גבורת יהונתן· רבי יהונתן אייבשיץ
חילוק ראשון
חילוקא דרבנן בסוגיא דמוכן לאדם (בריש ביצה דף ב' ודף ו')
המהרש"א הקשה דהו"ל לתוס' להקשות מזעירי דמוכח מהש"ס דס"ל הלכה כר"נ מדמתרגמינן בבהמת קדשים, אבל בבהמת חולין שפיר דמי אימא דהתם ר"י מודה דמותר דמוכן לאדם הוי מוכן לבהמה, וטעמא דר"י בנבלה משום מוקצה מחמת איסור ע"ש, ונ"ל דלק"מ דבלא"ה י"ל על תוס' שהקשו איך מוכח דס"ל לר"י דמוכן לאדם ל"ה מוכן לכלבים אימא התם טעמא משום מוקצה מחמת איסור דלמ"ד דמודה ר"ש בבע"ח שמתו שאסורים הטעם דאינו יושב ומצפה ומאתמול לא חזי לכלבים ע"כ דס"ל מוכן לאדם ל"ה מוכן לכלבים דאל"כ מ"ט דר"ש דאסר בבע"ח שמתו הא מאתמול הוה מוכן לכלבים וע"כ דס"ל לר"ש דמוכן לאדם לא הוי מוכן לכלבים וכיון דהקשה לר"ש צ"ל דס"ל דל"ה מוכן לכלבים לא מקשו תוס' מידי וצ"ל דתוס' מקשו שפיר בסוגיא דביצה דאמרינן שם (דף ו' א') שתיק רב ופריך אמאי שתיק לימא הואיל ומוכן אגב אמו לכלבים וקשה אימא דרב ס"ל כמ"ד חלוק היה ר"ש אף בבע"ח שמתו דמותרין, הואיל ומוכן אגב אמו לכלבים, ושפיר איכא מ"ד לר"ש דמוכן לאדם הוי מוכן לכלבים ונימא דאף ר"י ס"ל כן, ומעתה קושית מהרש"א לק"מ דהו"ל להתוס' להוכיח מזעירי דהא זעירי מוכרח לאוקמיה במסוכנת, כדי לאוקמי דמוכן לאדם אינו מוכן לכלבים אפי' אליבא דריש ומכ"ש אליבא דר"י כנ"ל, וא"כ לק"מ, אך י"ל דעיקר קושית מהרש"א ללוי דכי הוה חזי טריפתא לא חזי אלא כי יתיב אקלקולתא, ומנ"ל ללוי דס"ל כן, אימא דס"ל מוכן לאדם הוי מוכן לכלבים וטעמא דר"י בנבלה משום מוקצה דא"כ אף התוס' לא מקשו מידי מסתמא דגמ' דסמיך אקבלתיה דיליה:
אך נ"ל דגם ללוי לא קשה מידי, בשנקדים ליישב קושית מהרש"א בריש ביצה שהקשה דהו"ל לתוס' להקשות לר"י דס"ל בהאי דמגביהין מוחלפת השיטה, ומנ"ל הא דהא דקאמר ר"נ אנו אין לנו וכו' עיקר הוכחתו מהא דסתים ר"י מחתכין את הדלועין וכו' וכיון דבפ' מי שהחשיך (דף קנ"ו) ס"ל להש"ס דסתמא דמחתכין וכו' לאו סתם גמור הוא כמ"ש התוס' [בד"ה גבי שבת וכו'] א"כ מנ"ל לר"י לומר מוחלפת השיטה ע"ש, ועוד קשה הא ר"נ הוכיח כן גם מהא דעדיות (פרק ד') א"כ קשה לא הוי ליה לאתויי כלל מהא דמחתכין וכו', אלא הול"ל בקיצור דמוכרח מעדיות כיון דלר"י מוכרח לומר כן, הא דאנו אין לנו אלא ב"ה כר"ש הוא מכח האי דעדיות, א"כ הו"ל להש"ס ג"כ לומר כן לר"נ, ונ"ל דבלא"ה י"ל דברי מהרש"א דהקשה אתוס' דביצה דהא גבי כו', וקשה מאי אולמה דהאי סתמא מהאי סתמא ותמה מהרש"א, שם. א"כ תקשי להו בכ"מ דאמרי' מוחלפת השיטה, מאי חזית דאפכת קמייתא, איפך בתרייתא ומתוך כך פירש פירושו, ואמאי לא פי' כפשוטו, דכונת תוס' דהו"ל להחליף הא דמחתכין את הדלועין כו' ולסתום כר"י בזה, וכן פ' מהר"מ לובלין ע"ש. ונראה ליישב דהא תוס' דביצה לא ס"ל כקושייתו הנ"ל, דמנ"ל לר"י דמוכן לאדם אינו מוכן לכלבים, אימא דהתם הטעם משום מוקצה מחמת איסור, או אפי' בע"ח קטנים דראוים לכלבים בעודם חיים אפ"ה אסור, ולכאורה קשה למה סתם רבי' כן בשבת, ונקט לפי שאינו מן המוכן, להורות דאף ביו"ט אסור לר"י, ולמה לא סתם רבי כן ביו"ט, ולא יצטרך למתני שאינו מן המוכן, ודוחק לומר דסמיך על אם אין ענין לשבת תנהו ענין ליו"ט כמ"ש תוס' שהוא דוחק, וצ"ל דא"כ הוי אמינא דדוקא במוקצה הוא דסתים לן כר"ש, אבל בשבת דהוי מוקצה מחמת איסור, הוי אמינא דהלכה כר"י, לכך סתים לן רבי בשבת להורות דאפילו במוקצה מחמת איסור נמי הלכה כר"ש, ולפ"ז ליכא למימר דקושי' התוס' דהו"ל להחליף הא דר"י אם לא היתה נבלה כו'. דא"כ קו' הנ"ל במקומה עומדת דהו"ל לרבי לסתום כן ביו"ט, דא"ל כנ"ל, דהא באמת סתם כר"י א"כ. הו"ל למיסתם ביו"ט וכ"ש בשבת דהוי מוקצה מחמת איסור דהלכה כר"י, וא"ל להודיענו דר"ש ס"ל אפילו במוקצה מחמת איסור הא שמעינן זאת בדוכתי טובי גבי נר שהדליקו בשבת, וצ"ל כקיי"ל כר"ש במוקצה מחמת איסור א"כ אם מוחלפת השיטה הוא, באמת אין הסתם כמהו, וא"ש כונת מהרש"א:
אך עדיין י"ל דקושי' תוס' דהו"ל להחליף הא דמחתכין את הנבלה כו' וא"כ ל"ק כנ"ל, דהו"ל לסתום ביו"ט כן, דהוי אמינא ביו"ט דוקא הוא דסתם כר"י משום דאתי לזלזולי ביו"ט, אבל בשבת הלכה כר"ש, לכך לא סתם רבי ביו"ט, לזה תירצו תוס' מדלא תני ליה בעדיות בין קולי ב"ש כו' ש"מ דהא דמגביהין מוחלפת היא, ומהך דעדיות לחודיה אין להוכיח דמגביהין מוחלפת היא דהיה אפשר לומר לעולם לא תיפוך, והא דלא קחשיב בעדיות הך דלסלק את הטבלא כולה, ומנורה, משום דתני כבר ביצה שנולדה לב"ה ל"ת משום מוקצה, ואטו תנא כי רוכלא ליחשב וליזל כל דיני מוקצה. וגם המהרש"א לקמן במוחלפת השיטה כתב סברא זו, וכ"ש כאן, וא"ל אכתי לשמוט הך דביצה, וליתני הך דמגביהין, בעדיות, דא"ל דסמיך אהך דביצה, דהא יש מקום לטעות ולחלק בין יו"ט לשבת כמו לפי האמת, י"ל דס"ל לתנא דעדיות לסברא חלוטה שלא יפול שום טעות בין שבת ליו"ט, אבל השתא דקאמר רב נחמן גבי שבת דסתים לן כר"ש והיינו האי דמחתכין וקשה הו"ל לסתום כן ביו"ט, וצ"ל הוי אמינא לחלק בין שבת ליו"ט, וכיון דאיכא לחלק מוכח מהא דעדיות כמ"ש תוס', וא"ל אטו תנא כי רוכלא ליחשב וליזל דז"א דהא השתא קיימין דאיכא לחלק בין שבת ליו"ט, א"כ הו"ל למיתני האי דמגביהין כו' בעדיות, להורות, דס"ל לב"ה מוקצה הוא, דמביצה לא מוכח מידי, די"ל דטעמא דביו"ט סתים כר"י, ואתי שפיר דברי תוס':
ומעתה לר"י דס"ל ביצה משום משקין שזבו שפיר י"ל דעיקר, הוכחה מתנא דעדיות, וא"ל דסמיך אהאי דביצה, דהא לר"י אינו אסור ביצה משום משקין שזבו וא"כ הו"ל למיתני האי דמגביהין כו' לב"ה דאית ליה מוקצה, אלא ודאי דהא דמגביהין מוחלפת השיטה וכר"י, אבל לר"נ ליכא הוכחה מעדיות לחודיה, דהוי אמינא דסמיך אהאי דביצה והטעם נמי משום מוקצה ואטו תנא כי רוכלא ליחשב וליזל, וא"כ אין הסוגיא דשבת וביצה סותרים זא"ז בסברא, ואתי שפיר:
ונחזור לעניננו דללוי ל"ק אימא דס"ל לר"י מוכן לאדם הוי מוכן לכלבים, וטעמא דר"י בנבלה משום מוקצה מחמת איסור דללוי מוכח ע"כ דס"ל לר"י מוכן לאדם לא הוי מוכן לכלבים דהא ס"ל הלכה כר"י, א"כ ע"כ האי דמגביהין כו' כדקאי קאי, דאל"כ לא אתיא כב"ה דמתיר ועל כרחך דלא סמיך אמאי דתני ביצה כו', דהא ביצה הו"ל נולד, וי"ל דביצה אסורה משום נולד, בשלמא אי אמרת דס"ל מוכן לאדם לא הוי מוכן לכלבים ללוי ל"ק דהו"ל למיתני בעדיות, די"ל דסמיך אמאי דתני ביצה כו', וא"ל הא ביצה נולד הוא, דהא עצמות וקליפין נמי הוי נולד כמ"ש הרא"ש בשילהי מס' שבת, דעצמות וקליפין נמי נולד מיקרי דמעיקרא חזיא לאדם ולא לבהמה, והשתא חזי לבהמה, אבל אי סבר מוכן לאדם הוי מוכן לבהמה, ללוי, א"כ עצמות וקליפין לא מיקרי נולד דמאתמול נמי קיימא לכלבים, קשה שפיר הו"ל למיתני בעדיות, דא"ל דסמיך אמה דתני ביצה לב"ה ל"ת הא יש מקום לטעות דדוקא נולד הוא דאסור ולא מוקצה וא"כ הו"ל למיתני בעדיות, אלא ודאי דס"ל דמוכן לאדם לא הוי מוכן לכלבים, וא"כ האי דעצמות וקליפין נמי נולד הוא, ושפיר י"ל דסמיך תנא דעדיות, אהאי דתני ביצה, והתוס' שהקשו מנ"ל דלר"י מוכן לאדם לא הוי מוכן לכלבים, לא הקשו רק לרב דס"ל הכנה דרבה אפ"ה פסק כר"י דמוכן לאדם לא הוי מוכן לבהמה, ולדידיה הקשו תוס' שפיר דבלא"ה מוכרחין אנו לומר תירוץ אחר על מה דלא תני הא דמגביהין בעדיות, דא"ל דסמיך אמה דתני ביצה, דהא לרב לא מוכח מידי מביצה הנ"ל, די"ל משום הכנה דרבה דהא רב ע"כ ס"ל דהאי דמגביהין, נמי כדקאי קאי, ואין מוחלף, דאל"כ יהיה ג"כ דלא כב"ה דמתיר מוקצה ע"כ ס"ל דב"ה קאמר מסלק את הטבלא כולה ומנערה וא"כ הו"ל למיתני בעדיות, וצ"ל תירוץ אחר בלא"ה, ומקשה תוס' שפיר לדידיה, ודו"ק:
אך לפ"ז לק"מ קושי' מהרש"א בסוף ביצה (דף מ' ע"א) דמקשה שם הש"ס דרבי אדרבי בהאי דפצעילי תמרי כו', והקשה הא דפסק רבי כר"ש נימא היינו בשבת ולא ביו"ט כמו דס"ל לר"נ בריש מכילתין, ודחק עצמו דקושית הש"ס לאידך אמוראי דלא ס"ל לחלק בין שבת ליו"ט, ולפמ"ש לק"מ דתוס' הקשו לר"נ דאוקמא בעומדת לגדל ביצים, ולית ליה לב"ש מוקצה הא בהדיא אית ליה לא יטול אא"כ מנענע מבעי"ו, ומב"ה דס"ל כר"ש ל"ק לר"נ הא ב"ה ס"ל מוקצה דקאמר זה וזה אני נוטל כבר כתב [הש"ס שם ד"י] דטעמא דב"ה זימנין דשביק שמנים ונוטל כחושים, ע"ש, אבל לב"ש דקאמר לא יטול אא"כ נענע ע"כ משום מוקצה הוא, לכך הקשו תוס' רק לב"ש דלית ליה מוקצה דב"ח חמיר טפי והקשה מהרש"א הא גם תרנגולת בע"ח היא, ותי' כמ"ש הרז"ה דדוקא יוני שובך וכדומה, הוי מוקצה ביותר דאינו גדילים בבית דס"ל דגם ב"ש מודה בהו ודכותי' אמרינן מודה ר"ש בבע"ח שמתו ע"ש ברז"ה וברמב"ן במלחמותיו, הרי דהרז"ה מדמה יוני שובך לשאר בע"ח שמתו וזה פשוט. אבל בהא דבסוף ביצה לא אסיק אדעתיה הך סברא דבייתות ומדבריות אפי' לר"ש, וס"ל דהך סתמא דאין משקין כו' אתי' דוקא כר"י. א"כ ל"ל סברא אחרת בביצה רק משום משקין שזבו, דאל"כ קשה קושי' תוס' לב"ש דאית ליה מוקצה בהדיא, ול"ש השתא תי' תוס' לפי ס"ד דמקשה דהתם, וע"כ טעמא דביצה משום משקין שזבו, ולא איירי מתני' בתרנגולת העומדת לגדל וכו', ובאמת מוקצה דבע"ח חמיר, ולפ"ז ליכא לחלק בין שבת ליו"ט, דאל"כ קשה עדין הו"ל למיתני הא דמגביהין ביו"ט דהא ס"ל לב"ה מסלק את הטבלא כולה ומנערה, וא"ל דסמיך אמה דתני ביצה, דהא ביצה הטעם משום משקין שזבו, וא"כ ליכא לחלק להס"ד בין שבת ליו"ט, ולא קשה מידי קושית מהרש"א, וצריך לומר דקושי' מהרש"א אזיל להרי"ף דס"ל במסקנא לחלק בין שבת ליו"ט, וס"ל ג"כ להילכתא הכנה דרבה, וקשה א"כ הוי ליה למיתני בעדיות, וא"ל דסמיך אמה דתני ביצה, דהא י"ל דביצה אסורה משום הכנה דרבה, ועכצ"ל תירוץ אחר אמה דלא תני בעדיות, ולשיטתו שפיר הקשה מהרש"א דהו"ל להש"ס ג"כ להקשות ולחלק באמת אהא דס"ל לר"י בהדיא משום מש"ז, ומש"ה לא אסר לטלטלה, ולולא הנ"ל הייתי אומר דל"ק קושית מהרש"א, דאי לא הקשה הש"ס מהאי ד"נ הוי אמינא לחלק דבשבת מוקצה מותר ונולד אסור. אבל ביו"ט אפי' מוקצה אסור, ועיין בהרא"ש שכ"כ בשם ר"ח וכן הסכים היש"ש, כך הוכרח לומר משים מש"ז, דלא תיקשי קושי' הש"ס לפלוגי בתרנגולת לכך מקשה לה בתרנגולת העומדת לאכילה, ולק"מ קושי' מהרש"א. אבל לדברינו הנ"ל דא"א משום מש"ז, ליכא לחלק בין שבת ליו"ט. דא"כ ליתני הא דמגביהין לענין יו"ט, וא"ל דסמיך אביצה דהא בביצה הטעם משום מש"ז. וא"כ קושי' מהרש"א במק"ע, דהו"ל להקשות בקיצור, הא אמר ר"י משום מש"ז, ואין אסורה בטלטול כנ"ל. ולפ"ז קושי' העולם על ר"ת במקומה עומדת דפסק לדידן מוקצה מותר ונולד אסור. א"כ איך קאמר הש"ס כולהו כר"נ לא, אמרי כי קושיין, דלפלגי בתרנגולת גופה ולר"ת הו"ל למימר הטעם בביצה משום נולד, ומוקצה באמת מותר, ולולא הנ"ל היה מקום ליישב דהרא"ש כתב בשלהי ביצה בשם ר"ת דהא דמקשה הש"ס בפ' כירה (דף מ"ה ע"ב) והא אמר ר"נ מאן דאית ליה מוקצה אית ליה נולד וכו' הוא רק בדרך הניחא בעלמא, ולא דהלכה כר"נ, תדע דבלא"ה הוה מצי לדחויי, הא טעמא דר"י משום מש"ז. ואף בטלטול אסרי כו' ע"ש, וקשה הא לית ראיה מהא ודאי אהא דמש"ז כתב שפיר דלא חש להו, דהש"ס לא אסיק אדעתיה הך סברא דמש"ז, משא"כ האי סברא לחלק בין מוקצה לנולד מסתמא היו נוהגין בימי אמוראים לפסוק במוקצה כר"ש, ובנולד כר"י, ואיך שייך לומר לא חש להשיב כיון דהוא דין שקר באמת לפי הפסק דר"ת, ועוד קשה קו' הסמ"ג על ר"ת דא"כ מאי מקשה הש"ס בשלהי שבת אהא דאמר ר"י הלכה כר"ש מסתם משנה דאין מבקעין כו' ע"ש אימא דהתם הטעם משום נולד עכ"ל, ונ"ל דהתוס' פסקו באמת נולד אסור בשברי כלים, ולא מחלקינן בין נולד לנולד, כמ"ש התוס' לס"ד בהאי דשברי כלים, וצ"ל איך יובן לדידן קושי' הרא"ש שהרי ר"י פוסק בנולד כר"ש בהא דעצמות וקליפין, ועי' במג"א שכתב להדיא לשיטת ר"ת מיקרי הא דעצמות וקליפין נולד, וצ"ל דס"ל לר"ת הא דקאמר בשלהי שבת רבי סתמא אחר תא אשכח, ה"פ כיון דאיכא סתמא במוקצה הא דאין משקין כו', ואיכא נמי הא דמגביהין דאפי' נולד מותר, וקשה אהדדי לכך הכריע דבמוקצה סמיך אסתם דמגביהין כו' ובנולד סמיך אהא דאין משקין כו', והשתא אתי שפיר בהקדם מש"כ הרז"ה אהא דר"נ דמחלק בין שבת ליו"ט, ומי איכא מידי דבשבת שרי וביו"ט אסור, וכתב וז"ל, הריני מוסר לך כלל גדול בדיני מוקצה דדוקא בקורה שנשברה בשבת דבלא"ה בקוע מצד עצמו אסור בו לכך ביו"ט סתם כר"י, משא"כ מידי אחרינא דבשבת מותר מטעם מוקצה גם ביו"ט מותר, וביצה דאסור לב"ה היינו משום דגמיעה חי' ל"ש, וע"ש ברז"ה וברמב"ן במלחמותיו, ונ"ל דהרז"ה אזיל לשיטתו דהקשה לקמן אהא דפריך הש"ס שבת דעלמא תשתרי הא בשבת ל"ש לומר אי בעי שחיט לה ואכיל כל מה דבגווה, דשחיטה אסור בשבת, ותירץ דאריא הוא דרביע עליה, ע"ש בר"ן, אך הר"ת וחבריו כתבו דמיירי דיש חולה בתוך ביתו ע"ש, ושפיר הקשה שבת דעלמא תשתרי, לפ"ז לר"ת דליכא היתר רק בחולה אפי' בתרנגולת העומדת לאכילה. א"כ אינו מוכרח הדוחק של הרז"ה דגמיעה חיה לא שכיח, ע"ש ברז"ה, וקושי' מעיקרא ליתא דודאי ביו"ט אסורה משום מוקצה, ובשבת אסורה נמי בלא"ה דאי אפשר לשחיטה בשבת וכיון דהתרנגולת אסורה שוב אין היתר לביצה הנולדה ממנה, דאיך יתכן דבגמ' אמרינן איפכא דאיפלוגי בתרנגולת להודיעך כחן דב"ה דאף התרנגולת אסורה אבל לזה אין מ"ד דהתרנגולת אסורה וביצה שריא רק דהרז"ה הוכיח כן, לשיטתו, דס"ל אף בלי חולה מותר מטעם דאריא הוא דרביע עליה, ומוכח סברתו דגמיעה חי' ל"ש, והשתא אתי שפיר כל הנ"ל, ושפיר קאמר הש"ס כולהו כר"נ לא אמרי כי קושיין, וא"ל דהו"ל לאוקמי הטעם דנולד ומוקצה מותר, דא"כ מוכרחים אנו לחלק בין שבת ליו"ט, ודוקא ביו"ט ביצה אסורה וקשה קו' הרז"ה מי איכא מידי כו', וצ"ל דהתרנגולת אסורה, לכך גם הביצה אסורה כנ"ל, א"כ ע"כ הטעם משום מוקצה, משא"כ למסקנא דס"ל לר"י הטעם משום משקין שזבו, ושפיר פסק ר"נ לפי מסקנא לחלק בין מוקצה לנולד, ושפיר קאמר הש"ס כי קושיין, ואתי שפיר נמי קושי' הנ"ל דפריך בשבת לר"י מהא דקורה שנשברה, אימא קורה שנשברה הטעם משום נולד דודאי להס"ד שם דלא ידע דהא דמגביהין מוחלפת השיטה, א"צ דא"מ לחלק בין מוקצה לנולד דאל"כ קשה ל"ל לר"י הטעם משום מש"ז, לוקמי כר"נ, ואי משום כי קושיין הו"ל למימר הטעם משום נולד, ואין לומר דא"כ יצטרך לחלק בין שבת ליו"ט מכח התנא דעדיות ובממ"נ כנ"ל, דהא לס"ד לא אסיק אדעתיה דהאי דמגביהין מוחלפת, ולא אסיק כלל מהא דעדיות, וצ"ל תירוץ אחר אמה דלא נשנית, והקשה שפיר. אבל לפי המסקנא דתי', ר"י סתמא אחריתא אשכח, והיינו מדלא תני ליה בעדיות שפיר יש לחלק בין מוקצה לנולד, דהוכרח לומר משום מש"ז כדי להבין התנא דעדיות כנ"ל, והשתא אתי שפיר נמי מ"ש ר"ת דלא חש להשיב כמו דלא חש לומר דטעמא דר"י משום מש"ז, י"ל כיון דלא ס"ל להס"ד דר"י אית ליה מש"ז, א"כ אין מקום לחלק בין מוקצה לנולד כנ"ל, דא"כ יקשה לתנא דעדיות, ע"כ צ"ל בין שבת ליו"ט וקשה קושי' הרז"ה מי איכא מידי, וכו' וצ"ל דהתרנגולת נמי אסורה כנ"ל וע"כ מוקצה נמי אסור, ואיך פסק ר"י כר"ש דמותר, אבל למסקנא דטעמא דביצה הוא משום מש"ז א"כ ליכא הוכחה מתנא דעדיות כנ"ל, ושפיר יש לחלק בין מוקצה לנולד, ופסק שפיר הר"ת למסקנא:
אך לפ"ז דר"ת ס"ל כהרז"ה הנ"ל, א"כ קושי' מהרש"א במק"ע בהא דפציע תמרי, דהא י"ל בין שבת ליו"ט, וא"ל א"כ הו"ל למתני הא דמגביהין בעדיות לענין יו"ט דז"א דע"כ עצמות וקליפין ביו"ט מותר, כיון דבשבת מוקצה מותר, וכסברת הרז"ה הנ"ל מי איכא מידי כו' וא"כ קושי' מהרש"א במק"ע, וצ"ל דמהרש"א ס"ל כמ"ש הרמ"א דאי לאו דעדיות הו"ל הני תרי סתמא דסתרי אהדדי, ולא לחלק בין שבת ליו"ט כמו לאינך אמוראי, וכמ"ש הרא"ש בשלהי ביצה, וא"כ לא מקשה הרא"ש מידי על הרי"ף מהא דעדיות וקושי' הנ"ל במק"ע מאי אולמי' דהאי מהאי, ועדיף לומר דסתרי סתמי אהדדי, מלחלק בין שבת ליו"ט, ועכצ"ל פירוש אחר בתוס' הנ"ל, דבלא"ה צ"ל מה שהקשה מהרש"א שם, וז"ל, ועוד קשה בשלהי שבת דאמר ר"י אנו אין לנו כו' מנ"ל, כיון דהך דמגביהין לאו סתמא הוא, ע"ש. ולכאורה דבריו מחוסרי הבנה דהא לתי' של תוס' דמדלא תני לה בעדיות לק"מ אר"י. ודוחק לומר דקושי' מהרש"א, הוא לס"ד של התוס' דהו"ל לתוס' להקשות אר"י הנ"ל ולא אר"נ:
ונ"ל דמהרש"א לשיטתו אזיל דמקשה שם בשלהי שבת מאי פריך מהא דאין מגביהין כו' אימא סתמא אחריתא אשכח והיינו האי דבהמה שמתה ואוקימנא בבהמת קדשים, הא חולין שרי, ותירץ דלאו סתמא גמורה היא, דשמא בחולין פליגי ר"י אוסר ור"ש מתיר ובפלוגתא לא קא מיירי עיי"ש, ולכאורה קשה לפ"ז אתירוץ תוס' הנ"ל מדלא תני לה בעדיות אימא ג"כ בפלוגתא לא קא מיירי, דהא בהך דמגביהין נחלקו ר"ש ור"י, דר"ש ס"ל בש"א מסלק כו', ור"י ס"ל בה"א מסלק כו', וכ"כ הרמב"ן במלחמותיו להדיא, ולכך השמיט זאת התנא דעדיות, וצ"ל דביצה לב"ה לאו משום מוקצה, ולר"ש ע"כ לא נחלקו ב"ש וב"ה בדבר זה, דאיך יחלקו אב"ה, וא"כ מיירי בפלוגתא, רק זהו לר"נ, אבל לר"י דס"ל ביצה משום מש"ז שפיר י"ל דראייתו מעדיות דבפלוגתא לא, קא מיירי, ומביצה ליכא למילף דטעמא משום מש"ז, א"כ קושי' מהרש"א שפיר אפי' אליבא דאמת מנ"ל לר"י הך דאנו אין לנו כו', ע"ש:
והשתא אתי שפיר קושית הרא"ש על הרי"ף, דהא לר"י צ"ל דקבלה מרבותיו האי דאין לנו כו כתי' מהרש"א, א"כ אימא דקבלה מרבותיו לפסוק ביו"ט כסתמא דאין מבקעין כו', ובשבת כסתמא דמחתכין כו' ומקשה שפיר הרא"ש:
אך בלא"ה צ"ל הא דאמר ר"נ הכא גבי יו"ט סתם לן כר"י דהוא שפת יתר דאין לך סתם גדול מזה דס"ל לב"ה במשנה לא תאכל, וצ"ל דיותר היה לנו לומר טעמא דביצה משום הכנה או מש"ז, מלחלק בין שבת ליו"ט, אך השתא דגבי יו"ט סתם לן כר"י לכך הוכרח לחלק בין מש"ז מלחלק בין שבת ליו"ט, א"כ נסתר כל הנ"ל, דאכתי קשה קושי' התוס' מאי אולמיה וכו' וא"ל מדלא תני בעדיות דילמא בפלוגתא לא קמיירי, וא"ל הא מוכח מביצה דמיירי בפלוגתא, ז"א, דהיא גופא קשה מנ"ל לר"נ דמשום מוקצה אימא משום אינך טעמא, וצ"ל דמהרש"א ס"ל כהרז"ה דכתב הא דקאמר הש"ס גבי יו"ט סתים לן כר"י, עיקר הכונה, אהא דאין שוחטין כו', דהאי דקורה י"ל דריב"י תני לה ולא ר"נ כדעת דבנולד הוא דמחמרינן כר"י ביו"ט ולא במוקצה, לכך קאמר ר"נ ביו"ט סתים לן תנא כר"י, והיינו בהא דאין משקין כו', וא"כ אף במוקצה סבירא לן כר"י, ואתי שפיר כל הנ"ל:
אך לפ"ז לק"מ קושי' מהרש"א, דהו"ל לתוס' להקשות בכ"מ דאמרינן מוחלפת השיטה, דמהר"מ הקשה לפירוש רש"י דקבלה היה מרבותיו, א"כ לא הו"ל להש"ס לומר גבי שבת דסתים לן כר"י ע"ש, ונ"ל די"ל דמאי לשון הוא זה אנו אין לנו כו' הו"ל לומר לא כך תני מוחלפת השיטה, ע"כ דמשנה כצורתה נשנית, והיינו כר"י דס"ל בש"א מגביהין, ובה"א מסלק כו' אבל לר"ש דס"ל בש"א מסלק כו' ובה"א מגביהין אין המשנה נשנית כצורתה לזה קאמר ר"נ אנו אין לנו כו' אלא כר"ש דב"ש אומרים מסלק כו', ובה"א מגביהין, רק מנ"ל לר"נ זה דקיי"ל כר"ש לזה קאמר הש"ס גבי שבת סתים לן כר"ש, וכן מוכרח דברי התוס' בשבת (דף קמ"ג) דכתב שם והא דלא סתים לר"נ מהאי דעדיות משום דמאי אולמיה כו' ולכאורה אין להם שחר דהא: בשבת אין סתמא רק מוחלפת השיטה כדי שלא יסתרו הסתומות, ואיך שייך [מטושטשת כאן תיבה] ולמש"כ ניחא דודאי תנא דעדיות ס"ל לב"ש, ושפיר כתבו התוס' מאי אולמיה דניזול בתר תנא דעדיות דאתי' כר"ש, לימא כהאי דשבת דודאי הגמ' [מטושטשת תיבה ואולי צ"ל דביצה] בלא שיבוש, והיינו כר"י, דב"ש ס"ל מגביהין וכ"כ הרמב"ן במלחמותיו להדיא, ולאפוקי מדעת מהר"מ דס"ל לב"ש שבת חמירא מיו"ט, דלא יקשה ב"ש אדב"ש, ולפמ"ש ניחא דודאי גבי יו"ט סתם התנא כר"י, לכך לב"ש לית ליה מוקצה ולב"ה אית ליה מוקצה להך מ"ד באמת אף בשבת מן המתירין, רק בשבת דסתם לן כר"ש, לכך קאמר הש"ס דבש"א מסלק כו', וב"ה ס"ל מגביהין וכו' ולהך מ"ד אף ביו"ט ב"ה מן המתירין וזה ברור, ופשוט. רק דעיקר הקבלה של ר"נ הוא לר"ש עדיין במחלוקת בין ב"ש לב"ה ולתירוץ ר"ש דלא נחלקו ב"ש וב"ה בדבר זה, וכ"ע ס"ל דמוקצה מותר, וע"ז היתה הקבלה דר"נ דעדיין במחלוקת שניה, וב"ש ס"ל מוקצה, וב"ה לית ליה מוקצה, וא"ל הא ב"ש במקום ב"ה אינה משנה ומאי נ"מ בקבלה זאת סוף סוף מוקצה מותר, ז"א דיש נ"מ רבתא לדינא והיינו לשיטת רז"ה הנ"ל דעיקר כונת הש"ס ביו"ט סתם התנא כר"י היינו האי דמדבריות ובייתות, כנ"ל, בשלמא אי אמרת דאית ליה לב"ש מוקצה, א"כ אין אנו מוכרחים לדוחק של תוס' דמוקצה דבע"ח חמיר, ואף ר"ש מודה בהו, רק בהא דלא יטול אלא א"כ נענע כו' ס"ל לב"ש מוקצה וא"כ האי דאין משקין כו' סתם גמור כר"י, דלר"ש מותר, ולא אמרינן דמדבריות ובייתות כגרוגרות וצמוקים דמיא, משא"כ א"א דלא נחלקו ב"ש וב"ה בדבר זה וכ"ע לית להו מוקצה, קשה קושית התוס' מהאי דלא יטול כו', וא"ל כתירוץ תוס' מוקצה דבע"ח חמיר טפי, והיינו יוני שובך הואיל ואינם גדילים בביתו של אדם כסברת הרז"ה הנ"ל, א"כ האי דאין משקין כו' לאו סתם גמור הוא, די"ל דאף ר"ש מודה דמדבריות ובייתות כגרוגרות וצמוקים דמיא. א"כ יש נ"מ לדינא אי האי דאין משקין כו' סתם גמור כר"י, או אפי' לר"ש ומודה ר"ש בהכי כנ"ל:
והשתא אתי שפיר קושי' מהרש"א שמקשה הו"ל להתוס' להקשות בכ"מ דאמרינן מוחלפת השיטה, ז"א דבשלמא אי ר"נ מגי' המשנה ומהפך, א"ש, כדי שלא יסתור כל המשניות ברוב דוכתי, משא"כ כאן אין ר"נ מגי' במשנה כי עדיין המשנה סותר לשאר משניות רק מכריע הוא כר"ש, דס"ל להיפוך משום סתמא אחרינא, וע"ז הקשו תוס' מאי חזית דסמיך אהאי, ומאי אולמי' דהאי מהאי כו' ותי' תוס' מדלא תני לה בעדיות, וצ"ל דהמהרש"א הוכיח מדברי תוס' דהאי אנו אין לנו, פי' דמוחלפת השיטה דתוס' הקשו לקמן דר"י אדר"י, דהכא ס"ל לא נחלקו ב"ש וב"ה בדבר זה מעולם, ולקמן אר"י עדיין הוא במחלוקת שבש"א תאכל, ובה"א לא תאכל, וקשה מאי קושיא, אימא הא דאר"י לא נחלקו כו' היינו אי מיירי בתרנגולת העומדת לאכילה וליכא טעם אחר, רק משום מש"ז, לכך ס"ל דלא נחלקו, וכו', ואף לב"ה ל"ת, משא"כ בתרנגולת העומדת לגדל ביצים והטעם משום מוקצה, שפיר י"ל דעדיין הוא במחלוקת דר"י ואית ליה מוקצה, וקושי' תוס' לק"מ, וצ"ל דתוס' ס"ל מוחלפת השיטה לר"נ א"כ לר"י מסתמא לא נחלקו ב"ש וב"ה דללישנא קמא דהתם במדבריות ובייתות אתיא דוקא כר"י ולא כר"ש, א"כ כיון דלר"ש ליכא לפלוגי בין מוקצה דבע"ח, או לא, ה"נ לא פלוג, א"כ א"א דב"ש וב"ה חולקין וס"ל לר"י דב"ש אומרים מגביהין וב"ה אומרים מסלק כו' קשה קושי' התוס' דס"ל התם לא יטול כו' מבעי"ו, והשתא לית ליה כתירוץ התוס' ללישנא קמא, דהתם ע"כ ס"ל לר"י דלא נחלקו ב"ש וב"ה בדבר זה, וכו"ע ס"ל מוקצה, ושפיר הקשו תוס' א"כ מ"ט דביצה, ע"כ משום מש"ז, וקשה לר"י דלית לי' מש"ז, והוכיח מהרש"א שפיר, דע"כ האי דאנו אין לנו כו' הפי' דמוחלפת השיטה:
ולפ"ז מיושב קושי' ר"ת על תוס' בשבת פ' כירה (דף מ"ה) מהאי דאושפוזיכנא דר"א [בר אהבה כו' דקאמר שם אף בטלטול אסור, וי"ל דודאי הסברא היא כיון דאסור באכילה אף בטלטול אסור דלא חזי למידי רק לפי המסקנא דס"ל לראב"א כלישנא בתרא דשבת בהאי דפציעילי תמרי דמדבריות ובייתות כגרוגרות וצמוקים דמיא, א"פ שפיר י"ל כתירוץ תוס' דמוקצה דבע"ח חמיר טפי, א"כ לב"ש לית לי' מוקצה, וכיון שכן לק"מ אב"ה קו' התוס' אמאי אמר ל"ת הוי לי' למימר אסור כיון דאף בטלטול אסור, די"ל משום ב"ש, דלב"ש הוי אמינא דוקא טלטול מותר, אבל אכילה אסור ולית לי' לב"ש מוקצה וטעמא דב"ש דלא יטול משום מוקצה דבע"ח חמיר טפי כתי' תוס', משא"כ לס"ד דאין משקין כו' אתיא דוקא כר"י ולא כר"ש א"כ לית ליה דאף בטלטול אסור, דא"כ קשה קו' תוס' אב"ה דהול"ל אסור, וליכא למימר משום ב"ש כנ"ל, דז"א דהא לב"ש אית ליה מוקצה מהאי דלא יטול כו' וא"כ ל"ש לחלק בין אכילה לטלטול, דמאי שנא:
ולולא הנ"ל היינו אומרים דהמהרש"א ס"ל דלא אמרינן כן ברש"י דא"כ כל כונת ר"נ הולך וסובב על הא דאין שוחטין אי הוי מוקצה, אף לר"ש דהא לא זכר בסוגיא דביצה מהך משנה, ועיקר חסר כו', משא"כ להנ"ל, אף כונת מהרש"א סובב על הך משנה כמ"ש הרז"ה, והקשה שפיר, ותירוץ של תוס' לא שייך, לפי ס"ד דהתם, דאין משקין כו' אתיא דוקא כר"י, משא"כ לפי המסקנא דראב"א פסק כלישנא בתרא דמדבריות ובייתות דמיא כגרוגרות וצמוקים, וי"ל שפיר דאף בטלטול אסור מכח הסברא, וא"מ קו' הר"ת על התוס', דהא דמחלקי תוס' בשבת בין אכילה לטלטול היינו לר"ש דל"ל מוקצה, אבל למאן דא"ל מוקצה, פשיטא דאין לחלק:
וצ"ל דס"ל למהרש"א דהא דאמרינן לעיל לר"ש ביצה מותרת ליתא, דלקמן פריך הש"ס, שבת דעלמא תשתרי, והקשו הא התרנגולת מוקצה מחמת איסור, ותי' הרשב"ם בפ' קמא דחולין דהש"ס לב"ש פריך דלית ליה מוקצה דאיסור, ולכאורה צ"ע דאי דבר מוחלט הוא דאף לר"ש ביצה שנולדה בשבת אסורה, א"כ אף לר"נ הו"ל להקשות כן ביותר, דס"ל הטעם משום מוקצה, ומאן דאית ליה מוקצה כו', א"כ קשה ביצה שנולדה בשבת תשתרי אפי' לדידן, דהא בשבת קיי"ל כר"ש, ולר"נ הקושיא יותר עצום, דלרבה י"ל דקיי"ל כר"י, לכן נ"ל דר"י אמר הטעם משום פירות הנושרין, ופה"נ ויעלה ויתלוש, כולהו חדא גזירה היא רק לר"ש דלית ליה מוקצה הוכיח לשמא יעלה ויתלוש, אבל לר"י דאית ליה מוקצה, א"צ לשמא יעלה וכו' כמ"ש תוס' לחד תירוצא, וכ"כ הרשב"א להדיא, ע"ש. ולפ"ז בשלמא א"א דגזרינן בפה"נ משום שמא יעלה ויתלוש, שפיר י"ל דבחדא גזרה גזרו, אף על ביצה הדומה לזה אף בתרנגולת העומדת לאכילה משא"כ אי פה"נ טעמא משום מוקצה, א"צ כלל ליעלה ויתלוש, ומה"ת יהא אסור ביצה בתרנגולת העומדת לאכילה דמה ענין זה לזה, וכי גזרו אינו מוקצה אטו מוקצה, ויעלה ויתלוש מאן דכר שמי', וזה מבואר הכל ברשב"א, והשתא אתי שפיר דודאי ר"נ ג"כ ס"ל כר"י משום פירות הנושרין, רק דס"ל דשמא יעלה ויתלוש רק לר"ש ולא לר"י, א"כ לר"י מ"ט דביצה, לזה פרש בתרנגולת העומדת לגדל ביצים, ומשום מוקצה, ודייק הש"ס מאי דוחקיה דר"נ לפרש בתרנגולת דלגדל ביצים ור"י הוא, אימא ר"ש היא ומשום פה"נ, לזה קאמר גבי יו"ט סתים לן כר"י גבי אין מבקעין, וא"נ דסתם כר"י ל"ל משום פירות הנושרין דהתם משום מוקצה, וע"כ דמשנה דהכא ג"כ משום מוקצה היא וא"ש דברי הר"ן, ולפ"ז ל"ק שבת דעלמא תשתרי דהא לר"ש פשיטא דאסור משום פה"נ, רק מקשה לרבה דאמר משום הכנה משמע לכו"ע, דהא רבה כר"ט ס"ל ואי משום פה"נ הו"ל למימר הך טעמא א"כ קשה שפיר לר"ש, שבת דעלמא תשתרי, ונכון הוא: והשתא נסתר כל הנ"ל דאמרינן דלר"נ אף בביצה ליכא טעם אחר רק משום מוקצה, דהא לר"ש ודאי הטעם משום פה"נ, אך לפ"ז קושי' מהרש"א על מהרש"ל במ"ע, דמהרש"ל כתב דמיא בעיבא הוי כמו נולד דביצה, ולר"ש מותר, והקשה מהרש"א הא אמרינן להדיא דמיא בעיבא הוי נולד, אפי' לב"ש. ולכאורה י"ל דלק"מ דודאי אף ביצה היה אוסר דהו"ל נולד גמור, רק הא דמתיר משום דלית ליה מוקצה, ואי בעי שחיט התרנגולת משו"ה אף ביצה מותרת דיכול לאכול כ"א, וזה ל"ש במיא בעיבא, רק זה אינו, דא"כ מאי מקשה הש"ס לר"י דאוסר ביצה דשבת בטלטול הא ס"ל כר"ש, ואר"נ מאן דאית ליה מוקצה כו', והא בשבת אי אפשר לאכול התרנגולת:
אך קשה, דהנה בלא"ה קשה מאי מקשה המהרש"א, דהו"ל להקשות בקיצור אר"י דס"ל משום משקין שזבו, ש"מ דאית ליה נולד, דאל"כ למה ליה הטעם משום מש"ז. ולכאורה לק"מ דדילמא ס"ל נולד ביצה לכו"ע אסור כמ"ד דש"ס, וקשה ליה מ"ט דב"ש, לכך מוקי בעומדת לאכילה, וב"ה ס"ל משום מש"ז, אך י"ל דכך כונתו דודאי נולד דעלמא מצינו לר"ש דמתיר כמ"ש תוס', רק נולד דביצה, יש לומר דאסרוהו, ובאמת לא מצינו לו חבר דהא מיא בעיבא אסקינן בעירובין (דף מ"ה) דמותר, וא"כ קשה מה ראו חכמים שיגזרו על האי לחודי' הא בלא"ה אסור משום משקין שזבו ואי משום טלטול וכי יגזרו חכמים על דבר פרטי, וזהו כונת מהרש"א כמ"ש באמת דבשביל כך לא יגזרו חכמים,, אבל מהא דלעיל קשה מאי פריך שבת דעלמא תשתרי, די"ל דנולד כי האי אף ר"ש אוסר, והא דמתיר ר"נ משום דחזיא לאכול אגב אמו, ובשבת לא שייך זה, מש"ה הביצה אסירה, והשתא לא שייך איך יגזרו חכמים דהא לרבה אף באכילה מותר דלית ליה משום משקין שזבו, וא"כ בזה י"ל שגזרו, וא"ל דבלא"ה אסור באכילה משום הכנה דרבה דהא לס"ד ל"ש הכנה בשבת, וצדקו דברי מהרש"א על מהרש"ל ודו"ק היטב. סליק:
נשלם העתק חילוק ראשון בסוגיא דמוכן לאדם מוכן לבהמה בעזר נוצרנו כאישון אשר יצר את האדם בחכמה