אור ברסלב
גבורת יהונתן חילוק יז

גבורת יהונתן· רבי יהונתן אייבשיץ

חילוק יז

חילוק טז

בסוגיא דדהבא פריכא (ב"מ דף ע' כתובות דף פ"ה. יבמות קט"ז.)

ברא"ש ותוס' כתבו דאי יהיב סימנא בעדים צריך להראות לעדים, וכתבו הסמ"ע והיש"ש דלא על הסימנים לבד קא סמכינן רק אם הסימנים מכוונים מחויב להראות לעדים, אם הכירו בט"ע אבל אם אין הסימנים מכוונים א"צ להראות לעדים, והקשו היש"ש והש"ך הא ביבמות בעובדא דשומשמי היו מחזירין בסימנים בלבד בלי היכר ט"ע כלל, דבשומשמי ל"ש כלל ט"ע, ונ"ל די"ל במה שכתב הרא"ש בכתובות בעובדא דבר חמא כגון שהפקיד אצלו בסימנים ובעדים, וא"כ דהיו עדים על הסימנים, איך נאמר שם והוא דלא רגיל אצלו כו' הא עדים יודעים דהי' הסימן בפקדונו ומה בכך אם רגיל, ובפלפולא חריפתא כתב דדעת תוס' ורמב"ן דעדים לא אמרו רק שהפקיד ולא ידעו הסימן רק המפקיד נתן הסימן מש"ה בעינן שלא יהא רגיל, אמנם דברי הרא"ש מורים דעדים אמרו הסימן א"כ מה צורך דלא יהא רגיל וצ"ל דודאי על הסימן שנותנין העדים לא סמכינן דהשתא בדיני נפשות לא קטלינן אסימן מובהק כדאמרי' בגמ', פלוני דהאי סימנא קטיל פלניא לא קטלינן לי', כ"ש בדיני ממונות דאין הולכין בממון אחר הרוב, רק דיש עוד רגל"ד, דאותו הפקדון שהופקד בעדים הוחזר, ואותו הנמצא אחר הוא ומנא ידע המפקיד שכלי הנמצא יהי' סימני' כך וכך, דמשום האי טעמא בלחוד מחזיר המוציא אבידה למי שנותן סימן דמנא ידע שהסימן כך וכך, ומש"ה בהצטרף כ"ז להדדי סמכינן ומחזירין אמנם כ"ז אם אינו רגיל בבית הנפקד, אבל ברגיל אצלו אין זה ראי' כלל, אבל על הסימן בלחוד הואיל ומכוין הסימן עם סימן הכלי שהופקד בעדים לא סמכינן דשמא אתרמי כנ"ל:

ולפ"ז שיש חילוק בין עובדא דשומשמי לעובדא דתוס' והרא"ש דבשלמא התם שפיר קא סמכינן אסימנים, אף דליכא ט"ע משום דל"ל דאיתרמי דמנא ידע זה דיתרמי, ול"ל דילמא אמת שהפקיד בסימן ולא הותיר ולכך אומר סימן זה בחושבו שעודנו שם, ובאמת [נתכסה] ממנו, וזו הכלי של הנפקד רק דאתרמי כנ"ל ואמירת סימן שלו אין ראי', ואף דיש לנפקד סימן כי לא ידע מהאנוס ראוהו גופא מודה שלא נאנס רק טוען החזרתי, וא"כ שפיר ראי' דאם איתא דהחזיר מנא ידע ליתן סימן, אלא ודאי דהאמת דהוא של נפקד ואף דהמגו דנאנסו שיש לנפקד הוי כמגו במקום עדים או חזקה, אבל במות הנפקד, ואנו אין יודעים יש כאן ספק אולי נאנסו, ואף דלא טענינן ליתמי מ"מ ליכא, סימן מוחלט שהוא של המפקיד דאולי קרהו ואתרמי ואין ראי' מסימן שלו, לכך לא מהדרינן בסי' לחוד דאין זה סימן מוחלט רק רגל"ד, ומשו"ה חייב להראות לעדים שיכירו בט"ע, וא"ש, אך קשה אף דיש לחלק כמ"ש, מ"מ מנ"ל להרא"ש דין זה לכן נ"ל דגי' הפלפולא חריפתא שגורס א"נ כגון שיש עדים ליתא רק סתם כגון שיש עדים וצ"ל דס"ל להרא"ש לדוחק להחזיר בעובדא דחסא בלי עדים וקשה לי' למה דלא אמיד, ותי' הרמב"ן דלא אמיד באמת מותר לסברת הברייתא וזה לא ס"ל להרא"ש כלל, לכך מחלק כנ"ל וכי תנינא לא סמכינן אסימן גרידא, וצריך להראות לעדים, כגון דהוו עדים, או צריך להראות לעדים שיכירו בטביעת עין, ובעובדא דחסא לא הראו לעדים כי לא העידו על ט"ע כלל כמבואר בש"ס ולזה אמר הש"ס דכאן דלא אמיד הוי סימן מוחלט וא"צ להראות עדים, וא"כ דברי הגמ' שפיר ודינו של הרא"ש מוכרח, וקשה לי על הפלפלא חריפ' שהגי' בחנם אי נמי ברא"ש, וא"צ להגי', וכן בטור בעובדא דחסא כ' שא"צ להראות לעדים שיכירו משמע אבל עדים צריך וכ"כ הרמב"ן ויתר הפוסקים כמו שהאריך הש"ך, ולמעט במחלוקת עדיף וצ"ל הא תינח הרא"ש ותוס' דכ' כהרא"ש דבעי הכרה בט"ע לדידי' מאי איכא למימר דל"ל דילפינן מהאי דחסא, דהא תוס' כ' להדיא דהך דחסא הי' בלי עדים ועל לא אמיד וסימנים לחודה, סמכינן להחזיר:

וי"ל לתוס', דהנה התוס' ביבמות ע"כ ס"ל דבסי' ממוצע שאסנו מובהק נמי מהדרינן דהקשו איך אמרינן גבי שומשמי דמדה לא הוי סימן ובב"מ אמרי' דהוי סימן ואי ס"ד דס"ל כהרא"ש דבעי סי' מובהק לק"מ דמה דאמרי' בב"מ דמדה הוי סימן היינו סי' ממוצע כמ"ש הרא"ש גבי משקל דדהבא פריכא ולפ"ז קשה להו לתוס' קושית הרא"ש הא בדהבא פריכא נמי יש בו סימן המשקל דאף אסימן ממוצע נמי סמכינן לכך הכריחו תוס' לחלק מכח הסברא הנ"ל דבכה"ג דלא טעין בהדיא החזרתי, בעי הכרה לעדים בט"ע, ובדהבא פריכא ליכא ט"ע כמש"כ תוס' בכתובות, ומוכח דין זה, אך לפ"ז גם ברא"ש י"ל כן דהא יש להקשות על הטור [חו"מ סי' רצ"ה] דהעתיק סימנים סתם ולא כתב דבעי סימן מובהק כדעת אביו הרא"ש וצ"ל דס"ל מסתמא בעי סימן מובהק ומה"ת לחזור בסי' ממוצע אך הא תוס' ס"ל דמחזירין בסי' ממוצע ולא הו"ל לסתום במקום שיש מחלוקת ויש הוכחה לתוס' דאף בסימן ממוצע מחזירין, דביבמות פרכינן ומי חיישינין שמו פינהו, והתנן מצא בחביות תרומה וכו' ומאי קושיא וכו' ס"ל דהוא סימן מובהק דסימן מובהק הוי מה שאינו בנמצא אף במיעוטא דמיעוטא, אלא ודאי דהוי סימן ממוצע, ובתרומה סמכינן אסימן כזה, אבל להחזיר ולהוציא ממון בעי סימן מובהק ושפיר הוכיחו תוס' דאף בלי סימן מובהק מוציאין מיד הנפקד ושפיר פריך כנ"ל:

אך קשה על הרא"ש דמצריך סימן מובהק, אבל יש ראי' לדברי הרא"ש מחזקת הבתים (דף מ"ו] דקאמר ברמאי דפומבדיתא שפיר קאמר דלא מחוינא ראה וכו' ע"ש, וכתבו תוס' ראה פי' כל דהו, מדלא קתני הכיר היינו בסימנין לכך תני דלקחתי אינו נאמן דל"ל מיגו, אבל החזרתי נאמן, וקשה לרבה דבעי אף באומן עדי פקדון ומסירה א"כ כי איכא סימנים באינוש דעלמא מוציאין אומן וראה, דקתני בברייתא היינו סימנים, א"כ למה קתני דאינו נאמן לוקח אף החזרתי אינו נאמן וגם לרבא דאמר מיתבי רבא לאביי, ופי' רשב"ם דהוי תר דרבה ותיובתא לאביי דבעי באומן ע"פ ומסירה, וא"כ איך אמר רבא שפיר קאמר דלא מחוינא ופי' תוס' דהוכיחו בסי' הא במוכר [צ"ל בהיכר] סימן צריך איש אמיד, ואי דנאמן החזרתי כעובדא דשומשמי וכ"ש באומן, ומזה ראי' דבאינוש דעלמא אין מוציאין רק בסי' מובהק, ומש"ה ראה באומן על סי' ממוצע, אמנם באמת הא בהא תליא דא"א באומן צריך עדי פקדון. כרבה ורבא א"כ מדקתני ראה ולקחתי ש"מ דבהחזרתי נאמן, ומוכח דאין מוציאין רק בסימן מובהק, אבל לדידן דקיי"ל כאביי דלא בעי באומן ע"פ א"כ שפי' נאמן החזרתי בראה סימנים במגו דלהד"ם דהא אין כאן ע"פ משא"כ לוקח, אבל אם יש ע"פ אף בסימן ממוצע מחזיר, וא"כ הא דפריך מחביות של תרומה היינו] למסקנא דקיי"ל כאביי, אבל להס"ד היינו לרבה ורבה [צ"ל ורבא] סימנין היינו סי' מובהק והשתא א"ש ד' הרא"ש שכתב בסימנים היינו סימן [מובהק] היינו כאן בב"מ במילתא דרבה דאמר אבל דבר מסוים לא ורבה ס"ל דבעי סימן מובהק אבל לדינא מודה הרא"ש דסגי בסימן ממוצע כדמוכח מחביות של תרומה וכו' לכך כתב הטור סימן סתם כמסקנא, אך קשה למה הביא בהלכות נחלות דנותנים למעות יתומים, למאן דאית לי' דהבא פריכא ודהבא פריכא איכא רק סימן ממוצע דהיינו [במשקל] כמ"ש הרא"ש ואי יש לחוש דיהיב סימנא ז"א דודאי גם הרא"ש ס"ל כפי' בכתובות דלית בי' ט"ע רק דבגמ' קאמר דוקא דהבא פריכא, אבל דבר המסוים לא, והקשה הרא"ש אי משום סימן לא איריא דגם בדהבא פריכא איכא סימן, וכל ההפרש הוא שבזה איכא ט"ע ובזה ליכא ט"ע וא"כ העיקר חסר דנקיט סימנא [ושביק ט"ע דהוא עיקר] ההבדל שבין דבר מסוים לדהבא פריכא, ולזה תי' הרא"ש דרבה הוא דקאמר הכי ולרבה בעי סימן מובהק א"כ שפיר תני דהבא פריכא דלית בו סימן מובהק ומשו"ה נקט סימנא בעלמא כי באמת לדידך א"צ סימן מובהק וההבדל הוא ט"ע, ובזה יובן דבעובדא דחסא בדהבא פריכא ליכא סימן והק' אולי יכירו [בט"ע] ותי' דט"ע ל"ש, ולכאורה קשה דא"כ דבדה"פ לא שכיח ט"ע דבדבר מסוים ודאי שכיח ט"ע דהא תוס' ס"ל אין מחזירין בסי' לחוד רק צריך להראות לעדים והם יכירו בט"ע, וא"כ מאי דוחקי' דתוס' לומר דהבא פריכא לית בי' סימן רק דליכא ט"ע, ואין חשש עוד, ועוד מאי קושיא דילמא יכירו בט"ע כיון דלית בי' סימן אין מחויב [להראות] לעדים, ואיך יכירו בט"ע כיון שלא ראו וזהו כוונת הרא"ש בדבר מסוים דע"י סימן הוא דמראין לעדים, אבל בלי סימן לא, ולמש"כ ניחא דתוס' הוכיחו שפיר דאין בד"פ סימן מובהק הכי נעלם מעיני תוס' דמשקל הוי סימן כקו' הרא"ש, אלא דסימן פירושו סימן מובהק, וכ"ז מוכיח רבה דנתן טעם בדבר מסוים משום סימן ולא הבדיל בין ט"ע כלל דכוונתו לסימן מובהק וזה ליתא בד"פ, ומשו"ה הקשה לדידן דמחזירין בסימן ממוצע גרידא להכירו בט"ע א"כ איך אמר רב אשי תינח כו' הא אף לדידן [צ"ל אין] [חסר תיבה] בד"פ דנין בו רק סימן ממוצע וא"כ צריך להראות כמו דבר מסוים ואולי יכירו בט"ע לזה תי' ט"ע ל"ש אמנם רבה ס"ל דבעי סימן מובהק בלא"ה א"צ לט"ע כיון [דאית בי'] סי' מובהק ודברי רבה מדוקדקים היטב וגם דברי תוס' ומוכרחין דברי הרא"ש דבעי הכרה דאי בסימן לחוד מחזירין ק' לר"א דאמר תינח וכו' אלא ודאי דלא,. רק בד"פ כנ"ל אך קשה לפ"ז מנ"ל להרא"ש דאם צוה הנפקד שהוא שלו אין מוציאין מיתומים להראות לעדים שיכירו בט"ע דילמא אף בקיים וצווח דהי' מראה לעדים אם יש סימנים ואם יכירו הו"ל עדים וראה ומחזירין בשלמא אי יליף מהך דכתובות שפיר מדקאמר שם שביק ולא פקד, משמע אי פקד מחזירין אף דאיכא סימנים אבל למ"ש דלא יליף כלל מכתובות קשה שפי' מנ"ל לחלק בין פקד ללא פקד כנ"ל ונ"ל דיליף הרא"ש מהא דאמרינן לא אשכח גברא כו' א"ר אשי חזינין גברא דמשפו נכסי' וכו' וקשה כיון דאנו מוכרחין לסמוך אנכסי מה יזיק אם יקח ממנו משכון דבר מסוים דרוב וחזקה איכא שהוא שלו וגם הוא בטוח ואפי' יזדמן שהוא של אחרים הלא יש מקום לגבות משאר נכסי' שהוא משופע, וזה יותר טוב משנסמוך על שיפוי נכסים לבד, כי יש לנו לעשות לטובת יתומים כל מה דאפשר, וצ"ל דלפמ"ש בהגהת מרדכי פ' אי"נ בעוד דהמקבל חי ל"ח דיהיב סימנא ע"י שהמקבל יודה לו ויגבו היתומים על נכסי המקבל נמי אם יבוא הנפקד לתבוע יגבו היתומים מנכסי מקבל, אף שהוא מת הלא נכסיו קיים, וצ"ל דין זה דמיא כמ"ש הרמב"ן בחידושיו בב"ב דף ל"ז להאי לוקח דאמר המוכר זבינתי' מפלוני ולית להמוכ' עידי חזקה ואם הי' ביד המוכר הי' נאמן המוכר שלא הי' שלך מעולם רק שהוא ביד הלוקח יודה שהוא של מערער חייב להחזיר כנ"ל ביד לוקח בעידי ראה, וע"ש ברמב"ן ותוס', וע' בחו"מ סי' קנ"ו, ופסק הש"ע דמ"מ אין המוכר חייב להחזי' דמים ללוקח דיטעון באמת שלי הוא ואתה הפסדת ע"י שהודית שהוא שלי, ואף דיכול הלוקח לומר וכי אשקר באמונתי במה שידוע שהוא שלו מ"מ יכול המוכר לומר האמת אתי, וה"ה כאן אם מת יטענו היתומים אלו הי' בידינו לא הי' המפקיד נאמן כי אבינו צוה שלא להחזיר כי שלו הי' ולא הי' אצלינו ראה כלל אבל מכח זה שהוא בידכם והסימנים הכרתם והוצרכתם להראות והוכר בט"ע והי' ראה ואין זה מחמתינו אתם הפסדתם שהייתם מראים לכך א"צ היתומים לשלם אף פ"א וזה ברור בהגהת מרדכי, ולפ"ז א"ש דמשופו נכסי אין ליטול ממנו חפץ דאולי יתן בו סימן ויהי' מוחזר ולא יוכלו היתומים לגבות מהמקבל ויורשיו כי יאמרו אתם הפסדתם כנ"ל לכן עדיף טפי לסמוך אנכסיו וזה ברור, ולפ"ז ד' הרא"ש מוכרחים דאם פקד אין מוציאין מהיתומים דאי ס"ד אף בעומד וצווח מוציאין א"כ איך יטענו אלו הי' בידו היינו מעכבים, הא מוציאין אפי' פקד, אלא ודאי דאין מוציאין אם פקד ושפיר יטענו היתומים אתם הפסדתם:

אך לפ"ז קשה קו' הש"ך על הרא"ש דהוא מחלק בין פקד ללא פקד וקושי' תוס' קאי נימא לב"ד שהוא שלו, ואף דיהיב סימנא לא יראו:

ובאמת נ"ל דהתוס' ס"ל כרמב"ם בהל' נחלות דעל מעות יתומים אין ממנין אפטרופס רק הב"ד מתעסק בדמי' אותן קרוב לשכר, אבל הטור חולק וס"ל דממנין אפטרופס עיין שם סי' י' ובאס"ז הק' הא יש תקנת השוק ותי' אין כאן מי שישבע כמה הוציא דאולי שכיב אפוטרופס ומירכס שטרא ולפ"ז שהחשש הוא שימות אפוטרופס דבחייו אם יוציא המפקיד מידו חייב לשלם משום תקנת השוק כי ישבע כמה הוציא, ולפ"ז קו' הש"ך לק"מ דמה בכך דפקד לאפטרופס שמא ימות אפט' ואין זכר לו:

אך לפ"ז קשה על המהרש"ל שהקשה על רש"י שפי' נראה דעשיר הוא א"כ למה נקיטנא מיני' משכון כלל ודוחק לומר דבאמת אין דהא קתני בש"ם ונקטינין מיני' משכון ולמ"ש לא קשה מידי דחיישינין שמא ימות אפטרופס ואירכס שטר ובמה יגבו היתומים אבל ביש להם משכון הרי המשכון מורה כמה חייב, אבל באמת עיקר דה"פ דזה ראי' שהוא עשיר, אך י"ל דא"כ איך יהבינין לגברא דמשופי נכסי מה בכך דילמא אירכס שטרא, א"ו כי חיישינן לאיבוד שטרא היינו ביש בידו משכון, אז אינו נזהר בשטרא כי עינו במשכון, משא"כ במלוה על שט"ח לבד לגברא דהוא משופי נכסי ל"ח דירכס דמיזהר זהיר בשטרא ולפ"ז קושי' מהרש"ל על רש"י במקו"ע דלמה יטול המשכון יסמוך אמקבל היותו עשיר והוא לא ירכס שטרא וראיית הרא"ש נסתרה במש"כ דק' לי' מה מפסיד אם נקח דבר מסוים אפי' משכון ז"א דודאי יש הפסד דלא ישגיח כלל על השט"ח וב"כ יבא אחד לגברא ויהיב סימנא ושטרא ליתא למקבל:

וצ"ל תירוץ אחר על קושי' הש"ך הנ"ל דס"ל להרא"ש דאין סומכין על הכרת הסימן לחוד רק מראין אותו לעדים שיכירו בט"ע, ואלו גבי שמשמי אמרי' דמחזירין בסימן לחוד כנ"ל, וי"ל דאמרי' בע"פ וראה לא מהימן לומר לקחתי כיון דלית לי' מגו דלהד"ם, ולא אמרי' דמהימן בלקחתי לחוד כמו דמהימן בליכא (עדים ראה) [צ"ל עידי ראה חזרתי בלי מיגו, והטעם כ' הפוסקים דלא שייך דיקח פקדון חבירו לכך לא מהימן בלי מגו, וג"ז לא שייך [שיקרה( חפץ בחפץ בסי' שוה, לכך בשומשמי דטענו החזרתי ל"ח שיתרמי חפץ בחפץ משא"כ בשל יתומים יש ב' טענות חדא שמא הוא חפץ המופקד, רק לקחו, ואת"ל לא לקחו אולי החזרתי ואתרמי אהדדי וסמוך מיעוטא למיעוטא ואיתרע רובא לכך אין מחזיק אמנם אם יש רגלים לדבר ומראים לעדים שיכירו, וכ"ז אם לא פקד, [אבל] אם פקד אף לעדים אין מראין, ובזה א"ש קושי' הש"ך דאמר המקבל לפני הב"ד שלי הוא וכי נחסום פיו שלא יאמר רק מילת שלי הוא ותו לא וא"כ כשיאמר כן ואח"כ [יבוא] שמעון בע"פ וסימנים ה"ז דומה ממש לעובדא דשומשמי דאין כאן ספק רק שמא יתרמי דהא, מודה דלא לקחו וא"כ מחזירין אף בלי הכרת עדים, אף אם עומד [וצווח] ובאמירתו מיגרע גרע לכך אמרו ליתן מעות יתומים בכה"ג, ולא סמכו על האפטרופס שידבר דוקא שלי הוא ולא יותר, ופשוט הוא:

אך לפ"ז קו' הנ"ל במק"ע בגברא דמשופו נכסי דבר מסיים דיפסיד בשל יתומים, כנ"ל בהגהת מרדכי, דזה אינו דהא כל טעם החזרה הואיל ואמר ירשתי או לקחתי מפ', א"כ כאן בעודנו [נ' דצ"ל בעומד] וצווח מחזירין, ודיבורא של המקבל הוא גורם עיקר החזרה, ופשיטא דמחויב לשלם. וצ"ל תירוץ אחר, דקשה קו' הפוסקים הא יש תקנת השוק, והמעיין [באס"ז] יראה שכל דבריהם דחוקים, ומה שנ"ל הנכון דיל"ה ממ"נ ל"ל ד"פ הלא יש לו נכסים, אלא ודאי דחיישי' דחב לאחרים שיעבד מטלטלין אג"ק, ובבוא בע"ח ההוא עבר האפט' מיד היותו מוקדם, ואפי' מכר הבע"ח גובה וכ"ש שנתן רק למשכון, ונ"ל דודאי במטלטלין אג"ק דילמא אחר שלוה קנאו המקבל ולא נשתעבד כמבואר בחו"מ [סי' ק"ד] אך קשה דילמא כתב לי' דאקני, וצ"ל דאף בדאקני משתעבדי' יתומים מטלטלי' אג"ק וקיי"ל דבמטלטלין שניהם יחלוקו, ואם קדם השני וגבה זכה בה, וא"כ האפטרופס שיש בידו מן היתומים משכון הנ"ל קדם ותפס וגבה, רק הא תינח אם יש להיתומים [נ' דצ"ל להסתפק] אחר הלואת שניהן קנאו, וזה לא יתכן כיון דאין מלוה מעות יתומים אלא על ד"פ וע"כ שהי' לו מקדם הלואה, וא"כ לראשון נשתעבד דלא לשני כמ"ש הסמ"ע סי' קי"א וקי"ב וקי"ג ע"ש, וצ"ל דבגמ' נאמר סתם נקטינן מיני' ולא קאמר שמלוים עליו במשכון א"כ נ"ל דמתחלה ליום סתם ולאחר איזה ימים [נוטלים] לבטחון ד"פ וא"כ שפיר י"ל דילמא הלוה ולאחר הלוואה לקחו א"כ לשניהם משועבד והשני תפס, ולפ"ז לק"מ מתקנת השוק כמבואר בש"ס ופוסקים דכי אמרי' תקנת השוק היכא דמתחלה לוה על המשכון אבל אם מתחלה לוה סתם ואח"כ לקח משכון, ובפרט כאן דמשעבדי לו אג"ק פשיטא דליכא תקנת השוק, דהא ע"ז הלוהו, ולק"מ:

ובזה יובן דברי רש"י דלא כמהרש"ל דהי' קשה לרש"י קושיא דילמא שיעבד לו מטלטלין אג"ק, ולא ניחא לי' דאמרינין במטלטלין וחתמא הי' בידו מזומן קדם כדעת הש"ך סוס"י ר"ן, דאמרי' כאן נמצא כאן הי', ומש"ה ס"ל דאמרי' הואיל ואית לי' ד"פ ודאי משופו נכסי' הוא ואין לחוש:

אך קשה שמא כתובת אשה הי' עליו בכתו' מרובה וא"כ אין ראי' שבידו עושר וכבוד דכ"ז בא לו מנכסי צ"ב של אשתו, או שמא יש לה תוספת כתו' על סך רב כמ"ש כל המפרשים, אמנם ידוע דבכתובה, אין דרך לכתוב אג"ק כמ"ש הרמב"ם בה' אישות ובנוסחאות הכתובה, א"כ אם לוקחין מהם מטלטלין למשכון ודאי אנו בטוחים, דנגד כתובת אשה הרי אנו מוחזקים, ונגד שאר בע"ח ויש חשש מאג"ק ה"ה עשיר ויש לו ד"פ ונכונים דבריו, ולפ"ז צ"ל דהא דמחלקי' בין ד"פ לדבר מסוים אין הטעם שאם יהי' ביד האפטרופס דיוציא בידו כו' די"ל שיאמר בכלי ב"ד שהוא שלו, רק שאנו חוששין דילמא שיעבד אג"ק ויוציא בע"ח ובד"פ אמרי' מסתמא עשיר הוא דל"ל דילמא פקדון הוא דאין דרך להפקיד כן, דילמא ימות נפקד ולא יוכל להוציא מהיתומים שיטענו לא שלך הוא דלית בי' סימן, אבל דבר מסוים י"ל לעולם דלאו עשיר הוא רק פקדון היא בידו דחשבו אותו לאיש ואף אם ימות פתאום ולא יפקד אם הוא פקדון יוציא מיתומים בסימן כמ"ש הרא"ש, ואין ראי' כלל דעשיר הוא, ולפ"ז נכונים דברי הרא"ש דלא מיירי דפקד לאפטרופס דגבי' יש חשש מאג"ק כנ"ל רק לגבי יורשי הנפקד יש לחלק דאין מוציאין מידם יש לחוש שפקדון הוא דע"ז סומך המפקיד ואי' אין מוציאין מידו ל"ש דיפקוד איש ויניח מעותיו על קרן הצבי וה"ז בחזקת עשיר דהכל שלו, ול"ק דיפקיד בב"ד דאין זה חשש כלל לגבי אפטרופס רק אמרינן סתמא דחזינין אי רגיל להפקיד או לא, ונכונים דברי הרא"ש שמחלק גבי יתומים בכל דבריו, ודברי רש"ל על רש"י צ"ע דלפמ"ש א"צ לדוחקו ודברי רש"י נכונים. סליק:

נשלם העתק חילוק שבעה עשר בסוגיא דדהבא פריכא: בעזר נותן לעמו דברות עשר אשרי העם שלו ככה:

תוכן העניינים

גבורת יהונתן

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה