גבעת הלבונה· רבי נפתלי הירץ בומבאך
סימן יד
כבוד תלמידי חביבי ש"ב הבחור החריף ושנון זית רענן היחסן ירא וחרד כמר דוד תאומים [ז"ל] מק' ליבוטשוב [על האי שופרא דבלא בארעא קא בכינא שהי' בחור נחמד בתורה וביראה ובמעלה רבה ונפטר בבחרותו לדאבון לב הוריו ומכיריו יהא זכרו ברוך]
עתה באתי להשיבך על דבריך שהוטבו מאד בעיני. א)
ע"ד רש"י בברכות ט"ו ע"א דקאמר הש"ס מאן תנא חרש המדבר ואינו שומע דיעבד אין לכתחילה לא אמר"ח ר"י הוא כו' ע"כ לא קאמר ר"י לא יצא אלא בק"ש דאורייתא אבל תרומה משום ברכה היא וברכה דרבנן ולאו בברכה תליא מילתא ופירש"י ברכה דרבנן דאמור רבנן כל המצות כולן מברך עליהן עובר לעשייתן עכ"ל. ואינו מובן האיך משמע מזה דברכות דרבנן, הנה כבר העירו בזה הגאונים מפורשי הים בהגהותיהם להגהות הלבוש בפסחים ד"ז יעו"ש שכתבו לתרץ לחומר הנושא, ולענ"ד נראה בזה. דהנה כבר תמה הפ"י ז"ל על רש"י שם שכתב דל"ג אפי' וכונתו דהא דקאמר דילמא ר"י הוא היינו משום דלא מתוקמא לי' שפיר כר"י דאפשר דרבי יוסי לא שני לי' כלל בין דאורייתא לדרבנן דכל דתיקון רבנן כדאורייתא תיקון וכי היכא דבק"ש בדיעבד לא יצא ה"ה בתרומה והביא שם ראי' מלשון הש"ס לקמן דלמאי דמוקי כרבי יהודא לא אתיא. וע"ז הקשה דהרי בש"ס קאמר ברכה דרבנן ולאו בברכה תליא מילתא ומשמע דהש"ס חדא מתרי טעמי נקט חדא דברכה דרבנן ועוד דלאו בברכה תליא מילתא דעכ"פ התרומה תרומה וא"כ אף אם נאמר דלא שני לי' בין דאורייתא לדרבנן מ"מ לאו בברכה תליא מילתא יעו"ש בפ"י. ולענ"ד נראה בשיטת רש"י דשפיר עביד דלא גרס לי' דכבר האריך השאג"א בסי' ז' דרק אם דרבנן הוא יש לחלק בין לכתחילה לדיעבד אכן אם מה"ת צריך להשמיע לאזניו בודאי דגם בדיעבד לא יצא דמדאורייתא אין לחלק בין לכתחילה לדיעבד יעו"ש וא"כ לפ"ז הש"ס דקאמר ברכה דרבנן ולאו בברכה תליא מילתא הוא טעם אחד דאם הי' החיוב לברך מה"ת א"כ בלא בירך לא יצא כיון שהתורה הצריכה לברך א"כ זהו פרט אחר מפרטי המצוה וכאילו נטל ג' מינים דלא יצא כלל, אמנם כיון שהיא רק דרבנן שפיר יש לומר דלכתחילה צריך לכרך ובדיעבד קיים המצוה. וא"כ כ"ז אם נאמר דלא תיקנו הברכה כעין דאורייתא אכן אם נאמר דגם בברכה כעין דאורייתא תיקנו א"כ מהראוי שלא יצא ג"כ ד"ח המצוה דלא מיסתבר לומר דבחדא תיקנו כעין דאורייתא ובחדא לא ורק אם תיקנו כעין דאורייתא ראוי שיהי' דומה בכל פרטיו לדאורייתא הן לענין השמעה לאזניו והן לענין דיעבד וא"כ כיון שאנו רואים דחז"ל תיקני בברכת המצוה דבדיעבד קיים המצוה בע"כ דלא תיקנו כעין דאורייתא וא"כ לא אתיא כרבי יוסי דלר"י א"ת כעין דאורייתא תיקנו דצריך להוציא בשפתיו ולהשמיע לאזניו א"כ ראוי שבדיעבד לא יצא יד"ח המצוה ובע"כ דלפום הך שינויא אתיא כרבי יהודא ולא כרבי יוסי ומיושב קושית הפ"י ז"ל:
והעולה מזה דלדעת רש"י כונת הש"ס דולאו בברכה תליא מילתא דהוא נמשך להקודם דברכה דרבנן דאם הי' הס"א הי' תליא בברכה ורק משום דברכה דרבנן משו"ה בדיעבד לאו בברכה תליא מילתא. ואולם באמת מנ"ל דברכה דרבנן דילמא באמת מדאורייתא ומעכבת. אולם נראה לפמ"ש השאג"א בסי' כ"ו לבאר דברי תוס' ורה"ג לענין ברכת ק"ש דאם נאמר דברכות ק"ש מעכבות א"כ בלא הברכות לא יצא יד"ח ק"ש וא"כ אע"ג דחז"ל תיקנו הברכות קודם ק"ש מ"מ אם לא בירך קודם ק"ש רק אח"כ ג"כ יצא יד"ח ק"ש והברכות דכיון שהברכות מעכבות ובלעדם לא יצא יד"ח ק"ש וא"כ בשעת הברכה מקיים למפרע מצות ק"ש ויוצא ידי הק"ש והברכות בב"א וכיון שהוא בב"א שפיר הוה עובר לעשייתן וכתב שם לבאר שיטת הירושלמי דס"ל דלא מהני בה"ג דנהי דאינו נקרא אחר לעשייתן בנפשו בב"א מ"מ גם עובר לעשייתן לא מיקרי יעו"ש בשאג"א. ומבואר מדבריו דאם נאמר דברכות מעכבות אם בירך אחר המצוה אי נקרא גם זה עובר לעשייתן תלוי במחלוקת התוס' ורה"ג עם הירושלמי אם בדבר שצריך קדימה מהני בב"א. והנה בדבר זה נחלקו לדעתי רש"י ותוס' בר"ה ל"ד ע"ב בשמע ט' תקיעות מט' ב"א כאחד לא צא ורש"י גרס יצא משום דתרי קלא מב' גברא משתמע והתוס' קיימו גירסת הספרים משום דאין כאן בתרועה פשוטה לפני' ופשוטה לאחרי' יעו"ש. מבואר דפליגי בזה דלרש"י בנעשה בב"א הוה גם פשוטה לפני' ולתוס' לא. ומעתה לשיטת רש"י אם נאמר דברכות דאורייתא ומעכבי איך יצויר הא דקיי"ל כל המצות מברך עליהם עובר לעשייתן והיינו דאם לא בירך עובר לעשייתן לא יברך אח"כ וכמ"ש הרמב"ם בפי"א מה' ברכות. והרי תמיד אף אם מברך אח"כ נקרא עובר לעשייתן כיון דבשעת הברכה מקיים המצוה וכמ"ש השאג"א הנ"ל. וע"כ דברכה דרבנן הוא ולאו בברכה תליא וגם בלא בירך יצא יד"ח המצוה ומשו"ה לא יברך אח"כ דיהי' אחר לעשייתן ומעתה זה כונת רש"י ז"ל דמהך דבעינן דוקא עובר לעשייתן נשמע דברכה דרבנן ולשיטתו אזיל בהך דר"ה דל"ד הנ"ל דבה"ג נקרא ג"כ עובר וכנ"ל ודו"ק:
ב) ובדרכינו הנ"ל נראה לבאר דברי רש"י באופן אחר קצת. דהנה בשאג"א בסי' כ"ו שם האריך לבאר הא דכל המצות מברך עליהם עובר לעשייתן ורצה לפרש דס"ל כהרמב"ם דאם לא בירך קודם שוב אינו מברך ובסוף העלה דרק במקום שראוי לברך עובר מברך ג"כ אח"כ ובמקום שא"ר לברך עובר כגון בגר כיון דא"ר לברך בשעת החיוב אידחי לגמרי מהברכה יעו"ש, והנה לכאורה יש להביא ראי' דברכה דרבנן דאם נאמר דברכה מה"ת א"כ הברכה נחשבת חלק מהמצוה א"כ הי' מהראוי שיברך בשעת קיום המצוה כמו בד' מינים שבלולב דצריך ליטלם כאחת ואע"ג דגם בזאח"ז יצא כמבואר באו"ח תרנ"א מ"מ זהו רק בדיעבד אבל לכתחילה בודאי צריך ליטול כל המינים ביחד וא"כ מדוע הברכה צריכה להיות דוקא עובר לעשייתן ובשלמא אם הברכה דרבנן כך היתה התקנה לברך קודם אבל אי מה"ת א"כ הוה חלק מהמצוה א"כ נהי דאם מברך קודם ג"כ יוצא כמו בד' מינים אבל להצריך דוקא עובר לעשייתן זה בודאי דבר שאינו מסתבר וא"כ לכאורה מוכח מזה גופא דברכה דרבנן. אולם יש לומר דאף אם ברכה מה"ת מ"מ א"א לומר דהתורה ציותה לברך בשעת קיום המצוה ממש דהרי ישנם הרבה מצות שא"א לקיימם עם הברכה כגון המצוות שמצוותן בפה דוקא כמו שופר וקריאת הלל ותורה ובע"כ דהתורה לא הצריכה שיברך דוקא בשעת קיום המצוה וגם קודם מהני והוה ג"כ ביחד כמבואר ביומא דף ו' ע"א ל"ל דאקדים וברש"י דכיון שהוא בלא הפסק אף דנעשה בזאח"ז הוה ביחד. ואולם מ"מ עדיין יש הוכחה עפי"ד השאג"א הנ"ל דכונת הא דצריך לברך עובר לעשייתן היא דבמקום שא" לברך סובר לא יברך כלל וא"כ אם נאמר דברכה דאורייתא אף שא"א לומר דצריך דוקא בשעת קיום המצוה מ"מ כיון שמעיקר הדין הי' ראוי לברך ביחד ורק משום דישנם כאלו שא"א אמרינין דגם בזאח"ז בלי הפסק הוה כאלו נעשה ביחד וא"כ כמו כן באותן המצות שא"א לברך קודם רק אח"כ ג"כ ראוי שיברך אח"כ תיכף והוה ג"כ ביחד כמבואר ביומא הנ"ל וא"כ אף אם נאמר דצריך לברך עובר לעשייתן בכל המצות כיון דגם בה"ג יוצא אבל האיך נפטר גר וחייבי טבילות מהברכה הרי אפר המצוה סמוך ממש לקיום המצוה הוה כמו קידם המצוה. ואף אם נאמר דזהו מתקנת חז"ל שיברך עובר לעשי' מ"מ מדוע פטרו גר וחייבי טבילות מקיום הברכה דהיא מה"ת ואף דהיא בשוא"ת מ"מ אין בזה שום צורך מיגדר מילתא לפוטרם מהברכה. ובע"כ דמוכח מדברי ר"י א"ש דכל עיקר חיוב הברכה היא רק מדרבנן וא"כ הם אמרו והם אמרו וא"כ שפיר מזה נשמע דברכה דרבנן ומבוארים דברי רש"י ז"ל:
ג) ואולם בגוף דברי רש"י אמנם הגאונים הנ"ל כתבו שזה חומר הנושא לענ"ד דברי רש"י פשוטים ואין כאן שום חומר בדבר. וכוונתו להמעיין בפסחים קי"ט ומגילה כ"א קאמר הש"ס אבל לפניו מצוה לברך דאר"י א"ש כל המצות כולן מברך עליהן עובר לעשייתן ועוד בכ"ד שמביא הש"ס דצריך לברך ברכת המצות מביא הך דר"י א"ש מזה נראה דבאמת ר"י א"ש הוא המחדש דין זה ולפניו לא נמצא המאמר הזה ואף דבודאי גם קודם שמואל הי' מברכין ברכות המצות כדמוכח מהרבה סוגיות ומברייתות שהובאו בפסחים ד"ז מ"מ לא נמצא ע"ז הלכה קבועה ושמואל עשה הדבר להלכה פסוקה וכלל דבר זה והניח ברכה לדורות ואמר כל המצית מברך עליהם עובר לעשייתן ואין פירושו דהברכה צריכה להיות עובר לעשייתן דבאמת גם קודם שאמר שמואל זה הי' מברכין עובר לעשייתן דאם הי' כן בודאי לא הי' אמר לשנות מנהג הקבוע מאבותינו דהרי מבואר במנחות ל"ב דגם אם יבא אלי' כו' אין שומעין לו שכבר נהגו העם. ובע"כ דגם המנהג הקדום כך הי' ואולם עיקר חיוב הברכה לא היתה מהלכות הפסוקות ושמואל אמרה בתורת הלכה. ותדע דהרי בפסחים ומגילה הנ"ל מביא ראי' דצריך לברך מהך דשמואל. והמעיין בעינא פקיחא יראה הדבר מפורש מדברי שמואל דרצה להשמיעינו עיקר הדין דצריך לברך בכל המצות דאל"כ ורק דזה הי' ידוע מקודם ושמואל אתי רק להורות דהברכה צריכה להיות עובר לעשייתן א"כ הכי הול"ל כל ברכת המצות צריכים להיות עובר לעשייתן ואז הי' הפירוש שדבר הנודע מכבר שצריך לברך ברכה זו צריכה להיות דוקא עובר לעשייתן אבל כיון שאמר כל המצות כולן מברך עליהם עובר לעשייתן מזה נראה בעליל דכ"ז חידש לנו שמואל דצריך לברך ושהברכה תהי' עובר לעשייתן. וכן מוכח מפסחים ד"ז דאר"י הבודק צריך שיברך ומוכח דהוא חידש הדין דצריך לברך. וכמו כן חידש שמואל בכל המצות. ומעתה מדבריו בעצמו מוכח דאין הברכה מה"ת דאם הי' מה"ת הי' צריך לפרש מנ"ל זה דאמורא צריך לפרש דבריו ובע"כ דהוא בעצמו חידש דין הזה. וא"כ זה כוונת רש"י ברכות דרבנן דאמור רבנן כל המצות מברך עליהם עובר לעשייתן ואין הכונה דמזה נשמע דברכות דרבנן רק דכל עיקר חיוב הברכה יוצא מדברי שמואל אלו דצריך לברך ודברי רש"י המה לאחדים עם דברי הש"ס בפסחים ומגילה הנ"ל דאמר אבל לפניו מצוה לברך דאר"י א"ש וממש לדברים אלו כיון רש"י ז"ל ובחנם תמהו עליו הגאונים הנ"ל ונכנסו בפירצה דחוקה לחומר הנושא לפי דעתם ובאמת הדברים פשוטים ומבוארים:
ד) ואמנם בדברי השאג"א הנ"ל באות א' דאם ברכה מה"ת בודאי דגם בדיעבד אינו יוצא דבדאורי' אין חילוק בין לכתחלה ודיעבד. הנה כתב זה לדבר פשוט ולא הערה מקורו ובאמת אין הדבר ברור כי אמנם תוס' כתבו כן בגיטין ד"ג ע"ב דמה"ת אין לחלק בין לכתחילה ודיעבד יעו"ש ואולם בכתובות דף ל' ע"א כתבו דאע"ג דבעולת עצמו אם נשא נשוי מ"מ הא דלא ישא הוא מה"ת והביאו ראי' מבוגרת דג"כ מה"ת אסורה לכתחילה ובדיעבד אם נשא נשוי יעו"ש והדברים סותרים זא"ז. ולענ"ד נראה לבאר הדבר. דהנה לכאורה קשה ע"ד התוס' בגיטין הנ"ל דבדאורייתא אין חילוק בין לכתחילה ודיעבד והרי בפירוש אמר אביי בתמורה ד' כ"מ דארל"ת אע"מ הרי דיש חילוק בין לכתחילה ודיעבד ודוחק לומר דהתוס' אזלי בשיטת רבא בתמורה שם. ובפרט דבגיטין שם קאי הש"ס אליבא דרבה דהוא רבו של אביי ונחלק שם עם רבא בגיטין. ולכן נראה עפמ"ש הטו"ז באו"ח תקכ"ד ליישב הקושיא במקח הנעשה בשבת דמהני ובכתובות פ"א קאמר כל דאמר רבנן לא ליזבון אי זבין לא הוה זביני' זבינא. והעלה דרק במקום שאין כאן שום איסור רק תיקון בזה גם בדיעבד אינו מועיל דאם נאמר מהני מה הועילו חכמים בתקנתם. אבל במקח הנעשה בשבת דאסור מדרבנן שפיר הועילו דשום אדם לא ירצה לעבור יעו"ש ודבריו נחמדים. ומעתה שפיר כתבו התוס' בגיטין דאין שום איסור לכתוב על המחובר ורק שאין הגט כתיקונו ואם נאמר דבדיעבד כשר לא הועילה תורה כלום בזה שפסלה במחובר לכתחילה דכיון דכשר בדיעבד כל אדם יכתוב גט במחובר. אכן בהך דאביי דאמר רחמנא לא תעביד ואיכא איסורא שפיר יש לומר דבדיעבד מהני. ומעתה מיושב ג"כ הך דכתובות בבעולת עצמו דשם איכא ג"כ איסורא שפיר יש לומר דרק לכתחילה ומיושב סתירת דברי התוס'. ובזה מיושב ג"כ מה שהקשה אאמו"ר הגאון מו"ה יוסף זצ"ל בחידושיו בהא שחידשו המהרמב"ח והנה"מ דאע"ג דגז"נ אסור מה"ת מ"מ אינו מחויב להשיב והרי בדאורייתא אין חילוק בין לכתחילה ודיעבד והאריך בזה, ובהנ"ל מתורץ דכיון שאסור מה"ת שפיר יש חילוק בין לכתחילה ודיעבד [ובאמת מדברי תוס' בגיטין שם קשה ע"ד הטו"ז הנ"ל שכתבו דמחובר הוא רק מדרבנן מדמצינו בו חילוק בין לכתחילה ודיעבד. והרי לדברי הטו"ז כיון דמחובר רק מדרבנן ואין זה שום איסור א"כ ראוי לפסול גם בדיעבד ואקצר] ומיושב הכל וזה כלל גדול בתורה לענ"ד ולכאורה יש להעיר ע"ז ממ"ש תוס' בזבחים ט"ז ע"א דאע"ג דלכתחילה צריכים הבי"ד לישב והעדים לעמוד בקבלת עדות מ"מ בדיעבד מהני גם בעמידת הדיינים וישיבת העדים יעו"ש. מבואר דאע"ג דאין בזה שום איסור מ"מ יש חילוק בדאורייתא בין לכתחילה ודיעבד. ואולם נראה דאין קושיא משם עפמ"ש, החת"ס בחאה"ע ח"ב סי' צ' בענין מצ"כ דהוא רק תנאי ואף דהתנאי לא נעשה המעשה נעשה עכ"פ יעו"ש. וה"ה בקבלת עדות דישיבה היא רק תנאי והעדות נגבה עכ"פ. ועיין ברש"י יומא דל"ט ע"ב לענין הגרלה דהקרבן כשר ורק דלא קיים מצות הגרלה יעו"ש. וה"ה בקבלת עדות ואין מכאן סתירה ואקצר:
ה) והנה לכאורה הי' נראה לחלק בין מצוה הכרחית או לא עפ"מ שנראה לכאורה לבאר הטעם דבקדשים בעינן שינה עליו הכתוב לעכב עפ"מ דמבואר בזבחים דל"ד ע"א הא למה זה דומה כו' שאינו אלא כמוסיף ופירש בשטמ"ק שם דרק בדבר שמחויב בדבר פוסל שינוי אבל מה שאינו מחויב ורק בדעתו מביא שפיר כשר שינוי יעו"ש. וא"כ משו"ה בקדשים בעינן שינה לעכב משום דאל"כ כשר דהוה רק כמוסיף. ועפ"ז הי' יוצא דבקרבנות המוטלים עליו חובה ל"ב שינה לעכב ואף דיוקשה לפ"ז למ"ל קרא בפסח וחטאת לפסול של"ש הרי המה חיובית ול"ב שינה לעכב. אכן יש לתרץ עפמ"ש תוס' בזבחים ד' דהא דבעי' בקדשים שינה לעכב נלמד מקרא דאם לאו יהא נדבה. וא"כ יש לומר כיון דמשם ילפינן להכשיר בדיעבד וא"כ בפסח וחטאת שכתבה תורה לפסול בדיעבד באמת ילפינן מזה דל"ב שינה לעכב משום דבאלו הוה כמעביר על דבריו. ועוד דהו"א דילפינן מהקישא לשלמים דבדיעבד כשר כמבו' בריש זבחים שם. ואם נאמר כן הי' מיושב קושית השעה"מ בפ"א מה' ק"פ ע"ד תוס' בפסחים ס"ג בענין שוחט הפסח על החמץ דבירושלמי יש קרא להכשיר דלמ"ל קרא הרי בקדשים בעינן שינה לעכב יעו"ש. ובהנ"ל הי' מתורץ דבפסח באמת ל"ב שינה לעכב. ואמנם קשה עפ"ז הא דבאשם כשר של"ש לרבנן והרי קרבן חובה היא. אמנם לק"מ דהרי בפירוש מיעטו קרא דאותה בחטאת. ואדרבה בזה הי' מובן דברי הש"ס בריש זבחים שם דרצה לפסול אשם של"ש משום שאינו בא בנדבה. ובזה מבואר דהואיל ואינו בנדבה רק חובה משו"ה פסול בדיעבד דהוה כמעביר על דבריו. כן הי' נראה לכאורה. ועפ"ז הי' נראה גם במצוה לומר כן דבמצוה שהיא חובה עליו שפיר הוה כמעביר על דבריו ופסול גם בדיעבד ובמצוה שאינה חובה כשר בדיעבד דהוה כמוסיף. ואולם הדבר נסתר מכ"מ. ומהם בזבחים כ"ג ע"א יכול יהא כעובר על המצות כו' ת"ל תכוסו שינה הכתוב לעכב ובאוכלין קאמר לזקני דרום דלא מעכבי. אף דבפסח מיירי דקרבן חובה. ובזבחים דל"ט ומ' בעי' בפר ושעיר של יוה"כ שינה לעכב. ובפרק איזהו מקומן בעינן קרא בעולה וחטאת דצפון מעכב. ובמס' יומא בהרבה מקומות בעינן חוקה ביוהכ"פ וכלה וכפר לעכב אף דהקרבנות חובה ומכ"ז מוכח שלא כמ"ש והרבה יש להאריך בזה ורשמתי לעורר ואי"ה בעת הפנאי בל"נ אעיין בזה:
ו) ואעורר עוד בדברי השאג"א בסי' כ"ו הנ"ל דדבר שצריך סדר וקדימה ואיחור פוסל אי מהני בב"א תליא במחלוקת רש"י ורה"ג עם הירושלמי ואנכי הבאתי דזה מחלוקת רש"י ותוס' בר"ה דל"ד, וראיתי להרש"ש ז"ל בהגהותיו ביומא דל"ח כתב הטעם דכל שאינו בזאח"ז אפי' בב"א אינו משום דקדימה ואיחור ל"מ בב"א יעו"ש ולא ראה דברי השאג"א הנ"ל והא דר"ה שהבאתי. ונראה ג"כ להביא ראי' להך ספיקא מזבחים צ"ה דקאמר העבירן שלכ"ס או כאחד לא עשה ולא כלום. ומה צורך לומר תרוייהו הרי אם בעינן כסדרן א"כ שוב ל"מ כאחד ומוכת דמהני בה"ג בב"א. ואולם יש לומר דאין ראי' משם דאם מטעם דל"ה כסדרן היינו דשמא הסם שצריך להיות ראשון הוא אחרון וא"כ עכ"פ הי' מועיל אם עשה כל השבע בב"א להיות נחשב עכ"פ לסם הראשון ויתן עוד הששה האחרים כסדרן דבזה ממ"נ מועיל דאם הוה כסדרן מועיל ואם ל"ה כסדרן עכ"פ נעשה הראשון אחרון. ובפרט דסימן הראשון הוא רוק תפל וזה בא עם כאו"א וא"כ הי' נחשב עכ"פ שכבר העביר רוק תפל ולזה אמר שבעתן כאחד לא עשה ולא כלום דגם לסימן ראשון לא מועיל והטעם דנהי דעם סממנים האחרים צריך להיות רוק עם כאו"א אבל הראשון צריך להיות לבד בלא תערובות ואין ראי' מזה. אולם יש להביא ראי' מהא דפריך הש"ס אח"כ בתר דמתרץ הקושיא דמיבלע להו ומעביר להו כולהו כחד דל"מ בזה דבעינן כסדרן פריך שוב וכ"ת דמיבלע להו בהדי חד מסממנים. ומעתה כיון דצריך להיות כסדרן האיך מועיל ב' סממנים כאחד וע"כ דבה"ג שפיר מועיל והוה כסדרן וזה ראי' גדולה. ונראה להביא עוד ראי' לזה מדברי הרמ"ע מפאנו שהביא המג"א באו"ח סי' ל"ב סקנ"ז דהכשיר תפילין ע"י מעשה דפוס והמג"א חולק עליו דא"א לצמצם ושמא אות אחרון נתפס מקודם על הקלף וא"כ הוה שלכ"ס יעו"ש. ומוכח דאם הי' ברור שנדפסים כולהו ביחד היה כשר גם להמג"א והרי תפילין בעי כסדרן וע"כ דבב"א הוי שפיר כסדרן. וכ"ז בהיפוך מדברי הרש"ש. והרבה יש לי להאריך בזה מכ"מ אולם הראוני תלמידי בספר היקר ציונים לתורה בכלל ל"ה האריך בספק הזה בכל מרחבי הש"ס כדרכו ומצאתי שהביא ג"כ הא דר"ה ל"ד שהבאתי גם הראי' מהא דסממנים הביא מסנהדרין מהא דקאמר שלכ"ס או כאחד ובאמת מזה אין ראי' כמ"ש ורק מזבחים יש ראי' כדברינו. והביא הרבה מקומות שעלה ברעיוני ולכן אקצר ועכ"פ הגאון העצום הזה לא ראה שכבר זכה בספק זה השאג"א ואחריו הרש"ש שהובאו בדברינו: