גבעת הלבונה· רבי נפתלי הירץ בומבאך
סימן ג
להרה"ג הנ"ל
א') ומה שפלפל בחכמה בקושית הגאון מוהרעק"א ז"ל בגליון הש"ס בשבועות דף כ' בהא שהקשו תוס' ביבמות שם ושבועות שם דלמ"ד נשים פטורות מציצית א"כ גם מכלאים יופטרו מהקישא דכל שישנו בגדילים תעשה וע"כ דאיסור כלאים נוהג בנשים לכ"ע כדאמרינן בסופ"ק דביצה כלאים למאי חזי ולא משני דחזי לנשים וע"כ דלכ"ע נוהג איסור כלאים בנשים וע"ז תמה דאמאי לא הביאו ראי' גדולה מזה מרב עצמו דקאמר בברכות ד"כ המוציא כלאים בבגדו פושטו אפי' בשוק ומבואר שם בש"ס דרק לאו השיב"כ אינו נדחה מפני כבוד הבריות ומפורש דרב סובר כלאים נוהג גם בנשים והרי רב סובר דנשים פטורות מציצית ואעפ"כ סובר דבכלאים אסורות ויוקשה קושית התוס' עכ"ק והיא פליאה גדולה ומעכת"ה כתב ליישב הדבר בדרך נכון:
ולענ"ד נראה בזה. ונקדים ליישב קושית התוס' גופי', דהנה לכאורה יש להקשות בהא דצריך קרא דכלאים בציצית דעשה דוחה ל"ת. דהרי כבר הקשה המהר"ם מלובלין בשבת דף כ"ה לב"ש דלית להו סמוכים מנ"ל דעשה דוחה ל"ת בכל התורה אם לא דרשי סמוכים. אכן בחידושי כתבתי בישוב הקושי' דב"ש לשיטתם הי' להם ראי' דעשה דוחה ל"ת ממק"א, דבגיטין ד"צ סברי ב"ש לא יגרש אדם את אשתו אא"כ מצא בה ערות דבר והביאו תוס' בשם הירושלמי להקשות דא"כ למ"ל קרא דלא יוכל בעלה כו' לשוב לקחתה הרי בלא"ה אסורה משום סוטה ותירץ בירושלמי לעבור עליו בב' לאוין וע"ז הקשה הדורש לציון בדרוש ו' כיון דכתיבי תרווייהו בחד לאו ואינו לוקה עליהם אלא אחת וא"כ אין נ"מ בריבוי הלאוין כמ"ש תוס' בב"מ דף ס"א וא"כ מאי נ"מ בזה שיש ב' לאוין ותירץ דנ"מ לענין יבום דקיי"ל עשה דוחה ל"ת אבל ב' ל"ת אינם נדחים מפני עשה וא"כ יצויר לפרקים שתפול לפניו סוטתו וגרושתו ליבום ואי הי' רק לאו א' הי' מותר לו לייבם אותה דעשה דוחה ל"ת וכיון שיש ב' לאוין אין העשה דוחה אותם יעו"ש בדבריו. ומעתה לפ"ז שפיר ב"ש לשיטתם הי' להם ראי' מקרא דמחזיר גרושתו דעשה דוחה ל"ח דאל"כ קרא למ"ל וכנ"ל וע"כ דחדא ל"ת נדחית מפני עשה ומיושב קושית מהר"מ מלובלין הנ"ל והארכתי בזה:
ומעתה לפ"ז יוקשה למ"ל קרא דעשה דוחה ל"ת והרי נשמע מקרא דמחזיר גרושתו ואף דזה רק לב"ש ואנן הרי קיי"ל כב"ה. אולם הרי מבואר בגיטין שם דב"ה מצרכי קרא דדבר דאל"ה הייתי אומר כב"ש וא"כ אם אין עשה דוחה ל"ת למ"ל קרא דדבר הרי ממילא נשמע דמותר לגרש גם בלא ערות דבר מקרא דמחזיר גרושתו וע"כ דעדל"ת וצריך הקרא דדבר וא"כ נשמע דעדל"ת ולמ"ל הקרא דכלאים בציצית, אולם נראה עפמ"ש הר"ן בחידושיו לסנהדרין י"ח דעשה דיבום הוה עשה השוה בכל וא"כ שפיר צריך קרא כמ"ש תוס' ביבמות דף ו' שם דצריך קרא לכלאים בציצית משום דהעשה אינה שוה בכל דאינה בנשים משא"כ בהך דמחז"ג דהוה עשה דיבום שוב"כ וא"כ הו"א דעשה שאינה שוב"כ אינו דוחה וצריך קרא דכלאים בציצית, ומעתה זה רק אם גם כלאים נוהג בנשים וא"כ הלאו שוב"כ והעשה אשוב"כ ושפיר צריך קרא אמנם אם גם כלאים אינו נוהג בנשים והוה גם הלאו אשוב"כ וא"כ א"צ קרא לזה דכמו דביבום עשה השוב"כ דוחה לאו השוב"כ כמו כן עשה שאינו שוב"כ דוחה לאו שאשוב"כ וא"כ בע"כ מדצריך קרא דכלאים בציצית נשמע דכלאים נוהג גם בנשים ומיושב קושית התוס' הנ"ל לכאורה.
ולכאורה הי' נראה דשפיר הקשו דהרי אם נאמר דנשים מותרות בכלאים מהקישא דציצית א"כ שוב נצרך הסמוכים דכלאים לציצית להיקש הזה ושפיר יש לומר דלא נצרך כלל לענין עשה דוחה ל"ת ורק דסמכה תורה בכדי לדרוש הך דכלאים אמנם דברנו חוזרים ונראים דהרי כבר הקשו תוס' ביבמות דף ה' ע"ב ד"ה כולה דמנ"ל ללמוד עדל"ת מקרא דכלאים בציצית והרי צריך קרא לכדרבא ותירצו דהכי משמע לא תלבוש שעטנז צמר ופשתים יחדיו גדילים תעשה מהם יעו"ש וא"כ הרי דכתבה תורה הך קרא באופן שנוכל ללמוד מזה ג"כ התירא דכלאים בציצית וא"כ יוקשה למ"ל הקרא הרי נשמע מקרא דדבר וע"כ משום דציצית הוה אשוב"כ וכלאים שוב"כ ונשמע דנשים אסורות בכלאים ומיושב קושית התוס':
ב) אולם יש לומר דהתוס' שפיר הקשו דאזלי לשיטתייהו שהביא הר"ן שם דס"ל דעשה דיבום חשיב אינו שוב"כ וא"כ גם מהך דמחז"ג נשמע דעשה שאשוב"כ דוחה לאו השוב"כ וא"כ בל"ז יוקשה למ"ל הקרא דכלאים בציצית. ועכצ"ל דצריך הקרא דהרי התוס' הקשו בכמה מקומות ביבמות שם ובכתובות ד"מ דהרי כלאים בציצית חשיב אפשר לקיים שניהם ותירצו דרצונו בבגד זה ולא חשיב אפשר לקיים שניהם וא"כ יש לומר דזה גופא קמ"ל קרא דבה"ג לא חשיב אפשר לקיים שניהם וא"כ שוב אין ראי' דכלאים נוהג בנשים דשפיר יש לומר דאינו נוהג ואעפ"כ צריך קרא ושפיר הקשו תוס':
ומעתה נראה ליישב קושית הגאון הנ"ל דהנה לכאורה יש לומר עוד בישוב קושית התוס' הנ"ל בדרכנו הנ"ל ורק באופן אחר קצת דהרי לכאורה קשה למ"ל הקרא דכלאים בציצית הרי ביבמות דף ו' קאמר דמשו"ה צריך קרא בבנין ביהמ"ק ובכבוד אב בלאו דמחמר, ופריך ליגמר מהכא דלא דחי ומשני שכן הכשר מצוה יעו"ש. ומעתה לפ"ז קשה בהיפוך למ"ל קרא דעשה דוחה ל"ת הרי מוכח דבכל התורה דחי דאל"כ למ"ל קרא במחמר שאינו דוחה ובע"כ דעשה דוחה ל"ת וצריך קרא בהכשר מצוה דאינו דוחה, ואולם יש לומר כנ"ל דצריך קרא משום דעשה דכבוד הוה עשה השוב"כ וכן עשה דבנין ביהמ"ק לדעת הרמב"ם בה' בית הבחירה דנשים חייבות הוה ג"כ עשה השוב"כ וא"כ עדיין לא נדע דעשה שאינו שוב"כ דוחה ל"ת השוב"כ ולהכי צריך קרא דכלאים בציצית. ומעתה בע"כ דכלאים נוהג בנשים דאל"כ למ"ל הקרא וכדרכנו הנ"ל ומיושב קושית התוס' בדרכנו הנ"ל ורק באופן אחר קצת ונתכוין עמי בישוב הזה תלמידי ב"ד החריף ושנון כמר ואב וואלף שיחי' בן דודי אחי אמי הרב החריף העצום החסיד מו"ה ברוך שלום לאנגער שליט"א [זצ"ל] מק' בעלזא:
אולם נראה דהתוס' שפיר הקשו דהרי גם לענין אשוב"כ נשמע דדוחה מקרא דמחזיר גרושתו הנ"ל ובע"כ צריך קרא לענין אפשר לקיים שניהם דבה"ג לא מיקרי אפשר לק"ש ושוב אינו נשמע מזה דכלאים נוהג בנשים ושפיר הקשו התוס'. ומעתה זה רק אסתמא דש"ס שפיר הקשו תוס'. אבל אהא דרב בברכות ד"כ שהקשה הגאון הנ"ל לק"מ. דהרי ביבמות ד"כ פריך הש"ס הנ"ל תתייבם נמי יבומי דעשה דוחה ל"ת ומשני ר"ג אמר רב אמר קרא ועלתה יבמתו כו' יש לך יבמה אחת שעולית לחליצה ואינה עולות ליבום ואיזו זו ת"ל יעו"ש, מפורש דרב סובר דח"ל מה"ת אינם מתייבמות ול"א בזה עדל"ת וא"כ א"א לומר בהך דמחזיר גרושתו כמו שתירץ הירושלמי ואין ראי' מזה לענין עשה שאשוב"כ, והך דמחמר הוה שוב"כ וא"כ שפיר י"ל דצריך קרא דכלאים בציצית לענין עשה שאשוב"כ. וג"כ אין לומר אליבי' דצריך הקרא לענין דדוחה אף דאפשר לק"ש משים דבה"ג ל"ח אפשר וכדברנו הנ"ל, דהנה בגוף הדבר דצריך קרא דבה"ג דוחה ולא חשיב אפשר לקיים שניהם. הנה לכאורה לפמ"ש הגאון מלא הרועים בכלל עדל"ת לחדש דזה הוא רק מדרבנן ומה"ת גם בה"ג דחי וא"כ א"א לומר דצריך קרא בכה"ג דהרי מה"ת גם באפשר לקיים שניהם דחי, אולם בגוף דברי המלוה"ר כבר האריך אאמו"ר הגאון המנוח מו"ה יוסף זצללה"ה בחידושיו להוכיח מכ"מ דלא כותי' ורק דמה"ת אינו דוחה וא"כ שפיר יש לומר כדברנו:
אמנם בשיטת רב יש ראי' דסובר כשיטת הרב מלוה"ר דהנה בש"ס יבמות ד"כ שם מתרץ דמשו"ה ביבום ל"א עשה דוחה ל"ת משום דאפשר לק"ש בחליצה ודחי הש"ס דחליצה במקום יבום לאו מצוה היא. והנה רב סובר ביבמות דף ל"ט אין כופין ופיר"ת שם דלמשנה ראשונה קאי שאין כופין לייבם יעו"ש. וא"כ בע"כ דסובר רב חליצה במקום יבום מצוה הוא וא"כ קשה למ"ל אליבי' הך קרא דיבמתו דח"ל אינם מתייבמות ול"א עשה דוחה ל"ת הרי בל"ז אליבי' אפשר לקיים שניהם וממילא נדע דאין עשה דיבום דוחה. ובע"כ דסובר רב דמה"ת גם באפשר לקיים שניהם דוחה וא"כ א"א לומר דצריך קרא דכלאים בציצית לאשמעונין דלא חשיב אפשר לקיים שניהם דהרי לשיטתו אף בה"ג דוחה מה"ת וא"כ שוב יוקשה למ"ל הקרא דכלאים בציצית הרי נשמע מקרא דכבוד ובנין ביהמ"ק ובעכצ"ל דצריך הקרא דאף עשה שאינו שוב"כ דוחה לאו השוב"כ וא"כ נשמע דכלאים נוהג בנשים וא"כ לרב לשיטתו לא קשה ולהכי הקשו רק בהך דביצה דסתמא דש"ס היא ואנן לא קיי"ל כרב בהך דיבמתו ושפיר לדידן אפשר לק"ש מה"ת אינו דוחה וכדקאמר הש"ס בכמה מקומות וא"כ קשה קושייתם ומיושב קושית הגאון הנ"ל ודו"ק:
ג') ובדרכנו הנ"ל נראה לומר בישוב קושית הגרעק"א הנ"ל באופן אחר קצת. דהנה בגוף קושית התוס' הנ"ל דנימא דנשים מותרות בכלאים יש לומר, דהנה קשה בהא דצריך קרא דכלאים בציצית דעשה דוחה ל"ת והרי בל"ז מוכת דעשה דוחה ל"ת דהרי ביבמות ד"כ הנ"ל פריך הש"ס דח"ל יעלו ליבום ומתרץ ר"ג אמר רב דאמר קרא ועלתה יבמתו מה ת"ל יבמתו יש לך יבמה אחת שאינה עולית ליבום ועולית לחליצה וזו ח"ל וא"כ זה רק אם בכל התורה עשה דוחה ל"ת שפיר צריך הקרא אכן אם בכל התורה אין עשה דוחה א"כ א"צ קרא כלל כפו דקאמר הש"ס בריש יבמות שהוכיח מקרא דעלי' לענין ל"ת שיב"כ וא"כ מדצריך קרא דיבמתו מוכח דעשה דוחה ל"ת וא"כ למ"ל הקרא דכלאים בציצית. ולכאורה יש לומר דצריך קרא דאי לאו הקרא הייתי אומר שגם חליצה אינה צריכה משום דאין עשה דוחה ל"ת ואינה עולות ליבום ולהכי צריך הקרא דעכ"פ צריכה חליצה ולעולם אין עשה דוחה ל"ת ולזה צריך הקרא דכלאים בציצית דעשה דוחה:
אולם עדיין קשה דהרי התוס' ביבמות ד"כ שם הקשו בד"ה מסתברא דמנ"ל ללמוד מזה ח"ל דילמא קרא איירי רק בח"ע דאין עשה דוחה עשה וגלי קרא דחולצת אבל ח"ל באמת מתייבמות דעשה דוחה ל"ת ותירצו דהקרא משמע תרתי דחולצת ואינה מתייבמות יעו"ש, וכונתם דבע"כ א"א לומר דקמ"ל קרא דח"ע אינה מתייבמות דלזה א"צ קרא דאין עשה דוחה עשה ובע"כ דאתי למעוטי ח"ל שאינם מתייבמות אף דעשה דוחה ל"ת. ומעתה שוב יוקשה דהרי מוכח מקרא דיבמתו דאינה מתייבמות ג"כ ובע"כ לח"ל קאי וא"כ ממילא דנשמע מזה דעשה דוחה ל"ת בכל מקום ושוב קשה למ"ל הקרא דכלאים בציצית. אולם יש לומר דלא מיבעיא לדעת הר"ן הנ"ל דעשה דיבום הוא עשה השוב"כ א"כ יש לומר דאין ראי' דצריך קרא דיבום הוה עשה השוב"כ אכן ציצית הוה עשה שאשוב"כ וגלי קרא דאף בה"ג דחי, רק אף לשיטת התוס' הנ"ל דעשה דיבום הוה עשה שאשוב"כ ג"כ אין ראי' משם דצריך קרא לאלמנה לכה"ג שגם הלאו אשוב"כ ומשו"ה הו"א דנדחה מפני עשה שאשוב"כ דתרווייהו כי הדדי נינהו, אבל שנאמר דעשה שאשוב"כ דוחה לאו השוב"כ דהלאו עדיף ממנו זה לא נדע וצריך קרא דכלאים בציצית דגם בה"ג דחי:
ומעתה כ"ז אם כלאים נוהג בנשים, א"כ הלאו שוב"כ שפיר צריך קרא. אכן אם נשים מותרות בכלאים א"כ גם הלאו אשוב"כ וא"צ קרא דזה נשמע מקרא דיבמתו הנ"ל וא"כ בע"כ דמונח מקרא דכלאים בציצית דנשים אסורות בכלאים ומיושב גוף קושית התוס' לכאורה. אולם נראה דהתוס' שהקשו שפיר הקשו דהרי הש"ס ביבמות שם פריך אהא דקאמר דמשו"ה אינו דוחה דיליף מיבמתו מברייתא דאם בעלו קנו ומסיק הש"ס דבאמת מה"ת מתייבמות ורק מדרבנן אסור מגזרה ב"ר אטו ביאה שני' יעו"ש. וא"כ מבואר דהש"ס מסיק דלא כרב בהך דיבמתו ורק דהלכה כברייתא דאם בעלו קנו וא"כ כיון דהש"ס לית לי' הך דרשא דיבמתו א"כ שפיר צריך קרא דכלאים בציצית לענין גוף הדבר דעשה דוחה ל"ת וא"כ אין שום ראי' דכלאים נוהג בנשים לפי מסקנת הש"ס ושפיר הקשו תוס'. וכ"ז לפי מסקנת הש"ס שפיר הקשו תוס' אכן לרב לשיטתי' דהוא מרי' דהך דרשה דיבמתו א"כ לשיטתו נשמע מיבמתו דעשה דוחה ל"ת וא"כ בע"כ דקרא דכלאים בציצית אתי' לזה דעשה שאשוב"כ דוחה ל"ת השוב"כ וא"כ בע"כ דכלאים נוהג בנשים וא"כ אליבי' אין כאן שום קושי' כלל ומשו"ה לא הקשו תוס' על רב ורק על סתמא דש"ס ומיושב קו' הגאון רעק"א הנ"ל בדרך כרוב בעזה"י ודוק:
ד') והנה לכאורה הי' נראה להביא ראי' לשיטת הר"ן דעשה דיבום הוה שוב"כ מהא דיבמות ד"כ דמשני רבא דמשו"ה אין עדל"ת באלמנה מן האירוסין משום דגם באלמנה מן האירוסין עשה ול"ת ופריך הש"ס ממזר ונתינה מח"ל, והנה יוקשה לשיטת התוס' הנ"ל דעשה דיבום הוה אינו שוב"כ א"כ מה מקשה הש"ס בשלמא לאו דאלמנה שהוא ג"כ אינו שוב"כ שפיר קשה דעשה דיבום ידחה אותו וצריך לתרץ דעשה ול"ת. אכן איסור ממזרת דהוא איסור השוב"כ א"כ בזה ל"ש לומר דעשה דיבום ידחה אותו כיון דהעשה אינו שוב"כ והלאו שוב"כ וע"כ דמוכח מזה לכאו' דעשה דיבום שוב"כ כשיטת הר"ן. ולכאורה גם לשיטת הר"ן קשה. דהנה בגוף סברת הר"ן דהעשה שוב"כ לכאורה צ"ב הרי באמת צדקו דברי התוס' דאינו במלך וא"כ אינו שוב"כ ונראה בדעת הר"ן דסובר כיון דמצינו במשנה בסנהדרין י"ח שם דרבי יהודא סובר אם רצה ליבם זכור לטוב וא"כ נהי דרבנן פליגי עליו מ"מ סובר הר"ן דאין זה מה"ת רק מדרבנן ומה"ת שפיר יכול למחול כדקאמר בש"ם שם בדף כ' מצוה שאני וא"כ כיון שרק מדרבנן הוא שפיר הוה עשה השוב"כ כיון דמה"ת שייך גם במלך וז"ב בדעתו:
והנה כ"ז אם נאמר דמצד זה אינו שוב"כ משום דאינו במלך שפיר יש לומר כנ"ל. אכן לכאורה מצד אחר יש לומר דהוה אינו שוב"כ דהרי אלמנה לכה"ג חולצת ולא מתיבמות והמל"מ בפרשת דרכים חידש דכיון דמה"ת אינה מתייבמות קאי עלה באיסור אחות אשה ואין יבום תופס בה כלל והאריך בדברי הפר"ד הנ"ל הרב בשעה"מ בפ"ו מיבום וחליצה ובאבני מילואים בסי' קע"ד יעי"ש. וא"כ כה"ג אינו במצות יבום כלל אף שהתירה ריבתה לחליצה מ"מ מצות יבום אינו כלל בכה"ג מה"ת וא"כ הוה עשה דיבום אשוב"כ הואיל דאינו בכה"ג. אכן ז"א דהרי אלמנה מן האירוסין מתייבמות מה"ת גם לכה"ג דהוה רק ל"ת גרידא וא"כ עשה דיבום ישנו בכה"ג בנפלה לפניו מאירוסין ומעתה כ"ז לדידן אכן לשיטת רבא בש"ס שם דגם מן האירוסין איכא עשה ול"ת וא"כ לא יצויר כלל בכה"ג מצות יבום מה"ת וא"כ לכ"ע עשה דיבום הוה אשוב"כ ואליבי' אף הר"ן מודה דהוה עשה שאשוב"כ. וא"כ מה פריך הש"ס על הא דרבא ממזרת ונתינה מא"ל הרי אליבי' העשה אשוב"כ וא"כ אינו דוחה לאו השוב"כ וא"כ יוקשה גם לשיטת הר"ן:
אכן נראה דהנה כבר נודע מה שכתב הרשב"א בתשובה דאין האשה מוזהרת בעשה דיבום ורק הוא. וזקיני הגאון במנחת יהודא הקשה עליו מהא דהקשה הש"ס ביבמות הנ"ל דאלמנה מן האירוסין נימא עדל"ת והרי הש"ס בכתובות ד"מ קאמר הואיל ואי אמרה ל"ב ליתא לעשה משו"ה אין העשה דוחה ופירשו תו"י שם דהלאו גם האשה עוברת והעשה מקיים רק האיש וא"כ מה הקשה הש"ס ביבום הרי גם בזה ל"ש עדל"ת משום דאין האשה מוזהרת בעשה רק בהלאו. ותירץ משום דהעשה דידי' דוחה גם הלאו דידה משום דאומרים חטא ורק בכתובות שם דהוא פשע ל"א חטא יעו"ש בחאו"ח סי' נ"ו מזה:
ואאמו"ר הגאון המנוח מו"ה יוסף זצ"ל בתשובה כתב ליישב באופן אחר דלכאורה בגוף דברי התו"י בכתובות הנ"ל יש להעיר עפמ"ש התוס' ישנים בנדרים ד"צ לתרץ הקושי' דמדוע למשנה אחרונה אינה נאמנת הרי שאחד"א. דלא מצינו זונה שתהא אסורה לכהן דרק הוא אסור בה והקשו תוס' מיבמות דף פ"ד דכל היכי דאיהו מוזהר איהי מוזהרת וכתב אאמו"ר ליישב דשם קאמר רק כל היכא דהוא מוזהר היא מוזהרת אבל אם אין הוא מוזהר אינה מוזהרת וא"כ כיון דלגבי דידי' אינה נאמנת א"כ גם היא אינה מוזהרת וכבר קדמוהו בזה האחרונים. ומעתה עפ"ז יוקשה בהא דכתובות כיון דאצלו העשה דוחה ל"ת א"כ גם אצלה ליכא איסורא. ולכן כתב לחלק דדברי התו"י בנדרים הנ"ל שייכי רק באיסור זונה לכהן דהוא איסור שאשוב"כ ולא נשמע מקרא דאיש או אשה רק מקרא דלא יקחו כמו דקאמר הש"ס ביבמות פ"ד שם בזה שפיר היא מוזהרת רק במקום דהאיש מוזהר. אבל בפסולי קהל דהמה איסורים השוב"כ ובזה נשמע מקרא דאיש או אשה שפיר האשה מוזהרת גם במקום שאין האיש מוזהר וא"כ שם בכתובות דקאי אהך דנמצא בה דבר ערוה או שא"ר לבא בקהל בזה שפיר מוזהרת אף במקום שאין האיש מוזהר. וא"כ זה רק בכתובות שם דקאי אפסולי קהל. אכן ביבמות דפריך באלמנה לכה"ג דהיא ג"כ רק מקרא דלא יקחו ושפיר במקום שאין האיש מוזהר אין האשה מוזהרת וא"כ שפיר פריך דנימא עשה דוחה ל"ת אף דגבי דידה ליכא עשה מ"מ כיון דגבי דידי' העשה דוחה ל"ת שפיר גם בדידה ליכא עשה עכ"ד אאמו"ר הגאון ז"ל ודפח"ח וש"י:
ובזה מיושבים דברי התוס' בכתובות דף ס"ג ע"ב ד"ה אבל שכתבו להוכיח דהך עובדא דנואף בנדרים צ"א בע"כ מיירי באינה אומרת טמאה אני דאם טוענת כן אין נראה כלל להתירה משום דאירכוסי הוה מירכס כיון דשאחד"א יעו"ש. ודבריהם תמוהים דהרי מפורש במשנה בנדרים שם באומרת טמאה אני תביא ראי' לדברי' למשנה אחרונה משום דעיני' נתנה באחר וכבר תמה בזה מהרש"א ז"ל שם יעו"ש. אכן להנ"ל נכונים דבריהם דבמשנה דמיירי באשת כהן באונס דהאיסור משום לאו דזונה שפיר ל"ש בזה שאחד"א וכדברי התו"י הנ"ל. אמנם בהך עובדא דנואף דמיירי באשת ישראל ברצין שפיר אסורה משום סוטה דהוי השוב"כ א"כ היא מוזהרת אף במקום שאין האיש מוזהר א"כ שפיר שייך שאחד"א ונאמנת ושפיר כתבו התוס' ומיושב קושית מהרש"א ז"ל ואמנם מהרש"א כתב שדוחק הוא לחלק בין אשת כהן לאשת ישראל. אכן לדברינו הדבר ברווחא:
ואולם אף שקושית זקיני הגאון ז"ל על הרשב"א מיושבת בטוב. אכן עדיין קשה על הרשב"א ז"ל דמה פריך הש"ס דנימא עדל"ת והרי לדברי הרשב"א בודאי דעשה דיבום אינו שוה בכל דאינו נוהג בנשים וא"כ לפמ"ש בתוס' ביבמות דף ה' דאיסור שאינו נוהג בנשים אף שנוהג בכל הזכרים חשיב יותר אשוב"כ מאיסור שנוהג רק בכהנים ואולם נוהג גם בנשי כהונה וא"כ עשה דיבום הוה אשוב"כ לגבי איסור דאלמנה והאיך שייך בזה עשה דוחה ל"ת ומאי פריך הש"ס. ובעכצ"ל דהמקשה סובר דנהי דעל המשנה לא ק' דיש לומר דס"ל לתנא דמתני' דעשה שאשוב"כ אינו דוחה ל"ת השוב"כ אבל עדיין קשה אתנא דברייתא שהביא בש"ס שם תניא רבי יהודא מחליף איסור מצוה אלמנה לכה"ג כו' וא"כ הרי רבי יהודא מוכת בשבת דף כ"ה ע"ב דקאמר גבי תלמידי רבי יהודא ואינהו סבור גזרה משום כסות לילה וכיון שרבי יהודא שם לא אמר לכם ע"ז דבר רק בענין סדין בציצית דהלכה כב"ה מוכח דבזה דסוברים דבלילה לאו זמן ציצית אינו חולק עליהם. ובלא"ה כיון דתלמידיו סוברים כן בודאי דגם הרב אומר כן. וא"כ הרי כבר הוכיחו התוס' שם מזה דנשים פטורות מציצית יעו"ש. וא"כ כיון דרבי יהודא סובר דנשים פטורות מציצית א"כ מכח מכלאים בציצית דעשה שאשוב"כ דוחה לאיסור כלאים השוב"כ ושפיר פריך הש"ס אליבי' דר"י מדוע אינו דוחה. ומעתה שפיר פריך הש"ס שוב ממזרת ונתינה מא"ל והיינו כיון דהקושי' לר"י דסובר דגם עשה שאשוב"כ דוחה ומיושב הקושי' הנ"ל.
ה') אכן עדיין יוקשה דהרי באמת בדברי רבי יהודא בברייתא לא הוזכר רק אלמנה לכה"ג גו"ח לכה"ד וכמו כן הראי' שהביא דמשו"ה קרי לי' איסור מצוה משום דכתיב אלה המצות קאי רק על פסולי כהונה וכמו שפירש"י שם וא"כ בדברי ר"י לא הוזכר כלל ממזרת ומאי פריך הש"ס מא"ל הרי יש לומר באמת דמתייבמת לר"י משום דעשה דוחה ל"ת ומאי פריך הש"ס כיון דעל המשנה אין קושי' דיש לומר דס"ל דאינו דוחה משום דהוה אשוב"כ וכנ"ל ועיקר הקושי' על ר"י ואליבי' שפיר יש לומר דדוחה. והאמנם דיש לומר דמשמע להש"ס דר"י לא פליג אמתני' רק מה דקרי לזה איסור מצוה ולזה קדושה. אבל במה דחשיב גם ממזרת בזה לא פליג עליו. ואולם זה שנויא דחיקא כיון דאדרבה בדברי ר"י לא הוזכר כלל ממזר משמע דהוא לא מיירי כלל מזה:
ולכן נראה להביא ראי' מכאן לספיקו של הד"מ באה"ע סי' ט"ו במקדש שני' אי קידושי אחר תופסין בה והב"ש סובר שם בסק"א דתופסין גם קידושי שני' הואיל דשני' הוית ומדרבנן לא תפסו בה קידושי הראשון והט"ז שם וכן זקיני החכ"ץ בהגהותיו וגם הבית מאיר חולקים עליו בזה יעו"ש. והמעיין בד"מ שס יראה דעיקר ספיקו הואיל דקיי"ל בח"ל דמקודשת ואם חזר אחר וקידשה אינה מקודשת א"כ א"א לומר דשני' דרבנן תהי' חמורה מח"ל יעו"ש ובב"מ מזה. הנה מבואר חזה דמספק"ל להד"מ אי חז"ל עשו איסור שניות שיהא כעין עריות דאורייתא או דגזרו רק על הביאה שתהי' אסורה אבל לא עשאום כעריות ומעתה לפ"מ דהעלה הטו"ז והמגיה שם בראי' מסי' מ"ד דאם קידשה אחר אינה מקודשת דלא גרעא מח"ל. וא"כ שפיר פריך הש"ס כיון דבדברי ר"י הוזכרו גם שני' דלא מתייבמות א"כ מכ"ש ממזרת ונתינה דהרי לא עדיפא שני' מממזרת ואדרבה וא"כ שפיר הקשה ממזרת ונתינה מא"ל וראי' מכאן להטו"ז ודו"ק:
ו') אכן לכאורה יש להביא ראי' דעשה דיבום הוה עשה השוב"כ מהא דפריך הש"ס בריש יבמות דלמ"ל קרא דעלי' דהרי הוי ל"ת שיב"כ ורוצה הש"ס למילף דעשה דוחה ל"ת שיב"כ מכיבוד אב ומבנין ביהמ"ק, ומעתה אם נאמר דעשה דיבום הוי אינו שיב"כ הן אם נאמר כדעת התוס' משום דאינו נוהג במלך והן אם נאמר כד' הרשב"א דאינו נוהג בנשים וא"כ עדיין יוקשה דהרי מכיבוד אב ואם מוכח רק דעשה השוב"כ דוחה לאו שיב"כ וכן מבנין ביהמ"ק לפי שיטת הרמב"ם בה' בית הבחירה דנשים חייבות בבנין ביהמ"ק א"כ רק בשם דהעשין שוין בכל דוחה לאיסור שיב"כ. אמנם עשה דיבום שאינה שוב"כ אין לנו ראי' דדוחה ואף בלא הקרא נדע דאינו דוחה ושוב למ"ל הקרא דעלי' לשיטת הפוסקים הנ"ל:
ואולם יש לומר בדעתם דהרי באמת כבר הקשו כולם בהא דמשני הש"ס בלאו דמחמר והרי עדיין יוקשה דשבת עשה ול"ת ותירץ הרשב"א בשם ר"י דמחמר אינה אינה בעשה דהעשה קאי רק אמלאכות שחייבין עליהם סקילה וכרת יעו"ש, וא"כ בס"ד דקאי אכל המלאכות א"כ בשבת עשה ג"כ חוץ הלאו וא"כ עכ"פ כיון דנשמע מכבוד ובנין ביהמ"ק דעשה השוב"כ דוחה לאו שיב"כ ועשה ג"כ א"כ ה"ה דעשה שאשוב"כ דוחה איסור כרת גרידא, ועוד דהרי באמת שבת חמירא מאיסור אחות אשה דרק בכרת ושבת יש בה סקילה וא"כ אם עשה השוב"כ דוחה איסור סקילה החמור א"כ בודאי דעשה שאשוב"כ דוחה עכ"פ איסור כרת גרידא ומיושב קושי' הנ"ל ואין מכאן ראי' להיפוך משיטתם:
ז') וראיתי להגאון מוהרמ"ז א"ש זצ"ל בתשובתו הנדפסת בישויע"ק אה"ע סי' קס"ה שם העלה מסברא דעשה דיבום רק על היבם ולא על היבמה והוכיח זה דהרי בנתקע ביבמתו קיי"ל דאינו קונה משום דצריך כונה לשם ביאה ובדידה קיי"ל דאפי' ישנה קנה והיינו משים דעליו חלה המצוה להתיבם צריך שיכוין עצמו לביאה אבל בדידה דאין המצוה עלי' משו"ה אף בלא כינה נקנית עכ"ד והביא אח"כ שמצא ברשב"א דליכא מצוה עלי'. והנה מה שהוכיח מסברתו דאין עלי' המצוה מהא דקנאה כשהיא ישנה וסובר דאם אינה מקיימה המצוה שמחויבת בה אינו קונה אותה. הנה לכאורה הדבר תלוי במחלוקת התוס' ביבמות דף כ' ע"ב והרשב"א בחידושיו שם דדעת התוס' דבהעראה דקנה אותה בע"כ דמקיים המצוה בהעראה יעו"ש בד"ה גזרה והרשב"א בחידושיו שם דעתו דנהי דרבי קרא דקונה בהעראה מ"מ אינו מקיים המצוה רק בגמר ביאתו יעו"ש. מבואר מזה דלהרשב"א אין הדבר תלוי זב"ז ושפיר נוכל לומר דאע"ג דנקנית מ"מ אינה מקיימת המצוה וא"כ שוב יש לומר דחייבת במצוה זו:
אכן באמת גם להתוס' אין זה ראי' כלל. דהנה גוף סברת התוס' שהביאו ראי' מהך דקונה בהעראה דג"כ מקיים בזה המצוה אינו מובן דהאיך מוכח מזה דמקיים גם המצוה הרי יש לומר דקונה אותה ועדיין לא קיים בזה המצוה, אכן נראה דסברת התוס' עפמ"ש רש"י ביבמות דף נ"ב ע"א ד"ה נתן דמש"ה מאמר רק דרבנן משום דבאמת אין קידושין תופסין באשת אח והתורה לא התירה לו לעשות כאשה נכרית אלא כסדר המצוה וביאה הוא דכתבה בה רחמנא יעו"ש. וא"כ אם נקנית בהעראה בע"כ דבזה מקיים המצוה דאל"כ הרי אין קידושין תופשין בה ומובן סברת התוס'. וא"כ כ"ז היכא שגם הוא אינו יוצא המצוה אבל אם הוא מקיים המצוה שפיר קונה אותה אף שהיא אינה מקיימת המצוה דהרי גם לדבריו דאינה מחויבת ג"כ קשה האיך קונה אותה הרי בה אין מצוה והוית אשת אח וע"כ כיון דהוא מקיים המצוה שפיר קונה אותה וא"כ אין מכאן ראי':
אמנם לבד זה מאוד תמוהים דברי הגאון ז"ל בזה ולדעתי דימה ענינים נפרדים דהאיך תלוי זה דכונת היבם לשם ביאה בהא דמחויב במצוה והכי בזה מקיים המצוה והרי קיי"ל דאף במזיד אם מכוין שלא לקיים המצוה קינה אותה ואף בע"כ דידי' ודידה קונה כמבואר ביבמות ר"פ הבע"י שם והרי בזה בודאי אינו מקיים המצוה כמ"ש תוס' בפסחים ד"ז ורבינו יונה בברכות פ"ק דבכיון בפירוש שלא לצאת אינו יוצא וא"כ האיך קונה בע"כ וע"כ דזה אינו תלוי בזה והא דבעינן שיכוין לביאה משום דכתיב יבא עלי' אבל אין הטעם משום דמחויב במצוה והדברים רחוקים זמ"ז והא שהוכיחו התוס' הנ"ל דבהעראה מקיים המצוה הואיל וקונה בהעראה הוא בפשוט דעיקר מצות יבום משום דכתיב יבמה יבא עלי' וא"כ אם זה נקרא בכלל יבא וקונה בזה א"כ גם המצוה מקיים בזה דא"א לחלק הדבר לחצאין ולהפריד בין הדביקים. אבל שנאמר דמשו"ה בעי כונת ביאה רק ביבם ולא ביבמה משום דהוא מחויב במצוה ולא היא זה דבר שא"א לומר ודבריו תמוהים לענ"ד. גם מ"ש שם ראי' דאף שאין המצוה רק עליו ג"כ שייך עדל"ת מהא דכתובות דף מ' תמה אני שלא ראה דברי התו"י שם דבאמת פירשו תירוץ הש"ס שם דמשו"ה ל"ש בזה עדל"ת משים דאין המצוה עלי' יעו"ש. גם הקושי' ביבמות דף כ' כבר קדמו הכפ"ת והרבה יש להאריך בכל דבריו שם ואקצר:
ח) והנה לכאורה הדבר מפורש בש"ס כשיטה הנ"ל דבעשה דיבום אין האשה מוזהרת דקאמר בכתובות דף ס"ד ע"א מ"ש שומרת יבם דלא דאמרינן לה זיל לא מיפקדת מפורש דאין עלי' המצוה. ואולם נראה דאין משם ראי' דבאמת אם הוא מעכב איתה מעשות מצוה בשביל זה אינו מורד ורק בעניני אישות אם מעכבים זא"ז נעשים מורדים וא"כ אף אם האשה ג"כ מוזהרת במצות יבום מ"מ כיון שאינה חייבת בפ"ו א"כ זה שמעכב בעדה מקיום מצות יבום זה מצוה ככל המצות שבתורה שאינו נקרא מורד עבור זה ואין משם ראי' ואדרבה לכאורה משם ראי' בהיפוך דהרי הש"ס קאמר שם בתר הכי מ"ש לייבם דלא דאמרינן לי' זיל ונסיב כו' לחלוץ נמי כו' ומעתה הנה רש"י פירש תבע לייבם והיא אינה רוצה רק לחלוץ וכן תבע לחלוץ והיא אינה רוצית רק לייבם יעו"ש ובתוס'. ומעתה אם נאמר דהאשה אינה מקיימת מצוה דיבום מה הקשה הש"ס הרי העשה דחליצה בודאי דגם האשה חייבת דבפירוש כתיב בקרא וחלצה נעלו הרי דעלי' המצוה ג"כ:
ואדרבה ראיתי להגאון המגיד מלבוב ז"ל בספרו שו"ת מוהרא"ש בסי' י"ד אות ו' הביא בשם גדולי הקדמונים דמ"ע דחליצה רק על האשה יעו"ש. ועכ"פ האשה בודאי חייבת וא"כ חילוק גדול יש בדבר דאם הוא רוצה לייבם והיא חפצה בחליצה שפיר יכולה לומר רציני יותר בחליצה שגם אני מקיימה מצוה ולא כן ביבום שאין עלי שום מצוה. אמנם אם הוא תובע לחלוץ והיא מעכבת אין לה שום טצדקי דהרי אדרבה בחליצה מקיימה מצוה ולא ביבום ומשו"ה נזקקין לו וע"כ דמוכח לכאורה דגם במ"ע דיבום האשה מוזהרת. אכן באמת בגוף הדבר שכתב הגאון הנ"ל בשם הקדמונים דמ"ע דחליצה רק על האשה הנה לא כתב מי המה הקדמונים ואין אתנו יודע למי ירמזון מיליו והאמנם דנאמן עלינו הגאון הנ"ל שהי' גאון מובהק ואולם בכאן עזב צדיק דרכו כי כתב שם ג"כ להוכיח כן מלשון החינוך במצוה תקצ"ט שכתב נצטוינו להיות היבמה חולצת ומוכח מזה דרק עלי' המצוה יעו"ש:
ובמחכתה"ג טעה בזה ואדרבה החינוך מסיים שם בסוף המצוה ומ"ע זו נוהגת בזכרים ומוכח דאדרבא הוא סובר דהמצוה רק עליו ולא על האשה וכ"כ שם במצוה הקודמת ביבום וסובר דבין יבום ובין חליצה המצוה רק על הזכרים וכמ"ש ג"כ המנ"ח שם והגאון הנ"ל ראה ראש דברי החינוך ולא סופם. ובאמת המעיין היטב יראה גם בראש דבריו שם שכתב שנצטוינו להיות היבמה חולצת מפורש כן מדלא כתב שנצטוית היבמה להיות חולצת כמ"ש במצוה הקודמת ביבום שנצטוה מי שמת אחיו כו' משום דביבום המצוה עליו אכן בחליצה אין המצוה עלי' ולכן כתב רק שנצטוינו להיות היבמה חולצת היינו שהמצוה על הזכרים וז"ב ליודע ומכיר בלשונו הבהיר והגאון הנ"ל טעה בזה וא"כ מטובתן של הקרובים אנו יודעים טובתן של הרחוקים דגם הקדמונים שהביא שם לא דק בדבריהם. ובאמת גם בתשובת הרשב"א שם כתב בפירוש דגם בחליצה אינה מוזהרת וא"כ אין שום קושי' מהך דכתובות וצדקו דברי הש"ס:
ט') ואדרבה נראה להביא ראי' מהש"ס דמצות חליצה גם על היבם מהא דקאמר ביבמות ד"כ דמשו"ה אין עשה דיבום דוחה ל"ת משום דאפשר לקיים שניהם בחליצה ואם נאמר דמצית חליצה רק על האשה א"כ האיך שייך בזה אפשר לקיים שניהם הרי בחליצה הוא אינו מקיים שום מצוה ואין זה חשיב אפשר לקיים שניהם. ואין לומר דכיון שבדידה אפשר לקיים שניהם לא דחי. דהרי בדידה מצות יבום בודאי ליתא וכדברי הרשב"א והחינוך הנ"ל דבקרא כתיב יבמה יבא עלי' ואעפ"כ הקשה הש"ס דלידחי והוא כתירוצים הנ"ל באותיות הקודמים וא"כ כיון שעיקר הדחי' רק מכח מצוה דידי' ואצלו א"א לקיים שניהם ודוחק לומר דבאחת זהו כונת הש"ס שם דחליצה במקום יבום לאו מצוה היא והיינו דאין המצוה עליו. דאין הלשון משמע כן ורק דמצית יבום חשיבא יותר אבל אם אין עליו המצוה ל"ש כלל לומר אפשר לקיים שניהם ומהו דעתי' דרבא שם דסובר דהוה אפשר לק"ש. וע"כ דבאמת המצוה על היבם ג"כ ואולם גם דברי הר"י בן פלאט בתשובת הרשב"א שם דחליצה רק עליו אינם מובנים ואמנם החינוך לא ביאר הטעם וכנראה טעמו דכתיב וחלצה וזה במקום יבום קאי והואיל וביבום רק עליו ה"ה חליצה:
אכן הר"י בן פלאט שם כתב וכיון שאינה במצות יבום אינה במצות חליצה כרבי יוסי דאמר כל העולה ליבום עולה לחליצה וכו' דאלמא חליצה ויבום איתקשו להדדי יעו"ש, ובאמת אין הבנה לדברים אלו דהאיך מוכח מזה דהוקשו להדדי דהרי בש"ס יליף דכל העולה מדאמר אם לא יחפוץ הא אם חפץ מייבם כל העולה כו'. ואין זה משום דהוקשו להדדי רק דהתורה מגלה דאם א"י לייבם א"י לחלוץ אבל לא הוקשו אהדדי ולא מצינו בשום מקום שהוקש חליצה ליבום. ואולי כוונתו דכל העולה ליבום משמע דמי שמחויב ביבום מחויב ג"כ בחליצה. ואולם אין זה מבואר בדבריו וגם הטעם שכתב בתשובה שם דמשו"ה מצות יבום רק על האיש משום דאשה לא מיפקדה אפרי' ורבי' לא זכיתי להבין דהכי מצות יבום משום מצות פ"ו של היבם הרי אדרבא מצות יבום משום פ"ו של המת וא"כ מה בין היבם להיבמה ואין פירוש לדברים אלו. ובאמת בפשוט הי' לו לומר דבקרא כתיב יבמה יבא עלי' ומשמע דהמצוה רק עליו. אמנם לפ"ז שוב בחליצה דכתיב וחלצה נעלו מעל רגלו שוב מוכח דהמצוה עלי' ומדוע בחליצה מפיק להקרא ממשמעותי' בשביל היקש שלא נמצא בשום מקום וצ"ע אלי דבריו הקדושים והשי"ת יאר עיני:
י') ונראה להביא ראי' דבחליצה המצוה על שניהם דהנה כבר נסתפק זקיני החכ"ץ בתשובה א' מה הוא הכונה בחליצה אם כונת קנין או כונת המצוה דמצות צריכות כונה ודעתו שם דהיא כונת קנין. אכן הקצוה"ח בסי' ער"ה הקשה עליו דא"כ מדוע בעינין שיכוונו שניהם הרי בדעת אחרת מקנה ל"ב כונה ישו"ש ונמצא מזה דהוא כונת מצוה. והגאון מהרי"ש נ"ז זצ"ל בהגהותיו בחכ"ץ שם בדפוס לבוב הביא ראי' מהרמב"ם דכתב בפירוש בפ"ד מה' יבום ה"מ צריך שתתכוין היבמה שתחלוץ לו ויתכוין הוא שיחלוץ לה ויעשו מעשים אלו לשמן מבואר מזה דהוא כונת מצוה שצריכה לשמן דבהקנאת ל"ש לשמן עכ"ד הגאון ז"ל וא"כ כיון דהוא כונת מצוה וצריך שיתכוונו שניהם מוכח דגם הוא והיא שייכים שניהם במצוה הזו וזה ראי' גדולה:
אכן בגוף דברי הגאון הנ"ל לענ"ד אין מהרמב"ם ראי' דשפיר יכולים לומר דכונת קנין הוא ורק דמה דצריך שיכוונו לשמן אין הכונה לשם קיום המצוה רק כמו שמצינו בגט וכתב לה לשמה והיינו לשם המגורשת כמו כן כאן דצריך שיתכוונו לשמן היינו היבם לשם היבמה והיא לשמו של היבם דחליצה בזה הוא מעין גט דבשניהם נפטרה האשה. ואדרבה לענ"ד לשון לשמן לא מצינו לשם כונת המצוה רק בענין הזה כמו דמצינו בקדשים לשמן והכונה לשם הקרבן הזה ולא לשם כונת מצוה וכן בגט אשה לשם אשה הזו. ואף דמצינו ג"כ בע"ז דף כ"ז וכי היכן מצינו מילה לשמה והכונה לשם קיום המצוה. אמנם זה רק לשון לשמה אבל לשון לשמן לא שייך בכונת מצוה ויותר הי' יתכן לשון לשמה. אבל לשמן משמע לשם החולץ והחולצת ורק דבגט בעינין רק דעתו זה הוה לשמה אכן בחליצה דצריך שיכוונו שניהם נקרא לשמן הוא לשמה. והיא לשמו. ותדע דהרי לדעת הה"מ בה' שופר סובר הרמב"ם דא"צ כונה במעשה המצוה רק בשופר דהיא קול בעלמא יעו"ש וא"כ בחליצה דהוא מעשה בודאי א"צ כונה ומדוע פוסק הרמב"ם דצריכים כונה. ורק משום דבאמת אין הכונה לקיום המצוה ורק כונת קנין לשם החולץ והחולצת ובחנם תמה הגאון על החכ"ץ שנעלמו דברי הרמב"ם מאתו ודוק:
יא) ואציין עוד במה שהבאתי באות ד' בשם אאמו"ר הגאון ז"ל ליישב קושית זקנינו הגאון ז"ל בהא דיבמות ד"כ דפריך באלמנה נימא עדל"ת משום דכיון דבדידי' העשה דוחה שוב גם לדידה ליכא איסורא וכנ"ל. אמנם דבריו תמוהים לכאורה דמה יענה להא דפריך הש"ס שם ממזרת ונתינה מא"ל. והרי בזה דפסולי קהל שוב יוקשה קושית זקנינו ז"ל דהרי איהי לא מיפקדא בעשה. ובזה באיסור לאו השוב"כ עוברת היא אף אם אין הוא עובר והקושי' עצומה ע"ד אאמו"ר ז"ל אכן נראה בישוב הקושי' דהרי כבר הבאתי תירוצו של זקיני ז"ל דעשה דידי' דוחה גם הל"ת דידה דעשה דוחה ב' ל"ת. אכן יש להקשות דהנה זקיני ז"ל בספרו בסי' הנ"ל הביא ראי' דעשה דוחה ב' ל"ת מהא דאלמנה לכה"ג דהרי גם אשת אח ל"ת ורק דביבום עשה דוחה ואף דיש בה כרת מ"מ דוחה הואיל וא"א בענין אחר כמ"ש תוס'. וא"כ באלמנה לכה"ג איכא ב' ל"ת וע"כ דע"ד ב' ל"ת עכ"ד. אך במחכתה"ג ראי' זו איני מכיר דהרי אשת אח היתר גמור הוא דאף ביאה שני' מותרת ואם הי' מטעם דחי' ב"ש אסורה כמבואר ביבמות ד"כ שם וע"כ דבזה התירה תורה לגמרי ושוב ליכא רק איסור אלמנה. אכן אאמו"ר הגאון ז"ל כתב שם על הגליון ראי' דהרי בכל אלמנה לכה"ג איכא ב' ל"ת לא יקח ולא יחלל כמבואר בקידושין דף ע"ח ואף שיש לחדש דביבום ל"ש לאו דלא יקח משום דאשה הקנו לו משמים וליכא רק לא יחלל מ"מ הרי הש"ס בקידושין שם הקשה ולילקי נמי משום לא יחלל זרעו ומשני בשלא גמר ביאתו וא"כ ביבמה דלהרשב"א בעינין דוקא גמר ביאה א"כ בכל אלמנה לכה"ג יש ב' לאוין ומ"מ הקשה הש"ס דעשה ידחה ל"ת וע"כ דדוחה עכ"ד אאמו"ר הרב ז"ל, ומעתה הנה נראה לחדש דאע"ג דעשה דוחה ב' ל"ת מ"מ ג' וד' ל"ת אין עשה דוחה דהרי בחולין ס"ט מחלק הש"ס בין ב' לאוין לג' יעו"ש וה"ה לענין זה וא"כ קשה על תירוצו של זקיני ז"ל דהרי כיון שגבי דידי' יש ב' לאוין א"כ בצירוף לאו דידה יש ד' ואין עשה דוחה. ולכן נראה דבאמת תירוצו של זקיני ז"ל עם תירוצו של אאמו"ר ז"ל צדקו יחדיו ואם שלא יוצדקו מפורד יוצדקו מחובר. דבאלמנה לכה"ג דיש ד' לאוין ול"ש תירוצו של זקיני ז"ל שוב שייך תירוצו של אאמו"ר הרב ז"ל כיון דפסולי כהונה היא ואם בדידי' ליכא לאו שוב גם היא מותרת. ורק דקשה על תירוץ של אאמו"ר ז"ל מהא דפריך ממזרת ונתינה מא"ל דהיא פסולי קהל וכנ"ל ואולם בזה הרי ליכא רק לאו א' וא"כ בצירוף דידה איכא רק ב' לאוין ושייך שוב תירוצו של זקנינו ז"ל וזכינו דהתולדה במקום אב קאי ומה שחסר זה גילה זה ושניהם כאחד טובים ודוק כי קצרתי
ומאפס יותר הנני ידידוש"ת באה"ר ועזה. נפתלי הירץ באמבאך. בשולי המכתב
ואציין דבר א' בדברי התוס' ביבמות שהבאתי בפנים באות ה' דמצוה שנוהגת רק בכהנים וגם בנשי כהונה חשיב יותר שוב"כ ממצוה הנוהגת בכל ישראל ורק בזכרים. ודבריהם אינם מובנים דבאמת מצוה הנוהגת בכל ישראל מהראוי שתחי' שוה בכל נגד מצות הנוהגת רק בכהנים אף שגם הנשים מוזהרים דכל ישראל הטה הרבה יותר ויותר מהכהנים והנשים שלהם ולא ראיתי מי שיבאר דבריהם. והנה לכאורה הי' נראה עפ"מ דקיי"ל כל שאינו מחויב בדבר א"י להוציא חבירו ובברכות ד"כ קאמר אי נשים בבהמ"ז דרבנן א"י להוציא אנשים והתוס' והרא"ש שם הקשו דמ"ש מאיש שאכל כזית דהוא רק דרבנן ומוציא אחרים יד"ח וכתב שם הרא"ש דבאמת מצד הדין אפי' לא אכל כלל יכול להוציא דהוה מחויב בדבר כיון דכל ישראל ערבים זל"ז א"כ גם הוא מחויב בדבר מיקרי רק רבנן אמרו שא"י לברך אא"כ נהנה אבל אשה אינה בכלל ערבות ואינה מחויבת בדבר. יעו"ש. מפורש מדבריו דאם הוא בר ערבות נקרא מחויב בדבר. וא"כ לא יצויר לאו שאינו שוה בכל בזכרים כיון דאם כהן עובר גם ישראל עוברים מטעם ערבות דנקראים בר חיובא. אמנם נשים דאינם בכלל ערבות שפיר אין האיסור נוהג בהם וא"כ שפיר צדקו דברי התוס' דמצוה הנוהגת גם בנשי כהונה אף דרק בכהנים מ"מ נוהגת בכל הזכרים מטעם ערבות ובנשי כהונה אמנם מצוה אשר נוהגת בכל ישראל ולא בנשים א"כ אינה רק בזכרים חשיבה אשוב"כ נגד המצוה הנוהגת בכהנים ובנשיהם. ויהי' מכאן ראי' למה שנסתפק הצל"ח שם בברכות אי כהנים בכלל ערבות ולהנ"ל מוכח דכהנים בכלל ערבות ורק נשים לא ומבואר סברת התוס':
ואולם היותר נראה דכונתם בפשוט יותר דמצוה הנוהגת בכהנים ובנשיהם הלא הנשים יוכלו להיות כל נשי ישראל יוכלו לעבור באיסור הזה אם ינשאו לכהנים בפסול וא"כ מצוה זו נוהגת בכל נשי ישראל הן בת כהן והן בת ישראל וכל הנשים בכלל האיסור ומהזכרים רק הכהנים, אבל מצוה הנוהגת רק בזכרים א"כ לא יצויר האיסור בנשים כלל וא"כ כפי הכלל המבואר בש"ס יבמות קי"ט דכל יולדות מחצה זכרים ומחצה נקבות וא"כ זה האיסור נוהג במחצה זכרים לבד. אכן איסור כהונה נוהג במחצה נקבות ובזכרי כהונה א"כ נמצא באמת דזה הוה שוה בכל נגד איסור הנוהג בכל ישראל ובזכרים ומבואר דבריהם וזה אמת בעזה"י: