גבורת יהונתן· רבי יהונתן אייבשיץ
חילוק רביעי
בסוגיא דקדשה על תנאי וכנסה סתם
(כתובות דף ע') התוס' בד"ה דברי הכל כי' הקשו וא"ת לרב תיקשי למ"ד לא קנו כו' והמהרש"א נתקשה בתוס' דהוי לי' לאקשויי לשמואל נמי מנ"ל דבעל צריך גט, דהא איכא למ"ד דס"ל דבעלי' ל"ק, ואף למ"ד דקנה היינו בלא תנאי דאדם יודע, משא"כ כאן דאתנאי קא סמיך ע"ש, ולכאורה יש לתמוה על המהרש"א דמה"ת יקשה נמי אשמואל בסברא בעלמא לחלק בין תנאי לקדושין טעות, ודילמא ס"ל דל"ש ובתרוייהו אמרינן דכי אהדדי, בעל בעילת זנות או לא, וכן [מטושטשין ב' תיבות] מנ"ל לחלק ולהקשות על מתני', והי' נראה דקו' מהרש"א כך, דלכאורה יש לתמוה על תוס' דה"ק רב דלא כמאן, דבנכנס ולא בעל ליכא למ"ד, דהא י"ל דודאי עולא ס"ל כרבה ג"כ דבטעות אשה א' ל"פ רק בטעות ב' נשים, רק דלא ס"ל דפליגי בבעל דא"כ קשה לי' כל הני תיובתא דלעיל לרבה ולא ניחא להו בשינויי דחיקי, ולזאת י"ל דבבעל ל"פ כלל רק בנכנס הוא דס"ל לשמואל דלא קנה ולרב קנה, ובזה הוא נחלקו בטעות ב' נשים אי אמרינן דמחל, משא"כ בטעות אשה א' על תנאי קדושין קסמיך, ולא מחל, ואף רב מודה דל"ק ומעתה ל"ק הך מ"ד דס"ל דוקא אם בעל קנה אבל לא דהא מיירי בטעות אשה אחת, ובזה פשיטא דבעינן דוקא בעל דבלא בעל אף רב מודה, ובזה יובן בקו' הש"ס לעיל, אמנם בקטעין לק"מ דקשה לתוס' אליבא דר"י דמתרץ לעיל בתוס' בד"ה לא תימא כו' דהך דיבמות דאמרינן אינו תנאי בנשואין אתיא כעולא וכו' עיי"ש, ואליבא משנינן דב"ה סברי מידע ידעי, וא"כ ע"כ ס"ל כב"ש בנכנסה לחופה ולא נבעלה ג"כ אינו תנאי, דאין לנו לבדות מלבנו פלוגתא חדשה בין ב"ש לב"ה כמ"ש מהרש"א בהשגות למהרש"ל, ופשוט, וא"כ אי ס"ד לעולא אליבא דרב בטעות אשה אחת אף רב מודה בכנסה דא"צ גט א"כ תיקשי מהך סוגיא דהתם דגרסינן רב, וס"ל דאין תנאי בחופה והתם טעות אשה מחמת א' הוא כמ"ש תוס' להדיא, ודברי תוס' נכונים:
אך לפ"ז קשה דא"כ קו' תוס' לשיטת ר"י ובגמ' א"כ אין מקום לקו', דרב לא מצא לו חבר דבכנס צריכה גט דהא רב ס"ל טעמא דב"ש משום דאין לו תנאי וכתבו להדיא שם וע"ז לא יפלוג ב"ה דהא ס"ל דבבעל כו"ע ס"ל דצריך גט וע"כ דס"ל מידע ידע, וא"כ בחופה צ"ל לב"ש דאין תנאי בחופה, וא"כ אף לב"ה צ"ל כן דאין לנו לבדות פלוגתא חדשה כנ"ל, וא"כ מב"ה לב"ש מוכח דבנכנס אינו תנאי, ואין מקום כלל לקו' התוס', וצ"ל דתוס' ס"ל כקו' מהרש"א דיש לחלק בין קידושי לקדושי פמ"ש פרוטה וכדומה דאז ודאי מועיל כ"ז, משא"כ בתנאי, ותוס' מסופקים אם לעולא אמרי' קדשה בטעות היינו טעות תנאי כס"ד לאביי או טעות שו"פ כשנויי דלעיל, והקשו תוס' ממ"נ אי ס"ל דטעות תנאי א"כ ע"כ מוכח דבכנס לא קאמר דאל"כ למה נקט בעלה קונה, הו"ל למימר רבותא דאפי' בכנסה קנה, וא"כ קשה לרב דאף דס"ל הוכחה מהך דב"ש קשה לי' הך ברייתא אהדדי, וע"כ טעמא דרב כי הך ליתא אלא כאידך טעמא דאמרי' שם בגמרא דס"ל קידשה בטעות היינו שו"פ קשה מנ"ל דבכנס קנה דהא ליכא ואי מהך דב"ש מנ"ל דב"ה מודה בנשואין וס"ל מידע ידעי דילמא בכולהו פליגי ב"ה וס"ל דיש תנאי בנשואין ומכ"ש בחופה, ואף הוא ס"ל דבעל קונה, וע"כ אליבא דב"ה דב"ש במקום ב"ה אינו משנה, ז"א דע"כ ל"ק אלא בשאר טעות דאז אין אדם בועל ב"ז, משא"כ בתנאי דאתנאי קא סמיך, ואף כו"ע מודה דיש בנשואי תנאי וזהו טעמא דב"ה, וקושי' תוס' בממ"נ, ולפ"ז דאי דוקא להך חילוקא קו' מהרש"א שפיר דהו"ל להקשות אשמואל כו', דליכא למימר דס"ל דאין חילוק בין קידושי תנאי או פחות משו"פ דאז קושי' תוס' הוא סובר והולך לרב והולכין על קוטב סברא זו וא"כ אף לשמואל יקשה, דמ"ש:
ולתרץ קושי' מהרש"א צ"ל דלשמואל אמרינן בברייתא הריני בועליך ע"מ שירצה אבא כס"ז או שיאמר כתירוץ הש"ס, וא"כ יש לו תנאי דמסיק דס"ל דבתנאי ובעל קנה, ובזה יש לכוין דברי האס"ז עם דברי תוס' בד"ה אלא טעמא וכו' הוכיחו אף דבעל בתנאי דאין אדם עושה בעילתו ב"ז וסיימו דברי' ולא עביד תנאי לסתור קדושין אלא כתובה עכ"ל, ומזה למד הגהת הרא"ש בשם מהרי"ח דהיכא דליכא לפרושי התנאי לכתובה כגון דאמר התנאי קאי לקדושין ולא לכתובה דאף לב"ה ל"ק, אך הריא"ז הובא בש"ך דבשום אופן לא מהני תנאי לסתור קנין הבעילה והחזקה דאין אדם עושה בעילתו ב"ז ע"ש, ומדברי תוס' בסוגיא בד"ה ממאנת וכו' כתבו על קו' בנמצא לשמואל קדושין טעות להבין אליבא דמשנה ז"פ נשואין, וכתבו וי"ל בדוחק שפי' בהדיא שאינו בועל לשם קדושין עכ"ל, ואלו ס"ל כהגהת הרא"ש, מהדוחק יש דמפרש התנאי בבעלה בקדושין דאינו מתכוונו לכתובה רק לקדושין, ומזה יש ידים מוכיחות דס"ל כהריא"ז, ולכך דחיקא להו לומר כי האי דמזירי שאמר להדיא בלי תנאי כלל שאינו מתכוון בבעילה לשם קדושין ואישות, רק לזנות בעלמא, ולא התנה בי' כלום, ובזו אף מודה כיון דלא התנה לכלום רק דאמר דבועל לשם זנות פשיטא דאינו קונה בבעילתו, והקדושין הא הוי' תנאי א"ו דמיירי המשנה במה שנזכר לעיל, ואטו ברשיעי עסקינן, ובאמת כפי דברי התוס' לעיל בד"ה אלא וכו' משמע כהגהת הרא"ש נ"ל דתליא בפלוגתא דאביי ועולא דודאי יש להבין במ"ש דאף דמתנה בבעלה הוא לכתובה, דהא הבעילה אירוסין עושה וארוסה ל"ל כתובה וכמ"ש הר"ן באריכות ע"ש, וצ"ל דכל עצמו של בעילה שהוא אירוסין ולא הנשואין דבטל לקדושין הראשונים ולכך הבעילה רק לאירוסין יחשב, ולולי זאת המה נשואין גמורים, ולפ"ז אין קושי' ל"ל נימא לי' למיכפל התנאי להורות דאינו מוחל, ובתנאי קאי עד דנחשב דקדושין הראשונים חלים, וא"כ יש לה כתובה, אך לפ"ז בהא דכנסה סתם ג"כ אין הוכחה, ול"ל התנאי דכיון דלכך אין לה כתובה בשביל קפדנותו אמומין, נדחין א"כ ניחא לי' להוציא דעתו מלבו דקפיד בהכי ואדעתא דהכי כנסה לתת לה כתובה שלא תהי' עליו מומין, ונדרים, ואין כאן דיוק בדברי הבעל שנשקל בפלס דבריו שלא יהא חסר או יתיר וכפולים דבריו וזה פשוט בפשיטות תוס' אף בהא דאיתרץ עלי' בהריני בועלך ע"מ שירצה אבא דמקדש אותה בביאה זו כמבואר בגמרא דקתני מקודשת, א"כ בהא ארוסה אין לה כתובה א"כ איך אפשר דמתנה בשביל כתובה, ומה טיבו של תנאי הכא בממ"נ דאין כאן שייכות לכתובה, וצ"ל דזה הבעילה אירוסין עושה ולא נשואין לא אי פשוט בהדיא [נראה טעות כאן בלשון] בקדושין כמ"ש הר"ן ג"כ רק אי נקטינן הכי מפשטות דרבא שם דס"ל לרבא כן אף דדחי לי' ע"ש בהרא"ש והר"ן, ולפ"ז בקושי' דפרכינן מהריני בועלך ע"מ שירצה אבא ומוכח מזה דבטעות אשה אחת נמי פליג באמת ס"ל ג"כ דתפשוט דבעילה נשואין עושה, וכ"מ [נ' דצ"ל ונ"מ] לכתובה כמ"ש תוס' ואף זה יכנוס בקושי' שלו להשוו' חדא מגו תרתי דבטעות אשה לא מהני תנאי ג"כ ובעילה נשואין עושה, ובמסקנא לק"מ דתפשוט נשואין עושה, ואיך קיי"ל דאירוסין עושה דבמסקנא ס"ל ע"מ שירצה אבא ע"מ שישתוק ואין הוכחה כלל מהנ"ל, וזהו לאביי אבל לעולא קו' של מהרש"א קשה ובשמואל מיהא ליכא למ"ד בתנאי דקנה והך קו' של מהרש"א אף בתי' תוס' קאי דלשמואל ל"ל דלמ"ד ל"ק היינו מעכשיו, אבל מודה דמחיל דפרע וכמ"ש תוס' לרב דניחא לרב דס"ל אף בכנס קונה, והיינו דמחיל, אבל לשמואל ל"ל דמחיל, דע"כ אף כנסה יקנה, אך לא כתבו תוס' בשמעתין בשום דוכתא בד"ה דהך ובד"ה דהא דקאמר רב וכו', דיש לחלק חילוק זה לשמואל, רק אליבא דרב ושמואל מחלקין תוס' בין קידושי קטנה דרבנן כו' ע"ש וזה פשוט דצ"ל כהנ"ל דס"ל ע"מ שירצה אבא שיאמר הן, ולפ"ז קשה ותפשוט דבעילה נשואין עושה ואיך קיי"ל דאירוסין עושה, וא"כ צ"ל דלעולא אף דליכא לפרש התנאי בשום דבר אם לא לבטל הקדושין, מ"מ תנאי בטל, דאין אדם עושה בעילתו ב"ז כדעת הריא"ז והגהת הרא"ש נמשך אחר הרא"ש דלא פסק רק דעולא, והשמיט ופוסק דבעינן דוקא בעל בעידי יחוד, ואלו לעולא, לרב אף בכנס קנה, וקיי"ל כרב באיסורי, ולפ"ז דקיי"ל יפה כתב הטור דהיכא די"ל דקאי אכתוב' (דהא ליכא) [נ' דצ"ל דאליבי' אין הוכחה] הוכחה לומר כהריא"ז, אך לשיטת הרמב"ם ושאר פוסקים דפסקו הך דעולא צדקו דברי הריא"ז דאף תנאי גמור ל"מ, ולכך תוס' בשמעתין דהקשו כן לעולא והוצרכו לומר בדוחק כנ"ל ולא מפרשין לי' כפשוטו דכפל לתנאי לענין קדושין כמ"ש הגהת הרא"ש דלעולא לא קאי הך סברא, ואין הריא"ז סותר כלל דברי תוס', ולפ"ז אין מקום לקושי' מהרש"א דה"ק הכא וביבמות א"ת דגריס התם בפ' ב"ש אמר ר"י הרי דסוגיא דהתם קאי אליבא דעולא, אבל לאביי אמרינן דב"ה חולק וס"ל דיש תנאי דהא לרב אף לב"ה אין תנאי בנשואין, וע"כ נאמר הטעם דמידע ידעי וא"כ הדרא קושיא לדוכתי' נכנסה לחופה מא"ל, ועי' במהרש"א ומהרש"ל דדחקו עצמן בביאור דברי תוס' ולפמ"ש ניחא, דבלא"ה יש לומר לדברי הגהת הרא"ש דהיכא דמתנה בפירוש על קדושין מהני לכו"ע וא"כ מה קלקול יש בקטנה היוצאת במיאון יאמרו העולם דתנאי הי' בנשואין, והתנה בפירוש לכך יוצאת בלי גט, ודוחק לומר דזהו מכיון דבאירוסין שכיח דמתנה, כדאמרינן דבאירוסין אמרינן תנאי הי', וא"כ אף בנשואין ג"כ צריך להתנות, דאל"כ דביטל לתנאי וזהו מידק דק קודם נשואין הוא לפי' רח"כ, אבל לפירש"י א"א לומר דא"כ איך יאמרו תנאי הי' בנשואין, ולפמ"ש אתי שפי' דברי תוס' דהך סוגיא אתיא כעולא, ולדידי' מוכח שיטת הריא"ז דאף במתנה בפי' קדושין ולא בכתו' תנאי בטל, וא"כ שפיר אמרינן אין תנאי בנשואין, אף ב"ה מודים רק דמידע, משא"כ לאביי קיי"ל כהגהת הרא"ש דהיכא דאית לן למיתלי בכתובה אמרינן תנאי אף בנשואין, וא"כ שפי' י"ל דב"ה פליגי אב"ש וס"ל דיש תנאי בנשואין דאף לרב בכנס צריכה גט היינו הכא דלא אתני' בפירוש אקדושין ותלינין אכוון לכתובה, משא"כ התם כשאין רואין דיוצאה מיד בעלה יאמרו דהתנה בפירוש כנ"ל, וליכא קלקול כאן, ולק"מ כנ"ל פליג אכולהו וס"ל דיש תנאי כלומר אלו הי' אפשר בתנאי הי' ניחא אם באמת לא יאמרו, וכי יאמרו דיש תנאי בתמי', דא"כ לעולא איך יתכן זה דהא לשמואל ס"ל אף [חסר תיבה] צריכה גט, וא"כ ל"ל לומר יאמרו בתמי' אין תנאי ואלו הי' תנאי לא היה קלקול אדרבה אף דיאמרו יש תנאי הרי [חסר תיבה או ב"ת] דבאמת בבעל אין תנאי ולאיזה צורך לומר דלא יאמרו דל"ש אדרבה אלו יאמרו הרי הקלקול ביותר, וזה אא"ל כפשטא יאמר ולא בניחותא ולא בתמי' דדבר זה הס מלהזכיר, דיחלקו אמוראי במלת יאמרו בפירושו מה שנחלקים בו ר"ש ותוס', ומסתמא פי' א' אמרת דדברי שמואל הי' מקובל להם, ולהבין זה צ"ל דלפי' ר"י וריב"ן לא אמרינן בפירוש אקדושין, ומהני לכו"ע כדעת הגהת הרא"ש, וצ"ל דזהו ל"ש, דלאיזה צורך יתנה כן בשעת נשואין בפי' בכתובות בלא"ה ל"ל משעת תנאי הראשון, ולענין גט אין נ"מ, דהא לגרשה בכל עת ומה נ"מ לו בגט, אמנם ר"ח כהן ס"ל דאף בזה יש לתלות, וא"כ ליכא רק העולם באמת אין תולין בתנאי כמ"ש, ויאמרו תנאי הי' בלשון בתמי', דאלו אמרין כן לא הי' קלקול דיאמרו בפי' אתנאי, ולפ"ז דלא הו"ל דלפמ"ש אמרינן לעולא כשיטת הריא"ז דאף בתנאי מפורש אין תנאי בנשואין ושפיר הקשה מהרש"א, אך לפ"ז קושי' מהרש"א קשה מ"ש תוס' מנ"ל לעולא דבבעל ד"ה קונה, דהא איכא למ"ד ל"ק דדלמא התם משום דעכשיו אינו בועל לשם קדושין רק לשם ב"ז, אבל כאן בתנאי אמרינן דמחל למפרע, וחלים הקדושין כסף ע"ש, ולולא הנ"ל הי' מקום לומר דקשה לר"ח לתוס' ע"ש לעיל בפירוש ר"ח איך יובנו דברי שמואל לעולא דמה יאמרו בתמי' יש כאן, דהא אם יאמרו יש כאן קלקול יותר, וי"ל דע"כ ס"ל לשמואל דבבעל קנה וצריכה גט היינו משום דא"א עושה בב"ז, וזהו לב"ת אבל לב"ש דס"ל בהמגרש גבי גט ישן דאדם עושה בעילתו ב"ז ודאי דא"כ גט, ואמרינון על תנאי הי' בועל, ולפ"ז הכא דקאמר ודב"ש דקאמר אינו ממאן הנשאת משום קלקול אין העולם תולין בתנאי לא הי' ב"ש מוחה מלמאן דלב"ש יש תנאי דבב"ז, אמנם לא יאמרו העולם, שיאמרו תנאי בתמי' הא זה ל"ש, וכו', אבל לב"ה באמת אין תנאי בשום אופן בנשואין דס"ל מידעי ידעי וכו', וא"כ א"א זה בזה תלוי אם אדם בב"ז בבעל תנאי אין כאן גט, וא"א, א"א עושה בב"ז צריך גט, אבל אלו תי' תוס' דאף דאדם בב"ז בקדושין שוה פרוטה וכיוצא מ"מ בתנאי מודה דקדושין חלין למפרע כקו' מהרש"א, א"כ עדיין אין הך תליא בפלוגתא דב"ש וב"ה דהא אף דבב"ז, מ"מ בתנאי צריכה גט, וא"כ קשה מי דוחקא לשמואל לומר דב"ש ס"ל יש תנאי בנשואין רק דלא יאמרו כן דלמא אף ב"ש מודה דאין תנאי, ומנ"ל לבדות מלבנו מחלוקת ב"ש וב"ה בתנאי מה דלא מצינו, ואין תלוי כלל בב"ז, וע"כ מוכח דתליא זה בזה, ודברי תוס' נכונים, אך לפמש"ל תוס' אחר ברח"כ, קושי' מהרש"א במקומה עומדת:
וצ"ל תירוץ אחר אקושית מהרש"א, והוא דעדיין קשה מנ"ל לשמואל מודה דבבעל, דלמא ס"ל קדשה בטעות היינו טעות נדרין ואעפ"כ ס"ל למ"ד דלא קניא, וכוותי' ס"ל, ואין קושיא, א"כ לרבה נמי נימא הכי דלמא אף בטעות אשה אחת ס"ל לרבה דקנה, והיינו דהוא ס"ל קדשה בטעות היינו טעות נדרין ואעפ"כ איכא למ"ד דקנה, וכוותי' ס"ל דאדרבא י"ל דלא תימא דאביי כמ"ש לעיל דהטעם לרב משום אחולי אחלי' וא"כ אף דכנס לרב צריכה גט, וא"כ ל"ל דס"ל לרב בטעות נדרים, דא"כ למה אם בעל קנה, הא אף בכניסה לחוד קנה, כמש"ל, וע"כ דמפרש בטעות שו"פ, אמנם לעולא אליבא דשמואל דס"ל דוקא בעל אבל לא כנס א"כ שפיר דלמא אף בבעל פליגי ומפרש בטעות נדרים, וס"ל בהך דקאמר ל"ק וא"ש, אך לפ"ז קשה קושית העולם במאי דהקשו התוס' בד"ה שמואל דתקשה לשמואל מדרבנן, דר"א דאמרו או חולצת, או מתייבמת, ותי' דס"ל כמ"ד אם בעל ל"ק, או כר"י דאמר והיא לא נתפס' וכו', שאמר בבעל מודה שמואל קו' תוס' במקומה עומדת, דל"ל דס"ל כר"י אם בעל ל"ק דהא פליג עלי' וס"ל בקדושי טעות קנה רק בקדושי קטנה דהוי קידושה דרבנן כמ"ש תוס', ולולא הנ"ל הוה אמינא דס"ל כמ"ד אם בעל ל"ק רק בתנאי ס"ל דקנה כקו' מהרש"א, אבל לפמ"ש דליתא דברי מהרש"א לדעת תוס' דאין לחלק בין קידושי ש"פ לקדושי תנאי לשמואל קושי' הנ"ל במק"ע, וצ"ל בהך ברייתא בקטנה שהחזירה וכו' דקתני ר"א אומר חולצת ולא מתייבמת הגי' בגמ' ופליג וכן משני בהא קמיפלגי ועיין בהרא"ש ל"ג ליה ר"א אף בגדולה פליג כמ"ש רש"י כאן פלוגתא בקטנה כלל, אמנם לפמ"ש הנמוקי"ו ביבמות דהא דגמר [צ"ל דגזר] ר"א בגדולה גזירה משום יתומה בחיי אב, היינו גזי' יתומה בחיי אב והגדולה אצלו דגדולה בגדולה מיחלף אבל לא משום החזירה כשהיא קטנה, ועדיין היא קטנה, גדולה בקטנה לא מיחלפה, שפיר גרס פליגי דלולא דפליגי ר"א בגדולה אצלו וס"ל כרבנן דבעל בגדלותו לשם קדושין לא הוה פליג בגדולה כלל גזירה איכא דמיחלף יתומה בחיי אב והחזירה וגדלה אצלו, ואף הוא תשיבם באמת דהוא בעל לשם קדושין, וע"כ דפליג וס"ל דלא בעל לקדושין, להך פליג בגדולה גזרה הך, ושפיר יש לגרוס פליגי ולק"מ, וזהו לר"א דאמר ביבמות התם, טעמא דר"א משום גזרה יתומה בחיי אב, אבל לאביי דאמר התם דטעמא דר"א משום נשואים ראשונים אף בזו דמיא, דא"ל דר"א פליג בגדולה אצלו, דאין בועל לשם קדושין, דאף בבעל לש"ק מה בכך לא יהא גדולה בעלמא ס"ל חולצת דנשואין הראשונים נופלים וצדקו דברי תוס' דלאביי הקשו שפיר, דאיך מתוקמה הך ברייתא לשמואל דליכא למימר דס"ל כר"א דפליג דאין כאן פלוגתא לר"א לאביי דמה דאינו חולצת ולא מתייבמת חד טעמא אית לי' כמו בגדולה בנשואין ראשונים מפילין ואין לנו להרבות מחלוקת, אבל אשמואל לק"מ דאיהו ס"ל כר"א דס"ל דטעמא דר"א משום גזרה יתומה בחיי אב, וא"כ פליגי כמש"ל, ולק"מ אשמואל, מהך ברייתא דאיהו ס"ל כר"א, וא"ש:
אך לפ"ז קשה קושי' מהרש"ל בתוס' בד"ה לא תימא כו' דהקשו איך ס"ד דאחולי אחלי' כיון דעשהו ע"ת וכו' מאי יועיל אם ימחול התנאי אם לא יחזור ויקדשנו כו' והקשה מהרש"א דהו"ל להקשות כן באמת לר"א דס"ל לרב בכנס צריכה גט והיינו משום דאחלי' דמה מועיל כיון דכבר נתבטל הקדושין, והי' מקום לתרץ דמהרי"ק בשו"ת שורש ג' הביא בשם תוס' ספחשש"י הנ"ל כיון דקידשה ע"ת ולא נתקיים התנאי א"כ כסף קדושין לחזרה אצלה ובמחלה התנאי מקודשת בכסף קדושין ההוא, אלא במלוה כיון דמסרה בתורת קדושין, ודמי להרי את מקודשת לאחר ל' יום דקיי"ל מקודשת אף שנתאכלו המעות ע"כ עכ"ל דאף לאביי דס"ל דלא אמרינן מחל רק אין אדם בב"ז, מ"מ יש נ"מ כיון דבשעת בעילה כדי שלא יבעול בועל ב"ז יבטל התנאי ודעתו שתהא אשתו אף שתהיה עליה נדרים וכדומה, א"כ תלינן כסף קדושין שאצלה במלוה כדעת הר"פ וא"צ בבעילה מקודשת, וא"כ א"צ לעידי יחוד בבעלה דכסף קדושין חלים ועדים שהיו בשעת קדושין הוי מהני כהרי את מקודשת לאחר ל' יום דא"צ לאחר ל' יום עדים אף דיכול לחזור רק בעידי מסירה הראשונים סגי, וכן בהך דעדים שנמסרה ואז הוא כא"ל התקדשי לי בשעת בעילה לשיטת הרי"ף, דבבעילה, ודאי מבטל התנאי, ולפ"ז לק"מ לא מצי תוס' להקשות דהוה אמינא כתי' הרי"ף, אמנם ל"ק לי' לתוס' מנ"ל דטעמא דרב אינו משום אחולי אחיל, ומנ"ל לפלוג אר"א זה אינו דס"ל לתוס' דאביי לשיטתי' אזיל דקידשה בטעות היינו בטעות תנאי כמ"ש לרבה, ולפ"ז ס"ל אם בעל קנה ע"כ אינו מחולק מובן ובנושא וא"א אחולי אחיל יש כאן חילוק דבטעות תנאי א"צ עידי יחוד דקדושי ראשונה דא"א דאחילו לקדושי קטן מפחות משו"פ דליכא כאן קדושין כלל צריכה עידי יחוך לקדושי ביאה, א"כ בבעלה מתחלף כאן בעלה בעדים וכאן אף בלא ולכך ס"ל לאביי טעמא דרב משום דא"א בב"ז ובבעילה מקודשת וצריך עידי יחוד כמ"ש הרא"ש ולפ"ז מוכח דליתא להרי"ף דאל"כ אף עדיין דקיי"ל טעמא דא"א בב"ז א"כ אז חלים הקדושי כסף דאז מבטל התנאי וא"צ לבעלה עדים, וא"כ עדיין אם בעלו קנה מחולקים ומה הועילו אביי בדבריו, ועכצ"ל דליתא להרי"ף וקושי' תוס' במק"ע, אך לפמ"ש לעיל עדיין י"ל לאביי תי' הרי"ף, ואביי לא דק לה כלל הרב מהך דאם בעלו, רק דע"כ דפליגי בבעלו דאי כבעלו מודה שמואל כעולא דלקמן, א"כ קשה קושי' תוס' אשמואל מהך ברייתא דקטנה היא דלא כמאן דהא לא ס"ל כרשב"א ור"י דהא ס"ל דקטנה בביאה וכר"א ל"ל דהא אביי לא פליג הא, אלא הטעם משום נשואים ראשונים מפילין, ולכך מוכרח לומר דבבעל פליגי, וא"כ ס"ל י"ל דשמואל ס"ל כרשב"א ור"י וכתי' תוס', משא"כ עולא מצו סבר דשמואל ס"ל דקנה בבעל דלדידי' י"ל שמואל כר"א ס"ל כיון דס"ל כרב דטעמא דר"א משום גזרה דיתומה כו' כנ"ל וקושי' מהרש"א במקומה עומדת:
והיה מקום לתרץ קו', דהר"ן הקשה איך אמרינן אאבב"ז כיון דל"ל כתובה עיין [עדיין] ב"ז היא, ותי' מכיון דבהך בעילה מקדשה וקיי"ל אירוסין עושה אינו ב"ז, דלית לה כתובה, ולשיטת הרי"ף. דבעת בעילה מבטל התנאי חלו הקדושין כסף שהמה כמלוה אצלו, ובו מקודשת, ע"כ הביאה גומרת ונעשה נשואין וקו' הר"ן במק"ע, ולפ"ז לק"מ דל"מ תוס' להקשות לעולא דהו' אמינא כתי' הרי"ף, וא"כ איך לשמואל בבעל צריכה גט, הוא עדיין הוי ב"ז בלי כתובה דקדושי כסף חלים, והביאה גומר, די"ל כדאמרינן לשמואל כשבועל ומבטל כתובה, ול"ל שלא תהא ב"ז, ומתני' דקתני כנסה סתם א"ל כתובה, היינו בלא בעילה, כמ"ש הרא"ש, לקמן ולא מוקי למתניתין דלא בעל, ומני' אתבינון תיובתא, אבל לאביי הקשו תוס' שפיר דל"ל סברת הרי"ף דא"כ קשה לאביי באמת דאמר הטעם דא"א עושה בב"ז קושי' הר"ן הא עדיין ב"ז דל"ל כתובה כדחזינן במשנה דלאביי היינו א שבעל, ול"ל תי' הר"ן דאירוסין הוא, דהא להרי"ף חלו קידושי כסף, וא"כ הביאה גומרת, ועכצ"ל דליתא לסב' הרי"ף וקשה שפיר, אך לפ"ז הא דכ' תוס' וא"א חופה קונה ניחא, ל"ק די"ל דאין הפי' דודאי לאביי חופה קונה כנראה מדברי הרא"ש בפ"ק דכ' דליכא לד' ר"ה חופה קונה דאביי ורבא הלכה כרבא וא"כ ניחא דאביי ס"ל כר"ה ומ"ש תוס' ואת"ל דל"ק היינו לעולא דלקמן דגם אליבי' קשה קו' התוס', ודוחק לומר דגם הוא ס"ל כר"ה דלפמ"ש לעולא לק"מ דס"ל כהרי"ף הנ"ל, וא"כ צ"ל דתוס' נסתפקו במלתא דאביי גופא, ואי ס"ל חופה קונה, דמושיב בגמרא הפירכא לר"ה הוא לדברי ר"ה ולי' לא ס"ל כמ"ש קצת פוסקים:
אך לפ"ז קשה על רש"י שפירש אביי אחולי אחיל ולא רצה לפרש בדברי תוס' [צ"ל כדברי] דאיכא נ"מ א"א אחולי מחיל דבכנס נמי צריכה גט, וי"ל דס"ל דאף דאחולי אחיל מ"מ כנס א"צ גט וליכא נ"מ אלא כמ"ש הר"ן בדברי רשב"א, ע"ש:
והנה רש"י ביבמות גבי אין תנאי בנשואין לחופה כ' להדיא דמחמת חיבת נשואין מחל, ועז"א לב"ה מידע ידעי, וא"כ מוכח דאף בכנס אמרינן אחולי אחיל, וא"כ משעת חופה א"צ גט וכו' כיון דאיכא. הכי יותר נוח לפרש דאביי רוצה לאפוקי מאותו מ"ד משיבדה חילוק חדש בין כתובה ודבר זה צ"ע דרש"י ג"כ גריס לקמן כגי' תוס' בד"ה בבעל קונה והיינו דרב ושמואל ל"נ אלא בלא בעל ובכנס ס"ל לרב אחולי אחיל אזלי הך סוגיא דיבמות רק לאביי ס"ל לרש"י דאא"ל דבא להורות דבכנס אף לרב א"צ גט דמקמ"ל, הא מברייתא דלקמן נלמוד דקתני קידשה בטעות, ולאביי טעות הוא טעות נדרים אם בעי קנה, ש"מ דוקא בעלו, אבל לא בעל לא, ול"ל דנקט בעלו משום קטן שקידש ופחות משו"פ דבהאי י"ל דחלו הקדושין ולכך צריכה בעילה דהא אינו קונה ואף בהאי נימא אא"ע בב"ז חופה דאסור, ומחל להתנאי וחופה קונה וצ"ל דלא"א כן רק בבעלה, וא"כ קשה אמאי ס"ל לרש"י דקמ"ל במחילות בעילה אינו מוחל הכתובה, אבל לעולא שפיר י"ל דבכך אחלי, ומברייתא לא קשה דקאמר בעלו משים אידך קטן, ופחות משו"פ, דעולא ס"ל חופה לא קנה כמסקנא דרבא, אמנם לפמש"ל דאף לאביי חופה קונה קושי' הנ"ל במק"ע:
ונראה לתרץ דברי רש"י בע"א בשנבין קושי' תוס' על רש"י דפי' א"א אחולי אחיל אית לה כתובה הא תני א"ל כתובה, ועוד הקשו המפרשים הא אמרינן לעיל, אי אפשר באשה נדרנית אם לא בעל, נותן אצבע בין בלא כתובה כדאמרינן אפי' קדשה וכנסה סתם ל"ל כתו' פשיטא בקדשה ע"ת וכנסה סתם, אף. יהי' אלא קדשה סתם, ועי' בר"ן דס"ל לדוחק שיהא ע"ת ומחיל גרע מסתם, אמנם באומר ע"מ שאני כהן תנאי פשיטא א"ל כתובה, וא"כ אם מחיל התנאי, הדרא למה שהי' וא"ל כתובה, ודברי רש"י בזה נכונים לפרש מנ"מ בין אחולי אחלי, לאין אדם עבב"ז, וס"ל לרש"י דקדשה ע"ת בכל תנאים מיירי דסתמא קאמר קדשה ע"ת ולא אמר רש"י דאיכא נ"מ, אם אחולי אחלי הרי במחילת התנאי יש לה כתובה, אם לא שאין לה כתובה בלא"ה כלל, ומזה לא מיירי רש"י רק דהפסד כתובה תליא בתנאי, והיינו בשאר תנאים, וע"ז אי כתובה, וע"ז אמר אביי דאינו, רק דא"א עבב"ז, ולפ"ז בכל התנאים אם כנס סתם אית לה כתובה, ונ"מ דהא רב סתם אמר, ומ"ש רש"י, ואחולי אחילי ואית לה כתובה היינו מחמת תנאי, ולא דברים, דאף בלי תנאי ולק"מ, אמנם תוס' דהקשו ארש"י היינו דק"ל כנ"ל, דהא רש"י ביבמות פי' להדיא דאחולי אחלי, ואף בחופה אין תנאי:
ונ"ל במה שיש לתרץ קו' ב"י ואחרונים על הטור דהעתיק בסימן ל"ח דברי הרמב"ם דבכל תנאים רשות בידו ולכך קדשה ע"ת וכנסה סתם מקודשת, ובסי' ל"ט העתיק בע"מ שאין לך נדרים ומומין דברי הרא"ש דוקא בעידי קדושין ובעידי יחוד בשעת בעילה, ונ"ל דהרא"ש בתשובה כלל ל"ה כתב אהך דתנאי וביטל לתנאי דמועיל משום דהתם הוא דיכול לסתור המעשה, דמעשה עיקר, רק דילפינן מתנאי ב"ג וב"ר, ולכך אין לך בו אלא מ"ח כו', דצריך להיות תנאי קודם ללאו וכו', כמו בתנאי ב"ג וב"ר ולכך יכול לבטלו ואין לומר שיהא המעשה ע"י תנאי ואתי דיבור ומבטל דיבור, וכו' ע"ש, ולמדנו דוקא היכא דנעשה (צ"ל דמעשה לולא התנאי הי' לו קיום גמור רק השתא מבטלו, וזהו חידוש אבל היכא דהמעשה בעצמו בטל ואין לו קיום איך אפשר לחזור ולמחול כיון דהמעשה נעשה מתחלתה ביטול, ולא הי' לו קיום כלל, ולפ"ז המתנה ע"מ שאינו כהן דלולי התנאי הי' המעשה קיים א"כ הרי הוא כנ"ל ויכול לבטלו, אבל ע"מ שאין עלי' נדרים ומומין דלולא התנאי ג"כ מעשה בטל, דהא אמרינן בגמ' מ"ש כתובות התם דלא בעי גיטין נמי לא בעי, ומשני דמספקא לי', והיינו כמ"ש רש"י והר"ן דאלו אינו מקפיד בנדרים, אבל אי אנו רואין דמקפיד, א"כ קידושי טעות הם בלי תנאי, וא"כ אין כאן חידוש כלל דצריך למילף מתנאי ב"ג וב"ר, והו"ל לאתנויי כפל דמעשה עצמותו בטל, ולפ"ז איך אפשר שביטל אח"כ התנאי כיון דמעשה מעצמה בטל ואיך מצי לתקנו למפרע, וכן הדבר למ"ש הר"ן, דנתחבט ג"כ בתנאי שביטל בעת התנאי שהתנה א"כ קדושין בטילא איך יכול לחזור ולתקנו, ותירץ דהוי מתנה עמ"ש יודע לו שיש כהן, וא"כ בינו לבינה לא הוי קדושין, וב"כ יכול לחזור ע"ש שהאריך, וזה בדבר שאינו בטיל מעצמו רק מחמת תנאי, והו"ל כמתנה עמשב"ת ידוע לי, אבל בדבר שבטל בעצמותו בלי תנאי א"כ אמרינן דלתנאי הא כיון דגלי דעתי' שמקפיד בטל, דהא הוי קידושי טעות, ואיך יכול לחזור ולתקן קידושין למפרע, הא קיי"ל באיילונית קידושי טעות, ואם רוצה הס"ז לחול למפרע הקדושין, וצדקו דברי הטור בתנאי דעלמא ע"מ שאני כהן ושתק לי' זה וכדומה כהרמב"ם דאיך מצי למחול וקידושין חלים למפרע, משא"כ בסימן שאחריו [סי' ל"ט] דמיירי מתנאי עינוי נפש דהוי המעשה בעצמו בטל, והתנאי רק לגילוי דקפיד, ולכך א"א למחול ובטילין הקדושין וצריך קדושין להבא, ודברי הטור נכונים, ולק"מ:
ומעתה דברי רש"י נכונים, דביבמות ודאי דלא יאמרו תנאי הי' לנדרים דקטנה לאו בת נדרים היא דג"כ דיראו דאם אין בה כלל ויאמרו השאר תנאים הי', וזה ודאי דיכול למחול, וא"כ אין תנאי משא"כ כאן דקידשה ע"ת קאי גם על הנזכרים במשנה, ובהא א"י למחול למפרע כנ"ל, ואיך אפ"ל דהוי קידושין משעת כניסה דבמה קידש, וצ"ל דבעל, וא"כ אין נ"מ, וצ"ל החילוק בין כתיבה, כמ"ש רש"י, ולפ"ז קושי' תוס' לרש"י, אמאי קאי, אי על שאר תנאים הלא נ"מ בלא"ה דבשאר תנאים מחל ומשעת כניסה מחל, משא"כ לטעם ע"כ דרש"י קאי לתנאי עינוי נפש ומומין דאז א"י למחול למפרע, וצ"ל הנ"מ לענין כתובה, וע"ז שפיר אף בתנאי באלה ל"ל כתובה קשה ממתניתין דקתני אין לה כתובה, וא"ש:
אך קשה מה שהקשו תוס' לריב"ן דביבמות מפרש [צ"ל בפב"ש] גריס במקום רב שמואל [צ"ל במקום שמואל רב] עדיין קשה לרבה דאמר בטעות אשה אחת כ"ע לא פליגי דילמא ס"ל לרבה דבעלה ב"ז רק למפרע מחיל קידושין כמ"ש מהרש"א הך סברא, לקמן, וקשה לי' קושי' תוס' איך אפשר למחול הקידושין, דאפ"ל בטעות אשה אחת ל"פ דא"א לקדושין לחול למפרע, ותי' התוס' לא ניחא לי' משא"כ ב' נשים ל"ק קושי' התוס' בגירשה דקדושין הראשונים חלים דהי' לאחר גירושין ומכנסה סתם נגלה דקדושין שניים ג"כ לא הי' ע"מ, ולכך ס"ל גט דמתנה בנדרי עינוי נפש ומומין דאא"ל התנאי, משא"כ תנאי בעלמא ודאי דיכול לבטל התנאי, וא"כ באשה אחת לרב צריך הגט ורבה דמוקי בטעות ב' נשים דהוא ודאי על המשנה נמי קאי, ובתנאי כאלה, טעות אשה, והא דפרכינן מקדשה בטעות ול"מ לי' בטעות שאר נדרים לק"מ דאיך קתני סתמא בטעות נדרים שפיר קתני סתמא טעות, דבלי תנאי קדושין טעות כמ"ש תוס' במשנה, וכמש"ל, אבל ביבמות לא מיירי בתנאי נדרים ומומין כמש"ל, רק בשאר נדרים, ובזה כו"ע מודים דמצי למחול התנאי ולק"מ, אף בטעות אשה אחת, וק' על תוס':
וצ"ל דתוס' ס"ל בטעות אשה אחת כעין ב' נשים כמ"ש הרז"ה דיש חילוק היכא דבעל וכנס או בעיל לחוד דאין חילוק כנ"ל דסוף סוף ליכא קדושין חדשים, בין קדושין וכניסה לחופה אינו קינה וקושי' תוס' שפי' דהא בבעל ס"ל רבה כו"ע מודים דיש תנאי, וא"כ. מה קלקול יש שם, דיאמרו גם חופה הי' תנאי רק לאו בבעילה, ובזה כו"ע מודים טעות אשה אחת להרז"ה:
אך לפ"ז אין מקים לקושי' תוס', דהק' אדפריך מהך ברייתא דמודים חכמים בקטנה כו' הא קשה מרב גופי' דאמר קטנה שלא מיאנה וכו' די"ל דשם מיירי שנתארסה ובגדלות נכנסה לחופה ונבעלת בתרתי בגדלות הוי כעין ד' ב' נשים דחופה ובעילה דאיסורא לא קעביד, ורב מודה דלשם קידושין, אבל פ"ש דל"ל החזירה נמי באירוסין ונגדלה אצלו וכנסה ובעלה, דמה בכך כיון דכבר הי' כדקתני קטנה שהשיאה אב, ונתגרשה הא קיי"ל דאין חופה לבעלה כמ"ש תוס' ביומא וא"כ חופה ליתני כיון דרק בעילה היא טעות אשה א' ופ"ש, ועכצ"ל דלא ס"ל לתוס' כהרז"ה רק כרש"י וק"ל, בד"א, דתוס' הקשו עוד דהא אמרינן התם אבל תנאי בחופה והא לרב בקנס מידה, לתוס' דל"ל דלמא בהא פליגי ב"ה, וס"ל דיש תנאי בחופה דמה"ת לבדות פלוגתא חדשה כיון דמודה ב"ה, רק ס"ל מידע ידעי ונ"ל בחופה פליגי ב"ש, אך ע"ז י"ל דליכא פלוגתא חדשה דידוע בגיטין. [חסר באמצע הדרוש, אשר נתקו העלים בידי המועל בקדשי שמים אלה הנזכר בהקדמה הראשונה, חבל על דאבדין:
נשלם העתק חילוק רביעי. בסוגיא דקדשה ע"ת וכנסה סתם: בעזר זרה ארחי ורבעי. שכל ארחותיו תם: