גבעת הלבונה· רבי נפתלי הירץ בומבאך
סימן ב
ב"ה ג' תצא תרסט"ל פה"ק לובאטשוב יצ"ו. כבוד ידיד נפשי הרב הגאון החריף ובקי בחדרי תורה עצום ורב בפלפול וסברא בנש"ק כש"ת מו"ה
אשר לעמיל הורוויטץ שליט"א (זצ"ל) האבד"ק
שענדישוב יצ"ו.
אחדשתה"ט כמשפט. נתכבדתי ביקרת מכתבו והתענגתי להתבשר משלומו ושלום תורתו והנני בזה להשיבו על דברי תורתו היקרים אצלו:
א') הקשה מעכת"ה בש"ס קידושין ל"ה בהא דקאמר הש"ס דילפינן דנשים פטורים ממ"ע שהזמ"ג דהוקש לתפילין ופריך ולמ"ד תפילין ל"ה מ"ע שהזמ"ג מא"ל ומשני מאן שמעת לי' האי סברא ר"מ ור"מ סבר ב"כ הבכ"א אין מלמדין ופריך ולר"י דאמר מלמדין ותפילין מ"ע שלא הזמ"ג מא"ל ומשני משום דהו"ל מצה שמחה והקהל ג' כתובים והקשו תוס' לאביי דאשה בעלה משמחה מה יתרץ לר"י ותירצו דאוקי קידוש היום בהדייהו יעו"ש, והקשה מעכת"ה דמדוע הוצרך הש"ס לתרץ לר"י משום הקהל ויוקשה לאביי ונצטרך לדחוקי קידוש היום. והרי בל"ז נכון דהרי התוס' הקשו ביבמות דף ד' דנדרוש סמוכין ונחייב נשים בציצית דכל שישנו בלא תלבש שעטנז ישנו במצות ציצית ותירצו דהא דנשים פטורות משום דילפינין מתפילין וזה עדיפא מסמוכין ולמ"ד תפילין ל"ה מ"ע שהזמ"ג אפשר דלדידי' נשים חייבים בציצית יעו"ש בתוס'. מבואר דלמ"ד תפילין מ"ע שאין הזמ"ג נשים חייבות בציצית וא"כ מה הקשה הש"ס לר"י דאית לי' ב"כ מלמדין ותפילין לא הוה זמ"ג מא"ל. הרי אליבי' נשים חייבות בציצית ואיכא ג"כ מצות ציצית במקום תפילין ושוב יש ג' כתובים ומה הקשה הש"ס הרי אם אפיק תפילין א"כ עייל ציצית במקומו עכ"ק והניחה בצע"ג וכתב שהציע הקושי' לפני גדולים ואין פותר לתרצה. והקושי' נפלאה:
והנה לכאורה לא הבנתי הקושי' דהרי ענין ג' כתובים הוא רק אם כולם נצרכים רק לזה מוכח דאין מלמדין אבל אם א' מהם אינו מוותר שוב ליכא ג' כתובים וא"כ הרי בכאן הסמוכים דציצית לכלאים צריכי לענין עשה דוחה ל"ת כמבואר ביבמות שם ובכ"ד וא"כ פסוק זה איננו מופנה לדרשה וא"כ אף אם נדרוש ג"כ מזה דנשים חייבות בציצית מ"מ אינו מיותר וא"כ ל"ה בכלל ג' כתובים ונשארו רק ב' כתובים ולר"י ב"כ מלמדין ושפיר הקשה הש"ס ואין התחלה לכאורה לקושייתו:
אכן גברא רבא כמעכת"ה אמר מילתא אין מזניחין אותו ונראה דקושייתו יש לה מקום. הנה לכאורה גוף דברי התוס' שהקשו דנדרוש דכל שישנו בכלאים ישנו בציצית אינם מובנים דהרי דרשינן כבר הסמוכין לענין עשה דוחה ל"ת ושוב לא נוכל לדרוש גם זה דהרי אפי' בהקישא דעדיפא מסמוכים כתב הצל"ח בפסחים כ"ח דאף דאין היקש למחצה מ"מ זה רק דמה דמקשינין אחד לחברו הוקש לכל מילי אבל דשוב נימא בהיפוך דנקיש חבירו לו זה לא אמרינן יעו"ש. וא"כ בסמוכים דכבר נדרשו לדבר אחד מנ"ל לדרוש ג"כ כל שישנו ובשלמא בהא דעירוכין ומנחות שהביאו התוס' דקאמר הש"ס סד"א שפיר קאמר דסד"א דנדרוש הסמוכים רק לענין זה ולא לעשה דוחה ל"ת. אבל בהא שהקשו התוס' דנדרוש באמת כן ובפרט במ"ש דלמ"ד תפילין ל"ה מעשהז"ג דרשינין באמת כן קשה שפיר מנ"ל לדרוש תרוייהו מזה ולכן נראה דהתוס' קאי שם על מה שהקשו מקודם דנדרוש איפכא דבמקום גדולים ג"כ אסור כלאים ותירצו דלזה א"צ קרא דממילא נדע דאסור וע"כ דקרא להתיר. וע"ז הקשו שוב דילמא אתי קרא לחייב נשים בציצית והיינו ובאמת לא נדרוש הסמוכים להתיר כלאים בציצית וע"ז תירצו דיש היקש מתפילין ולמ"ד תפילין ל"ה זמ"ג אפשר דלדידי' נשים חייבות בציצית והיינו דדרשינן הסמוכין רק לזה ולא לכלאים בציצית כן צריכים אנו לומר בכונתם. ובהיות כן שוב יוקשה קושית מעכת"ה בש"ס דקידושין הנ"ל כיון דהסמוכים בע"כ אתי רק לזה א"כ שוב למ"ד תפילין ל"ה מ"ע שהזמ"ג ג יש ג' כתובים ושפיר הקשה מעכת"ה. וראוי' אליו כי הוא מושכלת:
אמנם כן נראה לענ"ד ליישב הקושי'. דהנה לכאו' לפ"ז צריכים להבין קושית התוס' דנדרוש לחייב נשים בציצית. הרי כיון דאם נדרוש כן שוב לא נוכל לדרוש דעשה דוחה ל"ת ומאי אולמא האי דרשה מהאי דרשה ובפרט זה שסיימו דלמ"ד תפילין ל"ה מעשהז"ג באמת דרשינן הכי לחייב נשים בציצית. וקשה מדוע ראוי יותר לדרוש סמוכין לענין זה. ובשלמא אם באפשר לדרוש הכל שפיר הי' מובנים דבריהם אבל אה אין לדרוש הכל רק או זה או זה יוקשה מאי אולמא. אכן דבריהם נכונים דהרי קיי"ל כל היכא דאיכא למידרש לקולא ולחומרא לחומרא מקשינין וא"כ בהך סמוכים דציצית ושעטנז ראוי לדרוש לחייב נשים בציצית דזה חומרא ולא להתיר כלאים בציצית שזה קילא ושפיר כתבו התוס':
ומעתה לפ"ז כ"ז רק לבתר דידעינין דבכל התורה נשים פטורות במ"ע שהזמ"ג ובציצית ג"כ פטורים שפיר אם נדרוש לחייב נשים בציצית הוה חומרא. אולם קודם שיש לנו ג' כתובים א"כ אדרבה נשים חייבות בכל מ"ע שהזמ"ג דילפינין ממצה והקהל לר"י דאית לי' ב"כ הבכ"א מלמדין. ואולם אם תדרוש סמוכים דציצית לחייב נשים בציצית יהי' ג' כתובים ושוב יופטרו נשים מכל מעשהזמ"ג א"כ אדרבה דרשה זו קולא גדולה לפטור נשים מכל מ"ע שהז"ג וטוב יותר לדרוש להתיר כלאים בציצית דזה רק קולא באיסור שעטנז. ואם נדרוש לחייב נשים בציצית אין זה חומרא כלל דגם בל"ז חייבות כדילפינין ממצה והקהל והלימוד מהני רק לפטור נשים בכל מ"ע שהז"ג א"כ זהו קולא גדולה. ונגד זה דרשה דכלאים בציצית מותרים לא הוה קולא כ"כ ושפיר טוב יותר לדרוש הסמוכים לענין כלאים בציצית, ורק למסקנת הש"ס בקידושין שם דבל"ז איכא ג' כתובים מצה ושמחה והקהל או מצה וקידוש והקהל לאביי וא"כ בל"ז איכא ג' כתובים ונשים פטורות ממ"ע שהז"ג וגם מציצית שפיר כתבו התוס' דדרשינן לחייב נשים בציצית דהוה חומרא. אבל הש"ס בקידושין דהקשה לר"י מא"ל שפיר הקשה דליכא למימר דיש ציצית במקום תפילין אליבי' וכקושית מעכת"ה. דאדרבה טרם דידעינין לפטור נשים בכה"ת ממ"ע שהז"ג אין לנו לדרוש הסמוכים לענין זה ואדרבה דרשינין לכלאים בציצית וממילא נשים חייבות בציצית וגם בכל המצות ומיושב קושית מעכת"ה ודוק:
ב') זהו חדא ועוד בה שני' נראה לומר בישוב קושית מעכת"ה. דהנה כבר כתבו התוס' ביבמות ד"ג ע"ב לתרץ קושיתם דאמאי לא נדרוש עלי' לאיסורא ולמילף מזה דבעלמא דחי ל"ת שיב"כ משום דא"כ לא נצטרך הקרא לגופי' דבלא הקרא ג"כ לא דחי ורק קרא אתי לגלות דבעלמא דחי וטוב יותר לדרוש הקרא להתירא ואתי לגופי' יעו"ש. ומעתה לפ"ז התוס' שכתבו דלמ"ד תפילין ל"ה מעשהז"ג דרשינין הסמוכים לחייב נשים בציצית שפיר כתבו דהרי בין אם נדרוש הסמוכים לחייב נשים בציצית ובין אם נדרוש לענין כלאים בציצית הדרשה היא לגופי' למצות ציצית דאיירי בי' קרא. ואולם כ"ז רק לבתר דידעינין דמעשהז"ג נשים פטורות וא"כ בלא הקרא הי' נשים פטורות מציצית והסמוכים באו רק להורות חיוב נשים בציצית שפיר הדרש לגופי'. אמנם קודם דידעינין דיש ג' כתובים וא"כ בלא הסמוכים ג"כ נשים חייבות בציצית לר"י דאית לי' ב"כ הבכ"א מלמדין וא"כ גם אם נדרוש הסמוכים לחייב נשים בציצית לא יועיל כלום לגופי' דבל"ז חייבות ורק דיועיל בכדי דיהי' ג' כתובים ועי"ז יופטרו נשים בכה"ת ממ"ע שהז"ג א"כ אין בדרשה זו שום צורך לגופי' ורק לעלמא וא"כ בודאי טוב יותר לדרוש הסמוכים לענין כלאים בציצית דבזה צורך לגופי'. ורק לבתר שיש לנו ג' כתובים בלא זה ונשים פטורות ממילא מועיל הדרש לגופי'. אבל בקושית הש"ס דהקשה דליכא רק ב' כתובים בהך ס"ד בודאי דרשינין הסמוכים לכלאים בציצית והתוס' כתבו רק למסקנת הש"ס ומיושב קושית מעכת"ה ודוק. [והנה אין לדחות גוף הדבר שכתבתי באות הקדום דכיון דאין הסמוכים מופנים ורק צריכי לדרשה דכלאים בציצית שוב ל"ה ג' כתובים דהרי עכ"פ מצה והקהל מופנים ושוב הוה ג' כתובים. דז"א דכבר כתב העצמות יוסף בקידושין ל"ז דעכ"פ למ"ד דבעי ג' כתובים בעינין שיהי' ב' כתובים מיותרים וא"כ הרי בש"ס קידושין ל"ד ע"ב שם מבואר דקרא דמצה אינו מיותר משום דצריך שלא ניליף מחג הסוכות ורק הך דהקהל מיותר וא"כ כיון דגם הך דציצית אינו מיותר שוב ליכא רק קרא א' מיותר ובה"ג ל"ה ג' כתובים וכדברי העצמות יוסף הנ"ל וצדקו דברנו בזה.]:
ג') ודברי הצל"ח הנ"ל באות א' בענין אין היקש למחצה הואיל ואתי לידן נימא בה מילתא. הנה לכאו' דבריו תמוהים מש"ס מפורש בר"ה ל"ד דפריך האי תנא מעיקרא מייתי לה מהקישא ולבסוף מגז"ש ומשני אי לאו גז"ש כו', ולדברי הצל"ח קשה הרי צריך ליתן של זה בזה ושל זה בזה ובזה ל"ש אין היקש למחצה ושפיר צריך הקישא להקיש ר"ה ליובל וגז"ש להקיש שוב יובל לר"ה ומה פריך הש"ס ובפרט לתירוץ הש"ס בודאי יוקשה דמתרץ דהקישא לא צריך והרי צריכי תרוייהו והקושי' עצומה על הצל"ח:
והנה לכאורה יש לומר בפשוט דאף לדברי הצל"ח זה רק בכל היקש אמנם בהיקש כזה דהוקשו כל התרועות שבחודש השביעי זה לזה א"כ הוקשו כולם זה לזה ובזה בודאי גם להצל"ח אמרינין בה"ג אין היקש למחצה והבן הדבר. אבל יותר נראה דאדרבה מסוגי' זו ראי' להצל"ח. דהנה באמת לכאורה דברי הש"ס תמוהים מאוד דקאמר השתא דאיכא גז"ש הקישא לא צריך ולכאורה הדבר תמוה דהרי באמת בש"ס זבחים מ"ח ע"א מבואר דלכ"ע הקישא עדיפא מגז"ש וא"כ מדוע הקישא לא צריך והרי אדרבה ההיקש טוב יותר ואם נאמר משום דהגז"ש מופנה וע"כ להכי אתי. אדרבה ע"ז גופי' יוקשה דלמ"ל הגז"ש כלל אם נוכל ללמוד הדבר בהיקש דעדיפא מגז"ש ומילתא דאתיא בהקישא דכתב הר"ן בנדרים ד"ג דטרח וכתב לה קרא הוא רק קרא מפורש דעדיף יותר אבל גז"ש שיכתוב קרא במקום שיש היקש זה לא מצינו וא"כ יוקשה למ"ל כלל הגז"ש ודברי הש"ס תמוהים מאוד באין מבין. ופלא שלא העירו בזה המפורשים. אכן בדברי הצל"ח נפתח לנו פתחא רבא בעזה"י לבאר דברי הש"ס:
דהנה יש להסתפק האיך הדין בגז"ש אם גם בזה שייכים דברי הצל"ח דבזה ל"ש אין גז"ש למחצה או דבהיקש דוקא אמרינן כן ולא בגז"ש והצל"ח סתם הדבר ולא ביאר ואולם הוא מיירי שם שהיקש. והנה לכאורה הי' נראה להביא ראי' דבגז"ש ל"ש דברי הצל"ח מהא דכתובות ל"ח ע"א מה ת"ל אשר לא אורסה מופנה כו' מה כאן נ' אף להלן נ' ומה להלן שקלים אף כאן שקלים הרי דדרשינין גז"ש מזה לזה והדר מזה לזה משום דאין גז"ש למחצה ומפורש לכאורה דבגזירה שוה גם בכה"ג שייך אין גזירה שוה למחצה. אולם באמת אין ראי' מכאן. דהנה הדבר ברור דהא דשייך לספוקי אם גם בגז"ש אמרינן כן הוא רק בגז"ש שאינה מופנית או במופנה מצד אחד בזה יש מקום לומר דאתי רק להקיש זל"ז ולא בהיפוך. אכן אם הגז"ש מופנית מב' צדדים בודאי דגמרינין זה מזה וזה מזה דאם נקיש רק אחד לחברו ולא בהיפוך א"כ הי' די במופנה מצד אחד ובודאי דבה"ג אין כאן ספק כלל ועיקר הספק הוא רק במופנה מצד אחד וא"כ שם בכתובות דקאי לר"ע דסובר דגם נתארסה ונתגרשה לאבי' והני אשר לא אורסה תרוייהו אתי לגז"ש וא"כ הגז"ש מופנית מב' צדדים ושפיר בה"ג בודאי גמרינין ואין משם ראי' למקום שהגז"ש מופנה רק מצד אחד:
ואולם בעזהי"ת מצאתי מקור נאמן דבגז"ש כה"ג ג"כ אמרינין אין גז"ש למחצה ומשם יהי' ג"כ ראי' להצל"ח דבהיקש ל"ש בכה"ג אין היקש למחצה. והוא בזבחים מ"ח ע"א ואמרי רבנן תחתון הוא דגמר מעליון כו' מפורש דכיון דצריך ההיקש ללמוד תחתון מעליון שוב אין ללמוד מזה עליון מתחתון ומוכח שם בש"ס דסברא הזו היא לכ"ע ואין בה חולק דפריך ור"ע האי סברא מנ"ל ולא קאמר דשניהם ילפינין מהקישא דאין היקש למחצה ובע"כ דבה"ג ל"ש אין היקש למחצה כדברי הצל"ח. ואמנם השטמ"ק שם בגליון ש"ס ווילנא הקשה באמת על קושית הש"ס דהרי אין היקש למחצה. ותירץ שם דא"כ הי' צריך לומר גז"ש למחצה ולעולם יש לנו לומר אין גז"ש למחצה יותר מאין היקש למחצה דהיקש יש לומר דצריך לתחתון מעליון ולא לעליון מתחתון יעו"ש בדבריו. מפורש שם דאמנם בהיקש דברי הצל"ח כנים אבל בגז"ש ל"ש לומר כן. ושם הגז"ש מופנית רק מצד אחד באשם תלוי. דבחטאת חלב נצרך לגופי' ללמוד מגז"ש מעכו"ם כמבואר בש"ס יבמות ד"ט ע"א יחיד ונשיא אתיא מצות מצות יעו"ש. וא"כ מבואר דאף במופנה מצד אחד אמרינין בזה אין גז"ש למחצה ומפורש ג"כ כדברי הצל"ח בענין היקש וזה מקור נאמן בעזהי"ת:
ומעתה לפ"ז מיושב דברי הש"ס בר"ה הנ"ל דאף שיש היקש מ"מ מהקישא נוכל ללמוד רק זה מזה ולא בהיפוך. אבל כיון שיש גז"ש וא"כ נהי דהגז"ש מופנה רק בחד צד גבי יוה"כ כמבואר בש"ס ר"ה שם שאין ת"ל בחודש השביעי ופירש"י שם דהרי הוזכר יוה"כ וממילא נדע דבחודש השביעי הוא וא"כ מופנה רק בחד צד מ"מ גם בה"ג למדין זה מזה וזה מזה ושפיר קאמר הש"ס כיון דאיכא גז"ש הקישא לא צריך. אכן ההיקש לבד לא הי' מועיל ומבואר דברי הש"ס הנ"ל וא"כ אדרבה מש"ס דר"ה ראי' לדברי הצל"ח ודו"ק:
ב
ד') ונראה עוד להביא ראי' לדברי הצל"ח מכתובות כ"ט ע"ב האי מיבע"ל לגז"ש שיהא זה כמהר הבתולות ומהר הבתולות כזה. והנה דברי הש"ס תמוהים דהרי כיון שבפירוש הקישה תורה כמהר הבתולות א"כ מדוע צריך לגז"ש הרי זה היקש מפורש בקרא והוה כמפורש בקרא וא"כ גז"ש למ"ל כלל. והש"ס התחיל מגז"ש ומסיים בהקישא דקרא. אכן לדברי הצל"ח נכון הדבר דבאמת מהיקש לא נדע רק שיהא זה כמהר הבתולות אבל שיהא מהר הבתולות כזה לא נוכל שוב ללמוד מהיקשא וכדברי הצל"ח ולהכי איצטרך גז"ש להקיש לגמרי זל"ז וזל"ז וכדברנו הנ"ל וראי' מזה להצל"ח ז"ל. אולם לעומת זה מוכח בחולין דף קמ"א ע"א שלא כדבריו דקאמר מקיש בצים לאפרוחים ואפרוחים לבצים יעו"ש ומוכח דגם בה"ג מקשינין וצ"ע. וכחו כן בב"מ דף פ"ט ע"א לאקושי חוסם לנחסם ונחסם לחוסם כו' יעו"ש ומוכח שלא כדבריו:
ה') ואולם אם נאמר דגם בגז"ש הוה כמו בהיקש דבה"ג נוכל לומר גז"ש למחצה הי' מיושבים דברי הש"ס ביבמות ע"ג ע"א ערל מהו במעשר וכו' והתוס' פירשו דהספק אי בגז"ש יליף או בק"ו והתו"י הקשו דהרי בק"ו איכא פירכא. ועוד קשה דהרי בפירוש מבואר לקמן בדף ע"ב דזה נלמד מגז"ש דממנו ממנו ומופנה ומאי מספק"ל להש"ס הכן לדברי הצל"ח נראה לפרש, הנה לכאורה אף אם ילפינין בגז"ש ל"ש למילוף מעשר מפסח ופסח ממעשר דבזה ל"ש אין גז"ש למחצה וכנ"ל. דהרי בשם הוה מופנה רק מצד אחד כמבואר ביבמות שם חד לגז"ש. ואולם כיון דאין אנו יודעים אם לדרוש הגז"ש על מעשר מפסח או בהיפוך פסח ממעשר א"כ כיון דמצינו כמ"פ בש"ס שקולים הם ויבאו שניהם וא"כ גם בזה כיון דשקולים המה א"כ הואיל ואין אנו יודעין האיך לדרוש הגז"ש אי לאקושי פסח למעשר לענין אונן או מעשר לפסח גבי ערל שוב מהראוי לומר יבאו שניהם. והנה יש מקום לומר דכיון דזה הוה חמור מקל וזה קל מחמור וא"כ בה"ג ל"ש לומר שקולים הם וילפינין רק פסח ממעשר ולא בהיפוך. וא"כ זהו באמת איבעיות הש"ס אי בה"ג נקרא שקולים הם או לא ומבואר דברי הש"ס הנ"ל. ובזה מיושב קושית התוס' שם דנילוף מעשר שני מביכורים לענין מיתה בטומאה. ולהנ"ל ניחא כיון דלענין זרות א"א לאקושי מעשר לביכורים כמ"ש התוס' וא"כ עדיף יותר לומר ההיקש הזה דמקשינין ביכורים למעשר וא"כ ל"ש לאקושי מעשר לביכורים דבזה ל"ש אין הקש למחצה וכנ"ל ודוק כי קצרתי:
אמנם בש"ס ב"ב דף ק"כ ע"ב מפורש דבגז"ש אמרינין בע"כ גם בה"ג אין גז"ש למחצה בהא דפריך הש"ס לב"ש האי זה וזה מאי עבדי לי' יעו"ש ברשב"ם דאם דורשים גז"ש בע"כ גם בהיפוך אמרינין ומפרש שם הש"ס הני תרווייהו זה הדבר למאי אתי. ובתר הכי פריך הש"ס מנ"ל לב"ש הפרת נדרים בהדיוטות ומדוע לא קאמר דרק חד דרשי וחד זה הדבר לגז"ש ודרשי חד לחדא מילתא וע"כ דגם כשאחד מופנה שוב אמרינין אין גז"ש למחצה ובע"כ דלא דרשי גז"ש כלל ודוק כי קצרתי:
ו') ואולם הדבר מפורש בש"ס דבגז"ש ל"ש לומר כדברי הצל"ח והוא בשבועות דף ל"ד ע"ב מחכו עלי' במערבא פקדון נמי נגמור מעדות ויעו"ש ברש"י דעיקר הקושי' מגז"ש דתחטא תחטא יעו"ש. והרי יש לומר דצריך הגז"ש רק ללמוד עדות מפקדון ולא בהיפוך וע"כ כדברנו הנ"ל דבגז"ש ל"ש לומר כן ודברי הצל"ח המה רק בהיקש ודוק וכן מוכח מקושית התוס' בקידושין ל"ו ע"א ד"ה תפילין יעו"ש דאל"כ לק"מ קושיתם ואקצר:
ז') ואכן גם בהיקש יש להעיר מכמה מקומות דמוכח להיפוך מדברי הצל"ח. דהתוס' הקשו בקידושין דף ד' ע"ב ד"ה מעיקרא דנילוף מהקישא שהקישה הכתוב לאמה העברי' מואם אחרת יקח לו הקישה הכתוב לאחרת ומעתה אם נאמר כדברי הצל"ח לק"מ כיון דבדף ט"ז שם יליף מהקישא אמה העברי' לאחרת האיך נוכל שוב למילף אחרת מאמה העברי' ובע"כ דמוכח מקושית התוס' דלא ס"ל כהצל"ח:
וכן קשה מקידושין דף ה' ע"א דפריך הש"ס ואקיש נמי יציאה להוי' וקשה ג"כ כיון דמקשינין הוי' ליציאה א"כ א"א שוב להקיש יציאה להוי' וכדברי הצל"ח. וכן בהא דפריך הש"ס בקידושין ל"ג ע"א ואקיש נמי הידור לקימה. ומעתה לדברי הצל"ח כיון דמקשינין קימה להידור שוב אין להקיש הידור לקימה ומה פריך הש"ס. וכן קשה מהא שהקשו תוס' בנדה מ"ג ע"ב בהא דפריך הש"ס מנין לרבות נוגע בש"ז והקשו תוס' דהרי הוקש ש"ז לשרץ דמה"ט ילפינין בגד ועור מש"ז יעו"ש ולדברי הצל"ח אין מקום כלל לקושיתם דכיון דמקשינין שרץ לש"ז שוב אין להקיש בהיפוך ובע"כ דהתוס' לא ס"ל כהצל"ח:
ח') ונראה ג"כ דבזה פליגי רש"י ורבותיו, דהנה בקידושין י"א ע"ב קאמר הש"ס מה כלים שנים אף כל שנים ומה כסף דבר חשוב אף כלים דבר חשוב הביא רש"י בשם רבותיו שגורסים מה כלים דבר חשוב אף כסף דבר חשוב והקשה עליהם דא"כ דכל כסף בתורה הוא דינר א"כ היכי אתיא הקישא ומפיק לי' הא כי אתא הקישא לאשמעינין מה כלים שנים הוא דאתי יעו"ש ברש"י. ונראה בשיטתם דבאמת מה"ט גורסים בהיפוך דקשיא להו האיך נוכל לדרוש מה כסף דבר חשוב הרי כבר נדרש ההיקש לאקושי כסף לכלים ומנ"ל לדרוש ג"כ וה ואי משום דאין היקש למחצה הרי בה"ג ל"ש אין היקש למחצה, וכדברי הצל"ח ומשו"ה גורסים ג"כ מה כלים דבר חשוב דבזה לא קשה הרי כבר נדרש מה כלים שנים דבזה שוב שייך לומר אין היקש למחצה ומשו"ה גורסים בהיפוך. אכן רש"י בע"כ דסובר שלא כהצל"ח ושפיר גם בה"ג ל"ש לומר היקש למחצה ודרשינין ג"כ כלים לכסף ודוק בזה. ועיין בתוס' יומא דף ס"ב ע"א ד"ה שני כתבו דבהיקש גמור שפיר למידין זה מזה וזה מזה מכח אין היקש למחצה שלא כדברי הצל"ח יעו"ש ועיין רש"י משפטים כ"א ז' בשם מכילתא דמקיש עברי לעברי' ועברי' לעברי מבואר דלא כהצל"ח. ומצאתי בתוס' זבחים ל"ט ע"ב ד"ה לפר כתבו וכ"ת דפר יוה"כ איתקיש כו' ולא פר הע"ד ליוה"כ הא ליתא יעו"ש שרצו לומר כהצל"ח והביאו ראי' דל"א כן ומבואר דעתם דלא כהצל"ח [וכעת בעת ההדפסה מצאתי בעזה"י בבעל המאור בר"ה דף ל"ד כתב שם בפירושא דסוגי' כמ"ש באות ג' ומפורש שם כדברי הצל"ח לענין היקש וגם דבגז"ש ל"ש לומר כן ושמחתי מאד. וגם בטו"א בר"ה שם מצאתי שכתב כן. ואולם בטו"א שם בד"ה ב' מד"ת מסופק אי גם בגז"ש אמרינן כן יעו"ש]:
ט') אכן בגוף דברי הצל"ח הנה הכריחו לזה הקושי' שהקשה בהא דקאמר הש"ס בפסחים כ"ח שם ההוא לקובעו חובה בזה"ז הוא דאתי והרי מהראוי לומר אין היקש למחצה כיון דמקשינין מצה לחמץ שוב נקיש ג"כ חמץ למצה. ולענ"ד נראה ליישב קושיתו. ונקדים לבאר ד' הש"ס בחולין י"א דקאמר אתיא משעיר המשתלח דרחמנא אמר ולקח את שני השעירים שיהי' שניהם שוים וליחוש דלמא חד מנייהו טרפה הוא כו' וכ"ת מאי נ"מ מינה הא אין הגורל קובע לעזאזל אלא בראוי לשם יעו"ש. ודברי הש"ס תמוהים מאוד דהרכיב שני דברים הא דשניהם שוים והא דבעינין ראוי לשם וגם הא דקאמר מאי נפקא לן מינה הרי בעצמו אמר דבעינין שיהי' שניהם שוים ואין הבנה לדברים אלו וכבר תמהו בזה ועי' באהל יהושע בסי' נ"ה וכבר תמה בזה המעה"ח הובא בהגהות הגאון מהרצ"ח בחולין שם:
ולענ"ד נראה לבאר דברי הש"ס בדרך פלפול. דהנה עוד הקשו שם דהרי הך שיהי' שניהם שוים הוא רק למצוה ולא לעיכובא וא"כ בא"א גם לכתחלה כשר. אכן קושי' זו נראה ליישב בפשוט דהרי הש"ס ביומא ס"ב שם קאמר מנין אע"פ שאין שניהם שוים כשרין ת"ל שעיר שעיר ריבה. ומעתה אי לא אזלינן בת"ר למ"ל הריבוי דשעיר שעיר דאע"פ שאינם שוים כשרין הרי ממילא נדע דרק לכתחילה דאל"כ שמא חדא מינייהו טרפה וע"כ דאזלינן בתר רוב ואין לחוש לזה ושפיר יש לומר דגם בדיעבד פסול ולהכי צריך קרא שעיר דבדיעבד כשר ומיושב קו' הנ"ל בפשוט. ואולם לענ"ד קשה מאוד הא דקאמר הש"ס שיהי' שניהם שוים ודילמא חד מינייהו טרפה ואינם שוים והרי היכן מצינו זה ומנ"ל דצריך שיהי' שניהם שוים גם בזה והרי בש"ס יומא ס"ב שם קאמר דיש ג' קראי חד למראה וחד לקומה וחד לדמים הרי דצריך לכל אחד קרא מיוחד וא"כ על זה דשניהם שוים בכשרות דאין לנו קרא מיוחד מנ"ל זה ובאמת לא מצינו בש"ס שם רק דמצותן שיהי' שוים במראה וקומה ודמים ולא שיהי' שוים בכשרות וכן הרמב"ם לא הביא זה. ואמנם באמת אין צורך לזה דבל"ז צריך שיהי' שניהם כשרים משום דבעינין שיהי' ראוי לשם והרמב"ם הביא הלימוד דיעמד חי ועכ"פ אין צורך ללמוד מהך דשניהם שוים. אבל על הש"ס דרצה, ללמוד מזה קשה הרי אין לנו קרא ע"ז. ואין לומר דאם הוא טרפה אינו שוה בדמים עם הך דשה. דז"א דהרי אין טריפותו ניכר וא"כ שפיר שוה בדמים ותמה אני על מפורשי הש"ס שלא העירו בזה דהוא לימוד חדש שאין קרא ע"ז ולא נמצא בשום מקום:
ואשר נראה בישוב הדבר. ונקדים ליישב קושית התוס' ביומא ס"ב שם בהא דקאמר הש"ס בשבועות י"ג דר"ש יליף מהך דולקח את שני השעירים לענין כפרה וקאמר לרבי יהודא להכי איתקש שיהי' שוים במראה וקומה ודמים. דמנ"ל לר"ש הך דיהי' שוים במראה וקומה ודמים אם אליבי' נצרך ההיקש לענין כפרה ויעו"ש שפלפלו בהך דאין היקש למחצה. ולענ"ד נראה בישוב קושיתם דר"י ור"ש לשיטתייהו אזלי. דהנה כבר העירו התוס' בהא דקאמר הש"ס דלר"י צריך הקישא למראה קימה ודמים והרי מהראוי לומר אין היקש למחצה יעו"ש, ונראה בשיטתי' דר"י דע"כ שייך לומר אין היקש למחצה רק בדבר שבאמת נוכל להקשותם לכל דבר שפיר יש לומר אין היקש למחצה. אכן בדבר שבאמת חלוקים המה זמ"ז בכמה דברים א"כ אף שהקישה התורה אותם לדבר אחד מ"מ לא שייך לומר אין היקש למחצה דהרי בע"כ אינם שוים לכל דבר וא"כ יש לומר דרק לדבר זה הקישה אותם התורה ולא לשאר דברים:
ונראה להביא ראי' לזה מהא דכתבה תורה תלתא קראי שני להקיש אותם למראה וקומה ודמים והרי נוכל ללמוד כ"ז מחד קרא דכיון שהקישה אותם תורה שוב אין היקש למחצה. וע"כ דבזה ל"ש לומר אין היקש למחצה. כיון דאין דינם שוה בהרבה דברים ואין שים קשר בין שעיר הפנימי לשעיר המשתלח ואחר הגרלה זה פונה לפנים וזה לעזאזל וא"כ ל"ש לומר בה"ג אין היקש למחצה ומשו"ה צריך ג' קראי לכל דבר בפ"ע דבחדא קרא הייתי אומר דרק בדבר אחד צריכים המה להיות שוים ולא בשאר דברים ומשו"ה צריך לכל א' קרא מיוחד. ומיושב קושית התוס' דכיון דצריך הקראי למראה קומה ודמים שוב אין ללמוד מזה לענין כפרה:
ובזה נראה לבאר דברי הש"ס ביומא שם התמיה מאוד לכאורה דקאמר ת"ר יקח שני כו' מת"ל שני שיהי' שניהם שוים כו' עיכובא מנ"ל סד"א שני שני שני כתיב והשתא דרבי רחמנא שעיר שעיר שני שני למ"ל חד למראה וחד לקוחה וחד לדמים יעו"ש. ובאמת תמוה הלא הברייתא קאי על המשנה דצריכים להיות שוים במראה וקומה ודמים משום דכתיב שני שיהי' שניהם שוים ומוכח דמחד קרא ילפינין כולהו וקאמר דאי לאו שעיר שעיר הו"א דשני שני שינה הכתוב לעכב וא"כ בע"כ דמחד קרא נשמע כולהו ואא"כ קאמר דהשתא דריבה קרא שעיר שעיר צריכים הני קראי חד למראה וחד לקומה וחד לדמים. ומעתה כיון דצריך לכ"א קרא מיוחד א"כ שוב אין כאן שינה עליו הכתוב לעכב וא"כ למ"ל הך ריבוי דשעיר שעיר הרי אין לנו שום לימוד לעיכובא ואינו מובן דברי הש"ס. מעיקרא מה קסבר דמחד קרא נשמע כולהו שיהי' שוים בכל דבר ובסוף צריך קראי לכל אחד בפ"ע ולא ראיתי מי שיבאר הדבר:
אכן בדרכנו הנ"ל נראה לבאר דבאמת מהראוי לומר דמחד קרא נשמע לכולהו מכח אין היקש למחצה. וא"כ שפיר יליף הברייתא מקודם מחד קרא שיהי' שניהם שוים בכל דבר וממילא שפיר שייך לומר אין היקש למחצה ושוב הני קראי המה לעכב. אולם לבתר דריבה הקרא שעיר שעיר וא"כ א"א לומר דשינה לעכב בע"כ מוכרחין לומר דבה"ג ל"ש לומר אין היקש למחצה כסברתו הנ"ל, ומזה גופא דכתבה תורה קראי לכל הני ביחוד נשמע סברא זאת דבה"ג ל"ש לומר אין היקש למחצה ומבואר דברי הש"ס הנ"ל:
ואולם עדיין יש לומר דאין הוכחה מזה דהא דכתבה התורה ג"פ שני לאו משום דבה"ג יש היקש למחצה ורק דהנה כבר נודע מ"ש הלח"מ בפ"ד מה' יבום וחליצה דתרי פסולי לכתחלה אם נצטרפו יחד פסול אף בדיעבד וא"כ לפ"ז נמצא דאם השני שעירים אינם שוים לא במראה ולא בקומה פסול גם בדיעבד דנהי דריבה קרא דשעיר דבדיעבד כשר הוא רק בחד פסול אבל בהצטרפות שני פסולים בזה לא גילה קרא ופסול בדיעבד וכן אם אינם שוים במראה ודמים או בקומה ודמים כיון דעכ"פ הוה ב' פסולי לכתחילה. ואולם כ"ז אם כל אחד נלמד מקרא מיוחד שפיר כ"א נקרא פסול בפ"ע ובהצטרפות ב' פסיל בדיעבד. ואולם אם כולם נלמדים מחד קרא דבעינין שניהם שוים ובתורת אין היקש למחצה נלמד דצריכים להיות שוים בכל הדברים א"כ כולם רק כחדא נחשבו דצריכים להיות שוים ואינם שוים ולהכי כתבה התורה כ"א בקרא בפ"ע בכדי שיהי' בהצטרפות שני פסולים בדיעבד ג"כ פסיל ושוב שפיר אין הוכחה מזה דבה"ג יש היקש למחצה ומהראוי לומר בכל גווני אין היקש למחצה:
ואולם גוף הדבר אי בב' פסולי לכתחילה פסול גם בדיעבד כ' אחי מו"ר הגאון בספרו אהל יהושע בסי' נ"ה אות ד' דהדבר תלוי במחלוקת דלמ"ד טומאה הותרה בצבור אין לנו ראי' דפסול בה"ג ורק למ"ד טומאה דחוי' בצבור יש ראי' דבב' פסולי לכתחילה פסיל גם בדיעבד יעו"ש בדבריו כי נעמו, ומעתה לפ"ז נמצא דלשיטת ר"ש דסובר ביומא דף ו' דטומאה דחוי' בצבור ואליבי' ג"כ ב' פסולי לכתחילה פסולים בדיעבד אין הוכחה דבה"ג יש היקש למחצה ומש"ה מהראוי לומר אליבי' גם בה"ג אין היקש למחצה אכן לר"י דסובר שם טומאה הותרה בצבור וגם ב' פסולי לכתחילה כשרים בדיעבד מוכח מדכתבה תורה ג' קראי דבה"ג יש היקש למחצה. ומעתה מיושב קושית התוס' ביומא הנ"ל דלשיטת ר"י דס"ל בזה יש היקש למחצה שפיר קאמר הש"ס דצריך הקראי למראה קומה ודמים. אכן ר"ש לשיטתי' דגם בה"ג אין היקש למחצה שפיר נלמדו תרווייהו משום דאין היקש למחצה ולשיטתייהו אזלי בזה ודוק בזה:
ומעתה נשובה לסוגי' דחולין. הנה גם לענין אי בעינין שיהי' שניהם שוים גם בכשרות הדבר תלוי בזה דלשיטת ר"ש דבזה ג"כ אין היקש למחצה א"כ נשמע מזה ג"כ דיהי' שוים גם בזה דאין היקש למחצה, אכן לר"י בעינין שיהי' שוים רק בהני ג' ולא יותר דאין לנו לימוד כיון דבזה ל"ש לומר אין היקש למחצה, והנה כבר תמהו בהא דקאמר הש"ס וכ"ת מאי נ"מ בזה הרי אין הגורל קובע לעזאזל אא"כ ראוי לשם כנ"ל, והרי למ"ד אין הגרלה מעכבא וא"כ הוה רק מצוה לכתחילה וא"כ בה"ג דלא אפשר אינו מעכב גם לכתחילה ומאי הוכחה יש מזה ועי' באהל יהושע שם מזה. ומעתה יבואר דברי הש"ס בחולין הנ"ל דשפיר קאמר הא בעינין שניהם שוים והיינו דלשיטת ר"ש דבה"ג ג"כ אין היקש למחצה א"כ נלמד גם בזה דיהי' שניהם כשרים ולזה קאמר וכ"ת מאי נ"מ בזה והיינו דעדיין יוקשה לשיטת ר"י דבעינין שוים רק במראה וקומה ודמים ואין לנו לימוד שיהי' שוים בכשרות וא"כ שפיר יש לומר דמשתלח כשר גם בטרפה ול"א בת"ר. וקאמר והא אין הגורל קובע לעזאזל אא"כ הוא ראוי לשם ואם תשיב דזה אינו מעכב הרי זהו רק בשיטתי' דר"ש ביומא ס"ג ואליבי' הרי מוכח מהוכחה דלעיל דאליבי' בעינין שוים גם בהכשר ועיקר הקושי' דמאי נ"מ הוא רק אליבא דר"י ור"י הרי סובר במשנה יומא ס"ב שם דהגרלה מעכבא גם בדיעבד וא"כ ממ"נ מוכח בין לר"י ובין לר"ש ולזה הביא הש"ס ב' הוכחות דהוכחה ראשונה אליבא דרש"י והוכחה שני' אליבא דר"י ומוכח לכל השיטות דאזלינין בת"ר ומבואר הסוגי' הנ"ל בישוב כל הדקדוקים שהעירו בזה דו"ק כי קצרתי.
ומעתה מיושב קושית הצל"ח הנ"ל כיון דשם קאי הש"ס בשיטתי' דר"י שפיר קאמר הש"ס האי לקובעו חובה בזה"ז הוא דאתי ול"ש לומר אין היקש למחצה כיון דחמץ ומצה המה חלוקים בדינייהו מהיפוך להיפוך בה"ג לשיטתי' דר"י יש היקש למחצה. ואולם עפ"ז קשה בהא דקאמר הש"ס ור"ש לקובעו חובה בזה"ז מנ"ל. והרי לר"ש לשיטתי' גם בה"ג שייך בזה אין היקש למחצה והרבה יש להאריך בזה ואקצר. שוב נזכרתי שגוף הדבר שחידשתי דאם אינו שוה בכל דבר ל"ש לומר אין היקש למחצה כיון שע"כ בדבר אחד המה חלוקים. הנה הסברא מבוארת בתוס' ורא"ש בנדרים דף ו' ע"ב בהא דקאמר או דילמא כי איתקוש לבל תאחר הוא דאיתקוש שכתבו דל"ש אין היקש למחצה משום דכמה דברים כתובים בפסוק זה שחלוקים בכמה ענינים וע"כ דהוקשו רק לענין בל תאחר יעו"ש. וה"ה בנ"ד הוא כן ושמחתי. אולם מתוס' זבחים ס"ט ע"ב ד"ה וכי שכתבו גבי עוף ובהמה אין היקש למחצה מוכח קצת שלא כדברינו דהרי עוף ובהמה אין דינם שוה בכמה ענינים ובפרט בשחיטה ומוכח דגם בה"ג שייך אין היקש למחצה ויש לעיין הרבה בכלל הזה ואכמ"ל: