אור ברסלב
גבורת יהונתן חילוק שני

גבורת יהונתן· רבי יהונתן אייבשיץ

חילוק שני

חילוק ראשון

בסוגיא דמודה רבי יהושע (כתובות דף י"ח)

מהרש"ל הקשה בסוגיא דמסקנא דמודה ראב"י, בטוענו מפי עצמו דנאמן עדיין קשה ולוקמי' מתני בכה"ג ע"ש שנדחק ועיין במהרש"א, ויש להבין הא בתוך דת"ע גבי מציאה י"ל כמ"ש שילך לו מהאבידה ולא יגביהנה או אף שיגבי' מ"מ לא יחזיר כמ"ש הרמב"ם בפי' המשנה ע"ש, אך א"א מעיז, הרצון לשקר בלבו בלבו ולהכחיש בחבירו מכל וכל אף שאין חבירו מכיר בשקרו וכמ"ש הר"ת בב"ק דגם גבי טענת נאנסו העזה היינו כמ"ש, א"כ אין כאן ת"ע אחשש [צ"ל מחשש] שלא יחזיר רק מחשש שלא יגביהנה, והנה בש"ס פריך ול"ל לר"א בן יעקב משיב אבי' ופירש"י המשנה מוציא מציאה וכו' והיינו דקשה לי' להש"ס אמאי ראב"י קב ונקי לא יחלוק על מתני', ולפ"ז להס"ד הראב"י וחכמים פליגי בטענת עצמו דקדמה הודאה לתביעה ראב"י מחייב והיינו משום דלית ליה מגו, וחכמי' דפליגי משום דאית להו מיגו קשה הא בכלל מוציא אבידה וכו' וראב"י יחלוק אמתניתין וצ"ל דלא הוי ת"ע רק שלא יגביהנה אבל לא שלא יחזירנה, ול"ש במלתא דראב"י ת"ע, אבל למסקנא דפליגי בטענו בנו ולא קדמה הודאה לתביעה א"כ שפיר י"ל דאין חשש שלא יחזירנה יש בכלל מציאה והוי בכלל ת"ע, וא"כ בשלמא בס"ד שפיר פריך, ולוקמי' מודה ר"י באומר מנה לאביך וכו' ול"ק הא כל כוונת המתני' היינו דאע"ג דבפ"ק ל"ל לר"י מגו בהך מגו מודה הואיל ואין שור שחוט לפניך ואלו הוה תני בכה"ג עדיין לא הוה ידעינן דאי' לי' מגו, רק הוה אמינא דפטור מכח תקנה ת"ע כמשיב אבידה, דהא בס"ד ע"כ מוכח דחשש שלא יגביהנה אינו בכלל תיקון עולם, דאל"כ יקשה לר"א בן יעקב כנ"ל וע"כ הטעם משום מגו, אבל למסקנא דמסקינין דראב"י פליג אחכמים וכו' וא"כ שפיר אמרינין דהוי בכלל ת"ע, ולק"מ קו' מהרש"ל דליתני מודה ר"י בלא טענו דזהו פטור ומשום] ת"ע שמא לא יחזיר ויודה כלל, ועדיין לא שמעינן דאית לי' לר"י מגו ואין מקום לקושי' שלו כלל וצ"ל דודאי י"ל כמ"ש המגיד משנה בפ"ז מהל' טוען בפי' אם כוונת ראב"י מחכמים בטוען כך אמר לי אבא אבל אומר ברי לי שאיני חייב לאבא אף לרבנן בבנו אינו מעיז או בכה"ג פליגי באומר אבא אמר לי, אף לראב"י פטור, ומק' להך פי' דבאמר לי אבא לראב"י מחייב הא דאמרינן בשבועות דף מ"ב ע"א הא דתנן מנה לאבא בידך וכו' דפטור דאתיא אף לראב"י דמיירי בלי טוען ברי לי דא"כ מאי קמ"ל פשיטא הא אין נשבעין על טענת שמא כקו' מרדכי, ול"ל כתי' שלו דמיירי דלא טען ברי לי אבל טען אמר לי אבא דהא לפ"ז אף בכה"ג מחייב ראב"י שבועה, ונ"ל דבאמת בלא"ה כבר הוכיח [התם] הרמב"ן במלחמותיו מש"ס דב"ב דטענת אמר לי אינה טענה ברורה לזקוק שבועה דאוריתא, ולכן נראה דלפי האומרי' מגו לאפטורי משבועה לא אמרינן א"כ לא הוי צריך לראב"י שיטעון בנו תחלה מנה לאבא בידך, והלא אף אם הוא התחיל חייב הייתי לאביך מנה, ופרס פרעתיך, ובנו טוען שקר כי נודע בבירור שלא פרעתיו, הוי כאן שבועה מ"מ, ול"ש מגו דהי' שותק דהא מגו לאפטורי משבועה לא אמרי' רק תינח ד"ת, אבל תיקון עולם יש כאן, וצ"ל להך שיטה הא דאמר רבה מפני מה אמרה תורה מובמ"ק הטענה ישבע אינו על מן התורה לחוד, אלא על תורת תיקון חכמים כנודע, ואמרה תורה דקאמר לאו דוקא, וכן פירש"י בריש ב"מ, ע"ש דכל הקושיא מהך מתני' מצא מציאה כו' משא"כ בטענו תחלה, אף תיקון עולם לא שייכא דהא טענו אין להעיז, וא"כ לפ"ז אתי שפיר, דכך מיירי לראב"י ודאי אי טענו מתחלה ברי לי שאתה חייב לאבי מנה, אף חכמים מודים דישבע, רק מתחלה תבעו אמר לי אבא וזאת הטענה באמת אינה כדאי להזקיק עלי' שבועה כי ד"ת שצריך טענה גמורה רק הוא שהשיב אמת רק פרעתי, בזו שלו, טענת ברי שנודע לו בבירור שלא פרע, וא"כ הרי כאן טענה גמורה להזקיק לו שבועה, ולכך לראב"י ישבע דהרי באמת יש כאן טענה גמורה, ואי משום מגו פטור, הא הוי מגו לאפטורי משבועה ולא אמרי' מגו, ואי תיקון עולם הא תבעו מתחלה, ואף דאין טענה זו כדאי להזקיק לו שבועה, מ"מ עכ"פ לא יוכל לכפור לו, דאינו מעיז בבנו, אבל באומר דקאמר לי אבא וא"כ ליכא ת"ע דלא היה יכול לכפור, וא"כ הרי חייב שבועה על טענה שני' דפרעון דבזה טענו ברי שלא פרע וח"א בבנו מעיז באומר אמר לי אבא וא"כ יש כאן ת"ע דהרי יכול לכפור ומבלי להשגיח על טענת הבן כיון דבא רק באמירה בעלמא, וא"ש, וזהו הכל דאח"כ טענו בברי ודברי' הגונים, וא"כ הרי כאן טענה גמורה להזקיק לו שבועה, אבל אם גם לבסוף על פרעון לא טען ברי, רק אמר לי אבא שלא פרעת לכ"ע ואין כאן שבועה דאין א טענת ברי להזקיק לו שבועה מד"ת, וא"כ א"ש שם דלא טען ברי לי דהיינו לבסוף אף על פרעתיו אינו טוען רק אמר לי אבא ולכך פטור אף לראב"י דאין כאן שבועה וא"ש, ולפ"ז גם בהנ"ל י"ל כן דאין קושי' הש"ס דנימא מודה ר"י דהיינו דלא טענו מתחלה כלל בטענה גמורה רק מתחלה טענו עפ"י אמר לי אבא ואח"כ שהודה וטען פרעתיו במקצת שנתן עליו, ודאי שלא פרע, ומ"מ יפטור משום מגו דבבנו מעיז, ואי בעי שתיק ואין כאן טענה בטענת אמר לי אבא, אבל מ"מ ת"ע ליכא, שהרי קדמו טענת אמר לי אבא:

אך לפ"ז קשה קושית הרא"ה והריטב"א על תוס' דפי' דלכך אמרינן אי לרבנן הוי משיב אבידה וא"כ לא יתכן סיפא ואם יש עדים וכו' דקארי לה מאי קארי לה דפריך וליתני מודה ר"י וליתני וכו', והא כבר שמע הך תי' מקודם דסיפא אם יש עדים לא מתוקמא, ואם הי' לו איזה ישוב בזה עדיין לא תי' ע"ש:

ונ"ל לפמ"ש הרא"ה והריטב"א דיש לפרש ואם יש עליו עדים דעדים מעידים דהודה לש"מ קודם מותו שחייב לו ואי אפשר לטעון דפרעו, אך י"ל דא"כ מקמ"ל, וצ"ל דאינם מעידים על כל המנה רק על חמשים שהודה שחייב באמת בזו אף העדים מעידים כן, וא"כ ליתא כאן מיגו דכוה"כ דאיך יכחיש העדים, אך עדיין קשה פשיטא דחייב, כיון דליתא מגו, וצ"ל דקיי"ל דלא כד' האומרים דכל מה שא"י לכפור אינו בכלל מובמ"ק, וא"כ על הך נ' דמודה הא יש עדים וא"א לכפור, וא"כ הוה אמינא דאינו בכלל מובמ"ק, קמ"ל דהוי מובמ"ק וחייב שבועה, אך עדיין י"ל הא עדים אינם מעידים רק שהודה לשכ"מ קודם מותו שחייב לו וא"כ א"א לטעון שפרע לאביו מ"מ הא יכול לטעון פרעתי לבנו במותו של אביו, ואי דזה אינו בכלל בבנו מעיז כיון דטוען לו פרע, א"כ הרי כאן העזה אם יכפור לו והוי מבמ"ק, עכ"פ אם ירצה להעיז ולשקר הרי יכול לטעון פרעתיך רק שאינו טוען, הואיל ואינו מעיז א"כ הרי זה מובמ"ק גמור, ול"ש אינו יכול לכפור, וא"כ קשה מאי קמ"ל, אך לשיטת רש"י דטענת קטן הואיל ונתנו בגדלות זקוק לשבועה, א"כ המשנה דסתמא קתני מנה לאבא וכו' הן בטענו קטן והן בטענו גדול, וא"כ בקטן קמ"ל כנ"ל, דאף דא"י לכפור דל"ל דפרע לבנו במות אביו דהא קטן לאו בר דעה הוא, וצ"ל להנך פוסקים דפסקו כראב"י היותו משנתו קו"נ, א"כ פריך סתמא ליתני מודה ר"י באומר לבנו מנה לאבא כו', דמאי קושי' לא בעי לסתום מלתא שיהא שלא אליבא דהילכתא, דהא ראב"י מחייב שבועה, וצ"ל דודאי לא נעלם מהש"ס מלתא דרב בטענו קטן, וא"כ אף בס"ד לא ס"ל דראב"י יתחייב שבועה בתבי' אחרת אחר הודאה, רק מיירי בטוען עליו קטן, ובס"ד אמרי' כסבר' רש"י ותוס' אי היה הנתינה בגדלותו והטענה בקטנותו, אי זקוק לשבועה, אבל במסק' אמרינן שלא כרש"י, וכדעת תוס' דלכו"ע אינו טענתו זקוק רק בטענו גדול, ונקרא במלי דאבוהו קטן פליגי אי בבנו מעיז וכו', ולפ"ז א"ש דבהס"ד ס"ל דפליגי בקטן, א"כ שפיר קשה וליתני ומודה ר"י וכו' דבהך אפי' ראב"י מודה כהנ"ל והא אם יש עדים י"ל כמ"ש הרא"ה, וקמ"ל דאף דא"י לכפור דאף בקטן מיירי דלראב"י טענת קטן זקוק לשבועה, וא"כ א"א לומר דפרע לו, אבל בתי' ב' דמשני במסקנא דפליגי בגדול, ואין קטן זקוק לשבועה כלל, וא"כ הרי בגדול יכול לכפור דפרע לו, וא"כ שפיר אא"ל לפרש ואם יש עדים עליו כהרא"ה כנ"ל ולק"מ אך לפי הנ"ל דטוען ברי על הפרעון רק אמר לי על הלוואה, וא"כ י"ל אם יש לו עדים על הלואה ולא ידעו מפרעון, ומפרעון הוא טוען ברי, ובזה אינו מעיז לכו"ע וא"כ הרי יכול לכפור, וקושי' הנ"ל במקומה עומדת וצ"ל תירוץ אחר בתוס' בשנדייק ג"כ וכו' אי לרבנן הא אמרי' משיב אבידה הוי ופי' תוס' דא"כ לא יתכן בדין שיש עליו עדים דא"כ הו"ל כך, אי רבנן אם יש עליו עדים וכו' איך, מתוקמא, ואיך, אמר הא אמרינן משיב זה דזהו אין כאן פירוך לקו', אדרבה הו"ל למיתני כן, ונ"ל דידוע מה שתמיד נתקשנו בזה בהא דאמר רבה מפ"מ אמרה תורה מובמ"ק הטענה ישבע ופי' דיש לו מגו דכוה"כ, הא בגמרא פרכינן ונימא מגו דחשיד אממונא חשיד אשבועתא, ומשני אביי חיישינן שמא ספק מלוה ישנה יל"ע וע"ש בפירש"י, וקשה לפ"ז איך אפ"ל דיש לו מגו דכוה"כ, וכי במרד ובמעל רוצה להכחיש בעמיתו, רק חושב כך יש עליו מלוה ישנה, וא"כ בהך חמשים שמודה לית ליה ספק מלוה ישנה כלל, וא"כ יכפור בהן במרד ובמעל, ובכה"ג לא חשיד אממונא, דלא חשיב ע"ז, אף אשבועה יהיה חשיד, וי"ל דבאמת רבה לא ס"ל כאביי, אלא ס"ל דאמרינן נמי חשיד אממונא אינו חשיד על שבועה, או י"ל דהרי יכול לומר חמשין ידענא דאינו חייב וחמשין לא ידענא אי חייב לך, וא"כ הואיל דמדינא אדם פטור אין כאן שבועה, ומ"מ הואל אם בא לצאת יד"ש חייב אפרע לך הנך חמשין כי חייבין לך הנך חמשין א"כ הרי יוצא ידי גזילה כי משלם מה שאין לו עליו ס' מלוה ישנה, ומ"מ אין כאן שבועה,. ואע"פ שכתבו תוס' בב"מ ובשבועות דאינו טוען ברצון טענתו מסופק, היינו למ"ד דלא אמרינן מתוך שאיל"מ, אבל למ"ד דאמרינן מתוך שאיל"מ א"צ לכ"ז אך זהו במגו דלהד"ם אבל ביש עדים על ההלוואה והוא טוען פרעתיך פרס דיש לו מגו דפרע כלו, קושי' הנ"ל במקומה עומדת, דאינו יכול לכפור דאין לו ס' מלוה ישנה כנ"ל, וצ"ל דיטעון חמשין ידענא דפרעתי' ונ' לא ידענא דא"י אם פרע ה"ז מובמ"ק, דהרי מחייב מתוך טענותיו דאינו יודע אם פרע חייב לשלם, וה"ז מתחייב מתוך טענותיו, וה"ז מובמ"ק גמור כמבואר בש"ע [חו"מ סי' ע"ה], והנה אף בדברי רבנן דפליגי אראב"י ואמרו ה"ז משיב אבידה קשה כנ"ל, מאי מגו איכא דכוה"כ, הא אין לו ס' מלוה ישנה וא"א כנ"ל דהרי יכול לטעון תחת נ' שהודה זה, ומ"מ ישלם, א"כ אין כאן משיב אבידה דהא עכ"פ ישלם יהיה באיזה אופן שיהיה ואין כאן חשש משיב אבידה רק מגו יש לפטור משבועה, אבל משא"ב אין כאן, ועכצ"ל כתי' הב' דלא אתיא כאביי דחוששין לס' מלוה ישנה, כו', וא"ש דהגמ' בס"ד ס"ל דלכך יש לו מגו די"ל דאין לו ספק בהך פרס דמודה דהרי יכול לטעון כנ"ל חמשין להד"ם וחמשין לא ידענא דמ"מ משלם, וליכא כאן שבועה, ופריך שפיר וליתני כה"ג ואתיא שפיר הסיפא דאם יש עדים על הלואה אף דיש לו מגו על הפרעון דקיי"ל א"צ לפרעו בעדים דהרי אין לו ס' מלוה על הך נ' דמודה דאינו יודע לומר נ' לית לך, ונ' לא ידענא, דהרי מ"מ כנ"ל דא"י אם פרעתיך, צריך לשלם ולכך אינו נאמן, וע"ז קאמר הש"ס למאן אי לרבנן, הא אמרי' משיב אבידה הוי, ואי כנ"ל אין כאן משיב אבידה דהא לא יפסיד מידי במעות רק מגו יש לו בשבועה, וע"כ דליתא להך סברא דמלוה ישנה, וא"כ א"ש דלא מתוקמא הך סיפא ואם יש עדים, וא"ש, ודברי תוס' כאן עולים כפתור ופרח:

אך לפ"ז קשה על המהרש"ל דעדיין לק"מ ברש"י, דהנה ידוע דעת הרמב"ן במלחמות דמחולק עם הרז"ה וס"ל דאם קדמה הודאה לתביעה דל"ש מובמ"ק, אף דלית ליה מגו, דכאן [נ"ל דצ"ל דכך] הוא ד"ת דצריך התביעה להיות קודמת להודאה, והנה להס"ד בפלוגתא דראב"י וחכמים, דמיירי בהודאת עצמו, פשיטא דמוכח כהרז"ה דהא לא זו דראב"י מחייב אף חכמים דפטרי מטעם משיב אבידה, ולא מטעם דקדמה ההודאה לתביעה ואף הרמב"ן יודה לזה רק ס"ל במסקנא הדין לכללא דבעינן תביעה קודמת להודאה, ולפ"ז אין כאן נדנוד קו' מהרש"ל בשלמ' להס"ד דס"ל להש"ס דראב"י וחכמים פליגי בלי תביעה, וא"כ מוכח דלא כרמב"ן פריך שפיר וליתני ומודה ר"י וכו', ול"ל דהא זו לאו מטעם מגו רק מטעם דקדמה הודאה לתביעה, דהא בס"ד אין בזו קפידא, כנ"ל, אבל במסקנא דמוקמי' בתבעו ובבנו מעיז וכו' הדין חוזר לכללא דהרמב"ן דבעי תביעה קודמת להודאה:

ונ"ל קושית מהרש"ל דקשה לי למהרש"ל למ"ד מגו לאפטורי משבועה לא אמרינן א"כ צ"ל הא דאמרינן לרבנן משיב אבידה היינו מטעם ת"ח משיב אבידה לא ישבע מפני ת"ע ולא מדינא דד"ת (וכן פירש"י גבי מ"מ אמ"ת מובמ"ק הטענה ישבע, וכו' המוצא מציאה לא ישבע כו', והיינו דלא פירש מטעם מגו, דס"ל מגו לאפטורי משבועה ל"א), א"כ מאי פריך וליתני ומודה ר"י וכו', והא כשתופס [צ"ל כשתובעו פרס] הא ז"א מתורת מגו כלל דמחמת מגו באמת צריך רק מחמת ת"ע פטור, ומה ענין זה למגו דאין כאן פטור מתורת מגו כלל, אבל צ"ל דכבר הקשה תוס' במאי דפריך הש"ס בגיטין [דף נ"א] וראב"י לית ליה משיב אבידה פטור דמאי ק"ל דילמא באמת לית ליה הך תקנה, ותי' תוס', משום מנו לא אמרינן אתיא למ"ד מגו לאפטורי משבועה לא אמרינין, וצ"ל כך, דודאי הא דלא אמרי' מגו לאפטורי משבועה הוא משום דלא איכפת לן בזה, מה בכך אם האמת אתך צא והשבע, אך לפ"ז במקום שיש תקון עולם, דע"י כך ימנע מלהשיב אבידה וכדומה פשיטא דאיכפת לן שפי' בזה, ור"ז יותר ממון דע"כ יהיה היזק לעולם, ופשיטא דאמרי' בי' מגו כמו בממון, וא"כ א"ש דודאי י"ל בסתם לא חיישינן לתקון עולם, דלא תקנו חז"ל לעקור ד"ת, אבל במקום שיש לומר מגו, א"כ בלא"ה אמרינן מה לו לשקר, דהא יש לו מגו רק מגו לאפטורי משבועה לא אמרינן, במקום ת"ע לא ישבע, היינו היכא דד"ת היה פטור רק מכח לא אמרי' לאפטורי משבועה מגו בזו משום ת"ע תמצא ממון, אבל במקום דד"ת אין כאן פטור כלל מגו, פשיטא דל"א משום ת"ע עקרוהו לד"ת, וא"כ פריך שפיר וליתני ומודה ר"י וכו', ואי דהתם הטעם משום ת"ע, דהא מ"מ מוכח דאית ליה כה"ג מגו במקום ממון, אית ליה משום תקון עולם ושוויא שבועה לממון, אבל אי אף בממון לית לי' מה תיקון עולם שייך לעקור ד"ת כיון דלית ליה מגו כלל, וא"ש, יצדקו דברי המהרש"ל, דא"כ לר"ש דס"ל מגו לאפטמ"ש לא אמרינן דהא מחייב בטענו ב' שורים החזרתי לך דאית ליה מגו ולא מצאתיו רק א' כקושית תוס' ש"מ דלא אמרינן מגו בשבועה, וא"כ צ"ל כנ"ל בישוב ש"ס דכתובות דל"ש תקון עולם רק להשוות שבועה לממון, וקשה באבידה מה מגו איכא הרי מיירי כמ"ש הרשב"א ומהרש"ל דראה שהגבי' כו' ס"א, א"כ אין כאן מגו לאפטורי משבועה דהוי מן מובמ"ק לכוה"כ, וכל ת"ע הוא שלא יגביהנו וכו', אבל מגו ליכא, וצ"ל דס"ל לרש"י דלא כהרשב"א דלא מיירי דראה שהגבי', ומ"מ לולא ת"ע היה חייב שבועה דל"א מגו בשבועה, ובאת"ע [צ"ל ב' תיבות ובא ת"ע] להשוות שבועה לממון,, כנ"ל, וקשה דלמגו הא קדמה ההודאה לתביעה, ובלא"ה פטור, ועכצ"ל דלא כהרמב"ן רק כהרז"ה, דאל"כ הא תביעה אחר הודא' וקושי' מהרש"ל שפיר, אך י"ל א"כ מנ"ל להש"ס להקשות על ר"י ממשנה דמוציא מציאה כו' דילמא מתני' מיירי דלא ראה שהגבי', ומ"מ ד"ת חייב שבועה כיון דמגו בשבועה לא אמרינן רק מחמת תק"ע שוה שבועה לממון ולכך ת"ע שמא לא יחזירנה אבל ר"י מיירי בראה שהגבי' א' כדעת הרשב"א, וליכא ת"ע, שמא לא יחזירנה, הא אינו מעיז לכפור הכל דתבעו בברי ושמא לא יגביהנה ל"ח לר"י, ואף המתני' ל"ח כמש"ל, וצ"ל לרש"י דס"ל במקום דלא עשה לו טובה מעיז, וא"כ אף בראה שהגבי' שחשש שמא לא יחזירנה דמעיז, ורש"י לשיטתו, וא"כ שפיר י"ל במשנה דקדמה תביעה דראה ההגבהה והיא מגו דמעיז, רק לא אמרינן לפטור משבועה, ומחמת ת"ע השוו לממון, אך לפ"ז י"ל לגירסת רש"י דל"ג תנ"ה, ותי' דר' תיתי כראב"י, וחכמים כרבנן, איך דמיא להדדי, מה ענין בנו מעיז לאינו מעיז להך דמשיב אבידה לא ישבע, דאדרבה הא אמרינן דכו"ע אית להו משיב אבידה לא ישבע רק פליגי איך שייך בהו משיב אבידה כיון דאיני מעיז, וצ"ל כך דודאי ר"י דלא ס"ל חשש שלא יגביה דמה"ת לא יגבי' אולי של עכו"ם הוא, או אין בו סימן, וה"ה שלו, ועיין מה שאכתוב עוד, רק כל החשש שמא לא יחזירנה כמ"ש הרמב"ם בפי' המשנה, ע"ש, ולפ"ז לשיטת הרמב"ם קשה מאי חששו, בממ"נ אם לא ראה שהגבי', א"כ קדמה הודאה לתביעה, ואין כאן שבועה כלל, ומה צריך לתק"ע, ואי ראה כמ"ש הרשב"א א"כ א"א לכפור בו, דאינו מעיז וצריך להחזירו, אמנם י"ל כך דטוען אמר לי אבא שראה מגבי' כיסו או שורו, והוא אומר לא מצאתיו אלא אחד, וכו', דיש כאן תביעה קודם להודאה, ואע"פ דיש לו מגו דכ"ה הוא מגו לאפטורי משבועה לא אמרינן, וא"כ ד"ת חייב שבועה רק מפני תיקון עולם דלא יחזירנה דבבנו מעיז אמרו לא ישבע, וא"ש, אך זהו א"א דבבנו מעיז אא"א דגם בבנו אינו מעיז הקו' במ"ע דהלא אינו במציאות לתקון עולם, ולכן אמר סתם ישבע, ולא פי' לחלק דיש מקום דאינו נשבע דאמרינן א"צ לפרש דבריו דס"ל כראב"י ואין כאן מציאות כלל וא"ש, אך להנ"ל דאמרינן א"צ תביעה קודמת להודאה להך שיטה קשה:

וצ"ל ישוב אחר כמ"ש הרא"ש והרי"ף וסייעתו אף דפסקו להך דראב"י מ"מ השמיטו להך דר"י דס"ל דאין ענין זה לזה, וכתב הרא"ש דנראה דהם מפרשים כר"י ולא כרש"י דפי' במסקנא קאי הך תי' בטענו קטן עיי"ש, ודבריו תמוהים לכאורה, דאי ס"ל כדעת האומרים דתליא זה בזה דאם בבנו אינו מעיז אף דלא קיבל מידו כלום ולא הוי מלי דכפירה (עיין בש"ך סימן פ"ב בדיני מגו דפי' כן בד' תוס' דהיכא דלא קיבל מידו כלום מיקרי מלי דלאו כפירה ויכול להעיז כהנך עיזי דאכלי חושלא א"כ אף במציאה אינו מעיז ול"ש שלא יחזירנה, אל א"א בבנו מעיז אף במציאה כן ויש כאן חשש שלא יחזירנה א"כ אף לדעת ר"י דס"ל דמיירי בגדול ומ"מ בבנו מעיז א"כ אף באבידה כן ולמ"ד אינו מעיז אף באבידה דהא ע"כ לשיטת הרא"ש דס"ל מגו לאפטורי משבועה אמרינן ע"כ מיירי כמ"ש הרשב"א ומהרש"ל דראה שהגבי', דאל"כ הא יש לו מגו וא"כ הא אינו מעיז כמו דאינו מעיז בבנו ועדיין קשה אי הלכה כראב"י אף דר"י קיימא להלכה וא"א דאינו ענין העזה לאבידה להעזה דבנו, א"כ לשיטת רש"י יתכן לומר דלא תליא זב"ז ונ"ל דבלא"ה יש להבין אם מיירי שראה שהגבי' איך שייך שלא יחזירנה, וכן הא דבבנו מעיז, א"כ לשיטת רש"י למה [לי' למימר שמשיב אבידה ולא מגו, ודוחק לומר דהך מפרשי' מגו לאפטורי משבועה לא אמרינן, ולכן צ"ל דודאי הא דאמרינן בדבר שלא קיבל כנ"ל דאינו מלי דכפירה דמעיז אין הכוונה דמעין בהחלט רק שבני אדם יש שמעיזים, ויש שאינם מעיזים, ואינן בהחלט שאינם מעיזים, ולכך מגו ליכא שאולי הוא מן בני אדם שאינם מעיזים ולכך לא כפר הכל כי לא נשאו לבו להעיז בכל ולכך מודה במקצתו וצריך שבועה, אבל חשש של תקון עולם, דאם נפסוק כן א"כ אותן ב"א שדרכן להעיז בכה"ג ימנעו להחזיר אבידה והפסדו יהיה לעולם, ולכך השוו חז"ל דלא ישבע מפני ת"ע. וידוע מ"ש המ"מ בפ'... מהל' טוען ב' פירושים, או פליגי ראב"י וחכמים בטוען א"ל אבא, אבל בטוען ברי הייתי עומד אצל אבי בשעת הלוותו אף חכמים אומרים דחייב לישבע, או דפליגי בכה"ג, אבל בטוען אמר לי אבא אף ראב"י פוטר משבועה ע"ש, ומקשים א"כ להך שיטה דבטוען עומד הייתי מודים חכמים, הא דמוקי בשבועות (דף) הך דנשבעין לקמן ראב"י, לוקמי' רבנן ובטוען עומד הייתי, אך זהו לק"מ דהא אמרינן דלכך קרוי קטן משום דבמלי דאבוהו קטן הוא, וזהו כשנטען על טענת אביו ומפיו הוא חי, אבל בטוען עומד ורואה הייתי אין זה בגדר קטן במלי דאבוהו, אך לפ"ז ראב"י דמפרש לי' בטוענו קטן והיינו במילי דאבוהו קטן כמ"ש תוס', וקשה מאי אריא בכה"ג אפי' בטענו עומד הייתי הו"ל לאשמעינן דפטרי רבנן וע"כ צ"ל דבאמת בכה"ג חכמים מחייבים, אך זהו באמת הפי' לרב במלי דאבוהו קטן, אא"א כפירש"י דבאמת קטן גמור מיירי, והואיל ונתנה בגדלות וזקוק לשבועה כפירש"י שפיר י"ל דפליגי בעומד ורואה דהא לא מיירי קטן במלי דאבוהו:

ובזה צדקו דברי הרא"ש דודאי סתמא דנטל משמע דהך אבידה תליא בהך דבנו מעיז כהנ"ל דא"א דמעיז במאי דלא קיבל מידו אף אבידה בכה"ג וא"כ אין הלכה כראב"י, ואף כר"י הלכה דאא"ל כן, דהא בעומד ורואה לכו"ע חייב שבועה, וצ"ל דאינו מעיז ובאבידה ע"כ מיירי בעומד ורואה מגביה כמ"ש הרשב"א כנ"ל ועכצ"ל דלא תליא זה בזה ובאבידה מעיז ביותר, וא"כ אינו מעיז ענין אבידה לראב"י, וכ"ת מנ"ל דלחכמים מודים בעומד ורואה, ז"א, דהא רב מוקי לראב"י בקטן דהיי' במלי דאבוהו קטן הוא, וש"מ דמיירי בטוען ברי לי כהנ"ל, אך זה לשי' ר"י, אבל לפירש"י מיירי לרב בקטן ממש תליא בפלוגתא דראב"י וחכמים, ודברי הרא"ש הנ"ל צדקו, ודו"ק:

אך לפ"ז צריך ביאור במ"ש תוס' (דמתחילים) [צ"ל דמתחלה] הפירכא רי"צ איך שביק מתני' וסמיך אברייתא ולבסוף אמרינן כן, ודבר זה כמו זר יחשב, לכתחלה מאי קסברו ולבסוף מאי קסברו וצ"ל דתוס' הקשו לרש"י וגירסתו דיהא נאמן החזרתי במגו דלא מצאתי רק שור א' די"ל מאי קושיא דילמא הא דשוורים מנתקי אהדדי ל"ש כלל רק להיותו לפעמים א' מאלף ולכך בטוען לא מצאתי אלא א' כי נתקו החבלים, אף דל"ש הוא אם יטעון מי ימחה בידו ונאמן כמ"ש מ"ע דלא שכיח ואי טוען טענתו טענה, אבל בטוען החזרתי דיהא נאמן במגו דלא מצאתי אלא א' ונתקו הקשרים הוי מגו דל"ש, ולא אמרינן, כנודע, וא"ל דהרי יטעון לא מצאתי אלא א' ושקר אתה דובר דהיו ב' רק לא נאבד ממך אלא א' וה"ז שכיח די"ל דמיירי שיש לו עדים דנאבדו ממנו ב' שוורים קשורים, וא"כ אין כאן טענה רק דהי' מנתקין זה לא שכיח, ואין מקום לקושי' התוס', ממתני', לרי"צ, די"ל דעיקר חשש תקון עולם הוא שלא יגביהנה, וא"כ באין עדים שנאבדו ב' כיסים קשורים בזה ישבע, שפיר אמרינן במשנה לא ישבע מפני ת"ע דהמוציא כיס א' ימנע מלהגביהו כי יפחד שבעל אבידה יבוא בעלילה שהיו ב', ויצטרך לישבע, אבל השתא דתקנו בזה לא ישבע א"כ ביש עדים שאבר ב' כיסים קשורים בזה ישבע שפיר, ואין כאן חשש תקון עולם דהמוציא מציאה כיס א' יגביהו ולא יפחד כלל דממ"נ זולת עדים לא יכול להשביע אותו, ועדים ע"כ ליתנייהו, דאי היה נאבדו ב' כיסין ואינן מנתקות זהו הדבר ודאי היו נמצאים ב' כיסים, ואני שמצאתי כיס א', ע"כ לא נאבדו, אלא, א' נאבד ואיך יעידו שנאבדו ב' כיסים, וכי נחשדו ישראל להעיד שקר, וא"כ לא ימנע מלהגביה האבידה, משא"כ באין עדים שנאבדו ויש"ה המתני' מיירי בליכא עדים ור"י בדאיכא עדים:

ובזו אפשר לבוא בתוס' ההמשך דהקשו לרש"י דהא יש לו מגו וע"ז הקשו דא"כ ר"י דלא כמאן דמה שייכות והמשך קושי' זו לזו, אבל יובן דהקשו ממ"נ, דר"י ודאי דלא כמאן וצ"ל דודאי הא דאמרינן וראב"י לית ליה משיב אבידה פטור היינו סתמא דש"ס כך מקשה כיון דקיי"ל כמתני' ס"ל (י"ל דוחק דראב"י) (צ"ל לדוחק דראב"י] חולק דמשנתו קב ונקי א"כ ר"י באמת ס"ל דבהא פליגי וס"ל הלכה כר"א ב"י, דלית ליה משיב אבידה, אך י"ל אף ראב"י דלא ס"ל תקון עולם היינו חשש שלא יחזירנה דזהו ס"ל לראב"י דליכא חשש בזה, דאינו מעיז לכפור לגמרי של חברו כמ"ש תוס' בב"ק דף (ק"ו) [צ"ל ק"ז] ע"ש לשיטת ר"י דס"ל דאף בשומרים דאינו ידוע בשקרי אינו מעיז, והיינו בלב לכפור של חברו, אבל באבידה דיש חששא שלא יגביהנה מודה, וצ"ל דאף בשומרים דא"י בשקרי אינו מעיז דר"י דאמר היינו ברואה שהגביה כו' וא"כ מוכח דר"י לא אמר סתמא כך מלתא אף דאמוראי א"צ לפרש דבריו, וא"כ שפיר קשה, ב', הא הוי מגו, ול"ל כנ"ל דהוי מגו דלא שכיחא ואיירי בעדים שנאבדו ב' שוורים קשורים דאל"כ דילמא ר"י מיירי בעדים בנאבד כיסין קשורים, כנ"ל, ול"ל דמסתמא תנא במלתא דר"י דהא אנן אמרינן דמיירי ר"י בכל מלי, ובזו יובן כל הנ"ל, דאף לגירסת תוס' בב' כיסין, י"ל דלעולם לא ישבע, וא"א מגו, כאן ליכא, דלא שכיח דמנתקי אהדדי, ומגו דלא שכיחא לא אמרינן, אך כבר נבוכו המחברים א"א מגו דל"ש, או לא, ועיין בש"ך סי' פ"ב בריש מגו. והנה בהא דאמרינן לרב בטוענו קטן בס"ד, ולשיטת תוס' כבר כתבנו לעיל דס"ל כפירש"י דנתנה בגדלות, ולפ"ז אף דאמרינן אינו מעיז, הא יכול להודות במקצת ומ"מ פטור משבועה, והא דאמר, לא אביך נתנה לי, כ"א אתה וחייב אני לך במקצת, א"כ אין כאן העזה, דהא מובמ"ק, ומ"מ פטור משבועה, דהא לפי דבריו אין כאן נתינה בגדלות והרי כאן מגו לפוטרו משבועה רק דהוי מגו דל"ש דמי מקבל מיד קטן ול"ש קטן המלוה, ומוכח דמגו דלא שכיח לא אמרינן:

וא"ש דבס"ד הא אמרינן כדרב ומוכח דלא שכיח לא אמרי' וא"כ אין כאן ראיה מברייתא די"ל דהוי מגו דל"ש כהנ"ל, אבל למסקנא י"ל מגו דל"ש אמרינן, ונסמך ר"י אברייתא כמ"ש תוס', וא"ש, ודו"ק:

וכן יש לכוין בהרא"ש דפירש דהך דר"י תליא בראב"י לשיטת רש"י דקיי"ל בטוען קטן ועמדנו לעיל בהבנתו, ולפמ"ש ניחא דודאי ס"ל להרא"ש דריש מילתא דר"י דאמר ב' כיסין ישבע אין כאן קושי' מר"י על המשנה דיש לחלק בין ראה שהגביה, או לאו, כהנ"ל, רק הקושי' הוא בגמ' על הסיפא כקו' תוס' דאמר בשני שוורים החזרתי דישבע, ולית לי' משיב אבידה הא יש לו מגו דלא מצאתי רק א' ומשיב אבידה הוי מגו כמ"ש תוס' בפי' וראב"י ל"ל משיב אבידה דפירושו מגו, וכן קשה לר"י, ומשני הוא דאמר כראב"י בטוענו קטן רק נתנה בגדולתו, ובבנו אינו מעיז, וקשה הא יש לו מגו דנתינה היה בקטנותו, וצ"ל דמגו דל"ש לא אמרינן ואף הך דר"י כמש"ל, וא"כ הך דר"י א"ש לראב"י, וזהו לפירש"י אבל לפי' תוס' במסקנא לא מיירי בתובע קטן כלל, וא"כ ליתא להך דראב"י, אבל לפמש"ל בהרא"ש, אין עיקר לזו, והקושיא במקומה עומדת:

ונ"ל ישוב אחר דיש כאן קושיא להרמב"ם דפסק כראב"י כמ"ש המ"מ, ומ"מ השמיט הך דר"י ועכצ"ל דס"ל דלא תליא זה בזה, וא"כ קשה ליה קושית תוס' דר"י דלא כמאן, ול"ל כתי' תוס' [בד"ה] תנ"ה, דהא אין הוכחה, דהא להרמב"ם לאפטורי משבועה לא אמרי', ואין כאן קושי' דיהיה לו מגו דלא מצאתי רק א', ונ"ל דבלא"ה יל"ד למה ליה לתוס' לדייק להך דמגו ולא פשיט מדקתני בברייתא שני שוורים כו' לא ישבע מאי אריא שני שוורים, אף ב' כיסים נמי, אלא ש"מ ב' כיסין ישבע, ונ"ל דהנה הר"ן בחדושיו פי' הא דד"ת ישבע לולא תקון עולם דהיינו דמיירי הך דכיס א' מודה חצי' דאל"כ הו"ל הילך דפסקינן הילך פטור כר"ש, לפ"ז יש כאן קושיא, איך יש תקון עולם דשמא לא יגביהנה דיפחוד דמטילין עליו שבועה, יגבי' אותה ולא ישלח בה יד, רק תהא מונחת וא"כ לא יוכל להטיל עליו שבועה, דהרי הוא הילך, ולמה ימנע מלהגביה, הרי בקל יוכל להמלט משבועה כשיניח האבידה ולא יגע בה. אמנם אנן קיי"ל כל דבר שעושה ואוכל יעשה ויאכל וכו', ולפ"ז הרי הוא צריך לעשות ולאכול בדמי שכרו ולא ימלט שכרו ביום יותר מכדי אכילת בהמה, וא"כ הנשאר חייב לשלם מכיסו, וה"ז מובמ"ק, ול"ש ביה הילך, ולכך בשני שוורים לא ישבע משום תקון העולם, דלא יגביה, אבל בשני כיסין ליכא חשש דלא יגביהנה משום השבועה כנ"ל, דהרי שייכא בהו הילך, דליכא למימר כנ"ל, שהרי אינו בע"ח שיעשה ויאכל, ולכך לא הביאו תוס' ראיה מהך דמגו, וליכא למימר דגם טעם ר"י בכך, דא"כ לא הו"ל למימר מטעם מנתקי אהדדי שמדבריו משמע דאם קשורים יחד בקשר חזק ואמיץ ישבע, ובאמת טעם אחר בזה, דכאן שייך לומר הילך ופטור משבועה, ולא שייך לעיל חשש שלא יגביה, מפחד השבועה, מטע"ז, כנ"ל, משא"כ בשני שוורים, דהוא דבר שעושה ואוכל, לא שייך הילך, אך אם גם חשש שמא לא יחזירנה יש, א"כ עדיין יש חשש גם בב' כיסין, וא"כ א"ש, דבס"ד קשה איך שביק מתני' דהך טענת מגו לדחות כהנ"ל דהוי מגו דל"ש מהא דקתני ב' שיורים, דב' כיסין יש הילך כנ"ל, וחשש שמא לא יחזירנה לא חיישינן כלל דאינו מעיז כל כך, אמנם למסקנא דבבנו מעיז וא"כ יש חשש שמא לא יגביהנה כנ"ל, הא איכא חשש שמא לא יחזירנה ומוכח הטעם כר"י דב' כיסין לא מנתקי אהדדי וכו', וא"ש, אך כ"ז אם בפקדון שייך הילך, אבל לשיטת הרמב"ם דבפקדון לא שייך הילך כמ"ש הרב המגי' משנה לשיטת הרמב"ם להדיא, וא"כ שפיר יש דיוק במה דנקט ב' שוורים ולא כיסים, דהא בכיסין ג"כ ליתנייהו הילך, ועכצ"ל משום דמנתקו אהדדי יש עוד לר"י מברייתא, ואתי שפיר דברי הרמב"ם ודו"ק היטב. סליק:

נשלם העתק חילוק שני. בסוגיא דמודה רבי יהושע: בעזר צורי אשר דעה חנני. בתורתו הקדושה להשתעשע:

תוכן העניינים

גבורת יהונתן

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה