גבורת יהונתן· רבי יהונתן אייבשיץ
חילוק ששי
חילוקא דרבנן בסוגיא דאם נקט זוזי מחד (בריש ב"מ)
הב"י הקשה על הטור שכתב בשם רש"י דאם נקיט זוזי מחד נאמן לומר נתרציתי לאחר אף בנתן זוזי בעדים דקיבל זוזי מחד אינו נאמן לומר נתרציתי לאחר כיון דאנן סהדי כמו שכתב הב"י רק במקום חקה מגו עיין ש"ך סי' רכ"ב, ונ"ל, דהא יש להבין ברש"י דמחק הגירסא לא ידע כו' ממ"נ, אי ס"ל לרש"י דהיכא דקיבל זוזי מתרווייהו אינו זוכר בזוכר, א"כ קשה שפיר הו"ל לגרוס דלא ידע כו' דהש"ס קושטא דמילתא נקיט, דלא ידע דאף דאומר דיודע אינו נאמן דאמרינן דבאמת הוא טועה בדמיונו וסובר דדכיר, ועכצ"ל כן דרש"י ס"ל דודאי היכא דאומ' דיודע נאמן כיון שיוכל להיות אמת רק דלא הימנוהו דאומר דטועה, א"כ קשה לפ"ז בדנקיט זוזי מתרוייהו אותו לוקח שהמוכר אומר לסייעו ואומר כדבריו יטול בלא שבועה, דהא המוכר אומר דנתרצה לו, במגו דאי בעי אמר לא קבלתי זוזי אלא מחד, ומיני' הוה, והי' נאמן דלרש"י נאמן בחד, ואי דהוה מגו להוציא, הא בהך פלגא דנוטל הוי הוא מוחזק כמ"ש תוס' במשנה להדיא, דמהני נאמנות המוכר שלא יצטרך לישבע, וזהו כונת המקשן ונחזי זוזי ממאן נקט שלא יצטרך לישבע דהא המוכר מסייעו ומשני דלא ידע כו' ולא יכול לסייע, ונכון וברור אצל דסתמא דמילתא בשעת הקנין יש עדים נתינת המעות וא"כ הוי מגו במקום עדים וזה לא אמרינן כלל, רק ע"ז קשה אי איירי בעדים לא הוצרך רש"י לפרש קושי' המקשן דהמוכר מדכר דכיר ואף דלא ידע מ"מ קושי' הש"ס כיון דנוכל לשאול את העדים, ולהלוקח, שהעדים מסייעים ואומרים כדבריו דהוא נתן המעות בודאי לזה נתרצה המוכר, ואמאי צרין לידיעת המוכר, ועכצ"ל דס"ל לרש"י דלא אמרינן אנן סהדי כמ"ש הטור, ולא קשה קושי' הב"י, וצ"ל דהב"י הוכיח דע"כ במקום עדים לא מהימן דאל"כ קשה אמאי תני ואם יש עדים חולקים בלא שבועה, פשיטא, ומאי אשמעינן בזה, ועוד בזמן שהם מודים מפרש בגמ' במציאה, וקמ"ל דהמגביה מציאה לחבירו כו' ופי' דמודה דהגביה לחברו, אבל הך ואם יש עדים כו' מיותר, ועיין באס"ז שכ' להדיא, ע"ש, אע"כ צ"ל דהכי פירושו דהעדים אומרים דהם עצמם ראו נתינת המעות מכ"א חציו, אבל אינם יודעים למי נתרצה המוכר ואשמעינן, אע"ג דהמוכר אומר נתרציתי לאחד מהם בכולו, אפ"ה חולקין בלי שבועה, משום דאנן סהדי, א"כ דין של הב"י מוכח, והקו' הנ"ל ברש"י די"ל משום מגו דאפ"ל דהוי מגו דהעזה דאם יאמר לא קבלתי אלא מחד, הרי מעיז לחברו, משא"כ באמרו לא נתרציתי אינו מעיז, דחושב דלא דכיר וטועה הוא:
אך לפ"ז קשה קושי' מהר"מ שיף ז"ל דלמה הקשו תוס' דהמ"ל דליתא קמן דנישיילי' לשיטת ר"ת דוקא, הא גם לשיטת רש"י נמי קשה כנ"ל ועוד קשה מאי דוחקא דהש"ס לתרץ דנקיט זוזי מתרוייהו ולא ידע כו' לימא דנקט זוזי מחד ולא ידע ונ"ל דהא יש להבין ברש"י אף דס"ל דעד המסייע אינו פוטר משבועה דאורי', מ"מ הא י"ל דכונת המקשן כך, שבועה זו למה, וא"ל משום דלא יהא נאמן וכו', הא לא שייך כאן, דהמוכר יש לו נאמנות כע"א, וא"כ ל"ש תוקף, דמ"מ הוי כע"א, וא"כ איך שייך בע"א תוקף וכי נחשדו ישראל להעיד, ואיך יהא כ"א הולך ותוקף, הא יש ע"א שמעיד כדבריו, וצ"ל לפי' הרא"ש בשם רבינו יונה, דדייק ר"ת דס"ל ע"א פוטר דהא קתני עדי', ותירץ הרא"ש דלאו דוקא עדים, נמצא דלרש"י שחולק על ר"ת עדים דוקא וא"כ בסיפא דקתני ואם יש לו עדים אמאי תני עדים, הא ע"א נמי מהימן לפטור משבועה וחולקין בלא שבועה, דהא גבי ע"א נמי ל"ש הולך ותוקף, אע"כ צ"ל דאין לו נאמנות אף בע"א, והכי עבדי רבנן בתקנתן, וזהו דקתני ואם יש עדים כו' וקמ"ל למעט ע"א, ולפ"ז י"ל דמיירי דמוכר ליתא קמן, או (נראה דצ"ל דאי] דאיתא קמן ל"ל למימר ואם יש עדים להורות דע"א אינו נאמן, הול"ל המוכר דאם יש כאן ואומר דיודע חולקין בלא שבועה ג"כ, וא"כ מוכח דע"א אינו נאמן, דאל"כ ליתני ע"א, אע"כ דע"א אינו נאמן, וקמ"ל אגב המוכר נאמן, ולכך מוקמינן דאיירי בדנקט זוזי מתרווייהו דוקא, ואינו נאמן כלל, ולכך צריך עדים, וא"ש, וא"כ למה לא תנא מוכר נאמן וכ"ש עדים נאמנים במציאה, ן דאיכא נאמנות, ז"א כנ"ל, וכל זה לרש"י דס"ל דע"א אינו נאמן וא"כ לק"מ קושי' התוס' המ"ל דליתא קמן כו' דא"כ קשה ליתני מוכר היכא דאיתא קמן וצ"ל דמוכר אינו נאמן וקושית הש"ס באמת מפני מה, אבל לשיטת התוס' דע"א נאמן קשה קו' התוס' המ"ל מוכר ליתא קמן וכו' וא"ל הל"ל מוכר, דהא לר"ת עדים לאו דוקא דה"ה ע"א ואא"ל ליתני מוכר דע"א גרידא מהימן ומקשים תוס' שפיר המ"ל דליתא קמן וכו', ולק"מ קושי' מהר"מ שיף, א"כ לפ"ז נסתר מש"ל, בפי' אם יש עדים שראו נתינת המעות, דתו ליכא למימר מגו, נסתר דעדים ק' מאי איריא עדים דאפי' ע"א נמי העד לא אמרינן:
וצ"ל תירוץ אחר, דמה שתמהו העולם על תוס' שמקשה על הסיפא זה אומר כולה שלי וזה אומר חציה שלי זה ישבע כו' והקשה תוס' ליטול זה החצי בלי שבועה משים מגו, דאי בעי אמר כולה שלי, וקשה מאי מקשים תוס' הא ודאי על חציה הב' מה שהודה בודאי יסייעו המוכר ויאמר כדבריו ויאמר לאו רק דחברי' דכיון דהוא מודה דהיא של חברו, א"כ לא נתן המעות החצי, ואין כאן מקום ספק לומר הי מדעתי', הי בע"כ, דהא לא נתן רק בעד החצי דקיבל זוזי מתרוייהו אי מדעתי' או בע"כ, וא"כ מאי מגו יש כאן, הלא באם טוען ואומר כולה שלי יכחיש המוכר והוי מגו להכחיש העד בע"א, וא"ל דהקושיא היא על סברת המקשן דמקשה אי סיפא במציאה היינו הך, בקיצור הו"ל להוכיח, דאל"כ למה לא יהא נאמן במגו דהא במציאה ל"ש מגו להכחיש העד דאין כאן מוכר, דא"כ מאי מקשים תוס' אליבא דמ"ד מגו להוציא יהא נאמן במגו כו' כנ"ל, וקשה כנ"ל, וא"ל דא"כ הו"ל להש"ס להוכיח בקיצור, דיהא נאמן במגו, ז"א דסוגיא אזלא אליבא דמ"ד מגו להוציא לא אמרינן והוצרך הש"ס להקשות היינו הך, ונ"ל דבלא"ה צ"ל דברי התוס', דלכאורה סתרי אהדדי דכאן כתבו מגו להוציא לא אמרינן לכו"ע, ולקמן דף קי"ו בד"ה והא רבא כו', כתבו דאיכא מ"ד דס"ל מגו להוציא, ועכצ"ל דמ"ש תוס' בריש פרקין, הוא לשיטת רש"י, ולרש"י צ"ל הכא, לכו"ע מגו להוציא לא אמרינן דאל"כ קשה קושי' תוס' יהא נאמן במגו להכחיש את העד דתוס' ס"ל לשיטת רש"י דלא דייק ולא דכיר אפי' בע"א לא מהימן כמ"ש בד"ה לחלק בין נקט מחד לנקט מתרי דנאמן אפי' אין מקחו בידו בתרי, מדתנן בתוספתא, הרי הוא ככל אדם סיומא דברייתא אין מקחו בידו אינו נאמן, והרי הוא ככל אדם, והך מיירי כדאמרינן בגמ' דנקט מתרוייהו הוי רק כע"א אע"כ צ"ל קושי' תוס' לפירש"י דלכך א"נ בדנקט מתרוייהו דלא דייק, א"כ אף בע"א א"נ, ה"ה ככל אדם דמשמע דהוי ע"א אך רש"י ס"ל להך תוספתא כמ"ש המחברים דאולי לא מיתני בי' ר"ח ור"א, וא"כ הוי מגו להכחיש העדים, וצ"ל כתי' תוס' דלא פליגי בזה אבל לשיטת רא"ש דס"ל דמוכר נאמן כע"א, א"כ א"צ לתי' תוס', דפליגי, ואפ"ה ל"ק קושי' תוס' די"ל כנ"ל דהו"ל מגו להכחיש העד, וא"כ מתורץ קושית העולם, דלא סתרי דבריהם אהדדי דהכא כתבו לשיטת רש"י, אבל לשיטתו י"ל דשפיר כתבו תוס' לקמן א"כ לפ"ז י"ל מאי כתבו תוס' דהמ"ל דליתא קמן כו', הא לר"ת אמרינן דפליגי רבה ור"י אי אמרינן מגו להוציא או לא, כנ"ל ומ"מ א"נ במגו דהוי מגו להכחיש את העד, וא"כ הוכרח לומר דמיירי בדאיתא קמן המוכר, ול"ק קושי' התוס' המ"ל כו' דאי ליתא קמן מוכר מאי מגו שייך להכחיש את העד כיון דליתנייהו, וצ"ל דבאמת כך המשך [דבריהם] דבתחלה באו להקשות דבחנם דחק לגרוס ולא ידע וכו', וצ"ל דקושטא הוא דמהימן, כע"א, רק י"ל דס"ל לרש"י דא"נ אפילו כע"א, לזה כתב דע"כ הוכרח לומר דנאמן דאל"כ קשה ולישני בדליתא קמן כו' וצ"ל כנ"ל דא"כ יהא נאמן בסיפא במגו, דא"ל דהוי מגו להכחיש העד דהא ליתא קמן, ומקשים הא אינו נאמן אע"כ הוכרח לומר דנאמן כע"א, ויובן המשך ד' התוס' שפיר ודו"ק:
ולפ"ז י"ל דהב"י הוכיח שפיר דס"ל לרש"י דאנן סהדי ממתני' דאם יש עדים וכו' וא"ל א"כ קשה לשיטתו המ"ל בליתא קמן כו' דהא לפי דברינו השתא בל"ז לק"מ, אך השתא לא מקשה הב"י על הטור כלל דא"א דלכך נאמן לומר לאחר נתרציתי משום מגו, מאי מקשה הש"ס ולחזי זוזי ממאן נקיט, דילמא מקחו בידו נאמן לומר לאחר נתרציתי על כלו אע"ג דנקיט זוזי מחד כיון דאי' מגו ולא הוי מגו להוציא דהא איירי במקחו בידו, אבל אין מקחו בידו ליכא מגו על כלו כי הוא מגו להוציא ואינו נאמן, ול"ל להש"ס לומר דנקיט זוזי מתרוייהו אע"כ צ"ל דלא כסברת הב"י כלל דאנן סהדי לא אמרי' לשיטת רש"י אף בלא מגו, ולא מקשה הב"י כלל, אך לכאורה י"ל דהב"י מקשה על הגמ' אולי מוקי הברייתא כך בדנקיט זוזי מתרוייהו דתיתי הברייתא לכו"ע אף למ"ד מגו להוציא אמרינן, ולא תקשה לי' הברייתא דלעיל, אבל לפי דברינו הנ"ל לשיטת רש"י דרבה ור"י ל"פ אי אמרינן מגו להוציא או לא, וא"כ קושיא הנ"ל על הב"י במק"ע, ולא מקשה כלל וכלל, רק י"ל דס"ל להב"י דר"ש סובר דאפי' כע"א לא יהיה:
אך י"ל דזה דבר מוכרח דהנה יש להבין בגמ' דקאמר איצטריך, סד"א האי דקאמר חצי' שלי הוי כמשיב אבידה ופטור, במגו דא"ב אמר כולה שלי קמ"ל כו', וקיי"ל לשיטת רש"י דיודע המוכר מה מגו יש כאן, ממ"נ איך יאמר המוכר אם יאמר דחציה השניה לאו דידך אלא דאידך, א"כ הוי מגו להכחיש העד באם יטעון כולה שלי, וא"ל דהמוכר יאמר כל החפץ אינו שלך, אלא דחברך א"כ קושי' הש"ס כך היא ונימא דיטול בלא שבועה במגו, דלא הוי להכחיש העד, דהא השתא לא שייך להכחיש שהרי המוכר יטעון כל החפץ לאו דידך אלא דחברך והוא טוען חציה שלי קשה קושי' הפוסקים הא הוי מגו לאפטורי משבועה, ועי' באס"ז, דהא מיירי דהמוכר עומד ומכחישו א"כ הוי שבועה ד"ת להכחיש העד, ולפ"ז י"ל דכך היא כונת הש"ס ולחזי זוזי ממאן נקיט, ולשאול את המוכר, וא"ל דאינו נאמן כבי תרי מ"מ נאמן כע"א וא"כ הוי מגו להכחיש העד, ופריך סיפא למה לי, וליכא למימר אערומי קא מערים, ומשני הש"ס דלא ידע, ולא שייך להכחיש את העד כיון דהמוכר אינו יודע, וא"צ ולא ידע וצ"ל דרש"י לשיטתו אזיל דס"ל אפי' כע"א אינו נאמן, ואין זה מגו להכחיש העד, ותוס' דס"ל דהוי כע"א סברו דמגו לאפטורי משבועה אמרינן, וא"כ י"ל דהמוכר מכחישו כנ"ל, אבל הרי"ף שפסק מגו לאפטורי משבועה לא אמרינן וס"ל דהוי כע"א א"כ קושיא הנ"ל במקומה עומדת, וצ"ל דהרי"ף ס"ל דע"כ אוחזין ל"ד, דאל"כ ליתני שנים אומרים אנו ארגנוה, כקו' ז"ל, דא"כ יהא מונח דבודאי איכא רמאי, מ"מ אמרינן יחלוקו, כמו שנתבאר גבי שנים אוחזין בשטר, אעכצ"ל אוחזין לאו דוקא, י"ל כתי' של רש"ל דא"כ יהא מונח, אך זהו לר"י דס"ל הטעם שלא יהא כ"א הולך ותוקף כו' ולא ס"ל הטעם דמורי היתירא וכו' דמורי היתרא כמ"ש באס"ז, כי ר"פ ור"י חולקים, א"כ ע"כ לר"פ כתי' דל"ק מאני ארגתי' דשם יפרוש משבועה דמורי היתרא, ואם כן לק"מ דהא דקתני חציה שלי כו' דקמ"ל דלא מהני מגו היינו במציאה, וסתמא דש"ס דקאמר היינו אליבא דר"פ, וא"כ אף במקח וממכר ליכא מוכר לפנינו, ול"ק איך אפשר הא מיירי שהטלית ביד המוכר, דז"א, דלר"פ סוגית הש"ס דמוקים לה ביד המוכר היינו אליבא דר"י ולדידי' קשה מאני ארגתי', ובזה יובן מה שהקשה תוס' מכל דאלים גבר ולפי' ריב"א ולמ"ד תפס מפקינן אתי שפיר, ואח"כ כתבו וא"נ דהך דאיכא במאי קאמרי בתר הכי וי"ל המשך הדברים ובפרט שכתבו הך מילתא למ"ד מפקינן לא א"ש ולכאורה קושיא עצומה היא:
ונ"ל למה בההוא ארבא תפס מפקינן לר"פ, ולמה במנה שלישי יהא מונח כו' וכי תימא משום דהתם מוחזק ולא נודע בחזקת מי, אף בארבא נמי מוחזק ולא נודע בחזקת מי ואם נחלק ונאמר דשם כשבא לידו בפקדון ידע בחזקת מי והרי שלו משא"כ בארבא מתחלת הדברים לא נודע למי, אף לריב"א נחלק כן, וצ"ל בשלמא אי אמרת מוחזק ביד א' הוי כאלו בידו, א"כ זה שבכל הפקדון מתחלה הי' נודע למי והי' כאלו הוא בידו של המפקיד, ואיך נוציא, ושפיר יש לחלק, משא"כ לריב"א דס"ל אם הוא מוחזק ביד אחר ל"ה מוחזק א"כ מה בכך שבשעת הפקדון ידע של מי הוא, מ"מ חשוב כמונח ברה"ר ועכשיו דלא נודע למי הוא הוי כהך תפיסה דארבא ע"ש וקשה שפיר, ולפ"ז לק"מ לריב"א דהא דס"ל לריב"א דנפקד ביד אחר לא הוי כמוחזק דאל"כ ליתני שנים אומרים כו' אני ארגתי' כקושיין ותירוץ דלעיל לא שייך דהא איירי באוחזין, ואוחזין אף היכא דאיכא רמאי ודאי מ"מ יחלוקו, אעכצ"ל דאוחזין לאו דוקא, ואיירי דמקחו בידו, של מוכר, וקשה דהא עדיין הוא המוחזק, דהא תפס משל שניהם, אע"כ צ"ל דהיכא דאיתא ביד שליש אינו כמוחזק, ושפיר הוכיח ריב"א דינו, אך זהו לר"י דקאמר משום שלא יהא כאו"א הולך ותוקף כו' דקשה ליתני אני ארגתי' וכו' וצ"ל כנ"ל, אבל לר"פ דקאמר משי מורי היתרא לא מוכרח כלל, כמש"ל, א"כ ל"ק על ריב"א מהך דתפס מפקי' דהא ר"פ ס"ל הכי, ור"פ ס"ל כדעת תוס' דמה שהוא ביד שליש הוו שניהם מוחזקים, וא"כ לק"מ קושיא הנ"ל, וכנ"ל:
והנה במאי דכתבו התוס' וא"נ כו', נ"ל דבאס"ז כתב דקתני מיותר זה אומר אני מצאתיהו וזה אומר כולה שלי, הו"ל למיתני כחדא ז"א אני מצאתיהו וכולה שלי, ואע"כ צ"ל דאשמעינן דכל חד בבא אחריתא, חדא איירי באוחזין וחדא בלא אוחזין, וא"כ מוכח דאוחזין ל"ד, רק עדיין קשה מנ"ל דהמקח ביד המוכר דילמא ל"ד אוחזין ומונח בסימטא, ושניהם יושבין בצדו, וכמ"ש הרמב"ם, והש"ך בחו"מ סי' ן] אבל אי אמרת כסברת הרמב"ם קשה מאי אתא לאשמעינן אך י"ל דהכי אתא לאשמעינן אף דאוחזין לאו דוקא מ"מ ישבעו דל"ת כר' קמייתא דלכך ישבעו בכל מה דתפס דידי', הוא, והו"ל מודה במקצת קמ"ל דאפי' לא תפיס מ"מ ישבעו, רק תינח אי אמרת דכל דתפיס נוטל בלא שבועה, וא"כ י"ל כסברת ר"ח כנ"ל, אא"א דצריך לישבע אף על, מה דתפיס דלאו אנן סהדי קשה מאי אתא לאשמעינן א"א בסימטא, ובזה אתי שפיר דקאמר תינח מציאה, מקח וממכר מא"ל ולא מקשה סתם מו"מ מא"ל, וי"ל דבלא"ה לא מקשה מו"מ מא"ל די"ל דנקיט זוזי מחד מינייהו, וא"ל לשאול את המוכר, די"ל דאיירי בליתא קמן, וא"ל הא כאן אמרינן אוחזין ל"ד, וא"כ איירי במקחו בידו של מוכר דאיירי במונח בסימטא כסברת הרמב"ם, וכנ"ל דדינא כל מה שבידו נוטל בלי שבועה, אבל השתא דקאמר תינח מציאה קשה, דאם יטול מה שביד השליש קשה מאי קאמר הכא ליכא פסידא, הא יכול לקנוס אותו להניח חפץ כולו ואיכא פסידא מהשבועה, וע"כ דצריך, ודינו שוה לכל הטלית ולקונסו, ומקשה שפיר, מו"מ מאי איכא למימר:
ולפ"ז לא קשה בס"ד דלא ס"ל לחלק בין הא דליכא רמאי למה כל דאלים גבר ולא יהא מונח די"ל כמ"ש תוס' דביד אמר [צ"ל אחר] הוי מוחזק, והא דקמ"ל במתניתין כר"י דאוחזין לאו דוקא, להורות לא דאי' ביד מוכר, רק דמונח בסימטא, וקמ"ל בזה ל"ש קנסא מ"מ פליג ר"י דבס"ד אמרי' דמתני' דלא כר"י ור"י פליג, אבל השתא דמשני אף כר"י א"כ צ"ל דקמ"ל דלאו דוקא אוחזין דאפי' ביד המוכר ודינו של ריב"א אמת דביד שליש אינו מוחזק, וא"כ י"ל המשך תוס' כך, דבאמת לא מצי להקשות הך קושי' מהא דס"ד די"ל כמ"ש, ולכך הקדימו הך קושיא דאם תפס מפקינן לא א"ש וצ"ל כמ"ש לעיל דלר"פ ניחא, וא"כ צ"ל כמש"ל דלר"פ ניחא, וא"כ צ"ל הא דאמרינן אוחזין לאו דוקא לא מיתורא דמתני' נלמד כמ"ש אס"ז, רק מאני ארגתי', וא"כ נסתר כל הנ"ל, וא"כ שפיר קשה דהא בס"ד לא ידע מהך דרמאי וא"ש, אך לפ"ז קשה להרי"ף למה מוקמינן בדנקיט זוזי מתרוייהו ולא ידע לימא דנקיט זוזי מחד ולא ידע, ולולא הנ"ל הוה אמינא דקושטא דמילתא קאמר דנקיט זוזי מתרוייהו דבחד ע"כ לא יתכן דמורי היתרא כמ"ש המחברים, אבל לפמ"ש לעיל אתיא כר"י קשה לימא בדנקיט מחד, וי"ל דקתני סיפא זה אומר כולה שלי וזה אומר חציה שלי, ולשיטת הרי"ף מיירי ביד המוכר והם חולקין דחצי מודה שהוא של ראובן וא"כ הוי מובמ"ק דהא הוא יתבע המוכר דלא ידע למי שייך החצי חפץ שנחלקו עליו הלא מדינא צריך לשלם, לאותו שטען כולה שלי דחצי מודה לו שלא נחלקו עליו ובחצי הב' אינו ידוע והו"ל מובמ"ק וחייב שבועה וא"י לישבע מתוך שאיל"מ, ואי דהו"ל הילך קשה למ"ד הילך חייב ולמה קתני זה נוטל ג' חלקים והא נוטל כלו מהמוכר, וע"כ צ"ל דלמ"ד הילך חייב דמיירי בדנקיט זוזי מתרוייהו, ואם כן תו לא שייך משאיל"מ, והוכיח דאין כאן קושיא כלל, אך לפ"ז דקאמר הש"ס לקמן הילך חייב ותנא תונא שנים אוחזין כו' אא"א הילך פטור מחייב שבועה דליתא מה"ת, א"כ חזינא היכא דל"ש קצת כעין ד"ת ליתא שבועה, וא"כ יש מקום להקשות לשיטת ר"י, דאוקמא דל"ד אוחזין א"כ ליתא כמתני' בד"ת דיהא איירי במקחו בידו, ואין שום אחד תופס דנימא אנן סהדי דהאי דבידו דידי' הוא, ויהי' בגדר מובמ"ק רק דכל הטלית יהי' בחזקת שניהם:
אבל נראה דהרי"ף אמרה לדידן דקיי"ל הילך פטור, וא"כ יכול לאוקמי' מתני' אוחזין ל"ד, א"כ במקח איירי ביד המוכר, וקשה לשאול לו וא"ל איך אמרינן בסיפא דצריך לישבע בזה אומר חציה שלי וכו' הא הוי שבועה דאי"ל ומתוך שאיל"מ כנ"ל דהא הילך פטור בה, לק"מ דלא הוי מובמ"ק, אבל למ"ד הילך חייב צריך לאוקמי' אוחזין דוקא דאל"כ לשאול המוכר, וא"ל דלא ידע קשה איך אזלא הסוגיא למ"ד הילך חייב ושפיר קאמר אי דכותי' בד"ת כיון דאליבא דמ"ד הילך חייב א"צ לאוקמי' ל"ד אוחזין, וא"כ קושי' הנ"ל במק"ע:
וצ"ל דבלא"ה צ"ל דאינו כאן רק מעות ואינו רק מי שפרע וליכא ד"ת כלל, ומ"ש הש"ך דאיירי בקנין סודר ע"ש, לא ס"ל, א"כ י"ל בדברי' דפי' דנשאלה להם ממי קיבל המעות וקשה דילמא תרוייהו, ולא נתנו דמים כלל רק היו קוני', במשיכה או בק"ס וא"צ לדחוקי בדנקיט זוזי וכו' דילמא יאמר ראובן לשמעון אמת אני לא נתתי מעות אבל אף אתה לא נתת, ומאי איכפת לן באמירה שלו, וצ"ל המוכר אינו מאמינך, ואף המוכר אי"נ, ונ"ל דר"י הוכיח דע"כ בנקט זוזי מתרוייהו, דאל"כ קשה ל"ל למיתני בסיפא ואם יש עדים הו"ל ע"א בצירוף דאף אין ע"א פוטר מ"מ הוי מוכר עד המצטרף, וצ"ל דלא יכול למיתני המוכר, דהא הג"ה הי"א כ' דעכשיו דחייב היסת אין המוכר מעיד דהו"ל עד המשתבע, והקשה המ"מ הא אין כאן רק מ"ש, ותי' המרי"ל, עיין ש"ך סי' רכ"ב דאף על מ"ש יש שבועה עיי"ש דלא קיבל התיקון דאמרינן לפ"ז אף לדינא דמשנה לר"ג דחייב ס"ל שבועה אף שאין הודאה ממין הטענה יש כאן שבועה דמובמ"ק, דהרי הוא תובע החפץ מהמוכר ומודה לו בדמים דהא נקיט מתרוייהו וע"כ החפץ שוה יותר מדמים דאל"כ מה מחלוקת יש כאן, וצ"ל דטרח יתירה דקאמר הש"ס שוה פרוטה דאל"כ לא הוה חייב לרבנן שבועה וגם לא הוה מדמה ר"ח למודה במקצת כיון דליכא כפירה כלל. וא"כ המשנה אמרינן לכו"ע אף לר"ג כנראה מגמ' דמהדר לאוקמי' מתני' ככו"ע, ולר"ג הו"ל מובמ"ק דמה בכך דמנה וטלית ב' מינים הם, ולכך אין מצטרף המוכר והו"ל עד המשתבע ואך הא תינח אא"ב דמיירי דנקיט מתרוייהו זוזי, א"כ א"א כנ"ל, אבל א"א דלא מיירי, רק בנקיט [מחד] בקנין במשנה כנ"ל קשה על הסיפא דמתני' דקתני אם יש עדים ל"ל עדים ליתני ע"א ובצירוף המוכר, והא ל"ש עד המשתבע דהא כופר הכל, אע"כ צ"ל דנקט זוזי, וא"כ לא יוכל למיתני ע"א בצירוף מוכר כיון דנוגע בעדות הוי, ושפיר פריך וליחזי זוזי ממאן נקיט, ולק"מ:
ובזה יובן ג"כ דברי מהרש"א בקדושין דגי' תוס' ולא ידע וכו' ע"ש במהרש"א דדחק למה מוקמינן בלא ידע ממי נקט זוזי מע"ת ר"ק ידע למי נתרצה, ולהנ"ל ניחא דהא בתוספתא קתני סיפא באין מקחו בידו דאינו נאמן, דה"ה והיינו ע"א, וקשה הא הוי עד המשתבע כנ"ל דיתבעו דלא נתן לו המקח, וה"ה במ"ש ואם כפרה ויודה רק דשעות הו"ל מודה במקצת, ולכך קאמר הש"ס דלא ידע ממי לקח המעות רק ידע דלזה נתן הטלית, וא"כ אין שבועה עליו מחמת קבלת המעות דהא לא ידע ומתוך שאיל"מ נמי לא שייך דהא לא הוי דידע, ואתי שפיר, וא"צ לדוחק של מהרש"א וגם מה שהקשו התוס' והרא"ש דמאי פריך הש"ס ן לרבנן ובין לר"י חנוני על פנקסו דילמא קושטא דמילתא לר"י תרתי בעינן ודאי רמאי, וקנסא, לק"מ דודאי הא דדייקי תוס' והרא"ש דלר"י לא בעינן תרתי הו"ל לכאורה פלפול של מה בכך, דהא קיי"ל כרבנן, אבל נראה דכונתם לדחות דינו של רש"י דס"ל הואיל ולא אמר אני ארגתי' כו' ש"מ דיהא מונח, ודעת תוס' דליתא רק מש"ל הוא לר"פ, אבל לר"י ליתא הטעם משום הוראת היתר, ול"ש תירוץ תוס' דמ"ש אף לר"י ובהא פליגי ר"י דהא איכא ודאי רמאי, אבל רבנן דאף בזה יחלוקו כדתנן גבי ולא ר"י בעינן תרתי, עדיין קשה אף לר"י אני ארגתי', ולכך הוכיחו דלא בעינן, ומעתה הכרח הש"ס דלא בעינן ליתא רבנן, ומש"כ דלא בעינן לר"י תרתי, ואתי שפיר, ואם נאמר דקושי' תוס' לריצב"א, ולדידי' ל"ק משטר כו' בלא"ה לק"מ, דבלא"ה דחיק בתוס' דמה ראה דהך דפריך בין לרבנן ובין לר"י דע"כ בעינן לר"י היינו בהך מנה, ומנה שנטל דלרבנן נותן להם רק מנה, ובזו י"ל דבעינן דוקא תרוייהו, אבל במנה הנ"ל דס"ל לרבנן להני יניח דאיכא פסידא וקנסא, א"כ אף לר"י כן דלר"י יוכיח מרבנן, אך זאת קשה מחנוני דמה למנה וכו' כדאמרינן ס"ל לתוס' דאפשר.. אבל לשיטת ריב"א אא"ל כן, דבזה יחלוק ר"י אדינא דכל אלים גבר, וצ"ל הטעם משום דאיכא רמאי, וקשה הא לר"י לא תליא ברמאי, רק משום קנסא וצ"ל דתליא ברמאי, ואין מקום לתמיהתם, ודו"ק היטב:
נשלם העתק חילוק ששי. בסוגיא דנקט זוזי מחד: בעזר מבין צקון לחשי. הבוחר בעם אחד: