אור ברסלב

גבעת הלבונה· רבי נפתלי הירץ בומבאך

הקדמה

ומשה ואהרן וחור עלו ראש הגבעה [שמות י"ז] פתח דבריך יאיר מבין פתיים ומתחלת דבריך במעשה בראשית יהי' אור משם יבינו הכל ויפתחו בדברי תורה. [מדרש תנחומא הובא ברש"י תהלים קי"ט פסוק ק"ל]

הנה כל עובר ישתומם על דברי המדרש הנ"ל האיך מוכח מזה שתחלת דברי ה' במעשה בראשית יהי אור שיפתחו בדברי תורה וגם מה הלשון יפתחו בדברי תורה והכי המצוה דלימוד התורה היא רק לפתוח בדברי תורה הרי המצוה להגות בה יומם ולילה:

א) ואחשובה לבאר דברי חז"ל ומליצותם שרעיון גדול ויסודי הטמינו בדבריהם בזה, ונקדים לבאר דברי המד"ר בסדר וירא בקרא דוהוא יושב פתח האהל פתח טוב פתחת לעוברים ושבים פתח טוב פתחת לגרים יעו"ש ואינו מובן, והנראה בביאורו, דהנה כבר כתב בנועם אלימלך בפרשת וירא שם לפרש הקרא דוהוא יושב פתח האהל דהיינו שהי' בו הכנעה גדולה דאף שהי' צדיק גדול מ"מ החזיק עצמו שעדיין יושב בפתח והתחלה של הקדושה דאהל רומז אל הקדושה עכדה"ק, ולענ"ד נראה להסביר דבריו הקדושים גם לבאר עפ"ז סוף דברי הקרא כחום היום. דהנה רש"י ז"ל בפ' תבא פירש הקרא היום הזה ה' מצוך בכל יום יהא בעיניך כחדשה כאילו בו ביום נצטוית. ואינו מובן מה זה חשיבות שהיום נצטוה ולכאורה אדרבה חוק הנהוג כבר מימים קדמונים יש לו ערך רב. ושמעתי בזה מאחי מו"ר הגאון הצדיק מאוה"ג בעל אהל יהושע זצ"ל לבאר דבריו, דהנה בפיוט הרשות לחתן בראשית נאמר שם שמחים בה כחדשה ולא כישנה שעברה ואינו מובן וח"ו לומר כזה על תוה"ק שאם ישנה היא עברה ח"ו, אכן ביאור הדבר נראה לפמ"ש רבינו יונה ז"ל בשער התשובה כי מדרך התשובה היא רק לראות ולתקן מעשיו בעתיד למאוס ברע ולבחור בטוב כי אם יחשוב על מה שעבר יבא לידי עצבות ח"ו ולא יוכל לעבוד הבורא בשמחה ולכן העיקר מה דאזיל אזיל ומכאן ולהלאה חושבנא עכ"ד הר"י. [וכעין זה שמעתי משמי' דאדמו"ר הגה"ק רבשכ"י מהר"י מבעלזא זצ"ל שאמר לפרש דברי הרמב"ם שכתב דתקיעת שופר אעפ"י שחוק הוא טעם יש בה עורו ישנים מתרדמתכם והוא כמו מי שישן ואח"כ ניעור העיקר הוא לראות מה שלפניו כי בזמן העבר הי' ישן כן הבע"ת יחשוב כי בתחילה הי' ישן בשינת אולת הזמן ועתה ניעור משינתו וצריך לתקן דרכיו לעתיד עכדה"ק. ובדרוש אמרתי לרמז בדברי הרמב"ם מ"ש השל"ה הקדוש בה' ר"ה בטעם הליכת תשליך בר"ה בהיות שצריכים אז לרחמים גדולים ולוה הולכים לנהר שיש בו דגים לעורר עינא פקיחא דלמעלה דדגים אין להם שינה וע"ז נאמר עורה למה תישן יעו"ש בדבה"ק, וזהו הרמז ברמב"ם עורו ישנים מתרדמתכם לעורר רחמים גדולים והארכתי בזה] אולם באמת אם יחשוב האדם לנפשו כי מה שעבר אין לתקן א"כ שוב יתעצב אל לבו ולא יוכל לעבוד ה' בתורה ומצות כראוי. ולכן נתנה תוה"ק עצה לבעל תשובה לעבוד את השי"ת בשמחה שיחשוב בלבו כי היום ניתנה לו תוה"ק ועד היום לא הי' מוזהר ולא עבר כלל ורק מהיום נצטוה והוא מקיימה מהיום ולהבא, וזהו הכונה היום הזה ה' מצוך שתחשוב בכל יום שהתורה חדשה ובו ביום נצטוית עלי' וא"כ לא עבר עלי' מעולם ויוכל מכאן ולהבא לקיימה וללמדה בשמחה. וזה כונת והפייטן שמחים בה כחדשה ולא כישנה שעברה ואין הפירוש שעברה מלשון עבר ובטל ורק שעברה שעבר עלי' דאם היא ישנה א"כ הוא עצב דכבר עבר עלי' ורק שמחים בה כחדשה ובו ביום נצטוו עלי' ומעולם לא עברו עלי' ומבוארים דברי הפייטן ודברי רש"י ז"ל עכ"ד אחי מו"ר הגאון ז"ל:

ומעתה זהו הכונה באאע"ה שהי' יושב פתח האהל שנדמה לו שהוא עדיין בפתח והתחלה של הקדושה וכדברי הנוא"ל הנ"ל דבודאי הי' אאע"ה מגודל הענוה חושב שלא קיים רצון השי"ת כראוי עד כה ולזה הי' חושב שהיום נצטוה והוא כעת בהתחלת הקדושה, ואולם המקור לזה הי' מקרא דהיום הזה הנ"ל וכפירש"י ולזה אמר הקרא כחום היום היינו דזה הי' ממש כהך קרא דהיום הזה ומובנים דברי הנוא"ל הנ"ל בצירוף ביאור הקרא דכחום היום והבן, והנה דרך הזה יונעם לבעלי תשובה כי אף שעברו על התורה מ"מ היום נצטוו ויכולים מעכשיו לסגל מצות ומע"ט ותורה וכן הגרים אף שקודם גירות עברו גם על הז' מצות מ"מ יוכלו לכנוס תחת כנפי השכינה בעצה הזו, וזהו הכונה במד"ר הנ"ל אתה פתחת דרך לעוברים ושבים והכונה עוברי עבירה ושבים ועושים תשובה יוכלו מעתה לעבוד ה' בשמחה וכן הגרים וכ"ז בעצת אאע"ה דיושב פתח האהל כחום היום וכנ"ל:

ב) ונראה אה להעמיק יותר בביאור הלשון דכחום היום. דהנה כבר הביא רש"י ז"ל בריש בראשית קושית רבי יצחק דלא הי' צריך, להתחיל התורה אלא מהחודש הזה לכם, ונראה דהנה תוה"ק נמשלה לאור בקרא כדכתיב כי נר מצוה ותורה אור, והכונה לדעתי עפ"י ד' רבינו יונה הנ"ל שלא יפול לב האדם בגשתו אל הקודש לתורה בזוכרו ימים הראשונים והעצה לזה דהיום נצטוה, והנה זה הוא בבחינת אור השמש דאנו מברכים יוצר אור והיינו שבכל יום בורא מחדש דאתמול שקעה חמה והיום בהנץ יוצר האור מחדש וכן החושך כמבואר בכ"מ, וכן הוא בתוה"ק דבכל יום יהי' בעיניך כאילו היום נצטוה וזהו בחינת אור היום ומשו"ה תורה אור, ומה"ט אנו מברכים ג"כ בברכת התורה נותן התורה ולא נתן התורה משום דבכל יום נותנה מחדש, ועיין בטו"ז או"ח סי' מ"ז כתב ג"כ דנותן בכל יום ורק שכתב בדרך אחר קצת. ומעתה משו"ה התחיל השי"ת התורה מבראשית ברא שבהתחלת לימוד התורה בל יתעצב אל לבו מהימים שעברו לזה תיכף בהתחלת התורה כתיב יהי אור שהיינו שהכל בבחי' אור שבכל יום יהי' בעיניך כאלו היום נצטוה:

וזה מרומז לדעתי בקרא דפ' ואתחנן וידעת היום והשיבות אל לבבך ועמד שם האור החיים מה ידע מהיום מיומים אם ישוב אל לבו יעו"ש. ובהנ"ל יבואר שהבעל תשובה לא יתעצב בימי התשובה מהימים שעברו דכבר כתבה תורה היום הזה ה' מצוך וכתב רש"י דהיום נצטוה ובדברינו יבואר היום הזה היינו כמו שהיום הזה נתהוה בכל יום ויום כמו כן ה' מצוך, וזה וידעת היום היינו הקרא דהיום הזה וגם דהוא דוגמת היום ובזה והשיבות אל לבבך דזה דרך ועצה טובה לבעלי תשובה, וזהו כחום היום דאאע"ה עמד בפתח הקדושה בבחינת חום היום וכנ"ל ומעתה מבואר דברי התנחומא הנ"ל תחלת דבריך במעשה בראשית יהי אור והיינו דהתורה פתחה בזה בכדי שיהי' דרך לבעלי תשובה וזה מבין פתיים ממנו יבינו הכל אף הבעלי עבירה לפתוח בד"ת והיינו שכעת נצטוה ועומד בפתח וכנ"ל בדברינו, וחתני הרב הגאון מו"ה יוסף מרדכי שליט"א האבד"ק

גאליגורא העירני עפי"ז לפרש מה שאמרו חז"ל ואין ועתה אלא תשובה והכונה דדרך התשובה הוא לחשוב ועתה היינו כעת נצטויתי וזה דרך גדול לתשובה עכ"ד ודפח"ח וש"י:

ג) ובזה יובן הא דשבת קי"ח ע"ב אמר אביי תיתי לי דכי חזינא צורבא מרבנן דשלים מסכתי' עבידנא יומא טבא לרבנן. ויש לדקדק דהרי הטעם הוא משום דמבואר במדרש דעושין סעודה לסיומה של תורה וכמ"ש מהרש"א בח"א שם וא"כ מדוע לא אמר ג"כ דאם מסיים בעצמו מסכתא עביד יומא טבא לרבנן ומדוע רק בסיומא דאחרים ואם דהכונה דאף אם אחר גמר המסכתא עביד יומא טבא לרבנן ומכש"כ כשסיים בעצמו מדוע ל"א כן והלשון משמע דרק אם אחר סיים עביד יו"ט וצריך ביאור אכן בדרכינו נראה דבאמת כשסיים בעצמו לא עביד יו"ט דהנה לפי הנ"ל דבכל יום יהי' בעיניך כחדשה אין שום טעם לשמוח על מה שעבר דהרי היום נצטוינו ומה שעבר אין ולשמחה מה זו עושה, ובפרטות לפי"מ שנראה לבאר הא דבכל יום יהי' בעיניך כחדשה דלכאורה איך אפשר הדבר הלא באמת נצטוינו עלי' כבר. ונראה דהנה כבר אמרו חז"ל בהא דאשרי העם יודעי תרועה וכי אוה"ע אינם יודעים להריע אלא שיודעים לרצות את בוראם בתרועה ואינו מובן וכבר נאמר בזה הרבה. ונראה עפ"י המבואר בילקוט תהלים מזמור ק"ב אקרא דעם נברא יהלל אלו הדורות שמתים במעשיהם ובאים ומתפללים לפניך בר"ה ויוה"כ ואתה בורא אותם בריאה חדשה יע"ש והובא במחצה"ש בסי' תקצ"ב וביאר בזה הלשון היום הרת עולם יעו"ש. וא"כ שפיר יתכן הלשון לרצות את בוראם בתרועה וקאי הלשון בוראם על לשון בתרועה שאחריו דבתרועה הקב"ה בוראם מחדש ואקצר, וא"כ שפיר יוכל היות דבכל השנה כן ושפיר שייך היום נצטוית דהיינו שאינו זה שהי' אתמול רק בריאה מחדש ובאמת נראה דזה הטעם שמבואר בדברי חז"ל דבשעת מתן תורה פרחה נשמתן והוא מטעם הנ"ל וכן הוא הכונה לכל הבא לקבל עליו עול תורה בורא לו ה' נשמה חדשה והוא ממש כשעת מתן תורה שנברא בריאה חדשה והיום כשנברא נצטוה מחדש, וא"כ איך אפשר לשמוח על העבר הרי איננו זה האיש שהי' אתמול. אולם נראה דכ"ז שייך רק האדם לעצמו שפיר כל איש נשבר לבבו בקרבו בזוכרו מעשיו בעבר ולזה תוה"ק נתנה עצה זו דהיום הזה ה' מצוך. אולם בנוגע לחבירו כל אדם בריך להחזיק חבירו לצדיק ובפרט אם חבירו צורבא מרבנן בודאי דראוי להחזיקו למחזיק בתורת ה' וא"כ אין מהצורך לבא לזה דבכל יום חדשה ורק הוא הוא ובאמת קיים ולימד וא"כ שפיר אם חבירו שלים מסכתי' ראוי לשמוח דהוא אינו צריך לבריאה חדשה, ומשו"ה שפיר אמר אביי דרק כד צו"מ שלים מסכתי' עביד יו"ט ולא בסיומו בעצמו דבודאי לגודל קדושתו וענותנותו החזיק עצמו לאיש כזה שבכל יום בעיניו כחדשה ולא כן לאחר צורבא מרבנן והבן:

ד) המורם מזה דאמנם מדת ענוה טובה ונחוצה ואולם רק בנוגע לו בעצמו אבל בנוגע לחברו אדרבה צריך כל אחד לידע שחברו צדיק וישר. ובזה נראה לבאר מקראי קודש בפרשת קרח ויקהלו על משה ועל אהרן כו' ומדוע תתנשאו כו' וישמע משה ויפול כו' וידבר כו' בוקר ויודע כו' ואת הקדוש כו' ואת אשר כו' והרבה יש לדקדק במקראי קודש אלו ואיזה מהם כבר עמדו המפורשים דהרי בקרא מבואר דהמה חלקו על משה ועל אהרן ותשובת משה כנראה היתה רק בנוגע לאהרן שהוא הקדוש ועל מלכותו בעצמו לא נמצא שום תשובה. ועוד מה הי' דענין בזה שנפל על פניו ועי' ברש"י ועדיין אינו מובן מה הועיל בזה שנפל ע"פ. ועוד ויודע כו' ואת הקדוש כו' ואת אשר יבחר בו כו' מדוע כפל הדברים במלות שונות ויודע כו' ואת הקדוש. ואת אשר יבחר בו ומדוע אצל הקדוש אמר והקרוב ואצל אשר יבחר בו אמר יקריב אליו וכ"ז תמוה מאוד. והנראה לבאר הדבר ונקדים לבאר הא דסנהדרין ק"ה ע"ב מברכותיו של אותו רשע אתה למד מה הי' בלבו ביקש לומר שלא יהי' להם בתכ"נ ובתמ"ד מה טובו אהליך יעקב לא תשרה שכינה עליהם ומשכנותיך ישראל לא תהא מלסותן נמשכת יעו"ש כל הענין דהי' רוצה לקללן בדברים אלו, ואינו מובן מנא ידעו חז"ל מזה שרצה לקללן ועוד מדוע דוקא בקללות אלו שלא יהי' להם בתכ"נ ובמ"ד ושלא תשרה שכינה עליהם ושלא תהא מלכותן נמשכת ומדוע בחר בקללות אלו יותר מכל הקללות שנמצאו בתורה. ונראה דהנה יש לדקדק דבלעם קודם שאמר הא דמה טובו אמר מקודם נאום הגבר שתום העין כו' ומדוע לא אפר זה בב' פעמים הראשונים שכבר דיבר ורק כעת בפעם השלישית אמר זה, ולכן נראה ונבאר ג"כ גוף הקרא נאום הגבר שתום העין נאום שומע אמרי אל אשר מחזה שדי יחזה נופל וגלוי עינים וכל הדברים המה בלי פתרון לכאורה מהו שתום העין ומהו נופל וגלוי עינים וחז"ל נחלקו בזה דשתום העין כמבואר ברש"י אבל כל המשך הדברים אין להם ביאור:

ולכן נראה דכבר פירש"י והתרגום וישת אל המדבר פניו שרצה להזכיר עונותיהם והקללה תחול מאליו, ומעתה נראה דגם זה היא הזכרת עונותיהם של ישראל. ונפרש ג"כ מה שנאמר שם בקרא בתר שכתיב וישת אל המדבר פניו וישא בלעם את עיניו ואינו מובן וע' באוה"ח שם, והנראה דהנה בשליחות בלק אל בלעם אמר הנה עם יבא ממצרים הנה כסה את עין הארץ כו' ואגרשנו מן הארץ, ואינו מובן הך דכסה את עין הארץ מה הכונה בזה ועיין ברש"י שם, ונראה לענ"ד לפרש דהנה כבר כתב בספה"ק נועם מגדים בפ' בלק שם לפרש הנה עם יצא ממצרים דבלק ידע מגודל זכות קדושת אבות וקשה לנצחם ולזה ביקש עצה לבל ימנע בלעם מלקללם ושלח לו דבר שזה יהי' לבלעם כסות עינים לקללם ושתחול הקללה ע"ש בדרכו דרך הקודש, וגם אנחנו נלך בעקבותיו באופן אחר, דהנה בשבת דפ"ח קאמר מ"ד לבבתני באחת מעיניך בתחלה באחת מעיניך ולבסוף בשתי עיניך ואינו מובן הכונה, וכתב בספר

תפארת ישראל עה"ת מהגה"ק עטרת תפארת ישראל מטשארטקוב זצלל"ה לבאר דבאמת כל אדם צריך לראות שתי ראיות שפלות עצמו וגדלות הבורא ואולם בתחילת עבודתו אם יראה שפלות עצמו יביאהו היצר לידי עצלות ושפלות שלא יוכל לגשת אל הקודש וידמה בדעתו כי שפל אנשים כמוהו אינו ראוי לדבר שבקדושה ולזה צריך בתחילת עבודתו לראות רק גדלות הבורא, ואולם אח"כ אחר העשי' שוב יחשוב בשפלות עצמו ג"כ, וזהו הכונה בתחילה באחת מעיניך היינו קודם העשי' יחשוב רק בעין המבטת בגדלות הבורא ולכשתעשה היינו אחר העשי' בשתי עינים צריך ג"כ לחשוב בשפלות עצמו עכ"ד הנחמדים והאריך בזה באמרי קודש יעו"ש בסוף הפרו, ועיין בספר אורח לחיים בפרשת ראה ביאר ג"כ כעין זה ורק באופן אחר, ודבריו אלו יש לרמז בהא דיומא נ"ג ע"ב המתפלל צריך שיפסיע ג' פסיעות לאחוריו כו' ועוד שם כיון שפסע ג"פ לאחריו התם איבע"ל למיקם:

יעו"ש, והכונה דבאמת קודם התפלה אם יחשוב בשפלותו איככה יוכל לפתוח פה ולשון לדבר נגד ממ"ה הקב"ה וצריך רק לחשוב בגדלות הבורא וכדברי התפארת ישראל הנ"ל, ואולם אחר התפלה תיכף צריך לפסוע לאחוריו היינו לחשוב בשפלותו והתם איבע"ל למיקש שישאר תמיד מביט בשתי עינים וכמו שכתב האורח לחיים שם בשם הקדוש

מבארדיטשוב זצ"ל עיני ה' אל צדיקים דצדיקים צריכים לשתי עינים להביט באחת גדלות הבורא ובאחת שפלות עצמו יעו"ש:

ומעתה נאמר דבלק שלח לבלעם כי אמנם ישראל יצא ממצרים וראה נסי מצרים וים סוף ועי"ז רואה הוא גדלות הבורא והמה במדרגה גדולה אבל לעומת זה יש בהם גסות רוח וכמו שאמר החסיד בחובת הלבבות לתלמידיו שאם הי' יודע בהם שאין בהם חטא הי' ירא מפניהם מפני החטא היותר גדול גאות, ולזה שלח לו והנה כסה את עין הארץ דעין המבטת בשפלות עצמו נקרא עין הארץ ועין זה מכוסה אצלם היינו שיש בהם גאות ועי"ז יוכל שפיר לקללם וכמבואר בסוטה דף ה' כל שיש בו גאות אפי' רוח קמעא עוכרתו ופירש"י פורעניות קלה מאבדתו מן העולם יעו"ש. ועוד דעי"ז וגרשתיו מן הארץ דהרי כתיב וענוים ירשו ארץ וכיון שהמה גאים לא ירשו ארץ זה הי' כונת בלק בשילוחו אל בלעם כדברים האלו:

והנה בלעם כשרצה להזכיר עונותיהם והקללה תחול בע"כ וי וישת אל המדבר פניו לרמז חטא העגל וכפירש"י ותרגום ולא הסתפק בזה כי רבה למלא רצון בלק ולהזכיר שהיו גסי רוח ועי"ז רוח קמעא עוכרתו וכנ"ל וישא את עיניו ורימז שהוא עובד ד' בשתי עיניו רואה גדלות הבורא ושפלות עצמו ואמר נאום הגבר שתום העין כו' והכוונה דהנה הטור באו"ח קל"א כתב והוא מרמב"ם דתיכף אחר התפלה נופלים ע"פ והב"י שם כתב דכ"מ בש"ס בכ"מ דאחר התפלה נופלים ע"פ. וטעמו של דבר נראה לענ"ד עפ"י הנ"ל דקודם העשי' א"צ לחשוב בשפלותו דמביאו דידי עצלות ועצבות וא"כ מכ"ש בתפלה דמבו' בברכות ל"א ע"א אין עומדין להתפלל לא מתוך עצבות ולא מתוך עצלות בודאי דצריכין לנהוג כמ"ש הגה"ק בתפארת ישראל הנ"ל דקודם תפלה יחשוב רק בגדלות הבורא ואחר התפלה שוב יחשוב בשפלות עצמו. וזה הכונה לדעתי בהא דברכות ל"ב ע"ב דצריך לשהות שעה קודם התפלה ושעה אחר התפלה והיינו דשעה קודם יחשוב בגדלות הבורא ושעה אחר תפלה לחשוב בשפלות עצמו, ומשו"ה תיקנו לדעתי תיכף אחר התפלה נפילת אפים דהטור הביא שם בשם רב עמרם נוסח נפ"א ואנחנו עפר רמה ותולעה כו' יעו"ש כל הנוסח מדבר בשפלותינו וא"כ כיון דבשעת התפלה א"א לחשוב בשפלותו ואחר התפלה חובה עליו ולזה תיכף אחר תפלה תיקנו נפ"א שכולו מדבר משפלותינו. וזה לדעתי הטעם דאסור להפסיק בין תפלה לנפ"א כמ"ש ב"י שם בשם תה"ד, משום דאסור לעמוד אף רגע מבלי שידע מיעוט ערכו כי במה נחשב הוא ומשו"ה תיכף אחר התפלה אסור להפסיק קודם נפ"א:

ומעתה זה הכונה בקרא הנ"ל דבלעם נאום הגבר שתום העין היינו בעת שהוא נואם ומתפלל עין אחת סתומה והיינו דאז הנהו רק שומע אמרי אל אשר מחזה שדי יחזה היינו שאז מביט רק בגדלות הבורא ועין המבטת בשפלות עצמו סתומה אז, ואולם אח"כ אחר התפלה נופל עושה נפ"א וגלוי עינים ואז ב' עיניו פתוחות וכד' הש"ס הנ"ל בתחלה באחת מעיניך ולבסוף בשתי עינים וממש דברי התפא"י הנ"ל מרומזים בקרא:

ויש להסביר עוד יותר דכבר כתב הפר"ד דעון גסות רוח הוא הגורם לע"ז דנעשה אדם הוא מצד עניוות ואולם גס רוח בע"כ דהפירוש ב' רשויות ח"ו והדברים עתיקים. וא"כ בלעם שהזכיר ברמז עון העגל רצה להזכיר ג"כ עון גסות הרוח הגורם לזה ואמר וישא את עיניו לרמז שהוא מביט בב' עינים וכנ"ל ורומז שישראל כיסה עין הארץ ורצה עי"ז לקללם ואולם ותהי עליו רוח א' שלא לקללם ותיכף התחיל לדבר מילין לצד עילאה ואמר נאום הגבר היינו אדרבה שישראל רק בעת התפלה המה בעין אחת ואח"כ נופל וכ"ז על ישראל וכנ"ל וזה מפני שהשי"ת נתן חכה בפיו כמבואר בסנהדרין שם. והנה גיאות מביא שאין תפלתו מקובלת כמבואר בסוטה דף ה' שם אין תפלתו נשמעת אא"כ משים עצמו כבשר ומבו' ג"כ בפסחים ס"ו כל המתיהר חכמתו מסתלקת וא"כ בגסי הרוח אין צורך בבתי כנסיות ובתי מדרשות דאין התפלה נשמעת וחכמתו מסתלקת. וג"כ מבואר בסוטה שם כל שיש בו גסות רוח אין אני והוא יכולין לדור וא"כ ממילא לא תשרה שכינה עליהם, ועוד מבואר בסוטה שם כל שיש בו גסות רוח לסוף מתמעט שנאמר רומו מעט ומבואר ג"ב בעירובין י"ג כד המגביה עצמו הקב"ה משפילו וא"כ בגסי הרוח א"א שתמשוך מלכותן וכ"ז רצה בלעם לקללם הואיל ורצה להוציא דבתם רעה שהמה גסי הרוח אכן השי"ת נתן חכה בפיו ובעצמו הפך את הקללות לברכות ואדרבה שיבח אותם שהמה נמוכי רוח כאומר נופל וגלוי עינים, ואם ביתר דבריו שאמר כנחלים נטיו כו' הכל מרמז שישראל המה ענוים ונמוכי רוח כמ"ש הגה"ק בנועם מגדים בפ' בלק שם דזה מרמז לנחלים שמים יורדים למקום נמוך וכל הבבואה שם מרמז לזה יעו"ש בדבריו הקדושים וכ"ז בשביל שהקב"ה נתן חכה בפיו והוכרח להודות בהיפוך ממה שהי' במחשבתו תחלה ומיושבים כל הדקדוקים בקרא וגמרא סנהדרין וגם משו"ה לא אמר בדבריו הראשונים נאום הגבר כיון דמקודם לא הי' מקום לזה ורק כעת שנשא עיניו ורצה לקללם עי"ז הכריחו השי"ת לומר כדברים האלו ודו"ק היטב בכ"ז כי קצרתי:

ה) ומעתה נראה עפ"מ שאמרתי לבאר דברי רש"י ז"ל בפ' שמיני בקרא דקרב אל המזבח לפי שהי' אהרן בוש וירא לגשת א"ל משה למה אתה בוש לכך נבחרת ואינו מובן תשובת משה הלא גם אהרן הבין שבודאי נבחר ורק שהי' בוש וא"כ מהו התשובה לכך נבחרת, ונראה עפמ"ש הבעל הטורים בפרשת במדבר אקרא ואתה הפקד את הלוים ב' במסורה הכא ואידך הפקד עליו רשע וזהו שאמרו אין אדם נעשה שוטר מלמטה אא"כ נעשה רשע מלמעלה כו' יעו"ש, והנה המקור לזה לא נודע, אכן הרמב"ם בפיהמ"ש פ"א דאבות מ"י הביאו וז"ל כמו שאמרו כיון שנתמנה אדם פרנס על הצבור מלמטה נעשה רשע מלמעלה יעו"ש וג"כ לא ציין המקום, ואולם יהיה איך שיהי' גוף המאמר תמוה באין מבין האיך אפשר לומר שאם נתמנה פרנס על הצבור נעשה רשע ח"ו [וזכורני להעיד בגודלי מה ששמעתי בעודני טליא ממר אחי הגאון מאוה"ג בעל אהל יהושע זצ"ל שאמר לבאר הדבר עפ"י ש"ס סוכה נ"ב כל הגדול מחברו יצרו גדול הימנו א"כ מי שנעשה גדול מאחיו גם היצר שלו נתגדל וזה נעשה רשע מלמעלה היינו שנותנים לו יצה"ר גדול וזה הפקד עליו רשע דהוא יצה"ר, ובזה ביאר הא דברכות כ"ח דילמא מעברין לך אמר לישתמש אינש בכסא דמוקרא כו' אמ"ל לית לך חיורתא ואינו מובן איזה שייכות ישנו לשאלה זו להא דאמרה בראשונה דילמא מעברין לך, וביאר ע"פ הנ"ל דאם נעשה שר וגדול והיצר נתגדל ואח"כ כשמעבירין אותו נשאר לו היצר הגדול ובהיותו שר וגדול בכחו לגבור על יצרו אבל כשירד מגדולתו והיצר גדול לא יוכל לגבור חיילים לנצחהו ולזה כשהשיב לה לישתמש אינש בכסא כו' והדר ליתבר א"ל לית לך חיורתא והיינו דבשלמא זקן אין פחד היצר נגד עיניו כ"כ ואולם להיותך צעיר לימים עליך לפחוד מהיצר הגדול שישאר אצלך עכ"ד ודפח"ח והאריך עוד באמרי נועם ואכמ"ל]:

ונראה לבאר דהנה כשנתמנה אדם פרנס על הצבור אמנם זה דבר גדול אבל לכאו' היא אלי' וקוץ בה שיוכל לבוא לידי התנשאות מזה בחושבו שהוא הנהו המורם מעם ובו בחר ה' לעמוד בראש העדה בודאי הוא ראוי לכך מבד מעשיו ודבר זה יביאו לידי הרמת ראש והתנשאות ח"ו שזה דבר רע ומגונה מאוד. ועוד יותר דכבר אמרו חו"ל בשבת קי"ד איזהו ת"ח שממנין אותו פרנס על הצבור כל שיודע להשיב בכ"מ וכתב בכתב סופר חו"מ בקונטרס סופר מהיר לבאר דכשנתמנה פרנס על הצבור זה גורר אחריו טרדות המונעות אותו כמ"פ ומבטלים מלימודו לזה צריכים לפרנס כזה שכבר למד וזוכר כל התורה ויוכל להתבטל מלימודו בעוסקו בצרכי צבור עכ"ד בקצרה, והנה לפ"ז כבר אמרו חז"ל בפסחים ס"ו כל המתיהר אם חכם הוא חכמתו מסתלקת אם נביא הוא נבואתו מסתלקת ממנו וא"כ לכאורה הדבר שני הפכיים דפרנס המתמנה צריך לזכור כל התורה ואולם בזה שבוחרים בו יש חשש שיבא ליוהרא ח"ו וישכח תלמודו וא"כ חוץ העון הגדול של גיאות יוכל ג"כ לשכוח תלמודו ואיך יצויר להושיב אחד בראש ולעטרו בזר תפארה אם אך יחשוב בלבו שבודאי העטרה הולמתו יתרוקן מתוכנו ומעלותיו וישאר ריק וערום בלי חכמה ובלי נבואה, אכן נראה דאם רצון השי"ת להרים כסא של אדם מבחיריו הוא נותן בלבו הכנעה גדולה ונדמה לו איך הוא חוטא גדול ואין שום תרופה ח"ו לתקן אשר חטא ואם ירצה לעשות תשובת המשקל אף אם כחול ימים ירבה לא יספיק לו לגודל חטאיו ואין לו שום עצה רק שהשי"ת יתן בלב האנשים להושיבו בראש ולמנותו פרנס על הצבור ובזה ימחלו עונותיו כמבואר בסנהדרין י"ד, וא"כ אין בזה חשש יוהרא ואדרבה לבבו נשבר לרסיסים ביודעו איך עונותיו גברו ועברו ראש והשי"ת ברצותו שבל ידח ממנו נדח ח"ו בוחר בו לפרנס על הצבור שימחלו עונותיו, וזהו הכונה במאמרם אין אדם נעשה שוטר מלמטה אא"כ נעשה רשע מלמעלה היינו שהשי"ת נותן בלבו שלהיותו רשע מלמעלה לזה בחר ה' בו שימחלו עונותיו ומבואר המאמר הנ"ל וזהו ג"כ הכונה במה שאמרו חז"ל שאמר הקב"ה על ישראל ולא עוד אלא בשעה שאני נותן להם גדולה הם ממעטים עצמם לפני נתתי גדולה לאברהם כו' למשה ואהרן כו' והכונה כנ"ל דאם אני נותן להם גדולה המה ממעטים עצמם ותולים סיבת הגדולה לפי שצריכים כפרה וכנ"ל וזה מעין המאמר הנ"ל והנה כאמור אהרן קדוש ה' כאשר בחר בו ה' לכהונה גדולה והי' בזה ח"ו חשש התנשאות נתן השי"ת במחשבתו שהוא באמת חוטא גדול ולזה הי' בוש איך חוטא כזה ישמש בכהונה גדולה ואמר לו משה לכך נבחרת אדרבה שזה מחסדי ד' לבחור בך לכהן גדול בכדי שימחלו עי"ז עונותיך ולא אמר לו האמת בפירוש שנבחר להיותו קדוש ה' שלא יבא לידי התנשאות ח"ו ואמר לו לכך נבחרת לשון המשתמע לתרי אפי או להיותך במדת ענוה גדולה כזו מגיע לך הגדולה כמבואר בזוהר הקדוש מאן דהוא זעיר הוא רב או להיותך חוטא נצרכת למחילת עונות ואהרן יפרשו בפשוט שימחלו עונותיו ומבוארים דברי רש"י ז"ל:

ומעתה כאשר קרח ועדתו באו בטענה כל העדה כולם קדושים, הי' משה יכול להשיב אחת משתי אלה או שבאמת המה משכמם ומעלה גבוהים מכל העם בתורתם וקדושתם, או שאדרבה להיותם צריכים למחילות עונות בחר בם ה', והנה החילוק הוא מי שנתגדל להיותו ראוי לזה מצד מעשיו ומעלותיו הוא אינו נברך לבחירה רק הוא מאליו קדושתו קביעא וקיימא, ואולם על אופן השני שמצד עצמו אינו ראוי רק שימחלו עונותיו לזה צריכים לבחור בו ואינו קדוש מאליו, ולזה כאשר משה ידבר והשיב להם הנח מרע"ה להיותו עניו מכל אדם בודאי חישב על עצמו שנבחר לצד חיותו זקוק למחילת עונות ואודם אהרן בודאי ראוי לזה מצד גודל מעלתו. ולזה אמר קרא וישמע משה ויפל ע"פ היינו בנוגע אליו נפל על פניו חמרמו עד שפלות עצמו ומשו"ה נעשה מלך וכנ"ל. ואולם במה שחולקים על אהרן הוא נעשה כה"ג להיותו יותר ראוי מכולם ולזה אמר בוקר ויודע ה' את אשר לו וקאי על שניהם שנעשו ע"פ ה' ואולם הסיבה שנבחרו שונות זמ"ז כפי דעתו ולזה אמר נגד אהרן ואת הקדוש והקריב אליו היינו אהרן שהוא קדוש מכולם הקריבו לכהונה גדולה כפירש"י, ואת אשר יבחר בו היינו על עצמו שאינו ראוי ורק נצרך הי' שהשי"ת יבחר בו הטעם משום יקריב אליו שהקב"ה רצה שבל ידח ממנו נדח ולזה להיותו רחוק מאוד רצה השי"ת להושיבו בראש בכדי שבזה יקריבו אליו ונמצא בזה תשובה על עצמו ועל אהרן ואולם התשובות אינם באופן אחד ומבוארים הכתובים הנ"ל בישוב כל הדקדוקים בעזה"י ודו"ק:

ו) ובדרכנו זה נראה לבאר הא דפתחה האדמה את פי' וירדו חיים שאולה ותכס עליהם הארץ המבואר בעדת קרח והדבר תמוה לכאו' דהרי כל עונשי השי"ת המה מדה כנגד מדה. ואמנם כבר תמה זקיני בבנין אריאל מדוע נשתנה דינם מסדר העולם ומדוע משה דרש דוקא מיתתם באופן הזה יעו"ש בדבריו הנחמדים ועדיין גם לדבריו קשה דאין עונש הזה מדה כנגד מדה ולא ראיתי מי שיבאר הדבר. ונראה ונקדים לבאר הקרא בפ' בראשית קול דמי אחיך צועקים אלי מן האדמה כו' כי תעבוד את האדמה לא תוסיף תת כחה לך נע וגד תהיה בארץ ואינו מובן ג"כ מדוע הגיע לו עונש הוה דוקא שג"כ אינו כנגד מה שחטא וגם הלשון צועקים אלי מן האדמה אינו מובן והי' די באומרו קול דמי אחיך צועקים אלי, והנראה דהנה חז"ל דרשו ויהי בימי שפוט השופטים דור ששפטו את שופטיהם כו' וצריך להבין איזה קשר יש לזה דשופטים את שופטיהם להא דויהי רעב בארץ המבואר בקרא אח"כ, ולדעתי הכונה, דהנה הנביא אמר בישעי' ס"א כי כארץ תוציא צמחה וכגנה זרועי' תצמיח כן ה' א' יצמיח צדקה ותהלה נגד כל הגוים. והכונה לענ"ד דהנה אוה"ע טוענים נגד ישראל מה נשתנו אלו מאלו כולנו בני אב אחד אנחנו ומה יתרון לישראל עלינו. אכן באמת אנחנו הרואים כי השי"ת ברא בעולם דומם צומח חי מדבר וכל אחד גדול מחבירו ועוד יותר גם בכל מין גופי' ישנם דברים שנשתנו למעליותא כגון עשבי השדה וזרעוני גינה דזרעוני גינה המה משובחים מעשבי השדה כמו"כ במין האנושי נשתנו אלו מאלו למעליותא, וזה הכונה כי כארץ תוציא צמחה היינו שהארץ שהיא דומם משמש להצומח והצומח משובח מהדומם ועוד יותר וכגנה זרועי' תצמיח והצומח גופי' נשתנו אלו מאלו כן ה' א' יצמיח כו' נגד כל הגוים דגם בבחינת מדבר ישנם מדרגות דישראל המה במעלה עליונה מהגוים:

והנה גם בישראל גופי' ישנם מדרגות ולאו כל אפין שוין, והנה דור ששופט את שופטיו דהמוני העם אינם נכנעים תחת השופטים ובודאי משום שטוענים מה נשתנו אלו מאלו ומדוע יכנעו המה תחת השופטים, לזה הארץ אומרת מדוע אשמש בני אדם הלא גם המה עפר מן האדמה ואינה מוציאה צמחים ולזה ויהי בימי שפוט השופטים ויהי רעב בארץ, והנה כאשר חרה לקין מדוע קיבל ה' מנחת הבל ולא מנחתו והי' סבור בדעתו הלא אב אחד לשנינו ולמה נגרע והרגו משום זה. אמר לו ה' קול דמי אחיך צועקים אלי מן האדמה והכונה דלדעתך שכולם נשתוו יחד מדוע האדמה משמשת לך ובע"כ משום דמדבר אתה ונעלית מן האדמה כמו"כ אחיך גדול ממך ולזה צוצק דמי אחיך מן האדמה, ולזה כי תעבוד את האדמה לא תוסיף תת כחה לך כי האדמה לא תשמשך ונע וגד תהי' בארץ כי לא תרבה האדמה להחזיק אותך שתדרוך עלי', ויש לבאר עוד יותר דמשו"ה הביא קין מנחה מפרי האדמה ולא מהבע"ח משום דהי' בדעתו שכל הבע"ח נשתוו וא"כ לא רצה להשתמש בבע"ח לטובתו ולתועלתו, אמנם אם כן אם אין יתרון למדבר על החי אין יתרון ג"כ על הדומם וצומח ולזה לא תוסיף תת כחה לך. ולזה אמר לו ה' ארור אתה מן האדמה אשר פצתה את פי' ואינו מובן הכונה, ובהנ"ל יבואר דהשי"ת אמר לו שמזה גופי' שהאדמה פצתה פי' לקבל דמי אחיך ממך משום שהיא נכנעת וסרה למשמעת האדם ולזה צייתה לדבריך ומזה גופי' ארור אתה דמזה נשמע דמדרגות מדרגות ישנם ומבוארים הכתובים הנ"ל בטעמם ונימוקם ודוק היטב בזה:

ז) והנה באמת זה הי' ג"כ מחלוקת קרח ועדתו על משה ואהרן שהמה אמרו כל העדה כולם קדושים ומדוע תתנשאו ולא רצו להאמין שמשה ואהרן גדולים וטובים מהם רק כולם נשתוו אצלם. ומשה השיב להם בוקר ויודע ופירש"י גבולות חלק הקב"ה בעולמו יכולים אתם להפוך בקר לערב ובמדרש תנחומא שם מבואר באריכות יותר גבולות חלק הקב"ה בעולמו יכולים אתם לערב יום בלילה וכשם שהבדיל בין האור ובין החושך כך הבדיל את ישראל מן העכו"ם כו' וכך הבדיל אהרן כו' יעו"ש בתנחומא דזה הי' הויכוח בין משה וקרח ועדתו. ובזה יבואר הא דאחר מחלוקתם תיכף אמר השי"ת לאהרן דיני כתנת כהונה ומבואר בקרא שם בפרשת קרח ונחשב לכם תרומתכם כדגן מן הגורן כו' כן תרימו גם אתם כו' יעו"ש בקרא והך קרא אינו מובן מהו ונחשב לכם תרומתכם כדגן מן הגורן ועוד הכפל שאמר אח"כ כן תרימו גם אתם הלא כבר אמר זה מקודם. ובהנ"ל יבואר דהנה כבר פירש"י שם דמשו"ה אמר לו השי"ת אז דיני מת"כ לפי שבא קרח וערער נגד אהרן על הכהונה בא הקב"ה ונתן לו כ"ד מת"כ יעו"ש. והנה קרח בא עליהם בשתי טענות כל העדה כולם קדושים וכולם שוו לטובה, והשנית ומדוע תתנשאו על קהל ה' היינו שאם תאמרו שהנכם במעלה עליונה א"כ בזה הנכם מתגאים ובאים לידי גאות זה הי' הכונה בטענותיו, ולזה באה תשובת ה' במקראי קודש המדברים מענין מת"כ דהנה ראיתי בספה"ק מבשר צדק להגה"ק בעל בת עיני על התורה בפרשת קרח שם כתב לפרש הקרא דונחשב לכם תרומתכם כדגן מן הגורן דהיינו שמדבר על הצדיקים הזוכים למדרגות גדולות שבל יתגאו בזה כי כמו שהגורן אינו מתנאה על שמוציא דגן הרבה כי אין זה משלו רק הניחו בתוכו דגן וכמו"כ הכל מאת ה' וזהו הפי' ונחשב לכם תרומתכם היינו המדרגות העליונות זה מלשון הרמה כדגן מן הגורן כמו שאין הגורן מתגאה כן אין לכם במה להתגאות עכדה"ק:

ולענ"ד נראה לבאר עוד יותר בדרכו דרך הקודש דהנה כבר כתבתי שאם אחד נעשה מורם מעם יש בו חשש גיאות ח"ו וכאשר פירשתי בטענתו של קרח וגם העם יש להם תרעומות מה נשתנה הוא ומדוע ננהוג בו כבוד וקדושה, אמנם אנו רואים בתרומה שקודם הפרשה בהיותו סבל כל התבואה במדרגה אחת וכאשר אך הורם התרומה אז יש לזה הדגן דין תרומה ואדרבה אם עושה כל גרנו תרומה אינה תרומה ורק אם משייר חולין אז המורם תרומה ונקרא קודש בקרא וא"כ זהו התשובה לשניהם העם יבינו שאע"פ שאפשר הנבחר אינו משובח מהם קודם שנתעלה מ"מ כיון שכבר נבחר לנשיא העם הוהו בבחינת תרומה שכל השאר נשאר חולין וזה תרומה כמו כן האיש הוה אף שמקודם הי' שוה לנו כעת שנבחר הוא הקדוש ועוד יותר שבתרומה קיי"ל התורם מן הרעה על היפה וגם מן הטמא על הטהור תרומתו תרומה והתרומה קודש א"כ בזה רואים אנו שאף שקודם הפרשה הי' טמא והטבל טהור מ"מ כיון שהפרישו לתרומה נעשה תרומה מה"ת וקדוש והטהור נעשה חולין א"כ אף אם ידמה בדעתו שהנהו ראוי יותר מזה שנבחר מ"מ ידע הואיל וכבר הורם בחור מעם זה שנבחר הנהו קדוש ה' מכובד. ומעתה זהו הכונה דהקרא מדבר להעם וגם להנשיא שנבחר ואמר ונחשב לכם תרומתכם היינו להנשיא או להכהן הגדול שנבחר יהי' נחשב אצלו שהאמנם אינו ראוי מצד עצמו מ"מ הוא נבחר כדגן מן הגורן ואין ביכולת החטה שנתרמה תרומה להתגאות על החטה שנשארה חולין כי באמת קודם הרמה לא הי' שום יתרון לזו מזה כמו כן הנשיא אין לו להתגאות ואף אם ידמה בדעתו שהנהו קטן מאחיו כאשר הי' אהרן בוש וכנ"ל בדברינו מ"מ גם מן הטמא על הטהור תרומתו תרומה וכאשר השיבו משה לכך נבחרת, ושוב אמר להעם כן תרימו גם אתם גם אתם התורמים תדעו שאחר שנבחר הוא ונתרם הוא הקדוש אף אם יעלה בדעתכם שהנכם במעלה גדולה ממנו ובאמת אנו רואים שישנם בחינות גם במעשר ותרומה מע"ר קדוש מחולין וזה ניתן ללוים וכמו"כ הלוים חשובים מישראל ואולם גם הלוים צריכים ליתן תרו"מ לכהן כי התרומה קדושה יותר וכן הורם הכהן מן הלוים וכ"ז בא הקרא להודיע אחר מחלוקת קרח שהי' סבור שהכל שוים והנשיא ילבוש גאה וגאון והודיע השי"ת שלא כן הדבר ומבואר הקרא הנ"ל באר היטב:

והנה כבר כתבתי שאם כל בני אדם נשתוו יחד א"כ אין האדמה צריכה לשמש להאדם, ובזה יובן הא דמבואר במשנה אבות פ"ה מי"א גמרו שלא לעשר רעב של בצורת באה ושל מהומה. ומדוע דוקא זה העונש בעד סירובם לעשר, אכן בהנ"ל יבואר לנכון דאם גמרו שלא לעשר הוא בודאי משום דהמה מריבי כהן ושואלים מה נשתנו אלו מאלו וכשאלת קרח וא"כ משו"ה רעב של בצורת באה דהארץ אינה מצמחת וכנ"ל וכן רעב של מהומה דכנודע בעת מהומה עשיר ורש נשתוו ולא ניכר שוע לפני דל וזה מגיע להם מדה כנגד מדה והבן, ומעתה מובן ג"כ העונש של עדת קרח דבאמת האדם נוצר עפר מן האדמה ובמה יזכה אדם את אורחו לדרוך על במתי הארץ משום שהוא במדרגה גבוה מהאדמה ואולם אם קרח ועדתו לא רצו להכיר ביתרון האיש אחד על משנהו א"כ גם האדמה לא רצתה שידרוך האדם עלי' בגאוה ובוז ותפתח את פי' ותבלע אותם שיהי' במדרגה אחת עם האדמה וממנה נוצר והי' באמת העונש מדה כנגד מדה ונמדד להם כמדתם ומבואר הכל בעזהי"ת:

ח) ונראה להעמיק עוד יותר בהך קרא דונחשב לכם תרומתכם כדגן מן הגורן ע"פ דרכו של הק' במבשר צדק הנ"ל, ונקדים לבאר הקרא בפרשת פנחס יפקוד ה' כו' אשר יצא לפניהם ואשר יבא לפניהם אשר יוציאם ואשר יביאם והדבר בלתי מובן על כפילת הלשון יצא לפניהם ויבא לפניהם ויוציאם ויביאם שזה צריך הבנה. [והנה בפשוט אמרתי לבאר הדבר דהנה כבר נודע שחובת מי שהוקם על לנהל עם קדוש לנהל את העם בדרך הישר ולהורותם המעשה אשר יעשון ואולם חוץ לזה צריך הוא ג"כ ליסד ישיבה ולחנך את הנערים בלימוד תוה"ק בדרך היראה ולהשגיח על האבות שיגדלו את בניהם ברוח התורה הכתובה והמסורה, והחילוק הוא דההוראה לגדולים הוא בזה שהולך לפניהם ומראה להם הדרך ילכו בה והמה אחריו ואולם נערים קטנים אין להניחם שילכו מאחריו כי המה יתעו בתוהו לא דרך גם אין להניחם שילכו לפניו כי לא ידעו ויוכלו בקל להכשל וצריך לישא אותם על אברתו כנשר יעיר קנו ישאהו יקחהו על אברתו וזה הכונה אשר יצא לפניהם ואשר יבא לפניהם היינו להגדולים להורותם הדרך הישר ואשר יוציאם ואשר יביאם היינו שישגיח על חינוך בני הנעורים ובזה לא יצא חובתו בזה שיצא לפניהם ורק יוציאם ויביאם ויקחם על אברתו ובין כתפיו ישכנו והארכתי בזה] ועוד יש לדקדק דבתר הכי כשהשיב לו השי"ת שיעמיד את יהושע לפני הכהן והעם אמר רק ע"פ יצאו וע"פ יבאו ולא אמר יוציאם ויביאם כמו שביקש משה הלא דבר הוא. ונראה לבאר ונבאר ג"כ הקרא בפ' יתרו הי' אתה לעם מול הא' והבאת אתה את הדברים אל הא'. וג"כ אין מבין כפילת הדברים וגם מהו והבאת אתה וכי בלא הלשון אתה לא ידענו דעליו הכונה הרי זה הפירוש של והבאת:

ולבאר הדבר נאמר עפ"מ שאמרתי לבאר הקרא בפ' מסעי ויכתוב משה את מוצאיהם למסעיהם ע"פ ה' ואלה מסעיהם למוצאיהם וכבר תמהו בזה על הפיכת הסדר וכפילת הדברים וגם מה הפירוש מוצאיהם. ואמרתי לבאר הדבר דהנה נעים זמירות ישראל אמר בתהלותיו ישראל בטח בה' עורם ומגינם הוא בית אהרן בטחו כו' עזרם ומגינם הוא יראי ה' בטחו כו' עזרם ומגינם הוא [תהלים קט"ו] ויש לדקדק דפתח בלשון נוכח ישראל בטח בה' בית אהרן בטחו בה' יראי ה' בטחו בה' וסיים בלשון נסתר בכולם עזרם ומגינם הוא, ואחשוב בביאור הדבר ונקדים אמרות טהורות ששמעתי מחותני זקיני הרה"ג החריף היחסן החסיד המפורסים מו"ה אלעזר פרענקיל זצ"ל מק' לובאטשוב שאמר בשם רבו הגה"ק רבן של ישראל רב שר

שלום מבעלזא זצ"ל לפרש הקרא בפ' מצורע זאת תהי' תורת המצורע ביום טהרתו והובא אל הכהן וכו' וראה הכהן והנה נרפא נגע הצרעת מן הצרוע וכבר דקדקו בקרא הזה הרבה בלשון והובא אל הכהן גם בלשון והנה נרפא נגע הצרעת מן הצרוע דהול"ל והנה נרפא הצרוע מן הצרעת ועוד הרבה דקדוקים, ודיבר בקדשו לבאר דהנה כבר אמרו חז"ל דצרעת באה על חטא לה"ר והנה לזה הצריכה תורה כהן שילמדהו איך לתקן מעשיו מהיום והלאה ושיקבל עליו שלא יוסיף עוד לעשות כמעשהו ושב ורפא לו. ונמצא לפ"ז דכהן המטהר יוכל לבא מזה לידי התנשאות וילבוש גאה וגאון בראותו שבכחו להאציל מרוחו על אחרים וללמד תועים בינה. והעצה לזה שיחשוב בנפשו שבאמת הוא לא עשה מאומה ורק שהחוטא בעצמו בהתבודדתו פשפש במעשיו ומעצמו שב ורפא לו. אכן הצרוע זה החוטא אם יחשוב שבעצמו שב בתשובה שלימה יוצמח לו גיאות מזה ובאמת עיקר תיקונו של המצורע שישפיל עצמו כאזוב כמבואר ברש"י שם ואם יחשוב ששב בתשובה שלימה איך יוכל להשפיל עצמו כאזוב ולזה צריך החוטא לחשוב בנפשו שעיקרו נעשה ע"י הכהן שבכח יראתו ותפלתו רפאות עלתה למחלתו, ומעתה הדברים האלו נרמזים בקרא זאת תורת המצורע ביום טהרתו והובא אל הכהן היינו דהמצורע צריך בעת טהרתו לחשוב שהכל מהכהן ובעצמו אין בו מתום רק צדקת הצדיק דמעיקרא פעלה עליו וראה הכהן והיינו והכהן צריך לחשוב דוה ראי' שכלית ולראות בעיני שכל והנה נרפא נגע הצרעת מן הצרוע שהצרוע בעצמו גרם לזה ולא הוא עכתדה"ק והנחמדים:

ובכעין זה שמעתי בשם נכדו אדמו"ר הגה"ק רשכבה"ג מהורי"ד מבעלזא זצלל"ה לפרש מה שאומרים בברכת ק"ש של ערבית מלכותך ראו בניך בוקע ים לפני משה ודקדק הרי בקרא מבואר מוליך לימין משה כו' בוקע מים מפניהם [ישעי' ס"ג] ומדוע סידרו אנשי כנה"ג בוקע ים לפני משה, וביאר ג"כ בדרך הנ"ל דישראל ברוב קדושתם חשבו שהמה אינם ראוים לנס גדול כזה ותלו הגדולה במשה שמחמת זכותו נעשה הדבר. ואולם משה בגודל ענותנותו חישב שבודאי הדבר נעשה בזכותן של ישראל. וא"כ שם בקרא דישעי' דמדבר ממשה שפיר קאמר בוקע מים מפניהם דמשה תלה הגדולה בזכותן של ישראל אכן מסדרי התפלה סידרו מלכותך ראו בניך היינו ראי' שכלית שישראל הבינו שבוקע ים לפני משה שעיקר הדבר בזכותו עכדה"ק:

ולדעתי לדבריהם הקדושים כיון רבינו הקדוש בדבריו באבות פ"ב איזהו דרך ישרה שיבור לו האדם כל שהיא תפארת לעושי' ותפארת לו מן האדם. והכונה דהאדם בה' הידועה הכונה האדם השלם המורם מעם ואמר איזה דרך ישרה שיבור לו האדם הכהן הגדול מאחיו הצדיק הרופא תחלואי בנ"א כל שהוא תפארת לעושי' היינו שיתלה התפארת בעושי' שהאיש בעצמו הטיב דרכו ונתקבלה בקשתו ותפארת לו. היינו בזה מדבר שוב מהאיש הנושע בתפלתו של הצדיק. מן האדם שהוא יחשוב שהצדיק שנרמז בשם האדם הוא פעל עבורו ובזכותו נושע כדברי רבינו הנ"ל וזה רמז הגון. והדברים האלו ועצה טובה הלזו רמז דוד המע"ה בתהלותיו ואמר שישראל יבטח בה' שהנהו עוזר ומגן להם בשביל הכהנים והיראים ולעומת זה הכהנים והיראים יבטחו בה' שיעזור ויגן בזכות ישראל ולזה אמר ישראל בטח בה' עזרם ומגינם הוא ולשון עורם ומגינם מוסב על הבית אהרן ויראי ה' המבוארים למטה וכאילו מראה באצבע על הכהנים והיראים ואמר עזרם ומנינם של הכהנים והיראים הוא, ואמר שוב בית אהרן בטחו בה' עזרם ומגינם של ישראל הוא וכמו, כן יראי ה' יבטחו שה' עזרם ומגינם של הכהנים וישראל ובזכות זה גם המה יושעו בה' תשועת עולמים ומבוארים הפסוקים בתהלים הנ"ל, ומעתה זהו הכונה בקרא הנ"ל ויכתוב משה את מוצאיהם היינו המנהלים המוציאים ומביאים כלשון הקרא אשר יוציאם ואשר יביאם וכ"ז הי' לדעת משה בזכות ישראל וזה למסעיהם היינו דהכל הי' בזכותם כאמור בוקע ים סוף מפניהם, ואולם תורתינו הקדושה כתבה דאדרבה אמנם משה בגודל ענוה חישב כן אבל אמת הדבר ואלה מסעיהם למוצאיהם והיינו דזכותו של משה המוציא והמביא גרם לכ"ז וכדברי מרן הקדוש הנ"ל מלכותך ראו בניך בוקע ים לפני משה והבן, ודברינו אלו המה תפוחי זהב במשכיות כסף בדברי יתרו שהראה הדרך לפני מרע"ה ואמר הי' אתה לעם מול הא' והיינו שהעם יחשבו שאתה היית מול הא' ובזכותך באה ישועתם וכל העולם ניזון בשביל חנינא בני, ואולם כ"ז בנוגע לעם אבל לך אני אומר והבאת אתה את הדברים אל הא' והיינו שתחשוב בנפשך שהדברים בעצמם שהתפללו ישראל המה קרבו אל הא' לגודל קדושתן של ישראל דברי בקשתם לא חזרה ריקם ולא בזכותך נעשה הדבר, ומבואר הקרא דפ' יתרו הנ"ל:

ט) ומעתה יפורש ג"כ הקרא דפ' פנחס הנ"ל. דהנה כבר נתבאר בדברינו למעלה דמי שיזכה לישב בראש ולנהל העדה יש לחשוש ח"ו שיבא להתנשאות ואולם העבה לזה ע"פ דברינו למעלה בקרא דונחשב לכם תרומתכם דפירש הקדוש מבשר צדק הנ"ל דהוא אם מרומים אחד ונעשה ראש יהי' נחשב אבלו כדגן מן הגורן כמו שאין לגורן להתגאות שיש בו דגן וכנ"ל, ולענ"ד נראה להעמיק בדבר דהנה כבר נתבאר בדברינו שהצדיק צריך לחשוב שהכל בזכות ישראל. וכבר פירשו בספה"ק בשם המגיד הקדוש מקאזניץ זצלל"ה מאמר שמעי' ואבטליון שאמרו להכה"ג ייתון בני עממין לשלם דעבדין עובדא דאהרן ביומא ע"א ע"ב דהכונה דעיקר הכח של הכה"ג הוא ע"י ישראל המסבבים אותו כחומה והוא בעצמו הוא רק כלי המעשה אבל עיקר האיכות הוא ע"י ישראל והמה באמת העושים העבודה בכח והוא בפועל עכדה"ק, ונראה בהסברת הדבר בדרכינו דנ"ל דהנה אנו רואים בתרומה שקודם הפרשה הי' כל הגורן טבל והוא משום דכל הגורן יש בו קדושת תרומה כשיטת רש"י ביבמות פ"ו ורק ע"י הרמה שמפרישים תרומה עי"ז הקדושה שבכל הגורן נתפסת בהתרומה והשאר חולין מבואר מזה דכל הקדושה של התרומה היא רק מהחולין שהופרש מהם כמו"כ הפורס שעם הוא מקדושת כל ישראל וע"י שהופרש זה להיות כה"ג כל ישראל נתנו מהודם עליו ונתכלל בקדושת כל ישראל, וזהו הכונה בקרא בדברים י"ז לבלתי רום לבבו מאחיו, והכונה דהנה חז"ל אמרו והכהן הגדול מאחיו גדלהו משל אחיו, וביאור הדבר לדעתי דצריכים להורותו שהגדלות שלו הוא רק מאחיו דהמה נותנים בו כח הקדושה כמו בתרומה וא"כ אין לו במה להתגאות. וזהו לבלתי רום לבבו. והיינו שהעצה שבל ירום לבבו הוא שידע שהכל מאחיו שמידם בא לו הדבר הזה ואין לו להתגאות עליהם וכנ"ל:

וענין זה מבואר ג"כ במד"ר בפרשת צו ואתה הקרב אליך את אהרן אחיך הה"ד ממנו פינה ממנו יתד ממנו קשת בא וראה אומות כשמבקשים להעמיד להם מלך מביאים מכל מקום כו' שכה"א וימלוך באדום מדנהבה מבצרה אבל ישראל אינו כן מהם מלכיהם מהם כהניהם מהם נביאיהם וכה"א ואתה הקרב אליך כו' מהיכן מתוך בני ישראל עכ"ל. ובהשקפה הראשונה אינו מובן מה זה מעליותא אכן באמת כונה עסוקה לוטה בדברים האלו. דהנה באמת בקרא מצינו הרבה פעמים בלוים מתוך בני ישראל ומה הרצון בזה. אולם כונת השי"ת בזה להורות הלוים שלא יתגאו בזה שנבחרו לעבודת ה' שכל קדושתם היא מתוך בני ישראל וקדושת ישראל עליהם ודבר זה הורה אותנו המד"ר דבאוה"ע מביאים ממקום אחר וא"כ המושל לובש גאות וגאון, אכן בישראל מהם כהניהם כו' כל הגדולה הוא באמת שישראל האצילו מהודם עליו ואין לו להתגאות עליהם ולז"א המדרש מהיכן מתוך בני ישראל דקדושת ישראל חלה עליו ודוק כי קצרתי:

ומעתה זהו הכונה אשר יצא לפניהם ואשר יבא לפניהם והיינו דנגד פניהם יהי' הדבר שהוא היובא והבא וכל מה שנעשה להם הוא בזכותו, ואולם הוא בעצמו ידע אשר יוציאם ואשר יביאם שהמה הגורמים לזה ועבדי עובדא דאהרן ויתלה הגדולה בהם, ומשו"ה באמירת השי"ת למשה שיעמיד ליהושע אמר רק ע"פ יצאו וע"פ יבאו והיינו כיון שדיבר זה נגד העם המה צריכים לידע רק שעיקר הדבר ע"פ יהושע ולזה אמר לו ה' וצוית אותו לעיניהם היינו שתאמר לו בעצמו שעיקר הדבר לעיניהם עיני העדה המה השפיעו עליך מרוחם ואולם להעם אמר ע"פ יצאו וע"פ יבאו שהכל בכחו וצדקתו של יהושע עיין במקרא ותבין שהדברים מתאימים מאוד בביאור הקרא:

ובזה נראה לפרש מה שדרשו חז"ל שום תשים עליך מלך שתהא אימתו עליך, דחז"ל הורו בזה הדברים אשר העלינו בזה, תשים עליך מלך דידעו העם שהוא מלך עליהם והכל בזכותו. ואולם חז"ל הוסיפו שתהא אימתו עליך והיינו שהוא יחשוב דאימתו מה שהוא ירא ה' הוא עליך ממש ומידך מיד העם ניתן לו זה שהכל בכח קדו' וכנ"ל ורק הקרא שמדבר להעם אמר שום תשים עליך מלך וחז"ל רמזו ג"כ הדרך עבור המלך שידע שהכל מאת העם ודוק בזה. וזה הרעיון בקרא דונחשב לכם תרומתכם כדגן מן הגורן וכפירוש המבשר צדק הנ"ל שקאי על גדולי האומה שכמו שהתרומה אין לה להתפאר על החולין הנשארים דהרי אדרבה קדושת התרומה היא מקדושת החולין והמה השפיעו על התרומה קדושה כמו כן הנשיא המורם מהעם בריך לידע שאדרבה קדושתו נשפעת מקדושת האומה וכנ"ל והבן. וכן הדבר ברב המלמד תורה לתלמידיו ונראה שהוא המשפיע והמה מקבלים אולם באמת כבר אמרו חז"ל ומתלמידי יותר מכולם והתלמידים משפיעים על הרב והיא ג"כ הענין שאמרתי דבכל דבר קדושה הוא כך ודוק:

י') ובזה יבואר ג"כ מה דקאמר הקרא אח"כ כן תרימו גם אתם ודקדקתי באות ז' הלא כבר אמר זה שיתרמו, ובהנ"ל נראה לבאר, ונקדים לבאר המדרש בפרשה זו קרח שפיקח הי' ומטועני הארון הי' מה ראה לשטות זה לחלוק על משה [ובמדרש שלפנינו לא נמצא לשון זה רק הובא כן בספרים מפרשי התורה ובודאי נמצא כן באיזה מקום במדרש] וכבר תמהו כולם מה ענין הא דמטועני הארון הי' למחלוקת זה, ונראה דהנה מבואר במדרשות ברבה ותנחומא דעיקר מחלוקתם הי' על מה שהכהנים נוטלים מתנות כהונה והמה לא רצו ליתן. והנה המה טעו בזה שדימו בנפשם שהכהנים מקבלים ובאמת לא כן הדבר הכהן איננו מקבל רק משפיע אדרבה וכבר דרשו חז"ל בקרא דאשר יתן לכהן לו יהי' ואיש את קדשיו לו יהי' דהיינו מי שמעכב מעשרותיו ואינו נותנם אין שדהו עושה אח"כ רק חלק מעשר ואם יתן לכהן לו יהי' ממון הרבה כפירש"י בפ' נשא יעו"ש. וכן דרשו בקרא דעשר תעשר בשביל שתתעשר עשר הרי דבאמת הכהן הוא המשפיע וע"י מצוה זו זוכה הנותן בעושר ואושר א"כ אדרבה אין הכהן מקבל כלל מנותני מת"כ רק המה מקבלים ממנו, והנה בקרא כתיב. בפ' נשא ולבני קהת לא נתן כי עבודת הקודש עליהם בכתף ישאו ופירש"י משא דבר קדושה הארון והשלחן יעו"ש ואינו מובן מדוע דברים אלו בכתף דוקא ישאו. אכן באמת חז"ל אמרו הארון נושא את נושאיו ובאמת הדבר מרומז בקרא דקרינין ישאו בקמץ ולא בחירק ישאו דהפירוש ישאו בקמץ דהמה נשאים מאת הארון ולזה א"צ בעגלות ובקר כיון שהמה אין נושאים הארון רק הארון נושא אותם, והנה לפ"ז גם השלחן והמזבח שהמה תחת משא בני קהת אין צורך לישא אותם רק אדרבה המה נושאים לנושאיהם והשי"ת עשה ככה לרמז להם שהכהנים והמזבח והת"ח אף שהמה מקבלים מאחרים נושאים המה את נושאיהם והיינו שאדרבה בזכות תורתן וקדושתן כל המהנה אותן מתברך בשפעת ברכות והמה נושאים את נושאיהם וא"כ הכהנים שזכו משלחן גבוה המה בחינת משפיעים ונושאים את נושאיהם וכנ"ל וכן ת"ח שהמה בחינת ארון וס"ת ג"כ בכלל הזה. ומעתה שפיר קאמר המדרש הנ"ל דקרח שמנושאי הארון הי' וראה שהשלחן והארון והמזבח נושאים את נושאיו הי' לו להבין שהמת"כ שנותנים לכהנים אינם רק בכדי שעי"ז זוכים לברכה והכהנים משפיעים דנותניהם וא"כ מה ראה לשטות זה לחלוק על משה ואהרן ומבואר המדרש הנ"ל, ומעתה זהו הכונה בקרא דכן תרימו גם אתם דנאמר תיכף אחרי מחלוקתן של קרח וקאמר הקרא בת"כ שאמר ונחשב לכם תרומתכם כדגן מן הגורן והפירוש אף שנראה שהמורם מעם והתרומה המה משפיעים מ"מ בחד צד המה מושפעים מהחולין ומהעם וכנ"ל באות הקדום אמר כן תרימו גם אתם בתשובה על טענת קרח מדוע מגיע להם מת"כ אמר דגם בתרומה שנותנים לכהן אף שנדמה שהמה המשפיעים מ"מ באמת הכהן משפיע והמה מושפעים מהכהן וזהו ממש כמו קדושת הגדול מאחיו וקדושת הדגן מן הגורן וכנ"ל ועיין בזה היטב כי הכל עולה לנכון בישוב כל הדקדוקים:

י"א) עינינו הרואות מכל האמור למעלה דהת"ח העוסקים בתורה ומעניקים מפרי חכמתם לאחרים המתחממים באור תורתם ועול פרנסתם מוטלת על אחרים ובמושכל הראשון נראה שבגשמיות המה מקבלים וברוחניות המה המשפיעים, ואולם באמת לא כן הדבר. ברוחניות במדה שהם משפיעים על התלמידים המה ג"כ מושפעים כנ"ל דמתלמידי יותר מכולם. ולעומת זה בגשמיות אדרבה המה המשפיעים ונושאים את נושאים, ובאמת נפלא הדבר שתוה"ק רמזה בעניני לימוד התורה שהכל יובא מגדר הטבע ורק מושפעים מאתו יתברך בעצמו כאשר אנו רואים בארון שנושא את נושאיו וכן במקום הארון בקה"ק מבואר בש"ס מקום הארון אינו מן המדה והיינו דלומדי התורה אינם נתונים תחת חוקי הטבע ואין להם לדאוג לפרנסתם כי אין מעצור לה' להושיע:

ובזה אמרתי לבאר הא דמגילה דט"ו לדעת מה זה ועל מה זה אמר רב יצחק שלחה לו שמא עברו ישראל על התורה דכתיב בהו מזה ומזה הם כתובים, ודברי הש"ס צריכים ביאור דהכי לא הי' להם במה לסמן את התורה רק בזה שהי' כתובים מזה ומזה ומדוע לא שלחה לו בפירוש אולי עברו על התורה והדבר תמוה. ובהנ"ל נראה, דהנה מצינו בקרא בפ' ויחי ביששכר ויט שכמו לסבול ויהי למס עובד והך דויהי למס עובד אינו מובן וכבר פירשו בו הרבה ולענ"ד נראה. ונקדים לבאר הטעם מדוע באמת הלוחות הי' כתובים משני עבריהם ומה התועלת מזה, ונראה דהנה בענין חינוך הבנים מצינו בקידושין פ"ב מחלוקת תנאי דר"מ אומר לעולם ילמד אדם את בנו אומנות נקי' וקלה כו' ואולם רבי נהוראי אומר מניח אני כל אומנות שבעולם ואיני מלמד את בני אלא תורה שאדם אוכל משכרה בעוה"ז והקרן קיימת לו לעוה"ב. הרי שנחלקו בענין חינוך הבנים שר"מ אומר שצריך לדאוג גם בעד פרנסת הבן ואולם ר"נ אומר שהעיקר לחנך את בנו רק בלימוד התורה ודדי' ירווהו בכל עת עושר וכבוד. ובאמת בדורות הראשונים האבות דאנו לחנך הבנים רק בתורה כל אב הי' מאושר אם בנו מצליח בלימוד תוה"ק ובן חכם ישמח אב כתיב ולא בן עשיר ישמח אב כי עיקר שמחת ההורים לראות בניהם עוסקים בתורה ובמצות כי זה כל חיינו:

ונפלא הדבר שתורתינו הקדושה שהיא תורת חיים ודואגת לשלום כל איש וציותה מצות הענקת עבדים וציינה חובת איש לאשתו עכ"ז בנוגע לחובת אב על הבן לא ציותה רק ללמדם תורה ויראה וחיוב זה בא הרבה פעמים בתורה כי ידעתיו למען אשר יצוה את בניו ואת ביתו אחריו ושמרו דרך ה' כו' ולמדתם אותם את בניכם, והגדת לבנך וגם את בניהם ילמדון וכהנה רבות וחז"ל אמרו משהתחיל לדבר אביו מלמדו תורה. וכל התורה שבכתב ושבע"פ מלאה מחיוב זה ולעומת זה לא ראינו שהתורה תצוה להאב שידאוג ללמד בנו מלחמת הקיום ולמצוא טרף לביתו, כי תוה"ק דאגה בעיקר שיחונכו הבנים בדרך התורה כי הוא חיינו ואורך ימינו וכדברי ר"ג וממילא לא יחסר לו פרנסתו ויאכל משכרה בעוה"ז:

ולדעתי לזה כיון דהע"ה בהספדו על שאול ואמר ללמד לבני יהודה קשת הנה כתובה על ספר הישר והכונה לדעתי דהנה מצינו בריש מס' ברכות שישראל באו לדהע"ה ואמרו עמך ישראל צריכין פרנסה ובאמת מצינו בהספדו על שאול שאמר בנות ישראל על שאול בכינה המלבישכן שני עם עדנים ופירש"י שם שבעוד שאול הי' קיים הי' הוא מביא שלל וכל טוב יעו"ש. ולזה כשמת שאול באו אליו בשאלת פרנסה, ולזה אמר בהספדו שלא ידאגו במיתת שאול שיחסר פרנסתם והנה מצינו אצל יצחק שא נא כליך תליך וקשתך וצא השדה וצודה לי צידה מבואר שקשת היא כלי המכונה מזון ובידה ולזה אמר ללמד לבנ"י קשת היינו מלחמת הקיום מקום פרנסתם הלא היא כתובה על ספר הישר והיינו שבלימוד התורה לא יחסר להם מאומה וכדברי רבי נהוראי וכנ"ל, ואולם להראות בחוש להאבות והבנים שהתורה יוצאת מחוקי הטבע כי אמנם כבר כתבתי למעלה שהארון נושא את נושאיו והיינו שאינו בדרך הטבע וכן מקום ארון אינו מן המדה שאינו צריך מקום לפי חוקי הטבע, ואולם זה שנושא את נושאיו רק קהת ובניו נושאי הארון ראו וכן מקום ארון אינו מן המדה לא ראו רק הכהנים הגדולים ושאר העם לא ראו כי כל אדם לא יהי' באוה"מ ולזה השי"ת כשנתן התורה רצה להראות שבל ידאגו מענין פרנסה כי אין מעצור לה' להושיע לפרנסם בדרכים היוצאים מגדר הטבע כתב הלוחות משני עבריהם מזה ומזה המה כתובים ומבואר בש"ס דמ' וה' שבלוחות בנס היו עומדין כי בשביל שהיו כתובים משני עבריהם והמ' והס' היו חלולים מעבר לעבר היו תלוים בנה, והראה בזה השי"ת שלימוד התורה וקיום מצותי' בכחם להתחזק ולהחזיק מעמד בדרך הנם ולזה היו כתובים משני עבריהם בכדי שכל ישראל יראו זה הנס:

ומטעם זה נראה דנעשה נס בלחה"פ והיו מראין אותו לעולי רגלים שהי' חם כיום הלקחו כמבואר בחגיגה כ"ו. בכדי שישראל ידעו שבקיום התורה הלחם שמרמזת על פרנסה תהי' בדרכים יוצאים מגבולי הטבע וכנ"ל, והנה באמת במחלוקת ר"מ ור"ג הנ"ל נחלקו ג"כ יששכר וזבולן שבהיות זבולן לחוף ימים ישכון ודאג לפרנסתו כשיטת ר"מ ואולם יששכר החזיק בשיטת רבי נהוראי שאינו מלמד רק תורה והיא הנותנת חיים ועושר וכבוד, וזהו שרמז לנו יעקב אבינו ע"ה בברכתו אשר ברך אותם ואמר על יששכר ויט שכמו לסבול כפירש"י עול התורה שקיבל עליו עול התורה ולא נטרד בצורכי פרנסה וכי תאמר מה נאכל לזה אמר ויהי למ"ס עובד הוא עובד השי"ת באותה בחינה של המם וסמך שבלוחות ]ר"ת מ"ס] שבנס הי' עומדים כן עשה יששכר וסמך בטחונו בה' שמידו הכל ומבואר הקרא הנ"ל:

יב) ובאמת זהו הי' דרכו הטוב של יעקב אבינו ע"ה להדריך הבנים רק בידיעת ה' ולא דאג לצורכי הגוף כי זה דבר שממילא דורשי ה' לא יחסרו כל טוב כאשר בעצמו הי' יושב אוהלים, ובזה נראה לפרש הקרא בפ' ויגש שאמר יהודה ליוסף ועתה כבואי אל עבדך אבי והנער איננו אתנו ונפשו קשורה בנפשו והי' כראותו כי אין הנער ומת ויש לדקדק בקרא הזה. הרי כבר אמר והנער איננו אתנו מדוע אמר שוב והי' כראותו כי אין הנער. ועוד מדוע הפסיק בזה דנפשו קשורה בנפשו בין הך דכראותו כי אין הנער להא דהנער איננו אתנו ומהראוי לומר זה אחר שאמר והי' כראותו כי אין הנער או קודם לזה ואינו מובן, והנראה דלכאורה הי' יכול יוסף לומר ליהודה מה לך כי נזעקת אינני חובשו בבית האסורים רק אמרתי יהי' לי עבד ומה יחסר לו אצלי כבר אמרו חז"ל עבד מלך מלך הדבק לשחוור וישתחוו לך, ובפרט נשער נא בנפשינו העת הזאת עת צרה היא ליעקב וכל יום קללתו מרובה מחבירו ונמצא במדינה אחת קרן אורה שמקום להתפרנס שם בהרחבה ולהיות עבד מלך מי מאתנו לא ירצה לשלח את בנו שמה להיות מהמאושרים וגם אד הי' הרעב בכל תוקפו בכל הארצות ועיני כל הארצות נשואות למצרים ובודאי לא על נקלה הי' הדבר לקבוע משכנו בארץ המאושרה הזאת כי או מכל הארצות היי באים לגור במצרים וכמו שמצינו באלימלך שיצא לגור במואב ובפרט בימי יוסף שהרעב הי' בכל הארצות בודאי היתה מצרים סגורה על מסגר לבלתי תת לבוא שערי' רק לעובר ושב ולא לשום משכנו שמה ויוסף הוא השליט רצה להרשות לבנימין להיות מגרי הארץ ונוסף לזה להיות עבד מלך א"כ לכאורה אין הצלחה גדולה מזו ומה לו כי נזעק להלחם ביוסף. ולזה התחכם יהודה באמרי פיו להסיר הטענה הלזו, כי אמנם אצל יעקב אבינו לא הי' העיקר לדאוג בעד הגופים של הבנים הוא דאג בעיקרו לנפשם שיהיו נאמנים לה' ולתורתו ואם אינם יכולים לעבוד את ה' בכר גופם ומאודם כל חפציו לא ישוו בה לרוח ישראל סבא כי העיקר אצלו אהבת הנפשות והגוף טפלה כי ממילא דורשי ה' לא יחסרו כל טוב, והנה נחזה אנן כאשר יהודה לא ידע שזה יוסף דימה בנפשו שבודאי אם בנימין ישאר בעצמו במצרים ויהי' עבד המלך בודאי לא יוכל לעבוד את ה' כל הימים כאשר הורה אותו ישראל סבא, ואמנם בעניני הגוף יהי' מאושר אבל לעומת זה תסבול הנפש המשכלת שם במצרים ארץ מלאה גלולים ובפרט כשיהיה עבד מלך ולא בכאלה חלק יעקב ישראל סבא ובחר לנפשו לסבול מחסור בעניני הגוף בכדי שהנפש לא תתמלא מזוהמת מצרים, ולזה אמר יהודה ליוסף והי' כבאי אל עבדך אבי והנער איננו אתנו ואולם בל תאמר מה זה אדרבה בודאי ישבע נחת מזה שנעשה עבד למלך מצרים לזה בא כמשיב ונפשו קשורה בנפשו. היינו אהבת ישראל סבא להבן הוא בעיקרו להנפש ולזה והי' כראותו ראי' שכלית כי אין הנער והכונה עפי"מ דמבואר בכתובות מ"ה הנערה שהיתה כבר וכן בזבחים כ"ה הפר שהי' כבר וכן כאן פירוש הנער הוא שהי' כבר והיינו כראותו ראי' שכלית שאין בנימין הנער שהי' כבר בביתו ונשתנה במהלך רוחו ולזה ומת כי העיקר אצלו הטובה הנפשית הרוחנית ולא הטובה הגופנית הגשמית ונפש המשכלת מה תהא עלי' לא זו הדרך שהורה אותנו האב הזקן ומבוארים הפסוקים הנ"ל ודוק בזה:

יג) ומעתה יבואר ג"כ הא דמגילה ט"ו הנ"ל ונקדים לבאר דברי המדרש ילקוט בפ' תצא כי תצא למלחמה על אויביך על אויביך כנגד אויביך יעו"ש בילקוט, ורבות עמלו בונים בו בביאורו דמה בעי בזה, והנראה לבאר הדבר דהנה לכאורה צ"ב במצות יפ"ת הנאמר בקרא הזה דכי תצא והרי מבואר בקידושין כ"א לא דיברה תורה אלא כנגד יצה"ר והרי קיי"ל מצוה גוררת מצוה ויוצאי מלחמה כלם הי' קדושים ואיך יתגרה בהם היצה"ר ועיין במאור ושמש שם מזה, ונראה דהנה במד"ר פ' תצא שם מבואר מצוה גוררת מצוה ועברה גוררת עברה כיצד כתיב למעלה כי תצא למלחמה וכו' וראית בשבי' כו' יעו"ש במד"ר ואינו מובן דמה עברה היא זו אף דהכתוב מדבר במלחמת הרשות מ"מ אין זה עברה ועיין מ"ש בזה הגאון מהרש"ק זצ"ל באמרי שפר:

ולענ"ד נראה ונקדים אמרות טהורות ששמעתי בשם אדמו"ר הגה"ק אור ישראל וקדושו

מוהרי"ד זצלל"ה

מבעלזא שאמר לבאר דברי רש"י בפ' בחקותי על הקרא ונפלו אויביכם לפניכם לחרב שיהיו נופלים לפניכם שלא כדרך הארץ, ודקדק דהרי לשון זה נאמר ג"כ מקודם בקרא שם ומדוע לא פירש"י שם זה, עוד דיקדק בלשון רש"י בקרא דמאה מכם רבבה ירדופו וכי כך הוא החשבון כו' אלא אינו דומה מועטין העושין את התורה למרובין העושין את התורה עכ"ל, ודקדק דהרי בכאן מיירי במלחמה ומאי שייטי' דלשון את התורה לכאן הול"ל עושין מלחמה ואינו מובן. ודיבר בקדשו לבאר הדבר. דהנה גם בקרא יש לדקדק דמקודם אמר ורדפתם את אויביכם ונפלו לפניכם לחרב ואח"כ אמר ורדפו מכם חמשה מאה ומאה מכם רבבה ירדופו ונפלו אוי אויביכם לפניכם לחרב וקשה כפילת הלשון כיון שכבר אמר ונפלו לפניכם לחרב למ"ל שוב ורדפו מכם חמשה מאה ובפרט מה שא' ב' פעמים ונפלו אויביכם לפניכם לחרב תמוה מאוד, וביאר דבעניני מלחמה ישנם ב' מינים. האחת במובנה הפשוט מלחמה בין הנלחמים בחרבות ורמחים וחניתות וכידונים ואולם אנחנו בני ישראל יש לנו עוד עצה ללחום עם שונאינו לא בחיל ולא בכח ובזה נשתנינו מכל אומה ולשון והיא בעסק התורה וכפירש"י בתהלים קמ"ט רוממות אל בגרונם וחרב פיפיות בידם שבזה נוכל לנצח דתורה ותפלה המה חרב פיפיות יעו"ש. ומעתה יבואר הקרא הנ"ל דמדבר מקודם במלחמה הטבעית ואמר ורדפתם את אויביכם ונפלו לפניכם לחרב, ואח"כ מדבר במלחמת התורה שגם בזה נוכל לנצח ואמר ורדפו מכם כו' ונפלו לפניכם לחרב ובזה כתב רש"י מרובים העושים את התורה והכונה שעושים מלחמה עם התורה והתורה חרב פיפיות בידם ובזה כתב רש"י שפיר שלא כדרך כל הארץ דמלחמה זו היא שלכ"ד הארץ ומדוקדקים הכתובים ופירש"י עכ"ד הקדושים והנחמדים:

ודבריו אלו יאירו בביאור הקרא אם תקום עלי מלחמה בזאת אני בוטח והיינו דהתורה נקראת זאת כדכתיב זאת התורה. ובתורה אני בוטח נגד האויב. ובזה נראה ג"כ לפרש קינת דוד על שאול ויאמר ללמד לבנ"י קשת הלא היא כתובה על ספר הישר. והיינו דאחרי שנפלו הגבורים במלחמת חרב עינינו הרואות דלא זהו דרך המלחמה אשר ישכון אור ורק המלחמה היותר בטוחה היא בלימוד התורה ומלחמה זו היא כמו קשת שיורה למרחוק וגם בלימוד התורה יוכל ללמוד בביתו ושם ברחוק נופלים אויבים תחתיו. וזה הכונה ללמד לבנ"י קשת הלא היא כתובה על ספר הישר היינו בלימוד התורה דהיא הדרך היותר בטוח. ובזה יש לרמז כחצים ביד גבור כן בני הנעורים. דתורתן של בנים קטנים שלא טעמו טעם חטא היא החצים היותר מוצלחים ללחום בהם ולזה כחצים ביד גבור כן בני הנעורים המה יוכלו לירות ברחוק מאוד כי תורתם נקי' בלי דופי והבן הדבר. ומעתה הנה נוכחנו לדעת שישנם ב' מיני מלחמה אחת טבעית הצריכה להיות בקירוב מקום עם האויב, והשנית שלא כדרך הטבע בלימוד התורה, ואם הננו זכאים נוכל לנצח במלחמה עם התורה, ואם אין אנחנו עוסקים בתורה ומוכרחים ללחום בדרך הטבע זה בעצמו כבר עברה ולזה עברה גוררת עברה כמאמרם ז"ל אין העריות מצויות אלא בלב פנוי מן התורה ונכשלין ביפ"ת, וזה כונת המד"ר דלתרץ בא קושית המאור ושמש הנ"ל מדוע יכשלו ביפ"ת וקאמר דעברה גוררת עברה והיינו פשפש ולא מצא יתלה בביטול תורה דזה שלא למדו הביאם לזה שצריכים לצאת למלחמה כנגד האויב ובאמת כדברי רבינו מפורש בברכות ד"ז ע"ב לגירסת הרי"ף כל הקובע מקום לתורתו אויביו נופלים תחתיו ויעו"ש בתר"י שהתורה מגנת מן האויבים. וא"כ א"צ כלל למלחמת תנופת פנים נגד פנים וזה רמזו חז"ל בתיבת תחתיו היינו במקום שהוא וא"צ לצאת:

ומעתה הן הן הדברים הנאמרים בילקוט הנ"ל ורצה ג"כ לתרץ הקושי' הנ"ל מדוע יהי' נכשלים ביפ"ת ואמר על אויביך כנגד אויביך היינו כיון שנצרכת ללחום בקירוב מקום דהיינו כנגד אויביך בדרך הטבע ולא בתורה שבאופן זה אינך צריך להיות כנגדו ורק ברחוק הרבה וא"כ בע"כ שאינך עוסק בתורה משו"ה צריך עצה נגד יצה"ר וכנ"ל והנה זה ג"כ הטעם בדרשת חז"ל בזמן שהקול קול יעקב נשמע בבכ"נ ובת"מ אין הידים ידי עשו שולטות, והוא ג"כ מטעם הנ"ל דהתורה חרב פיפיות בידם. והנה באמת ישראל קדושים המה ולא נחשדו ח"ו לבטל התורה במזיד ורק הסיבה יען רוצים ללמד לבניהם איזה מלאכה או עסק להכין טרף למו. ואולם באמת לא באלה חלק יעקב ובאמת לימוד התורה יש בה ג"כ כדי מחייתו כאשר הארכתי דמשו"ה מ' וס' בנס הי' עומדים, ולזה שלחה אסתר אולי עברו ישראל על התורה דכתיב בה מזה ומזה הם כתובים והיינו דזה להראות שיוכלו להחזיק מעמד ובתורה ימצאו די מחסורם בדרך הנס והמה עברו ע"ז וביטלו ילדיהן מת"ת ועי"ז אין קול קול יעקב נשמע וממילא ידי עשו שולטות. ועליהם לבטוח בה' ולחנך בניהם לתורה וברצו"ה לא יחסרו כל טוב כמאמר רבי נהוראי הנ"ל ומבואר הא דמגילה הנ"ל:

יד) ונשובה למה שהתחלנו בדברי המדר"ת בקרא דפתח דבריך יאיר ועוד נראה לבאר דברי המדרש הנ"ל דהנה בענין לימוד התורה יש ב' אופנים אופן א' ללמוד התורה שבכתב ושבע"פ להבינה ולשומרה. ואולם יש אופן לימוד להוסיף אומץ ולחדש חידושים לפלפל ולסלסל בדברי התורה ובדברי חז"ל וכבר כתב הטו"ז באו"ח סי' מ"ז דעיקר החיוב הוא העיון והפלפול ולזה אנו מברכים לעסוק בד"ת שזה עיקר המצוה להגדיל תורה ולהאדירה, אולם נחקור נא החכמה מאין תמצא ובאיזה כח נוכל להגדיל תורה ולהוסיף אומץ, ונראה דהנה זה כבר ראיתי בשם אחד מהגדולים וכמדומה בשם הגה"ק בעל ברית כהונת עולם לפרש הפיוט לימים נוראים אור עולם באוצר חיים אורות מאופל אמר ויהי שאינו מובן, וביאר דהנה בפרשת בראשית כתיב ויאמר א' יהי אור ויהי אור והכונה דיהי אור היא התפשטות האור ויהי אור הוא צמצום והיינו עפ"י המבואר דאור של ימי בראשית גנזו לצדיקים לעתיד לבא וזה הכונה דהשי"ת אמר יהי אור ויהי אור שניהם אמר ה' יהי אור הוא אור של ימי בראשית ויהי אור הוא אור שאנו משתמשים בו כעת וזה הפירוש אור עולם באוצר חיים היינו האור של ימי בראשית הוא באוצר חיים נגנז וכי תשאל מהיכן האור שאנו משתמשים בו אורות מאופל ע"ז אמר ויהי ומזה נמצא האור הצמצום שאנו משתמשים בו עכדה"ק, ויש להסביר ביותר הא דבאוצר חיים עפ"מ שכ' תלמידי הבעש"ט בשמו דאור ימי בראשית נגנז בתורה הקדו' וא"כ התורה הרי היא נקראת בשם חיים וזה באוצר חיים שנגנז בתורה, ומעתה זה שכל אחד מחדש בתורה הק' זהו מהאור הגנוז בתורה ומי שמייגע עצמו בתורה זוכה להאור הגנוז בתורה ובאמת כל ישראל יש להם חלק בתורה וכל מי שמייגע ובונה וסותר בתוה"ק זהו חלקו שזוכה מהאור הגנוז וכבר כתבו בספה"ק דישראל הוא ר"ת יש ששים רבוא אותיות לתורה וכל אחד יש לו אחיזה באות מהתורה ומשם זוכה לחדש ולהוציא ציצים ופרחים להתורה:

והנה באמת החילוק בין שני אופני הלימוד הנ"ל דמי שלומד ואינו מחדש רק מייגע עצמו ללמוד הכתוב כבר זהו לומד ואולם באופן השני שמחדש חידושים להגדיל תורה אצלו תורה הכתובה רק פתח לכנוס לטרקלין לתורה הגנוזה באור התורה. ומעתה זהו הכונה תחילת דבריך במעשה בראשית יהי אור והיינו שזה מורה על התפשטות אור וזה האור נננז בתורה ודדי' ירויך בכל עת למצוא בה טעמים חדשים ואורות הגנוזים משם יבינו הכל ויפתחו בדברי תורה והיינו שלא יסתפקו בתורה הכתובה והמסורה מבלי לחדש ולהוסיף בה ציצים ופרחים ורק יפתחו בדברי תורה שזה רק פתח לכנוס לפנים ולהוליד חדשות ומועילות כפי אשר יתאמץ בה להגדיל תורה וזה עיקר המצוה לעסוק בדברי תורה וכנ"ל:

ט"ו) המתבאר מזה דכל אחד מישראל יש לו חלקו בתורה ובזה אמרתי לבאר הא דמכילתא הובא ברש"י בפ' יתרו דז' שמות הי' לו יתר ע"י שיתר פרשה אחת בתורה ואתה תחזה יתרו לכשנתגייר וקיים המצות הוסיפו לו אות אחת על שמו יעו"ש. ואינו מובן מדוע הוסיפו לו אות ו' על שמו דוקא ועיין בגור ארי' שם מ"ש מזה. אכן לדעתי נראה. דהנה ראיתי בס' מעשה הצדקה בשם ספר לב ארי' לפרש הא דגיטין נ"ו ע"ב באונקלס הגר שבא להתגייר דשאל לטיטוס מה לאדבוקי בהו א"ל מילייהו נפישין ולא מצית לאדבוקי והקשה כיון שבא להתגייר א"כ כבר ידע מתרי"ג מצות ולמה אמר מילייהו נפישין ועוד מדוע לא אמר מצוותי' נפישין. ותי' דהוה שאלו מאן חשוב בהאי עלמא וא"ל ישראל ורמז בשמותם שהם דבוקים בששים רבוא אותיות התורה שזה נוטריקון של ישראל וכנ"ל וא"ל מהו לאדבוקי בהו ר"ל דקיים ג"כ התורה שלהם א"ל מילייהו נפישין ר"ל שכל מלה ומלה שיש בתורה הם נפשות שלהם ויש לכל אחד מישראל אות בתורה לכך המה דבוקים בתורה ולא כן הגרים שאין להם אחיוה בתורה עכ"ד והדבר נחמד מאוד:

והנה לפ"ז לכאורה נסתם הדרך בפני הגרים הבאים לחסות תחת כנפי השכינה הואיל וישראל יש להם לכל נפש אות בתורה ולא כן הגרים. אכן נראה דבאמת השי"ת הכין מקום בתורה גם עבורם. דהנה לכאו' תמוה הא דיתרו נקרא יתר על שיתר פרשה אחת בתורה ואיך אפשר הדבר הרי התורה היתה קודם לבריאת העולם ואיך יצויר שמקודם היתה התורה חסרה פרשה זו ומאוד תמוה הדבר. אכן לענ"ד נראה דבאמת התורה היתה כמו שהיא ורק דהכונה דזה שהתורה יש לה ס"ר אותיות זהו חוץ פרשה זו ופרשה זו שהוסיף יתרו הוא בכדי שהפרשה הזו שנכללה בתורה ודינה ככל הפרשיות שבתורה תהיה עבור הגרים שהגרים יהי' להם אחיזה בפרשה זו שזו הפרשה הוסיף יתרו הגר ויהי' זה לתועלת הגרים ושפיר הא דיתר פרשה שבתורה וגם מצאנו מקום עבור הגרים. והנה לפ"ז נמצא שכל גר יש לו אחיזה בפרשה זו שבתורה וא"כ יתרו שהי' הגר הראשון וא"כ הי' לו אחיזה תיכף באות הראשון של הפרשה שהיא ו' של ואתה תחזה ומשו"ה כשנתגייר הוסיפו דו אות ו' של שמו, [ובזה ידוקדק הא שהביא רש"י שיתר פרשה ואתה תחזה והאי נ"מ איזה פרשה הוסיף. ואמנם בהנ"ל א"ש דהוא בכדי שיוצדק אות ו'. והא דהפרשה היא ואתה תחזה אף שהפ' מתחלת במקום אחר הוא משום דעד ואתה תחזה היא רק ספורי דברים וזה נמצא בתורה הרבה מאנשים אחרים ואין זה נקרא ע"ש האיש שידובר בו רק ואתה תחזה היא עצה ונעשה מעשה כדבריו זה נקרא על שמו והבן] ובאמת נראה דזהו הטעם שאונקלס הגר עשה תרגום אונקלס משום שטיטוס אמר לו שא"א להיות ישראל הואיל ואין לו אחיזה בתורה והוא רצה שהגרים יהי' להם ג"כ חלק לזה עשה התרגום אונקלס שג"כ קדושת התורה עליו ויוכלו הגרים להאחז בתרגום אונקלס שהוסיף הגר צדק. ואפשר שזהו הטעם שמבואר במגילה ד"ג שכחום וחזרו ויסדום דבאמת כל שלא הי' הרבה גרים הי' להם די בפרשה שבתורה. אכן כיון שגלה ישראל ומבואר בש"ס כדי שיתוספו עליהם גרים וא"כ לא הי' מקום בפרשה זו ולזה חזרו ויסדו התרגום שיהי' מקום עבור גרים הרבה ודוק בכ"ז כי הדבר חדש בעזה"י:

ט"ז) ועוד נראה לבאר דברי התנחומא הנ"ל דהנה כבר אסרו חז"ל בפ"ק דאבות על ג' דברים העולם עומד על התורה ועל העבודה ועל גמילות חסדים. והכונה בג' דברים אלו, דנודע דמצות התורה נחלקו לב' סוגים חובות שבין אדם למקום, ובין האדם לחברו. ואמר דהעולם עומד על ג' דברים אלו התורה שהיא החכמה, והעבודה דהיא חובות אדם למקום. וגמ"ח דהיא בין אדם לחברו באלו ג' דברים העולם עומד, והנה התנא בודאי נקט הדברים כסדר חשיבותן ומקודם לכל היא החכמה דבלעדה לא יצויר שום דבר לא עם הארץ חסיד ודעת חסרת מה קנית א"כ התורה בודאי ראשונה במעלה. ואח"כ חובת האדם למקום קודם לחובת אדם לחברו כי כולכם חייבים בכבודו, והשלישית במעלה גמ"ח. ואולם לכאורה מנגד לזה המאמר המבואר בסוטה י"ד התורה תחלתה גמ"ח וסופה גמ"ח דכתיב ויעש ה' א' לאדם כתנות אור יעו"ש, וא"כ דהתחלת התורה היא בזה משמע קצת דגמ"ח קודם במעלה לתורה. אמנם נראה דהרי הקרא דויהי אור כתיב קודם הך דכתנות אור ואור היינו תורה דתורה אור ושפיר התורה קדומה במעלתה לב' דברים הנ"ל. ומעתה זה הכונה בתנחומא הנ"ל פתח דבריך במעשה בראשית יהי איר דהיא תורה וזה כתיב קודם גמ"ח משם יבינו הכל לפתוח בד"ת דתורה היא ראשונה לכל הג' דברים ומבו' הלשון לפתוח בד"ת:

וענין זה רמוז בקרא הנ"ל בפתיחת דברינו. דהקרא רמז לדברי התנא הנ"ל שבזכות ג' דברים האלו העולם עומד. דמשה הוא מקור החכמה והתורה עד שהתורה נקראת על שמו ואהרן הוא עבודה כנודע וחור רומז על גמ"ח לפ"מ דמבואר בשבת קכ"ז ע"ב הני בהני שייכי ופירש"י דעיון תפלה הוה בכלל גמ"ח דכתיב גומל נפשו איש חסד וא"כ מכ"ש מי שמוכיח לאחרים ומעכב בעדם מעשות רעה בודאי הוא גומל נפשות אחרות והוא בודאי איש חסד וא"כ חור דהוכיח את ישראל בעת עשיית העגל כמבואר במד"ר פ' תשא בודאי דהי' בכלל גומל חסדים, ובפרט דבנה של מרים הי' והיא היתה מספקת להם מים ומזון כפירש"י בפסוק ותחיין את הילדים וביקרה את היולדות דבכלל חולות הוו וא"כ זה גמ"ח כפירש"י בשבת שם דביקור חולים היא גמ"ח ובנה חור בודאי נהג כמנהג אבותיו כמבואר בפסחים דף נ' בבני ביישן שהבנים מחויבים לנהוג מנהגי אבות וא"כ חור מרמו על גמילות חסדים וזהו הרמז ומשה אהרן וחור היינו תורה ועבודה וגמ"ח כסדר שחשבן התנא באבות עלו ראש הגבעה דהמה היסוד לקיום העולם וכנ"ל, והתורה היא ראשונה במעלה ובפרט דבאמת בתורה נוכל לקיים כל הג' דעבודה הרי מצינו כל העוסק בתורת עולה כאילו הקריב עולה, וא"כ התורה ג"כ במקום עבודה, וכן גמ"ח ג"כ נכללת בהתורה אם אינו מחזיק טובה לעצמו ורק יפוצו מעיינותיו חוצה ומפרי חכמתו משביע לאחרים הרואים ומעיינים בדבריו הרי זה ג"כ בכלל גמ"ח, ובפרטות לפירש"י הנ"ל דגומל נפשו איש חסד נכלל בכלל גמ"ח א"כ מי שזיכהו ה' לחדש חידושים ומוציאם לאור שיהי' לזכרון גם לדור האחרון אין גומל נפשו גדול מזה:

י"ז) דהנה בעירובין נ"ד פתח פומיך ותני כי היכי דתתקיים ביך ותוריך חיי ונראה להסביר הדבר שמגיע לו בעד זה אריכות ימים, דהנה בבכורות דף ל"א ע"ב איתא שמע ר"ש איקפד אמר מאן דעקיץ ליעקצי' עקרב' מקרבא ופירש"י מי שעקצני ונשכני שלא אמרה משמי כו' והדבר תמוה דמדוע זה הוה עקיצה ונשיכה מה שלא אמר משמו וביותר תמוה דהרי בש"ס שם קאמר ור"ש מאי נ"מ לי' ומשני משום דשפתותיו דובבות כו' וא"כ מבואר דאין הטעם משום עקיצה והרי ר"ש בעצמו אמר הטעם משום עקיצה ומאוד תמוהים הדברים שה שהש"ס אמר טעם אחר ממה שאמר ר"ש בעצמו. ולבאר הדבר נראה, דהנה בהא דקאמר הש"ס שפתותיו דובבות פירש"י נעות והנאה הוא לו שדומה כחי יעו"ש, וגם זה תמוה דמה הנאה יש לו שדומה כחי והכי הוא כבוד המדומה ח"ו ומה לו בזה שדומה כחי ומצאתי בבני יששכר במאמרי כסלו טבת מאמר ב' אות ג' העיר בזה בהא דיבמות צ"ז שהקפיד שלא יהי' שפתותיו דובבות דמה הנאה בזה ששפתותיו דובבות יעו"ש והחידוש שלא הביא ד' רש"י בבכורות דההנאה הוא שדומה כחי, ואולם גם ד' רש"י תמוהים וכנ"ל, ונראה עפ"מ דמבואר בשבת קנ"א וסנהדרין צ"ח תינוק בן יומו חי א"צ לשומרו מן העכברים עוג מה"ב מת צריך לשומרו מן העכברים, ומעתה זהו הכונה דכיון ששפתותיו נעות ונראה כחי א"צ שמירה מהעכברים דהעכברים סבורים שחי הוא ואין אוכלים בשרו וזה הנאה גדולה לו שדומה כחי ומעתה באמת דברי הש"ס הוא ביאור לדברי ר"ש שאמר מאן דעקיץ וביאר דנ"מ משום ששפתותיו דובבות ודומה כחי ואין העכברים עוקצים אותו וכיון שלא הזכיר משמו גרם לו עקיצה ומשו"ה ליעקצי' עקרבא [ויש לומר עוד כעין זה להמבואר בברכות י"ח קשה רימה למת כמחט בבשר החי הרי דהרימה עוקצת ונושכת בשר המת כמחט וא"כ יש לומר דאם שפתותיו דובבות ונראה כחי זהו סגולה שלא ישלטו בו רימה וזהו ההנאה, ושפיר אמר מאן דעקיץ ואולם זה דבר חדש מאד שאין בשרו נעשה רימה עי"ז ואקצר] ומעתה אם לומד בפיו וזוכר בפיו שמות התנאים ואמוראים ומחברים בזה גורם ששפתותיהם נעות ונראים כחי וא"כ משו"ה מגיע לו מדה כנגד מדה שגם הוא יאריך ימים ומבואר הגמ' דעירובין הנ"ל וא"כ אין גומל נפשו יותר מזה וא"כ שפיר התורה כוללת כולם וכדברינו הנ"ל:

י"ח) ובזה נראה לבאר הא דיומא דף י"ח קרא אתה בפיך שמא שכחת ופריך הש"ס בשלמא שמא שכח לחיי ולשון לחיי אין לו הבנה כ"כ, ובהנ"ל נראה לבאר דהש"ס דקדק בלשון קרא אתה בפיך ומדוע דקדק בפיך והי' סגי לומר קרא אתה. ונראה עפ"י הא דעירובין הנ"ל פתח פומיך כו' כי היכי דתתקיים ביך ותוריך חיי שנאמר כי חיים הם למוציאיהם, ותמוה לכאורה הרי מזה נלמד רק דזה מארכת ימים אבל מנ"ל דזה סגולה דתתקיים ואולם נראה דהרי הש"ס קאמר שם לעיל מקרא דערוכה בכל ושמורה אם ערוכה ברמ"ח אברים שלך משתמרת, והנה מבואר באבות השוכח ד"א ממשנתו הר"ז מתחייב בנפשו, והנה לפ"ז הלומד בפה דהוא סגולה לזכרון בע"כ מועיל ג"כ לאריכות ימים וא"כ כיון דמוכח מהקרא דמארכת ימיו בע"כ דהוא משום דמשתמר בתוכו ואינו שוכח ושפיר נשמע מקרא הזה תרוייהו, ומעתה כיון שאמרו להכה"ג שמא שכחת וא"כ יש בזה חשש מתחייב בנפשו ולזה אמרו לו קרא אתה בפיך והיינו דיהי' זה סגולה שלא תשתכח כנ"ל ויאריכון ימיך, ולזה שפיר קאמר הש"ס בשלמא שמא שכח לחיי והיינו דמשו"ה אמרו לו קרא בפיך כי היכי דתוריך חיי וכמבואר בש"ס הנ"ל וא"ש:

תוכן העניינים

גבעת הלבונה

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה