גבורת יהונתן· רבי יהונתן אייבשיץ
חילוק יד
בסוגיא דבקרא (ב"מ דף מ"ב.)
דהיא אפטרופסא דיתמי כו' כתבו הרא"ש והראב"ד פי' דא"צ להאי דר"י דהכא אלא לפי שהיתומים כ"ז וכו' נמצא שהיתומים שו"ש על השור בשביל מעותיהן שהם באחריות וכו', וקשה למה יהיו היתומים חייבים מדין שו"ש, הא הוי שמירה בבעלים דהא הוי שמור לי ואשמור לך, דהיתומים נעשו שו"ש על השור והספסר נעשה שומר על מעות היתומים, ושמירה בבעלים נודע לכל דפטור, וצ"ל כך דקיי"ל היכא דהכיר בה שאינה שלו לא נעשו המעות פקדון, אלא נעשו כמלוה אצלו לענין שהוא חייב באונסין, וא"כ השתא התם דהכיר בה מיד בשעת המקח שאינו שלו אמרינן כיון שבא לידו בתורת מ"מ גמור נעשה לוה על המעות, ולא שומר מכ"ש הכא דהמעות באו לידו בתורת מקח גמור, אלא דאח"כ נודע שהוא מקח טעות שיהי' לוקח לוה על המעות, ולפ"ז לק"מ על הראב"ד דליכא שמירה בבעלים, דלא נעשה שומר כלל רק לוה, והתוס' דכתבו והיתומים נעשו שו"ש לא בשביל דהספסר חייב לשמור מעות היתומים דהוי פקדון אצלו דהא הספסר נעשה לוה על המעות, וזה ודאי מי שיש בידו דבר מה בפקדון מן לוה שלו לא מיקרי שו"ש שהיתומים נעשו שו"ש משום דאמרינן לקמן בפ' כל האומנין ע"ש שו"ש משלם משום דתפיס לי' אאגרא, ומקשים תוס' הא דתנן המלוה על המשכון שו"ש, ודחיק לאשכוחי טעמא בגמ' לימא בהאי הנאה דתפיס לי' אאגרא ומתרצים דהתם לא מתהני המלוה מידי דאין מרויח במה שלוה לו, דאם לא ניתן לו משכון לא הלוה לו כלל, משא"כ גבי אומן דניחא לי' משום שכר, וא"כ מרויח במה שהכלי בידו והוי שו"ש, וא"כ כאן גבי מקח טעות כיון דבשעת המקח לא ידע מומו ניחא לי' בגופא דעובדא כמו גבי אומן, והוי השתא מק"ט וחייב להחזיר המעות ונעשו היתומים שו"ש על השור משום דתפיס לי' למשכון על המעות וזש"כ הראב"ד דנעשו היתומים שו"ש על השור בשביל מעותיהן שהם באחריות, הספסר חייב בשמירת המעות אלא משום דהוי מלוה אצלו נעשו היתומים שו"ש משום דתפיס השור למשכון:
אך לפ"ז קשה על התוס' בד"ה דמי בשר בזול ור"ת פי' דדין גמור הוא דאם הי' מחזיר לו מיד וכו' ומקשים העולם דאי איכא פסידא דיתמי משמע בגמ' דלא משלם דמי בשר בזול, רק מחזיר ליתומים כל דמי גוביינא, ומ"ש ספסירא מיתמי, וע"ק לרמב"ח דמעיקרא מספקא לי' אי הוי באונס או לא אי דמי לר' יוסי או לא ולבסוף קאמר הילכך משתבע כו', ולפי' ר"ת אין כאן פשר כלל רק כל התשלומין מחייב ואין לזה טעם ואי דחזרו רמב"ח מן הספיקא והי' פשיטא לו דחייב, א"כ קשה איך רמז דחזר ולומר דסתם גמ' קאמר, הילכך ולאפוקי מרמב"ח קשה באמת, למה פשיטא לדידן יותר מלרמב"ח:
ונראה דהנה הרא"ש הקשה למה צריך הספסר להחזיר המעות ליתומים לימא להו לשחיטה מכרתי להן, ותי' באס"ז דסתם יתמי כגברא דזבין לרדיא הוא, לכן צריך הבקרא לשלם ליתמי כל דמי שחיטה דאף אם החזיר מיד לספסר הי' צריך הספסר לשוחטו דלא הי' יכול לחזור על המוכר שלו דיאמר לו לשחיטה מכרתי לך, משא"כ בקרא לגבי יתמי ההפסד דמי רדיא, דאם ידע מומו מיד הי' מחזירו לספסירו, והי' הספסר חייב לשלם ליתומים דמיהן, כי מקח טעות הוא דסתם יתמי גברא דזבין לרדי' ולכן צריך הבקרא לשלם ליתמי כל דמי זביני, ואף אם יטעון הספסר, ויאמר לבקרא אני מכרתי בהדיא לרדיא, ואם הייתי מחזירו בחיים הייתי חוזר על המוכר שלי מצד מק"ט ומפסידנא כל דמי זביני מ"מ אומר הבקרא איני מאמינו, ואף שרוב הלוקחים לרדיא, אין הולכין בממון אחה"ר, והנה הר"ת פסק גבי שומר שמסר לשומר אף במקום דל"ש את מהימנת לי כגון ע"ד אשתו ובניו מ"מ חייב השומר הראשון באחריות, ואם אין להשני כלום צריך הראשון לשלם, וא"כ אם נתחייב שומר השני הרי המפקיד תובע לראשון וכמ"ש תוס' להדיא ולפ"ז מקשה כך למה יחזיר הספסר כל דמי זביני ליתמי, ולחזור אח"כ על בקרא, וא"כ א"צ הבקרא לשלם לו רק דמי בשר בזול, הלא הממע"ה לרדיא זבין לימא לי' ברי לי דלרדיא זבינתא, ואני אחזיק מעות היתומים, ואינו רוצה לשלם ליתומים כי הם חייבים באחריות של הבקרא ונגד היתומים אני, מוחזק, וא"כ יכול לומר ודאי דלרדיא זבינתה לבקרא, משא"כ נגד הבקרא מוחזק הבקרא, וא"י לומר לרדיא זבינתה ויתומים יתבעו מהבקרא, וא"ל מה מועיל מה שהוא מוחזק הא הוי מוחזק בעדים ומפקינין מיני', יש לומר דהא אית לספסר מגו דאיבעי אמר נאנסו מעות ותמו בידו לכן נגד היתומים נאמן לומר לרדיא לקחתי, וא"כ למה יחזיר הספסר המעות ליתמי ויחזור הבקרא לו רק דמי בשר בזול, רק כ"ז אי אמרת דבקרא הוי פושע, וא"כ אפי' הוא ש"ח חייב, והיתומים הן ש"ח של הספסר, ושייך שפיר דינו של ר"ת דחייב הראשון באחריות, וא"כ יכול הספסר לחזור איתמי כר"ת, משא"כ אי אמרת דבקרא לא הוי פושע, רק חייב מדין ש"ש דקיי"ל כר"י ובש"ח שמסר לש"ש ונגנב או נאבד ודאי לא יאמר הר"ת דינו דחייב הראשין באחריות דשני דהא הראשון ש"ח, ומה לו לשלם בענין גנבה ואבידה, ואם הוא טוען, דל אנת ודל שבועתך, ושני הוא בעל דברים דידי, כמש"ש בגמרא, אף הראשון אינו חייב באחריות, א"כ כאן דהרי רק כגנבה אין לו על היתומים תביעה רק על הבקרא ומחויב להחזיר מעות ליתומים והוי הבקרא אח"כ מוחזק ואינו משלם כל דמי זביני דהמוציא מחברו עליו הראי' דלרדיא זבין, ולפ"ז א"ש דכך הוא דברי רמב"ח בשלמא אי הוי בקרא פושע אם כן הדין דחוזר הספסר איתמי מטעם אחריות הספסר מוחזק א"כ צריך לשלם לספסר דמי רדיא דאית לי' מגו נגד היתומים, אך כיון דלא הוי בקרא פושע משום דאמר אנא ביני תורא אוקומתי' ע"ש, וא"כ א"י לחזור רק אבקרא דאין היתומים באחריות כנ"ל וא"כ א"צ לשלם כל דמי זביני רק בשר בזול, וע"ז קאמר הילכך מישתבע איהו דלא הוה ידע כו', כיון דהבקרא מוחזק והממע"ה, וא"צ לשלם רק דמי בשר בזול, ולפ"ז לק"מ על ר"ת:
אמנם כל דברינו אלו הם רק נגד היתומים, יש לו מגו דנאנסו, ולפמ"ש בד' הראב"ד דלא הוי כלל אצל הספסר בתורת פקדון, רק בתורת מלוה, ומאי טענת נאנסו שייך בזה, והדרא קושי' לדוכתה, וצ"ל פי' אחר בדברי ר"ת, דהא יש לדקדק בתוס' ד"ה הכא בספסר וכו' ומספקא לי' אליבא דר"י ולכאורה אין דברי התוס' מובנים כלל, מה להם לחדש ולבדות דין חדש דצריך להיות דוקא לשוכר קנין בגוף הפרה, וא"כ ש"ח מסר לש"ש גם בזה יש לו ספיקא של תוס' ומסתמא הש"ס משמע דאין הפרש בין שוכר לשואל, או ש"ש לשואל, או שומר חנם לשומר שכר ומה הי' חסר להם בפירש"י, וא"ל דהתוס' לא ס"ל כלל דיתמי הוי שו"ח דוקא שמסר לש"ש, הלא בסוף דבריהם כתבו להדיא דאי הוי הבקרא פושע הי' חוזר הספסר איתמי ויתמי אבקרא, ועכצ"ל דגם יתמי [חסר ב' תיבות] מדחייבו בפשיעה, וא"כ מאי מספקא לי' אפי' אין ליתמי בגוף הפרה כמו שוכר מ"מ כיון דבקרא הוי ש"ש בדיתמי ויתמי הוי ש"ח של הספסר הוי ש"ח שמסר לש"ש וקיי"ל כר"י כיצד הלה עושה סחורה בפרתו כו', והתוס' בעצמן כ' להדיא בב"ק דף כ"א ע"ב בד"ה משלם לבעלים ראשונים בנידון כזה, וכן מסתבר דאדרבה דאין לשומר הראשון זכות בגוף הפרה כלל פשיטא דאין עושה בו סחורה וצ"ל דודאי אין הלה עושה סחורה, דקיי"ל כסברת ר"י דס"ל דהמשכיר חוזר על השואל חדא דנעשה שוכר שלוחו של המשכיר ובשעה שמשאיל הפרה שואל נעשה כאלו המשכיר עצמו השאיל, וא"כ הוי המשכיר בע"ד דשואל, וכמ"ש הרא"ש דטעמא דר"י הוא כאלו השאילו בשליחות המשכיר, ועי"ל כיון דאין הלה עושה סחורה בפרתו ש"ח תקינו שיהא המשכיר עומד במקומו של השוכר ובחריקאו, ונ"מ בין ב' הסברות אי אמרת דהשוכר הוי שלוחו של משכיר א"כ גבי ספסר הוי היתמי כשלוחו דספסרא, וא"צ הבקרא לשלם לספסר רק דמי בשר בזול, ולא כל דמי זביני שהוא טוען אינו מאמינו שלרדיא לקחת וכו', אמנם לסברא שניה שעומד במקום השוכר א"כ ה"ה כאן גבי ספסר עומד במקום היתומים וגם לספסר צריך לשלם כל דמי בשר דיאמר הספסר לבקרא מה לי ולך, אני עומד במקום היתומים והם זבינהו ודאי לרדיא דסתם יתמי לרדיא זבין וכנ"ל, וא"כ גם אנו שעומדים במקום יתמי תצטרך לשלם הכל, ומה איכפת לך באיזה אופן שקנית השור הרי אני עומד במקום יתמי, וזהו הספק של תוס' דגבי נדון דמתני' דהשוכר השאיל לאחר ס"ל לר"י לעיל דנרא [צ"ל דודאי] אמרינן דעומד בחריקאי דהשוכר דכ' דכל הטעם של ר"י דא"ל דל אנת ודל שבועתך, והוא נכנס במקום השוכר לגמרי רק התם יש לשוכר קנין בגוף הפרה, א"כ הוי השוכר בע"ד נגד השני באשר שיהי' לו קנין בגוף הפרה ושייך לומר שנכנס המשכיר במקומו, ולא שיהי' כשליח, אמנם בנידון שאין להשומר הראשון קנין בגוף הפרה א"כ הי' ס"ל דכ"ש דהוי רק כשליח דעלמא ואין לראשון זכות על הב' כי הב' גופי' לא הי' לו זכות וזהו ספיקא של תוס', וראי' מלשונם דדייקו או במקום יתמי קאי אי לא רצו בזה, אי לא עומד במקומו, רק יהי' כשליח, אבל לא כ' אי חייב לשלם, אי לא, רק בספק אי תעמוד במקומם, וזהו ברור בתוס', וידוע בפוסקים כל היכא דאיכא ספיקא בדינא יכול המוחזק לומר קים לי, אפי' היכא דתפס בעדים י"ל ק"ל, כהאי סברא, והנה לפי מש"ל דמספקא לן בהנך ב' טעמים אליבא דר"י, א"כ אי אמרת דהוי הבקרא פושע א"כ חוזר הספסר על היתמי כמש"ל כשם ר"ת א"כ הוי ספסר מוחזק ויכול לומר קים לי הך טעמא שאני עומד בחריקאי דיתמי, וא"כ צריך הבקרא לשלם דמי רדיא כמש"ל, משא"כ אי אמרת דהבקרא חייב רק מתורת ש"ש א"כ אין להספסר על היתומים כלום אלא על הבקרא ואין להספסר רק דמי בשר בזול משום דהבקרא מוחזק ויכול לומר ק"ל שהיתומים הם רק שלוחך ואתה לא לקחת רק לשחיטה, ולפ"ז צ"ל דדינא מספקא לי' לרמב"ח דנעשה שלוחו של ראשון לכך אינו משלם רק דמי בשר בזול דלא בא מכח יתומים, קשה ל"ל לרמב"ח לומר אנא בין תורי אוקימתי' ולא הוי רק כגנבה ואבדה אפי' אי הוי פושע נמי א"צ לשלם רק דמי בשר בזול, כיון דלא בא בחריקאי דיתמי כנ"ל אבל אי אמרת דמספקא לרמי בר חמא אי טעמא דר"י משום דעומד בחריקאי או משום שליח שפיר צ"ל דהוי בקרא ש"ש, והוי כגו"א דאי הוה פושע הי' יכול הספסר לתבוע ליתמי כסברת הר"ת ונגד היתמי הוי מוחזק, וי"ל קים לי, דא"כ בא בחריקאי, ועומד במקומכם ותצטרכו לשלם כל דמי זביני, והוא ישלם הכל, אמנם כיון דהוי כגו"א אין לו תביעה כלל איתמי, ונגד הבקרא אינו מוחזק ולכך אינו משל אלא דמי שחיטה, וא"ש דברי התוס', כי הספק אי משלם כל דמי זביני או רק דמי שחיטה וא"ש דמשום ספיקא אינו משלם אלא דבב"ז ואין כאן חזרה כלל, אדרבה היא היא, הואיל ואומר נימא לבקרא זיל שלים יצא לנו הסברא מזה דהוי הבקרא ש"ש, וליתא לדינא דר"ת דחייב הראשון באחריות ונופל הספק אי משלם הכל או רק דמי בשר שחיטה, וכדי שלא להוציא ממון מיד המוחזק אומר דאינו משלם רק בשר בזול ושפיר אמרינן הילכך ולפ"ז כך פי' דברי תוס' דודאי ס"ל לתוס' דהיתומים נקרא שומרים כנראה מסוף דבריהם, רק הסברא הי' כמש"ל ודו"ק:
אך לפ"ז לא מקשה הטור על הרמב"ם מידי דהרמב"ם פרק כ"ז מהל' מכירה דהמוכר שור לחברו שאין לו טוחנת והניחו הלוקח בין הבקר שלו, והניח המאכל לפני כולם ולא נודע לו שאינה אוכלת עד שמת, אם הי' המוכר ספסר ולא ידע במומו ישבע היסת שלא ידע במומו זה ומפטר מפני שעל הלוקח לבדוק ולהחזירו קודם שמת, והקשה הטור דמשמעות הש"ס אינו כן, וא"ל דבגמ' משמע דהלוקח אינו אלא ש"ח ויכול לטעון אנא בין תוראי אוקימתי' דדוקא הבקרא הוי ש"ש ולא הלוקח דהוי ש"ח ותי' הדרישה דס"ל להרמב"ם כשיטת הראב"ד דלעיל דהוי לוקח ש"ש משום דחייב הספסר באחריות המעות כנ"ל ומדהוי שו"ש פשיטא דחייב בגו"א כמו הבקרא וכו' וכ' הדרישה דתימא על הטור דהעלים עינו מדברי הראב"ד והרא"ש הביאו והסכים עמו מדלא תי' כלום דהא מ"מ אף דהבקרא אינו משלם אלא דבב"ז משום דאיבעי לי' לעיוני, והרמב"ם פסק דהספסר יהי' מחזיר ללוקח מעותיו משום דאיבעי לי' לעיוני דצריך לשלם כל דמי זבינא, וי"ל דהרמב"ם ס"ל כשיטת רש"י דהספק הוא אי משום איבעי לי' לעיוני הוי פושע או גו"א ומשלם כל דמי זבינא, או הוי אונס ופטור לגמרי, והא דמשלם דבב"ז הוא משום פשר דהא הבקרא מוחזק, וא"כ הוי הבקרא פטור לגמרי להיותו מוחזק ומשום פשרה משלם דבב"ז ולק"מ להרמב"ם דאיהו ס"ל דיתמי הוו ג"כ ש"ש ואיתא לדינו דר"ת דחייבין היתמי באחריות ונגד היתמי מוחזק הספסר די"ל להרמב"ם דס"ל כר"ת דחייב הראשון באחריות, אבל לגבי יתמי הוי הספסר מוחזק, ושפיר פסק הרמב"ם דהלוקח משלם כיון דהוי הספסר מוחזק ואמר קים לי דהוי כגו"א ולא באונס ומשלם הכל וא"צ לחזור כלום ולא מקשה מידי פטור על הרמב"ם, וצ"ל דהטור זמן זה ס"ל דאף בספיקא דדינא ל"ל קים לי במקום דאין לו מגו דהוי תפיס לאחר שנולד הספק, וא"כ ליכא לתרוצי דברי ר"ת כמש"ל והק"ל, וצריכין אנו לבאר דברי תוס' כך, דהנה יש להקשות על רש"י דכ' כיון דהוי ספק, אי מיקרי אונס אי לא עבדינן פשר וישלם רק דמבב"ז הא איתא בפוסקים היכא דהוי ספק אי אונס או פושע אמרינן מתוך שאיל"מ דהשומר צריך לישבע וד שלא נגנב רק נאנס, וזהו שבועת שומרים ומש"ה א"י לישבע דאפשר הוא בגנבה ואבידה, ואיל"מ, וכ"כ בתה"ד להדיא, והביאו הפוסקים בשמו דצריך לישבע בבירור לפטור, אבל אי מסופק הוי איל"מ, וא"כ קשה למה אינו משלם רק דבב"ז רק י"ל דרמב"ח אזיל לשיטתי' דאמרינן במס' שבועות (ד' ל"ו) דרמב"ח ס"ל דנאמן במגו דנאנסו במגו דהחזרתי לך ומקשה אלא ש"ש דכ' רחמנא היכי משכחת לה ומשני במפקיד בשטר דל"ל החזרתי לך דשטרך בידי כו' וא"כ כאן גבי בקרא דלא הי' ליכא כלל שבועת שומרים, ול"ל שאיל"מ, ולפ"ז י"ל דר"ת ס"ל דהא דמספקא לי' לרמב"ח היינו לשיטתו דל"ל שאיל"מ, וע"ז מסיים סתם גמרא דלדידן משתבע כו' ומשלם דמי בב"ז בלי פשר כלל דאנן לא קיי"ל כרמב"ח ובכל גווני איכא ש"ש, ושייך משאיל"מ שהבקרא אי"ל שלא הי' פושע ומשלם, וא"ל לפ"ז לרמב"ח בס"ד דאיכא פסידא דיתמי אמאי משלם בקרא, הא לדידי' ל"ל שאיל"מ ותירוץ של רש"י דיתמי לאו בני מחילה נינהו, הוא דחיק, דבשביל סברא כזו נוציא ממון מיד המוחזק בדבר שמספקינן בו, וי"ל דהריטב"א כתב ואי דאמרינן דבשביל סברא כזו נוציא ממון מיד המוחזק בדבר שמספקינין בו, וי"ל דהריטב"א כתב ואי דאמרינן דהך בקרא הי' שומר להם כל השוורים שלהם והי' יודע שזה השור בא להם מחדש, ע"ש, ותוכן דבריו שהבקרא הי' לו יותר שוורים מהיתומים, ולפ"ז י"ל כיון דהיתומים תובעים מהבקרא כל השוורים שלהם דרך משל ד' או ה' שוורים והודה על כולן רק ע"ז שמת אומר א"י אם אני חייב לך די"ל דאיבעי לי' לעיוני הוי אונס או דהוי גו"א, וא"כ הי' מובמ"ק וחייב שבועה גם אלי' דרמב"ח ושייך שפיר שאיל"מ דהוי חמשין ידענא וחמשין לא ידענא, משא"כ בקרא לגבי ספסר דלא תבע אלא חדא, ולא שייך מובמ"ק, וליכא כאן שבועה ול"ל משאיל"מ, אך כ"ז א"א כהראב"ד דס"ל בכל דוכתי דפקדון לאו הילך הוא, ושפיר יתכן דהוי נ' ידענא ונ' לא ידענא, אבל אי אמרת כד' הפוסקים דפקדון הוי הילך ופטור משבועה א"כ הדרא קושי' לדוכתה למה חייב הבקרא נגד היתומים יותר מנגד הספסר לרמב"ח וי"ל דהפוסקים והתוס' בשמעתין כתבו דשאלה ושכורה וכל הני ודעת הש"ך בסי' רצ"א ס"ל דאם א"י אם פטור אם לאו הוי כא"י אם החזרתיו לך דמשום שבועה דבא פקדון לידו הוא חייב באחריות, א"כ הכא אי א"י אם פשע או לא הוי א"י אם החזרתי לך, וחייב לשלם וכ"ז בבקרא נגד היתומים דמיד שבא לידו חייב באחריות וכשנולד אח"כ הספק וא"י אם פשע או לא הוי א"י אם החזרתי לך משא"כ בקרא נגד הספסר דאין הבקרא חייב לו כלום אלא משעה שהחזיר המעות ליתמי אם נכנס לתבוע לבקרא כמ"ש הריטב"א ויתר הפוסקים להדיא, אז כבר הי' הספק בעולם כי אז מת כבר השור והספק אם חייב לשלם לספסר אם לאו כי היתומים כבר נסתלקו מידם והוי א"י אם אני חייב, וכללא הוא אם א"י אם נתחייבתי לך פטור ואם א' א"י אם החזרתי חייב לכך נגד הספסר פטור, ונגד היתומים חייב, דהא א"י אם החזרתי חייב, ואתי שפיר דברי הר"ת ולק"מ, ולפ"ז י"ל דהטור ס"ל כר"ת ואעפ"כ לא מקשה מידי על הרמב"ם דהרמב"ם מפרש כפי' רש"י דמספקא לי' לרמב"ח אי הוי פושע וחייב דמי זבינא כולה, או הוי אונס ופטור, ומשום פשרה קאמר הש"ס לשלם דמי בב"ז זהו לרמב"ח משא"כ לדידן דקיי"ל שבועת שומרים א באית לי' מגו דהחזרתי, והטעם דלא קיי"ל כרמב"ח ולא אמרינן מגו דהעזה, א"כ הבקרא צריך לשלם משום משאיל"מ ולכך לא כתב הרמב"ם דמי בב"ז דזה הפשר אינו לדידן רק משלם הכל דמשאיל"מ, ולק"מ על הרמב"ם דס"ל דהך הילכך לא קאמר סתמא דתלמודא רק רמב"ח משום פשר כמש"כ רש"י וכמש"ל, אך נראה דק' להטור ד' תוס' בד"ה נימא כו' משום דהא ודאי אי איתא לספסר והי' משלם ליתמי בודאי שהדין נותן שאפטרופס פושע משלם לספסר פשיעותיו דל"ל מימנעי ולא עבדי דכיון דהוי מק"ט והוי אפטרופס ש"ח על בהמות הספסר ואטו בשביל מימנעי כו' יהא מפסיד הספסר, ול"ד למאי דאמרינן בב"ב דף ל"ט גבי שור יתומים דפטור אף מלשלם לאחרים, דהתם הוא מנגח ונעשית הפשיעה ע"י דבר של יתומים, ולא בא החיוב רק מכח דאפטרופס חייב בפשיעת היתומים, משא"כ כאן דאין ליתומים כלל עסק בזה, רק הוא פושע בשל הספסר ולמה יהא פטור, אמנם כל קושית התוס' הוא להס"ד דהיתומים יתבעו לאפטרופס ואין לאפטרופס לשלם אם דדין הוא דפטור מפשיעה, וג"ז אין קושיא דכיון דאם הי' המוכר בכאן היו תובעים היתומים ממנו, וחזר הספסר על האפטרופס א"כ יכולים היתומים לומר לאפטרופס את משועבד לי' מדר"נ שאמר מוציאין מזה כו' ולא משום דפשעת בשלנו דבדידן שייך מימנעי ולא עבדי, רק אתה מחויב להספסר והספסר לנו, וזאת הקושיא צע"ג, ומקום הניחו כל המפרשים דלא כתבו מזה, וא"צ לכל הדוחק שלהם:
ולתרץ נ"ל כך, דודאי הא דמוציאין מדר"נ ה"מ במלוה, הב', ודאי חייב להמלוה כגון אם הדבר ידוע בבירור שחייב הספסר ליתומים וא"כ יכולים לתבוע הבקרא מדר"נ, משא"כ כאן דילמא יטען ספסר דהמעות נאנסו אצלו לכך גם על הבקרא אין להם תביעה, וא"כ כל מש"ל ליתא, דהפשט בר"ת פשוט כמש"ל, ולק"מ על הטור, אך לפ"ז הקושיא על הראב"ד, הא הוי שמירה בבעלים בשלמא על תוס' דכתבו דהוי אין קושיא הא הוי פשיעה בבעלים דהלא אפליגי בש"ס על זה, וי"ל דרמב"ח ס"ל דפשיעה בבעלים חייב וש"ח דוקא בפשיעה הוא דחייב, אמנם לדעת הראב"ד דהוי יתומים ש"ש, הדרא קושיין לדוכתה הא הוי שמירה בבעלים וצ"ל כיון דגם הספסר קנה השור כך במומו, וא"כ גם גבי הספסר הוי מק"ט וצריך להחזיר השור למוכר שלו, וא"כ מעות של הספסר הם בשמירה אצל המוכר והשור בשמירה אצלו, והשור של מוכר ראשון אצל יתומים בשמירה, דלא נקרא שור של ספסר דהוי מק"ט וא"כ אף דיתומים יש להם הנאה במה שהספסר חייב באחריות מעות שלהן ובהאי הנאה קרוי ש"ש, מ"מ אין כאן שמירה בבעלים דאינם שומרים של ספסר כי אינו שלו ומק"ט הוא רק שומרים של מוכר ראשון ואין כאן שמירה בבעלים כי היתומים שומרים של מוכר ראשון ומוכר אינו שומר של יתומים כלל וכן להיפך הספסר שומר מעות היתומים ואין היתומים שומרים שורו רק שור מוכרו ראשון ולא מיקרי שמירה בבעלים, וא"ש דברי הראב"ד:
אך לפ"ז קשה קושית הדרישה על הטור למה השמיט בכל ספרו הך עובדא דאם אירע כזאת שספסר מכר ליתומים ויתומים מסרו לבקרא דאינו משלם רק דמי בב"ז מה שאין דרכו להעלים עינו ממימרא או עובדא בגמ' מבלי להביאו, והי' מקום ליישבו דבלא"ה י"ל מה שריטב"א והש"ך מקשין על הרמב"ם דכתב אפטרופא שמינהו אבי יתומים פטור מפשיעה, ואף שמכאן מוכח דחייב מדקאמר אנא לבקרא מסרתי' משמע אבל אי פשע אפטרופס חייב, הא במסקנא לא קאי, דמוקים במסקנא דאית לספסירא, וא"כ כל הדין של אפטרופס הוי הספסר א"כ שפיר י"ל דחייב אפטרופס בפשיעה דכנגד הספסר ל"ל מימנעי ולא עבדי כמש"ל והקשו עליו הנ"ל וגם הרשב"א בחידושיו לגיטין דהאי ראי' ברורה וגדולה מד' הש"ס בפ' המפקיד דחייב בפשי' דאע"ג דלא קיי"ל הך דינא מ"מ היינו מטעם אחר ולא מהאי טעמא כמש"ל, ועוד הקשה הש"ך על הרמב"ן [צ"ל הרמב"ם] אמאי לא מוקי לקושטא דמילתא להאי דהמפקיד במינוהו ב"ד ע"ש, ונ"ל דהקשו הפוסקים מאי קאמר הש"ס הילכך משתבע וכו' הא נשבע ונוטל לא אמרינן, ורבים רוצים לתרץ דמסתמא הספסר לא ידע במומו של השור ומדינא חייב הבקרא לשלם והשבועה אינה אלא להפיס דעתו של הבקרא, אבל על הרא"ש שכתב שקרוב לודאי שידע הספסר דמסתמא בקי הוא במומין של בהמה וגם מעיין בהו וקשה הא הוי נשבע ונוטל, וצ"ל דס"ל כהראב"ד דגם יתמי הוו ש"ש, והוי ש"ש שמסר לש"ש וא"כ לשיטת ר"ת והרא"ש הראשון חייב באחריות השני, והיתומים בע"ד של הספסר, והוא בידו מעות של יתומים, א"כ נאמן דלא ידע במגו דהחזרתי והיתומים בע"ד דידי' ונאמן במגו דהחזרתי, רק ע"ז י"ל רא הוי מגו דהעזה דהרי מעיז נגד האפטרופס לומר דנתן לו מה שחברו יודע ומכיר בשקרו משא"כ אם טוען שלא ידע במומין דאין חברו מכיר בשקרו ומגו דהעזה ל"א כמבואר בחו"מ סי' פ"ב, וקיי"ל דרמי ב"ח לשיטתו אזיל דס"ל התם במס' שבועות גבי שבועת שומרים דאמרינן מגו דהחזרתי וס"ל דאמרינן מגו דהעזה כמ"ש הר"ן והרא"ש, ולפ"ז שפיר נשבע ונוטל, אך כ"ז לרמב"ח, משא"כ לדידן דלא קיי"ל כרמב"ח ול"א מגו דהחזרתי ומגו דהעזה, א"כ הבקרא פטור מן הכל, דלא אמרינן נשבע ונוטל וטוען הבקרא אינו מאמינך שלא ידעת כלום ממום השור ושפיר השמיטו הטור הך עובדא דבקרא:
ולפ"ז לא מקשו מידי על הרמב"ן [צ"ל הרמב"ם] דהא לשיטת ר"ת למה ישלם הבקרא דמי בב"ז וכל דמי רדיא משום דא"ל לספסר את לשחיטה זבנתי', ולא לרדיא, ואיני מאמינך דלקחת לרדיא אך קשה יהא נאמן במגו דהחזרתי דלרמב"ח אמרינן מגו דהעזה כנ"ל וגם היתומים הם בע"ד של ספסר, כמש"ל כיון דהם שומרי שכר:
וצ"ל תי' אחר דקיי"ל דאפטרופס נעשה עד של יתומים וא"כ אם יהא נאמן במגו דהחזרתי ליתומים דהיינו לאפטרופס והאפטרופס מכחישו לומר לא קבלתי ממך כלום, א"כ הוי מגו להכחיש את העד, אך קשה הא אפטרופס הוי נוגע בעדות כיון דקיבל המעות ולא החזירם ליתומים, וי"ל דמה לו לשקר הלא יכול לומר נתתי לכיס דית והוצאתי בשבילם, והכי איתא בקדושין דף מ"ג ע"ב גבי הן הן שלוחיו הן הן עדיו, ע"ש, רק אי אמרת דהאפטרופס צריך לישבע נגד היתומים וא"כ הוי עד המשתבע ולא הוו עד כמבואר בקדושין דף י"ט וא"כ שפיר יש לו מגו דהחזרתי, והדרא קושיין לדוכתה למה ישלם הבקרא לספסרא כל דמי זבינא, הא יש לו מגו דהחזרתי, ועכצ"ל דמיירי כאן במינוהו אבי יתומים, וא"כ א"צ אפטרופס לישבע נגד היתומים ועד כשר הוא, והוי מגו להכחיש את העד לכך א"צ לשלם לספסר רק דמי בשר בזול דמצי אמר לי' לשחיט' לקחת אייתי לי ראי' דלרדיא לקחת ואשלם לך הכל, וא"כ לק"מ על הרמב"ם למה לא אמר במינוהו בית דין כנ"ל, דהרי ע"כ מיירי במינוהו אבי יתומים, דאז א"צ האפטרופס לישבע, והוי עד כשר כנ"ל, אמנם כ"ז הוכחנו להבין לפי המסקנא למה משלם רק דמי בב"ז, אבל לפי הס"ד הי' אפ"ל במינוהו ב"ד, וא"כ זהו כונת הרמב"ם, לא קאי, הרצון, דלמסקנא אצ"ל דמיירי במינהו אבי יתומים, דבלא"ה לא קשה מידי דלא קאי הפשט דמשלם ליתומים רק לספסר ודו"ק, אמנם כ"ז בלא דברינו שכתבנו מקודם והי' מתורץ קושית הדרישה על הטור וגם הרמב"ן הי' עולה נכון, אבל לפי מש"ל דהספסר יכול לומר נאנסו המעות בידי, הדרא קושיין לדוכתה, אף דלית לי' מגו דהחזרתי, נמי הא אית לי' מגו דנאנסו ומגו דהעזה לא הוי וצ"ל דס"ל להטור דנאנסו הוי מגו דלא שכיח ולא אמרינן, כמבואר בחו"מ סי' פ"ב ע"ש, ודו"ק היטב:
נשלם העתק חילוק ארבעה עשר. בסוגיא דבקרא: בעזר מלמדנו דרך חיים תוכחת מוסר לפניו לעבוד בפחד ומורא: