אור ברסלב
גבורת יהונתן חילוק טז

גבורת יהונתן· רבי יהונתן אייבשיץ

חילוק טז

חילוק טו

בסוגיא דתגרי לוד (ב"מ דף ג')

יש להקשות מאי דוחקי' דרש"י ותוס' לפרש דשמחו בשתות עצמה דס"ל לש"ס בפחות משתות הוי מחילה לר"ט, ועיין באס"ז שכ' מה שאנו גורסין דהוי מחילה ור"ט אינו מגי' ישנה, רק סתם שמחו בשתות עצמה וכ"נ להדיא מתוס' למעיין היטב שעל ידו נתעוררו כמה ספיקות רבות בתחלה מאי קסבר ולבסוף מאי קסבר, וגם לחדש פלוגתא חדשה, והעיקר נ"ל דהאי בעי' שני' אזיל להס"ד דאף בפחות משתות לא מהני מחילה, דלא כהילכתא, ולא נ"ל, דהא הביא באס"ז קושיא בשם מהר"י פאלק דילמא לכך שמחו כדי שאם לא ימצאו קונים ימכרו בזול, ואח"כ יבקשו אונאתו, ע"ש, והנה הש"ס פריך למ"ד ביטול מקח לעולם חוזר אמאי חזר ומשנו ביטול מקח ל"ש, ולא הי' להם לחזור אף דעל יתר משתות יש להם הפסד בדברי ר"ט הואיל ומשתות ולמעלה עד שליש יש להם ריוח, והנה טעם דביטול מקח ל"ש דאין דרך לטעות ולאנות יותר משתות וזהו אם הדבר נעשה בכונה, אבל כפי קושית מהרי"פ דכ"ז הוא תחבולה שיקפצו קונים, אף ביתר משתות שכיח, ולפ"ז (קשה) קושית הש"ס לעיל א"א בכ"ש כו' במאי שמחו א"ש, דל"ל דשמחו כקו' מהרי"פ א"כ יקשה למה חזרו הא יש להן ריוח בשתות ולמעלה אף אם ב"מ הוא בכ"ש, דכיון דעושה בתחבולה שכיח הוא וכנ"ל, ומשני הש"ס שמחו בשתות עצמה כו', ע"פ דכ' מהר"י הנ"ל דלא עשו תחבולה זו לרבנן אף בשתות משום דא"א לצמצם, ובפחות הוי מחילה וביתר הוי ב"מ, ולפ"ז שפיר י"ל דלרמאות עשה הלוקח ולהוזיל ביתר משתות כדי שימהר לקנותן זה א"א דהלוקח ירגיש בתחבולתו דמה"ת להוזיל כ"כ דעל מקח בשוה יש קונים הרבה כמ"ש מהר"י והאיך ס"ד להוזיל כ"כ וירגיש בתחבולתו, אבל בשתות שפי' יכולים לראות שהוא דבר שהדעת טועה, אך לשיטת רבנן לא אפשר כמ"ש מהר"י דא"א לצמצם, אבל לר"ט אף ביתר משתות ליכא ביטול מקח שפיר מצמצי בצ"א דלא יהא פחות משתות עכ"פ, ולא השביח אם יהי' פרוטה יותר משתות, דמ"מ לא הוי ב"מ, ול"ש כאן צמצום, כיון דצ"א משתות ולמעלה א"צ צמצום ופשוט, וע"ש בגמרא, שמחו בשתות עצמה דלרבנן אם היו מבקשים תחבולה היו צריכים צמצום ביותר אבל לר"ש לא הי' צריכים לזה, ולכך כשאמר כל היום חזרו דלר"ט לא הרויחו מקודם רק דא"צ לצמצום, ולעומת זה באם יפסידו אם יאנה את חבירו בשתות או יותר, שהי' לו ללוקח פנאי אתך, והפסד מרובה משכר לכך חזרו, וא"ש, וא"צ לכל הדחוקים של התוס':

וצ"ל דבאמת אלו היה אפשר עי"כ דהאי בעיא שני' לא אתיא רק להס"ד דפמ"ש לא הוי מחילה, הוה אמרי כן דזהו בתכלית הדוחק שיהי' הבעיי' סובב והולך על יסוד רעוע, מה דלא קיי"ל כן, אבל בלא"ה אף לפמ"ש עדיין קשה הקושיא, ועוד, וכמ"ש המפרשים באס"ז דל"ל לשינויי לקמן ב"מ ל"ש הול"ל דחוזרת כל היום וחוזרת לעולם, חדא היא כמ"ש הרוצה לחזור חוזר בו ביום, אלא ודאי דהקושיא היא לס"ד דעד שליש לר"ט כמו פמ"ש לרבנן, ומקשה הש"ס אף דנאמר דחזרת יום א' ולעולם חדא היא מ"מ יש להם ריוח משתות עד שליש דלרבנן הלוקח יכול לחזור ולבטל המקח משא"כ לר"ט ואיצטריך לשינויי ב"מ ל"ש דהיי' משתות עד שליש ל"ש, ולכן דבלא"ה צ"ל כן בחרו תוס' בפירושם, אך קשה דגם הך קושיא י"ל דבלא"ה קשה על תוס' ל"ל לדחוק דהמקשן והתרצן יהיו מחולקים אם הך שתות עצמה הוי מחילה, לר"ט כדאי ששמחו בו התגרים או לא דהיא מסברות דחוקות כנראה מדבריו ולמה לא בחרו בפשוט דהא אמרי' לקמן לימא מסייע לי' לר"ט דאמר מוכר לעולם חוזר וכו' ומשני תגרי לוד לא עבידי דטעו, והק' בא"ז למה אמרי אמאי יחזרו בס"ד דגם הם טועים ולא הק' במאי שמחו מתחלה דהא אם הם מאנים עד שליש יפסידו לר"ט ע"ש בדוחק לתרץ ובאמת לק"מ דאי לא הק' במאי שמחו לק"מ, אא"א הוי מחילה, אכן א"א להס"ד דעד שתות ג"כ לא הוי מחילה, ובפחות משליש לר"ט כפחות משתות לרבנן לא הי' ק"מ דכל שמחתן הי' אם יאנו הלקוחות עד שליש שלא יהא סיפק בידם לביטול מקח. ולחזור רק לקבל אונאתו, כי התגרין חפצים בקיום המקח וא"כ מה הפסד יש להן אם הלוקח יאנה אותם שלא יהא סיפק בידם לב"מ רק לקבל אונאתן הלא חפצים ומבקשים בקיום המקח, והש"ס רוצה להקשות לכו"ע, לכן הקשו מאי חזרו והנה זאת היא סוגית הש"ס בכ"מ כשאומרים לימא מסייע לי', ודחי הך תי' לא קאי, רק דאין כאן סיוע די"ל כדדחי, אבל באמת אמרי' כהס"ד אף הכא נמי הכין היא, הנך תגרי לא מטעו הוא רק דחוי', ובאמת י"ל דאף המה בכלל הטעות רק כר"ט דמוכר לעולם חוזר, ולפ"ז הך סוגיא דלעיל כס"ד ס"ל דגם תגרי לוד טועים, רק דס"ל קיי"ל כר"נ לכך קאמר הש"ס בתחלה דהוא בתחלה כס"ד מהך דשמחו דע"כ לר"ט על שליש ולרבנן עד שתות לא הוי מחילה לכך שמחו תגרי לוד, ול"ק שמחה זו מה היא עושה הלא גם לכך יקרה הטעות, די"ל כמש"ל שכל חפצם בקיום המקח ואינם חוששים אם לא יהא סיפק בידם לחזור ממקח, א"א, דעד שתות הוי מחיל' וסברוהו כו' במאי חזרו לכאורה ע"ז עדיפא הי' להם להקשות במאי שמחו דהא אם יקרה להם הטעות יהי' עד שליש מחילה, רק דקושיא זאת, אינה, רק למ"ד ב"מ בכ"ש, אבל למ"ד ב"מ לעולם חוזרים, י"ל שפיר דשמחו דודאי בשביל מחילה עד שליש לא הי' באמת שמחים, כנ"ל דלעומת מה אם הם יטעו יהי' ג"כ מחילה רק דשמחו בשליש עצמו דלרבנן הוי ב"מ, ולעולם חוזר, משא"כ לר"ט דהס"ד דאין לוקח חוזר רק בכ"ש, ול"ק דהא אם יטעו הן, יהי' ג"כ זמן קנין לחזירתם, די"ל כר"נ קיי"ל דמוכר לעולם חוזר ולכך שמחו והש"ס רוצה להקשות אלי' דדה"כ ולכך ק' במאי חזרו דבאיזה צד יקרה להן הפסד במאמר ר"ט דזמן חזרה כל היום, דבשליש עצמו ל"ל הא לרבנן הוו ב"מ ולעולם חוזר דהא השתא קיימינין בהך שיטה דלעולם חוזר דלשיטה אחרת בלא"ה לא יתכן קושי' במאי שמחו, דל"ל דחזרו בשביל שתות דלרבנן רק בכ"ש ולר"ט כל היום, ז"א דמאי דהוי אונאה לרבנן היינו שתות הוי לר"ט מחילה גמורה ומשני משתות ועד שליש לר"ט הוי אונאה ומתחלה היה קושי' הש"ס כללי בין למ"ד חוזר לעולם בין למ"ד בכדי שיראה, אבל אח"כ דמשני משתות עד שליש הוי אונאה לר"ט חזר הש"ס להקשות פרטי מ"מ קשה ותפשוט דלעולם חוזר ובשלמא א"א לעולם חוזר באמת בהא דשתות הוי מחילה לא שמחו דאם הם יטעו בשתות יפסידו דהוי מחילה רק בזה שמחו דאם יאנו אותם יכולין אעפ"כ לחזור לעולם כר"נ אבל א"א בכדי שיראה לתגר א"כ במאי שמחו דל"ל בשתות עצמו דהוי מחילה לר"ט דמאי בכך דאם יהיו מאונים בשתות יפסידו ג"כ, ומשני שמחו בשתות עצמו היינו כתירוץ הש"ס לקמן דתגרי לוד לא עבידי דטעו וא"ש, וכך הי' הסדר בכמה דוכתי דהמקשן תופס כס"ד, והתרצן השיב כמסקנא וא"צ לדחוקים של תוס' וצ"ל הא דתוס' מיאנו בזה משום דהרא"ש פ' הספי' מביא דעת הרמב"ם דאם נתייקרו בשעת תביעה, מ"מ הלוקח תובע אונאתו דברשותו נתייקר, ורבינו יונה חולק עליו הואיל ובידו לחזור לא נתקיים המקח עד שעת התביעה, ואז כבר נתייקר ע"ש, ולכאורה מוכת מתוס' דלא ס"ל כר"י דתוס' כ' דלכך פריך הש"ס במאי שמחו דעדיף לתגרי לוד ביטול מקח מאונאה דבב"מ שניהם חוזרים וי"ל מה איכפת לתגרי לוד בחזרה מצדם, הלא חפצם בקיום המקח, וזהו אמונתם, וצ"ל בנתייקר בין כך, א"כ טוב להם לחזור כדי להרויח, וא"כ קשה ממ"נ אין ללוקח אונאה לדעת רבי"ו, וא"כ מה"ת יבטל המקח וכיון דאין לוקח תובע אונאה כלל אף בב"מ, אין המוכר יכול לחזור כמ"ש התוס' והרא"ש שם להדיא וא"כ עדיין אין הבדל בין ב"מ לאונאה וע"כ צ"ל כהרמב"ם וא"כ לר"ט בנתייקר אמאי ירויח הלוקח היוקרא דמ"מ יתבע אונאתם משא"כ לרבנן ה"ה חוזרים בו, והוי ב"מ ופטור מלשלם אונאתם, כי המקח נתייקר אך ק' לומר דרבי"ו חולק על תוס' והתוס' גופה י"ל מאי חזית דטוב להם בנתייקר הלא רע להם בהוזלה דאם מכרו שוה ה' בו' והוזל ועמד על ד' לר"ט אין הלוקח יכול לחזור בו דנשתנה השער כמבואר בחו"מ סי' רכ"ז משא"כ לרבנן הוי ב"מ ולכו"ע חוזר אף בשינוי שער, לכן צ"ל דלא מיירי תוס' מיוקרא וזולא רק ס"ל אף דלא נתייקר מ"מ טוב לה למכור שיהי' להם ברירה לבטל המקח דאם יהיו רואים שלוקח נותן עיניו בחפץ יאיימו עליו לב"מ, וע"כ ימחול להם דמי אונאתן ולעולם דעת תוס' כרבינו יונה, והנה ק' מאי מספקא לי' להש"ס בפחות משתות אי הוי מחילה נפשוט מדר"י דס"ל א"י לחזור וא"כ בפמ"ש הוי מחילה דאל"כ מקח בטל, ומדר"נ נשמע לרבנן דחולקין עליו היינו ר"י הנשיא דבהא לא מצינו פלוגתא ומתרצים דסוגיא הש"ס הוא לרבה דס"ל מתני' ר"נ וא"כ שפיר קמבעיא לי' ולתירוץ זה צ"ל דפליגי ר"נ ור"י ואי מוכר יכול לחזור או לא, ולפ"ז דמתני' ר"נ אין המוכר יכול לחזור וע' באס"ז, א"כ אי מכר שוה ו' בה' ונתאנה ואח"כ הוזלה מודה רבינו יונה דחייב לוקח לשלם מאונאתו דעיקר הטעם דרב"י הואיל ורצה חוזר לא נתקיים המקח וכאן במוכר דא"י לחזור ופשוט, ולפ"ז אי ס"ד בה"א דגם תגרי עבידי דטעו לכך מקשה הש"ס במאי שמחו דגם להם יקרה הפסד אם יהיו מאונים בשתות, כנ"ל, דהא מ"מ כ' להן לשמוח בדר"ט ולא בשתות עצמה, גם משתות עד שליש אם יאנו הלוקח באמת אין להם נ"מ בין ר"ט לרבנן דאם ימכרו שוה ה' בו' ויתייקר בן כך, א"צ לשלם אונאתן, דקי"ל כרבי"ו, ואף אם נתייקר יותר מו' חדא, מאי איכפת להו, כיון דהלוקח עומד במקחו אין להם הפסד הלא דרך התגרים למכור ואין חוששין לנתייקר, ועוד לא הלוקח לב"מ בכה"ג כנ"ל בתוס' וברא"ש, ולכך אין נ"מ בין ר"ט לרבנן אבל אם יהיו מאונים שימכרו שוה ו' בה' ויוזלו על ה' לר"ט חייב הלוקח לשלם אונאה לכו"ע דהא בהא מודה רבי"ו כמש"ל המשנה כר"ט, ואין המוכר משא"כ לרבנן דהוי ב"מ והפסידו דמי אונאה ושפיר שמחו כשאמר להן כל היום חוזר משום דביטול מקח ל"ש, ואין מקום לקו' הש"ס, ועכצ"ל דגם בס"ד ידעינן דתגרי לוד לא עבידי דטעו וכל מש"ל נסתר:

אך לפ"ז קשה על תוס' דמקשים לעיל דלא הו"ל לתרץ ב"מ ל"ש רק הל"ל דחוזר כל היום וחוזרת לעולם חד היא, וז"א דא"א ב"מ שכיח א"כ ס"ל הש"ס דבס"ד תגרי לוד נמי עבידי דטעו א"כ מה בכך דחוזרת כל היום ולעולם חדא מ"מ הו"ל לשמוח בדברי ר"ט דאם יקרה שימכרו שוה ו' בה' ויוזל על ה' לר"ט הוי אונאה ולרבנן אין להם כלום דהו"ל ב"מ, ומה בכך אי החזרות שוות או לא, לכך הוצרך הש"ס לשינויי ב"מ לא שכיח, וא"כ ליכא למיחש שיהי' מאונים בכה"ג דיותר משתות ל"ש ובשתות אין כאן מחלוקת, אך קשה הא הוכרחנו לעיל דא"א לומר כן דא"כ מאי פריך לעיל מאי שמחו הא י"ל גם טעם זה, אף דל"ש מ"מ כל דהו איכא כמ"ש המפרשים, אך י"ל דיש לחלק בשלמא אי לעולם חוזר או לזמן ארוך שפיר יש לחוש בין כך ישתנה המקח ביוקרא וזולא וכדומה אבל אי שיעור חזרה היא זמן מועט בכדי שיראה כו' ודאי ל"ש דברגע א' ישתנה השער, ופשוט, א"כ לעיל דקיימינן בהך שיטה דלעולם חוזר קשה שפיר למה חזרו, הא יש להם ריוח בזולא דבזמן ארוך שכיח להשתנות השער א"כ ל"ק קושית התוס'. וצ"ל דקשה לתוס' קושית מהרמ"פ [צ"ל מהרי"פ] וצ"ל דס"ל להש"ס בהך עובדא דתגרי לוד שהי' בימי קדמונים בימי ר"ט וחביריו לא יחלוקו תנאי בתראי ר"י וחביריו, וא"כ קושי' הש"ס לר"י דס"ל תגר אין לו אונאה במאי שמחו ול"ל כקושית מה ל דיעשה תחבולה להוזיל המקח, ואח"כ לבקש אונאה הא תגר אין לו אונאה ויפסיד, והוכרח לשנויי שמחו בשתות עצמה, והא דקאמר מסייע לי' לר"ט דאם הם מאונים יכולים לחזור משום דת"ק ס"ל תגר יש לו אונאה, ולא יחלוק על עובדא הנ"ל כמש"ל, ולדידי' קשה למה חזרו, וצ"ל מסייע לי' לר"נ וא"ש, ולפ"ז דכל סוגיא דלעיל הוא ליישב הך עובדא אף לר"י דאין לתגר אונאה, א"כ ל"ל מש"ל דיש נ"מ אם הם יטעו א"ע, דתגר אין לו אונאה:

אך קשה מנ"ל לתי' זה, די"ל על קושית [מהרי"פ] תירוץ אחר כתי' הש"ס דשמחו בשתות עצמה וא"צ לדוחק ש תוס' ורש"י דמקשים לקמן מה בכך דמוכר לעולם חוזר מ"מ אם תגרי לוד יקנו סחורה ביוקר יכולים לחזור כל יום, ותי' הואיל וקונים הרבה ביחד לא עבידי דטעו, ולפ"ז סברת [מהרי"פ] שייך כאן ג"כ דתגרי לוד כשירצו לקנות יעשה המוכר שלהן תחבולה להוזיל אצלן מאד כדי שיקנו מהר כדרך התגרין כשרואין הסחורה בזול, ואח"כ יבקשו מהם אונאה [כמהרי"פ] לו ל"ש תירוץ תוס', וא"כ שפי' מקשה הש"ס במאי שמחו ול"ל [כמהרי"פ] שיכולים לעשות תחבולה הלא גם להם יקרה זה שהמוכר שלהן יעשה ג"כ תחבולה כזו, ושמחה זו מה עושה, אמנם ודאי להוזיל יותר משתות ל"ש כמש"ל דמה"ת להוזיל כ"כ והתחבולה ניכר רק אי הוזל בשתות בכדי שהדעת טועה ולר"ט לא אמרי' א"א לצמצם, כנ"ל אך כ"ז בלוקח דעלמא שאינו בקי בטיב מו"מ להבחין בצמצום שתות ובפחות משתות אבל תגרי לוד בקיאין אמרינן אם רואין שהמוכר נותן בזול שוה ו' בה' יתחכמו המה שלא יהי' פ"פ להמוכר לתבוע האונאה דבקיאין הן למאד, וזה תי' הש"ס שמחו בשתות עצמה דלהן יהי' תחבולה בשתות עצמה כקושי' מהרי"פ, אבל לוקחין שלהן אינן יכולין לעשות כן כי בבקיאתן יוסיפו וא"ש, וא"צ לכל הדוחק של תוס' וצ"ל דתוס' ס"ל דקי' מהרי"פ ליתא, ועיקר כתי' מהר"מ דלמוכר בשוה שכיח קינים, וא"צ לתחבולה ועיין באס"ז:

אך לפ"ז קשה קושי' אס"ז דמ"פ פושט דלעולם חוזר, ואיך אפשר לפשוט הא הך איבעיא גופה אינה מוכרע והיא גופה מספקא לי' א"א בפחות משתות הוי מחילה, וא"כ מוכח דלעולם חייב [צ"ל חוזר] אי י"ל דלא הוי מחילה די"ל בכ"ש כו':

ואפשר ליישב ע"פ מה שמקשים כל המפרשים דילמא באונאה אין כח ביד המלוה לחזור מהמקח לא די שהוסיף לרמאות ולמה יהי' רשות בידו לחזור, וכבר נודע תי' תוס' משום דהוי מקח טעות לכך שניהן חוזרים ולהפוסקים דס"ל דלא הוי מ"ט י"ל תי' אחר דחששו חז"ל לערמת המוכר כמ"ש מהרי"פ שימכו' בזול כדי שיקפצו קונים, ואח"כ יתבעו אונאה רק המניעה היא כמ"ש מהרי"פ דא"א לצמצם בשתות, וכ"ז עכשיו דביתר משתות הוי ב"מ לכך א"א לצמצם, אבל לולא דעשו חז"ל זה רק דלעולם אין ביד המאנה לחזור הי' בידם לצמצם להוסיף ולהוזיל יתר משתות לכך עשו חז"ל להפר עצת ערומים, שיהי' ב"מ, אך כ"ז א"א דפחות משתות הוי מחילה לכך א"א לצמצם, אבל א"א אף בפחות משתות מחזיר אונאה הי' בידם לצמצם בשתות ועדיין לא הועילו חז"ל בתקנתן ועכצ"ל כתי' התוס' דהוי מ"ט, וא"כ לא חל המקח כלל ופשיטא דלעולם חוזר דמה יועילו אם יאמר הואיל ושתק כ"ש כו' מחל, או נתרצה וכי בשתיקתו או בדיבורו יכו לעשות קנין מה שלא היה קנין כלל, והגע עצמך אם קנה דבר כמו מטבע בחליפין, וכדומה וכי יועיל מה שיאמר אח"כ שהי' מרוצה שיקנה אטו באמירה דלית בי' מששא וכ"ש בשתיקתו, ועכצ"ל למ"ד בכדי שירא' כו' לא ס"ל דהוי מק"ט, וא"כ הכל א"ש, ותפשוט כו' דל"ל הא דאמרי' בכדי שיראה הוא להך ס"ד דאף בפמ"ש לא הוי מחילה ז"א דלהך שיטה קשה למה ביתר משתות יהי' יפה כח המאנה לחזור ול"ל כנ"ל כדי להפר עצת ערומים, היינו להך שיטה בפ' משתות הוי מחילה א"כ י"ל כתי' הנ"ל, וקשה א"כ ותפשוט כו' וא"ש, ובזה ניחא מה דדייק באס"ז בפחות משתות לרבנן הוי מחילה ולא קא מספקא לי' לר"ט נמי, ולפי הנ"ל ניחא דודאי סברת חוץ הוא, ואף בפ' משתות לא הוי מחילה דדין פרוטה כדין מאה כמ"ש אפי' בפרוטה אסור לאנות רק ההכרח כיון דהביאנו לכלל ספק הוא דא"כ צ"ל ב"מ לעולם חוזר, כנ"ל, וזה לא מסתבר דמצינו בהדיא דר"י ס"ל בין כך ובין כך בכדי שיראה כו', אבל לר"ט בלא"ה צ"ל דס"ל לעולם חוזר דל"ל בכ"ש, א"כ ע"כ לא ס"ל כתי' דהוי מק"ט, וא"כ קשה למה בב"מ יפה כח המוכר ול"ש כדי להפר עצת כו' הלא עדיין לא הועילו דיש בידו לאנות משתות עד שליש, ול"ש א"א לצמצם, דהא משתות ועד שליש אפשר לצמצם, וע"כ דר"ט ס"ל לעולם חוזר וא"כ מהיכי תיתי נאמר דהוי מחילה לכך לא מספקי' לי' אלא לרבנן, וא"ש, ג"כ מה שהקשה לפי' ר"ת דס"ל דרבא סובר רצה חוזר, א"כ מנ"ל לפשוט מאי דמספקא לן בלי ראי', ולפי הנ"ל ניחא כיון דמסיק רבא בין כך וכו' בכדי שיראה כו' א"כ מוכח להך מ"ד דהוי מחילה כנ"ל, אך לפמש"ל דס"ל לר"ט כתי' מהרי"פ דלא חיישינן לערמה דשכיחי קונים לקנות בשוה א"כ ל"ל הטעם הנ"ל דלכך תקנו חז"ל ב"מ ביתר משתות ונסתר כל הנ"ל א"כ קושי' אס"ז במק"ע:

וצ"ל תירוץ אחר והוא דודאי ס"ל מש"ל דא"א כתי' דלכך שניהם חוזרים בב"מ דהוי מק"ט פשיטא דלעולם חוזר והוא נכון, רק דעיקר הקושיא למה יהא יפה כח המאנה לחזור בב"מ דבאונאה אמרי' כדעת הרמב"ם דבנתייקר מ"מ תובע אונאתו, א"כ חוטא נשכר דפ' משתות ונתייקר צריך לשלם מביתו, ואם יאנה יותר משתות ונתייקר פטור דהוי בטל מקח, אבל אי אמרת כדעת רבינו יונה אין כאן שכר וריוח במעות דבנתייקר לעולם אינו משלם אונאתו, ובלא נתייקר מאי נ"מ אם יש ביטול מקח או לא ול"ש כאן חוטא נשכר, והנה א"א דפ' משתות לא הוי מחילה, ע"כ מוכח דלא כרבי"ו דודאי בפ' משתות מחזיר אונאתו, ע"כ בנתייקר מ"מ חייב לשלם דהא עיקר טעם דרבי"ו הואיל ולוקח יכול לחזור וכאן ג"כ יכול לחזור, והגע בעצמך באונאה פ' משתות ונתייקר חייב לשלם אונאה, ובשתות יפטר, יציבא בארעא וגיורא כו' וא"כ א"ש דאי אמרת פ' משתות ל"ה מחילה ע"כ מוכח כרמב"ם, וא"כ קשה למה יותר משתות יהא בטל מקח וכי יהא חוטא נשכר עכצ"ל כתי' התוס' דהוי ב"מ א"כ מוכח דלעולם חוזר כנ"ל וא"א דס"ל בכ"ש ס"ל דפ' משתות מחזיר אונאה ולק"מ, אך לפ"ז אין מקום לקושי' תוס' מה שמקשים על הא דמשני ב"מ ל"ש מה בכך מ"מ בשתות עצמה הוי מחילה לר"ט, ול"נ דלק"מ דהלא הרגישו כל המפרשים באס"ד מנ"ל לתרץ פלוגתא אחרת ולומר דר"ט ורבנן יהיו מחולקים בשתות עצמה, אמנם נראה דלישנא דמתני' דייק דהא ר"ט ס"ל משתות עד שליש הוי אונאה לא הול"ל שליש במקח רק עד שליש וכו' אלא ודאי דאי הוי אמר כן, ה"א דמודה לחכמים בשתות עצמה לכך אמר שליש במקח ר"ל משתות ולמעלה ולא בשתות עצמה, ובמקום שתות אני אומר שליש, אך י"ל טעם אחר דאי אמר עד שליש הי' ספק אי עד בכלל או לא לכך אמר שליש לברר הספק, אך קשה עדיין דמה ספק יש כאן הא הממע"ה והלוקח מוחזק במקחו ומספיקא לא מפקינן ממונא וכן יש עוד נ"מ אם לעולם חוזר או בכ"ש דזו ג"כ אין לטעות דאף דנאמר עד שליש אם הלוקח בא לחזור אח"ז בכ"ש המוכר מוחזק ואומר דעד בכלל ולא יחזיר לו אונאה אח"ז, אך להרמב"ם יש מקום לטעות אם נתייקר והלוקח תובע אונאתו ואי הוה אמר עד שליש הי' המוכר טוען עד ולא עד בכלל, ויש כאן ב"מ, ואינו חייב לשלם לך אונאה כיון שנתייקר, והמע"ה לכך צ"ל בהדיא שליש וחייב להחזיר לו אונאה וא"כ א"ש דלעיל דקיימי בב"מ בכדי שיראה, א"כ ל"ל דהוי מק"ט כנ"ל, וקשה א"כ חוטא נשכר וצ"ל כרבי"ו דאין לו אונאה בנתייקר וא"כ אין כאן טעות אף אי הוה אמר עד שליש כנ"ל, ועכצ"ל דלכך לא אמר כן דבשתות עצמה פליגי א"כ שפיר שמחו בשתות עצמה אבל לקמן דקיי"ל כמ"ד לעולם חוזר שפיר י"ל דהוי מק"ט וא"כ דינו של הרמב"ם אמת, ואי אמר עד שליש הי' ספק אי עד בכלל או לא, ואין כאן הכרח כלל דבשתות עצמה פליגי ומהיכא תיתי לחדש פלוגתא חדשה, ושפיר משני ב"מ לא שכיח, דלהך שיטה לק"מ משתות עצמה, דאף ר"ט ס"ל שתות עצמה הוי אונאה, ואתי שפיר ודו"ק היטב, סליק:

נשלם העתק חילוק ששה עשר. בסוגיא דתגרי לוד: בעזר מולך על כל מושל ושר במערכות שמים ויסודי ארץ וכל ילוד:

תוכן העניינים

גבורת יהונתן

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה