אור ברסלב

גבעת הלבונה· רבי נפתלי הירץ בומבאך

סימן ד

סימן ג

ב"ה אדר"ח אלול תרצג"ל פה"ק סאמבר יצ"ו. כבוד אחי חביבי הודי ופארי הרב הגדול החריף ובקי בכל חדרי תורה יראתו קודמת לחכמתו כש"ת מו"ה

יהודא צבי באמבאך [זצ"ל] שליט"א בק' ראווא יצ"ו.

עתה באתי לשלמי נדרי ולהשיב בד' המג"א בסי' ח' שכ' דמשמע בש"ס קידושין כ"ט דבחור שלא נשא אשה לא הי' מכסה ראשו בטלית אף אם הוא ת"ח ורק אחרי הנשואין ומי שאינו ת"ח לא הי' מכסה ראשו בטלית אפי' אחר הנשואין יעו"ש. וע"ז דרש דרש כבוד אחי בטעמא דהא מילתא מה חילוק בין נשוי לפנוי בענין זה. ובין ת"ח לאינו תלמוד חכם ובאמת הדבר תמוה. ובהיות מנהגן של ישראל תורה אמרתי לעיין בדבר וזאת אשר העלתה מצודת עיוני בזה בעזה"י:

א') ואחשבה לדעת זאת. ונקדים לבאר מקראי קודש בפרשת שלח במצות ציצית וראיתם אותו וזכרתם את כל מצות ה' ועשיתם אותם ולא תתורו כו' והמקרא אומר דרשוני איך תלוי במצות ציצית קיום כל המצות ושלא לתור אחרי עינא ולבא תרי סרסורי דעבירה ובמנחות מ"ג דרשו בזה הרבה. ולענ"ד נראה לבאר הדבר. דהנה בקידושין כ"ט ע"ב פליגי רבי יוחנן ור"י א"ש דר"י א"ש אמר הלכה ונושא אדם אשה ואח"כ ילמוד תורה ור"י אמר רחיים בצוארו ויעסוק בתורה ומסיק הש"ס ולא פליגי הא לן והא להו יעו"ש ברש"י ותוס' בזה. ולענ"ד נראה לבאר הדבר בדרך פלפול הלכה בעזה"י, ונבאר מקודם הלשון של שמואל נושא אדם אשה ואח"כ ילמוד תורה. ויש לדקדק מדוע לא אמר ואח"כ לומד תורה כמו דאמר נושא אשה או בשניהם לשון עתיד ישא אשה ואח"כ ילמוד תורה ומדוע אמר בשינוי לשון. הגם דיש לומר בפשוט דזה הוא בהוה והלימוד הוא בעתיד. ואולם נראה לבאר בדרך יותר מרווח. דהנה בהא דאר"י רחיים בצוארו ויעסוק בתורה והיינו דיהי' טרוד על המחי' ועל הכלכלה ולא יוכל לעסוק בתורה אם יכניס צוארו בעול הפרנסה ומשו"ה חולק על שמואל דסובר נושא אשה ואח"כ ילמוד תורה. יש להקשות דהרי התוס' בשבת ד' הקשו בהא דבעי הש"ס הדביק פת בתנור אי מותר לרדותה דמה איבעיא היא זה וכי הוא ישמע לנו אם נאסור לו בכדי שיתחייב סקילה ותירצו דכיון דאינו רודה מחמת איסור הוא אנוס בתקנתא דרבנן ופטור יעו"ש. והנה כבר כתב הר"ן בשבת פראד"מ בשם הרמב"ן בינוקא דאשתפך חמימא דמותר למולו אף דיצטרך אח"כ להתם חמימא כיון דאז יהי' פקו"נ ודוחה שבח יעו"ש. וא"כ יוקשה בשיטת רבי יוחנן שאנו רואין שאינו חושש על הביטול של שעת החופה כעין דאמר בש"ס כתובות מ"ז דמבטלה ממע"י ובע"כ משום דסובר דמחמת זה אין לבטל הנשואין דמעשה הנשואין לא נחשבו לביטול כמו שאין התפלה וקיום שאר מצות שבתורה נחשבים לביטול תורה בזמן קיום המצוה משום דזמן תורה לחוד וזמן תפילה לחוד וה"ה מצות נשואי אשה דהיא קיום מצות פ"ו לא נחשב לביטול תורה. ורק שחושש שאחר הנשואין יצטרך לבטל מלימודו עי"ז שיהי' רחיים בצוארו. והואיל וכן קשה מדוע חייש לזה הרי כיון שהנשואין הי' בהיתר וכיון שכבר נשאה ומחויב הוא בעשה דשארה כסותה ועונתה לא יגרע והוה אנוס גמור בדין התורה וא"כ מדוע לא ישא אשה מחמת החשש דיצטרך לבטל מלימודו הרי בשעת הנשואין הוא מותר לישא אותה ואח"כ שוב הוה אונס ופטור מלימוד התורה ונלמד במכ"ש מהך דשבת ד' הנ"ל דשם הוה אנוס בתקנתא דרבנן וכאן אנוס במצות התורה וא"כ כמו שסובר הרמב"ן הנ"ל דמותר למול אף שיודע בודאי שאין לו חמין ויצטרך להחם ולחלל שבת ומכשירי מילה אין דוחין שבת מ"מ כיון שכעת הוא מצוה ואח"כ יהי' פיקוח נפש ושרי כמו כן מהראוי גם בנ"ד לחייבו לישא אשה לצאת ידי חובת מצית פ"ו המוטלת עליו ואי דאח"כ לא יוכל לעסוק בתורה הרי יהי' פטור מחמת דאנוס הוא. ובשלמא לשיטת הר"ן בשבת שם דסובר דאסור למול כיון שיודע שאח"כ יצטרך להחם חמימא אף שיהי' פיקו"נ מ"מ כעת קודם המילה אסור להכניס עצמו בפיקו"נ שיצטרך אח"כ לחלל שבת גם בנ"ד יש לומר כן כיון שיודע שיצטרך להתבטל מתורה אף שיהי' אנוס מ"מ אסור. אכן לשיטת הרמב"ן יוקשה מאוד. ואולם נראה לתרץ הדבר דרבי יוחנן לשיטתי' דסובר בירושלמי והובא בחו"מ סי' כ"א בש"ך שם דאונסא כמאן דלא עביד אמרינן אונסא כמאן דעביד לא אמרינן דהאונס מועיל רק לעשות את המעשה שעשה באונס כאילו לא עשה כלל אבל אין האונס מועיל להיות נחשב כאילו עשה דבר בלתי נעשה לזה לא מהני טענת אונס והדברים נודעים. ומעתה החילוק מבואר דשם בינוקא דאשתפוך חמימא וכן בהך דשבת ברודה פת כיון שהוא אנוס לא נחשב כאילו עבר באיסור שבת כיון שהדלקת האש וחימום החמין הי' לצורך פיקוח נפש והי' אנוס בדבר א"כ הוה כאילו לא עשה דלזה מועיל אונם שיהי' כמאן דלא עביד. אכן בנ"ד אם ישא אשה ויהי' מוטרד בעול הפרנסה ועי"ז יבוטל מלימוד התורה א"כ לא יהי' נחשב כאלו למד דאין זה האונס פוטרו מקיום המעשה דסוף סוף לא עשה המעשה דאונסא כמאן דעביד ל"א. וא"כ משו"ה סובר ר"י דלא ישא אשה קודם משום דהאונס שיהי' לו אח"כ לא יהי' נחשב כלימוד ואזיל בזה לשיטתו ומיושב הקושי' הנ"ל:

ואולם בגוף הדבר דאונסא כמאן דעביד ל"א. הנה יש להביא ראי' דאין הדבר מוסכם מהא דאמר רב אסי בקידושין דף מ' אפי' חישב אדם לעשות מצוה ונאנס ולא עשאה מעלה עליו הכתוב כאלו עשאה יעו"ש, מבואר מזה דסובר רב אסי דהואיל והוא אנוס בדבר נחשב כאילו עשה ומועיל טענת אונס להיות כמאן דעביד ג"כ. וא"כ יש לומר דבזה פליגי דר"י לשיטתו דאונסא כמאן דעביד ל"א ולזה אמר רחיים בצוארו אכן שמואל סובר כרב אסי דגם כמאן דעביד אמרינן ומשו"ה אמר נושא אשה ואח"כ ילמוד תורה, והיינו דבאמת עיקר הטעם משום דאף אם יובטל עי"ז מלימוד התורה יהי' נחשב כאילו למד משום דאונס החיוב שעליו לפרנס אשתו ובניו פוטרו מלימוד ויהי' נחשב כאילו למד. והנה לפ"ז זה דוקא אם גם אחר נשואין שלו רצינו ומחשבתו לעסוק בתורה ורק אנוס בדבר שפיר נחשב לו כמעשה. ואולם אם מסיר הדבר מלבבו ואינו עוסק אף במחשבתו ורצונו מזה א"כ בודאי דלא נחשב כאילו למד. והנה כבר כתב רש"י ז"ל בפרשת בשלח בקרא דאז ישיר משה דהיינו נתן מחשבתו לשיר וכן אז יבנה שלמה במה משום דהיו"ד שבראש התיבה מורה על המחשבה שבמחשבתו לעשות כך. ובזה אני מבין דברי הש"ס בזבחים ל"ו ע"א לימא קרא לא תותירו מאי לא יניח כו' למחשבת הינוח והיינו דלא תותירו הוא המעשה אכן אם כתיב לא יניח הוא מורה על המחשבה שלא יחשב להניח ואקצר. ומעתה בדקדוק גדול אמר ר"י א"ש הלכה נושא אדם אשה ואח"כ ילמוד תורה היינו דאח"כ אחר נשואיו יתן מחשבתו ודעתו ורצונו ללמוד תורה וזה יועיל דאף אם הטרדות ובטלוהו יהי' נחשב כאילו למד משום דאונס הוא ונחשב כלימוד ולזה לא אמר לומד תורה דהי' משמע דמוכרח ללמוד דוקא ואמר ילמוד דהכונה שיתן מחשבתו ללמוד ואז בין אם יוכל ללמוד באמת ובין אם יהי' טרוד מ"מ יחשב לו כמעשה ומבואר הדקדוק הנ"ל בדברי שמואל.

ומעתה יתפרש ג"כ דברי הש"ס דקאמר ולא פליגי הא לן והא להו. דהנה לכאורה במושכל הראשון נראה דהמה פליגי בזה דלשמואל יוכל לישא אשה ואח"כ ילמוד תורה ולא יטרד עצמו בעול הפרנסה כעין דמצינו בש"ס איכא קורמי באגמא עי' בעירובין כ"ב ע"א ור' יוחנן סובר דמחויב להכניס צוארו. בעול פרנסת ב"ב ולהכי אמר רחיים בצוארו ויעסוק בתורה. אבל באמת אין הדבר כן דגם שמואל מודה דאחר שנשא אשה מחויב להשתדל לפרנסם ודרך זה דאיכא קורמי באגמא אינו רק להשרידים המועטים בדור ואין זה נאמר על הכלל ורק דסובר שמואל דאם יובטל ע"י הטירדא כיון דרוצה ללמוד ורק הוא אנוס נחשב כאלו למד וכנ"ל, ולזה קאמר הש"ס ולא פליגי היינו דלא תחשוב שהמה פליגי אם אחר הנשואין מחויב לפרנס בני ביתו או לא ורק דתרוייהו מודים בזה דצריך ורק הא לן והא להו, והיינו דרבי יוחנן לשיטתו דסובר בירושלמי דאונסא כמאן דעביד ל"א ומשו"ה אמר רחיים בצוארו. ושמואל דהוא בבלי אזיל בשיטת תלמודא דידן בקידושין הנ"ל דמעלה עליו כאלו עשאה דגם כמאן דעביד אמרינן ומש"ה אמר נושא ואח"כ ילמוד תורה היינו יתן לבו ומחשבתו ללמוד. וזה הא לן בני בבל דתלמודא דידן סובר גם כמאן דעביד והא להו לבני ארץ ישראל תלמודא דירושלמי דכמאן דעביד ל"א ולשיטתייהו אזלי ומבואר הש"ס הנ"ל ודוק בזה:

ב) ומעתה נבא לבאר המקרא קודש הנ"ל גבי ציצית. דהנה יש להביא ראי' לכאורה להירושלמי הנ"ל דכמאן דעביד ל"א. מהא דקיי"ל בכל התורה כולה דעשה דוחה ל"ת וכתב הגאון מראווא ז"ל בספרו דרך המלך בפ"ה מיסוה"ת ה"ג בטעם הדבר עפ"י הירושלמי הנ"ל דאונסא כמאן דלא עביד אמרינן ואונסא כמאן דעביד ל"א וא"כ בזה שיש לפניו עשה ול"ת התנגדות זל"ז, א"כ אנו אומרים דמוטב שיקיים העשה ולעבור על הל"ת ולא יהיה נחשב לו עון כיון שהוא אנוס ע"י העשה ואונסא כמאן דלא עביד אמרינן. אבל אם יהיה בשוא"ת ולא יקיים העשה אף שהוא אנוס ע"י הלאו מ"מ לא נחשב לו כקיום העשה ע"י האונס דאונסא כמאן דעביד ל"א ומשו"ה עשה דוחה ל"ת בה"ג עכ"ד. הנחמדים. ומוכח מזה לכאורה דהלכה כירושלמי:

אבל נראה דאדרבה מזה יש להביא ראי' דהלכה כתלמודא דבבל דהרי ביבמות בסוגיא דעליה קאמר דקרא דכלאים בציצית מופנה לדרוש סמוכין דעשה דוחה ל"ת בכל התורה ואם נאמר דכמאן דעביד ל"א א"כ למ"ל קרא ע"ז הרי ממילא נדע זה מעצמינו מסברא. וע"כ דאדרבה גם אונסא כמאן דעביד אמרינן ומשו"ה צריך קרא. ואולם לכאו' יש לומר דבאמת לבתר דכתבה תורה דבכלאים בציצית עשה דוחה ל"ת אמרינן אנחנו דהטעם הוא משום דאונסא כמאן דעביד ל"א ומזה ילפינן גוף הדבר דכמאן דעביד ל"א. אבל בלא הקרא שפיר לא היינו יודעים מעצמינו דבר זה ולהכי צריך קרא להשמיענו דבר זה. אולם עדיין יוקשה דהרי בש"ס יבמות שם מבואר דמהך דכלאים בציצית ילפינן רק דעשה דוחה ל"ת גרידא אבל ל"ת שיב"כ אינה נדחית מפני עשה. ואם נאמר כנ"ל דמכלאים בציצית ילפינן דאונסא כמאן דעביד ל"א א"כ מהראוי שנימא עשה דוחה גם ל"ת שיב"כ דזו הסברא דאונסא כמאן דלא עביד שייך גם בל"ת שיב"כ וע"כ דגם כמאן דעביד אמרינן וא"כ ל"ש לומר מה"ט עדל"ת ורק ל"ת גרידא, דקילא נדחית מפני עשה ולא ל"ת שיב"כ החמורה. ואולם מהרש"ל כתב ביבמות דף ד' דלמסקנת הש"ס ביבמות שם מסקינן דעשה דוחה ל"ת שיב"כ ולהכי צריך קרא דעלי'. ולפי"ז שוב אין ראי' מכאן דכמאן דעביד אמרינן ואדרבה יש לומר דמשו"ה דחי גם ל"ת שיב"כ משום דכמאן דעביד ל"א ומש"ה דחי ויהי' אונסא כמאן דלא עביד וכנ"ל. אמנם מהרש"ל שם הקשה לפי"ז דהרי כבר הקשו התוס' ביבמות דף ד' דמנ"ל לדרוש הקרא דכלאים בציצית להתירא דלמא לאיסורא ותירצו דלזה א"צ קרא דמהיכי תיתי. וא"כ לפי המסקנא דגם ל"ת שיב"כ נדחה שוב אדרבה להתירא א"צ קרא וא"כ דלמא הקרא לאיסורא ומנ"ל דזה הקרא להיתרא עכ"ק. ולענ"ד נראה בישוב הקו' ונקדים ליישב קושית התוס' ביבמות שם בהא דפריך הש"ס למ"ל עלי' הרי ממילא נדע דאין עדל"ת שיב"כ והרי דלמא באמת קמ"ל קרא דבעלמא דחי גם כרת כמו דקאמר הש"ס בכבוד ובנין ביהמ"ק ומה הקשה הש"ס יע"ש בתוס' ד"ג

ונראה ליישב הקושיא. דהנה יש לדקדק בש"ס שם בכל הסוגיא דעלי' קאמר אימר דאמרינן אתי עשה ודחי ל"ת ל"ת גרידא ל"ת שיב"כ מנ"ל דדחי ותו ל"ת גרידא מנ"ל דדחי כו' והאריך הש"ס לאצרוכי קרא דאתי עשה ודחי ל"ת וסיים בדף ה' כ"ב אלא כולה משעטנז נפקא ושוב אמר אשכחן דדחי ל"ת גרידא ל"ת שיב"כ היכא אשכחן דדחי דאצטריך עלי' למיסרה. ומאוד תמוהים דברי הש"ס כיון דכל עיקר הקו' דל"ת שיב"כ לא נדע דדחי אף אם יש לנו לימוד דעדל"ת. וא"כ למ"ל להש"ס להאריך בכל זה לטרוח ולמצוא הלימוד דעשה דוחה ל"ת, הרי בכאן עיקר הקושיא על ל"ת שיב"כ וזה קשה אף אם יש לנו לימוד על ל"ת גרידא ומה לנו בזה שטרח למצוא לימוד על לד"ת גרידא וכל השקלא וטריא דהסוגיא בענין עדל"ת הוא לכאורה ללא צורך בכאן לענין עליה דהיא ל"ת שיב"כ ולא ראיתי מי שיבאר זה ולכאורה הדבר תמוה מאד. ואשר ע"כ נראה דבאמת הש"ס מתרץ בזה קושית התוס' הנ"ל. דהנה כבר הקשו התוס' בדף ו' בהא דדחיק הש"ס למצוא ראיות מקרא דעדל"ת שיב"כ דא"כ קרא דכלאים בציצית למ"ל. ולענ"ד נראה לתרץ דהנה התוס' בזבחים צ"ז ע"ב הקשו בהא דפריך הש"ס אקרא דיקדש דנימא עדל"ת והרי גלי קרא ותירצו דאדרבה נילף מזה דאין עדל"ת. ודבריהם מבוארים בשמעתא דיבמות ד"ו הנ"ל דבתר דמשני בלאו דמחמר פריך אלא הא דקיי"ל דאתי עשה ודחי ל"ת ליגמר מהכא דלא דחי. והיינו דאף דמכלאים בציצית מוכח דעדל"ת מ"מ כיון דמהך קרא נשמט דאין עדל"ת א"כ שוב גם בכל התורה מהראוי שאין עשה דוחה ל"ת כדקאמר הש"ס ביבמות ד"ז לענין כל עריות דמקשינן לאחות אשה לחומרא ולא לאשת אח לקולא משום דלחומרא מקשינן. וה"ה בנ"ד מהראוי שנקיש לחומרא ונאמר דאין עדל"ת בכל התורה. והנה הש"ס רוצה ללמוד דעשה דוחה ל"ת שיב"כ מפסח ומילה ותמיד. והנה בזה אין להק' כקושית התוס' דא"כ למ"ל קרא דכלאים בציצית. דיש לומר דבאמת כיון דכתבה תורה בפסח מילה ותמיד דדוחה ולהכי צריך קרא דעליה ביבום דאין עשה דוחה ל"ת שיב"כ א"כ שוב בכל התורה היינו לומדים מיבום דאין עדל"ת שיב"כ וממילא גם ל"ת גרידא לא דחי ולזה צריך קרא בכלאים בציצית דעדל"ת ובע"כ צריכין לחלק בין יש בה כרת לל"ת גרידא. אבל בלא הקרא דכלאים הו"א דלחומרא מקשינן ליבום ושום ל"ת אינה נדחית מפני עשה ואין חילוק בין יש בה כרת או לא דאין לנו] שום לימוד על. עדל"ת ורק בפסח מילה ותמיד ושם ל"ת שיב"כ ודוחה וכיון דשוב גלי קרא דעליה דאינו דוחה ולחומרא מקשינן שוב אין עשה דוחה שום ל"ת ורק כשיש לנו קרא גבי ציצית דדוחה אין לנו לומר דלחומרא מקשינן ליבום דביבום יש כרת ובכלאים לאו גרידא. וכמו כן בהא דיליף הש"ס מכבוד אב וביהמ"ק ג"כ יש לומר כן כיון דע"י הני קראי צריך קרא דעלי' שוב לחומרא מקשינן ולזה צריך קרא ומיושב לכאורה קו' התוס' בפשוט. אבל נראה דהתוס' שפיר הקשו. דהנה התוס' הקשו קושיא זו בהא דקאמר הש"ס בכבוד או"א טעמא דקאמר רחמנא ומדוע לא הקשו זה תיכף בהא דיליף מפסח מילה ותמיד. הגם שיש לומר בפשוט דמפסח ומילה ותמיד דחי הש"ס דאין ללמוד ורק מכבוד אב דאמר הש"ס אלא איצטרך וסובר זה לתירוץ בזה הקשו קושיתם אבל בפסח מילה ותמיד אמר המקשה בעצמו דאין ללמוד מזה. ואולם בל"ז נראה דבאמת בפסח מילה ותמיד דגבייהו דחי אם היינו למדין מזה שפיר לא קשה כלאים בציצית למ"ל דיש לומר כנ"ל דהו"א לחומרא מקשינן. אבל כיון שלומד הש"ס מכבוד דגלי קרא דאינו דוחה ומזה נשמע דאינו דוחה רק כאן ובעלמא דחי שפיר הק' תוס' דא"כ למ"ל קרא דכלאים בציצית ובזה אין לומר דהו"א לחומרא מקשינין, ז"א דא"כ דגם לבתר דכתיב קרא בכבוד אמרינין שאינו דוחה בכל התורה א"כ שוב יוקשה קרא למ"ל ביבום ובכבוד לא לכתוב בתרוייהו וממילא נדע שאין העשה דוחה גבייהו משום דאין עדל"ת שיב"כ. ובשלומא אי מכבוד או"א נשמע לעלמא שפיר צריך קראי בכבוד או בלא תבטרו דאתי לאשמועינין דבעלמא דחי וקרא דיבום לגופי' דלא דחי, אולם אם גם בעלמא אינו דוחה א"כ למ"ל הני קראי ושפיר הקשו התוס':

וליישב קושייתם נראה דהנה יש להקשות בהא דיליף הש"ס מכיבוד ובנין ביהמ"ק ולא תבערו דצריך קרא וע"כ דבעלמא דחו. והרי יש לומר דצריך קרא עפמ"ש מהרש"א בב"ב קי"ט בשם התו"י בהא דמקושש לש"ש נתכוין דהכוונה דבאמת הואיל וכונתו הי' לש"ש באמת לא עבר על איסור שבת דהו"ל משאצל"ג והארכתי בדבריו בכ"מ בחידושי. וא"כ לכאורה בכבוד או"א וביהמ"ק. ושריפת בת כהן מדוע יאסר בשבת הרי הוה משאצל"ג, ועכצ"ל דבאמת כתבו התוס' בשבת ק"ו דאדרבה צורך מצוה הוה צריכה לגופה ולכאורה הדברים סותרים זא"ז וכבר פלפלתי בזה בחידושי. וכעת נראה דאין הדברים סותרים זא"ז דבאמת מצוה המוטלת עליו ומחויב לעשות הדבר שפיר המצוה עושהו צורך לגופה כיון דצריך לאותו דבר לעשותו יהי' איזה צורך שיהי' אף צורך מצוה מ"מ הואיל וצריך לעשות הדבר שפיר הוה צריך לגופה. ואולם שם במקושש דנתכוין לש"ש הוא לא הי' מחויב בדבר הזה לקושש עצים ולהודיע שעדיין חייבים במצות ואדרבה הרי נהרג ע"ז וא"כ אין זה מצוה המוטלת עליו לעשותה וכיון דנתכוין לש"ש הוי משאצל"ג וזהו דבר מסתבר לחלק בין הנושאים וא"כ שפיר נכון הדבר שאסרה תורה. ועכ"פ יוקשה האיך נוכל ללמוד מזה הקרא דבכל התורה עשה דוחה ל"ת שיב"כ מדצריך קראי והרי יש לומר דצריך קרא בכדי שלא נימא דהוה משאצל"ג וקמ"ל קרא דמצוה המוטלת עליו הוה צריכה לגופה כדברי התוס' בשבת הנ"ל ובאמת אין עדל"ת שיב"כ. אולם נראה דהנה התוס' ביבמות ד"ו ע"ב שם הקשו בהא דבעי' למיליף מלא תבערו והרי צריך קרא דחייב אף שהוא מקלקל משום דמקלקל בהבערה חייב ותירצו דהו"ל להשמיענו במקום שאין מצוה. והקשה במהדורא בתרא דא"כ יוקשה לר"י דסובר דמקלקל בהבערה פטור ורק הכא משום תיקון מצוה א"כ אליבי' מנ"ל ללמוד מזה דעדל"ת שיב"כ הרי י"ל דצריך קרא שלא נימא דהוה מקלקל. ותי' דעכ"פ יש לומר דצריך עליה שלא הטעה לומר דצריך לא תבערו שלא תאמר דדחי ל"ת שיב"כ להכי כתיב לא תבערו וממילא במקום אחר דחי. ולהכי כתיב עליה להודיע דלא בשביל זה איצטרך לא תבערו רק להשמיענו שהוא תיקון עכ"ד המדו"ב שם. והנה לכאורה דבריו תמוהים דא"כ מאי קאמר הש"ס לדחות הראי' מלא תבערו דהאי תנא לא משום דאתי עשה ודחי ל"ת רק משום דמייתי לה מק"ו כו' והרי עכ"פ יש לומר דצריך עליה בכדי שלא נטעה דצריך קרא משום עדל"ת וכדברי הגאון הנ"ל ותמה אני שלא הרגיש בזה. ואולם נראה בדעתו דרק אם אמרינן דצריך לא תבערו שלא נאמר דפטור משום מקלקל דזה הוא ממילי דסברא ולא מהמדות שהתורה נדרשת בהן שפיר יש לומר דהקרא משום עדל"ת ולא משום מקלקל וא"כ כיון דשניהם שקולים יבאו שניהם דמאי אולמא הך דמקלקל מהך דעדל"ת. אבל לתי' הש"ס דאתיא מק"ו דזה מהמדות שהתורה נדרשת בהן והוה כמפורש בקרא בזה שפיר לא נוכל לומר דהקרא משים עדל"ת כיון דבל"ז צריך קרא בכדי שלא נימא ק"ו וז"ב בדעת הגאון ז"ל ואקצר. ומעתה מיושב שפיר קושיתי הנ"ל דאף אם נימא דצריך הקרא בכדי שלא נימא דהוה משאצל"ג מ"מ הרי גם זה הוא כמו הך דמקלקל ואינו רק מסברא א"כ שפיר שייך תי' המהדו"ב הנ"ל דצריך קרא בכדי שלא נטעה לומר דצריך הקרא בכדי שלא נימא עדל"ת שיב"כ וכד' המהדו"ב הנ"ל ומיושב הקו' הנ"ל. ומעתה לפי"ז כ"ז דוקא לבתר דכתיבי קראי גבי שבת. אבל אין להקשות למ"ל הני קראי כלל לא ליכתבו לא קרא דעליה ולא קראי דשבת אם באמת אין עדל"ת שיב"כ בעלמא דז"א דעכ"פ הני קראי דשבת צריכי שלא נימא דהוה משאצל"ג ומותר לחלל שבת לצורך כיבוד וביהמ"ק וצורך מיתת ב"ד וצריך קרא דהוה צריכה לגופה. וכיון שעכ"פ הני קראי צריכי א"כ שוב יש מקום לטעות דהקרא משים דעדל"ת שיב"כ וכד' המהדו"ב הנ"ל וצריך קרא דעליה שאין הדבר כן וממילא בכל התורה אין עדל"ת שיב"כ וכדברינו הנ"ל. וא"כ אי לאו קרא דכלאים בציצית הו"א דאין, עדל"ת כלל ומש"ה צריך הקרא דדוחה וצריכין לחלק בין כרת ללאו גרידא וכדברינו הנ"ל ומיושב קו' התוס' בדף ו' הנ"ל.

אמנם עדיין יש להקשות דשוב למ"ל קרא דעלי' הרי ראוי שיכתוב רק הקרא גבי שבת דאינו נדחה וקרא דכלאים בציצית וממילא נדע הדין דעשה דוחה ל"ת גרידא ול"ת שיב"כ אינו דוחה. והיינו דבע"כ נצטרך לומר דקרא דשבת אתי בכדי שלא נימא דמותר משום מקלקל או משום משאצל"ג. דאל"כ ורק דקרא אתי דלא נימא עדל"ת א"כ נשמע דבעלמא דחי גם ל"ת שיב"כ א"כ למ"ל הקרא דכלאים בציצית וכקושיית התוס' הרי אף ל"ת שיב"כ נדחית מפני עשה. ובע"כ דמזה דכתבה תורה בכלאים בציצית דעדל"ת נשמע דע"כ קרא דשבת אתי לענין מקלקל או משאצל"ג ג ושוב נדע ממילא דאין עשה דוחה ל"ת שיב"כ ולמ"ל הקרא דעליה, אבל הדבר נכון. חדא. דבאמת לא היינו יודעים אם הקרא משום עדל"ת או משום מקלקל והוה אזלי' לחומרא מספיקא. והיינו דלענין עדל"ת הייתי אומר דאין הדבר ברור ושמא הקרא לענין מקלקל ומשאצל"ג ולהכי צריך הקרא דכלאים בציצית. ומ"מ צריך הקרא דעלי' שלא נימא דעכ"פ בעי חליצה מספקי דשמא הקרא דשבת משום עדל"ת וא"כ גם ביבום מתייבמת ונהי דהדבר ספק דשמא משום מקלקל ומשאצל"ג מ"מ עכ"פ הוה ספק והוה ראוי ליזול לחומרא וצריכה חליצה עכ"פ ולענין עדל"ת היתי אומר לחומרא דאין עדל"ת ולהכי צריך קרא דעליה וקרא דכלאים, ועוד נראה דהרי כבר הקשו התוס' דשמא הקרא דכלאים בציצית אתי לאסור כלאים בציצית ותי' דלזה א"צ קרא דממילא נדע דאסור. וא"כ כ"ז רק לבתר דכתיב קרא דעליה דאין דוחה שפיר א"צ קרא לאיסורא. אבל בלא הקרא דעלי' ורק משום הקרא דכלאים בציצית. בזה שוב נאמר דאדרבה בכלאים בציצית אתי לאיסורא כיון דנשמע מקרא דשבת דיש לומר דהקרא משום עדל"ת ונשמע דבכל התורה עדל"ת שיב"כ וכדברי מהדורא בתרא הנ"ל דמכ"ש הייתי אומר דקרא אתי לזה וא"כ צריך קרא דכלאים בציצית לאיסורא. ואעפ"כ אין לומר דא"כ לא לכתבו כלל לא בשבת ולא בציצית. משום דקרא דשבת אצטריך משום מקלקל ומשאצל"ג וכדברינו הנ"ל ומיושב הקושיא הנ"ל ומעתה כ"ז רק לבתר דהביא הש"ס ראי' מקרא דמפורש גבי שבת דאינו דוחה ומוכח מזה דאל"ה דחי גם ל"ת שיב"כ שפיר נכון הדבר דצריך עליה וכיון דצריך עלי' שוב נשמע מזה דבכל התורה אין עדל"ת שיב"כ ושוב צריך קרא דכלאים בציצית וע"כ הקרא אתי להתירא דאל"ה א"צ קרא וכנ"ל ואולם אם לא הי' לנו שום קרא בביהמ"ק ובכיבוד ולא תבערו ורק קרא דעלי' ונאמר דצריך הקרא בכדי למילף מזה דבכל התורה עדל"ת שיב"כ. א"כ שוב יוקשה למ"ל הקרא דכלאים בציצית דעדל"ת גרידא הרי נשמע מעלי' דאף ל"ת שיב"כ נדחה דביבום אין לומר כמו בשבת דצריך קרא משום מקלקל או משאצל"ג דזה ל"ש ביבום וא"כ למ"ל הקרא בציצית. ומיושב קושית התוס' בדף ג' הנ"ל דשפיר פריך הש"ס למ"ל הקרא דעלי' ואין לומר דצריך קרא בכדי שנדע דבכל התורה דחי דא"כ למ"ל קרא דכלאים בציצית. ומעתה מיושב מה שדקדקתי במה דטרח הש"ס למצוא ראי' דעדל"ת גרידא דכ"ז נחוץ לאלומי הקושי' בכדי שלא נוכל לתרץ דקרא אתי להשמיענו דעדל"ת שיב"כ ומשו"ה האריך הש"ס להביא הך דכלאים בציצית. ובתר הכי הקשה שפיר אשכחן דדחי ל"ת גרידא משום דכל הקושי' היא רק מזה שצריך קרא דדחי ל"ת גרידא וכנ"ל ומבואר דברי הש"ס הנ"ל בישוב כל הקושית:

ועכ"פ יצא לנו מזה דבאמת אדרבה למסקנת הש"ס דצריך קרא דעלי' שלא נימא עדל"ת שיב"כ שוב בכל התורה ילפינין מעלי' דאין עשה דוחה ל"ת שיב"כ, ומעתה מיושב קושית מהרש"ל דשפיר בע"כ צריכין לדרוש הקרא דכלאים בציצית להתירא דאי לאיסורא למ"ל הקרא. ואין לומר דממילא הוה ידעינן דעדל"ת שיב"כ וצריך קרא לאסור וכקושית מהרש"ל. דזה רק קודם הקרא דעלי' אבל לבתר שכתבה תורה עלי' א"כ אדרבה ילפינן בכה"ת דאין עדל"ת וממילא גם ל"ת גרידא אינו דוחה ושפיר א"צ קרא בכלאים לאיסורא וע"כ להתירא אתי קרא ומיושב קושית מהרש"ל. וכל הסוגי' תתפרש יפה בדרך הזה דהמקשה שהקשה למ"ל קרא דעלי' והיינו טרם שיש לנו הוכחה מקרא דשבת ורק קרא דעלי' גרידא א"א לומר דצריך קרא בכדי שנידוק מזה דעדל"ת שיב"כ בכה"ת. דיוקשה קרא דכלאים בציצית למ"ל ואי דתאמר דקרא דכלאים בציצית אתי אדרבא לאיסורא. ז"א דא"כ שוב בכל התורה ילפינן מכלאים בציצית דאינו דוחה, וא"כ שוב יוקשה לא לכתבו קראי גבי יבום וגבי כלאים וממילא נדע דבתרווייהו לאיסורא וגם בכל התורה אין עשה דוחה דאין לנו שום ראי'. וממ"נ יוקשה אי קרא דכלאים להתירא למ"ל קרא דכלאים. ואי לאיסורא לא לכתוב לא עלי' ולא קרא דכלאים ורק לבתר דמשני הש"ס דיש קרא בשבת דמוכח מיני' דעדל"ת שיב"כ. והיינו כדברנו הנ"ל דנהי דעיקר הקרא צריך משום שלא נאמר דמקלקל או דמשאצל"ג מ"מ עכ"פ יש לטעות ולומר דצריך הקרא לענין עדל"ת וכד' המהדורא בתרא הנ"ל. ושוב צריך קרא דעלי' דאינו דוחה וממילא דצריך קרא בציצית שפיר להתירא. ואי דא"כ לא לכתוב רק קרא דגבי שבת וקרא דציצית דמזה יהי' מוכח דקרא דשבת אינו משום עדל"ת. ז"א דא"כ היינו אומרים דקרא דכלאים בציצית לאיסורא אתי. ולזה צריך קרא דעלי' דמזה נשמע דקרא דכלאים להתירא דלאיסורא א"צ קרא כדברי התוס' ומיושבת כל השיטה באר היטב בישוב כל הקושית עי' היטב בזה ותבין. עכ"פ היוצא לנו מתמצית הסוגי' עפי"ד הנ"ל דמקרא דכלאים בציצית נשמע בע"כ דאין עשה דוחה ל"ת שיב"כ דכל עיקר ההוכחה הוא רק מקרא דכלאים בציצית. וא"כ ממילא דנשמע מזה דגם אונסא כמאן דעביד אמרינן וכדברי הנ"ל:

ג') ומעתה נבא לביאור מקרא קודש הנ"ל. הנה אם נאמר כרבי יוחנן דאונסא כמאן דעביד ל"א א"כ כל איש בהגיעו לכלל מצות פ"ו לא יוכל לישא כשיטת רבי יוחנן דאמר רחיים בצוארו ויעסוק בתורה וא"כ יחסר לו מצוה אחת. ועוד דעי"ז יהי' כל ימיו בהרהורים וילמוד בהרהור וכמו"ש התוס' בקידושין שם דמשו"ה סובר שמואל נושא אשה ואח"כ ילמוד תורה בכדי שלא יהי' בהרהור וא"כ אם נאמר אונסא כמאן דעביד ל"א יחסר לו קיום מצות פ"ו וגם יהי' בהרהור עינא ולבא תרי סרסורי דעברה. ואולם ממצות ציצית יש ראי' דאונסא כמאן דעביד וא"כ יוכל לישא אשה ואף אם לא יוכל לעסוק בתורה יעלה עליו הכתוב כאילו עסק כמו שאחר שמואל נושא אשה ואח"כ ילמוד תורה. וגם לא יצטרך לבא לידי הרהורים רעים. ומעתה זהו הפירוש וראיתם אותו היינו מצות ציצית דמזה נשמע דאונסא כמאן דעביד ועי"ז תזכו וזכרתם את כל מצות ה' ועשיתם אותם שתוכלו לקיים כל המצות בל יחסר שום מצוה וגם ולא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם הואיל ותכלו לישא אשה ולא להיות שרוי בהרהורים וזה הפירוש וזכרתם את כל מצות ה' היינו שבזה שתזכרו המצות ותרצו לקיימם ויהי' בכלל חושב לעשות והאונס מונע אתכם זה יהי' נחשב כאילו עשיתם אותם ואולם עכ"פ צריכים אתם לזכור המצוה ושיהי' ברצונכם לקיים וכנ"ל בלשון הש"ס ואח"כ ילמוד תורה ומבואר הקרא הנ"ל היטב ודוק בזה:

ד) ומעתה יבואר לנכון הטעם דמי שלא נשא אינו פורס סידרא ארישא רק אחר הנשואין. דבאמת מצד קיום מצות ציצית א"צ להיות הטלית על הראש כמבואר בטוש"ע שם בה' ציצית. רק הטעם דנשוי פורס הטלית על הראש הוא משום דכל עיקר שנושא אשה ומטרד עצמו מלימודו הוא נלמד ממצות ציצית וא"כ משו"ה הוא פורם הטלית על הראש בכדי להראות אף שהוא מטרד א"ע ולא יוכל לעסוק בתורה דזהו עבודה שבמוח שהוא בראש הוא בא לו ממצות ציצית. וא"כ משו"ה פורס הטלית על הראש. דזהו המקור שיצא לו מזה להכניס ראשו וצוארו בעול הפרנסה. וגם בפשוט לפי המבואר בקרא ובגמ' דמנחות שם דמצות ציצית מסוגלים לזכור מצות ה' כפשטי' דקרא וא"כ הרי כבר כתבתי דרק אם במחשבתו ורצינו ללמוד אז המחשבה נחשבת כמעשה. וא"כ עי"ז שמכסה בטלית יזכור מצות ה' וידע שמחיוב הוא לעסוק בתורה ואז אם יחשוב במחשבתו ויתן דעתו ולבו ללמוד תורה א"כ יהי' נחשב לו כמעשה ולזה מתעטף גם הראש בכדי שיזכור המצוה הזאת. וכ"ז אחר שנשא אשה צריך הוא לעצה הזו. אבל טרם שנשא א"צ לזה ומשו"ה אינו מכסה ראשו רק אחרי הנשואין. והנה כבר כתב אחינו הגאון הצדיק ז"ל בהקדמת ספרו הנחמד אהל יהושע ח"ר אות ט"ז לפרש מה דאמר רבי יוחנן רחיים בצוארו ויעסוק בתורה כי באמת מי שאינו לומד בעיון להמציא חדשות ולבנות ולסתור רק שונה הלכות זה יכול היות אף אחרי הנשואין. אמנם עיקר המצוה הוא העיון והיגיעה להוליד חדשות בתוה"ק וכמ"ש הטו"ז באו"ח סי' מ"ז בביאור הברכה דלעסוק בדבר תורה דעיקר המצוה היא העסק והעיון בדברי תורה וזה באמת אינו יכול אחרי שהכניס ראשו בעול הפרנסה ולזה אמר רבי יוחנן רחיים בצוארו ויעסוק בתורה דנהי דיוכל ללמוד אבל לא יוכל לעסוק בתורה עכ"ד ודפח"ח וש"י. והנה לפ"ז אמנם באמת עיקר המצוה היא העסק בדברי תורה אבל זה הוא רק במי שחננו ה' בהבנה יתרה ובכחו להוליד חדשות והוא בגדר ת"ח הוא מצווה ועומד לעסוק בדברי תורה. אבל במי שאינו בגדר ת"ח ואין בכחו לעיין ולעסוק בדברי תורה אמנם גם הוא אינו בן חורין להבטל מד"ת ורק שחובה עליו ללמוד בתורה כפי מה שיד שכלו מגעת היינו להיות שונה הלכות וכדומה לדעת המעשה אשר יעשה האדם וחי בהם, וכמ"ש בש"ע התניא בה' ת"ת פרק ג' אות ד' יעו"ש בדבריו. והנה זה יוכל ללמוד אף אחרי הנשואין וא"כ אינו מבטל עצמו כלל מלימוד התורה ע"י הנשואין ואינו צריך לפרוס טלית על ראשו אף אחר הנשואין. ומעתה שפיר מובן טעם המנהג שאין פורס סודרא על רישי' רק ת"ח אחר הנשואין דוקא ומנהג ישראל תורה היא ותלי"ת שזכיתי להטעים הדבר ע"פ שורת ההלכה להראות איך מנהגי ישראל יסודתם בהררי קודש ודוק בזה:

ה) ובכעין זה עלה לענ"ד לפרש הפיוט של פורים שושנת יעקב צהלה ושמחה בראותם יחד תכלת מרדכי וכבר דקדקו כולם מדוע הי' השמחה דוקא בתכלת מרדכי הרי יצא בהרבה לבושי פאר ומכלול ומדוע דיקא כאשר ראו תכלת מרדכי שמחו וגם מהו הלשון יחד תכלת מרדכי ועיין מ"ש בזה מר אחינו הגאון ז"ל בספרו הנ"ל באות ב' בסי' ט' וגם אנכי כבר אמרתי בזה בדרושי פורים. וכעת נראה עפ"י דרכנו הנ"ל. ונקדים לבאר דברי הש"ס במגילה י"ב שאלו תלמידיו של רשב"י את רשב"י מפני מה נתחייבו ישראל באותו הדור כלי' אמר להם אמרו אתם אמרו לו מפני שנהנו מסעודתו כו' א"ל א"כ שבשושן יהרגו כו' א"ל מפני שהשתחוו לצלם אמרו לו וכי משא פנים יש בדבר אמר להו הם לא עשו אלא לפנים אף הקב"ה לא עשה עמהם אלא לפנים ופרש"י שעשו מיראה. והנה דברי הש"ס תמוה מאוד דאם לא עשו אלא מיראה א"כ מדוע הגיע להם ככה אף לפנים. וגם מדוע על טעמם מפני שנהנו לא הי' קשה להם וכי משא פנים יש בדבר וכבר כתבתי בזה בדרושים. וכעת נראה דהנה ביומא דף פ"ו מבואר בד' חלוקי כפרה שהי' ר"י דורש דאף בעברות היותר חמורות תשובה ויוה"כ תולין ויסורין ממרקין ובחלול השם רק מיתה ממרקת כו'. ומעתה יבואר דברי הש"ס דלפי דבריכם שהי' בשביל שנהנו בזה מסעודת הרשע א"כ כיון שאין בזה רק איסור מאכלות אסורות ולא נתכוין הרשע להעבירם על דתם רק לטובתם א"כ שפיר כיון שעשו תשובה ונצטערו מהגזרה א"כ שפיר נמחל להם העון, ואולם לדברי רשב"י משום שהשתחוו לצלם ולדעת התוס' כתובות ל"ג ופסחים נ"ג משמע מלשון פלחו לצלמא דזה הי' ע"ז ממש וא"כ זה הוה חילול השם ובה"ג רק מיתה ממרקת ומדוע נתבטלה הגזרה ושפיר הקשו רק לדבריו וכי משא פנים יש בדבר. והשיב להם רשב"י יען שהמה עשו רק לפנים והיינו דהי' אנוסים ונהי דלכתחלה הי' חייבים למסור נפשם אבל בדיעבד כבר פסק הרמב"ם ז"ל בה' יסודי התורה וכ"כ תוס' ביבמות נ"ג דאף באלו שהדין יהרג ואל יעבור אם עברו אין עליהם מיתה משום שהי' באונס וא"כ כיון שזה הי' באונס א"כ מן הדין אין מגיע להם מיתה ונהי שעברו אף שהי' באונס מ"מ עשה ג"כ הקב"ה עמהם לפנים ליסרם ביסורים ובזה סר עונם אחר ששבו אל ה' והתענו ועשו תשובה:

ואולם עדיין יוקשה דהרי פסק הרמב"ם שם בה' יסוה"ת דאף שאין ממיתין אותו מ"מ עבר בעשה דקידוש השם וגם בלאו דקידוש השם וא"כ אף באונס עכ"פ יש בזה חילול השם ובזה שוב אין תשובה ויסורים ויוה"כ מכפרין רק מיתה ושוב יוקשה וכי משא פנים יש בדבר. ולכן נראה דגוף דברי הרמב"ם תלוים במחלוקת ר"י ור"ל בירושלמי הנ"ל אי אונסא כמאן דעבר או כמאן דלא עבר עיין בחו"מ סי' כ"א שם בש"ך. דהנה באמת זה מודים תרוייהו דאונס רחמנא פטרי' בכל התורה. וא"כ צריך להבין במה פליגי ר"י ור"ל. ונראה דהמה פליגי בטעם שפטרה הורה אונס אם באמת נחשב כאילו הוא עשה המעשה ורק מחסדי ה' ומרחמיו המרובים שאין דן כל אונס כרצון. או דהואיל והוא אונס. א"כ באמת מצד הדין אין מגיע לו עונש כיון שהוא אנוס בדבר והוה כאלו לא עשה המעשה כלל. והנה רבי יוחנן דסובר אונסא כמאן דלא עבר הוא משום דסובר דזה שפטרה תורה אונס הוא מצד הדין דכיון שהי' אונס בדבר א"כ אין המעשה נעשה טל ידו כלל וכאילו נעשה ממילא. ור"ל סובר אונסא כמאן דעבר והיינו דבאמת גם באונס נחשב הוא לעושה המעשה ורק מרחמי השי"ת עליו שפטר אותו מעונש ומחטא. אבל בדיני תנאי שבין אדם לחברו גם בעבר באונס נחשב כעובר על התנאי זהו הסברת מחלוקתם בזה. ומעתה כמו כן נאמר בנ"ד בעבד ע"ז באונס אם נאמר כשיטת ר"י דאונסא כמאן דלא עבר כלל א"כ נהי דעובר בעשה דקידוש השם הואיל והי' מוטל עליו לקדש ש"ש ולא קידש ועבר בעשה אבל הלאו דחילול השם בודאי דלא עבר כיון דהי' באונס א"כ נחשב כמאן דלא עביד ולא חילל השם כלל ורק העשה דקידוש השם לא קיים דכמאן דעביד ל"א. אבל לענין הלאו דבזה אונסא כמאן דלא עביד שפיר אמרינן [ובזה נראה ליישב קושית הרמ"ך שהביא הכ"מ בפ"ה מיסוה"ת שם על הרמב"ם שפוסק דבעובד ע"ז באונס אינו חייב והרי מבואר בש"ס דאע"ג דמכוין לבזויי חייב הוא ובזה ודאי מוטעה הוא ואעפ"כ חייב וה"ה באונס יעו"ש. ולהנ"ל אין הדבר דומה דבעושה בטעות דפטור דהוא מגזה"כ שפיר יש לומר דבע"ז גם בה"ג חייב. אכן באונס דפטור מצד הדין דאונסא כמאן דלא עביד ולא עבר כלל שפיר אין לחייבו גם בע"ז ואקצר] ואולם לשיטת ר"ל דאונסא כמאן דעבר ורק דהתורה פוטרתו וא"כ בזה שמן הדין הוא מחויב למסור נפשו והוא עבר ע"ז שפיר עבר על הלאו דולא תחללו כנ"ל. ויצא לנו דהדבר תלוי בזה דאם נאמר אונסא כמאן דלא עבר כלל שפיר בזה המעשה דאחשורוש שם לא הי' חילול השם כיון שהי' באונס ונחשב כאילו לא השתחוו כלל ורק שלא קידשו השם ועברו בעשה אבל אין זה נחשב חילול כיון שלא נעשה המעשה כלל. אכן לשיטת ר"ל שפיר נחשב חילול ועכ"פ לדידן דקיי"ל כר"י שפיר תירץ הש"ס הם לא עשו אלא לפנים וא"כ הי' הדבר באונס ולא הי' חילול השם ורק שעברו בעשה דקידוש השם. ואמנם בעידן רותחא מענישין גם על עשה. ואולם המה כיון שראו הגזרה עשו תשובה ומשו"ה שפיר לא עשה הקב"ה עמהם אלא לפנים בכדי שיעשו תשובה ויעבור הרוגז ורחם יזכור:

והנה לכאורה יש להביא ראי' לשיטת ר"ל דאונסא כמאן דעבר מהא דצריך קרא בכלאים בציצית דעשה דוחה ל"ת. והרי בל"ז כיון שהוא אנוס לעבור על הל"ת מכח העשה המכריחו לזה א"כ אונסא כמאן דלא עביד אמרינן ואם יעבור על העשה ויקיים הל"ת א"כ הוה אונסא כמאן דעביד ול"א וכמו שכתבתי לעיל להקשות על סברת הגאון בדרך המלך הנ"ל. ובע"כ דמוכח מכאן דאדרבה גם אונסא כמאן דלא עביד ל"א ורק אונסא כמאן דעבר וכסברת ר"ל וא"כ בה"ג שפיר העשה והל"ת דינם שוה לענין אונם דעל שניהם אין עונש ואין שום עדיפות מאחד על השני לענין אונס ומשו"ה לא היינו יודעין האיך יעשה וצריך הקרא ומוכח לכאורה כסברת ר"ל. אולם יש לתרץ הקושי' דנהי דהיכא דאי אפשר לקיים שניהם שפיר הוה אנוס. אבל בציצית הרי אינו אנוס ללבוש דוקא בגד של פשתן והרי יכול ללבוש בגד צמר וציצית צמר ול"ה כלאים וא"כ אינו אנוס וצריך קרא דעשה דוחה ל"ת גם בה"ג. ואמנם התוס' כתובות דף מ' הקשו דהרי בציצית אפשר לקיים שניהם בבגד צמר ותירצו דאין זה חשוב אפשר דרצונו בבגד זה. והכונה כיון דהוא רוצה ללבוש בגד פשתים והתורה חייבה בגד זה בציצית תכלת א"כ הרי עיקר הלבישה אינו עברה ויכול ללבוש איזה בגד שירצה ועל הציצית שהמה כלאים בזה שוב אי אפשר באופן אחר דהתורה הרי חייבה דוקא ציצית תכלת וא"כ לפ"ז שפיר הוה אנוס על הציצית וכיון שהוא אנוס א"כ שוב יוקשה למ"ל קרא ובע"כ דמוכח מזה דאונסא כמאן דעבר. ואולם יש לתרץ הקושי' דהתוס' שם בכתובות הקשו עוד דא"כ אמאי חוטי פשתן פוטרים בשל צמר והרי בזה שוב אפשר במינו. ותירצו דמגו דשני חוטי לבן של צמר פוטרים בשל פשתן שני חוטי לבן של פשתן פוטרים נמי בשל צמר יעו"ש. וא"כ הרי בזה אינו אנוס כלל דיוכל לעשות ציצית צמר ובזה ל"ש לומר דרצונו בציצית פשתן דאין לו שום נ"מ בזה רק על הבגד ממה תהי' אבל לא על הציצית וכמ"ש התוס' שם דזה חשיב אפשר. וא"כ הואיל ובזה אינו אנוס כלל וא"כ בלא הקרא שפיר הו"א דרק בבגד פשתן מותר לעשות ציצית צמר דאנוס הוא על הציצית. אכן בבגד צמר אסור להטיל ציצית מפשתן דאינו אנוס וקמ"ל קרא דנם בה"ג מותר, ואדרבא יתיישב בזה קושית התוס' הנ"ל דאמאי חוטי פשתן פוטרים בשל צמר. ולהנ"ל בע"כ קרא אתי להכי דאל"כ קרא למ"ל ורק שעדיין נצטרך לתירוצם של התוס' דאל"כ יוקשה נילוף מהכא דגם באפשר לקיים שניהם ג"כ דוחה ולזה צריכין אנו לבא לתירוץ התוס' מטעם מגו וכנ"ל ומעתה שפיר יש לומר דאונס כמאן דלא עבר כלל אעפ"כ צריך קרא דגם בה"ג דוחה:

ומעתה יבואר הפיוט הנ"ל דהנה ישראל בראותם שנגזר עליהם כלי' ח"ו פשפשו במעשיהם והבינו שבודאי נגזר עליהם כך יען השתחוו לצלם. ובראותם זה נתחרטו ועשו תשובה כהוגן. וכאשר ראו ניצוצי נוגה איך מרדכי נתגדל ועלה במושב מלכים לירש כסאו של המן בזה ראו תקוה טובה שבודאי לה' הישועה ובקרוב יושעו גם המה, ואמנם שמחתם היתה מהולה בתוגה כי יראו לנפשותם שמא לא תועיל בזה תשובה בלי מיתה ממרקת הואיל והי' בזה לאו דחילול השם ואי דהי' באונס הרי גם באונס הוה חילול השם לשיטת הרמב"ם. ואי דאונסא כמאן דלא עביד הרי מכלאים בציצית מוכח דאונסא כמאן דעבר דאל"כ קרא למה לי וכקושיתי הנ"ל. ולזה מרדכי ברצותו להפיח רוח חיים בעצמות היבשות אסירי התקוה עשה בחכמה והראה לעין כל איך הוא לובש בבגד תכלת שלו ציצית מצמר ופשתים יחדיו וא"כ הרי בזה אינו אנוס וצריך קרא לזה ושפיר אונסא כמאן דלא עבד ול"ה חילול השם בדבר וממילא יסורים מכפרין וכבר נתכפרו בזה וזהו הכוונה שושנת יעקב צהלה ושמחה בראותם יחד תכלת מרדכי היינו שראו שלובש בגד תכלת ומ"מ עשה בו ציצית צמר ופשתים יחדיו ובזה מצאו נוחם והעיר שושן צהלה ושמחה ודו"ק:

ו) עוד נראה לומר בטעם המנהג הנ"ל באות א' ובביאור מקרא קודש הנ"ל גבי ציצית וראיתם אותו וזכרתם כו'. בהקדם לבאר ג"כ דברי הש"ס בקידושין הנ"ל דקאמר הא לן והא להו:

והנראה דהנה כבוד חתני אהובי הרב הג' המובהק מו"ה יוסף מרדכי בלום שליט"א האבד"ק גאלינורא יצ"ו הראה לי בספר נדפס מחדש על התורה סדר בראשית בשמו פרדס יוסף ונדפס בסופו הגהות הגאון מלאסק זצ"ל שם הביא בשם הגה"צ מוהר"מ מפילץ ז"ל שחידש דבכל מקים ההכנה להמצוה חשובה יותר מהמצוה עצמה והביא ראי' לזה מהמנורה דהדלקתה כשרה בזר וההטבה פסולה בזר והיינו משום דההטבה היא הכנה להמצוה וחשובה יותר מגוף המצוה עכ"ד שם, ולפי שהדבר הוא חידוש גדול אמרתי לפלפל בזה והנה לכאורה הדבר מבואר בש"ס קידושין מ' ובב"ק י"ז נענו כולם ואמרו תלמוד גדול שמביא לידי מעשה ומבואר דהלימוד שהוא רק הכנה למצוה חשובה יותר מהמצוה עצמה ואולם הריטב"א שם בקידושין כתב שהתלמוד שתיהם בו שהוא בעצמו מעשה מצוה וג"כ מביא לידי מעשה יעו"ש בריטב"א. וא"כ אין משם ראי' ואדרבא מדברי הריטב"א מוכח בהיפוך דאל"כ מדוע הוצרך לכל זה הרי בפשוט א"ש דתלמוד שהוא רק הכנה עדיפא מעצם המצוה וע"כ דלא ס"ל כן. ואולם נראה דהדבר תלוי במחלוקת תלמודא דידן עם הירושלמי, דהנה בש"ס חולין ר"פ גה"נ פריך הש"ס מוקדשין פשיטא משום דאקדשי' פקע איסור גיד מיני' והקשה השאג"א בתשובה סי' צ"ו דמאי פריך מוקדשין פשיטא הרי אדרבא קשה מדוע לא נימא בזה עשה דוחה ל"ת ויהא מותר לאכול הגיד במוקדשין והניח בצ"ע. ולענ"ד נראה לתרץ דהנה בתוס' קידושין ל"ח הביאו בשם הירושלמי להקשות מדוע לא אכלו מצה מן החדש והרי מהראוי שנאמר בזה עשה דוחה ל"ת. והקשה החת"ס בתשובה חאו"ח סי' קכ"ז דהרי המצוה מקיים בהנאת מעיו והלאו עובר תיכף עוד בגרון וא"כ לא הוה בעידנא והביא שם ראי' מזה דגם במצוה מקיים בגרונו כמו באיסור ושפיר הוה בעידנא. אולם בגליון החת"ס שם כתבתי דמפורש ברשב"א בסוכה ל"ה דבמצוה בעינן הנאת גרונו ומעיו יעו"ש ברשב"א וא"כ שוב יוקשה קושי' הנ"ל דל"ה בעידנא [והנה שם בגליון כתבתי דיש לומר מה דכתב הרשב"א הנאת גרזנו ומעיו הכוונה שכל חד כדאית לי' למ"ד הנאת גרונו באיסורין גם במצוה כך ולמ"ד מעיו גם במצוה כך ולזה כתב גרונו ומעיו לכל חד כדאית לי'. ועיין רש"י בכתובות ד"ל ע"ב כתב ג"כ כלשון הזה הנאת גרונו ומעיו גבי איסורין ובזה בודאי הפירוש גרונו ומעיו לכל חד כדאית לי' דבזה פליגי ר"י ור"ל בחולין ק"ג. וא"כ גם ברשב"א כונתו כן וא"כ אדרבה עוד מוכח מהרשב"א כהחת"ס דאל"כ לכ"ע בעינן מפיו ואקצר) ולכאורה מדוע לא הק' מזבחים צ"ז דפריך על הא דיקדש דעדל"ת והרי ל"ה בעידנא. אולם שם בלא"ה הרי הקשה משב"ע בפסח ובזה בודאי ל"ה בעידנא כמו שהקשו תוס' שם ועכצ"ל דשם בעל המימרא הוא רבא ונראה משבת קל"ב ע"ב דלית לי' דבעי' בעידנא וגם רב אשי דמיירי שם בזבחים אף דהוא ס"ל בשבת דבעי בעידנא. יש לומר דלדבריו דרבא קאמר דיקדש עשה היא ולדידי' בלא"ה לק"מ ולזה הק' החת"ס רק ממצה:

אכן לתרץ הקושיא נראה דהנה כבר הבאתי מה שחידש הגאון מלאסק בשם הגה"צ הנ"ל דהכנה להמצוה הוא חשובה יותר מעצם המצוה. אולם הדבר מבואר בהיפוך מזה בש"ס יבמות דף ו' קאמר מה להנך שכן הכשר מצוה ופי' התוס' דמיירי במחמר ואפ"ה אינו דוחה משום דהוה רק הכשר מצוה דבזה אינו מקיים עוד המצוה. ולדבריהם נצטרך לפרושי גם בבנין בהמ"ק דקאמר הש"ס שם שכן הכשר מצוה ג"כ כזה דבנין ביהמ"ק אינה מצוה בעצם רק הכשר מצוה דבקרא כתיב ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם דהבנין הוא הכנה להשראת השכינה שאח"כ והוה רק הכשר מצוה וכ"כ האלשיך בפירושו עה"ת בפ' ויקהל באורך דבנין בהמ"ק הוא רק הכנה למצוה וחידוש שלא הביא דברי הש"ס הנ"ל שמפורש כדבריו. ועכ"פ מבואר מדברי הש"ס בזה דהכנה למצוה ערכה קטן מערך המצוה בעצמה:

ואולם אין הדבר מוסכם ותלי"ת מצאתי שהדבר תלוי בפלוגתא דרב ור' יוחנן בחולין דף ל"א בנדה שנאנסה וטבלה אמר רב טהורה לביתה ור"י אמר דאף לביתה טמאה וכ' שם הר"ן בחידושיו בשם הרמב"ן דאין זה תלוי בפלוגתא אי מצית צריכות כונה ורק דהמה פליגי בזה דבאמת הטבילה אינה מצוה בעצם ורק הכשר מצוה וסובר רב דקילי ממצוה ור"י סבר דחמירי ממצוה יעו"ש. הנה מרגליות טובה מצאנו פה דבזה פליגי רב ור"י ולשיטת רב הכנה למצוה קיל ממצוה ולשיטת ר"י חמירי ממצוה והגאונים מפילץ ומלאסק לא ראו בזה דברי גדול הקדמונים הרמב"ן ז"ל. והנה לפ"ז נחקורה נא בגוף הדבר דמבואר בש"ס בביצה ח' ובשבת קנ"ב דבכ"מ דעשה דוחה ל"ת בעי' בעידנא והרי לכאורה אם נאמר דהכנה למצוה עדיפא ממצוה בעצמה וא"כ אף שאינו בעידנא מ"מ עכ"פ בזה נעשית ההכנה להמצוה ומהראוי שתדחה להל"ת דהרי ההכנה חשובה יותר מהמצוה. אכן נראה עפ"מ דמבואר בכתובות ל"א ע"א התם א"א להנחה בלא עקירה הכא אפשר לאכילה בלא הגבהה ופירשו התו"י שם דהתם הואיל וא"א להנחה בלא עקירה א"כ מתחיל האיסור משעת העקירה ואם לא הי' באפשר לאכילה בלא הגבהה הי' נחשבת ג"כ הגבהה התחלת האיסור יעו"ש בתו"י, הרי דהכנה להדבר נחשבת חלק מהדבר רק אם א"א להדבר בלי ההתחלה אכן אם אין ההתחלה נצרכת להדבר אף שהוא עושה כעת ההתחלה מ"מ אינה נחשבת לחלק מהדבר. ומעתה נכון הדבר דשם בביצה ח' ושבת קל"ב דמבואר הך דבעידנא שם ההכנה הזו אינה נצרכת להמצוה אף שכעת נצרכת היא לקיום המצוה מ"מ אין הדבר תדיר ולעולם המצוה נעשית בלי הכנה הזו אף שכעת במקרה א"א בלא זה מ"מ אין ההכנה נחשבת להמצוה ומש"ה אינו דוחה בה"ג. אמנם במקום שבאמת בשים מקום א"א להמצוה שתעשה בלי הכנה הזו אז שפיר ההכנה חשובה חלק מהמצוה ואדרבא, לשיטת רבי יוחנן חמיר מעצם המצוה. ובזה יש לפלפל בדברי הנימוק"י בפ"ב דג"מ שם מה שהביא בשם בשם הרנב"ר בענין מכשירי מצוה וא"א בלעדה אי הוה בעידנא יעו"ש, ולדברנו הנ"ל תלוי בזה אם בכל אופן נצרכת ההכנה להמצוה וכדברי התו"י הנ"ל וזה דבר שיש להאריך בו הרבה:

ומעתה עפ"ז בהך דירושלמי הנ"ל הנה בזה אף אם נאמר דקיום המצוה הוא רק בהנאת מעיו מ"מ כיון שעכ"פ א"א בשום מקום לבא להנאת מעיו בלא הנאת גרון מקודם וא"כ הכנה זו היא נצרכת תדיר להמצוה וחמירי ממצוה עצמה לשיטתי' דר"י וא"כ הירושלמי דאזיל בשיטת רבי יוחנן שפיר הקשה לשיטתי' דנימא עדל"ת דגם הכנת גרון בעצמה כדאי לדחות הל"ת. ומעתה כ"ז בשיטתי' דהירושלמי. אכן הש"ס דילן דסובר ביבמות דף ו' הנ"ל דהכשר מצוה קיל שמצוה עצמה והיינו משום דסובר כשיטתי' דרב בחולין ל"א הנ"ל וא"כ לפ"ז שפיר ל"ש בה"ג עשה דוחה ל"ת באכילת קדשים וכקושיית החת"ס דל"ה בעידנא ומיושב קושיות החת"ס וקושיות השאג"א הנ"ל. ובזה יתיישב שיטת הרמב"ם ז"ל בפ"א מה' מקואות שפסק כרב בהך דנדה שנאנסה וטבלה והרשב"א ז"ל כתב דהלכה כר"י דרב ור"י הלכה כרבי יוחנן וכ"כ הגה"א בחולין שם. ועיין בב"י יו"ד סוף סי' קצ"ח פלפל הרבה בביאור טעמו של הרמב"ם ז"ל דפסק כרב. ובדרכנו הנ"ל מיושב שפיר דכיון דש"ס דידן קאמר ביבמות דף ו' שכן הכשר מצוה ומבואר דסובר דהכשר מצוה קיל ממצוה עצמה כשיטת רב משו"ה פסק הרמב"ם ז"ל כסתמא דתלמודא דידן והלכה כרב ודו"ק:

והן מעתה נחקורה נא בהך דתלמוד תורה ונשואי אשה איזה מהם עדיף. הנה תלמוד תורה הוא מצוה בעצם ומצות נשואי אשה כבר העלה המנ"ח מצוה א' דזה רק הכשר מצוה ועיקר המצוה שיהי' לו בנים והביאה והנשואין המה רק הכשר מצוה ותי' בזה קושית התוס' בגיטין מ"א יעו"ש. וא"כ נמצא דלשיטת תלמודא דידן דמצוה גופה עדיפא מהכשר א"כ במקום שמצות תלמוד תורה ונשואי אשה מנגדים זל"ז מהראוי שילמוד תורה ולא ישא אשה כיון שת"ת מצוה עצמה ונשואין הכנה למצוה והכנה קילא ממצוה עצמה. אכן לשיטת הירושלמי דהכנה חמירא שפיר יש לומר דישא אשה ואח"כ ילמוד תורה דהכנה חמירא. ואף דכתבתי לעיל בשם הריטב"א דמצות ת"ת היא מצוה בעצם וגם הכנה וא"כ לכ"ע חמירא ממצוה עצמה. אכן הדבר נכון. דכבר כתבתי בשם אחי מו"ר הגאון ז"ל דללמוד תורה יכול אף אחר הנשואין ורק החלק העיוני העסק בתורה זה אין באפשרי אחר הנשואין. והנה הדבר ברור דהא דקאמר הש"ס תלמוד מביא לידי מצוה הוא רק הלימוד המעשה אשר יעשון בזה יש מצוה עצמה וגם הכנה, אכן החלק העיוני דהוא היגיעה והפלפול בדברי תורה זה א"א להביא לידי מעשה ורק דהוא מצוה בעצמה העיון והעסק בדברי תורה וזה ברור. וא"כ כיון שהלימוד אפשר גם אח"כ ורק העיון א"א וא"כ בזה ליכא שום הכנה רק מצוה וא"כ שפיר לשי' דר"י והירושלמי מצות פ"ו עדיפא דהוא הכנה להמצוה. והנה כבר כ' התוס' שם בקידושין ובכמה מקומות דרבי יוחנן דיבר עם התלמודים שבאו אליו מבבל ושמואל דיבר עם התלמידים מא"י. ומעתה יבואר דברי הש"ס הנ"ל הא לן והא להו והיינו דר"י דיבר עם התלמידים מבבל ולשיטתייהו דבני בבל דסוברים כרב מרא דתלמודא דבבלאי דהכנה קיל ממצוה ולהכי אמר רחיים בצוארו ויעסוק בתורה. ושמואל שדיבר עם תלמידים מא"י ולשיטתייהו הכנה חמירא יותר ומשו"ה סובר ישא אשה ואח"כ ילמוד תורה והיינו דמצות הלימוד שהוא לשמור ולעשות אפשר גם אח"כ ונשאר רק חלק העיון דהוא רק מצוה בעצם ולא הכנה ומצוה זו שפיר נדחית מפני עשה דנשואין דרק הכנה היא. ורבי יוחנן אמר לבני בבל דס"ל דמצוה קילא מהכנה ולזה אמר להו רחיים בצוארו ויעסוק בתורה והיינו דלא יוכל לעסוק ועסק דהוא מצוה חמירא מנשואין דהוא רק הכנה ומבואר ש"ס דקידושין הנ"ל:

והנה החילוק בין שיטתי' דשמואל לשיטתי' דר"י הוא דלשיטת שמואל עכ"פ מקיים מצות פ"ו וגם לימוד התורה בדרך הפשוט לשמור ולעשות וחלק העיון ג"כ לפרקים בעת הפנאי ולא עליך המלאכה לגמור. ואולם לשי' דר"י כבר כתב הרא"ש בקידושין שם שאין קצבה לאותו לימוד יעו"ש משום דבאמת אין קץ לחכמת התורה הארוכה מארץ מדה וא"כ נמצא דמי שזיכהו ה' ברוחב לב להבין ולהשכיל בתורת ה' אינו יכול בשום פעם לקיים מצות פ"ו וכמו שאמר בן עזאי נפשי חשקה בתורה, וגם ילמוד כל ימיו בהרהור וכמ"ש התוס' בקידושין שם. והנה כבר כתבתי דהדבר תלוי במחלוקת רב ור"י אי הכנה חמירא מגוף המצוה או קולא, ואולם יש להביא ראי' דהכנה חמירא ממצוה מהא דקיי"ל גבי ציצית דבעי' טוי' לשמה ואפ"כ הקשירה פוסק הרמב"ם דל"ב לשמה כמבואר בטוש"ע או"ח סו' י"א והרי הקשירה היא המצוה בעצמה והטוי' הוא רק הכנה להמצוה ומ"מ בהטוי' בעי' לשמה ולא בהקשירה וע"כ דההכנה עדיפא מהמצוה. וגם חתני הרה"ג הנ"ל אמר ראי' זו והסביר עוד יותר דהרי מרי' דהך דינא דבעי' טוי' לשמה הוא שמואל במנחות מ"ב ושמואל הרי ס"ל כלי קופסא חייבין בציצית וא"כ אם הוא חובת מנא בודאי דהקשירה היא המצוה בעצם ואעפ"כ רק הטוי' בעי' לשמה ולא הקשירה וע"כ דההכנה גדולה מהמצוה עכ"ד ודפח"ח, ולענ"ד נראה עוד יותר דהרי באמת פליגי בזה אמוראי אי מצ"כ בכל התורה ואף למ"ד דצריך כונה מ"מ מסופק הפרמ"ג באו"ח סי' ס' אי הוא מה"ת או מדרבנן וא"כ עיקר קיום המצוה א"צ שום כונה והכנת המצוה צריכה כונה לשמה ומזה מוכת כדברי הגאון מפילץ הנ"ל דהכנה למצוה חשובה יותר מגוף המצוה. וא"כ ממצות ציצית נשמע דהלכה כשמואל דאמר נושא אשה ואח"כ ילמוד תורה וא"כ שוב יוכל לבא לידי קיום כל המצות אחת מהנה לא נעדרה וגם לא יצטרך להיות בהרהור כל ימיו וילמוד בטהרה וזהו וראיתם אותו וזכרתם את כל מצוה הי כו' ולא תתורו אחרי לבבכם וכדברינו הנ"ל בדרך הראשון. ובזה נבוא ג"כ לכלל ישוב למנהג שמבואר בש"ס דאין פורס סודרא על רישא רק ת"ח שנשא אשה והיינו דכשנושא אשה העיקר הוא מכח מה שנלמד ממצות ציצית וא"כ בזה שנושא אשה ומכניס ראשו בעול הפרנסה שלא יוכל לעסוק בעיון הוא מכסה הדבר בטלית שזה נלמד ממצות ציצית וזה רק ת"ח שהוא בכלל חיוב לעסוק בתורה. אכן מי שאינו ת"ח שהוא רק לומד וזה יוכל לקיים גם, אחרי הנשואין אינו צריך לכסות ראשו וכדברינו הנ"ל באות ד' ומבואר הנ"ל מילתא בטעמא בעזה"י ודו"ק:

ז) ונחזור למקרא קודש הנ"ל בציצית, והנה דברנו יתכנו רק בביאור הקרא לשיטתי' דשמואל ועדיין נשאר לנו לבאר האיך יתפרש המקרא בשי' דר"י, והנראה לבאר גס עפ"י שיטתו בדרך אגדה. ונבאר ג"כ דברי הש"ס בקידושין הא לן והא להו. ונראה. דהנה בגוף דברי ר"י שאמר רחיים בצוארו ויעסוק בתורה יש לומר דלשי' אזיל. דהנה גוף הדבר אי נושא אשה אף שמתבטל עי"ז מלימוד התורה יש לומר דתליא במחלוקת ר"ע ור"ט בקדושין מ"א וב"ק י"ז דר"ט סובר מעשה גדול ור"ע סובר דתלמוד גדול. ומעתה בכאן הנשואין הוא מעשה והתלמוד הוא לימוד ולשיטת ר"ע דתלמוד גדול מהראוי שילמוד תורה ואח"כ ישא אשה. ולר"ט דסובר מעשה גדול ישא אשה ואח"כ ילמוד תורה דמעשה גדול. ולפ"ז הנה בש"ס ב"ק י"ז קאמר בם ר' יוחנן קיים אמרינן לימד לא אמרינן ופירש"י דר"י סובר דלימוד גדול ממעשה וא"כ רבי יוחנן לשיטתו שפיר סובר רחיים בצוארו ויעסוק בתורה דלשיטתו לימוד יותר גדול ממעשה. אמנם לפ"ז יש לומר דבר חדש דזה רק מי שלומד בחבורה עם אחרים אמנם מי שלא הגיע לכלל זה ורק לומד בעצמו שפיר ישא אשה. דהרי בש"ס שם פריך אר"י דאמר לימד ל"א מהא דתלמוד גדול שמביא לידי אעשה ומוכח דמעשה גדול ומשני הא למיגמר הא לאגמורי ויעו"ש ברש"י דאם למד בעצמו שפיר מעשה גדול. אכן אם מלמד לאחרים זה גדול ממעשה. נמצא לפ"ז לשיטתי' דר"י הא דתלמוד גדול הוא כשלומד עם אחרים והא דמעשה גדול כשלומד בעצמו. וא"כ מי שלומד בעצמו שפיר צריך לישא אשה. ורק מי שמלמד לאחרים בזה אמר ר"י רחיים בצוארו ויעסוק בתורה. ומעתה זהו הפירוש בדברי הש"ס הא לן היינו אם אנו לומדים רק לעצמינו בזה צריך לישא אשה ואח"כ ילמוד תורה דמעשה עדיפא. והא להו היינו כמו שמראה באצבע על התלמידים ואמר להו אם לומד עמהם עם תלמידים דהוא לאגמורי שוב בזה לימוד גדול ובזה ילמוד תורה כשיטת רבי יוחנן דרחיים בצוארו ויעסוק בתורה וכשיטתי' בב"ק שם. ומבואר דברי הש"ס הנ"ל:

ואולם בהיות כן נמצא דהמלמד תורה לאחרים לא ישא אשה דאימת יופטר מזה מלאגמורי וא"כ יחסר לו מצוה אחת. אכן נראה דהרי קיי"ל המלמד לבן חברו תורה כאילו ילדו וא"כ בזה שמלמד תורה לאחרים מקיים ג"כ מצות פ"ו דהוה כאילו ילדו. ובטעם הדבר נראה. דהנה החינוך כתב במצות פ"ו בטעם המצוה דהשי"ת רצה בקיום העולם כמו שנאמר לא תהו בראה לשבת יצרה ובסיבתה מתקיימין כל המצות שניתנו לבני אדם ולא למלאכי השרת יעו"ש. וא"כ הרי כתב רש"י בחומש דלא נברא העולם אלא בשביל התורה שנקראת ראשית וכמבואר ג"כ בשבת דף פ"ח יום הששי שבזכות זה נברא העולם. וא"כ כיון בכל תכלית בריאת העולם היא התורה א"כ מי שלומד עם אחרים תורה הוה כאילו ילדו דבזה נשלם רצון הבורא בכונת הבריאה:

והנה עוד יש להעיר דהרי כתבו התוס' דמשו"ה נושא אשה ואח"כ לומד תורה בכדי שילמוד בלא הרהור וכמ"ש הש"ס במנחות ק"י ילמוד תורה בטהרה נושא אשה ואח"כ לומד תורה. וא"כ איך נוכל לפטור המלמד לאחרים מנשואי אשה הרי יהי' בהרהור, ואולם נראה דהנה כבר אמרו חז"ל המזכה את הרבים אין חטא בא על ידו ונמצא לפ"ז דמי שלומד עם אחרים ומזכה הרבים א"כ אין לו גם לפחוד מהרהור כי אין חטא בא על ידו וא"כ שפיר א"צ לישא אשה כיון דעי"ז שמלמד לאחרים נשלם כונת הבריאה במצות פ"ו. אכן לכאורה יש להעיר דהרי כיון שאינו מקיים מ"ע דפ"ו בפשטיותה ורק שאנו אומרים דעיקר המצוה היא רק סיבה להתכלית וכיון שמלמד לאחרים ונשלם על ידו התכלית שוב מקיים המצוה. הרי מנ"ל זה והיכן מצינו מצות כאלו שאינם מצוה בעצם דילמא היא בעצמה מצוה וממילא אינו מקיים המצוה בזה שמרביץ תורה. אכן מצינו כיוצא בזה במצות ציצית שהעידה תורה וראיתם אותו וזכרתם כו' הרי דיש לנו מצוה כזו שאינה תכליתיח בעצם ורק סיבה ומבוא לבא על ידה למצות אחרות ואם כן גם במצות פ"ו יש לומר כן, ומעתה יתפרש הקרא וראיתם אותו וזכרתם את כל כו' דמזה המצוה נשמע לנו דנוכל לקיים כל המצות וגם מצות פ"ו אף שלומד ואינו נושא אשה אם הוא מרביץ תורה זהו בעצמה מצות פ"ו. וגם ולא תתורו אחרי לבבכם כו' דיהי' בכלל מזכה הרבים דאין חטא בא על ידו. ומבואר הקרא הנ"ל גם עפ"י שיטתי' דר"י ודוק בזה ומצאתי באהבת ציון דרוש ט' בשם אביו הנוב"י כדברי דבזה שלומד לתלמידים מקיים פ"ו ופירש בזה הא דבן עזאי יעו"ש ושמחתי מאד:

ח') ובזה מצאנו טוב טעם בדבר שמעולם לא הבנתי בהא דחז"ל קבעו במשנה בן י"ח לחופה מדוע מצוה זו נשתנית מכל מצות שבתורה דהחיוב מתחיל מבן י"ג. ואמנם המפורשים כתבו שם טעמים עפ"י המדרשים וכל זה אינו מובן דהאיך אפשר בשביל דרשות כאלו לפטור מחיוב מצוה עד י"ח ובודאי דחז"ל הי' להם טעם בדבר עפ"י הלכה וסמכו הדבר על דרשות האלו אבל אין זה עיקר הטעם. וראיתי להחלקת מחוקק באה"ע סי' א' כתב בטעם הדבר משום דמבואר ביו"ד רמ"ו להלכה לומד תורה ואח"כ נושא אשה וא"כ כיון שבשנת ט"ו התחיל גמרא משו"ה נושא בי"ח. ודבריו תמוהים עדיין דמדוע דוקא בי"ח ולא קודם או אח"כ ומדוע השיעור דוקא בי"ח. אכן בדרכנו הנ"ל נראה לבאר בדרכו של התמ"ח הנ"ל דהנה כבר כתבנו דהדבר תלוי בזה אי לימוד גדול או מעשה גדול דאם מעשה גדול א"כ ישא אשה ואח"כ ילמוד תורה ואם תלמוד גדול ילמוד תורה ואח"כ ישא אשה והנה הש"ס בב"ק שם קאמר הא למיגמר והא לאגמורי והביאו תוס' בקידושין דף מ' בשם יש מפורשים דאדם שלא למד עדיין ובא לשאול אם ילמוד או יעסוק במעשה אומרים לו למוד תחלה לפי שאין עם הארץ חסיד אבל מי שלמד כבר המעשה טוב יותר מלימוד יעו"ש. ומעתה לפ"ז הנה התוס' כ' בכתובות דף נ' ע"א בהא דבן עשר למשנה לא שירד עמו לחייו אלא לגלגל עמו ועיקר הלימוד אחר י"ב הוא דאז יורד לחייו כמפורש בכתובות שם. ומעתה כיון שעיקר הלימוד מתחיל משנת י"ג א"כ כבר אמרו חז"ל כל מי שאינו רואה סימן יפה במשנתו עד חמש שנים שוב אינו רואה. ומה"ט נתנו חז"ל זמן ה' שנים למקרא ולמשנה וגמרא וכמ"ש רש"י באבות פ"ה שם. וא"כ עד היותו בשנת י"ח עדיין לא ראה סימן יפה וא"כ קודם שלמד תורה צריך ללמוד תחלה ולא לעסוק במעשה המצוה אכן בהגיעו לשנת י"י א"כ ממ"נ אם ראה סימן יפה א"כ כבר למד ושוב המעשה טוב יותר ואם אינו רואה סימן יפה, א"כ שוב לא יראה עוד וא"כ מה יהי' אם יאחר עוד ולזה גבלו חז"ל הזמן בן י"ח לחופה דאז כבר למד ה' שנים וממ"נ אז מעשה טוב יותר ולכן ישא אשה ואצתמיד מכאן שיטת הרמב"ם ז"ל והה"מ בפט"ו מאישות שפירשו הא דבן י"ח לחופה היינו אחר י"ז ותחלת י"ח דאז נשלמו חמש שנים ללימוד עיין היטב בזה:

י')

ובעומדי בהך דב"ק י"ז אי מעשה גדול או תלמוד גדול אציגה פה מה שאמרתי לבאר בדרך אגדה דברי הש"ס בגיטין דף ז' ע"א מאי זאת לא זאת כו' בשעה שאמר הקב"ה לישראל הסר המצנפת והרם העטרה אמרו מלה"ש לפני הקב"ה זאת להם לישראל שהקדימו לפניך בסיני נעשה לנשמע אמר להן לא זאת להן לישראל שהשפילו את הגבוה והגביהו את השפל והעמידו צלם בהיכל עכ"ל הש"ס ואינו מובן וא"צ להאריך בדקדוקים ואמרתי לבאר דברי הש"ס עפ"מ שאמרתי לבאר דברי המדרש הביאו זקיני הגאון בבנין אריאל בפ' תרומה. באותו פרק שהקדימו נעשה לנשמע אמר הקב"ה למשה ויקחו לי תרומה יעו"ש ואינו מובן. והנראה בזה דהנה מבואר בש"ס כל העוסק בחורת עולה כאילו הקריב עולה. והנה לפ"ז לפ"מ דנחלקו בש"ם אי תלמוד גדול או מעשה גדול. וא"כ אם נאמר דתלמוד גדול א"כ לכאורה אין צורך כלל בבנין המשכן דעיקרו עבור הקרבת הקרבנות ובזה הרי יוכלו לעסוק בתורת עולה וכו' ויהי' כאילו הקריבו כל הקרבנות ותלמוד הרי גדול ממעשה. ואולם אם נאמר דמעשה גדול א"כ שפיר בירך גדול בבנין משכן ומקדש דמעשה גדול. והנה גוף הדבר אי מעשה גדול או תלמיד גדול נראה דיש ללמוד מהא שהקדימו ישראל נעשה לנשמע והראו בזה דאצלם המעשה גדול וקודם לתלמוד דהוא בכלל ונשמע. ומעתה זהו הכונה. באותו פרק שהקדימו ישראל נעשה לנשמע והורו בזה דאצלם מעשה גדול א"כ יש צורך בהקרבת קרבנות אמר הקב"ה למשה ויקחו לי תרומה והיינו דהואיל וכן צריכין לבנות משכן שיוכלו לקיים מצות הקרבנות במעשה ומבואר המדרש הנ"ל. ומתה נבוא לדברי הש"ס הנ"ל. דהנה שמעתי מאברך אחד ששמע מאחינו הגאון הצדיק בעל אהל יהושע זצ"ל שאמר לבאר הקרא בתהלים ע"ג ואחשבה לדעת זאת עמל היא בעיני עד אבא אל מקדשי א' אבינה לאחריתם עפ"מ דהקשה בש"ס כתיב זאת התורה לעולה ולמנחה ודרשינן כל העוסק בתורת עולה כאילו הקריב עולה וכתיב היא העולה דמשמע דאינו יוצא בתורה ומשני כאן בזמן שביהמ"ק קיים אז בעינין דוקא היא העולה ובזמן שאין ביהמ"ק קיים אז כל העוסק בתורה כאילו הקריב עולה. וזה הוא הכונה ואחשבה לדעת זאת היינו הקרא דזאת התורה דמוכח ממנו דעוסק בתורה כאילו הקריב עמל "היא" בעיני קשה לו על כקרא דהיא העולה עד אבא אל מקדשי א' אבינה לאחריתם דהחילוק הוא בין זמן שביהמ"ק קיים או לא עכ"ד הנחמדים ודפח"ח וכעין זה שמשתי זה כבר לפרש מאת ה' היתה זאת נפלאת היא בעינינו. היינו דהשי"ת אמר בתורתו זאת התורה לעולה ועי"ז נפלאת היא היינו הקרא דהיא העולה עכ"ד. והנה לפ"ז נמצא דבזמן שאין ביהמ"ק קיים אם עוסקים בתורה הוה כהקריב הקרבנות וא"כ לכאורה אם נאמר דתלמוד גדול ממעשה אין כאן שום ריעותא בחורבן ביהמ"ק דבזמן ביהמ"ק מקריבין במעשה ובזמן החורבן יוצאין ידי חובתם בתלמוד שגדול ממעשה. ואולם נראה דהנה ישראל הקדימו נעשה לנשמע והכונה כמש"ל להורות שאצלם המעשה גדולה מלימוד והורו בזה שמעשה גדול אצלם ואין רצונם להסתפק בלימוד גרידא ורק רוצים לקיים המצוה בפועל. ומעתה לפ"ז יתפרש דברי הש"ס הנ"ל באמרו בשעה שאמר הקב"ה הסר המצנפת והרם העטרה והיינו שתחרב המקדש ולא יהי' לנו קרבנות ואולם נצטרך לצאת בלימוד תורת העולה כמבואר בקרא דזאת תורת העולה. אמרו מלה"ש לפני הקב"ה "זאת" להם לישראל היינו שישראל יצטרכו להסתפק בזאת תורת העולה וכדי שלא יאמר הקב"ה דמאי איכפת להו בזה הרי אדרבה יש לומר דתלמוד גדול. לזה אמרו שהקדימו נעשה לנשמע והורו בזה שמעשה המצוה חביב להם יותר וכעת יצטרכו להסתפק בתלמוד. וע"ז השיב להם הקב"ה לא זאת להן לישראל שהשפילו את הגבוה והגביהו את השפלה, והיינו דבאמת מעשה גדול ורק הואיל והמה הגביהו את השפלה והשפילו את הגבוה מגיע גם להם מדה כנגד מדה להחריב המקדש בכדי שיצטרכו לבא לתלמוד שזה קטן ממעשה ויגביהו השפלה ומבואר הש"ס הנ"ל והבן. והשי"ת ישיב שופטנו כבראשונה ונזכה לקיים המצות בפועל כאשר אמרנו נעשה ונשמע:

ומאפס יותר הנני אחיו הדוש"ת באה"ר. נפתלי הירץ באמבאך ראבד"ק הנ"ל

בשולי המכתב

והנה במ"ש באות ו' בשם הגאון הצדיק מהר"ם מפילץ זצ"ל דהכנה חשובה יותר וראי' ממנורה דעיקר המצוה כשרה בזר וההכנה פסולה בזר. הנה בזה תמוהים לי דברי התוס' ביבמות דף ע"ג ע"א ד"ה לימוד שכתבו כיון דעיקר טהרה בהזאה וכשרה בטבו"י כ"ש בשאר עבודות. ולהנ"ל הרי באמת גם בפרה אנו רואים דההכשר עדיף מהמצוה דעיקר המצוה דהיא הזאה כשרה בזר ושאר העבודות דהמה רק הכנה פסולים בזר א"כ מוכח גם מזה דההכשר עדיף מעיקר המצוה א"כ גם בטבו"י הוא כך דההכשר פסול והמצוה העיקרית כשרה וצ"ע לע"ע דברי התוס'. ועכ"פ בדרכם של הגאונים הנ"ל יתיישבו דברי המדרש שהביא הטור באו"ח סי' תקפ"א במוצאי יוה"כ עוסקים במצות סוכה ולולב ואין עושים עוונות והטו"ז שם רוצה לפרש דבאמת אף שעושין אינם בכלל החשבון כיון שעוסקין במצות סוכה ולולב ואולם הקשה למה באמת יהי' עדיף הימים שבהם עושים הכנה למצוה מיום שמקיימין המצוה ולזה פירש שם באופן אחר. אכן המטה משה בה' סוכה הביא שם בזה"ל שאותן ד' ימים נתן הקב"ה מתנה לישראל שמוחל עונותיהן כל אותן ד' ימים ואין מתחיל למנות עונותיהם אלא מיום ראשון יעו"ש. ויוקשה באמת קושית הטו"ז דלמה יהי' עדיף ההכנה למצוה מהמצוה בעצמה. אכן לדברי הגאונים הנ"ל הדבר מובן דבאמת ההכנה חשובה יותר מהמצוה בעצמה ומיושב דברי המדרש. ועכ"פ הטו"ז נראה דפשיטא לי' בהיפוך ודוק:

ובגוף הדבר תנה יש להביא ראי' לדברי הגאון הנ"ל ממצות תפילין דהכתיבה בעי לכ"ע לשמה והקשירה ל"ב לשמה למ"ד מצאצ"כ. וכמו כן יש להביא ראי' ממצות מצה דקיי"ל בלע מצה יצא דא"צ כונה ומ"מ מבואר בקרא ושמרתם את המצות ובעי שימור ומעשי האפי' צריכה להיות לשם מצה דמצוה וע"כ דההכנה חשובה יותר ויש לפרש בזה הקרא בתהלים קי"ט אתה ציות פקודיך לשמור מאוד אהלי יכונו דרכי לשמור חקיך. והיינו דמוכח ממצות מצה דאף דמצאצ"כ מ"מ ההכנה להמצוה צריכה כונה. וא"כ מזה שצוית פקודיך לשמור מאוד היינו ושמרתם את המצות מוכח דהדרכים וההכנות להמצוה צריכות כונה ולזה אחלי יכונו דרכי היינו הדרכים דהמצות יכונו לשמור חקיך שיהי' לשם מצוה והבן. אולם הראי' ממצה יש לדחות לפמ"ש הקדמונים בטעמא דהרמב"ם דבמצה אצ"כ משום דנהנה. א"כ בעת האפי' ליכא הנאה אולם הראי' תיצדק למ"ד בכה"ת מצאצ"כ ואעפ"כ באפיית המצה בעי כונה כמבואר בפסחים ל"ח ע"ב דאינו יוצא בחלות תודה מה"ט וע"כ כנ"ל. ועוד הרבה יש להאריך בכלל הזה ואקצר:

תוכן העניינים

גבעת הלבונה

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה