אור ברסלב

גבעת הלבונה· רבי נפתלי הירץ בומבאך

סימן ז

סימן ו

המשך התשובה להרה"ג הנ"ל

א) ומה שהקשה מעכ"ת בהא דמבואר במכילתא דאם כתב שלכ"ס צריך גניזה. והרי יכול להעביר עליהם בקולמוס כסדרן ויהי' כשרים, ומזה הוכיח מעכ"ת כשיטת הרמב"ם שפוסק דלא כראב"י בגיטין ד"כ ורק דכתב ע"ג כתב ל"ה כתב. הנה באמת לא אדע הרי בש"ס שם פליגי בהדיא רבנן ורבי יהודא ולתרוייהו מועיל בזה העברת קולמוס ורק דפליגי לענין מומר. והתוס' בגיטין י"ט שם חילקו דבמקום שכתב העליון מתקן כתב הראשון סובר ראב"י דהוה כתב. ועכ"פ האיך נוכל להביא ראי' מהמכילתא בדבר שכבר נחלקו בו בש"ס ובש"ס לא הביא ראי' זו ובע"כ דאין ראי' משם. ובאמת יש לדחות הראי' מכמה טעמים. חדא דיש לומר דהמכילתא מיירי רק באם אינו רוצה להעביר בקולמוס או שאינו יכול וע"ז קאמר המכילתא דלא ישהה כך בלא תיקון דיוכל לבא עי"ז לידי מכשול שיקבענה בדלת כמות שהיא לשם מזוזה או אם המה תפילין יניחם כך ולזה קאמר שאין להשהותה כך ורק צריך גניזה שלא יבא לידי מכשול. וכעין זה פי' הנוב"י במהדו"ת בחיו"ד סי' קע"ד דברי הרמב"ם דבנחסר אות אחת יגנוז דמיירי באם אין רצונו לתקן צריך גניזה בכדי שלא יבא לידי מכשול וה"ה בנ"ד יש לומר כן. ועוד דהרי יש לומר דמיירי בכתב שלא כסדרן ממש כגון דכתב בתחלת היריעה פרשה מאוחרת ואח"כ המוקדמת ובזה אין עצה שוב להעביר בקולמוס ובפרט לדעת סה"ת שהובא בפוסקים דרק בפסול של"ש מועיל הע"ק לשמה ולא בשאר פסולים בודאי דלק"מ דבפסול שלכ"ס לא מהני הע"ק ועוד יש לומר כמה תירוצים בזה ואקצר:

ב) ומה שבאו בדבריו בענין קושית התוס' בחולין ק"ו דמ"ש ברכה דבסוף דכ"א מברך לעצמו מברכה דבתחלה דאחד מברך לכולם. הנני להודיעהו מה שעלתה במצודתי ליישב קושי' הנ"ל בעזה"י. דהנה בגוף הדבר דאחד מברך ומוציא לחברו מצינו ב' טעמים. טעם א' כתב רש"י בר"ה כ"ט ע"א דהוא מטעם ערבות דכל ישראל ערבים זב"ז משו"ה יכול אחד להוציא לחברו בברכה וכ"כ הרא"ש בברכות ד"כ ע"ב ואולם יש עוד טעם אחר דהוא מטעם שליחות ושלוחו של אדם כמותו כמו"ש הב"ח באו"ח תל"ד ועיין מזה בפרמ"ג או"ח בפ"כ ח"ג אות כ"ח ובס' אהל יהושע סי' מ"ט אות ח'. והנ"מ בין ב' הטעמים דלטעמו של רש"י זה שייך רק לומר בברכת המצות אכן בברכת הנהנין כתב רש"י שם דל"ש ערבות דאין זה חיובית דלא ליתהני ולא ליבריך וגם אם נאמר דענין ערבות הוא מטעם דכיון שאם יאכל זה בלא ברכה יעבור גם השני מטעם ערבות משו"ה אעפ"י שיצא מוציא וכן במצוה אף אם זה שמברך כבר קיים מ"מ אם האחר לא קיים גם הוא עובר מטעם ערבות משו"ה יכול הוא לברך וזה שונה מטעמו של הרא"ש בברכות שם שכתב שהחיוב עליו לתקן ולהציל גם חברו מעון. מ"מ גם זה ל"ש בברכת הנהנין דלא מצינו זה נהנה וזה מתחייב. וא"כ בין אם נאמר דהטעם משום ערבות הוא כדברי הרא"ש ובין אם נאמר דהטעם של רש"י מטעם ערבות הוא כמו שביארתי ל"ש הטעם הזה בברכת הנהנין כלל וכמ"ש רש"י בר"ה שם [ואמנם הרא"ש כתב. שם דרק מדרבנן הוא דבברכת הנהנין אינו מוציאו יעו"ש. ונראה דזהו רק לפי טעמו דטעם הערבות הוא משום שעליו לתקן עון של חברו שפיר כתב. אכן לפי שביארתי דברי רש"י דהוא משום דהוא בעצמו עובר ל"ש זה בברכת הנהנין כלל ומטעם דלא מצינו זה נהנה וזה מתחייב] והגם דרש"י מיירי שם בברכת המוציא אמנם טעם זה שייך גם בבהמ"ז וא"כ צריכין לבא בבהמ"ז לטעם הב"ח דהוא מטעם שליחות ומעתה עפ"ז יש להעיר לפמ"ש מהרי"ט ז"ל בראשונות סי' קכ"ז דאין יכול לעשות שליח להקדיש משום דמילי לא מימסרי לשליח. והאמנם דהמח"א בה' שליחות סי' ז' תמה עליו דבש"ס מבואר רק דשליח ראשון א"י לעשות שליח שני במילי ומנ"ל למהרי"ט דגם בשליח ראשון ל"מ במילי:

אכן לענ"ד צדקו דברי מהרי"ט ז"ל דהרי בקדושין מ"ב ילפינן שליח ושליח עושה שליח מחד קרא ושלח ושלחה וא"כ מנ"ל לחלק בין שליח ראשון לשליח שני דאם שליח ראשון נעשה במילי מהראוי שיועיל גם בשליח שני דנלמדו תרוייהו מחד קרא ואיזה סברא יש לחלק בינם. וא"כ כיון דמבואר בש"ס דמילי לא מימסרו לשליח שני ממילא דה"ה לשליח ראשון דשליח ראשון יש לו דין משלח לכל מילי וז"ב ופשוט. והנה בהיות כן יש להעיר האיך מועיל בברכת הנהנין להוציא חבירו אף בלא יצא והרי הברכה רק מילי ומילי לא ממסרי לשליח. אכן נראה דהנה כבר תמה השעה"מ בפ"ו מאישות בסופו על המהרי"ט הנ"ל דהרי חזינין דמועיל תנאי בהקדש ואם אין מועיל בזה שליחות מהראוי שגם תנאי לא יועיל בזה דכ"מ דלא מצי עביד שליח ל"מ בזה תנאי. ולענ"ד נראה בישוב הקושי'. דהנה לכאורה יש להעיר בגוף דברי מהרי"ט דל"מ שליחות בהקדש משום דהוה מילי והרי מבואר בתמורה ד"ג לא תיתני מימר דבדיבורו עביד מעשה הרי דזה שמקדיש איזה דבר ונתפס בקדושה הוה מעשה א"כ שפיר מהראוי שיועיל בזה שליחות ול"ה מילי רק מעשה. אכן נראה בדעת מהרי"ט דסובר דרק במקום שהדבר בעצם מעשה אף אם נאמר דל"מ השליחות מ"מ זה רק דאין המעשה נקרא על שם המשלח או דאין מעשיו מועילים אבל מ"מ השליח עבד מעשה בזה שפיר מהני שליחות. אכן בדבר דבאמת השליחות בעצם ל"ה מעשה ורק אם נימא דמהני השליחות הוה מעשה אבל אם אין השליחות מועיל אז ל"ה מעשה כלל ורק מילי בעלמא א"כ בה"ג שפיר הוה מילי ולא מימסרי לשליח וממילא כיון דאין השליחות מועיל הוה רק מילי ובזה ל"מ שליח ואנן בעינין בשליחות שתהא חל על דבר שאף אם אין השליחות מהני הוה מעשה ולא בדבר דאם אין מועיל שליחות הוה מילי א"כ קודם שמהני השליחות ל"ה מעשה רק מילי ולא מהני בזה שליחות. וא"כ בהקדש דאם אין השליחות מועיל הוה רק מילי משו"ה ל"מ בזה שליחות וצדקו דברי מהרי"ט ואין קושי' עליו מהך דתמורה ד"ג:

ועפ"ז נראה לחדש דיצויר גם בהקדש מעשה שיועיל בזה שליחות עפ"מ דמבואר בקידושין ד"ז דבהמה של שני שותפים הקדיש חצי' ל"א בזה פשטה קדושה בכולה משום דדעת אחרת מעכבת. ומעתה עפ"ז נראה דבה"ג בבהמה של שני שותפים ושותף אחד עשה שליח להשני שיקדיש כל הבהמה והשליח מסכים ומקדיש כל הבהמה היינו חלקו וחלק חבירו בזה שפיר מועיל השליחות כיון דעכ"פ חצי הבהמה שלו בעצמו קדושה חל עלי' וא"כ הוה מעשה ושפיר חל בזה שליחות גם על חלק המשלח. ואף דבזה בל"ז כיון שהוא עושהו שליח להקדיש גם חלקו וא"כ שוב אין דעת אחרת מעכבת ושוב בל"ז חלה קדושה משום פשטה קדושה בכולה דבזה ל"ש מה דקאמר בש"ס קידושי הכא דעת אחרת כיון שגם הוא מסכים והוה כאלו כל הבהמה של השליח ומקדיש חצי' דקדשה כולה. אכן יצוייר שפיר כגון שזה השליח השני אין לו בזו הבהמה רק אבר שאין הנשמה תלוי' בו דבזה ל"ש לומר פשטה קידושי בכולה כמפורש בקידושין שם וא"כ בה"ג צריכים לבא לשליחות ומ"מ מועיל ההקדש כיון דעכ"פ תפסה הקדש בחלקו וא"כ אף אם לא יועיל השליחות הוה מעשה וא"כ שפיר מהני בזה שליחות. וא"כ כיון דעכ"פ יצוייר הקדש ע"י שליח א"כ שוב שפיר גם באופן דלא הוה מעשה ולא מהני שליח מועיל תנאי כיון דעכ"פ יצוייר הקדש ע"י שליח ורק במקום דמעולם לא מהני שליח בענין זה ל"מ תנאי, אכן בהקדש דיצויר לפעמים ע"י שליח שפיר מהני תנאי. ויש להסביר הדבר דהרי בכתובות ע"ד פריך הש"ס דלא ליהני תנאי בקדושי ביאה הואיל וא"א ע"י שליח ומשני איתקיש הויות להדדי וכיון דבכסף ושטר מהני תנאי גם בביאה מהני ועדיין אינו מובן דא"כ עכ"פ יש ראי' מקידושי ביאה דמהני תנאי אף בדבר דליתא ע"י שליח ונילוף בכל התורה מביאה במה מצינו. ועכצ"ל דשם בקידושי ביאה עכ"פ ענין קידושין מהני ע"י שליח בכסף ושטר ורק אופן הקידושין בביאה אינם ע"י שליח וכיון שעכ"פ גוף הקידושין מועילים ע"י שליח שוב מהני תנאי גם בביאה ואעפ"כ אי לאו דאיתקשו הויות להדדי הו"א דבעינין שגם בזה האופן יועיל שליח. ואולם הרי איתקשו הויות להדדי. וא"כ עכ"פ אין ללמוד מזה לכל התורה דיועיל תנאי גם במידי דליתא ע"ו שליח דשם שאני משום דבגוף הקידושין יצויר שפיר ע"י שליח. ומעתה באמת במקום שגוף הדבר יצויר לפעמים ע"י שליח אף שכעת באופן הזה לא יצויר ע"י שליח מ"מ כיון שגוף הענין משכח"ל ע"י שליח שוב ילפינין מקידושי ביאה דמהני תנאי. וא"כ בהקדש כיון דעצם ההקדש משכח"ל לפעמים ע"י שליח כגון באם יש לו שותפות וא"כ שפיר גם במקום דל"מ שליח מועיל תנאי בזה וא"כ מיושבים דברי מהרי"ט מקושית השעה"מ דבאמת בהקדש לא מהני שליחות ורק זה רק אם אין להשליח חלק בזה הדבר שנעשה שליח להקדיש. אכן אם יש לו חלק בזה שפיר ל"ה מילי ומהני שליח. וכיון דיצויר בהקדש שליח ממילא מהני תנאי בהקדש בכל מקום ומיושב קושית השעה"מ ודוק בזה.

ומעתה נשובה לנ"ד לענין ברכת הנהנין. הנה לכאורה מהראוי שגם בברכת הנהנין יוכל לעשות שליח הגם שהוא מילי דהרי עיקר מה דקאמר הש"ס במימר דבדיבור עביד מעשה הוא עפמ"ש התוס' בשבת נ"ח ע"א דמה שנאסר בהנאה נקרא מעשה ומשו"ה במימר שנעשה הקדש הוה מעשה. ומעתה הדבר ברור בזה דה"ה בדבר שמתיר דבר שהי' אסור נקרא מעשה וכמ"ש התוס' בגיטין ס"ז ע"א דכיון שע"י דיבורו נגמר הדבר שניתרת לשוק מעשה גמור חשיב לי' יעו"ש. וא"כ הרי קיי"ל כל הנהנה מעוה"ז בלא ברכה מעל בקדשי שמים וא"כ הברכה מתרת באכילה והוה מעשה גמור. ואולם כבר כתבתי בדעת מהרי"ט דהיכא שעיקר הדבר אי הוה מעשה תלוי בזה אי מועיל שליחות ואם אין השליחות מועיל ל"ה מעשה כלל בה"ג שוב הוה מילי ולא מימסרי לשליח וא"כ ה"ה הכא אם לא מועיל השליחות הוה רק דיבור בעלמא ומשו"ה הוה מילי ושוב מהראוי שלא תועיל בזה שליחות, ואולם כ"ז אם השליח יצא כבר אכן אם השליח לא יצא עדיין וא"כ אף אם נאמר דאין השליחות מועיל לגבי המשלח שיוציאו בברכתו מ"מ עכ"פ השליח בעצמו שגם הוא צריך לאותו דבר בודאי דיוצא בברכתו ומותר לאכול וא"כ עכ"פ הדבר הזה מעשה גבי השליח שמוציאו מידי מעילה ומתיר המאכל וא"כ הוה מעשה גמור גם בלא השליחות וכיון דסוף סוף דיבורו זה הוה מעשה שוב שפיר מהני בזה שליחות ויכול גם חבירו לצאת בברכתו מטעם שליחות אף דל"ש בזה ערבות מ"מ שייך בזה שליחות וכנ"ל. ומעתה כ"ז שייך רק בברכה בתחלה דבזה יש לומר דהוה מעשה שפיר אחד מברך לכולם ומוציאם מטעם שליחות. אכן בברכת המזון דבזה ל"ש הטעם הנ"ל דהוה מעשה כיון שאינו מתיר שום דבר וא"כ בזה שפיר הוה מילי ולא מהני בזה שליחות וגם ערבות ל"ש בזה וכנ"ל. ומשו"ה אין אחד מברך לכולם רק במקום דשייך זימון אבל במקום דל"ש זימון אין אחד מוציא חברו ומיושב קושיית התוס' הנ"ל. ואולי יש להעמיס זה בכוונת דברי התוס' בתירוצם שכתבו דהכא נהנה שמתירו באכילה עי"ז ולכאורה אין הבנה לדבריהם דמה מהני זה שנהנה עי"ז לענין שיצא בברכת חבירו. ולהנ"ל נראה לזמר דאולי כונתם למ"ש והבן.

ג') ובכעין זה אמרתי לבאר מ"ש רש"י ז"ל בפ' וירא על הקרא ויקח חמאה וחלב ולחם לא הביא שפירסה שרה נדה ונטמאת העיסה. ולכאורה יפלא מאוד דהרי כפי הנראה מקרא החזיק אברהם אותם לאורחים ערביים וא"כ נהי דאאע"ה אכל חולין בטהרה אבל מדוע לא הביא לחם בשבילם והכי יש בזה איזה זהירות שלא להאכיל לנכרי חולין שנטמאו והרי אף לישראל מותר להאכיל חולין טמאים עכ"פ בימי טומאתו דאף דכתבו התוס' בחולין ד"ב בשם מדרש חז"ל אזהרה לבני ישראל שיאכלו. חוליהן בטהרה. מ"מ כתבו שם דבימי טומאתו מותר לאוכלן. וא"כ מכ"ש בנכרים דכולם טמאים אין שום זהירות בזה ומדוע לא הביא לחם. ובפשוט אמרתי עפ"מ דמצינו במשנה פסחים מ"ו פלוגתא דתנאי כיצד מפרישין חלה בטומאה ביו"ט באיזה אופן יוכל לעשות בהיתר וא"כ הרי אז פסח הי' וכמ"ש רש"י ז"ל בקרא דמצות אפה גבי לוט וא"כ כיון שנטמאת העיסה והי' בדבר מחלוקת לענין החלה ולא ידעה שרה אמנו לעשות עצות בנפשה האיך לעשות בזה בהפרשת חלה לזה לא הביאה לחם ולא עשתה עיסה. ולשון נטמאת העיסה שכתב רש"י אין הכונה שכבר נטמאה העיסה רק שידעה שתטמא העיסה וכיון שידעה זה לא עשתה לחם ובאמת נטמאת קודם גלגול ולכן לא גמרה העיסה בכדי שלא יתחייב בחלה ולא גילגלה העיסה והניחה הבצק כך בכדי שלא יגמור ויתחייב בחלה. ואולם דוחק הוא לומר דלשון עיסה הוא קודם גלגול, ולכן נראה לבאר הדבר. דהנה יש לדקדק בקרא דויקח חמאה וחלב ובן הבקר אשר עשה ויתן לפניהם מהו הלשון ויקח, וכן מקודם בעת אמירתו להמלאכים ואקחה פת לחם וסעדו לבכם יש לדקדק מהו הלשון ואקחה פת לחם יותר הי' מהראוי לומר ואתנה פת לחם או ואביא פת לחם. וגם מדוע בתחלה אמר רק פת לחם והכי אם הי' אומר להם חמאה וחלב לא הי' מסכימים ואמנם אמת הדבר שצדיקים אומרים מעט עכ"ז טעמא בעי מדוע שינה בלשון. ונראה לבאר הדבר הנה כבר אמרו חז"ל בסוטה י' דאאע"ה כאשר האורחים גמרו סעודתן והלכו מאתו לאחר שאכלו ושתו ורצו לברכו אמר להם שיברכו להשי"ת דהכל מידו. ויש להעיר מדוע לא מצינו שיצוה להאורחים שיברכו ברכת הנהנין קודם האכילה והרי קיי"ל האוכל מעוה"ז בלא ברכה מעל בקדשי שמים וא"כ הרי קיי"ל בקידושין מ"ב שליח שעשה שליחותו בעה"ב מעל וא"כ אם נותן לאורחים לאכול ויודע בהם שלא יברכו אם המה אוכלים בעה"ב מעל.

אולם הדבר נכון דבאמת הרי קיי"ל בעה"ב בוצע ואורח מברך. ונראה דהוא מהאי טעמא דכל עוד שלא בירך בעה"ב אין הדבר שלו רק קדשי שמים ואיך יוכל לכבד בזה לאורחים ולזה בעה"ב בוצע בכדי שיהי' שלו ויצא מידי מעילה ויוכל לתת לפני האורחים וכמו כן בודאי נהג עצמו אאע"ה טרם נתן לפני האורחים בירך תחלה בעצמו ואכל מעט ואח"כ נתן לפניהם. ומעתה מובן מה שאמר ואקחה פת לחם וסעדו לבכם. דהרי בש"ס רמי השמים שמים לה' וכתיב לה' הארץ ומלואה ומשני כאן קודם ברכה כאן אחר ברכה. ונמצא דקודם ברכה הוא של ה' ולא של האדם וע"י הברכה קונה להיות שלו. והנה קיי"ל פת פוטר כל מיני מאכל שבתוך הסעודה ואם בירך על הפת שוב א"צ לברך על יתר הדברים. ואאע"ה מגודל טובו וחסדו מלבד שהשפיע להאורחים כל מיני מטעמים רצה גם להורותם דרכי ה' איך יתנהגו בעניני ברכות הנהנין. ולזה אמר להם ואקחה פת לחם דמקודם אקחה והיא לשון קנין שבעצמי אקנה ע"י הברכה להיות שלי ועי"ז תהי' כולכם מותרים בכל הסעודה דבעה"ב בוצע ומותרים לאכול כל הסעודה בלא ברכה. ואולם אח"כ כשנתן רק חמאה וחלב ובן הבקר בלא לחם אז הי' צריך לברך על דברים האלו ולזה רימזה לנו התורה ויקח חמאה וחלב ובן הבקר אשר עשה והיינו שלקח וקנה אותם להיות שלו שבירך עליהם כדת ואח"כ ויתן לפניהם אחר שכבר בירך כיון שהי' צריך לברך על הכל יען שלא הי' פת. ומעתה כיון שידעה שרה מנהגו של אותו צדיק לברך תחלה על הלחם ואח"כ ליתן להאורחים וא"כ כיון שנטמאת העיסה וידעה שאאע"ה שאוכל חולין בטהרה לא יוכל לבצוע ע"ז. א"כ לא הביאה דידעה דלא יתן לפניהם דבר שאינו מברך עליו בתחילה ולזה לחם לא הביא ומבואר הפסוק הנ"ל ודוק.

ד') ואולם עוד נראה לומר בביאור הדבר, דהרי אז הי' יו"ט של פסח וקיי"ל לכם ולא לנכרים וא"כ לכאורה האיך אפה אברהם ובישל בשביל האורחים ואף אם נאמר דאז כבר ידע שהמה מלאכים ג"כ יוקשה דהרי קיי"ל לכם ולא לגבוה. אמנם יש לומר דבאמת משום זה התחכם אאע"ה ואפה ובישל גם בשבילו וקיי"ל בש"ס ביצה י"ז ממלאה אשה כל התנור פת אע"פ שאינה צריכה אלא לפת אחת משום שהפת נאפה יפה וכמו כן בבן הבקר אשר עשה קיי"ל א"א לכזית בשר בלא שחיטה וגם מהבשר אכל וכ"ז בכדי שיהי' מותר לטרוח ביו"ט ומשו"ה כתיב ויקח חמאה וחלב ובן הבקר אשר עשה דמכולם לקח גם לעצמו משום יו"ט. וא"כ כשנטמאת העיסה וידעה שרה שאאע"ה ואנשי ביתו הישראלים לא יאכלו מזה שוב הי' אסור לאפות ביו"ט בעבור האורחים בין אם נאמר שהחזיקם לנכרים ובין אם החזיקם למלאכים בשניהם קיי"ל לא לנכרים ולא לגבוה ומשו"ה לחם לא הביא וגם זה נכון הנהו ויש עוד להאריך בזה הרבה ואקצר:

ה) ומה שהקשה מעכ"ת בהא דפריך הש"ס בקידושין ע"ח דלמ"ל קרא דיכיר אי למיתב לי' פי שנים אי בעי למיתב לי' במתנה מי לא מצי יהיב לי'. וע"ז הק' דהרי באמת מבואר בב"ק ק"ח האומר לבנו קונם שאתה נהנה לי בחיי ובמותי אם מת לא יירשנו וכתב הר"ן ז"ל בנדרים מ"ז דהא דאמרינן לא יירשנו לאו למימרא דכיון שהנכסים אסורים לו בהנאה לא יזכה בהם דהרי מבואר בסיפא דמתני' בע"ח נפרעין ממנו א"ו דזוכה בנכסים והמה שלו רק שאסור ליהנות מהם. ומעתה הרי יצוייר כה"ג שאביו הדירו בחייו ובמותו וא"כ בה"ג לא יוכל לתת במתנה ורק בתורת ירושה ומשו"ה צריך קרא דיכיר עכ"ק. והנה בפשוט נראה לענ"ד דלק"מ דהרי הדבר ברור דאף שהדירו באופן כזה אם נתן לו נכסיו במתנה בודאי דהמתנה מועלת וחלה דהרי אף בירושה זוכה בנכסים מכ"ש בדעת אחרת מקנה וא"כ גם בזה יוכל ליתן לו במתנה ורק משום איסורא דאסור ליהנות ממנו. וא"כ הרי הדבר ברור דכל עיקר דצריך הקרא דיכיר לענין בן גרושה דנאמן לומר שהוא בן גרושה הוא רק משום דלהעיד על אדם צריך בכל מקום ב' עדים אף דקיי"ל ע"א נאמן באיסורין זה רק להעיד על החתיכה אבל להעיד על כשרות האדם או פסולו צריך בכל מקום ב' עדים ככל עדות שבתורה וכמבואר בירושלמי הובא בפ"ח יו"ד קי"ט ובכתובות כ"ו ואתו בי תרי ואמרו ידענו בי' דבן גרושה וחליצה הוא ואחתוני' מבואר מכ"ז דצריך ב' עדים ולזה צריך הקרא דיכיר דהאב נאמן בעצמו וכמו כן לענין בכורה דצריך קרא הוא ג"כ משום דבממון בעינן ב' עדים ובפרט אחד קרוב בודאי דלא מהימן ולזה צריך הקרא דיכיר. אבל באיסורין הדבר ברור דע"א נאמן ומעתה לפ"ז כיון שהמתנה חלה א"כ הרי כבר כ' הרשב"א ז"ל בתשובה והובא בב"י חו"מ סי' רמ"ח והאריך בדבר מר זקיני הגאון ז"ל בספרו אפיקי מים אשר עודנו תח"י בכתובים בסי' מ"ט דירושת היורשים חלה בגמר מיתה ומתנת שכ"מ חלה לאחר מיתה וא"כ שפיר א"צ קרא דיוכל לומר אני אומר שהוא בני בכורי ואף אם לא תאמינו לי משום דהוה ממונא מ"מ הרי לענין איסורא אני נאמן וא"כ אני נותן לו החלק הזה במתנת שכ"מ דאף לדידכו שאינני נאמן לענין ממון מ"מ הרי לענין איסורא אני נאמן וא"כ אני נותן לו החלק במתנת שכ"מ ואף לדידכו שאיני באמן מ"מ המתנה חלה ורק שאסור לי ליתנו במתנה משום דהדרתיו מ"מ הרי גבי איסורין אני נאמן וא"כ בודאי דהוא בני וזוכה מחמת ירושה עוד קודם חלות המתנת שכ"מ ואין שום איסור בידי כיון דגבי איסורא נאמן הוא וא"כ איני עובר כלל ושפיר א"צ קרא דהוא נאמן לענין איסור ושפיר פריך הש"ס. ודע דלכאורה הי' מקום לומר דאם מזכה לו מידו לידו אין המתנה חלה כיון שבזה יעבור הזוכה לדעת הר"ן בנדרים דט"ו או המזכה לדעת הרמב"ם וא"כ לפמ"ש הסמ"ע והש"ך בחו"מ סי' ר"ח דמשו"ה מקח שנעשה באיסור חל המקח ול"א אעל"מ משום דאפשר בהיתר או דהזמן גורם יעו"ש. וא"כ בזה שא"א בהיתר וא"כ שפיר מהראוי לומר אעל"מ. ואולם גם זה אינו דהרי אפשר לזכות ע"י אחר ואין כאן איסורא לשום אדם. ועוד לפמ"ש הפמ"א דהיכא דרק אחר עובר ל"ש אעל"מ א"כ בכאן ממ"נ רק אחד עובר או המדיר או המודר ול"ש בזה אעל"מ ומהני המתנה וז"ב ואקצר. עתה ידידי השבתי על כל דבריו ובטובו יעיין בדברי וימצא נועם לנפשו:

ועש"ק בשלח עטר"ת לפ"ק

והנני ידידו הדוש"ת באה"ר

נפתלי הירץ באמבאך החופ"ק דעברעצין יצ"ו

בשולי המכתב

ובעומדי בהא דנדרים מ"ז שם ראיתי להגרעק"א בגליון הש"ס שם שתמה פליאה עצומה על הר"ן ז"ל שם בסוף העמוד שכתב ומיירי בהדירה בעודה ארוסה ומסתברא אפי' אחר שנשאה דמשועבד לה והכי מוכח בכתובות פרק המדיר וע"ז תמה דהרי אדרבה שם בש"ס מסקינין דבנשאת סברה וקיבלה והניח בצ"ע, ולענ"ד בראה בישוב הקושי' הנה לכאורה יש להקשות בהא דפריך הש"ס בכתובות שם בהא דמוקי למתני' בהדירה כשהיא ארוסה ונשאת הרי סברה וקיבלה ומשני דאמרה כסבורה אני שאני יבולה לקבל ופריך אימר דאמרינן הכי גבי מומין לענין מזוני מי אמרינן הכי ופירש"י יודעת היא שא"א לה בלא מזונות. והרי במשנה מבואר עצה דיעמיד פרנס וא"כ שפיר יכולה לומר כסבורה אני שאוכל לקבל מזונות ע"י הפרנס, אולם נראה ליישב דהרי הש"ס רוצה לאוקמי מתני' דיעמיד פרנס בכה"ג בהדירה ארוסה ונשאת וא"כ שפיר הקשה על גוף התקנה דמתני' דיעמיד פרנס מדוע הרי סברה וקיבלה ול"ש לומר כסבורה הייתי שאוכל לקבל ע"י הפרנס דזה שייך רק בתר תקנתא דמתניתין דיעמיד פרנס אבל עדיין קשה על עיקר התקנה למה תיקנו שיעמיד פרנס הרי סברה וקיבלה וקודם שנתקנה תקנתא דמתניתין דהעמדת פרנס האשה לא ידעה עדיין מעצה זו וא"כ הברה וקיבלה ומדוע תיקנה המשנה התקנה דיעמיד פרנס ושפיר פריך הש"ס. ומעתה כ"ז שייך רק אם נאמר דדין המשנה דבריך להעמיד פרנס לא יצויר רק כשהדירה כשהיא ארוסה ונשאת שפיר שייך לומר דסברה וקיבלה קודם התקנה, אולם לבתר דמשני הש"ס בכתובות שם המשנה באופן אחר ויצויר המשנה באופנים אחרים שהנדר יחול וא"כ בע"כ הוצרכו חז"ל לעצה זו דיעמיד פרנס וכיון שכבר נתנו חז"ל עצה זו שוב האשה יודעת מזה וא"כ גם כשנשאת אח"כ יכולה לומר כסבורה אני ול"ש לומר דיודעת שא"א לה בלא מזונות דתוכל לומר כסבורה הייתי שאוכל לקבל ע"י פרנס ושפיר קאמר הר"ן כדמוכח בכתובות פרק המדיר והיינו כיון דאסיק הש"ס שם אלא מחוורתא כדשנינין מעיקרא ונתיישבה המשנה באופן אחר והוצרכו חז"ל לתקנה זו א"כ שוב גם בנשאת אח"כ הדין בן ומיושב קושית הגרעק"א הנ"ל ודוק היטב בזה

תוכן העניינים

גבעת הלבונה

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה