גבעת הלבונה· רבי נפתלי הירץ בומבאך
סימן א
בעזה"י ג' שלח תרפ"ג פה"ק מאגרוב יצ"ו, כבוד יד"נ הרב האברך יקר הערך הגדול בתורה חריף ובקי חסיד וירא ה' היחסן כש"ת מו"ה
יהושיע העשיל פרענקיל שליט"א מק'
גארליץ יצ"ו.
אחדשתה"ט כמשפט. לנכון קבלתי מכתבו הנעים והנני לתשובתו:
א) העיר מעכ"ת ע"ד הפרמ"ג באו"ח סי' ד' במ"ז סקט"ו שהעלה דבמצוה שאינה הכרחית כ"ע מודים דא"צ כונה ולהכי בשחיטה וטבילת נדה ונט"י ל"ב כוונה דלא ליכול ולא לשחוט. והעיר מעכ"ת מדברי תלמידי הרבינו יונה בריש ברכות גבי פתח אדעתא דחמרא שכתבו שם לענין כונה בברכת הנהנין דתליא בזה אי מצות צריכות כונה בכל התורה והרי גם בזה לא ליתהני ולא ליבריך עכ"ק מעכ"ת:
הנה לכאורה הדבר באמת פליאה גדולה על הפרמ"ג ובפרט דתר"י שם הביאו הדבר בשם רבינו האי גאון ועוד גדולי הקדמונים שפלפלו בזה לענין מצ"כ וכ"ז יורה לכאורה להיפוך מדברי הפרמ"ג. והנה לכאורה רציתי לומר דהפרמ"ג יפרש הך דפתח בדחמרא ביין של קידוש והבדלה דהברכה וההנאה הכרחיים המה כמו דקיי"ל דבברכות הנהנין של קידוש והבדלה יכול אחר להוציאו אע"פ שאין רצון המברך לשתות יעו"ש באו"ח סי' קס"ז ס"כ וא"כ בה"ג שפיר צריך כונה. וידוקדק לפ"ז הלשון בגמרא שם הי' נקוט כסא דשיכרא או כסא דחמרא בידי'. משום דמיירי בקידוש והבדלה שצריך לאחוז הכוס בידו. אבל היותר נראה דהנה כבר הקשה הב"י באו"ח סי' תקפ"ט על דברי תר"י שם שכתבו בטעם הדבר דבכאן צריך כונה משום דאין בזה שום מעשה ורק אמירה בעלמא ולכ"ע צריך כונה. דהרי הש"ס בר"ה כ"ח הקשה מהי' קורא בתורה והרי בזה דרק אמירה בעלמא הוא לכ"ע בעי כונה. ולכן נראה דבאמת חדא מתורצת בחבירתה דבאמת במצוה ממש אם בעי כוונה אין חילוק בין מעשה לאמירה ואם באמירה בעי כוונה גם במעשה בעי כונה, ואולם בברכת הנהנין דבזה באמת אין המצוה הכרחית ובה"ג במעשה לכ"ע א"צ כונה ורק באמירה בעלמא אף בה"ג בעי כונה כן הי' נראה, לענ"ד. ואולם מלשון תר"י שם נראה דס"ל דזה הוה כמו כל מצות שבתורה ותליא בזה אי מצות צ"כ ועדיין יוקשה על דברי הפרמ"ג משטחות לשונו של תר"י שם דנהי דבגוף הדבר נוכל לתרץ כנ"ל אבל מלשונו שם לא משמע כן:
ב) ולכן נראה. דהנה לכאורה יש להעיר עוד ע"ד הפרמ"ג שפלפל בענין נט"י לתפלה דזה מצוה הכרחיית כיון שמחויב להתפלל. והרי לכאורה גם בזה אם ניעור כל הלילה א"צ ליטול ידיו לדעת הרבה פוסקים ונהי דאנן קיי"ל נוטל בלא ברכה זהו רק מצד חומרא. וא"כ גם נטילה זו אינה הכרחיית דהרי הי' ביכלתו להיות ניעור בלילה ולא יצטרך נטילת ידים. אשר ע"כ מוכרחין לומר בדעת הפרמ"ג דסובר כיון דעכ"פ כעת שכבר הי' ישן חייב ליטול ידיו א"כ שוב הוה הנטילה מצוה הכרחית ואינה דומה לשחיטה וטבילה ונט"י לאכילה שאינה הכרחיית כלל:
ומעתה נראה עפ"מ שנראה לבאר דברי התוס' בפסחים ד"ז ע"ב בד"ה לא סגי דלאו איהו מהיל שכתבו שהמל את הגרים מברך למול את הגרים שהמברך חייב למול כמו האב המל יעו"ש:
ולכאורה דבריהם צ"ב דהרי הש"ס קאמר לא סגי דלאו איהו מהיל מבואר מלשון הש"ס דכיון שאין המצוה מוטלת עליו ביחיד שוב ל"ש למול והאמנם דרש"י פירש שם והרי על האב מוטל ומשמע דרק בזה דאדרבה המצוה מוטלת על האב ולא עליו ל"ש למול אמנם במקום שאין על שום אדם יתרון על חבירו וכולם נצטוו בזה בשוה בזה שייך לומר למול. והתוס' באמת כתבו זה בתר שהביאו פירוש רש"י הנ"ל ועכ"ז בלשון הש"ס מבואר דעיקר הכונה משום דאין זו מצוה המוטלת רק עליו בפרטית ונהי דרש"י פירש דהרי על האב מוטל הוא רק לאלומי הקושיי' ומנ"ל להוציא מזה דין חדש דהיכא שכולם נצטוו בשוה יכול לומר למול במקום דמלשון הש"ס משמע בהיפוך דקאמר לא סגי דלאו איהו מהיל והדבר צריך ביאור להמעיין בלשון הש"ס:
ונראה בכונת דברי התוס'. דהנה לכאורה צריכים להבין מה דקאמר הש"ס לא סגי דלאו איהו מהיל והרי נהי דבאמת קודם שבירך אין זו מצוה המוטלת עליו. אבל כיון שבירך ואמר אקב"ו שוב מחויב הוא לגמור הברכה ולמול בכדי שלא יעבור בלאו דלא תשא ונהי דהתוס' בר"ה ל"ג ובכ"ד פלפלו בזה אי הוה דאורייתא או לא מ"מ עכ"פ אסור מדרבנן וא"כ כיון שהתחיל הברכה שוב מחויב הוא בדבר יותר מאיש אחר ושפיר לא סגי דלאו איהו מהיל ויוכל לברך למול. ולתרץ זה פירש רש"י דהרי על האב מוטלת המצוה וא"כ מה לו להאב בברכה שבירך הוא זה אינו מגרע כח האב ופוטרו מהמצוה ואם יבאו לפנינו לדין בודאי נאמר להם דהחובה על האב והוא מצוה למול את בנו אף שבירך השני ומשו"ה שפיר קאמר הש"ס לא סגי דלאו איהו מהיל:
אמנם לפ"ז יוקשה בהא דקאמר הש"ס בפסחים שם גבי שחיטה לא סגי דלאו איהו שחיט והרי בשחיטה שוב יוקשה כנ"ל כיון שבירך ואמר אקב"ו שוב מחויב הוא לגמור הברכה ולשחוט ואם יבאו לפנינו לשאול נאמר שהמברך מחויב לגמור ולשחוט בכדי שלא יעבור בלאו דלא תשא וא"כ שפיר ראוי לומר לשחוט כיון שכעת מחויב הוא לשחוט ולגמור הברכה דבזה ל"ש לומר דעל האב מוטל. אמנם הדבר נכון לפמ"ש הטו"ז ביו"ד סי' א' סקי"ז ולחלק יצא דברכה שהיא באה על גוף המצוה בזה העושה צריך לברך. אכן בשחיטה דהברכה אינה על השחיטה עצמה רק שבח להשי"ת שאסר לנו אכילת בשר בלא שחיטה בזה שפיר יוכל לשחוט ע"י שיברך אחר ויוצא בברכת חבירו יעו"ש. וא"כ כיון דבשחיטה אף לאחר שבירך הוא יכול אחר לשחוט שפיר קאמר הש"ס לא סגי דלאו איהו שחיט. ומעתה לפ"ז כ"ז בשחיטה. אכן במצות מילה שהברכה היא על גוף המצוה ושפיר בזה ל"ש לומר שהאחד ימול והאחר יברך וא"כ כיון שהוא בירך שוב עליו מוטלת המצוה עכ"פ בגר שאין יתרון לשום איש עליו רק כולם שוים וכיון שהוא התחיל לברך שוב מחויב הוא לגמור הברכה והמצוה ושפיר שייך לומר למול כמו באב המל כיון דבעת שעומד המברך בתיבת למול אז כבר המצוה חיובית עליו דוקא. וזהו הכוונה בדברי התוס' שהמברך חייב למול והיינו דלאחר שבירך שוב המצוה מוטלת עליו וחובה עליו לברך על המוגמר לגמור ברכתו בתיבת למול וממילא שפיר שייך בזה לשון למול וזהו לענ"ד כונת דברי התוס' והבן:
ג) ועתה נשובה לדברי הפרמ"ג שהביא מעכ"ת. והנה לכאורה בגוף הדבר שטרח למצוא טעם על הא דטבילה ושחיטה דא"צ כונה למ"ד מצות צ"כ. יש לתמוה דהרי הדבר מפורש בדברי גדול הקדמונים הרמב"ן ז"ל הובאו דבריו בחידושי הר"ן בחולין ל"א שכתב דהא דפליגי רב ורבי יוחנן בנדה שנאנסה וטבלה אי טהורה לביתה אין הדבר תלוי בענין מצות צריכות כונה דאלו הדברים טבילה ושחיטה המה רק מכשירי מצוה וסובר רב דבזה לכ"ע ל"ב כונה יעו"ש. וה"ה בנט"י ג"כ שייך טעם זה ולמ"ל להפרמ"ג לבקש טעמים אחרים בזה:
והי' נראה לומר בדעת רבינו הפרמ"ג דלא סגי לי' בדברי הרמב"ן דס"ל דאף דהוה מכשירי מצוה מ"מ עפמ"ש הנימוק"י בב"מ דל"ב בשם הרנב"ר דמכשירי מצוה וא"א בלעדה הוה בעידנא ודוחה ל"ת. הרי מבואר דדבר שהוא מכשירי מצוה ואותה מצוה א"א לעשות בלעדי הכשר הזה מיקרי בשעת ההכשר כאילו נעשה גוף הדבר, והדבר מפורש בש"ס כתובות ל"א התם א"א להנחה בלא עקירה הכא אפשר לאכילה בלא הגבהה. והסברת הדבר עפי"ד הרנב"ר הנ"ל וא"כ כיון דא"א להנחה בלא עקירה הוה כאילו כל הדבר נעשית בשעת העקירה, וכ"כ התו"י שם, ומעתה כיון דא"א לקיים מצות עונה בלא הטבילה מקודם א"כ נקראת המצוה על ההכשר דהיא טבילה ואף דבשחיטה יש לומר דממ"נ הרי האכילה איננה מצוה והאיך נאמר דההכשר לזה הוא מצוה. אמנם בטבילה דהיא מכשירי מצוה וא"א בלעדה שוב הוה כמצוה בעצמה ועדיין יש לומר דבעי כונה כמצוה עצמה:
ובאמת יש לומר דזהו טעמו של הג"א בר"ה כ"ח שהוכיח מהך דרב דנדה שנאנסה וטבלה דמצאצ"כ יעו"ש, וקשה לכאורה הרי שם רק הכשר מצוה וכדברי הרמב"ן, ולהנ"ל יש לומר דס"ל דזה מצוה בעצמה, וא"כ שפיר קשיא לי' להפרמ"ג. ולא ניחא לי' בתירוץ הג"א דרב ס"ל אצ"כ דהרי אנן קיי"ל מצ"כ וס"ל כהך דרב. ולזה תירץ דשם אין המצוה הכרחית והיינו דאף אחר שנעשה ההכשר אינו מחויב לקיים המצוה ואף דזה מחויב הוא בעונה וליל טבילה היא ג"כ בכלל עונה מ"מ הרי יוכל להיות שתמחול לו העונה וכדומה ועכ"פ כיון שגם אחר הטבילה אין המצוה הכרחית. וא"כ ממ"נ איזה דבר תצטרך כונה אם הטבילה או השחיטה המה אינם גוף המצוה ורק דתרצה להצריכו כונה על שם המעשה שאח"כ הרי אין המעשה אח"כ הכרחית גם אחרי ההכשר וא"צ כונה וכן בנט"י לאכילה אף אם נטל ידו ובירך ענט"י אינו מחויב לאכול ויוכל למשוך ידו מזה ואינו עובר על ברכה שא"צ וכמ"ש הריטב"א בחולין ק"ו יעו"ש, וא"כ א"צ כונה כיון שהוא רק הכשר על דבר שאינו מוכרח אח"כ. והן עתה כ"ז רק בשחיטה וטבילה ונטילה, אכן בברכת הנהנין אם התחיל לברך שוב מחויב הוא לגמור הברכה ולאכול דאל"כ עובר על ברכה לבטלה וכנ"ל. וא"כ בשעה שמברך שוב הוה דבר הכרחי נהי דהי' ביכלתו שלא לברך קודם. אבל כיון שכבר התחיל לברך שוב אין הדבר בידו ושוב הוה כעין מגו דלמפרע דל"א כיון דעכ"פ כעת אין לו מגו ועצה לעשות אחרת ושוב הדבר הכרח לו ושפיר צריך כונה ומיושב הערת מעכ"ת ע"ד הפרמ"ג ודוק בזה:
ד) ובעומדי בזה ראיתי להגאון בחת"ס חאה"ע ח"ב סי' צדיק האריך בהא דנחלקו ר"י ור"ל בחליצה מוטעת וכתב לתרץ הקושי' בהא דקיי"ל כר"י דחלוץ לה והרי לענין כונת המצוה מועיל התנאי וכיון שאינה נותנת מהראוי שלא יהי' חליצה. וכתב לתרץ עפ"מ שהעלה ליישב קושית הג"א הנ"ל בהא דסובר רב דנדה שנאנסה וטבלה טהורה לביתה והרי מצ"כ. דהוא רק הכשר מצוה ונהי דאין לה שכר המצוה מ"מ המעשה נעשית כדינו וה"ה בחליצה ג"כ כן הוא רק הכשר מצוה להתירה לשוק ונהי דבאינו מכוין אינו מקיים המצוה מ"מ המעשה נעשית כדינו ומותרת לשוק יעו"ש:
והנה בגוף הדבר שביאר דבנדה הטבילה רק הכשר מצוה תמהני שלא הביא דברי הר"ן הנ"ל בשם הרמב"ן שקרובים דבריו שם לדברי הרמב"ן. רק בדברי הרמב"ן יש לפרש מה שכתב דלמר מכשירין קולי ממצות דהיינו דמכשירין גם לכתחלה א"צ כונה. אולם יש לפרש ג"כ כדברי החת"ס דנהי דלא קיים המצוה מ"מ ההכשר נעשה. ויתורץ בזה מה שיש להקשות על דברי הרמב"ן שכתב דמשו"ה לרב טהורה משום דטבילה אינה מצוה ורק הכשר מצוה. והרי בשבת קכ"א וביומא נחלקו ר"י ורבנן אי טבילה בזמנה מצוה וגם רב קאי שם ביומא לחד פירושא בהך שיטתא דטבילה בזמנה מצוה ועיין בתוס' בשבת שם מזה אי רב סובר כר"י, וא"כ לפ"ז הטבילה בעצמה מצוה הוא לבד ההכשר שאח"כ וליבעי כונה לדברי הרמב"ן. אכן לדברי החת"ס הנ"ל מ ושב דנהי דבעי כונה אבל גם אם לא כוון נהי דידי מצוה לא יצא עכ"פ ההכשר נעשה ומשו"ה טהורה. ועכ"פ חידוש שלא הביא דברי הרמב"ן. אכן לענ"ד דבריו אלו תמוהים דהרי עכ"פ לפי דבריו לא קיים המצוה ורק אעפ"כ החליצה כשרה והותרה לשוק וא"כ כ"ז רק לענין דיעבד אבל מה יענה להך מעשה המובא בש"ס יבמות שם גבי אביי ור"פ שחלצו לכתחלה והרי עכ"פ כיון שאינו מקיים המצוה א"כ האיך יעצוהו לכתחילה לבטל מ"ע והרי לאחר החליצה הוא מעוות שלא יוכל לתקון דא"א לומר שיחלוץ עוד הפעם לשם מצוה כיון שכבר הותרה לשוק אין כאן מצות חליצה כלל וא"כ האיך יעצוהו לכתחילה לבטל מ"ע והרי כבר כתבו התוס' בסוכה מ"ב להוכיח מר"ה כ"ח דאביי סובר מצ"כ וא"כ אליבי' לא קיים המצוה בחליצה על תנאי ומבטל מ"ע. והנה זה יש לתרץ דסובר כמו שכתבו התוס' שם בחד צד דאביי ס"ל מצאצ"כ:
אולם מה שתמוהים דבריו לענ"ד דהרי כ"ז יועיל רק לתרץ אהא דקיי"ל כר"י בהך דחליצה מוטעת משום דאנן קיי"ל כרב דטהורה לביתה אבל מה יענה על רבי יוחנן גופי' דהוא סובר בחולין שם דאסורה לביתה הרי דאליבי' הכונה מעכבת בעצם הדבר ובלא כונה אינה ניתרת ומדוע סובר בחליצה דכשרה בע"מ ויוקשה דידי' אדידי'. ואין לומר דרק בטבילה סובר ר"י כן דסובר כריבר"י דנשמע מוכבס ולא בשאר דוכתי. ז"א דהרי מוכח בש"ס שם דמזה ילפינן בשאר דוכתי דאל"כ מה הוצרך לומר דמשו"ה מודה ר"י בשחיטה משום דגלי קרא בקדשים והרי בל"ז יש לומר דרק בטבילה דגלי קרא ובע"כ כיון דהך וכבס במצורע מיירי ומ"מ ילפינן מיני' לנדה ה"ה דילפינן מיני' לכל התורה כולה, ואין לומר דאדרבה נילוף משחיטה. ז"א דלקולא ולחומרא לחומרא מקשינן וא"כ יוקשה דר"י אדר"י לדברי החת"ס:
ה) עוד כתב שם החת"ס בתשובה הנ"ל לבאר מחלוקת ר"י ור"ל בהך דחליצה מוטעת דר"ל לשיטתו דסובר בפרק ע"פ מצות צריכות כונה אפי' באכילת מצה א"כ בתנאי דע"מ אם אינה נותנת הוה בלא כונה ופסולה ומשו"ה מוקים לה בכך אתה כונסה דשפיר הוה כונת מצוה אע"פ שאין זה כונת קנין ורבי יוחנן סובר כפי הדין בזה דבדבר שיש בו הנאה ל"ב כונה וחליצה דמיא לביאה ושפיר מוקי לה בכה"ג יעו"ש במתק דבריו:
והנה מ"ש דר"ל סובר מצ"כ אפי' באכילת מצה הוא שלא בדקדוק דלא מצינו לר"ל שיסבור כן בפסחים גבי מצה אולם מצינו בפסחים קי"ד דסובר ר"ל גבי מרור דמצ"כ. ומזה אין ראי' למצה דהרי כבר נסתפק הפרמ"ג בפתיחה כוללת לאו"ח ח"ג אות ה' בהא דקיי"ל במצה דל"ב כונה וכתבו הפוסקים הטעם משום דנהנה האיך הדין במרור דהוא מר ולא הוי הנאה כלל אי גם בזה ל"ב כונה משום דנהנה או דזה לא נקרא הנאה יעו"ש שנשאר בספק ומה דמספק"ל להפרמ"ג מיפשט פשיטא לי' להרב פני יהושע בר"ה כ"ח דבמרור בעי כונה אף להסוברים דבמצה ל"ב כונה משום דבמרור אין לו הנאה יעו"ש. וא"כ אין ראי' ממרור למצה ואנה מצא החת"ס דר"ל סובר גם במצוה שיש בה הנאת הגוף דבעי כונה והרי ממרור אין ראי'. ולכאורה יש להביא ראי' בהיפוך דבמצוה שיש בה הנאה סובר ר"ל דל"ב כונה. דהרי כבר הקשה הטורי אבן ז"ל בר"ה כ"ת שם בהא דסובר ר"ל בפסחים קי"ד דמצ"כ והרי ר"ל בעצמו קאמר בנזיר כ"ג ובהוריות ד"י בהא דאמר צדיקים ילכו בם משל לשני בנ"א שצלו פסחיהם אחד אכלו לשם מצה ואחד אכלו לשם אכילה גסה אמר לי' ר"ל רשע קרית לי' ניהו דלא עביד מצוה מן המובחר פסח מיהו קעביד והרי לשיטת ר"ל דמצ"כ שפיר לא קיים המצוה יעו"ש שהקושי' עצומה. אכן לדברי הפ"י הנ"ל מיושב לנכון דבאמת באכילת פסח דנהנה ל"ב כונה ורק במרור סובר ר"ל דצריך כונה דבזה לא נהנה משא"כ בפסח ומיושב קושית הטו"א וראי' גדולה מכאן לדברי הפ"י הנ"ל:
ובזה אמרתי להדר פני זקן דו"ז הגאון יעב"ץ ז"ל בהגהותיו הנדפסים בש"ס ווילנא בנזיר כ"ג כתב שם לפרש דברי הש"ס בשני בנ"א שצלו פסחיהם דלא כוון לשם מצוה ור"ל השיב לו פסח מיהו קא עביד והיינו דמה בכך הרי קיי"ל מצאצ"כ יעו"ש בדבריו. ועפ"י דרכו יש לפרש מחלוקת ר"י ור"ל דפליגי בזה אי הוה רשע דלשיטתייהו אזלו בזה לפ"מ דמבואר בירושלמי פסחים פ"י ה"ג דפליגי ר"י ור"ל וסובר ר"י דצריך לאכול מרור בפעם ב' משום דמצ"כ ור"ל סובר דא"צ משום דאצ"כ יעו"ש בפירוש הק"ע. וא"כ ר"י לשיטתו דמצ"כ וא"כ לא קיים מצות אכילה ור"ל לשיטתו דא"צ כונה ושפיר קאמר פסח מיהו קעביד משום דא"צ כונה. ומה דקאמר ניהו דלא עביד מצוה מן המובחר אע"ג דא"צ כונה. יש לפרש עפ"י דברי הר"ן בפרק ערבי פסחים בשם רבינו האי דאע"ג דמצאצ"כ יהא אדם רגיל לכוין יעו"ש כן יש לפרש ע"פ דרכו. אולם באמת מאוד תמוהים דבריו דהאיך אפשר לפרושי דברי ר"ל בש"ס דידן משום דקיי"ל מצאצ"כ והרי בפירוש אמר ר"ל בש"ס דידן בפסחים קי"ד זאת אומרת מצ"כ בהיפך מדברי הירושלמי בשיטת ר"ל והאיך נוכל לפרושי כן דברי ר"ל המובאים בש"ס דידן והדבר תימה גדולה על היעב"ץ אכן להנ"ל דבריו נכונים דהרי בל"ז צ"ב מה שכתב דקיי"ל אצ"כ והרי אנן קיי"ל מצ"כ. ונראה דכונתו ע"פ הנ"ל דבאמת במצה קיי"ל באו"ח תע"ה דל"ב כונה משום דנהנה וה"ה בפסח וזהו כונתו דמצות אצ"כ היינו מצות שהמה באכילה. וא"כ זה רק בפסח ומצה ולא במרור וצדקו דברי היעב"ץ. וא"כ מוכח שלא כדברי החת"ס. ורק דבמצה באמת גבי לר"ל ל"ב כונה וה"ה ביבום ותמוהים דבריו שכתב דר"ל סובר דגם במצה בעינן כונה:
ו) אמנם באמת אין מזה ראי' להיפוך מדעת החת"ס. דהנה גוף קושית הטו"א הנ"ל לכאורה תמוהים דבריו ונעלמו מאתו דברי התוס' פסחים ק"ז שהקשו אהא דאמר ר"ל פסח מיהו קא עביד והרי זה אכילה גסה ולא שמה אכילה כמו דמצינו דר"ל פוטר ביוה"כ באכילה גסה וכן הקשו בנזיר שם וכתבו שם בפסחים לתרץ דאין לו לקרותו רשע כיון שקיים מצות פסח אע"פ שלא קיים מצות אכילה דאכילת פסחים לא מעכבא יעו"ש. וא"כ לק"מ קושית הטו"א הנ"ל דהרי באמת מצות אכילה לא קיים ואחרי שתמהתי בזה מצאתי שקדמני בזה הגאון מוהרצ"ח מזאלקווא בהגהותיו לנזיר כ"ג העיר שם על הטו"א בזה. אכן לענ"ד נראה בדעת הטו"א ובאמת תירוצם של התוס' הנ"ל בפסחים תמוה מאוד דתירוצם יתכן רק על דברי הש"ס בנזיר שם דנאמר בלשון פסח מיהו קעביד שפיר יש לפרש כדבריהם אולם מה יענו ביום שידובר בנו סוגי' דהוריות דף י' דשם מבואר בלשון הזה פסח מי לא קאכיל הרי דסובר ר"ל דקיים מצות אכילה ג"כ ובזה שוב יוקשה קושית התוס' וקושית הטו"א וזה פליאה עצומה על דברי התוס'. ובזה יוקשה ג"כ על התוס' בב"ק ק"ו שכתבו שם לתרץ קושי' הנ"ל וז"ל דהתם לא קאמר דיצא אלא דלא מיקרי רשע עכ"ל, ולכאורה דבריהם תמוהים דהרי בפירוש קאמר הש"ס ניהו דלא עביד מצוה מן המובחר פסח מיהו קעביד מבואר מזה דיצא ואין שום פירוש לדבריהם. ובע"כ צ"ל דד"ת עני' במקום זה ועשירה במק"א וגם בכאן כונת דבריהם כמו שכתבו בפסחים דלא קאמר דיצא מצות אכילה ורק דמצות פסח יצא וכנ"ל ועדיין יוקשה מה יענו בהך דהוריות ותמה אני על מפרשי הש"ס הפ"י והצל"ח שלא העירו בזה. וכמו כן ראיתי להגאון בעל אורח מישור בנזיר שם כתב כן מדעתא דנפשי' לתרץ קושית התוס' והאריך בזה בדקדוק לשון הש"ס מיהו קא עביד ולא קאמר מיהו קא אכיל יעו"ש. ואנכי אתמה לנפש אדם גדול כמוהו מלבד דנעלמו מאתו דברי התוס' בפסחים וב"ק שתירצו כן הך קושי', מלבד זה האיך לא ראה דברי הש"ס בהוריות הנ"ל דמבואר בהיפוך מדבריו. ועכ"פ שוב צדקו דברי הטו"א בקושייתו דיוקשה עכ"פ על לשון הש"ס בהוריות הנ"ל. אבל ראה זה מצאתי דבר חדש בתו"י הנדפס בש"ס ווילנא ביבמות דף מ' שכתבו לתקן קושיות התוס' הנ"ל וז"ל עוד יש לומר דשאני אכילת פסחים דלא מעכבא דהא לא ממעטינן מקרא דלפי אכלו כי אם חולה וזקן שאינו ראוי כלל לאכילה אבל אפילו אכילה גסה גמורה מותרת דפסח מיהו קא עביד אבל בכל מקום אכילה גסה לא שמה אכילה ואין חילוק באכילה גסה עכ"ל. עינינו הרואות דברים חדשים יוצאים מפי רבותינו הקדמונים דבפסח אכילה גסה שמה אכילה, דזה ברור דאין לפרש בכונתם דאכילת פסחים לא מעכבא ועכ"פ קיים מצות הקרבה כדברי התוס' בפסחים הנ"ל. דאם כן למה להו להאריך ולהביא הך דלא ממעטינין כ"א זקן וחולה שא"י לאכול כלל ורק הי' להם לומר בפשוט דלא מעכב לקיים עכ"פ מצות הקרבה אע"ג דלא קיים מצות אכילה כמו"ש התוס' בפסחים. ועוד דהרי כתבו בפי' אבל אפילו אכילה גסה גמורה מותרת בפסח. ולד' התוס' פסחים באמת אסור אכילה גסה בפסח דמבטל המ"ע דאכילת הפסח ורק יוצא ידי הקרבה כאילו לא אכל כלל אבל התו"י הרי כתבו דאכילה גסה מותרת בפסח. ולכן מבואר בע"כ דס"ל דגם מצות אכילה מקיים בזה והביאו ראי' מדממעט קרא זקן וחולה שא"י לאכול כלל ולא ממעטינן גם מי שכבר אכל קודם שחיטת הפסח הרבה מאוד עד שאנו יודעים שלא יהי' תאב לאכול כל הלילה ויהי' אכילה גסה אצלו שאין שוחטין עבורו ובע"כ דבאמת אם אך יכול לאכול אף אכילה גסה הוה אכילה בזה. וטעם הדבר הואיל ואכילת פסחים לא מעכבא ואין האכילה עקרית במצות ק"פ משו"ה גם באכילה גסה יוצא ורק במקום שהאכילה הוא מצוה עקרית בזה ל"ש אכילה אבל בפסח שהתורה עשאה שירי מצוה גם אכילה גסה שמה אכילה דבזה לא הקפידה תורה האיך תהי' האכילה ואם אך אוכל מקיים מצות אכילה ג"כ וז"ב בכונת דבריהם:
ונראה להביא דוגמא לדבריהם מהא דס"ל לר"ש במשנה זבחים י"ג שכשר הקרבן בהולכה של"ש משום דהוה עבודה דיכול לבטלה, ואף לרבנן דפליגי עליו מ"מ קאמר בש"ס זבחים ד' דבעי קרא מיוחד לזה ולא נלמד משאר עבודות משום דאפשר לבטלה הרי דאף דבכל העבודות בעינין לשמה מ"מ בעבודה זו שאפשר לבטלה אין ללמוד משאר עבודות וכמו כן סוברים החו"י לענין אכילה גסה דלא נלמד בפסח משאר מצות וכמו דקאמר הש"ס בזבחים י"ג שם יצאו שפיכת שירים והקטרת אימרים שאין מעכבין את הכפרה ולא פסול בזה של"ש לכ"ע וה"ה בפסח באכילה לענין אכילה גסה. וכמו כן נראה לענין מצ"כ דאף אם נאמר מצ"כ זהו רק במצוה שהוא עקרית בפני עצמה וא"א לבטלה אבל באכילת פסחים דלא מעכבא והוא רק שירי מצות הקרבה א"צ כונה והדבר דומה לדברי הפרמ"ג הנ"ל באות א' דבמצוה שאינה הכרחית לכ"ע א"צ כונה וה"ה בנ"ד. ונראה להביא ראי' לזה משיטת הרמב"ם ז"ל בפ"ד מה' מעשי הקרבנות שפוסק דהא דמבואר במשנה זבחים מ"ו לשם ששה דברים הזבח נזבח הוא רק בד' עבודות אבל בהקטרה ל"ב כלל לשמה אף לכתחילה וכמו"ש הלח"מ והמל"מ שם משום דהקטרה לא מעכבא וא"צ כלל כונת לשמה יעו"ש. הרי דדבר שאינו מעכב א"צ כונה וה"ה בנ"ד באכילת הפסח. ואף לשיטת התוס' בריש זבחים דגם בהקטרה בעינין לשמה זה רק משום דהקרא בהקטרה כתיב יעו"ש בדבריהם. אבל בלא קרא שפיר א"צ לשמה וה"ה לדידן לענין כונה דלשמה היא כונה וכמו דבהקטרה א"צ כונה אף שהוא מ"ע כיון שאינה מעכבת ה"ה באכילה לענין כונה. וא"כ מיושב קושית הטו"א הנ"ל דבאכילת פסחים שפיר א"צ כונה אף למ"ד מצות צ"כ ומיושב קושית הטו"א הנ"ל:
ואולם הדבר ברור דכ"ז רק אם נאמר דהכשר מצוה א"צ כונה א"כ ה"ה שירי מצוה. אולם אם נאמר דגם הכשר מצוה בעי כונה א"כ בודאי דגם אכילת פסחים בעי כונה דלא גרעא מטבילה וכדומה. והנה כבר הבאתי באות ג' דבזה פליגי רב ורבי יוחנן בחולין ל"א וסובר רב דא"צ כונה, ור"י סובר דצריך כונה. ומעתה לשיטת רבי יוחנן גם אכילת פסחים בעי כונה. וא"כ בזה יבואר לנכון טעם מחלוקת ר"י ור"ל שם בנזיר שם וסובר ר"י דהוה רשע ור"ל השיב לו נהי דלא עביד מצוה מן המובחר פסח מיהו קא אכיל ואינו מובן במה פליגי. ובדברינו הנ"ל יבואר לנכון. דבאמת הוה בלא כונה ורק ר"ל סובר כשיטת רב בחולין שם דא"צ כונה. אכן ר"י לשיטתו דסובר בחולין שם דגם הכשר מצוה בעי כונה וא"כ ה"ה שירי מצוה ושפיר לשיטתי' לא קיים המצוה וקרי לי' שפיר רשע ומיושב קושית הטו"א בצירוף טעם פלוגתתם שם ודוק:
ז) אכן עכ"ז יוקשה לתרץ דברי התוס' בפסחים הנ"ל שכתבו בפירוש דלא קיים מצות אכילה ויוקשה מש"ס דהוריות הנ"ל ונהי דגוף הקושי' יש לתרץ כדברי התו"י. אבל על התוס' בפסחים יוקשה דבפירוש קאמר הש"ס מיהו קאכיל. ולתרץ זה נצטרך לומר דהתוס' הי' בגירסתם גם בש"ס דהוריות הנ"ל פסח מיהו קא עביד כגירסת הש"ס בנזיר. ובאמת בל"ז בע"כ צ"ל כן כיון דאין זה לשון הש"ס רק לשון ר"ל האיך אפשר שיהי' גירסות מחולפות הרי ר"ל רק לשון אחד אמר ובע"כ דהגירסא בשניהם בשוה וגם בהוריות צריכים לגרוס פסח מיהו קא עביד כלשון הש"ס בנזיר. ומצאתי בתוספי הרא"ש בהוריות שם שנדפסו על הגליון שהי' להם הגירסא גם בשם פסח מיהו קא עביד וכן מדברי מהרש"א בח"א בהוריות שם נראה ג"כ שהי' גירסתו כן. וכן מבואר בחידושי הרמב"ן ביבמות דף מ' הביא לשון הש"ס בהוריות פסח מיהו קא עביד והביא ג"כ ש"ס דנזיר הנ"ל והביא שינוי לשון בין נזיר להוריות דבנזיר הגירסא לשום אכילה גסה ובהוריות הגירסא אכילה גסה [ובאמת בש"ס דידן גם בהוריות הגירסא לשום אכילה גסה] הרי שבגירסת הרמב"ן הי' רק שינוי זה בין ש"ס דנזיר לש"ס דהוריות שם וכתב ג"כ לתרץ כתירוץ התוס' פסחים הנ"ל דעכ"פ קיים מצות פסח אע"פ שלא קיים מצות אכילה ומכ"ז מבואר דהי' גירסתו בהוריות ג"כ קא עביד ואנהרינהו לעיינין בדיקדוקי סופרים בהוריות שם הביא גירסת הש"ס כת"י שהי' לו כלשון הנ"ל פסח מיהו קא קעביד יעו"ש. ומהפלא שהמחבר דיקדוקי סופרים בגודל בקיאתו לא זכר שכן הוא הגירסא ברמב"ן ובתוספי הרא"ש ובמהרש"א וכן התוס' פסחים בע"כ גרסו כן וכנ"ל [אמנם בבאר שבע בהוריות שם הביא הגירסא מילא קאכיל] ומעתה מיושב קושית הטו"א הנ"ל:
א) אמנם עדיין יוקשה דאם כתירוץ התוס' בע"כ צ"ל דבעובר על עשה לא מיקרי רשע. והרי הטו"א שם הביא ראי' מש"ס יבמות ד"כ דגם בעובר על דברי חכמים נקרא רשע ומכ"ש בעשה של תורה אמנם הדבר נכון עפמ"ש בתשובת חוט השני סי' י"ח באורך להוכיח דבעובר על עשה בשוא"ת אף בעשה דאורייתא לא נפסל אפי' מדרבנן ורק בעובר על איסור בקום ועשה אפי' על איסור דרבנן נפסל יעו"ש שנדחק מאוד לסתור ראיות הרב מוהר"י ז"ל שהביא ראי' דהעובר על תקנת חכמים בשוא"ת נקרא רשע מדכתב מהרי"ק דהמשיאו עצה לזה נקרא רשע ערום מכ"ש העובר בעצמו ונדחק שם לבאר טעמו של דבר דמשיא עצה גרע דהוא חוטא ולא לו יעו"ש. ולענ"ד החילוק פשוט עפמ"ש המנ"ח בקומץ מנחה במצוה רל"ב דמכשיל חבירו באיסור דרבנן עובר בלאו דלפ"ע מה"ת דלא גרע ממשיא עצה שאינה הוגנת לו יעו"ש וכבר פלפל בזה הברית אברהם בתשובה שיש לומר כן. ומעתה החילוק פשוט דזה שנותן לו עצה לעבור על תקנת חכמים נהי דהעובר לא נפסל דהוה שוא"ת בדרבנן. אמנם המשיאו עצה עובר בלפ"ע מה"ת דמשיאו עצה שאינה הוגנת ובה"ג אף שאין בזה מלקות נפסל מדרבנן ונקרא רשע לפמ"ש הרמ"א בחו"מ סי' ל"ד ומש"ה נקרא המשיא עצה רשע ולא העובר עצמו וז"פ. ועכ"פ מיושב קושית הטו"א דבזה דהוה בשוא"ת שפיר לא הוה רשע גם בעשה משא"כ ביבמות דהוא בקום ועשה שפיר גם בדרבנן נקרא רשע. וראי' גדולה מדברי התוס' פסחים הנ"ל לדעת החוט השני הנ"ל:
ובזה מיושב ג"כ מה שראיתי בטו"א הנדפס מחדש עם הגהות הגאון ברוך טעם ז"ל שהקשה ע"ד התוס' הנ"ל משבועות י"ב וזבחים ד"ז דבעובר על עשה נקרא זבח רשעים תועבה יעו"ש והיא באמת פליאה עצומה. ובהנ"ל מיושב דהש"ס שפיר פריך דהרי איכא כמה עשין שעוברין עליהם בקום ועשה כגון עשה דמצרי ואדומי ועשה דשבתון בשבת ויו"ט לדעת הרמב"ן בפירוש התורה בפרשת אמור דפותח חנותו אע"פ שאינו בצאו עובר בעשה דשבתון ובזה שפיר נפסל לעדות ולשבועה כמו"ש בתשובות חת"ס חחו"מ בהשמטות בסי' קצ"ה שם יעו"ש ומשו"ה שפיר נקרא רשע. ואמנם בפסחים מיירי התוס' מעשה דאכילת פסחים דעוברין עלי' בשוא"ת שפיר ל"ה רשע וכנ"ל. אמנם לפ"ז יוקשה מה דקאמר ר"ל פסח מיהו קא עביד והרי אף אם לא קיים מצות פסח הרי הוא ג"כ בשוא"ת ולא הוה רשע ומה חילוק בין מצות הקרבה למצות אכילה. אכן נראה דגם זה נכון עפמ"ש המגיה במל"מ פ"א מה' יו"ט דאף דמבואר ביבמות קי"ט מה לי איסור לאו מה לי איסור כרת זהו רק בלאו שיש בו מלקות אמנם בלאו ועשה שאין בו מלקות ל"ש לומר כן יעו"ש. וכמו כן אני אומר בהיפוך דבמצות עשה שיש בה כרת שפיר נקרא רשע אף שהוא בשוא"ת ומ"מ בעשה שאין בה כרת ל"א כן משום דבזה ל"ש לומר מה לי וכנ"ל. וזהו מה דהוצרך הש"ס לומר פסח מיהו קא עביד דאל"כ שפיר הוה רשע כיון דע"ז חייבין כרת ורק במצות אכילה דאין בו כרת ל"ה רשע ומיושבים ד' התוס' הנ"ל וראי' מדברי התוס' לדברי המגיה במל"מ הנ"ל:
ובזה נראה לפשוט מה שנסתפקתי בהא דפסק הרמב"ם בפ"י מה' עדות דלא נקרא רשע מה"ת רק בלאו שיש בו מלקות ומכ"ש חייבי מיתות ב"ד יעו"ש והטור בחו"מ סי' ל"ד הוסיף דח"כ בכלל חייבי מלקות המה ובחוט השני שם הביא זה בשם הרמב"ם וטעה בדברי הטור שסבור שגם זה מדברי הרמב"ם וז"א רק דברי הטור הוא. ובפשוט הכונה דח"כ בכלל חייבי מלקות הם משום דגם בחייבי כריתות יש חיוב מלקות לדידן דלא קיי"ל כר"י במכות י"ב ורק דישנם בכלל מלקות ארבעים ונסתפקתי. האיך הדין במ"ע דפסח ומילה שאין בהם מלקות אם נפסלו. ולהנ"ל הדבר מבואר בש"ס דנזיר ותוס' פסחים הנ"ל ודוק כי קצרתי.
ט) אמנם עדיין יוקשה על דברי התוס' מש"ס ערוך ומפורש בר"ה י"ז דקאמר פושעי ישראל בגופן כו' שנאמר ועסותם רשעים כי יהי' אפר תחת כפות רגליכם הרי דהש"ס לומד הך דפושעי ישראל בגופן מקרא דעסותם רשעים ובתר הכי קאמר הש"ס דפושעי ישראל בגופן מאי ניהו קרקפתא דלא מנח תפילין. ומבואר מדברי הש"ס דאם אינו מניח תפילין נקרא רשע אף שהוא רק עשה ועובר עלי' בשוא"ת ואין בה כרת ואעפ"כ נקרא רשע ובזה ל"ש כל התירוצים הנ"ל ומפורש להיפך משיטת התוס' וזהו תמהון גדול ע"ד התוס':
ואילולא דמיסתפינא הי' נראה לענ"ד ליישב דבריהם מכל הקושיות שהקשו הטו"א והברוך טעם וקושיתי הנ"ל ומילתא חדתא קאמינא. דבאמת דעת התוס' דבעובר על איסור שאין בו מלקות ובפרט בשוא"ת לא נקרא רשע. אמנם לפ"מ דמבואר בש"ס יבמות ל"ג דאף דאין איסור חל על איסור ואין לוקין על איסור השני מ"מ לענין איסורא חל ונ"מ לקוברו בין רשעים גמורים יעו"ש ברש"י מבואר מזה דאף שאם הי' בזה רק האיסור הראשון לא הי' נקרא רשע גמור בעברתו מ"מ בהצטרף עמו עוד עשה או לאו שאין בו מלקות נקרא עי"ז רשע גמור. ומעתה כמו כן אומר אני בזה לענין עובר על עשה דאף דבעובר על עשה אחת לא נקרא רשע כלל מ"מ בהצטרף אליו עוד עשה או לאו שאין בו מלקות שפיר נקרא רשע עכ"פ והחילוק הוא רק דבעובר על ב' איסורים שיש בהם מלקות עכ"פ באחת מהנה נקרא רשע גמור ובעובר על ב' איסורים שאין עליהן מלקות כלל נקרא רשע עכ"פ וזה דבר המתקבל מצד הסברא. ומעתה לפ"ז כך הוא הפירוש בש"ס דנזיר שם רשע קרית לי' פסח מיהו קא עביד וכפירוש התוס' הנ"ל דאכילת פסחים לא מעכבא. והיינו דבשלמא אם אכילת פסחים מעכבא א"כ בזה עובר על עשה דהקר"פ בהקרבה וגם באכילה א"כ הוה ב' עשין ושפיר הוי רשע. אמנם כיון דלא מעכבא א"כ עשה דהקרבה קיים שפיר ועבר רק בעשה דאכילה ושפיר לא נקרא רשע בעשה חדא ומיושב קושיתי הנ"ל באות הקדום דשפיר הוצרך הש"ס לומר פסח מיהו קא עביד:
ומעתה מיושב ג"כ הך דר"ה י"ז הנ"ל. דהנה לא מיבעיא לגירסת הר"ח והרי"ף דגורסים דלא מנח תפילין מימיו וכמ"ש הרי"ף שם והר"ח בפירושו הנדפס בגליון ש"ס ווילנא א"כ בזה הרי איכא כמה עשין דבכל יום עובר בעשה. ורק אף למ"ש הרא"ש שם דבספרים לא נמצא גירסא זאת רק דלא מנח תפילין והיינו אפי' יום אחד ג"כ נכון הדבר להמבואר בש"ס מנחות מ"ד דמי שאינו מניח תפילין עובר בשמנה עשין יעו"ש וא"כ שפיר נקרא רשע בזה. והן עתה מיושב ג"כ קושית הברוך טעם הנ"ל מהא דפריך הש"ס בזבחים ה"ד חייבי עשה או דלא עשה תשובה זבח רשעים תועבה. ולהנ"ל שפיר פריך הש"ס דהרי תשובה היא ג"כ מ"ע וא"כ אם עבר על עשה ואינו עושה תשובה א"כ עובר הוא על ב' מ"ע עשה שעבר ועשה דתשובה ושפיר נקרא רשע ומיושבים כל הקושיות הנ"ל. ונשאר לנו רק ליישב ראיות הטו"א מהא דהעובר על דברי חכמים נקרא רשע. ולהנ"ל נכון הדבר גם בשם לפמ"ש הרמב"ם בספר המצות בשורש א' ובספרו הי"ד בה' ממרים דהעובר על דברי חכמים עובר בלאו ועשה עשה דע"פ התורה אשר יורוך ול"ת דלא תסור יעו"ש. וא"כ שפיר כיון שיש בזה עשה ול"ת א"כ נקרא רשע וחמור מל"ת גרידא של תורה ומכ"ש מעשה גרידא של תורה ומשו"ה בעובר על עשה לא נקרא רשע ובעובר ע"ד חכמים נקרא רשע. ויומתק ביותר הדבר דהנה הרמב"ן שם בספר המצות בהגהותיו חלק על הרמב"ם והגאון בספר מרגניתא טבא שם בדרך הב' כתב דהדבר תלוי במחלוקת ר"מ ור"י בסנהדרין פ"ז ולשיטת ר"מ דברי הרמב"ם ברורים דאיסור דרבנן יש עשה ול"ת של תורה ולר"י רק איסור דרבנן הוא. והנה המעיין בסנהדרין שם יראה מבואר דרבא סובר כר"מ דאמר לר"פ תורגמי' לי' וכ"כ במרגניתא טבא שם דרבא פוסק כר"מ. וא"כ לרבא נמצא דבאיסור דרבנן. י עשה ול"ת של תורה. והנה שם ביבמות ובנדה רבא קאמר לה להא דהעובר ע"ד חכמים נקרא רשע ואליבי' שפיר הוה רשע כיון שעובר בעשה ול"ת ומבואר דברי התוס' הנ"ל בישוב כל הקושית בעז"ה והיא מילתא חדתא לענ"ד:
י') ובזה נראה לענ"ד לבאר מחלוקת אביי ורבא שם ביבמות דאמר אביי כל המקיים דברי חכמים נקרא קדוש ורבא אקשי' לי' דנקרא נמי רשע ואינו מובן טעם מחלוקתם. ולהנ"ל יש לבאר ולומר דלשיטתייהו אזלי דהנה בש"ס שבת כ"ג ע"א פריך הש"ס בהא דהדמאי מפרישין אותו ערום הרי בעינין והי' מחניך קדוש והאיך מברך ומשני אביי ודאי דבריהם בעי ברכה ספק דבריהם לא בעי ברכה ורבא משני שם רוב עמי הארץ מעשרין הן יעו"ש. וצריך לבאר במה פליגי רבא ואביי. וכפי הנראה דשיטתי' דרבא דגם ספק דבריהם בעי ברכה ואביי סובר דלא בעי ואולם אינו מובן טעם מחלוקתם. ולענ"ד נראה ע"פ הנ"ל דהנה בהא דמשני אביי ספק דבריהם לא בעי ברוכי יש להעיר דהרי כבר הקשה הרמב"ן לשיטת הרמב"ם דכל איסורי תורה ספיקא לחומרא ודרבנן לקולא והרי לשיטת הרמב"ם דכל איסורי דרבנן המה מה"ת מחמת הלאו דלא תסור א"כ כל ספק דרבנן הוה ספק של תורה. וכתב הרשב"ץ בספר זהר הרקיע לתרץ דכך התנו חז"ל בפירוש שאין איסורייהו רק בודאי ולא בספק ואין כאן ספק איסור כלל ורק ודאי היתר דבפירוש בשעת גזירתם התנו כך יעו"ש והדברים עתיקים. ומעתה לפ"ז בדמאי דבעי להפריש וא"כ כיון דצריך להפריש שוב מדוע א"צ לברך דהרי בזה שוב יוקשה דהוה כמו ספק תורה ובזה ל"ש לומר דכך התנו דהרי אדרבה בזה לא התנו וחייבו להפריש ובעכצ"ל דאביי סובר דלא כהרמב"ם בהך דלא תסור ורק דהוה רק דרבנן ושפיר יש לומר דא"צ ברכה. אכן רבא לשיטתו אזיל בהך דסובר בסנהדרין פ"ז הנ"ל כהרמב"ם ושפיר גבי ספק דדבריהם בעי כונה ומשו"ה אמר רוב עם הארץ מעשרין הן ואין זה רק חומרא בעלמא ומשו"ה א"צ ברכה ומבואר טעם מחלוקתם, [ועוד נראה לומר בזה דאזלי לשיטתייהו דהרי כבר העיר בכו"פ בסי' ק"י בבית הספק שם בהא דקאמר הש"ס בשבת שם דדמאי הוא רק ספק דבריהם והרי לשיטת הקדמונים דסד"א מה"ת לחומרא. וא"כ בזה הוה ספק תורה ומה"ת בעי להפריש ומדוע א"צ לברך. אכן לענ"ד נראה עפמ"ש הש"ש בשמעתא א' פ"ד לבאר דהך פלוגתא אי סד"א מה"ת לקולא או לחומרא הוא מחלוקת אביי ורבא בחולין דף י', ולאביי סד"א מה"ת לקולא ומדרבנן לחומרא ולרבא מה"ת לחומרא. וא"כ אביי לשיטתו שפיר משני ספק דבריהם לא בעי ברוכי דלשיטתו מה"ת לקולא וא"כ הוה רק דרבנן. ושפיר משני. אכן רבא לשיטתו דסד"א מה"ת לחומרא לא ניחא לי' בתירוץ אביי דלשיטתו בה"ג הוה איסור תורה ומדוע א"צ לברך ומשו"ה הוצרך לתרץ רוב ע"ה מעשרין הן וא"כ הוה רק מיעוטא ומבואר טעם פלוגתתם לנכון ואקצר]:
ומעתה לפ"ז. נמצא דאביי ורבא שם פליגי בזה אי דרבנן הוה ד"ת מטעם ל"ת. וא"כ שפיר נכון דאביי לשיטתו דלית לי' הך דלא תסור קאמר רק דהמקיים דברי חכמים נקרא קדוש אכן רשע לא מיקרי משום דהעובר על דברי רבנן לא נקרא רשע. אכן רבא לשיטתו דס"ל דהוה ד"ת שפיר הקשה לי' דרשע ג"כ נקרא ומבואר טעם מחלוקת אביי ורבא ודוק. ועכ"פ דברי התוס' בפסחים ק"ז הנ"ל מיושבים היטב מכל הקושית [ודע דבגוף הקושי' שהקשיתי באות הקדום ע"ד התוס' מהא דר"ה י"ז דאינו מניח תפילין נקרא רשע אף דהוא בשוא"ת. יש לומר בפשוט דהנה הדבר ברור דהא דקאמר הש"ס דנקרא רשע הוא אם קורא ק"ש ורק שאינו מניח תפילין דאי אינו קורא ק"ש ג"כ א"כ בל"ז הוי רשע אף אם מניח תפילין כיון שאינו מקבל עליו עול מלכות שמים ובע"כ דמיירי דקורא ק"ש ורק אינו מניח תפילין, וא"כ הרי קאמר בש"ס דהקורא ק"ש בלא תפילין כאילו מעיד עדות שקר וא"כ זה הוה איסור בקום ועשה שקורא ק"ש בלא תפילין ושפיר הוה רשע והבן הדבר כי קצרתי]:
י"א) וראיתי בהגהות הגאון מוהריח"ל הנדפסים בש"ס ווילנא בנזיר כ"ג שם הקשה על גוף קושית התוס' שהקשו מהא דביוה"כ פטור באכילה גסה על הך דפסח והרי לפמ"ש המל"מ בפ"ה מיסוה"ת שיש לומר דאף דבאיסורין פטור בשלכד"א מ"מ במ"ע יוצא ג"כ בשלכד"א וא"כ מה הקשו מיוה"כ למצוה הרי יש לומר דביוה"כ שפיר פטור באכילה גסה ובמ"ע שפיר יוצא עכ"ק ומ"ש שם בישוב הדבר הרבה יש לפקפק. אכן בגוף הקושי' על התוס' נעלמו ממנו דברי הש"ס בפסחים ק"ז שם דמפורש גם במ"ע דמצה דאינו יוצא באכילה גסה והתוס' הביאו רק הך דיוה"כ משום שרצו להקשות מר"ל אדר"ל דתרוייהו מרי' דהני מימרי הוא ר"ל אבל גוף הדבר מפורש בש"ס גם לענין מ"ע. ואחוי לך עוד יותר בדדמי דהדבר מפורש בש"ס יבמות מ' שם קאמר הש"ס דא"א לומר דרצה אכילה גסה אוכלה והרי אמר ר"ל האוכל אכילה גסה ביוה"כ פטור הרי דהש"ס גופי' מייתי ראי' מיוכ"כ למצות מצוה ממש כדברי התוס' ובחנם הקשה ע"ד התוס'. אולם על גוף דברי הש"ס ביבמות שם יש להקשות כקושיתו דמה ראי' וכבר העירותי בזה זה כמה ומצאתי שכבר העיר בזה הגאון מוהר"ש לנדא ז"ל בתשובתו הנדפסת בנובי"ת חאו"ח סי' קט"ז יעו"ש:
ולענ"ד נראה בישוב הקושי' דהנה בגוף ספיקת המל"מ אי יוצאין במצה באכילה שלכד"א יש לומר דתליא בזה דהנה כבר כתב המחצית השקל באו"ת סי' תע"ה דאף לר"י דסובר בחולין ק"ג דחייב על הנאת גרון מ"מ במצוה דמצה בעינין הנאת מעיו דהרי קיי"ל בלע מצה יצא והיינו משום דעיקר המצוה תליא בזה בהנאת מעיו יעו"ש. אכן החת"ס בתשובה חאו"ח סי' קכ"ז כתב דאף במ"ע, הדבר תלוי כמו באיסורין בהנאת גרון יעו"ש. ומעתה אם נאמר כהמחה"ש הנ"ל שפיר יש לחלק בין ל"ח למצוה דשלכד"א היינו שעירב דבר מר ויש לומר דרק בל"ת פטור משום דעיקר החיוב על הנאת גרון וכאן שעירב בו דבר מר שוב לא נהנה גרונו ומשו"ה פטור. אמנם אעפ"כ הנאת מעיו שפיר הוה אף בשלא כד"א כיון דאז שוב אינו מרגיש המרירות כמו דקיי"ל במרור בלע לא יצא והיינו כיון שאינו לועסו אינו מרגיש טעם המרירות הרי דבמעיו שוב אינו מרגיש ושפיר אף שלכד"א נקרא אכילה ומשו"ה נסתפק המל"מ דיוצאין גם בשלכד"א במצוה והיינו דהספק הוא אם במצוה בעינין הנאת מעיו כדעת המחה"ש ומשו"ה יוצאין גם בשלכד"א. או דגם במצוה העיקר תלוי בגורן כדעת החת"ס ומשו"ה אין יוצאין בשלכד"א, ובאמת דין זה דשלכד"א פטור הוא מימרת רבי יוחנן בפסחים כ"ד. ויש לומר דלשיטתו אזיל דסובר בחולין ק"ג שם דבעינין הנאת גרון:
ומעתה מיושב הקושי' הנ"ל על ש"ס דיבמות דשפיר הביא ראי' כיון דהך מימרא דאכילה גסה פטור ביוה"כ הוא מימרת ר"ל והרי ר"ל סובר בחולין ק"ג שם דאף באיסורין בעינין הנאת מעיו ואעפ"כ פוטר ובע"כ דאכילה גסה גם לענין הנאת מעיו ל"ה אכילה, ואדרבה מצד הסברא עיקר הגריעותא באכילה גסה היא רק במעיו שהמה מלאים ושבעים ואין ביכולתם לקבל יותר משא"כ הגרון חיך אוכל יטעם וא"כ שפיר פשט הש"ס מזה לענין מצוה, ובפרט לפמ"ש האחרונים דביוה"כ דבעינין יתובי דעתא יש לומר דכ"ע מודים דהחיוב בהנאת מעיו וכ"כ ג"כ החת"ס באו"ח קכ"ז שם. ולענ"ד נראה ג"כ להביא ראי' לדבריהם מהא דר"ל דפוטר באוכל אכילה גסה ביוה"כ והרי כבר כתבתי דמצד הסברא אכילה גסה היא רק במעיו אבל הגרון מה איכפת לי' שכבר אכל ובפרט לפירוש התוס' שאינו תאב לאכול בודאי דזה הוא רק מהמעים. וא"כ מדוע פוטר ר"ל הרי הוא סובר דהחיוב הוא בהנאת מעיו ובע"כ דיוה"כ החיוב בדבר על המעים וא"כ שפיר פוטר. ואולם אין מזה ראי' דאדרבה יש לומר ר"ל לשיטתו דבכל התורה רק בהנאת מעיו חייב משא"כ לר"י. ועכ"פ האחרונים כתבו דלכ"ע כן הוא ביוה"כ וא"כ שפיר מוכח לענין מצוה ג"כ דאכילה גסה ל"ה אכילה ושפיר הקשה הש"ס. ומעתה גם דברי התוס' בקושיתם נכונים דהם הקשו אר"ל ושפיר הקשו ומיושב קושית הגאון מוהרש"ל והג' מוהריח"ל הנ"ל ויומתקו עוד יותר דברנו לפמ"ש הגאון שאג"א בסי' ע"ו לדון בדבר חדש דביוה"כ חייבין אף שלכד"א יעו"ש. וא"כ שפיר הביא הש"ס ראי' מיוה"כ לענין מצוה דדינייהו שוה. ובאמת שיש לומר בטעם הדבר דחייב ביוה"כ אף בשלכד"א ע"פ דברנו הנ"ל דעיקר מה דאמר ר"י דשלכד"א פטור הוא משום דאזיל לשיטתו דמחייב בכל התורה בהנאת גרון וכנ"ל. וא"כ ביוה"כ שכתבו האחרונים דבעינין הנאת מעיו שפיר גם בשלכד"א חייב:
אכן עפ"ז לכאורה יש לסתור ראיות השאג"א שם מדממעטינן אכילה גסה ביוה"כ מוכח דעכ"פ שלכד"א חייב יעו"ש. ולהנ"ל י"ל דהרי ר"ל קאמר לה להך דאכילה גסה ויש לומר דאזיל לשיטתו דמחייב בכל התורה בהנאת מעיו וא"כ יש לומר דגם בשלכד"א חייב משו"ה פוטר רק באכילה גסה. משא"כ לדידן דחייב בהנאת גרון ושלכד"א פטור ה"ה ביוה"כ. אך הרי כבר הבאתי דברי האחרונים דביוה"כ לכ"ע חייב רק בהנאת מעיו ושפיר הוכיח השאג"א. אך אמנם לפ"ז כ"ז בתר דכתיב לא תעונה ועי"ז נדע דהשיעור ככותבות ומוכח דתליא ביתובי דעתא שפיר אף לדידן חייבין בהנאת מעיו דוקא ביוה"כ משא"כ אי הוה כתיב גם ביוה"כ אכילה ושפיר הי' הדבר תלוי במחלוקת ר"י ור"ל בכל התורה ולר"ל שפיר הי' חייב גם בשלכד"א כיון שעכ"פ יש בזה הנאת מעיו והוא סובר דהחיוב בהנאת מעיו. ומה מאוד יתיישב בזה קושית השאג"א בסי' ע"ו שם בהא דאר"ל ביומא פ"א מפני מה לא נאמרה אזהרה בעינוי משום דלא אפשר היכי נכתוב יכתוב רחמנא לא יאכל אכילה בכזית. ולמה לא קאמר דמשו"ה לא כתיב לא יאכל משום דאז הי' מותר בשלכד"א. ולהנ"ל מיושב דר"ל לשיטתו באמת בכל התורה מחייב בשלכד"א ומשו"ה הוכרח לומר משום דאכילה בכזית ומיושב קושי' הנ"ל:
ובזה נראה ג"כ לבאר מה דפליגי ר"י ור"ל בחולין ק"ג שם לענין אמה"ח בחלקו מבפנים דר"י מחייב ור"ל פוטר יעו"ש ואינו מובן במה פליגי. ולדברינו הנ"ל נראה דאזלי לשיטתייהו, דהנה כבר הקשה הש"ס שם בחולין לר"ל דפוטר בחלקו מבפנים האיך משכח"ל שיהי' חייבין באמה"ח ומשני הש"ס בגורמיתא זעירתא ופירש"י שאין אדם לועסו אלא בולעו והנוב"י במהדו"ק חיו"ד סי' ל"ה הקשה לפמ"ש התו"ח בחולין ק"כ דבליעה בלא לעיסה הוה שלכד"א א"כ עדיין יוקשה היכי משכח"ל יעו"ש. אכן עפ"י דברנו מיושב לנכון דלר"ל שפיר חייבין גם בשלכדה"נ ושפיר משני הש"ס בגרומיתא זעירתא וכ"ז לר"ל. אכן לר"י דמחייב על הנאת גרון ומה"ט סובר בפסחים כ"ד דכל האיסורים אין חייבים עליהם רק כדה"נ וא"כ שפיר לא משכח"ל בה"ג ומשו"ה סובר חלקו בפנים חייב וא"כ הני ב' פלוגתת ר"י ור"ל בחולין ק"ג שם מקושרים ומשולבים אשה אל אחותה ודוק:
י"ב) והנה משכא לנו שמעתתא דנזיר הנ"ל ועתה נשובה לדברינו באות ה'. ומעתה כיון שתרצנו קושית הטו"א שוב אין ראי' מהך דנזיר להיפך מד' החת"ס הנ"ל באות ה' שם ושפיר יש לומר דגם במצוה שיש בה הנאה סובר ר"ל דבעי כונה, ובאמת שהרב מלוא הרועים במערכה מצ"כ סתר דברי הפ"י שהבאתי באות ה' שכתב לחלק בין מצה למרור לענין כונה ודעתו דמרור ומצה שוים בזה. ולענ"ד נראה להביא ראי' גדולה לזה דגם במרור הדין כמו במצה מדברי הירושלמי בפסחים פ"י ה"ג שם מקשה. לר"י דסובר במרור דמצ"כ מהא דתניא אכל מצה יצא בין כיון בין לא כיון יעו"ש. ואמת הדבר. דבש"ס דילן הקשה מהא דאכלן והיינו מצה ומרור אמנם בירושלמי הקשה מפורש ממצה לחוד יעו"ש. ומעתה אם נאמר כדברי הפ"י הנ"ל דאף דבמצה ל"ב כונה מ"מ מרור בעי כונה מה קושי' הרי יש לומר דרק במרור סובר ר"י שם דבעי כונה משום דלא נהנה משא"כ מצה ובע"כ דגם במרור שייך שכן נהנה וכדברי המלוה"ר הנ"ל דעכ"פ אכל המרור וזה ראי' גדולה ומעתה צדקו דברי החת"ס דכיון דר"ל סובר במרור דבעי כונה א"כ גם במצה כן. ורק מ"ש שם דר"ל סובר בפרק ע"פ מצ"כ גם במצה הוא שלא בדקדוק. אבל לענין גוף הדבר הצדק אתו. וע"פ דברי החת"ס איצתמדו דברי אחי ורבי הגאון זצ"ל בספרו אה"י בסי' ס"א אות י"א בשם בנו הגאבד"ק אשפצין שליט"א לבאר דהא דפליגי ר"י ור"ל בחליצת מעוברת דר"י סובר כונת הקנאה בעינין ור"ל סובר כונת מצוה יעו"ש, ועפי"ד החת"ס איצתמדו דבריו יעו"ש ואקצר:
אכן מה שתמוהים דברי החת"ס הנ"ל בענין חליצה מוטעת בביאורו למחלוקת ר"י ור"ל. דמה יענה להא דמבואר בירושלמי בפרק ע"פ הנ"ל דרבי יוחנן סובר ג"כ במרור דבעי כונה וא"כ גם לרבי יוחנן בעינין בחליצה כונת מצוה ויוקשה כקושיתו דהרי בע"מ ל"ה כונת מצוה כיון שאינה נותנת לו. זהו חדא ועוד יותר אני תמה דהרי גם בירושלמי בסו"פ מצות חליצה הובאה הך מחלוקת דר"י ור"ל בענין חליצה מוטעת כמו בש"ס שלנו יעו"ש. והרי לשיטת הירושלמי בפסחים הנ"ל סובר ר"ל במרור דא"צ כונה ור"י סובר דצריך יעו"ש בק"ע וא"כ פלוגתא זו עם הך דחליצה מוטעת סתראי נינהו לדעת החת"ס וצע"ג:
יג) שוב נזכרתי במ"ש באות י' לבאר מחלוקת אביי ורבא ביבמות ד"כ אי נקרא רשע דרבא לשיטתו דסובר דדרבנן הוה ד"ת ואביי חולק. הנה יש לומר דבאמת אביי ג"כ מודה לזה ורק דשם נחלקו אביי ורבא לפרש דברי רבי יהודא ולדברי המרגניתא טבא הנ"ל סובר ר"י בסנהדרין פ"ז שם דלא כהרמב"ם וא"כ לשיטתו דרבי יהודא שפיר לא נקרא רשע ואולם יוקשה לפ"ז במאי דהקשה רבא רשע נמי מיקרי והרי זה בשיטת ר"י ואליבי' ל"ה רשע. ואולם יש לומר דרבא לשיטתו דאמר ביבמות כ"א רמז לשניות מה"ת כו' מכלל דאיכא רכות. ומשו"ה סובר דבשניות כ"ע מודים דהוה רשע דהוה כמפורש בתורה. ואולם בשיטת אביי בל"ז מוכרח דחולק על הרמב"ם מהא דאמר לרב יוסף ביבמות כ"א הא דאורייתא הוא כו' אלא מדרבנן ומה הקשה הרי כל איסורי דרבנן המה דאורייתא וע"כ כדברינו באות י' הנ"ל דהוא סובר דלא כהרמב"ם ואקצר. ואולם בגוף ראיות הטו"א בר"ה כ"ח שם מהך דיבמות ונדה דעובר על דברי חכמים נקרא רשע. נראה לענ"ד לומר דבר חדש. הנה לכאורה יש מקום לומר דעובר ע"ד חכמים חמור יותר מעובר על דברי תורה לפמ"ש רש"י ביומא פ"ה ע"ב בשם התוספתא דמשו"ה מילה דוחה שבת משום דחייבין כרת על מילה והוה פיקוח נפש שדוחה שבת יעו"ש. וא"כ לפ"מ שאמר רבא בעירובין כ"א דכל העובר על דברי סופרים חייב מיתה וא"כ בעובר על דברי חכמים א"כ הוה כמכניס עצמו בחיוב מיתה ועובר באיסור שמירת הנפש דחמור מכל המצות שבתורה שדוחה שבת וא"כ שפיר נקרא רשע:
ואולם נראה לפמ"ש מהרש"א בח"א בעירובין שם דרק במקום שחז"ל עשו סיג לאיסור תורה שיש בזה חיוב מיתה גם בדבריהם יש חיוב מיתה, אמנם במקום שחז"ל עשו סיג לאיסור עשה ול"ת לא נראה שיהא חמור ד"ס מאיסור תורה יעו"ש. וא"כ נמצא דבאיסור דרבנן סתמא אין בו מיתה. ואולם באיסור שהוא סיג לאיסור תורה שיב"כ שפיר חייב מיתה בעובר על דברי חכמים וא"כ שם ביבמות דמיירי מאיסור שניות דהוה סיג לאיסורים שחייבים עליהם מיתת ב"ד וכרת וכן בנדה שם י"ב דמיירי באיסור נדה דג"כ חייבין על של תורה כרת וא"כ שפיר גם על דבריהם חייבין מיתה ושפיר הוה רשע בזה משא"כ בשאר איסורים ורבא שם אזיל לשיטתו בהא דעירובין ובאמת לא מצינו זה רק ביבמות ונדה שם ושניהם המה איסורים שחייבין בשל תורה כרת. ומיושב קושית הטו"א שם וזה דבר חדש:
ובזה יומתקו דברי התוס' בפסחים ק"ז שם דאין לו לקרותו רשע אע"פ שלא קיים מצית אכילה דאכילת פסחים לא מעכבא והיינו דבאמת בעובר על עשה לא מיקרי רשע ורק אם הי' מעכבא א"כ הוה עשה שיש בה כרת ועובר באיסור שמירת הנפש שחמור שפיר הוה רשע. אכן הואיל ולא מעכבא וא"כ עבר רק על עשה גרידא ושפיר בזה אינו נקרא רשע ואקצר בכ"ז שוב מצאתי הדבר מפורש בסוכה ט"ז ע"ב אבל שבת דאיסור סקילה יעו"ש ברש"י הואיל ויש בו סקילה מחמירינין אף בדרבנן וחמור מעשה גרידא דסוכה יעו"ש ומפורש בעז"ה כדברנו ודו"ק:
יד) עוד אציין במה שפלפלתי באות י"א בענין אכילה ביוה"כ דלדעת החת"ס העיקר הוא בהנאת מעיו ולכאורה יש לדחות דהחת"ס סובר רק דבעי גם הנאת מעיו אבל גם הנאת גרון בעינין ושוב פטור בשלכד"א. וכאשר האריך בזה ג"כ המנ"ח במצוה שי"ג דביוה"כ אינו חייב רק בהנאת גרון ומעיו יעו"ש בדבריו ונסתרו דברנו. אולם באמת המעיין בחת"ס שם יראה דע"כ סובר דבעינין רק הנאת גרון. דהרי עיקר הראי' שלו הוא מהא דקאמר הש"ס בכתובות ל"א הגונב חלבו של חברו ולא אמר לחמו ביוה"כ וע"כ משום דאגנבה מחייב בביה"ב דלא מצי לאהדורי ועל יוה"כ לא מחייב עד דנחית למעיו יעו"ש בחת"ס. ומעתה אם נאמר דביוה"כ בעינין ג"כ הנאת גרון א"כ האיסור ג"כ בשעת הגנבה ונהי דאינו מחייב רק אם יש ג"כ הנאת מעים אבל גם הגרון בכלל האיסור כמ"ש התו"י בכתובות שם לפרש הך דא"א לעשות הנחה בלא עקירה ומשו"ה משעת עקירה מתחיל החיוב. וה"ה בנ"ד אם החיוב ג"כ משעת גרון א"כ הוה בב"א עם הגנבה וע"כ בדעת החת"ס דהעיקר הוא מעיו לחוד וגם אם כרכו בסיב דל"ה הנאת גרון ג"כ חייב על מעיו ואף דהוה שלכד"א מ"מ ביוה"כ דחייב רק במעיו גם בשלכד"א חייב וצדקו דברנו בדעת החת"ס. ועוד דהנה כבר נחלקו רש"י ור"ת שם בכתובות דלדעת רש"י השיעור דמצי לאהדורי ע"י הדחק הוא קודם הנאת גרון דפירש שם בד"ל ע"ב בד"ה ע"י הדחק כן יעו"ש ותו"י שם הביאו בשם הר"ת דזה הוא ביחד עם הנאת גרון יעו"ש. והחת"ס בע"כ דאזיל בשיטת הר"ת הנ"ל דלרש"י גם בחלב בא גנבה מקודם ואי דנאמר דכיון דמצי לאהדורי ע"י הדחק חייב בהנאת גרון על גנבה וכמ"ש התוס' שם וא"כ עכ"פ בע"כ דאין איסור בשעת גרון דאל"כ הוה חלב ויוה"כ דינם שוה דעובר בשעת גרון ורק דביוה"כ בעינין ג"כ מעיו אבל החיוב מתחיל בשעת הגרון ונגמר במעיו וא"כ הוה כמו חלב וע"כ דסובר החת"ס דלא כהמנ"ח ורק דהחיוב רק במעיו ולא בהנאת גרון כלל וצדקו דברנו:
ואולם גוף דברי החת"ס תמוהים לדעתי דכפי הנראה לא עיין בש"ס כתובות שם וכתב רק עפ"י זכרונו ודימה בנפשו שמבואר בש"ס דבחלב פטור ולהכי כתב דלא נקט ביוה"כ שבזה חייב ובאמת שם בש"ס מבואר דגם בחלב חייב ומפורש משום דבשעת הגבהה קני' ונתחייב משום גנבה וכל הפלפול בש"ס שם לענין מצי לאהדורי הוא בתרומה שם. ובחלב קאמר סתם חייב וא"כ אין חילוק בין חלב ליוה"כ ויוכל הש"ס לצייר ביוה"כ כמו בחלב ואין ראי' כלל מזה. ואין לומר דכונתו בהא דקאמר שם תרומה ולא אמר יוה"כ ז"א דהרי בתרומה היא מיתה ביד"ש ויוה"כ בכרת ובש"ס רצה לצייר רק במיחה ביד"ש שבזה פליגי אביי ורבא ולא מצי לומר יוה"כ ובע"כ שכיון להא דחלב ושם מבואר חייב ולא הועיל כלום בתירוצו ומאוד תמה אני עליו בזה עיין בש"ס שם ותראה דדבריו תמוהים. וגוף הדבר שכתבתי באות י"א דהנאת מעיו גם בשלכד"א איכא מצאתי בברוך טעם בשעה"ח דין ד' פרק ז' כ"כ ושמחתי:
טו) אכן בגוף הדבר ביוה"כ אם החיוב בגרון או במעיו תמה אני על החת"ס והמנ"ח שפלפלו בזה והדבר מפורש בש"ס שבועות י"ג ע"ב דלרבי משכח"ל כרת דיומא באכל אומצא וחנקי' ומית יעו"ש. ואם נאמר דחייב רק בהנאת מעיו א"כ לא משכח"ל דאם מת בחניקה א"כ לא נכנס לתוך מעיו רק נשאר בגרונו ומת וא"כ אין בזה חיוב כרת דלאחר מיתה אין עליו חיוב ובשעת מיתה לא נכנס לתוך מעיו עדיין דחניקה הוא בגרון קודם שנכנס למעיו ומוכרחין לומר דגם ביוה"כ חייבין בהנאת גרון. ותמה אני על הגאונים הנ"ל שהעלימו עין מזה. ואילולא דמסתפינא הייתי אומר דביוה"כ לכ"ע חייבין בין על הנאת גרון בלא הנאת מעיו ובין על הנאת מעיו בלא הנאת גרון דבתורה לא כתיב אכילה ולא שביעה רק עינוי. וא"כ יש לומר דבין אם נהנה בגרונו ובין אם נהנה במעיו עכ"פ הוה יתובי דעתא בזה וחייב. ושונה הוא מכל המצות שבתורה. והדבר צריך ביקור בש"ס ופוסקים:
והנני בזה ידודוש"ת באהבה נפתלי הירץ באמבאך החופ"ק הנ"ל
בשולי המכתב. והנה בדברי המהרש"א בח"א עירובין שהבאתי באות י"ג נראה לבאר דברי הש"ס בכורות כ"ו ע"ב וכ"ת מיתה לא ת"ש כו' והתוס' הקשו דלא חשיב לי' בהדי אלו שבמיתה ופירשו דקרוב הוא לענין מיתה ואינו מובן דאם אינו בכלל זה מה קאמר וכ"ת מיתה לא ת"ש דהרי באמת אין בו חיוב מיתה. ולכן נראה דהנה הדבר ברור דהך דמסייע בבית הגרנות אינו איסור תורה דאין שום קרא ע"ז והקרא דשחתם ברית הלוי הוא רק מדברי קבלה וג"כ לא קאי ע"ז וע"כ דהאיסור הוא רק מדרבנן תדע דהרי קאמר הש"ס בדכ"ז שם דבתרומות ח"ל מותר וע"כ משום דהאיסור רק דרבנן לא גזרו בתרומת ח"ל. והדברים ברורים וא"צ לראי' כיון דאין ע"ז בתורה לא לאו ולא עשה. והנה לפ"ז לפי"ד מהרש"א הנ"ל דהעובר ע"ד חכמים חייב מיתה הוא רק באיסור שהוא סייג לאיסור מיתה. א"כ בנ"ד אף שאסור מדרבנן לא הי' חייב מיתה. ואולם כיון שהברייתא הביאה קרא דואת קדשי בנ"י לא תחללו ולא תמותו וא"כ איסור זה הוא סייג לאיסור מיתה שפיר יש בו מיתה מטעם דעובר ע"ד חכמים וזהו הפירוש בש"ס וכ"ת מיתה לא היינו גם משום עבירה על דברי חכמים אין בו מיתה ת"ש וכו' וא"כ הוא סייג לאיסור מימה ושפיר גם הוא חייב מיתה ומיושב קושית התוס' ומבוארים דברי הש"ס ודוק בזה: