אור ברסלב
גבורת יהונתן חילוק שביעי

גבורת יהונתן· רבי יהונתן אייבשיץ

חילוק שביעי

חילוק ששי

בסוגיא דהילך (בב"מ דף ד')

התוס' בד"ה הודה במקצת כלום כו' וא"ת ליהימן במגו כו', והנה בודאי להמסקנא דהילך פטור לק"מ דהרי א"א לכפור הכל, ואין זה מגו כמ"ש תוס' בד"ה וש"מ הילך פטור דכיון דהילך פטור לא מודה כלל, וה"ה לכפור הכל ע"ש דקושיתם ודאי לס"ד דמקשה הילך חייב, וע"ז קושי' עולה יפה כיון דהילך הוי מובמ"ק, והא דקרקע פטור אין הטעם משום הילך אלא משום גזה"כ, וס"ל לתוס' דזה הוי מגו, ולפ"ז קשה על תוס' ממ"נ אי ס"ל הך סברא דר"י קשה אדבריהם דלעיל בד"ה לעולם סתם חייב כו' ואי לא ס"ל הך סברא על גבי הוא אומר אלמנה נשאתיך דנימא דהוי מובמ"ק הטענה וישבע, ותירץ שם, דהוי שטר שיעבוד קרקעות, ועוד תירץ דהו"ל הילך ע"ש, וא"כ קשה לפ"מ דמשני הש"ס לעולם שתים חייב כו' א"כ הדרא קושי' לדוכתה, דהא השתא קיימין דהילך חייב, ואין משביעין על ש"ק אכתי לא הוי, דזה משני בסמוך, ועוד קשה על המקשן ממ"נ האיך מוכח דשתים פטור מדלא מיפליגי בשתים דילמא שתים כו"ע מודים דחייב, ואין קושיא א"כ בשלש אמאי פטור דילמא אערומי קא מערים, וא"כ הול"ל להוכיח בקצרה מר"ע, ועוד קשה מאי פריך המקשן בסמוך, א"ה אף זה ישבע, א"ל, הא השתא קיימין דבשתים כו"ע מודים דפטור א"כ א"צ כלל לאשמעינן דין בשתים, דאף רשב"א ל"פ בשתים לכו"ע, ולק"מ:

ונראה דודאי כל הסוגיא ידע שפיר מסברא זו דאין נשבעין על כש"ק, ולפ"ז אתי שפיר הא דלא פריך המקשה בקיצור, דבל"ז הי' סותר שתים פטור, דאל"כ קשה ליפלוגי בשתים, אלא ודאי דלכו"ע שתים פטור, וע"כ פטור בזה משום הילך דאי משום שיעבוד קרקעות קשה קושי' התוס', יהא נאמן במגו, וכאן ל"ש תירוצים דהוי שפיר מובמ"ק הטענה דהשתא קיימינן דפטור משום שיעבוד קרקעות אלא ודאי דפטור משום הילך, וע"ז משני הש"ס לעולם שתים חייב, וזהו אליבא דרשב"א, אבל לרע"ק באמת שתים נמי פטור משום ש"ק, ולרשב"א לית לי' הך סברא, ואי הוו פליגי בשתים הוה אמינא דפלוגתא בהילך הוא, ולפ"ז בשלש כ"ע מודים דחייב, ולהכי פליגי בשתים לאשמעינן דבהא נמי פליגי ר"א, וזה דקאמר התרצן לאפוקי מר"ע, וע"ז פריך הש"ס שפיר אף זה ישבע, דבשתים נמי פליגי, ומשני לעולם ב' פטור משום ש"ק, והא דקשה לך א"כ יהא נאמן במגו לרשב"א כנ"ל שאני הכא דמסייע לך שטרא ואין טוען שתים ברצון דנראה שמחמת שטר הוא מודה, ולפ"ז לק"מ נמי אהך תירוצא דכתובות על קושי' הרא"ש [ריש פ' האשה שנתארמלה] דלכאורה נראה לומר דהך תרצן לית לי' השתא הך סברא דש"ק, והילך נמי חייב, ופטור זה משום דמסייע לי' שטר' וא"כ שם בכתובות ע"כ ליתא לכתובה קמן, וא"כ קשה אמאי פטור משביעה, אבל להנ"ל י"ל באמת סובר דא"כ (צ"ל דאין נשבעין על כפי' ש"ק, ומ"מ הוצרך לסברא דמסייע לי' שטרא משים דהוה קשה להימן במיגו ואח"כ משני משום דהוי שטר ש"ק ולא כסברא הנ"ל אפי' הוא פטור משום שיעבוד קרקעות לא הוי מגו, ולק"מ כלל, היוצא לנו מדברינו דלפ"ז לק"מ קושי' תוס' בד"ה לעולם ב' חייב דהא לא משני כ"א לרשב"א אבל לר"ע באמת ב' נמי פטור, כנ"ל, ולכן אם נאמר דתוס' לא ס"ל כלל כל סברת הך תי' הנ"ל, ולפ"ז נסתר בנין הנ"ל, וקושי' עולה יפה בכאן, א"כ לק"מ קושי' תוס' בד"ה הא וכו':

ונ"ל בנקדים לתרץ קושית העולם בשבועות [דף מ' ע"א] דקאמר התם ש"מ טענו חטין ושעורים והודה לו בא' מהן דחייב, דהוה מצי התרצן לומר ולטעמך דחייב א"כ קשה ליתני כלים וכלים באמת פסקינן דהילך פטור כמו שהקשו כאן, ועכצ"ל דהודה מקצת הכלים אשמועינן כמו שתי' כאן, וא"כ קושיא זו לק"מ, ונ"ל דאיתא התם בתוס' הודה מקצת קרקע פטור אשמועינן, דל"ת טעמא דרישא משום טענו חטין ושעורין והודה לו בא' מהן פטור, ולעולם נשבעין אקרקעות, ע"ש, ולפ"ז ל"ק על תוס' כלל דהוה מצי לאוקמי' בחפר בו כו' דהפוסקים פירשו דהא שטען דחפר בה הוא תובע ממנו שימלא לו החפירה כמ"ש הראב"ד, דזה לאו קרקע, דממון הבא מקרקע כקרקע דמי, ועי' בהר"ן למס' שבועות, והפוסקים ס"ל דממון הבא מקרקע הוי כקרקע, ולפ"ז אי הוה מפרש דמיירי בחפר וכו' וא"כ הוא תובע ממון ל"ל סיפא דקתני דהודה מקצת קרקע פטור, הלא מרישא שמעינן דאין נשבעין על קרקע, וא"ל דאי מרישא הוה אמינא דהטעם משום חטים ושעורים והודה לו בא' מהן כנ"ל, קשה הלא הך קרקע דתני הוא ממין מקרקע, א"כ ליתני ממון וממון, דהוי מין אחד א"נ, משום דממון זה הוי קרקע, ולמה תני ממון וכלים דהוי ב' מינים, ליתני מין אחד, אלא ודאי מיירי בטענת קרקע ולפ"ז סו"ס הוי ב' מינים ולק"מ קו' תוס', אבל שם במס' שבועות לק"מ די"ל ולטעמך דטענו חטים ושעורים והודה לו בא' מהן דחייב אכתי קשה ליתני כלים וכלים דהילך פטור, י"ל כתי' תוס' בחפר, כו', וא"ל א"כ למה לי סיפא, די"ל אי מרישא הוה אמינא דטעמא משום ב' מינים הוא דפטור, וא"ל א"כ ליתני מין א' דהשתא קיימינן היכא שתבעו ב' מינים והודה בא' מהן חייב, וא"כ באמת היא גופה קמ"ל דוקא קרקעות הוא דפטור, אבל שאר ב' מינים חייב, ואל תני סיפא, הוה אמינא באמת הטעם משום ב' מינים ולק"מ, אבל כאן במס' ב"מ רצה הש"ס לתרץ אף למ"ד טעם ב' מינים והודה בא' מהן פטור, א"כ לא הוה מצי לשנויי בחפר, דא"כ קשה סיפא למה לי ליתני ברישא מין א', ולדידי' ליכא למימר היא גופה קמ"ל כנ"ל דהא ס"ל פטור, ולק"מ:

אך הא קשיא דמשני הודה במקצת כלים קמ"ל, ופריך מאי קמ"ל זוקקין תנינא, ומשני הכא עיקר כו', וכאן שפיר קשה קושי' תוס' דלכאורה קשה דהמ"ל דהא קמ"ל דל"ת פטור מטעם מגו דאי בעי הוה מודה בקרקעות כסברת תוס' וקמ"ל דזה אינו טוען ברצון שמא חפץ בקרקעות יותר, אך זה לק"מ דהשתא דהילך פטור ולפ"ז לא הוי מגו דקשה תי', ותירוץ תוס' לא קאי רק על המקשן דסובר הילך חייב כמש"ל, וע"ז מקשו תוס' שפיר דהמ"ל בחפר בה כו' דאי לא הוה תני הך סיפא, ה"א שיהא נאמן במגו דאי בעי הוה מודה בקרקעות, וכגון שחופר בה בורות כו' ולפ"ז לאו הילך הוא, ובאמת אע"ג דע"כ הך ברייתא לא ס"ל, ולא מיירי בחסר כנ"ל, מ"מ סברא זו ישנו בעולם, וה"א דנאמן מטעם מגו, ויפה עולים דבריהם כאן, אך לפמש"ל דלא ס"ל לתוס' הך סברא דתי', א"כ גם כאן לק"מ, וא"כ אין מקום לדבריהם כלל, אך אם נאמר דתוס' ס"ל כהראב"ד דממון הבא מקרקע לאו כקרקע דמי, אלא דטוען שימלא לו החפירה, ולפ"ז נסתר כל הנ"ל, דאף אם הוה תני ממון וקרקעות עדיין הו"ל ב' מינים דהשתא קיימינן דתביעה בקרקע לאו ממון הוא, ולפ"ז יהיו דבריהם כדבר תפל בלי מלח, בד"ה אין נשבעין על ש"ק כו' וי"ל דמיירי דלית לי קרקע או מחל לשיעבודו, וכ' המפרשים דזה [סברא] דחוקה לומר דהתורה מיירי היכא דמחל לשיעבודו, ולא הו"ל למימר אלא דמיירי דל"ל קרקע ומי דחקם לזה, ולכאורה י"ל דיפה כוונו בזה מכח זה דלקמן דתניא הודה במקצת כלים חייב אף הקרקעות, וקשה ממ"נ אי מיירי דהני כלים איתנייהו קמן, א"כ קשה הו"ל הילך, ואי מיירי דליתנייהו קמן וא"כ אינו תבעו רק ממון, למ"ד ש"ד למה ישבע, דהא לחוב זה משועבד קרקע, וכאן לא שייך תי' דל"ל קרקע דע"כ מיירי דאית לי' קרקע, דהא הוי תובע מקרקע, וגם תניא בבא אחריתא הודה בק', וגם כאן אמרי' דחייב לישבע אף על הקרקע, ולפ"ז הוצרכו שפיר להך תירוצא דמחל לשיעבודא, וא"כ גם כאן לק"מ דאיירי דא"ש, [נ"ל דצ"ל דמ"ש והוא ר"ת דמחל שיעבודו] ומש"ה שפיר מוכרח לומר דתוס' לא ס"ל כהראב"ד אלא דממון הבא מקרקע הוי כקרקע דלכאורה יש להוכיח דלא כהראב"ד ממשנה שלמה דעשר גפנות טעונות מסרתי לך והלה אומר חמש פליגי ר"מ וחכמים אי מחובר לקרקע הוי כקרקע אם לאו, ולפי דעת הראב"ד קשה ממ"נ אי מיירי דהני ה' דמודה אינם (צ"ל הם, ותי' אינם נמחק] בפנינו א"כ לכו"ע פטור דהו"ל הילך, אלא ודאי מיירי דליתא קמן אלא מודה שאכלו וחייב לו המעות א"כ קשה הני ה' דכפר מאי ניהו אי הוו קרקע א"כ הוי טענות חטים ושעורים דהא תבע לי' קרקע והוא ישלם לו המעות, א"כ קשה למ"ד טענו חטין ושעורים והודה לו בא' מהן, פטור, ואי מיירי דלא תבעו מתחלה רק ממון וא"כ הודה שפיר ממין הטענה א"כ בס"ד אי מחובר לקרקע א"ל הא. הוא עצמו אינו תובע כלום אלא ממון ולא קרקע, אלא ודאי דלא כהראב"ד רק ממון הבא מקרקע הוי כקרקע, ולפ"ז שפיר אי' פלוגתא אי מחובר לקרקע כקרקע ופטור נמצא מוכח שפי' כראב"ד א"כ י"ל דהראב"ד לשיטתו אזיל דס"ל דלאו הילך הוא אלא היכא דמונח ביד ב"ד לפ"ז שפיר פריך, מיהו כגון הנך ה' דמודה בהו ישנו בעולם, אבל לא ביד ב"ד ואפ"ה למ"ד לאו כקרקע הוא חייב דלאו הילך:

היוצא מזה דא"א לדעת הראב"ד מוכרח לומר דלאו הילך הוא, אלא אי מונח ביד ב"ד, ולפ"ז ע"כ תוס' לא ס"ל דעת הראב"ד דאל"כ קושי' הנ"ל במ"ע, למ"ל לתי' סברא זו דמחל שיעבודא דאי משום הך דמודה במקצת כהנ"ל חסר תיבה] כהנ"ל, י"ל דהכלים הם בעולם, אבל אינם ביד ב"ד, ולפ"ז לאו הילך הוא, וע"כ מוכרח לומר דתוס' לא ס"ל כהראב"ד ונסתר כל מש"ל:

ונ"ל דהנה תוס' הקשו בד"ה למ"ד כו', דגם למ"ד הילך חייב ה"מ להקשות ל"ל קרא דקרקע פטור משבועה וכו' ולכאורה דבריהם תמוהים דדילמא צריך קרא על ש"ק כגון שטרי שיש בו ש"ק, ואינו תובע אלא ממון ואפ"ה פטור בשלמא אגמרא לא קשיא מידי דפריך דפטור מטעם הילך גם על ש"ק א"צ קרא דהוי נמי הילך כדמוכח לעיל ברש"י, הא שתים פטור כו', אבל ודאי אשתמוטי שייך שפיר ונראה דהמהרש"א הקשה על תוס' שהקשו הא אין הקרא מיותר, דמכלל ופרט דרשינן והקושי' היא דילמא קושית הש"ס למ"ד דיליף ממיעוט וריבוי, ולא דריש כלל ופרט כמ"ש תוס' לעיל וכו', ע"ש, הא ס"ד דמקשן ודאי ידע מהך סברא הודה בכלים וכפר בקרקעות, ולא דהמקשן סובר כיון דהא דממעטינן קרקע משבועה מכלל ופרט הוא, וזה במודה במקצת כתב, ומשמע במובמ"ק הקרקע מיירי שם ע"ש, ולפ"ז לדברי המהרש"א הנ"ל הקו' במק"ע וכי לא ידע המקשן מסברא זו, וכאן לא שייך תי' דמתרץ דסובר דמיירי במובמ"ק קרקע שמא מיעוט זה לא כתב בכלל בממ"ק, אלא ודאי דפריך למ"ד דיליף בכלל ופרט, ועולים יפה דברי התוס':

אך באופן אחר י"ל דמש"ה לא ס"ל המקשן הך סברא דהודה בכלים וכפר בקרקעות משום דלתירוץ זה הוכרחנו לומר טענו חטים ושעורים והודה לו בא' מהן חייב, כמ"ש בתוס', והוא מקשה גם למ"ד פטור, ועוד משני הש"ס (בשם ר"י) [צ"ל ב' תירוצים], א' דחפר בה כו' ותירוץ זה שייך גם למ"ד הילך פטור, ועוד משום הודה בכלים, וזה למ"ד הילך חייב, אך ע"ז קשה למה לי' לתרצן ב' תי' הו"ל למימר רק תי' דחפר בה כו', דבזה מתורץ לתרוייהו ומכח זה צדקו דברי הראב"ד דלכאורה לפמ"ש תוס' דאתנא פריך הש"ס ל"ל כלל ופרט, א"כ כמו דמקשה מקרקעות קשה נמי מעבדים, ל"ל למעט עבדים, ומוכרח לומר דקטע לי' ידי' א"כ להראב"ד דפי' הטעם שימלא לו החפירה, הא ודאי גבי עבדים לא שייך סברא זו, דבשלמא אי אמרת אקרא קא פריך הש"ס וממיעוט לק"מ, ועבדים, דהא בהך מיעוט לא ממעטינן עבדים, אבל לפי דבריהם, דאתנא קא פריך קשה דע"ז לא קא משני הש"ס מידי דחפר בה כו', לכך הוצרך להך תי' דהודה בכלים, וזה שייך גם כן בעבד:

היוצא לנו מזה דלמ"ד טענו ב' מינים והודה לו בא' מהן דפטור לדידי' לא שייך הך תי' דהודה בכלים, וגם בהך אוקומתא דחפר בה כו' נמי לא (ס"ל) (צ"ל סגיא] דעדיין קשה מעבדים, א"כ ע"כ ס"ל דהילך חייב, ולפ"ז צדקו דברי תוס' דודאי ס"ל כהראב"ד, ול"ק מהך דגפנים דממ"נ אי מיירי דהך ה' שמודה איתנייהו בעין שפיר למ"ד הילך חייב, ואי דמיירי דהודה ממין הטענה אף למ"ד הילך פטור, דהא מ"ד דטענו ב' מינים והודה באחד מהן פטור, ע"כ ס"ל הילך חייב כנ"ל:

אי נמי מכח זה וקשה קושי' תוס' למ"ד וכו', ובתחלה נבאר דעת הסמ"ע שכתב שטר שיש בו שיעבוד קרקע אפי' אין לו קרקע למ"ד שבועה בעינן ד"ת אין משביעין עליו, אבל בלא שטר כי לית לי' קרקע, לאו ש"ק הוא, ע"ש, ודברים הללו סברא בלי ראי', ועוד לדבריו לא פריך הש"ס מידי למ"ד הילך פטור ל"ל קרא כו', הא טובא אשמועינן קרא לשטר שיש בו שיעבוד קרקעות, ולית לי' קרקע, זהו ודאי לאו הילך הוא, ונ"ל דהסמ"ע ס"ל כסברת תוס' הנ"ל, והוכיח שפיר דין זה, דהנה דעת הרא"ש ריש פרק האשה שנתארמלה כ' דעת הירושלמי גבי סלעין דינרין, ונמחקו ע"ש, ומפרש טעמו דר"ע דס"ל משום הך דמודה בהו הוי ש"ק, ע"ש, וצ"ל, א"כ מהי טעמא לא פוטר ר"ע שם ג"כ משום דהוי כמשיב אבידה כמו הכא, וצ"ל בשלמא כאן קאמר שפיר דהוי כמשיב אבידה דאי בעי הוה אמר שתים ואפ"ה לאו העזה הוא דמסייע לי' שטרא כמ"ש תוס' הכא, אבל התם מיירי דנמחקו א"כ לא משמע מתוך השטר דלא הי' מחייב רק ב', ולא מסייע לי' שטרא, וא"כ הוי מגו דהעזה דא"י להעיז ולומר ב' דלא מודה הוא מידי, ולכך הוצרך לטעמא דש"ק, אך קשה הא בגמ' אמרינן הכי דב' הוי ש"ק ולא ג', ועוד קשה מאי שיעבוד קרקעות הוא זה, הא הלקוחות אין משגיחין בה דמהשטר יכולים ולומר דלא הי' רק ב', אך זהו לק"מ דהרא"ש לשיטתי' אזיל דהרא"ש הקשה ג"כ קושיא זו של תוס' למ"ד שיעבודא דאו', מומ"ק למה ישבע, והרמב"ן ז"ל כתב דלק"מ דנהי דשד"א מ"מ במלוה ע"פ ודאי לא משעביד לי' דלקוחות מדחין אותו, מ"מ קמי שמיא גליא דהוי ש"ק ואין נשבעין על כש"ק, אלא כי ל"ל כמו דתי' תוס', ע"ש, ולפ"ז אתי שפיר גם כאן דהוא ש"ק אף הלקוחות מדחין אותו, וגם כאן בגט א"ש דאמרינן ב' כו' ש"ק ולא ג', דהכא השטר מוכיח דלא חייב רק ב', ובודאי אין משביעין לי' כלל, ולפ"ז צדקו דברי תוס' דהוכחה ברורה יש דזה הוי מובמ"ק ולא העזה כלל, דא"ל דלית להו סברת הרא"ש דלא אמרינן קמי שמיא גלי', א"כ קשה מ"ט דר"ע דפוטר, דאי משום מגו דאי בעי אמר ב', קשה, הא הוי דהעזה, דלא מסייע לי' שטרא, ואי משום ש"ק הא הלקוחות אין משגיחין בי', וקמי שמיא גליא לא אמרינן, אלא ודאי לעולם טעמו משום מגו היא, ואפ"ה לא הוי העזה דמיירי דלית לי', וא"כ לאו הילך הוא, והוי שפיר מובמ"ק וא"כ צדקו דברי תוס' ישנים, דאי הודאה דקרקע נמי העזה, אכתי לית לי' מגו, ולפ"ז ממילא מוכח סברת הסמ"ע דאל"כ הקושיא במקומה עומדת, מנ"ל לתוס' סברא זו דמיירי בל"ל קרקע, הא הוי שפיר מובמ"ק אפי' א"א דלא כתי', אלא ודאי דהוי נמי ש"ק ומוכרח לומר תי' הנ"ל:

אך פ"ז קשה מאי פריך הש"ס, דהכא קאמר למ"ד הילך פטור למה לי' קרא למעט קרקע משבועה, אימא טובא איצטרך היכא דלית לי' קרקע רק שיעבוד קרקע, וזהו ודאי לאו הילך הוא, ושפיר הוי ש"ק לסברת הסמ"ע הנ"ל, ומתחלה נתרץ מה שי"ל בתוס' ד"ה אין משביעין וכו' שמקשים למ"ד שישבע ד"ת מובמ"ק למה ישבע דהו"ל להקשות בקיצור על הש"ס דכאן דקאמר שתים פטור משום ש"ק וג' חייב הא ג' נמי פטור דהוי ש"ק ממ"נ אי מיירי דאית לי' קרקע ג' נמי פטור, ואי מיירי דלית לי' קרקע ב' אמאי פטור כמו שהקשו לר"י, ועוד קשה למה נקטו בדבריהם יותר מזה הא ג"כ קשה משבועה להכחיש את העד דהוי של ד"ת כמו שבועה דמובמ"ק, אך י"ל זאת, דאפ"ל דודאי סברא לתי' וכ' סברא זו דלא אמרינן ש"ק היכא דיכולים לקוחות לדחות אלא דמ"מ קושי' עולה יפה מפקדון כגון אם תובע היכן פקדוני והוא לקח ממנו מקצתו ומקצת מודה לו למה ישבע הא הוי ש"ק, אבל משבועה להכחיש אה"ע לק"מ מפקדון בין שהוא כופה"כ וכפירה זו לפקדון לאו ש"ק, אבל (ממ"ה) [צ"ל ממובמ"ק] מקשים שפיר ממ"נ אי הך מקצת שמודה בי' איתא בעין לפנינו, הו"ל הילך, ואי מודה לי' ממון, א"כ הוי מודה ש"ק, אבל מהכחשה דעד הכופר הכל לק"מ דלא כפירת ש"ק:

ובאופן אחר י"ל דודאי משבועה להכחיש העד לק"מ דלא הוי ש"ק כיון דלקוחות יכולים לדחות, אך במובמ"ק פריך שפיר דהא ר"ח קמייתא ס"ל דהעדאת עדים הוי מובמ"ק וישבע, וקשה שפיר אמאי ישבע הא הו"ל ש"ק למ"ד שד"א דכאן אין יכולים הלקוחות לדחות, כיון דאיכא עדים, ולפ"ז הא דתי' דמיירי דלשליש קרקע לא קאי כלל על התורה דזה ודאי סברא דחוקה דנימא דהתורה מיירי דמחל לשיעבודו, ולפ"ז לק"מ על (המקשן שפיר ל"ל קרא למעט קרקע משבועה ומשמע איצטריך על שטר שיש בו ש"ק) [נראה דכצ"ל המקשן דמקשה ל"ל קרא למעט כו', ומקשינן הא איצטרך על שטר כו'] דזה ודאי סברא דחוקה לומר דהתורה מיירי בלית לי' קרקע, ודו"ק היטב:

נשלם העתק חילוק שביעי. בסוגיא דהילך: בעזר מכלכלי ורועי, אשר בעולמו מולך:

תוכן העניינים

גבורת יהונתן

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה