אור ברסלב
גבעת הלבונה סימן יח

גבעת הלבונה· רבי נפתלי הירץ בומבאך

סימן יח

סימן יז

המשך התשובה הנ"ל

א') בספרו הנ"ל במאמר למד אות ג' תמה הדר"ג על דברי היד שאול ביו"ד סי' שמ"א בשם גדול אחד שאמר לתרץ שיטת הרמב"ן דאבלות נוהגת בשעת אנינות קודם הקבורה וקשה עליו מדוד שמבואר בקרא דרחץ וסך קודם קבורת הילד. ותירץ עפ"ד התוס' במו"ק כ"א דדוד נהג אבילות קודם מיתת הילד וא"כ כיון שהילד מת ביום השביעי א"כ כלתה האבלות ביום שמת ולא הי' צריך להתאבל עוד דמעת שאמר לו הנביא במצות ה' שהילד ימות שוב לא רחץ וסך ונהג אבלות וכשמת ביום השביעי פסקה אבלות עכ"ד. והדר"ג תמה בצדק תמהון גדול האיך אפשר לומר שדוד לא נהג אבלות אח"כ והרי בש"ס מו"ק דף ט"ו ילפינן דאבל אסור בתה"מ מדכתיב וינחם דוד את בת שבע אשתו ויבא אלי' מכלל דעד אז הי' אסור כמו שפירש"י ויבא אלי' אחר אבלות הרי מפורש דנהג אבלות אח"כ. ועל התוס' אין קושי' דלא כתבו רק שהתאבל מקודם אבל לא שנפטר מלהתאבל אח"כ אבל דברי הגדול הנ"ל תמוהים עכ"ק הד"ג. והנה מפני כבוד הגדול וכבוד היד שאול שקלסי' אמרתי לתרץ דבריו שלא יהי' מוקשים ממקרא מפורש. ונראה לכאורה דאדרבה משם ראי' לדברי הגדול הנ"ל. דהנה בגוף הקרא יש להפליא לכאורה, דהרי מצות תנחומי אבלים נוהגת רק באותם שאינו אבלים ולא מצינו בשום מקום שהאבלים ינחמו זא"ז ורק אחרים שאינם אבלים מנחמים להאבלים ולא אבלים לאבלים ואדרבה קיי"ל בכתובות דף ח' בברכת אבלים אין אבלים מן המנין והיינו משום דהמה צריכים לתנחומין אין מצטרפים ואם נאמר דאבלים ג"כ צריכים לנחם יצויר שהאבלים יהי' מן המנין לנחם ולברך לאבלים אחרים ובע"כ דזה דבר שאינו ובפרט אם שניהם אבלים על מת אחד. וזה דבר ברור. ונראה ראי' לזה ממס' שמחות פ"ו ה"א ועומד בשורה להתנחם אבל לא לנחם אחרים יעו"ש מבואר דאבל אינו מנחם אחרים. ואמנם במו"ק כ"א הובא ברייתא זו בלשון ואינו יושב במקום המנחמים אלא במקום המתנחמין וכן בטויו"ד שצ"ג. אבל גם בזה הכונה משום דאין מדרך האבל לנחם אחרים ואינו מחויב במצוה זו כלל וזה ראי' גדולה למ"ש ומעתה יוקשה הרי בהך קרא כתיב וינחם דוד את בת שבע אף שהי' שניהם אבלים. ואמנם מצינו גבי יעקב ויקומו בניו ובנותיו לנחמו אף שיוסף הי' קרוב לכולם וכולם התאבלו עליו. אולם שם כתיב בקרא ויתאבל על בנו ימים רבים יותר משיעור אבלות ואז שפיר שייך בזה ניחום כי המה לא הי' כבר אבלים. ובפרט דבאמת המה ידעו האמת שלעבד נמכר יוסף ולא מת ולא הי' אבלים כלל ושייך לומר שהמה המנחמים. אולם בדוד שהי' שניהם אבלים בשוה ולפי פירוש הש"ס ויבא אלי' לאחר אבלות מיירי הך דוינחם בתוך ימי אבלות והאיך מצינו שהאבלים ינחמו זא"ז ונהי דהראי' מהך דאין אבלים מן המנין יש לדחות דמיירי רק באותן אבלים שלא נחמו אותם עדיין כמו בחתן שהדבר ברור שאם כבר ברכו עליו יכול להיות מן המנין אצל חתן אחר אף למ"ד אין חתן מן המנין כמו כן יש לומר באבלים. אבל הראי' ממ"ש היא גדולה ומלבד הראי' לא מצינו בשום מקום שהאבלים על מת אחד ינחמו זא"ז ואם שייך חיוב בזה מדוע לא ניחמה בת שבע את דוד ג"כ ורק דוד ניחם אותה. ולכן נראה דבאמת הרי דוד כבר נהג אבלות קודם מיתת הילד. ואולם הדבר ברור דרק הוא שבא אליו הנביא בדבר ה' לבשר לו ממיתת הילד הוא נהג אז אבלות תיכף אבל בת שבע לא נהגה אבלות אז דדוד לא הגיד לה דהוי בכלל מוציא דיבה כמו דקיי"ל ביו"ד סי' ת"ב מש"ס דמו"ק דף כ' גבי רבי חייא וא"כ בודאי לא הגיד לה מקודם וא"כ נהי שהוא נהג אבילות אבל היא לא נהגה אבלות עד שמת הילד וא"כ בעת מיתת הילד כבר דוד לא הי' אבל וכדברי הגדול הנ"ל והי' חייב במצות תנחומי אבלים. ואעפ"כ שפיר המתין ולא בא אלי' עד אחר אבלות משום אבלות דידה ושפיר מוכיח הש"ס מהך קרא דאבל אסור בתה"מ משום אבלות דידה ודברי הגדול הנ"ל נכונים ואדרבה קצת ראי' לדברי הגדול הנ"ל מהא דניחם אותה דוד וכנ"ל:

ב') ודע שיש לומר עוד יותר בנ"ד דאף אם הי' דוד מגיד הדבר לבת שבע מה שאמר לו הנביא בשם ה' ג"כ לא היתה בת שבע מחויבת לנהוג אז אבלות ע"פ דברי דוד. דהנה בגוף דברי תוס' הנ"ל דדוד נהג אבלות לפני מיתת הילד ע"פ דיבורו של הנביא יש להעיר הערה גדולה לכאורה. דהרי כבר הביא הרא"ש בפרק ואלו מגלחין בסי' ל"ב מה שנחלקו הרמב"ן והראבי"ה עם הר"מ מרוטנבורג דדעת הרמב"ן דבאבילות נאמן ע"א לומר שמת והר"מ מפקפק בדבר והראבי"ה הביא ראי' מדנאמן להתירה לינשא נאמן ג"כ לענין אבלות ועיין בקרבן נתנאל שם אות פ' שביאר הדבר דאם מתירין להנשא בע"כ הוא מת דאל"כ סתרי אהדדי וכיון שהאמינוהו בדבר אחד נאמן בכל מקום אף בשאר אבלות יעו"ש היטב ברא"ש. מבואר מזה דהר"מ מרוט"ב סובר דאין ע"א נאמן בה"ג להעיד שמת ורק עיקר הנאמנות הוא משום דכיון שראו חז"ל להאמין להתירא להנשא שוב בע"כ דנאמן ע"א על מיתת איש וא"כ כ"ז רק באם מעיד שכבר מת שפיר שייך לומר כנ"ל. אבל בנ"ד דהילד הי' חי ורק דהנביא הגיד לו בשם ה' שימות בזה שוב יוקשה האיך הי' נאמן בזה הרי שוב הוה ע"א ובזה ל"ש לומר דנאמן לענין עדות אשה דהרי הדבר ברור דבעדות אשה בה"ג אסורה להנשא ואף בתרי כה"ג שמעידים על אחד שימות בודאי עכ"ז כל שחי אשתו אסורה עדיין. ואף שכתבו התוס' שהתאבל ע"פ הנביא. הנה גוף דברי התוס' צ"ב דמדוע התאבל מקודם. ואמנם נראה להסביר קצת. דהנה כבר הביא הטו"ז ביו"ד סי' מ' דברי הבה"ג וביאר שם דבריו דכל שיש חזקה שבודאי יהי' נקב שוב תלינין שכבר נעשה הנקב והטו"ז הקשה שם דלמה יהיה טרפה משום שסופו לינקב והיכן מצינו טרפות ע"ש העתיד והפרמ"ג במ"ז שם הקשה דהרי הרבה טרפות מצינו שהמה ע"ש העתיד דעומד לינקב ובגלגולת סוף הקרום לינטל יעו"ש שהביא בשם הלבוש בהג"ה שביאר הדבר דחילוק יש בין חולי המתחדש בגופה בזה אמרינן כל העומד ומשו"ה חסרון בשדרה וגלגולת וסירכא שפיר טרפה ע"ש העתיד. משא"כ מחט אין סברא להטריף ע"ש העתיד יע"ש. ולענ"ד נראה להסביר הדבר עפמ"ש התוס' בב"ק י"ז ע"ב בהא דזרק כלים מראש הגג ובא אחר ושברן במקל פטור דמנא תבירא תבר ואם זרק אבן או חץ על הכלי ובא אחר וקדם ושברו חייב והסברא פשוטה לחלק בין זורק אבן לזורק כלי עצמו יעו"ש בתוס'. והסברת דבריהם נראה עפי"ד הלבוש הנ"ל דהיכא שנתעורר הדבר בגופה שזרקו הכלי וסופה להשבר חשבינן לה כאילו כבר נשברה. משא"כ אם הכלי מונחת במקומה בלי שום שינוי ורק אבן מחוץ נופל עליה אם שבודאי תשבר מ"מ לא נולד שום שינוי בגופה וא"כ אינה בחזקת שבורה כל זמן שלא נשברה. וכן הוא ממש בהא דטרפות ע"ש העתיד דאם המחט הוא בקרבה מ"מ עצם הבהמה לא נשתנית מאומה והמחט הוא ממש דוגמת האבן הנופל עלי' בה"ג אינה טרפה ע"ש העתיד. ואולם בגלגולת וסירכא ושדרה דבזה הריעותא בגופה והוה כאילו הפיל הכלי וסופה להשבר דחשבינן לה מנא תבירא כמו כן הבהמה חשבינן לה לטרפה כבר וזה הסברא הוא דומה ממש להך דלבוש ודוק. ומעתה כמו כן בנ"ד כיון דהנביא אמר לו בשם ה' שהילד ימות ובבואו לביתו ראה כי החל הנגף והילד כבר נחלה במחלה מסוכנה א"כ הוה ממש כהך דכלי שהפילה דכיון שסופה להשבר והריעותא נולדה בגופה חשבינן לה כמנא תבירא כמו כן בנ"ד כיון שסופו למות ונחלה כבר חשבינן לי' כמת כבר ומובן שפיר שהתאבל על העתיד:

ואולם עדיין קשה דכ"ז אם הי' ב' עדים בדבר שייך לומר כנ"ל. אבל בנ"ד דהי' רק ע"א וא"כ הרי הדבר ברור דאין משיאין אשה בעדות כזה דבאשה כ"ז שלא מת הבעל ממש היא אשת איש גמורה. ואף שכתב הגאון מהר"ח אלפנדרי בספרו מגיד מראשית דבאחות אשה אין איסור אם האשה טרפה והביא דבריו הגאון מוהרי"ש נ"ז ז"ל בהסכמתו לספר שבות יעקב. הנה זה רק באיסור אחות אשה דדרשינן בחי' כל שבחי' וטרפה אינו חי שוב ל"ה עלי' בחי'. אכן באיסור א"א דהתורה התירה לאחר מיתה של הבעל בקרא דאו כי ימות האיש האחרון בעינן מיתה ממש. ואף דכתב התה"ד והובאו דבריו באה"ע סימן י"ז בח"מ וב"ש שם דאשת אלי' ואשת ריב"ל מותרות אף שלא מתו הוא רק מטעמא שביאר שם דאשת איש אמר קרא ולא אשת מלאך. אבל אם הבעל טרפה או סופו למות לסיבה אחרת שפיר א"א גמורה היא אף שברור הדבר שימות הבעל מ"מ כ"ז שלא מת אשתו אסורה כאשת איש גמורה וא"כ שוב יוקשה כיון דבה"ג לא יצויר בעדות אשה שוב מהראוי שלא להאמין לע"א. ולכאורה רציתי לומר דקושיית הר"מ מרוט"ב הוא רק באם מעיד שכבר מת ובזה מוציאין אותו מחזקת חיים שפיר מהראוי שלא להאמין לע"א דמעיד נגד החזקה, אבל אם מעיד שימות בזה אינו מוציאו עדיין מחזקתו שפיר נאמן כמו דקאמר הש"ס בגיטין כ"ח שמא מת לא חיישינן שמא ימות חיישינן משום דאינו מוציאו מחזקה וא"כ בה"ג שפיר נאמן ע"א. אבל ז"א דהרי בכאן ע"כ מה שצריך להתאבל הוא משום דחשבינין לו כאלו כבר מת וכפי שביארתי וא"כ אדרבה כשמעיד על אדם שמת בזה אין אנו רואים אותו חי לפנינו יש מקום לומר דנאמן אבל במעיד על אדם חי שימות אף אם הוא חולה מ"מ כיון דאם נאמין לו נחשיבהו בזה כמת כבר וא"כ בזה הוה כנגד חזקת חיים ואף דהוא חולה מ"מ הרי מבואר בגיטין כ"ח שם דאף אם הניחו חולה הוא בחזקת חיים וא"כ שוב יוקשה האיך האמין דוד לע"א בזה להתאבל עליו והרי בזה ל"ש תירוץ הרמב"ן והראבי"ה משום עדות אשה וכנ"ל וההערה גדולה לכאורה:

ג') ולתרץ הדבר נראה עפ"מ שאמרתי לתרץ מה שהעיר הפרמ"ג בפתיחה כוללת בסדר הנהגות הנשאל באו"ה ראשון אות ד' האיך נאמן הרב המורה באיסור והיתר לדון יחידי הרי ע"א אינו נאמן נגד חזקה וכמ"פ הוא פוסק נגד החזקה ויעו"ש שכתב לתרץ דמה"ת ע"א נאמן גם נגד חזקה ורק מדרבנן אינו נאמן והמה אמרו בהוראה דמהימן יעו"ש בדבריו. אכן עדיין יוקשה דכ"ז יתכן באיסורא אבל מה נעשה בד"מ הרי לשמואל ולשיטת הרבה פוסקים הכי קיימ"ל דמה"ת ד"מ בחד סגי ועיין בסוגי' דריש סנהדרין ובחו"מ סי' ג' ויחיד מומחה דן ביחידי ובזה שוב יוקשה בממון האיך נאמן אחד ובזה ל"ש תירוצו של הפרמ"ג וזה הערה עצומה. ולכן נראה לענ"ד לומר בזה עפ"מ דמבואר ביבמות ע"ז דפריך הש"ס ומי מהימן והא"ר אבא א"ר כו' ואם לאו אין שומעין לו ומשני דשא"ה דהא שמואל ובית דינו קיים ופירש"י דהוה מילתא דעל"ג ולא משקרי יעו"ש. והכוונה עפמ"ש השואל בתשובות הריב"ש סי' קנ"ה והגאון נוב"י במהדו"ק אה"ע פי' ל"ג קבע בה מסמרות דע"א נאמן להעיד בנחלות אף שהוא ד"מ מ"מ נאמן מה"ת משום דהוא מילתא דעל"ג יעו"ש, וא"כ מכ"ש בדבר איסור אפי' אחר מעשה דנאמן בה"ג. ובזה יש להסביר מה שהביא שם הנימוק"י בשם הריטב"א דאם אמר דבר שהמציא הוא בשכלו נאמן ומה שקיבל מרבו אינו נאמן יעו"ש ולדברנו יבואר דאם אומר מסברתו הוה מילתא דעל"ג דיכולים לשאול לחכמים אחרים. אכן קבלה אינו מדעל"ג ואינו נאמן ורק קודם מעשה נאמן כעין דברי הרי"ף ביבמות גבי אשתמודענא דאחוה דמותנא וכדברי הרמב"ם בענין איסור בע"א הוחזק. אכן בשעת מעשה אינו נאמן רק במילתא דעל"ג. וא"כ גם בדינין ובהוראה נאמן אחד דהרי יכולים לברר הדבר ע"י חכמים אחרים ודעת התוס' בע"ז דף ז' אף בחכם שאסר אם מודיעין להחכם השני שכבר אסר החכם הראשון מותר לשני להתיר. ובפרט להיפוך לאסור מה שהתיר אחד בודאי מותר אם טעה הראשון וכן בד"מ יכולים לברר ע"י בי"ד של ג' וכיון דהוי מילתא דעל"ג ע"א נאמן מה"ת גם בד"מ וכמו כן באיסור נגד חזקה כמו בעדות אשה וכמו שהאריך הנוב"י שם ומיושב קושית הפרמ"ג הנ"ל מהוראה וקושיתי מד"מ:

ד') ומעתה נשובה לנ"ד. הנה הדר"ג שם העיר בצדק בספרו על התוס' שכתבו דהתאבל כיון שהנביא אומר לו שימות הרי הוא כמת וע"ז הקשה מדברי הרמב"ם בפ"י מיסוה"ת שדברי הנביא לרעה תוכל להשתנות וא"כ האיך נחשיבהו כמת כבר להתאבל עליו הרי עוד יש תקוה שהדבר ישתנה לטובה והאריך בזה ובאמת הדבר תמוה, אכן לענ"ד נראה לחדש דכ"ז שייך לומר שדברי הנביא לרעה יוכלו להשתנות לטובה הוא רק אם הנביא אומר בלא שבועה בזה שפיר תשובה ותפלה וצדקה מעבירין את רוע הגזרה. אכן אם הנביא הבא בשם ה' אמר הדבר בשבועה שפיר אינו משתנה כמו דמצינו במרע"ה שרצה להתפלל שיבוטל הגזרה בדבר כניסתו לארץ רק משום שנדמה לו שכבר הותר הנדר ולאחר ששמע שהנדר בתוקפו ידע שאין להשיב כמו כן אם הנביא נשבע בזה אף אם הוא לרעה לא ישתנו דבריו. וא"כ לפ"מ דמבואר בשבועות ל"ו דלאו לאו או הן הן הוה שבועה ופירש"י שם כיון שכפל דבריו הוה שבועה ולאו דוקא לשון הן או לאו רק כל שאמר אעשה דבר זה ב"פ הוה שבועה כמבואר ביו"ד סי' רל"ז ס"ה. וא"כ כיון שהנביא אמר לו בשם ה' על הילד מות ימות הוי כפילת דבריו והוה שבועה ושוב אף שזה לרעה לא ישתנה ושפיר התאבל ומיושב הערת הדר"ג בזה:

ואולם הדר"ג העיר בזה עוד דהאיך אפשר לומר שהתאבל עליו דנחשב כמת והרי מצינו בקרא שם איך דוד צם ובכה ואמר שבכה בכדי שעי"ז אולי יחנהו ה' ויחי הילד וכשמת שוב לא בכה משום דראה שאין לו תקוה א"כ הרי מבואר דקודם המיתה הי' מצפה שהשי"ת יקבל תפלתו ויחי' עוד והאיך אפשר לומר דחשבו כמת עכ"ק הדר"ג. ואולם באמת לא זכר שר הדר"ג שבזה הרגישו התוס' בעצמם וכתבו הואיל והנביא אמר לו מות ימות הרי הוא כמת ואע"פ שהתפלל עליו שיחי' עכ"ל. הנה הרגישו בעצמם בזה. ואולם גם דבריהם צ"ב שכתבו ואע"פ שהתפלל עליו שיחי' ולא סיימו טעמו של דבר מדוע חשבו כמת אף שהתפלל עליו שיחי'. ונראה לענ"ד לבאר דבריהם. לפ"מ דקיי"ל באה"ע סי' קמ"ה ס"ח בשכ"מ שאמר אם מתי אז בודאי מחולי זה קאמר אבל בריא שאמר כך ודאי כל שמת בחי' קאמר יעו"ש. וא"כ שם בהך מעשה דדוד דבעת שאמר לו הנביא מות יומת הי' עוד הילד בריא ורק אח"כ כשבא לביתו נחלה וא"כ שפיר יש לומר דהך מות ימות לאו מחולי זה וימות אחר איזה זמן ונהי דידע בודאי שימות הילד בחייו ולזה התאבל אבל מ"מ אינו מוכרח למות מחולי זה ויוכל להיות אחר איזה חדשים או שנים ומשו"ה שפיר התפלל שיחי' עוד איזה זמן. ובשלומא אם הנביא הי' אומר לו דברים אלו בעת שהילד כבר הי' חולה אז בע"כ הכונה שימות מחולי זה אבל כיון שאמר לו בעת שהי' עוד בריא שפיר יוכל להתקיים לאח"ז דהרי לא פירש לו הזמן מתי ימות וא"כ שפיר כתבו התוס' דאף שהתפלל עליו מ"מ התאבל דידע שימות בודאי בחייו ומבוארים דברי התוס'. והרואה יראה איך דקדקו בדבריהם שאמר לו הנביא מות ימות והיינו שכפל דבריו וכדברינו הנ"ל. ועכ"פ יצא לנו דהדבר הי' מוכרח להיות שהילד ימות בחייו וא"כ בה"ג שפיר הוה מילתא דעבידא לגלויי ונאמן גם ע"א אף נגד החזקה ומיושב קושיתי הנ"ל:

ה') ומעתה לפ"ז הנה באמת הרא"ש במו"ק שם הביא באמת דברי הרמב"ן דטעמא דע"א נאמן באבלות הוא משוה דעבידא לגלויי וכדברנו הנ"ל. ואולם כבר האריך הנוב"י שם בתשובה וקדמו התשב"ץ בח"א סי' פ"ג באורך דטעמא דעל"ג שייך רק בעד המעיד מפי עצמו ואולם בעד המעיד מפי עד ל"ש בזה עבידא לגלויי דאין זה עומד להתברר שיוכל לומר ששמע כן ואין הדבר יוכל להתברר דתמיד יוכל הוא להיות עומד בדבריו יעו"ש שהאריך בזה. והאמנם מדברי הרמב"ן שם המובא ברא"ש מוכח קצת דסובר דטעמא דעבידא לגלויי שייך אף בעד מפי עד ואולם הרי א"א לומר כן בכונתו דהרי מלבד דדברי הנוב"י המה מסתברים דבעד מפ"ע ל"ש לומר דעבידא לגלויי מלבד זה הרי הנוב"י הביא ראיות לדבריו ובע"כ נצטרך לפרושי דברי הרא"ש בשם הרמב"ן דרק בעד המעיד קאמר הטעם דעבידא לגלויי ובעד מפי עד סמך על הטעם דהואיל ונאמן מן בעדות אשה המבואר בסוף דבריו יעו"ש ברא"ש ותבין, ולכאורה יש לומר דהדבר תלוי במה שהביא הר"ן בכתובות פרק המדיר מחלוקת הרמב"ן ורשב"א באם אמרה פלוני חכם טיהר לי ופלוני כהן תיקן את הכרי דדעת הרשב"א דאם החכם או הכהן מכחישים. אותה דהוה עד כנגד עד ואינה מפסדת כתובתה. והרמב"ן ז"ל כתב שהוא מקובל בכל עד מפי עד הראשון נאמן ומפסדת כתובתה יעו"ש בר"ן. והנה לפ"ז אם נאמר כמ"ש הרשב"א דאין הראשון נאמן שפיר צדקו דברי הנוב"י דאין זה עומד להתברר דאף אם העד הראשון שאומר משמו יכחיש אותו מ"מ לא יהי' הראשון נאמן נגדו ואינו עומד להתברר ושפיר לא הוה מילתא דעבידא לגלויי, אכן לדברי הרמב"ן דבה"ג הראשון נאמן, א"כ כיון דאם הראשון יכחישו יהי' הוא נאמן נגדו א"כ יתברר שקרו ובודאי לא משקר דהוה מילתא דעל"ג כיון שאנחנו אומרים דהראשון נאמן א"כ יתברר שקרו והוה עבידא לגלויי וא"כ הרמב"ן לשיטתו אזיל דבה"ג הראשון נאמן וא"כ שפיר הוה גם בעד מפ"ע מילתא דעל"ג ולשיטתו אזיל. ואולם עדיין יש להעיר דנהי דהעד המעיד בשם העד ירא לשקר פן יבורר שקרו ע"י העד הראשון. מ"מ אין זה דומה לנאמנות העד הראשון המעיד דנאמן מטעם דעבידא לגלויי דשם אמת הדבר שירא פן יבא הבעל ויתברר שקרותו לעיני כל. אבל בעד המעיד בשמו יוכל היות ששקר הדבר ואף אם הראשון יכחישנו ואומר שלא אמר לו והוא נאמן מ"מ אין זה עבידא לגלויי דאין הדבר מבורר לעיני כל שהוא משקר אף שחז"ל אמרו שהראשון נאמן מ"מ סוף סוף הוה חדא כנגד חדא ואין זה מבורר. באופן שדברי הנוב"י הנ"ל צדקו אליבא דכ"ע וא"כ כיון דבעד מפי עד אין הנאמנות מצד הדין באבלות ג"כ ורק הואיל והאמינוהו בעדות אשה וא"כ בנ"ד דהעדות הוא על להבא שימות דעדות כזה ל"מ בעדות אשה וכנ"ל וא"כ שפיר גם באבלות אין עד מצ"ע נאמן, וא"כ בזה שפיר נהי דדוד האמין להנביא ע"פ הדין. אולם אם הי' דוד מגיד זאת לבת שבע בשם הנביא דהוה רק עד מפי עד אינו נאמן בנ"ד ואינה צריכה לנהוג אבלות כ"ז שתי עדיין וא"כ צדקו דברי היד שאול הנ"ל בשם הגדול ואין סתירה מהך דוינחם אותה ויבא אלי' אחר אבלות משום אבלות דידה וכנ"ל באות הקדום וא"צ לבא למ"ש באות הקדום דדוד לא הגיד לה משום מוציא דיבה ורק דאף אם הגיד לה אינו נאמן בזה וכנ"ל:

ו') ואולם בגוף ההערה שהעירותי בהא דהאמין דוד להנביא הרי הוה ע"א. הנה כזה יוקשה ג"כ בעיקר הדבר שנתנה תורה נאמנות להנביא שאם אומר דבר אף שהוא כנגד דין תורה אם הוא רק לשעה כמו הא דאלי' בהר הכרמל שומעין לו והרי האיך נוכל להאמינו הרי הוא רק ע"א ואינו נאמן נגד החזקה וזה מוחזק לנו לאיסור ובשלומא להסוברים דמה"ת ע"א נאמן גם נגד חזקה שפיר. אולם להסוברים דמה"ת אין ע"א נאמן נגד חזקה יוקשה. ובזה ל"ש לומר דעבידא לגלויי דזה איננה נבואה לעתיד רק מצוה לעשות דבר זה ולא יבורר לעולם והאיך נאמן ע"א. והנה לכאורה רציתי לומר עפ"מ שאמרתי זה איזה שנים ליישב הקושי' שהקשה אותי תלמידי חביבי הרה"ג מו"ה אברהם צבי רומערלט שליט"א ראבד"ק וואדוויטץ בשם זקינו הרב הגאון החריף מו"ה סענדיר שורשטיין זצ"ל מנעמירוב בהא דקאמר הש"ס ביבמות דפ"ח ע"א מנ"ל דמהימן וקאמר דיליף מטבל והקדש ודחי הקדש משום דמצי למיתשל עלי' וע"ז הקשה לפמ"ש הנוב"י בתשובה במהדו"ת חיו"ד קנ"ד בטעם הדבר דבאתי ליד גיזבר ל"מ שאלה משום דבאמת בכל שאלה בעינין חרטה דמעיקרא. וא"כ לכאורה בכל שאלה האיך ידעינן שיש לו חרטה דמעיקרא שמא אין לו חרטה דמעיקרא והוא משקר. אולם הרי ע"א נאמן באיסורין וזה שייך רק קודם שבא ליד גיזבר עכ"ד הנוב"י שם. וא"כ עיקר מה דמהני שאלה הוא משום דע"א נאמן באיסורין ואם אין ע"א נאמן ל"מ שאלה דשמא אין לו חרטה דמעיקרא וא"כ מה קאמר הש"ס דמצי למיתשיל עלי' הרי גם מזה גופא דמצי למיתשיל נשמע דנאמן באיסורין עכ"ק והוא קושי' מושכלת. ואמרתי לתרץ עפ"מ שהקשו התוס' בגיטין ד"ב דניליף מקרא דוספרה לה דע"א נאמן גם נגד חזקה ותירצו דאינה בחזקת שתהא רואה כל שעה ומהרש"א שם ביאר דבריהם דעל להבא אינה בחזקת רואה ועל העבר בידה לטבול יעו"ש. ואולם עדיין קשה דהרי קיי"ל בנדה נ"ח בבשרה עד שתרגיש בבשרה וא"כ הרי שאשה הרואית דם נאמנת לומר אם הרגישה או לא וזה דבר שאינה בידה וא"כ אשה טהורה שהוא בחזקת טהרה נאמנת לומר שראתה דם בהרגשה וכן להיפוך נאמנת לומר שלא הרגישה וא"כ בזה ל"ש תירוץ התוס' ושוב יוקשה דמנדה מוכח דנאמנת אף נגד החזקה אף דל"ה בידה. ונראה לתרץ הדבר דהנה באמת בגוף קושית התוס' בגיטין שם מנדה דנאמנת נגד החזקה כתב הרמב"ן שם בחידושיו לתרץ דאין ראי' מנדה דשם א"א בענין אחר ובע"כ האמינתה תורה ואולם באפשר בענין אחר שפיר יש לומר דאין ע"א נאמן עכ"ד הרמב"ן. ואולם התוס' שהקשו ולא ניחא להו בתירוץ זה נראה לענ"ד דבאמת גם המה מודים לסברת הרמב"ן דאין דנין בזה אפשר משא"א. ואעפ"כ הקשו דכאן בנדה שפיר אפשר הדבר דהרי מבואר בנדה דף י"ג במשנה דחרשות וסומא ושוטה פקחות בודקות אותן. וא"כ שפיר יצויר בדיקה ע"י אחרים. וא"כ אין זה בלתי אפשר ע"י עדים ושפיר הקשו התוס'. ומעתה כ"ז בגוף הדבר אי ראתה או לא ראתה שפיר יוכל להיות ע"י אחרים ול"ש בזה תירוצו של הרמב"ן ולזה הוצרכו התוס' לתרץ משום דאינה בחזקת שתהא רואה כל שעה וגם משום דבידה. אמנם אחרי שכבר נודע שראתה ורק צריכה להעיד אם הרגישה או לא זה בודאי דבר שא"א לשום בן אדם לידע רק היא יודעת כי זה דבר המסור ללבה ושום אדם אינו מכיר זה וא"כ כיון שא"א להיות עדים בדבר שפיר גם התוס' מודים לתירוץ הרמב"ן דנאמנת ושפיר תירצו התוס'. ומעתה עיקר הדבר מה דלא ילפינן מנדה דנאמן גם נגד חזקה משום דבנדה א"א לשום איש לידע הדבר ורק היא בעצמה ומשו"ה נאמנת גם נגד חזקה. ומעתה מיושב קושית הרה"ג הנ"ל דרק לענין אי שאל כבר דזה אפשר בעדים בזה שפיר יש לומר דאינו נאמן משום דהוה נגד חזקה וע"ז שפיר דחי הש"ס דבידו למיתשל מה תאמר דשוב מוכח דע"א נאמן נגד חזקה דאל"כ האיך נאמן למיתשל שמא אין לו חרטה דמעיקרא וכדברי הנוב"י. ז"א דהרי זה שוב דבר שא"א לשום איש לידע רק הוא יודע מה שבלבו ובזה שוב נלמד מנדה דבה"ג נאמנת אף במקום חזקה ומיושב הקושי' הנ"ל ומעתה כמו כן יש לומר בנ"ד כיון דענין נבואה מאת ה' א"א שתבוא רק לאיש אשר בא בסוד ה' וזכה למעלות. נבואה וא"כ זה דבר שא"א לשום איש לידע ונאמן ע"א גם נגד החזקה, ומיושב הקושי' הנ"ל כן נראה לכאורה:

ז') אמנם באמת אין בזה די באר דהרי יוכל השי"ת לגלות סודו לעבדיו הנביאים כמבואר בקרא כ"א גילה סודו לעבדיו הנביאים ויוכל לשפוך מרוחו על ב' נביאים שיאמרו דבר זה, וא"כ שוב הוה אפשר והאיך נאמן ע"א במקום חזקה. אכן לקושטא דמילתא המעיין בדברי הרמב"ם ז"ל בפ"ח מה' יסוה"ת ה"ב כתב שם בסופו וז"ל נמצאת אומר שכל נביא שיעמוד אחר משה רבינו אין אנו מאמינים לו מפני האות לבדו כו' אלא מפי המצוה שצוה משה בתורה ואמר אם נתן אות אליו תשמעון כמו שצוינו לחתוך הדבר ע"פ ב' עדים ואע"פ שאין אנו יודעים אם העידו אמת או לא כך מצוה לשמוע מפי הנביא הזה יעו"ש בנועם דבריו הנחמדים. הרי ביאר במתק אמריו דכשם שאנו מאמינים לב' עדים אע"פ שיוכל היות שהמה עדי שקר עכ"ז כך ציותה התורה כמו כן ציותה התורה להאמין לנביא באחד. והיינו משום דגם בב' עדים אין זה בירור גמור דכמ"פ אירע שעדים הוזמו או הוכחשו ועכ"ז אמרה תורה להאמין לב' עדים כמו כן אמרה תורה להאמין לדברי הנביא אף שהוא עד אחד. והסברא נראה דבאמת כתבו הגהות אשרי בפ"ק דחולין בשם הרא"ם דהא דאין ע"א נאמן נגד החזקה הוא רק באיש ריק ופוחז אבל אד המוחזק בכשרות נאמן גם בה"ג ומשו"ה נאמן השוחט בכ"מ אף שהוא נגד החזקה. ואולם הפוסקים החולקים עליו סוברים דזה דבר המסור ללב ואין אנו יכולים להבחין בין כשר או לא שמא בקרבו ישים ארבו ושבע תועבות בלבו וכל ישראל שאינם מפסולי עדות המה בחזקת כשרות ואעפ"כ אין ע"א נאמן נגד החזקה דשמא אין תוכו כברו והאדם יראה לעינים ולזה לא חילקה תורה ולא האמינה לשום עד אחד להעיד נגד החזקה אף לאיש המוחזק בכשרות. וא"כ כ"ז יתכן באינש דעלמא אבל מי שהוחזק אצלנו ע"פ ה' לנביאו ונאמן ביתו ע"פ הכלל שנמסר לנו מאבי הנביאים באיזה אופן נוכל להחזיקו לנביא א"כ איש כזה יודעים אנו בודאי ע"פ ה' שהוא צדיק בכל דרכיו ושפיר נאמן אף נגד החזקה ואף החולקים על הר"א ממיץ שם מודים בזה. ובאמת מה"ט מצינו בש"ס כמ"פ בדיני ממונות עד שיבא אלי' ומבואר דיהי' נאמן אף בממון אף שהוא יחידי. ובע"כ דהוא מה"ט הואיל ומוחזק לנביא ה' נאמן גם בזה. ומשו"ה שפיר כתב הרמב"ם דלאיש כזה תורה האמינה כמו שהאמינה לב' עדים ואולם רק מה שאומר בשם ה' אבל אם אומר דברים בידיעה אנושית בזה הוא שוב כשאר בני אדם דאינו נאמן נגד החזקה ביחידי ורק מה שמדבר בשם ה' בזה נתנה לו התורה נאמנות. ומעתה גם בנ"ד אין קושי' האיך האמין דוד לדברי הנביא, דשפיר נאמן הוא. ואולם כ"ז רק הנביא בעצמו נאמן הוא. אבל השומע מפי הנביא שפיר אינו נאמן ביחיד. וא"כ גם לפ"ז צדקו דברינו דאם הי' דוד מודיע:

הדבר לבת שבע לא היתה צריכה להתאבל דאינו נאמן נגד חזקת חיים של הילד. ואף דבמגלה דף י"ד פירש"י דדוד הי' בכלל המ"ח נביאים. אולם לא הי' נביא כזה להתנבאות ולא ניבא וכמ"ש בהגהות הגאון מוהרצ"ח במגלה ט"ו שם. ומלבד זה הרי גם הנביא אינו נאמן רק מה שאומר בשם ה'. וזולת זה הרי הוא כשאר אנשים וכנ"ל. וא"כ דוד דלא שמע מה' דבר זה ורק מפי הנביא הרי הוא שוב כשאר כל אדם ואינו נאמן להעיד ביחיד וכדברנו הנ"ל וצדקו דברי הגדול הנ"ל:

ח') ואילולא דמסתפינא הי' נראה לענ"ד לומר דבר חדש בישוב דברי הרמב"ן מהקושי' שהקשו עליו מהך דדוד בדרכו של הגדול הנ"ל ורק באופן אחר קצת שלא יוקשו כל הקושית ואדרבה יהי' עוד ראי' מהך דדוד לשיטת הרמב"ן והר"פ. דהנה האמנם תירצתי קושית הדר"ג על הגדול הנ"ל אבל עדיין דבריו תמוהים. דהרי קיי"ל דאבלות חלה רק משנקבר המת או משעה שנתיאשו מלקוברו כמבואר בטיו"ד סי' שמ"א ושע"ה וא"כ נהי דחשבו כמת הרי עכ"פ לא נקבר עדיין ואין חל אבלות ולומר דכיון דהי' עדיין חי הוה כנתיאשו מלקוברו זה דוחק גדול דהרי חשבו כמת כיון שידע שסופו למות וא"כ יצטרך לקוברו והאיך נוכל לומר דזה נחשב לאבלות. ובאמת זה יוקשה גם ע"ד התוס' שכתבו שהתאבל משום דידע שימות והוה כמת אבל עכ"פ הרי הוה קודם קבורה. ולכן נראה דהנה נסתפקתי לשיטת הרמב"ן הנ"ל דגם בשעת אנינות קודם קבורה אסור ברחיצה וסיכה כאבל. האיך הדין בהא דקיי"ל דאם לא ניתן לקבורה עדיין ולא נתייאש מלקוברו אין נוהג בו לא דין אנינות ולא דין אבלות כמבואר ביו"ד סי' שמ"א ס"ד. ומעתה יש להסתפק האיך הדין בה"ג אם מותרים אז ברחיצה וסיכה לשיטת הרמב"ן הנ"ל. ולכאורה במושכל הראשון נראה דאסור וטעם הדבר לפמ"ש הטור בסי' שמ"א שה בשם הרמב"ן דאף דאחר שנמסר לכתפים מותר בבשר ויין מ"מ אסור בשמחה ובעידונים יעו"ש. ומבואר מזה דסובר דאף דאחר שנמסר לכתפים דהדין דנפסק ממנו האנינות מ"מ אסור ברחיצה וסיכה לפי שיטתו דגם אונן אסור בזה. וא"כ ממילא גם כשלא ניתן עדיין לקבורה שלא חלה אנינות עליו ומותר בבשר ויין וחייב בכל המצות מ"מ אסור בסיכה ורחיצה והדבר דומה ממש להך דנמסר לכתפים דפסק ממנו דין אנינות ובזה עוד לא חלה עליו אנינות. אבל כ"ז רק לחיוב מצות ובשר ויין בזה לא חלה עליו עדיין אנינות. אבל רחיצה וסיכה שפיר אסור דהוא מחמת אבלות וז"ב לענ"ד דכן הוא לדעת הרמב"ן. אמנם נראה לענ"ד דאם הדבר נמשך זמן רב ולא ניתן לקבורה ולא נתיאש מלקוברו אינו אסור ברחיצה וסיכה לעולם רק שבעה ימים כמו שמצינו באבלות שנוהגת רק שבעה ולא יותר ואח"כ כשנקבר המת שוב מתחילים ז' ימי אבלות. דלא מסתבר לומר שאם לא ניתן לקבורה זמן גדול יהי' אסור ברחיצה וסיכה כל הזמן דהרי לא חמיר מאבלות שנוהגת רק שבעה ימים ולא נפניתי כעת לברר הדבר בראיות כי אין עסקנו כעת בהלכות שמחות אמנם מצד הסברא נראה דדדברנו יש להם פנים יפות בהלכה בעזה"י. ומעתה לפ"ז יבא הכל על נכון, דבאמת מעת שנאמר לו מהנביא שהילד ימות הי' נחשב בעיניו כמת והי' לו דין מת שלא ניתן לקבורה, ולא נתיאש מלקוברו דאין אבלות נוהגת עדיין, ואולם אעפ"כ לענין רחיצה וסיכה נוהג בו אבלות וכדברי הרמב"ן ומשו"ה כתבו התוס' דהתאבל והיינו כדין מת שלא ניתן לקבורה. ואיסור זה נוהג רק ז' ימים ולא יותר ולזה כשמת הילד שהי' כבר אחר ז' כמפורש בקרא דהילד מת ביום השביעי וגם בזה מקצת היום ככולו וא"כ אז כבר הי' אחר ז' דבבוקר כלו השבעה ימים וא"כ אח"כ כבר הי' מותר ברחיצה וסיכה. ואולם אח"כ כשנקבר שוב נהג בזה שבעה ימי אבילות כדינא ושפיר יליף הש"ס איסור תשה"מ באבלות מקרא דויבא אלי' וכן התוס' שפיר כתבו ומיושבים כל הקושית בדרכו של הגדול הנ"ל ורק באופן אחר. ועלה בידינו דאדרבה מהך דדוד ראי' לדברי הרמב"ן הנ"ל דאל"כ מדוע התאבל קודם מיתת הילד וכנ"ל וראיתי להגאון מוהרש"ק זצ"ל בספרו טטו"ד במהדו"ג ח"ב בסי' ר' פלפל שם בענין אי שייך אבלות קודם מיתה והביא מילקוט בפ' שמיני בפסוק ומפתח אה"מ לא תצאו וכתב שם דרק שם שהקב"ה אמר להם ומפתח אה"מ לא תצאו אבל מי שיש לו חולה בתוך ביתו כיון דא"י אם ימות ובכל שעה מקוה שיחי' א"כ לא גמר בלבו שימות ואינו מתאבל בלב שלם כי מתנחם הוא אולי חי' יחי' עכ"ד שם. והנה נפלא בעיני שלא הביא דברי התוס' במו"ק הנ"ל דמפורש דהתאבל קודם מיתה אף שהי' מתפלל לה' והי' מקוה שישמע תפלתו וכבר ביארתי הדבר בטוב משום דידע דבודאי מות ימות ואולם ביקש שלא ימות מחולי זה וכמבואר בדברינו באות ד' וא"כ באמת בשאר חולה שפיר לא מהני ואין סתירה מהתוס' ועכ"פ לפלא שלא ראה דברי התוס':

ט) ואציין ג"כ מה שמצינו חידוש דלא רק אבלות שייך בעודו בחיים ורק גם כוס של תנחומין שייך בהיותו בחיים על זה שבודאי ימות וזה מבואר ברש"י בקרא דעשו אחיך מתנחם להרגך הביא מדרש אגדה כבר אתה מת בעיניו ושתה עליך כוס תנחומין יעו"ש מבואר כיון שהי' דעתו להמיתו ונחשב אצלו למת שתה עליו כוס תנחומין וזה חידוש גדול. והרבה יש להאריך בזה ואקצר:

תוכן העניינים

גבעת הלבונה

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה