גבעת הלבונה· רבי נפתלי הירץ בומבאך
סימן ח
כבוד תלמידי חביבי כבן יקיר לי הרב הה"ג החריף העצום ובקי נפלא בכל חדרי תורה מפורסם בתורתו ויראתו הקודמת לחכמתו וכו' כש"ת מוה' אברהם צבי רומלעט שלט"א ראב"ד ור"מ דק"ק וואדאוויטץ יצ"ו.
עיינתי מעט בקושיתך והנני להשיבך בקצירת אומר ואי"ה עוד חזון למועד.
א) הקשית ע"ד השאג"א בתשובה סי' מ"ז שהקשה בהא דתפילין שבלו אין עושין מהן מזוזה לפי שאין מורידין והרי בל"ז הוה שלא לשמה דנכתבו שלא לשם מזוזה ותירץ כיון דתפילין המה קדושה חמורה ממזוזה וא"כ בכלל מאתים מנה וגם קדושת מזוזה בכללה והוה שפיר לשמה ולהכי צריך טעמא דאין מורידין עכ"ד. וע"ז הקשית דהרי דין זה דתפילין שבלו אין עושין מהן מזוזה שהובא בש"ס מנחות ל"ב מקורו ממס' סופרים ובש"ס הביא רק הרישא אכן במס' סופרים גופה מסיים שם ומזוזה שבלתה עושין אותה תפילין לפי שמעלין בקודש ולא מורידין יעו"ש בפי"ד ה"כ ומעתה לדברי השאג"א הנ"ל בזה שוב יוקשה האיך נוכל לעשות ממזוזה שבלתה תפילין הרי שוב יוקשה דהוה של"ש כיון דתפילין קדושתן חמורה ממזוזה א"כ בקדושת מזוזה לא נכללה קדושת תפילין ול"ש בזה בכלל מאתים מנה וא"כ שוב הוה של"ש עכ"ק והקושיא עצומה מאוד. וכוונת בזה לדעתי שגם אנכי הקשיתי על דברי השאג"א הנ"ל מהירוש' שהביא הב"י באו"ח סי' ל"ח דקאמר תפילין שבלו עושין מהן מזוזה מזוזה שבלתה אין עושין מהן תפילין דס"ל להירוש' דמזוזה קדושתה חמורה מקדושת תפילין ומעלין בקודש ולא מורידין ומשו"ה עושין מתפילין מזוזה ולא בהיפוך יעו"ש בב"י. ולדברי השאג"א כיון דלדעת הירושלמי מזוזה חמירא קדושתה מתפילין האיך נוכל לעשות מתפילין מזוזה הרי ל"ה לשמה דקדוש קדושה קלה. כ"ז הקשיתי זה כבר ולא מצאתי מענה:
אכן עתה בעיוני בזה עלה לענ"ד ליישב דברי השאג"א דהנה לכאורה בגוף קושיית השאג"א דלמ"ל טעמא דאין מורידין והרי אף אם מותר להוריד הוה של"ש לכאו' יש להעיר דהרי אם הי' הדין דמורידין ל"ש גם הפסול דשל"ש משום דיש עצה להעביר בקולמס לשם קדושת מזוזה וכתב ע"ג כתב הוה כתב והוה שפיר לשמה ובפרט לשיטת סה"ת שהובא בפוסקים דעיקר העברה בקולמס הוא רק לענין פסולא דשל"ש וא"כ שפיר יש עצה להעביר בקולמס ולזה הוצרכה הברייתא לומר הטעם דאין מורידין ומיושב לכאורה קושיית השאג"א הנ"ל. אולם נראה לפמ"ש התוס' בגיטין י"ט לחלק דבמקום שכתב העליון מתקן כתב הראשון שפיר נחשב כתב אכן במקום שכתב הראשון כשר בלא השני ואין כתב השני מתקן כלל כתב הראשון בה"ג לכ"ע כתב ע"ג כתב ל"ה כתב וכנ"ל. וא"כ בנ"ד כיון שיש על הפרשיות קדושת ס"ת החמורה מקדושת תפילין ומזוזות או קדושת תפילין החמורה מקדושת מזוזה א"כ בודאי דא"א לומר דכתב השני מתקן כתב הראשון דהרי אדרבה כתב הראשון קדוש בקדושה חמורה וכתב השני כותב לשם קדושה קלה וא"כ כתב הראשון מתוקן יותר מכתב השני וא"א להעביר בקולמס ושפיר הקשה השאג"א בזה. ולפ"ז ממילא שפיר תירץ ג"כ השאג"א דבכלל מאתים מנה וא"כ בכלל קדושה החמורה יש ג"כ קדושה הקלה. ומעתה כ"ז רק אם אנו באין לעשות מקדושה חמורה קדושה קלה דבזה אין כאן תיקון ול"מ העברת קולמס שפיר צריכין לתירוצו של השאג"א אכן מקדושה קלה לקדושה חמורה דבזה שפיר כתב השני מתקן יותר דנתקדש בקדושה חמורה ומוסיף קדושה בכתב הזה ושפיר חשוב כתב וא"כ שפיר יוכל להעביר בקולמס וא"כ יש לומר דהכונה במס' סופרים ובירושלמי דיכולים לעשות ע"י הע"ק דבל"ז בבלה בודאי דאין האותיות כהלכתן בלי הע"ק וא"כ שפיר יוכל לעשות מהן קדושה חמורה ע"י הע"ק ומיושב קושייתך וגם קושייתי הנ"ל:
ב) ויש להמתיק הדבר עוד יותר. דהנה כבר כתבתי דיש לתרץ קושיית השאג"א לשיטת הסוברים דכתב ע"ג כתב חשוב כתב א"כ יכול להעביר בקולמס וא"צ לת' דבכלל מאתים מנה. אכן נראה דהנה כבר הקשה הגרע"א בתשובה סי' נ' בהא שנסתפקו התוס' בסוטה י"ז במגלת סוטה דבעי שירטוט אי סגי במה שמשרטט אחר הכתיבה והרי א"כ מה הקשה הש"ס במנחות ל"ב הא מורידין עושין והרי מזוזה בעי שירטוט. ולדברי התוס' הרי יכול לשרטט אח"כ והקושיא עצומה ומר אחי הגאון ז"ל בספרו אהל יהושע בסי' כ"ו אות ד' כתב ליישב עפי"ד השאג"א הנ"ל. אכן כבר כתבתי בתשובה אחת שאין הכונה בדברי השאג"א כאשר שפט אחי מו"ר ז"ל בדעתו ובזה ממילא נסתר תי' שם. אכן ראיתי בש"ס ווילנא בהגהות הגרי"ב כתב שם דבר נכון בישוב הקושיא דהנה הדבר ברור אף אם מורידין מקדושה חמורה לקדושה קלה מ"מ עכ"פ זה רק במקום שלא יופסל מקדושה חמורה ובכל עת שירצה יוכל לחזור ולהשתמש בו לקדושה חמורה אכן לפוסלו לגמרי מקדושה החמורה זה בודאי אין לו רשות לעשות וא"כ הרי בסוטה שם כתבו התוס' דבתפילין פוסל שירטוט וא"כ אם ישרטטנו בכדי שיהי' כשרה למזוזה וא"כ יהי' פסול שוב לתפילין וזה בודאי אין לעשות אף אם מורידין מקדושה חמורה לקדושה קלה ושפיר נסתפקו התוס' ודבריו צודקים מאד. ומעתה כמו כן אומר אני בנ"ד דהנה כבר נודע שיטת הלבוש שהובא בג"פ וישויע"ק אה"ע סי' קכ"ה דבכל הע"ק עכ"פ כתב התחתון נחשב כמחוק כבר ואינו כשר ע"י הכתב התחתון יעו"ש. וא"כ בזה אם נאמר דקדוש קדושה חמורה אינו קדוש בקדושה קלה ורק משום דיעבור בקולמוס א"כ הרי כשיעבור בקולמס לשם מזוזה שוב אזדא לה קדושת תפילין החמורה כיון דכתב העליון מכסה כתב התחתון וכשר רק רק למזוזה ע"י הכתב השני ובה"ג אף אם מורידין אין עושין וא"כ למה הוצרך הש"ס לטעמא דאין מורידין מקדושה חמורה לקדושה קלה הרי בל"ז פסול משום לשמה ואי דיעבור בקולמס הרי בזה יהי' הורדה לגמרי מקדושה החמורה וכנ"ל. ובע"כ דבכלל מאתים מנה ושפיר קדוש בקדושת מזוזה בלא הע"ק ולזה צריך לטעמא דאין מורידין. ומעתה כ"ז רק מקדושה חמורה לקדושה קלה. אכן מקדושה קלה לקדושה חמורה לפי האמת דבכלל מאתים מנה אם מעביר בקולמס לשם הקדושה החמורה יהי' קדוש בקדושה חמורה וגם בקדושה קלה א"כ שפיר קאמר במס' סופרים ובירוש' דעושין והיינו בעצה הנ"ל שיעבור בקולמס ומיושב קושייתי וגם קושייתך הנ"ל ודו"ק:
ג) ובגוף קושיית הגרע"א הנ"ל האמנם הרבה יש לי לפלפל בזה ואולם אכתוב רק מה שנראה לענ"ד בישוב הקושיא בפשוט. דהנה חזינן דהתוס' בסוטה שם נסתפקו בזה רק במגלת סוטה ולא במזוזה משום דבאמת בכל מקום דבעינן שירטוט בעי דוקא כדרך כתיבתן שישרטט קודם הכתיבה ולא נסתפקו כלל במזוזה רק בסוטה משום דרש"י כתב שם בסוטה דמשו"ה מגלת סוטה בעי שירטוט משום דכתיב בספר וספרים צריכים שירטוט ופירש בזה דברי הש"ס בספר אמר רחמנא יעו"ש. וא"כ הרי בקרא כתיב וכתב את האלות האלה הכהן בספר ומחה וא"כ כתיב בקרא בתר הך וכתב כו' וסמך בספר אצל ומחה ומשמע דסגי אף אם אחר הכתיבה נעשה ספר ובפרט דתיבת כהן מפסיק בין וכתב לבספר וכעין זה מצינו הרבה בש"ס דתיבה אחרת מפסיק בענין וא"כ דרשינן בספר ומחה דהעיקר דבשעת מחיקה יהי' ספר ולא בעת הכתיבה ומשו"ה נסתפקו התוס' בסוטה דוקא דסגי שישרטט אח"כ וכעין זה כתבתי בתשובה לענין שלא כסדרן דחלוק דין סוטה ממזוזה דאף דבסוטה ג"כ בעינן כסדרן מ"מ סגי אם הוא אח"כ בשעת המחיקה כסדרן יעו"ש בדברינו וה"ה בנ"ד. אמנם במזוזה אין כאן שום ספק דבעי שישרטט קודם כדרך כתיבתו:
ונראה עוד להוסיף אומץ בזה דבע"כ במזוזה פסול במשרטט אח"כ דהרי בש"ס מנחות שם קאמר רחב"ג משמי' דרב כל מזוזה שאינה משורטטת פסולה ורב מניומי בר חמא דידי' אמר כל מזוזה שאינה משורטטת כו' שירטוט של מזוזה הלל"מ. והנה צריך להבין במה נחלקו רב ור"מ ב"ח. והנראה דהנה א"א לומר דרב סובר דמה"ת בעי שירטוט דא"כ מדוע לא אמר הלימוד שלו מקרא דמזוזה בעי שירטוט ובפרט דאם הי' הדבר מקרא א"כ גם בתפילין הי' צריך שירטוט דכל דנלמד מקרא דוכתבתם מקשי' אהדדי תפילין ומזוזה ובע"כ דרב סובר דרק מדרבנן ורמב"ח סובר דהוא מהלמ"מ. או דפליגי בזה דרב סובר דגם בדיעבד פסול ורמב"ח סובר דשירטוט של מזוזה הלל"מ והיינו דהלל"מ שצריכה שירטוט וסגי אף אם משרטט אחר הכתיבה דהרי בע"כ נשמע מש"ס דרב ורמב"ח פליגי באיזה דבר בהך שירטוט דמזוזה וכיון דזה א"א לומר דרב סובר דמה"ת הוא וכנ"ל א"כ בע"כ דהמה פליגי בחדא מהני תרתי או דלרב רק מדרבנן ולרמב"ח מהלל"מ או דפליגי לענין דיעבד וכנ"ל וא"כ שפיר מקשה הש"ס במנחות שם הא מורידין עושין והא בעי שירטוט והביא הפלוגתא דרמב"ח ורב וא"כ ממ"נ יוקשה אם נאמר דפליגי לענין דיעבד ולרב אף בדיעבד פסול וא"כ יוקשה לרב ואם נאמר דפליגי אי דרבנן ולרב רק מדרבנן וא"כ ג"כ יוקשה לרב דהרי קאמר הש"ס בריש עירובין ובריש סוכה מבוי דרבנן תני תקנתא סוכה דאורייתא תני פסולה. וא"כ אם נאמר דלרב יכול להכשיר ע"י שישרטט אח"כ א"כ הול"ל מזוזה שאינה משורטטת ישרטט כיון שהוא מדרבנן ויש תקנה תני תקנתא ובע"כ דרב סובר דאף בדיעבד פסולה ושפיר פריך הש"ס והא בעי שירטוט ויוקשה לרב. ועוד יותר דנראה ברור דאף אם נאמר דגם רב סובר דשירטט מזוזה מהלמ"מ מ"ע מוכח בע"כ מדברי רב דאין עצה במזוזה לשרטט אח"כ. דהנה כבר נחלקו בהלל"מ אי דין תורה יש לו או לא. וא"כ ל"מ אם נאמר דהלל"מ בזה רק דרבנן הוא. וא"כ כיון דבע"כ א"א לומר בדעת רב דמה"ת היא ורק או מהלל"מ או מדרבנן א"כ הול"ל תקנתא כיון דגם הלל"מ רק דרבנן. רק אף אם נאמר דהלל"מ בזה ד"ת יש לו מ"מ בע"כ נשמע משיטתי' דרב דפסול ואין לו תקנה דהרי כבר כתבו התוס' בריש סוכה שם דמשו"ה בדאורי' תני פסולה דאי הוה תני תקנתא הו"א דרק מדרבנן ולכתחילה ואתי לידי איסורא יעו"ש. וא"כ בנ"ד אדרבה אם הדין דכשר ע"י שירטוט אח"כ מדוע קאמר רב פסולה דמשמע דאין לה תקנה ואתי להורידה מקדושתה כדין כל פסולי סת"ם ובאמת כשרה היא ורק דצריך לשרטט כעת וא"כ לא הול"ל סתם פסולה דאתי לגונזם בחנם שלא כדין והול"ל פסולה עד שישרטט ובע"כ דסובר רב דבמזוזה אין מועיל שירטוט אח"כ ושפיר מקשה לרב עכ"פ. אכן במגלת סוטה שפיר יש לומר דכשר במשרטט אח"כ וכן במזוזה אפשר לשיטת רמב"ח דאמר, סתם הלל"מ שפיר יש לומר דג"כ כשרה במשרטט אח"כ. אבל לרב בודאי פסול ושפיר מקשה הש"ס לרב ומיושב קושיית הגרע"א הנ"ל בדרך קרוב למרכז ודוק:
ד) ואדרבה נראה להביא קצת ראיה מסוגיא דמנחות שם לשיטת התוס' בסוטה הנ"ל דשם קאמר ר"י משום רבינו תפילין ומזוזות אינן צריכות שירטוט והנה כבר כתבו התוס' בחולין ד"ג ע"א בד"ה אין השומר דלשון א"צ משמע אף שיש עצה ואופן אחר שנעשה הדבר לתקן מ"מ אינו צריך כגון בגט ליטלנה הימנה יעו"ש. וא"כ לכאורה מה יענו להך דהכא דקאמר ר"י משום רבינו א"צ איזה עצה יש לו בכאן. אכן לדברי התוס' בסוטה הנ"ל דבמגלת סוטה דצריך ג"כ, שירטוט סני אם משרטט אח"כ א"כ שפיר הו"א דצריך לשרטט אח"כ עכ"פ לזה קאמר בלשון א"צ דאף אח"כ אינו צריך לשרטט ונשמע מזה דאף לכתחילה לא בעי שירטוט ואין מצוותן כלל בשירטוט. וכ"ז אם יצויר לפעמים דבעי עכ"פ שירטוט אח"כ כמו במג"ס אכן אם נאמר דבכ"מ דבעי שירטוט הוא רק קודם הכתיבה ובדיעבד אין עצה מהו הלשון א"צ ומוכח מזה כד' התוס'. האמנם ראי' גמורה אין מכאן ויש לדחות הראי' עכ"ז קצת ראי' יש ודו"ק:
ה) אכן בגוף הדבר שהעליתי דהש"ס שהקשה והרי בעי שירטוט הי' סובר דרב ורמב"ח פליגי בהך דינא דשירטוט. עדיין אין הדבר ברור ויש לפלפל בזה. דהנה המעיין שם בש"ס בעינא פקיחא יראה דדברי הש"ס במנחות שם תמוה מאד. דהש"ס פריך שם והרי בל"ז בעי שירטוט ומשני תנאי הוא דאמר ר"י משום רבינו תו"מ א"צ שירטוט יעו"ש בש"ס. ובלומדי מאוד תמהתי דהנה בע"כ א"א לומר דהש"ס הקשה מרמב"ח על הברייתא דהרי הוא אמורא ורק דאדרבה הש"ס הקשה מהברייתא על הא דרמב"ח דס"ל דצריך לשרטט ומברייתא מוכח דא"צ וא"כ מה הועיל הש"ס בתירוצו דמתרץ תנאי הוא דכ"ז הי' ניחא אם היה מביא ברייתא דסוברת דצריך שירטוט שפיר מצי רמב"ח לומר אנא סבר כהך ברייתא. אבל כיון דאדרבה גם בזו הברייתא מבואר דא"צ שירטוט א"כ אדרבה עוד הגדיל מדורת הקושי' על רמב"ח ויוקשה עליו ג"כ מברייתא זו המפורשת ומאד תמוהים דברי הש"ס. ורציתי לומר במושכל הראשון דהא דמבואר בברייתא שם אחרי דברי ר"י משום רבינו והלכתא תפילין ל"ב שירטוט ומזוזה בעי שירטוט אין זה מלשון מסדר הש"ס רק סיום הברייתא היא וזה מדברי רבי ירמי' או לשון תנא דברייתא הוא. וקצת מוכח כן דגם במגילה י"ח הביא הש"ס הך ברייתא וג"כ סיים בה כדברים האלו ומשמע קצת דזה מדברי הברייתא. וא"כ שפיר הביא כתנאי דפליגי בזה רבינו ור"י או רבינו ותנא דברייתא שמסיים והלכתא מזוזה בעי שירטוט. אכן זה רב הדוחק. ובאמת מלשון הש"ס משמע דזה הוא דברי מסדר הש"ס ולא לשון הברייתא. ובהיות כן שוב יוקשה תירוץ הש"ס כתנאי דאדרבה קשה יותר וכנ"ל. ולכן נראה לבאר דברי הש"ס. דהנה לכאורה בגוף קושיית הש"ס והא בעי שירטוט יש להקשות ונקדים מה שאמרתי לבאר דברי הש"ס בפסחים ד"ל בההיא תנורא דטחו ביה אסרה רבה בר אהילאי כו' מיתביה אין לשין כו' תיובתא דרבה ב"א תיובתא והדר קאמר הש"ס וכי מאחר דאיתותב רבה ב"א אמאי אמר רב קדרות בפסח ישברו. והנה דברי הש"ס תמוהים מאוד דאיזה שייכות יש לקושיא זו על רב מהא דאיתותב רבה ב"א הרי גם בל"ז יוקשה לרב מהך ברייתא וכבר התעורר בזה בספר שם אהרן ספר נחמד ונמצא עליו הסכמת זקיני הגאון מוהר"ש מאמשטרדם זצ"ל ובאמת שתמוהים מאוד דברי הש"ס:
ואמרתי לבאר דהנה בש"ס כתובות ד"ח ע"א קאמר רב חתנים מן המנין ואין אבלים מן המנין ופריך לי' הש"ס מהברייתא ומשני רב תנא הוא ופליג ובתר הכי קאמר שם רבי יוחנן ג"כ כרב ופריך לי' מברייתא ודחיק הש"ס לשנוי. וכתבו התוס' שם דמדלא קאמר ג"כ ר"י תנא הוא ופליג מוכח דרבי יוחנן אמורא הוא וכתבו עוד ואין להקשות אמאי לא קאמר רבי יוחנן אנא דאמרי כרב דתנא הוא. דר"י לא הי' מחזיק רב לתנא דפליג עליו בכל דוכתא, מבואר מדבריהם דכמו דרב יוכל לומר ולחלוק על הברייתא כמו כן יכול אמורא לחלוק על הברייתא במקום דרב קאי כותי' וחולק על הברייתא ויוכל לומר אנא דאמרי כרב דתנא הוא ופליג. ומעתה לפ"ז הנה לכאורה קשה בהא דפריך הש"ס על רב דס"ל קדרות בפסח ישברו מהברייתא והרי רב תנא הוא ופליג. אמנם יש לומר דשפיר הקשה הש"ס דהרי אם נאמר דרב חולק בזה על הברייתא א"כ מדוע מקשינין מברייתא זו על רבה ב"א ומסיק בתיובתא הרי יוכל לומר אנא דאמרי כרב דפליג על הברייתא ותנא הוא ומדחזינין דהש"ס פריך על רבה ב"א ומסיק בתיובתא בע"כ דגם רב סובר כהך ברייתא וא"כ יוקשה אמאי אמר רב קדרות בפסח ישברו. ומעתה זהו באמת הכונה בדברי הש"ס וכי מאחר דאיתותב רבה ב"א א"כ בע"כ דאין רב חולק על הברייתא אמאי אמר רב כו' ומבוארים דברי הש"ס בפסחים הנ"ל ובספר שם אהרן שם כתב לבאר בדרך פלפול רחב ולענ"ד נראה כמו"ש.
ומעתה לפ"ז יוקשה בהא דפריך הש"ס והא בעיא שירטוט והביא הך דרב ורמב"ח על איזה מהן הקשה אם הקושי' על רב הרי רב תנא הוא ופליג. וכמו כן אין להקשות על הברייתא מרב דאין הברייתא מוכרחת לסבור כרב. ואם הקושי' על רמב"ח הרי הוא יוכל לומר אנא דאמרי כרב. וע"כ תרצה לומר כיון שהוא פליג על רב וא"כ אינו מחזיק את רב לתנא ומשו"ה לא יוכל לומר אנא דאמרי כרב וכמו"ש התוס' הנ"ל גבי רבי יוחנן. וא"כ האיך פליג על הברייתא. אמנם כן שוב יוקשה קושית הגאון רעק"א הנ"ל באות הקדום דמה פריך הש"ס הרי יש לומר דישרטט אח"כ דמשיטתי' בודאי אין הוכחה דבדיעבד פסול וכנ"ל באות ג' ובע"כ דסובר הש"ס דבודאי גם הוא אינו חולק על רב וס"ל כמו רב דפסול בדיעבד ורק שמפרש דברי רב דהלל"מ הוא ובודאי לא יחלוק על רב וא"כ שוב יוקשה ממ"נ מה הקשה הש"ס דהרי רב תנא הוא ורמב"ח סובר כרב וצריך ביאור לכאורה. ואשר ע"כ נראה בכונת דברי הש"ס. דהנה כבר כתב הרמב"ם ז"ל בהקדמתו לפירוש המשנה דדבר שהוא מהלל"מ לא תפול בו שכחה ואין מחלוקת בדברים שהמה מהלל"מ כיון שלא נשכחו הדברים ועיין מה שהאריך בזה החות יאיר בתשובה סי' קצ"ג באורך והראה בקיאות נפלא והביא כל המקומות שמשם נראה סתירת שיטת הרמב"ם בזה. ותמה אני שלא זכר שר דגם מסוגיין דמנחות מוכח דלא כהרמב"ם דהרי רמב"ח אמר שירטוט מזוזה מהלל"מ ובש"ס מסיק ע"ז כתנאי הרי דגם בדבר שהוא מהלל"מ פליגי תנאי ובפרטות דבזה אינה מחולקים בפרטי ההלכה רק בגוף הדבר אי הי' הלל"מ ע"ז או לא והסוברים דמזוזה א"צ שירטוט ס"ל בע"כ דלא נאמרה מעולם למשה הלכה זו בסיני. ולפלא על הגאון ז"ל שהביא שם הלכה זו ולא העיר שמכאן סתירה גדולה להרמב"ם ז"ל. ומעתה נאמר דבאמת המקשה הי' סובר כהרמב"ם דבדבר שהוא מהלל"מ לא תפול בו מחלוקת לזה הקשה הא מורידין עושין והא בעי שירטוט ומביא הך דרמב"ח דזה מהלל"מ וא"כ בודאי כ"ע ס"ל כן ויוקשה על הברייתא בטעמא דאין מורידין והרי בל"ז פסול מחמת שירטוט. וע"ז משני כתנאי דבע"כ גם בזה פליגי תנאי ואין הלל"מ מוסכמת ודלא כהרמב"ם והביא הך דר"י משום רבינו דא"צ שירטוט וא"כ בע"כ דיש בזה מחלוקת וא"כ שפיר יש לומר דהברייתא דאין מורידין סוברת ג"כ דא"צ שירטוט ואעפ"כ לא תיקשי על רב ורמב"ח דרב תנא הוא ופליג והש"ס הביא רק הברייתא לראיה שפליגי בזה אע"ג דהוא מהלל"מ לדברי רמב"ח וכיון שכן שוב לא קשה לא על רב ורמב"ח ולא על הברייתא ומבו' דברי הש"ס הנ"ל. ועכ"פ מבואר דבאמת גם רמב"ח סובר כרב ואינו מחולק עם רב. ואעפ"כ דברינו באות ג' בישוב קושית הגרע"א נכונים גם לפ"ז דעכ"פ מוכח מדברי רב דאף בדיעבד אין עצה מדקאמר סתם פסול ושפיר הקשה הש"ס וכדברינו שם וזהו אשר רצינו לבאר בזה:
ו') ובעומדי בהך דאין מורידין מקדושה חמורה לקדושה קלה ראיתי להגאון ביד שאול בח"ב בסי' ר"צ שם פלפל בדברי הטו"ז באו"ח סי' קנ"ד שהעלה דאם שוב אינו ראוי לקדושה החמורה מותר להורידו לקדושה קלה והביא ראי' ממטפחת ס"ת דעושין תכריכים למת. והביא בשם אביו הגאון מוהרא"ל שתמה עליו דהרי שם באמת גונזם ומה לי בין גניזה שעושין תכריכין למת או גניזה בקבר ת"ח ומה ראיה מזה לענין הורדה עכ"ק. וכ' הוא ז"ל לתרץ וז"ל וכונת הטו"ז נלענ"ד דהנה כל שאין מורידין וצריך לגנוז אסור ליהנות בו כמו בגדי כה"ג דצריך גניזה וא"כ שוב הי' אסור לעשות ממנו תכריכין למת דממילא נהנה מזה ולכך הביא הטו"ז ראי' מזה דכל שאינו ראוי לאותה קדושה מוטב שישתמש בה לקדושה קלה ולכך מותר לעשות ממנה תכריכין דאל"כ הי' אסור דזה גופא הנאה מיקרי שהי' צריך לקנות תכריכין אחרים עכ"ד. ולענ"ד דבריו תמוהים במחכתה"ג דאנה מצא דדברים. שבקדושה אסורים בהנאה. ומ"ש דכיון דצריך גניזה אסור ליהנות בו כמו בגדי כה"ג דצריך גניזה. בזה קירב רחוקים בזרוע דבגדי כה"ג המה הקדש ומועלים בהם כביומא ד"ס ושפיר אסורים בהנאה. אבל דברים שבקדושה כמו מטפחת ואפילו ס"ת עצמה לא מצינו בשום מקום שיהי' אסורים בהנאה ורק בנר חנוכה מצינו שאסור להשתמש חמש לאורה וביארו המפורשים הטעם בזה הואיל וכל עיקר הנרות דוגמת המנורה ומנורה היתה אסורה בהנאה. ורש"י בשבת שם כתב בכדי שיהיה היכר שהוא נר חנוכה יעו"ש בשבת כ"א. והר"ן כתב דצריך שיהי' כמו מנורה. אבל לא אישתמיט שום אחד מקדמוני לומר דאסור מטעם איסור הנאה אף דנר חנוכה יש בו קדושה כמ"ש המג"א באו"ח קנ"ב סק"כ בשם רבינו ירוחם יעוש, ועוד דהרי כתבו התוס' בשבת כ"א דהא דאשה בוררת חטים לאור בית השואבה היא רק שהיתה יכולה לברור ובנר חנוכה יש מ"ד בש"ס דמותר להשתמש לאורה וע"כ דקדושה אין בה איסור הנאה. ותדע דהרי מוכרין ס"ת ללמוד תורה ולישא אשה ואם הי' אסור בהנאה הי' אסור אף בה"ג. ועוד דאם הי' אסור בהנאה הי' אסור לעשות מדמי' אף מצוה אחרת דקדושה יותר דסוף סוף הוא נהנה והרי מבואר במשנה במגלה מטפחת קונין בדמיה ס"ת. ובע"כ דאין זה ענין לבגדי כהונה ומה שצריכה גניזה הוא רק בכדי שלא ינהגו בה מנהג בזיון להיות נשלכות כדומן בין האשפתות אבל אין שום סברא לאוסרם בהנאה:
ועוד יותר אף אם לו יהיבנא לי' מה שרצה לאוסרם בהנאה מ"א א"א לומר דאסור לעשות ממנה תכריכין דזה הוה הנאה דהי' צריך לקנות אחרים. דהרי קיי"ל בכל מקום מצות לאו ליהנות ניתנו וא"כ הנאת המצוה ל"ה הנאה ועד כאן לא פלפל זקיני הגאון בשער אפרים בתשובה לענין שמן האסור משום בב"ח אי מותר לנר חנוכה משום דיש לומר דבמצוה דרבנן ליהנות נתנו. אבל זה לא חשיב הנאה מה דמשתרשי לי' וא"צ לקנות שמן אחר. וכל האחרונים שפלפלו בהך דינא דשער אפרים לא כתבו לאסור מטעם זה ובע"כ כיון דעיקר הדבר לצורך מצוה ומצות לל"נ אין זה נחשב הנאה. וא"כ גם בנ"ד אין זה הנאה. והאמנם דבש"ס נדרים שם דף ל"ו ע"ב מבואר דבמקום שנוטלים שכר על המקרא אסור ללמדו משום דמהנה לי' בשכר שהי' צריך ליתן. זה רק בשם דמודר ממנו הנאה והוא מהנהו ל"ש בזה מלל"נ דסוף סוף הוא נהנה ממנו אבל בכה"ג כנידון שאלת השער אפרים ונדון הטו"ז הנ"ל בזה שפיר כיון דגוף הדבר היא שלו וקיום המצוה ל"ח הנאה משום דמלל"נ א"כ מה שהי' צריך לקנות אחר זה לא חשיב הנאה אכן בזה הרבה לדבר אי זה הוה הנאה ויבואר במק"א בראיות דבאמת זה הוה הנאה ואולם בנ"ד ליכא איסור הנאה כלל. ובגוף הקושי' על הטו"ז נראה לענ"ד דכונת הטו"ז דנהי דזהו באמת גניזה. מ"מ הרי מה דאסור בכ"מ להוריד מקדושה חמורה לקדושה קלה הוא משום דזה ביזוי להקדושה שמורידין אותו מקדושתו ומעלין בקודש ולא מורידין וא"כ אם נאמר דאף אם כבר אינו ראוי עוד לקדושה החמורה מ"מ אסור להורידו לעשות ממנו קדושה קלה בע"כ דגם זה נחשב בזיון להקדושה החמורה ומוטב שיגנזו אותה ממה שיעשו בה קדושה קלה מהקדושה הראשונה. א"כ מדוע מותר לעשות מקדושת מטפחת תכריכים למת נהי דזה גניזה אבל מ"מ הרי עושין בו קדושה קלה וזהו הורדה ומטעם זה מוטב יותר לקוברו כך מלעשות בו תכריכים אף שג"כ נגנז בזה. מ"מ זהו הורדה מקדושתו ורק אם נגנז בעצמו שלא בדרך תכריכים אין זה בזיון והורדה ובע"כ דכיון שאינו ראוי לקדושה הראשונה שוב אדרבא מוטב יותר לעשות ממנו קדושה קלה מלגונזו בלא שום מצוה וצדקו דברי הטו"ז ובחנם תמה עליו הגאון מוהרא"ל ז"ל. ועוד נראה בדעת הטו"ז דסובר דהרי באמת מבואר בש"ס מגילה כ"ו גבי ס"ת שבלה דגונזין אותה בכלי חרס וקוברין בקבר ת"ח ומה שגונזין בכ"ח הוא מקרא למען יעמדו ימים רבים וכתב הר"ן שם במגילה דכל כמה דאפשר לנו לעשות שיהי' קיים צריך לעשות ומשו"ה אסור לשורפו דעובר בלאו דל"ת כן וכמו"ש המג"א בסי' קנ"ד סק"ט שם ורק גניזה בכ"ח דאינו איבוד התירו, וא"כ לפמ"ש המג"א שם דאף יתר תשמישי ועניני קדושה אסור לשרוף אחר שבלה ורק גניזה וא"כ כיון דחזינין בס"ת דצריך כ"ח והיינו משום דאף הקבורה באדמה הוה איבוד ממש בידים כמו שרפה ורק בכ"ח אינו כלה ואבד וכמ"ש הר"ן הנ"ל. וא"כ כמו שאין לקבור ס"ת פסולה באדמה ורק בכ"ח דא"כ הוה השחתה כמו שרפה כמו"כ שאר דברים שבקדושה ותשמישי קדושה אסור לקוברם כך באדמה בלא כ"ח דעי"ז נרקב וכלה ואבד מהר כמו שאסור לשורפו וכנ"ל ורק דצריך גניזה בכ"ח דזה קיומו וא"כ מדוע מותר לעשות ממטפחת תכריכין למת הרי נקבר בלא כ"ח ובע"כ דמותר להוריד בה"ג וא"כ כיון שמותר לעשות מזה תכריכים א"כ שוב ל"ש לומר בזה שנרקב והוה השחתה דתכריכים מצותן בכך וזה הוא קיום המצוה לקוברו באדמה בלא כ"ח. וכ"ז אם מותר לעשות ממנה קדושה קלה בה"ג. אכן אם נאמר דגם בה"ג שאינו ראוי לקדושה החמורה אסור להוריד ורק דזה הוא הגניזה וא"כ צריך שיהי' בכ"ח דוקא ובע"כ דבה"ג מותר להוריד וצדקו דברי הטו"ז ומיושב קושיית הגאון הנ"ל והרבה יש להאריך בזה ובדברי הגאון ז"ל שם ואקצר:
ז) ויען נשאר עוד דיו בקולמסי אציגה מה שעלה לענ"ד להעיר בעיוני בנדרים ל"ז שם בהא דקאמר הש"ס דלא ילמדנו מקרא בקטן וקשה לי דל"מ למ"ד קטן אוכל נבלות לתאיבון אין בי"ד מצוין להפרישו בודאי דיוקשה. רק אף למ"ד בי"ד מצוין להפרישו מ"מ כבר כתב המג"א באו"ח שמ"ג בשם הרבה פוסקים דבדבר מצוה ספינין לי' לקטן בידים וא"כ הרי בנ"ד אין מצוה גדולה מזו ללמדו תורה ובה"ג שפיר ספינין לי' בידים ומדוע לא ילמדנו מקרא. ורציתי לומר דמכאן הוציא הרמב"ם ז"ל שיטתו דסובר דהמדיר את חבירו והאכילו אין המודר לוקה רק המדיר וא"כ שפיר אסור דהמדיר גדול הוא. אכן לשיטת הר"ן בנדרים ט"ו שם דהמודר לוקה יוקשה מאוד. ואולי יש לחלק דשם בנידון המג"א א"א החינוך מצוה בענין אחר כגון בק"פ שכתבו התוס'. ובכאן יוכל ללמוד מאחר, אולם לדברי הרי"ו שהביא המג"א שם לענין תקיעה בשבת קשה דזה ג"כ אפשר לעשות ביום החול שיתחנכו בתקיעה ונהי' מוכרחים לומר דהר"ן חולק ע"ז. ועדיין יוקשה דהרי לא מכל אדם זוכה ללמוד. אולם הרי יכול לקבל שכרו והרבה יש להאריך ואקצר:
והנני מורך הדו"ש וכותב בנחיצה. נפתלי הירץ באמבאך