גבעת הלבונה· רבי נפתלי הירץ בומבאך
השמטות
בסי' א' אות ח' פלפלתי בדברי תוס' פסחים ק"ז דבעובר על עשה לא נקרא רשע. והנה לכאורה קשה ע"ד התוס' הנ"ל מקידושין ל"ג דפריך אטו ברשיעי עסקינין והרי בעובר על עשה לא נקרא רשע. והגם דקושיית הש"ס קשה גם אי לא הוה רשע כפירש"י שם. אבל מלשון ברשיעי משמע דהוה רשע עי"ז. אכן נראה דאדרבא מסוגי' זו ראי' דלא נקרא רשע בעובר על עשה בשוא"ת דהנה הש"ס בעמוד ב' שם קאמר כל ת"ח שאינו עומד בפני רבו נקרא רשע ומביא ראי' מקרא. ומעתה אם נאמר דבעובר על עשה נקרא רשע בכל עשה מאי רבותי' דעשה זו ולמ"ל ראי' מקרא והכי גריעי משאר עשה. וע"כ דבעובר על עשה אינו נקרא רשע ורק בזה דכתיב ויראת מא' וזה בכלל יראת ה' ואם אינו מקיימה אינו ירא ה' שפיר נקרא רשע וצריך קרא לזה. וא"כ שפיר קאמר הש"ס ברשיעי עסקינין כיון דבעשה זו נקרא רשע וא"כ אדרבה מסוגי' זו ראי' גדולה לדברי תוס'. אכן לכאורה דברי תוס' סותרים עצמם לדבריהם בעירוכין ט"ז ע"ב דאם אינו מוכיח לחבירו הוה רשע גמור הרי דגם בעובר בעשה הוה רשע גמור. אמנם ראה זה פלא דבחינוך במצות תוכחה מצוה רל"ט כתב דבלא הוכיח בטל עשה ועוד שהוא מכת הרשעים. והדבר לפלא דבשום עשה אינו כותב כן. וע"כ דמשונה מצוה זו מכל מצוה שבתורה דזה מצוה כללית ויסוד היהדות ועיין בספר המצות להרמב"ם מצוה ר"ה שכתב דהמונע תוכחה אומר בלבו אם איני חוטא מה לי עם אלוקיו וזה היפך התורה יעו"ש מבואר דמצוה זו נוגע ליראת ה' בדרך כלל ושפיר הוי רשע במצוה זו דוקא וצדקו דברי החינוך והתוס' ואקצר:
בסי' הנ"ל אות י"ג העליתי דאף דבאיסור עשה לא נקרא רשע מ"מ בעשה שיש בה כרת נק' רשע בעובר. והנה מצאתי בעז"ה ראי' גדולה לזה מתוס' בכורות נ"ד ע"א ד"ה ושני שכתבו הא דתנן בפרה דבילה כו' האוכלה במיתה לאו דוקא אלא חומר דרבנן כעין איסור מיתה ונ"מ כו' או לקוברו בר"ג יעו"ש. ומה שכתבו חומר דרבנן כעין איסור מיתה יובן עפ"י דברי מהרש"א שהבאתי שם דבאיסור דרבנן הבא מכח איסור תורה שיש בו מיתה יש בו ג"כ חיוב מיתה יעו"ש. וכתבו דנ"מ לקוברו בר"ג מבו' דבאיסור דרבנן הבא מכח איסור שיש בו מיתה הוה רשע גמור ומפורש כדברינו בעזה"י. ובזה יבואר הא דכריתות י"ב אכל אוכלים טמאים ושתה משקים טמאים חייב והעירו תוס' ביומא מ"ח ע"ב דהרי פסול הגוי' רק דרבנן. ובדברי מהרש"א יבואר דכיון דבטומאה דאורייתא חייב גם בטומאה דרבנן חייב אכן קשה לפ"ז בגיטין נ"ה ע"ב אחיכו עלי' כרת מדבריהם מי איכא ודחיק שם רבא לתרץ ומאי קושיא הרי שפיר יש לומר דחייב כרת מדבריהם כמו מיתה ביד"ש דקאמר רבא בעצמו דעובר עד"ח חייב מיתה, ואולי דמ"מ כרת לא מצינו ורק מיתה וצ"ע ואקצר:
בסי' ב' פלפלתי שם בדברי הצל"ח בפסחים כ"ח דהיקש למחצה ל"ה רק שכל הלמד יהי' כהמלמד אבל שנאמר ג"כ בהיפך דנילוף מלמד מהלמד בזה ל"ש אין היקש למחצה ויש לציין עוד איזה מקומות, ביומא דף נ"ה ע"א ומת"ל אשר עשה שיהי' כל עשיותיו כו' כשם שלמעלה בפר כו' וכשם שלמעלה בשעיר וכו' מפורש דלא כהצל"ח ורק דמקשינן זל"ז וזל"ז ואולי בה"ג דהתורה הקישה בפירוש זל"ז בה"ג ל"ש דברי הצל"ח. וכעין זה בתוס' יומא נ"א ע"א ונ"ז ע"א דהואיל וכתיב וכן יעשה צריך להיות שוה בכל הדברים יעו"ש ואקצר, ועיין בתוס' תמורה דף ה' ע"א ד"ה מיתבי' שכתבו דמקשינין גירושין למיתה כמו דמקשינין מיתה לגירושין ומפורש ג"כ שלכ"ד הצל"ח, ומצאתי בנובי"ת אה"ע קכ"ט תמה ע"ד התוס' דהיקש זה לא נמצא בש"ס ובנו הגאון שם בהגהותיו כתב דלשיטתו אזיל אביו במ"ש בצל"ח הנ"ל, ואולם גוף דברי הנוב"י תמוהים לדעתי שכתב דלא מצינו סמך להיקש דגירושין למיתה בתלמוד ובאמת הדבר מפורש בירושלמי גטין ר"פ המגרש מיתה מתרת וגט מתיר מה מיתה מתרת מחצה אף גט יעו"ש. ומפורש בתלמוד ירושלמי היקש הזה וממילא מפורש ג"כ שלא כדברי הצל"ח ורק כדברי הק"א שהביא בנו הגאון בנוב"י שם דבין בהיקש ובין בגז"ש ילפינן זמ"ז וזמ"ז, ואולם יש ראי' להצל"ח מהתוס' סנהדרין ט"ו ע"ב ד"ה אימא שכתבו דהיקש הוא סיפא דקרא לרישא ולא רישא לסיפא יעו"ש. ואמנם בפסחים מ"ג ע"ב ד"ה סד"א כתבו בהיפוך ומצאתי ברש"ש שם שהעיר בזה ועכ"פ בין למ"ש בפסחים ובין למ"ש בסנהדרין קשה הרי אין היקש למחצה ואם מקשינין רישא לסיפא או בהפוך ראוי להקיש בהיפך ג"כ וע"כ דבה"ג ל"ש אין היקש למחצה ומבואר כהצל"ח. ואולם בעניו גז"ש אי שייך בה"ג אין גז"ש למחצה נראה דתליא במחלוקת אביי ורבא בקידושין דף ל"ז דרבא אמר טעמא דאיסי דיליף מתפילין ואביי סבר תפילין גופייהו מהכא גמרינין להו ואינו מובן במה פליגי. ונראה דהתוס' הקשו דנימא אין גז"ש למחצה וכבר כתבתי בפנים דמזה, ראי' דתוס' ס"ל דבגז"ש גם בה"ג אמרינין אין גז"ש למחצה, ונראה דבזה פליגי רבא ואביי דרבא סובר דגם בה"ג אמרינין אין גז"ש למחצה ואביי סובר דבה"ג ל"ש אין גז"ש למחצה ומבואר טעם פלוגתתם ונראה ראי' לזה דרבא סובר כן מכריחות דף ה' ע"א דפריך ותיהדר קטורת ונילוף משמן כו' אמר לך רבא כו' ומדהקשה כך בפשיטות ותיהדר קטורת מבואר דגם זה בכלל אין גז"ש למחצה והיינו משום דהקושי' לרבא לשיטתו ודו"ק בזה:
בסי' ד' אות ה' כתבתי לבאר דברי הש"ס במגילה הם לא עשו אלא לפנים דמשו"ה מועיל תשובה ומצאתי ראי' לדברי בשבת קי"ח כל המשמר שבת כו' מוחלין לו ופירש הב"י בסי' רמ"ב דעובד ע"ז תשובתו קשה אכן בשומר שבת בודאי דלא עבד ע"ז מפני שמאמין בה ומש"ה מועיל תשובה ועיין בטו"ז שם שביאר משום דתשובה אינו מכפר בלא יסורין ובשומר שבת מהני תשובה בלא יסורין יע"ש. ויש לבאר ג"כ עפי"ד הב"י דזה הוכחה שלא האמין בה יע"ש. וא"כ שפיר משני הש"ס במגילה הם לא עשו אלא לפנים ולא האמינו בה ומש"ה מועיל תשובה וכדברי הב"י ממש ואיצתמדו דברינו בפנים בעזה"י:
בסי' הנ"ל אות ו' הבאתי דד"ז אי מכשירי מצוה חמירי ממצוה גופה תליא בפלוגתת רב ור"י בחולין ל"א עפ"י דברי הר"ן בחידושיו שם בשם הרמב"ן דהטבילה אינה מצוה בעצם ורק הכשר מצוה וסובר רב דקילו ממצוה ור"י סובר דחמירי ממצוה. והנה העירוני בזה ידי"נ הגאון המפורסם האבד"ק יאברוב שליט"א בעמ"ח ס' הפלאת נדרים וחתני חביבי האבד"ק גאליגורא שליט"א דיש לומר בכונת הרמב"ן דשם הכשר מצוה היינו שמכשיר דבר האסור ואין הכונה מכשירי מצוה עכ"ד. ואמנם דבריהם ניתנין להאמר, ואולם עכ"ז גם לפ"ז צדקו דברי והרי עכ"פ הוה מכשירי מצוה ג"כ ומ"מ סובר רב דקילי ממצוה וא"כ דברי הגאון הצדיק מפילץ שהבאתי בספרי תלוים במחלוקת הנ"ל דלרב בע"כ דמכשירין קילי ממצוה לר"י שפיר י"ל דחמירי וצדקו דברי וגם מלשון הר"ן שם שסיים בדבריו אבל מצות גופייהו מבואר דכונת דבריו דטבילה אין מצוה בעצם רק מכשירי מצוה יע"ש. ומצאתי ג"כ לזקני הגאון מנחת יהודא בחאו"ח בארץ צבי בפ"ג דר"ה ונדפס ג"כ בש"ס ווילנא הביא ג"כ דברי הרמב"ן דטבילה הכשר מצוה ומבואר דמפרש ג"כ דברי הרמב"ן כמו שפירשתי בעזה"י ושמחתי שגם הוא ז"ל פירש כו. וגוף הדבר אי מכשירי מצוה חשיבו יותר ממצוה יש להעיר מכריתות ה' ע"א מפטם את השמן לסוך בו חייב והסך בו פטור וכן בקטורת בכריתות ו' שם מפטם להריח בה חייב והמריח בה פטור מבואר דההכנה. חשיבא יותר מגוף הדבר וזה ראי' גדולה. ועיין ביומא מ"ח ע"ב חישב בחתיית גחלים מה מכשירי מצוה כמצוה או לא יעו"ש מבואר מזה דלענין כונה בודאי מכשירין קילי מגוף המצוה ואולי רק מחשבת פסול ולא מחשבת הכשר ואקצר:
בסי' ט' אות א' שם בדף כ"ג ע"ב שורה י"ז נשמטו הרבה תיבות וכן צריך להיות שם. והגם דלא מצינו בסתירת קשר ע"מ לקשור דיהי' מלאכה כמו בסותר ומוחק. ואמנם התוס' בשבת דע"ג נסתפקו בהא דמתיר חייב אי הוא רק במתיר ע"מ לקשור. ואולם מרמב"ם נראה דמתיר חייב אף שלא ע"מ לקשור וכמ"ש המנ"ח במוסך השבת וא"כ אין שום מעלה במתיר מצד סופו לקשור. וא"כ שפיר במתיר קשר שאינו של קיימא אף דמתירו ע"מ לקשור במקומו קשר ש"ק לא מצינו שיהי' אסור. ואע"ג דמבואר במשנה בשבת ק"ה ע"ב דכל המקלקל ע"מ לתקן חייב. זהו רק אם הקשר של קיימא שפיר גם המקלקל חייב אבל בקשר שאינו של קיימא לא נקרא כלל מעשה הקלקול. אבל עכ"פ זהו רק ההתרה. אבל הקשירה בודאי דהוה מלאכה כו'. כ"ז צריך להיות שם ויובנו הדברים וגוף דברי הרשב"ם בב"ב נ"ד שם [בפנים נדפס בטעות דף נ"ב] נעלמו מהמנ"ח במוסך השבת במלאכת זורע מלאכה ב' שכתב שם לדבר ברור דאפי' אם זרע ע"ד להגביה תיכף מן הקרקע ולא יצמח כלל חייב דהוה מלאכה כמו בונה ע"מ לסתור וכותב ע"מ למחוק דבודאי חייב על המעשה יעו"ש. והנה לפי"ד הרשב"ם שהבאתי באמת ראוי להיות פטור בכולהו דהרי כתב דזה מקלקל וכל המקלקלים פטורים ויש להאריך בזה ואקצר:
בסי' י"ב אות ב' הנה שם העליתי דמשו"ה ל"ש לומר עדל"ת בלאו דמחיקת השם הואיל והלאו הזה נאמר גם במקדש ושם לא ניתן לדחות דאין עשה דוחה ל"ת שבמקדש משו"ה גם במחיקת השם שאינה במקדש אין הלאו נדחה הואיל ולא ניתן לדחות. וכעת אני רואה שבזה יובנו דברי התוס' בקידושין ל"ד ע"א בשם הר"י מא"י דלאו דיו"ט שיש עמו עשה באנשים לא נדחה מפני עשה גם בנשים דהלאו שיש עמו עשה אלים יעו"ש ואינו מובן הטעם. ובדברינו מובן לנכון דהלאו הזה לא ניתן לדחות ודו"ק. ובמה שהבאתי שם בשם זקיני הגאון במנח"י חיו"ד סי' ע"ט דספק ל"ת שבמקדש נדחית מפני עשה. אמר בני העלם הנחמד חריף ושנון כמר יוסף שיחי' ראי' לזה מתוס' זבחים דף פ' ע"ב ד"ה בל תוסיף שכתבו דמשום ספק בל תוסיף לא יניח קרבנו יעו"ש ואינו מובן הרי ספיקא דאורייתא לחומרא מה"ת. אכן בדברי זקיני ז"ל מבואר בטוב טעם דהרי כבר הקשו תוס' בעירובין ד"ק דעשה של מתן ד' ידחה הלאו דבל תוסיף ובגליון הש"ס שם הביא בשם מהרי"ק בשם תוס' דמשו"ה אינו דוחה דהוה ל"ת שבמקדש וא"כ שפיר מובנים דברי התוס' דבספק בל תוסיף שפיר מותר דעשה ודאי דוחה ספק ל"ת שבמקדש ומשו"ה לא יניח קרבנו וראי' לדברי זקני זצ"ל עכ"ד בני שיחי' והיטב לראות:
בסי' ט"ז אות ג' חידשתי דבני בנים פסולים אינם בכלל ולזרעו דרק בנים בפסול איתרבי ולא בני בנים. וכעת מצאתי ראי' גדולה לדברי בקידושין דף ע"ז ע"א בת בנו תשתרי והדבר תמוה דהרי הביא קרא דלא יחלל זרעו ולא כתיב בנו. ורש"י פירש דנימא דלזה מהני גז"ש. אכן הרי הש"ס מקשה סתמא. ומשמע דמקרא דזרעו לא נשמע בת בנו אכן עפ"י דברינו מבואר לנכון דבאמת בת בנו בפסול לא הוה בכלל זרעו ושפיר פריך הש"ס בת בנו תשתרי. ואף דלפ"ז הי' יכול להקשות ג"כ מבן בנו ומדוע הקשה רק מבת בנו. אמנם נראה דבל"ז לא קשה מבן בנו דכיון שהאב חלל אין בנו קדוש כלל בקדושת כהונה ועיקר פסולא בן בנו הוא רק שבתו פסולה לכהונה דהוא גופי' בל"ז אינו כהן כלל וכמ"ש המקנה שם בחידושיו וא"כ כיון דעיקר הוא משום הבת שפיר פריך הש"ס רק מבת בנו ומשני שפיר מכח ההיקש ודוק כי קצרתי וזה ראי' גדולה לדברי בעזה"י:
בסי' ט"ז אות ד' העליתי דד"ז אי פטור חלל באכילת תרומה משום דנקראת עבודה תלוי בהטעמים הנאמרים בזה בש"ס ולטעמא דברך ה' חילו ל"ש באכילת תרומה. ובזה מיושב מה שתמה המנ"ח במצוה ר"פ על הרמב"ם והרע"ב שהשמיטו הטעם דנקרא עבודה. ובדברינו מיושב דהרמב"ם לשיטתו דפוסק בה' ביאת מקדש הטעם דברך ה' חילו וא"כ שפיר אכילה ל"ה עבודה, ואף דבירושלמי נחלקו בזה רב ור"י והלכה כר"י דפוטר גם בזה. צריכין לומר דהרמב"ם הי' לו ראי' מסתמא דש"ס דמכות וקידושין דהביא רק הטעם דברך ה' חילו ומסתמא דש"ס ביבמות ל"ד דקאמר רק בער"פ מכ"ז ראי' דהלכה כרב. ובפרט למ"ש הנובי"ת אה"ע סי' נ"ו דכללא דרב ור"י הלכה כר"י היא רק במה דפליגי בבבלי ולא במה דנחלקו בירושלמי בודאי דא"ש ועכ"פ הדבר מבואר בירושלמי דלמ"ד מברך ה' חילו אינו פטור באכילת תרומה וא"כ הרמב"ם דפוסק כהך דברך ה' חילו שפיר ל"ש אליבי' הטעם דנקרא עבודה ומיושב שיטת הרמב"ם והרע"ב ואקצר:
בסי' כ"ג אות ג' כתבתי דהזמן שמבואר בריש ברכות שעה שבנ"א נכנסין לאכול פתן בערבי שבתות הוא בלילה דוקא. ושוב ראיתי שפליגי בזה רש"י ותוס' בברכות שם דהתוס' בריש ברכות בד"ה מאימתי כתבו דזה הזמן הוא מבעוד יום. אכן רש"י בד"ב שם בד"ה נכנסין להסב פירש דשיעור זה הוא מאוחר וכן בדף ג' בד"ה קשיא כתב דשיעור זה מאוחר מר"מ וא"כ הרי קאמר הש"ס דר"מ ביה"ש דר"י כהרף עין קאמר ושיעור זה עוד מאוחר מדר"מ א"כ משמע דשיעור זה בודאי לילה ובפרט לגירסת הרש"ל הנדפס שם בגליון הש"ס בדף ב' שמוחק בד"ה והי מינייהו תיבת לכולם וע"כ הכונה משום דגורס בד"ה נכנסין תיבת לכולם ודלא כמהרש"א שמוחקו יעו"ש וא"כ בודאי דמפורש מדעת רש"י דזמן זה הוא בלילה ממש יעו"ש כי קצרתי, ועכ"פ מבואר דדדבר תלוי במחלוקת רש"י ותוס' וממילא גם מה שהארכתי בפנים שם אי שייך תוספות שבת גם למצות עונג תלוי במחלוקת דש"י ותוס' הנ"ל. ונראה עוד דבזה נחלקו ג"כ הרז"ה והרמב"ן במלחמות בפרק ערבי פסחים בהא דשבת קובעת למעשר דשיטת הרז"ה שם דהיא. רק מצאה"כ והרמב"ן במלחמות והר"ן שם חלקו עליו דשבת קובעת משום עונג ועונג בודאי קודם חשיכה והביאו מברכות הנ"ל שהבאתי וכתבו דשם הוא קודם צאה"כ יעו"ש בדבריהם, והנה בשיטת הרז"ה נראה דסובר כרש"י הנ"ל דשיעורא דברכות היא אחר צאה"כ ובאמת מצות עונג היא ג"כ רק בלילה כמ"ש בפנים, ועכ"פ זכינו לדין דהדבר תליא במחלוקת הקדמונים הנ"ל ובראי' זו מברכות כבר זכה הרמב"ן והביא משם ראי' לפי דרכו דאדרבה הזמן מתחיל קודם צאה"כ וכבר ביארתי שזה תלוי במחלוקת רש"י ותוס' ועכ"פ גוף הדין אי שייך תוספות שבת גם במצות עונג תלוי במחלוקת דלדעת תוס' ורמב"ן ור"ן שייך גם בזה תוספות שבת. ולדעת הרז"ה ורש"י ל"ש בזה תוספות שבת ובראי' שהבאתי בפנים שם מתוס' כתובות מ"ז שמבואר דס"ל דל"ש תוספות במצות עונג רק לענין מלאכה ראיתי כעת שיש ליישב ולחדש דזה תליא בקבלתו ואמנם באמת אם מקבל תוספות שבת גם לענין עונג שפיר מהני ובזה שפיר פירשו התוס' בברכות דהך דברכות הוא מבע"י והיינו שכיון שנכנסין לסעודתן א"כ קיבלו תוספות גם לענין עונג ומהני קבלה. אבל שם בכתובות שפיר כתבו דיצויר שקיבל שבת בזמן התוספות בפירוש רק לענין מלאכה ולא למצות עונג ושפיר ל"ש אין מערבין שמחה בשמחה ומותר לישאנה אז ואין סתירה מתוס', ויצא מזה דבר חדש דאף אם נאמר דמהני תוספות גם במצות עונג מ"מ הדבר תלוי בקבלתו ויוכל לקבל בפירוש על מלאכה ולא לעונג והרבה יש להאריך בזה ואקצר:
בסי' כ"ה אות ב' הקשיתי על הטו"ז באו"ח רמ"ג שהביא מהרא"ש דמ"ע האסור בחדרי חדרים ל"ש רק באיסור תורה ומדוע לא הביא דהדבר מפורש ג"כ בתוס' כתובות דף ס' וחתני חביבי הגאון אבד"ק גאליגורא שליט"א השיב דכיון דהטו"ז הביא בזה לפסק הלכה ומשו"ה הביא מהרא"ש שהנהו פוסק ודבריו נאמרו להלכה יותר מדברי תוס' שהמה רק לפירושא דסוגי' ויפה העיר בזה:
בסי' כ"ז אות א' כתבתי ואף אם נאמר דבמדבר עוד לא הי' לשכות מ"מ בודאי נקנים ממעות הקדש שהקדישו כל הצבור. ונחסר שם מהמעתיק תיבות אלו "כמו שפירש"י בריש פרשת תרומה דבקע לגלגולת הי' לקרבנות צבור יע"ש" ע"כ נחסר:
בסי' ל"ז אות ג' שם בדף מ"ג ע"א שורה כ"ב אחר תיבת זהירות יתירה חסר וכצ"ל וכמו שמבואר באו"ח סי' תר"ג לענין פת עכו"ם דבעשי"ת צריכים ליזהר אף מי שאינו נזהר בכל השנה ומכ"ש ביוה"כ עצמו וז"ב כ"ז חסר שם:
בסי' מ"א אות ב' הקשיתי על תוס' ביצה ד' שכ' דאיסור מוקצה אין לו עיקר בדאורייתא דהרי האיסור מוקצה מגזרת שמא יוציא וא"כ יש לו עיקר בדאורייתא וע"ז העירנו תלמידי חביבי הרב הגאון מו"ה אברהם צבי רומעלט שליט"א ראבד"ק וואדאוויטץ דיש לפרש דברי התוס' דאם אין דבר כזה בדאורייתא מבטלין וכנראה מלשונם שם אבל תרומה איכא שום דבר דאורי' מבואר דרק באיסור שישנו כיו"ב בדאורייתא אין מבטלין אבל מוקצה אף אם הגזרה משום הוצאה מ"מ לא מצינו מוקצה בדאורייתא עכ"ד, ודבריו יתכנו בלשון תוס' בביצה שם אבל בלשונם בפסחים דף למד שהבאתי בפנים שם שכתבו בלשון יש לו שרש בדאורייתא מלשון זה נראה הכוונה אי נגזר בשביל איסור תורה כמבואר בלשונם שם דמוקצה אין לו שורש בדאורי' ויוקשה קושיתי, ואמנם מצאתי בב"ח יו"ד צ"ט הביא בשם המרדכי שכתב וה"מ בדבר שהוא מדרבנן ואין לו שורש דוגמתו בפירוש אבל סתם יינם דרבנן כיון דכתיב ישתו יין נסיכם כו' ולא דמי למוקצה שגזרו משום הוצאה שאינו דומה לו עכ"ל יעו"ש. הרי שהמרדכי הרגיש בקושייתי ותירצה בדרך שאמר תלמידי הנ"ל. ואמנם לשון התוס' בפסחים שם אינו סובל פירוש הזה רק בדוחק. ועיין בדו"פ בסי' צ"ט שם האריך בזה באיזה ענין נקרא עיקר בדאורייתא יעו"ש ואקצר:
בסי' נ"ה אות ג' פלפלתי בענין לא אד"ו ראש. והנה תמוהים לפי"ז דברי הש"ס בנדה ס"ז שכן אשה כו' בב' ימים של ר"ה שחלים אחר השבת. ואיך יציר זה הרי לא אד"ו ראש ואף אם נאמר דמיירי בזמן שקידשו ע"פ הראי' ג"כ קשה דהרי גם אז דקדקו ע"ז, ונראה דבאמת מסוגי' זו מקור נאמן לדברי הרמב"ם בפ"א מתמו"ס שנראה דעתו שם דקיי"ל כאחרים דבזמן הראי' לא השגיחו ע"ז ויוכל להיות אד"ו ראש והלח"מ שם תמה עליו דאין הלכה כאחרים ובאמת מסוגי' זו מקור נאמן לדבריו ואקצר:
בסי' נ"ח אות ב' פלפלתי בדברי המנ"ח דאחר י"ג אין המצוה על האב ואנכי כתבתי דגם אח"כ האב מצווה והנה לכאורה מפורש בפיהמ"ש להרמב"ם בסופי"ט דשבת כדבר' המנ"ח שכתב שם דכשיוגדל הילד ויגיע לחיוב מצות נפטר כל אדם ממילתו ונתחייב הוא בעצמו יעו"ש, ולכאורה מפורש כדברי המנ"ח. אמנם באמת אין ראי' משם דהרי הרמב"ם כתב שם מקודם מצות האב למול בנו וכתב דמצוה למולו תמיד ואח"כ כתב וכן כל מי שיראה זה הערל ולא ימולו עובר וע"ז כתב דכשנתגדל נפטר כל אדם והכונה כל ישראל באלו אין המצוה רק עד י"ג. אבל אביו באמת מצוה ג"כ אח"כ כמו שכתבתי בתשובתי שם בראי' מישמעאל וכן מדויק בלשון הרמב"ם שם שכתב גבי אביו מצוה למולו תמיד ועד שימולו עובר יעו"ש. עוד נראה מדברי הרמב"ם שם מפורש דגם אחר ח' המצוה על האב כמו שהארכתי בתשובתי שם. ואולם לכאורה משמע שם דגם אחר ח' עובר בכל זמן וזה להיפוך ממ"ש בתשובתי שם בסי' נ"ט אות א' לדייק מדברי הרמב"ם דאינו עובר בכל זמן רק הערל בעצמו ולא האב. אולם נראה דדברי הרמב"ם בפיהמ"ש קאי על תחילת דבריו באם עבר ולא מלו ביום ח' בזה באמת עובר בכל זמן עד שימול אותו אבל בלא עבר אז רק לא הי' באפשרי למולו בזמנו שפיר יש לומר כדברי הרמב"ם בספר הי"ד וכמ"ש בתשובתי שם עיין היטב בפיהמ"ש שם ותבין כי קצרתי, ואולם דברי הרמב"ם בפיהמ"ש בסופו שם תמוה מאוד שכתב ואיני יודע בכל המצות מצוה כזאת ר"ל שלא יתחייב בה מלקות והוא מכשול גדול כדי שימות החוטא בחטאו עכ"ל. ודברים אלו אין להם שום פירוש אם הכונה שהחידוש הוא מה שאינו חייב מלקות, זה אין בו חידוש דהרי הוא בשוא"ת וכמבואר במכות י"ג ע"ב. ואם הכונה שאע"פ שאין בו מלקות מ"מ חייב כרת החמור ממלקות זה נמצא ג"כ בפסח ומדוע קאמר שא"י מצוה כזאת בכל המצות. באופן שלא זכיתי להבין דבריו וה' יאיר עיני במאור תורתו הקדושה:
בסי' נ"ט אות ד' הארכתי לבאר דישמעאל כבר הי' גדול בעת שנימול דלא כהפנים יפות, והנה מצאתי בעזהי"ת ראי' גדולה לדברי בתרגום יונתן פ' לך שם דפירש הקרא דכתיב גבי ישמעאל בעצם היום הזה בכרן יומא הדין בארבעת עשר שנין כו' ולכאורה תמוה:
הרי בקרא מבואר שהי' בן י"ג וע"כ דהכונה שנמלאו לו י"ג ונכנס בשנת י"ד והוציא הדבר מקרא דאמר בעצם היום הזה דאין לו פירוש ומיותר לכאורה. וע"כ דהקרא גילה בזה דאין הכונה בהא דשנת י"ג שכתוב בישמעאל שהי' בשנת י"ג ורק דנמלאו לו י"ג ובעצם היום הזה שנמלאו לו י"ג ונכנס לשנת י"ד נימול, וא"כ מבואר מדברי התרגום יונתן כמ"ש דכבר הי' גדול. ויש לומר באמת דהקרא קמ"ל בזה שלא יוקשה קושית הפנים יפות, וגם דאחר היותו גדול ג"כ המצוה על האב וכמ"ש בסי' נ"ח, ועכ"פ מדבריו ראי' לדברינו ושמחתי כמוצא שלל רב. בעזה"י: