ אף בדרבנן דכיון שאפשר לא הוה אינו מתכוין, אמנם בסוגיין דאביי משני א"ת שהגיע לצירוף היינו שאין ביכלתנו להבחין זה אם הגיע לצירוף או לא א"כ שוב מותר הואיל ואינו מכוין ול"ש לומר דאפשר דהרי בנ"ד מוכרחין להטילו בשביל הטבילה ההכרחית של הכה"ג והוא אינו יכול לטבול בצוננין וא"כ בלא אפשר שפיר שרי מכוין בדרבנן ומיושב קושית התוס' על רש"י ז"ל:

ומעתה גם בשמעתין דבכורות הנה אם הוצרך לו לשחוט ביו"ט וא"א לשחוט ע"י השער שפיר הי' שרי דשא"מ בדרבנן דכלאח"י דרבנן ובכאן א"א לומר דאפשר שלא ישחוט דהרי הוא צורך שמחת יו"ט. וכ"ז בשמעתין דמתיר לתלוש ביו"ט שפיר משני דכלאח"י הוא, אמנם בהך דפרה דהש"ס הקשה להך סברא דריבה"מ סובר דשא"מ אסור ובכאן ההיתר משום דתולש לאו היינו גוזז א"כ מדוע בפרה גוזז כדרכה ואינו חושש והרי מדרבנן אסור אף קדשי בה"ב ואף דבדרבנן דשא"מ מותר וכאן אינו מתכוין. אבל הרי בהך צד דסברת תולש לאו היינו גוזז א"כ אפשר בתלישה ולא בגזיזה כדרכה ומדוע מתיר לגזוז הרי אף בדרבנן אסור דשא"מ במקום שאפשר וביו"ט מותר רק לתלוש וכן בבכור ומדוע בפרה גוזז ושפיר פריך הש"ס ומיושב קושית התוס' ומבואר הסוגי' באר היטב:

י"א) ומעתה לפ"ז הנה כבר פלפלו התוס' והרא"ש בהך דתולש לאו היינו גוזז אם עכ"פ מדרבנן אסור או לא. ובהיות כן יש לומר דבאמת תלמידי ר"ה ג"כ ידעו דרב פוסק כר"י דדשא"מ אסור וידעו ג"כ דפסק הלכה כריבה"מ. אולם המה הי' מסופקים בהיות דביו"ט הוי זה כלאחר יד ואסור רק מדרבנן ונסתפקו אם בדרבנן דשא"מ מותר כשיטת רש"י ביומא שם או דגם בדרבנן אסור כשיטת התוס'. ולזה רצו לפשוט ספיקתם מהך דריבה"מ דתולש את השער ונסתפקו בזה שפלפלו התוס' אם מדרבנן עכ"פ אסור חולש אף אם אינו גוזז. והנה הדבר תלוי בזה דאם מדרבנן אסור וא"כ בע"כ בהך דריבה"מ הטעם משום דדשא"מ בדרבנן מותר דהרי רב פוסק דשא"מ אסור ופוסק הלכה כריבה"מ וא"כ גם ביו"ט שרי. ואולם אם אין איסור כלל אף מדרבנן שוב אין ראי' ושפיר יש לומר דגם בדרבנן דשא"מ אסור וכשיטת התוס' וממילא ביו"ט אסור אף דהוה אינו מתכוין כיון שהוא לצורך שחיטת יו"ט מ"מ אסור אף דהוא רק דרבנן כלאח"י. והן עתה כך הוא פירושא דשמעתא טעמא דריבה"מ משום דתולש לאו היינו גוזז אף מדרבנן וממילא ביו"ט אסור דאין ראי' להתיר דשא"מ באיסור דרבנן. או דילמא בעלמא תולש היינו גוזז מדרבנן עכ"פ והכא שרי משום דשא"מ והיינו משום דמכוין למצוה בכדי שיוכל לשחוט הבכור וא"כ מוכח דאף דדשא"מ אסור מ"מ בדרבנן מותר וממילא גם ביו"ט שרי. ופשוט להו ר"ה כך דהנה כבר כתבתי לפרש הלשון כולי' פירקין דריבה"מ תרתי אמר דהיינו דפירושא דמתני' כפירוש הריעב"ץ וא"כ הרישא לצדדין קתני ויש ברישא ב' ובצירופא דסיפא ג'. ואולם כ"ז יתכן רק אם מדרבנן עכ"פ אסור תולש וההיתר הוא רק משום שאינו מתכוין רק לצורך שחיטה וכדברי רש"י הנ"ל וא"כ נהי דבאם אי אפשר לפנות השער בלי תלישה מותר לתלוש גם במתכוין דגם זה נקרא אינו מתכוין וכשיטת רש"י גבי פרה אבל אם אפשר הדבר בלא תלישה שפיר אסור לתלוש דבזה שוב הוה כמכוין וכנ"ל בשם הטו"ז ושפיר המשנה לצדדין קתני. אכן אם ההיתר משום דתולש לאו היינו גוזז ואין כאן איסור כלל א"כ אין חילוק בין מכוין ואפשר אי לא אפשר כיון שבתלישה אין שום איסור וכמו שפסק הרמב"ם באמת וכנ"ל בדברנו באות ג' וא"כ א"א לפרושי המשנה כפירוש הריעב"ץ ורק דחדא קתני מפנה את השער ותולש. וא"כ מדחזינן דרב אמר בפרוטרוט הלכה כריבה"מ ולא כללו בכללא שאמר הלכתא בכולי' פירקין ובע"כ כתירוץ הש"ס דהו"א רק אדריבה"מ קאי דריבה"מ תרתי אמר וא"כ מוכח מדברי רב דסובר דמתני' תרתי קתני ובע"כ דסובר דמדרבנן אסור ורק דההיתר משום דאינו מתכוין וא"כ ממילא גם ביו"ט שרי דאינו מתכוין בדרבנן הוא. אכן אם רב לא פירש בפרטות הלכה כריבה"מ ורק הא דידעינין דרב פסק הלכה כריבה"מ הוא מהך כללא או מאיזה עובדא שבא לפניו, א"כ עדיין לא נודע טעמו ושוב הדבר ספק. ולזה השיב להם ר"ה זילו שיילוה לרב חננאל אי אמר הלכה כריבה"מ וא"כ בודאי גם רב אמר כן דחייב אדם לומר בלשון רבו וכנ"ל א"כ נפשט הדבר דביו"ט מותר אולם אם לא אמר בפירוש ורק מכללא אין שום הוכחה לנידון שאילתא דשאילתון מקדמיכון. ואולם אם יאמר דאמר רב הלכה כריבה"מ אז ואיפשוט לכו. וכיון שאמר הכי אמר רב הלכה כריבה"מ השיב להם ר"ה לפ"ז כנגדו ביו"ט שרי ובאמת הוא מטעם דכלאח"י הוא. ואולם הש"ס הי' סבור תחלה שזה מטעם דדשא"מ הוא והיינו גם בדאורייתא והקשה ומשני לעולם סבר דשא"מ אסור וטעמא דרב משום דתולש לאו היינו גוזז ומדרבנן עכ"פ אסור ובצירוף שניהם יחד אינו מכוין ותולש מותר וגם ביו"ט מותר מה"ט משום דדשא"מ וכלאח"י ואין כונת תלמידי ר"ה אי תולש היינו גוזז מה"ת כאשר עלה על דעת המקשן ורק התלמידים שאלו אי מדרבנן עכ"פ תולש היינו גוזז וממילא שעיר פשיט להו. ונמצא לפ"ז דתירוץ הזה הוא גם על דברי ר"ה. דהמקשה שהקשה וסבר רב דשא"מ מותר וכו' הי' סובר בדעתו שהתלמידים שאלו את ר"ה אם דשא"מ בדאורייתא מותר ואם תולש היינו גוזז מה"ת והמתרץ השיב לו דבאמת ידעו גם המה דבאורייתא דשא"מ אסור וכמו כן דמה"ת תולש לאו היינו גוזז ורק שאלוהו אי מדרבנן עכ"פ תולש היינו גוזז והוא השיב להם כנ"ל ומבוארים דברי הש"ס בכל הסוגי' ע"פ המסקנא בלי נפתל ועקש ח"ו רק בדרך ישר ומרווח בעזה"י:

י"ב) והנה משכא לנו שמעתתא ונחזור למה שהתחלנו בו לדברי הר"ת שהקשיתי עליו מש"ס דבכורות הנ"ל דקאמר ומאי בכולי' פירקין דריבה"מ תרתי אמר וב"ה שעלה בידנו לבאר דאדרבה מסוגי' זו הוכחה לדברי הר"ת. והנה עד כה הי' דברנו לפלפולא ולקושטא דמולתא נראה לענ"ד בישוב הקושי' הנ"ל. דהנה לכאורה קשה מאוד בהא דפריך הש"ס ומאי בכולי' פירקין. דהרי באמת הש"ס הקשה מקודם אי אדראב"י משנת ראב"י קב ונקי והיינו ומה הוצרך רב להשמיענו דהלכה כמותו. והנה כ"ז יתכן רק אם הי' רב אמר דהלכה כהך דראב"י שפיר קשה. אבל אם כיון ג"כ על הך דריבה"מ דהוא משנה הצריכה ונהי דהך דראב"י ממילא נדע אבל כיון שרצה להשמיענו דהלכה כריבה"מ שוב שפיר אמר בכולי' פירקין אף שהוא רק חדא הילכתא אבל הרי גם בהך דראב"י הלכה כמותו וא"כ שפיר הילכתא בכולי' פירקין אף שאינו צריך להשמיענו הלכה כראב"י מ"מ כיון שצריך להשמיענו הלכה כריבה"מ וא"כ שפיר אמר בכולי' פירקין כיון דסוף סוף גם כהך דראב"י הלכה ומה הקשה הש"ס ומאי בכולי' פירקין. ותדע דהרי בריש תמורה קאמר הכל ממירין וקאמר הש"ס לאתויי יורש אף שהוא רק אחד מ"מ קאמר הכל משום שכולל גם נשים ואנשים השנויים במשנה ושייך לשון הכל אף שאנשים ונשים מפורשים במשנה מ"מ כיון שצריך לרבות יורש אף שהוא אחד מ"מ הואיל וגם המה נכללים בכלל שפיר שייך לומר הכל. וכן בהא דהכל מעריכין בריש עירוכין דקאמר הש"ס לאתויי מוהסמ"ל יעו"ש ועוד בדוכתא טובא שהכל מרבה רק דבר אחד ומ"מ קאמר הכל משום שכולל גם המפורשים וכמו כן בכאן ומה הוצרך הש"ס לומר דריבה"מ תרתי אמר והקושי' עצומה, ולכן נראה דמסוגי' זו ראי' גדולה לשיטת הר"ת דלשון כולי' שייך רק על שלשה לכל הפחות. והנה הש"ס הי' סבור דבאמת לא נחשבו דברי תנא אחד רק לאחד אף שהמה ב' דברים מ"מ אחד אמרם ביחד ואעפ"כ שפיר אמר הילכתא בכולי' פירקין משום דבפרקין יש ג' דברים שאין בהם פלוגתא, ראב"י. ורשב"ג, וריבה"מ. ואולם אם נאמר דפלוגתא דברייתא הוה פלוגתא ואין הלכה כרשב"ג א"כ נשארו רק השנים דראב"י ודריבה"מ ועל ב' ל"ש לומר לשון כולי' ולזה אמר ומאי בכולי' פירקין דריבה"מ תרתי אמר וא"כ בצירוף דברי ראב"י יש ג'. ולזה לא אמר גם בדרשב"ג דתרתי אמר כמו שהקשיתי באות א'. משום דכיון דגם כרשב"ג הלכה שוב ממילא יש ג' וכנ"ל. וא"כ מבואר דאדרבה מסוגי' זו ראי' גדולה לר"ת ודוק בזה:

יג) ונראה עוד ראי' לשיטת ר"ת מיומא ע"ז ע"א עיף ממאי לאו מרחיצה וקשה מאוד דהרי התוס' הקשו שם בהא דיליף מדניאל דדילמא להתענות דקרא לא קאי אסיכה רק אאכילה ותירצו דזה לא עינוי הוא כיון שאכל עכ"פ לחם רע ורק מסיכה שנמנע לגמרי זה הוה עינוי. ומעתה בדוד דלא אכל כלל כדכתיב רעב וצמא א"כ שפיר יש לומר דעינוי קאי על אכילה ושתי' והקושי' עצומה מאוד. אכן לפי"ד ר"ת מיושב כיון דשם כתיב בקרא בכל אשר התענה אבי א"כ עכ"פ צריך להיות ג' דברים וכיון דחשיב בקרא רעב וצמא ועיף דהוה ג' דברים בע"כ דכולם נקראו עינוי וא"כ בע"כ דגם עיף נקרא עינוי. אולם לפ"ז קשה בהא דקאמר הש"ס שם ונעילת הסנדל מנ"ל כו' דכתי' יחף. והרי כיון שכבר יש ג' דברים א"כ שוב יש לומר דיחף לא נקרא עינוי. אכן הדבר נכון דהרי הש"ס קאמר לעיל בדף ע"ו דשתי' בכלל אכילה ואכילה ושתי' נחשב עינוי א' א"כ שוב ליכא רק ב' עינוים אכילה ועיף ומדוע קאמר בכל אשר התענה אבי וע"כ דגם יחף נחשבת עינוי ושייך לשון בכל ומבואר הסוגי' היטב וראי' לר"ת ודוק:

והנני בזה ידידו ואמוצ הדוש"ת באה"ר מוקירו ומכבדו כרום ערכו.

נפתלי הירץ באמבאך ראבד"ק הנ"ל

תוכן העניינים

גבעת הלבונה

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה