גבורת יהונתן· רבי יהונתן אייבשיץ
חילוק יב
בסוגיא דשומר שמסר לשומר (ב"מ דף ל"ו. ב"ק דף י"א. ודף נ"ו)
בתוס' בד"ה דאם כן וכו' יש לדקדק, דהש"ס מקשה טעמא דקטנים הא גדולים פטורים דאל"כ הו"ל למימר רבותא טפי גדולים חייבים, וכ"ש קטנים, ולפי זה אף לתי' הש"ס כל המפקיד ע"ד אשתו ובניו כו' אכתי קשה לישמעונין היכא דאיל"מ, וא"כ כ"ש דקטנים דתמיד הן משאיל"מ דלאו בני שבועה נינהו, וא"כ אין תירוצם מועיל כלום, ואם נאמר כדעת הסמ"ע בחו"מ סי' ע"ב דהמפקיד ע"ד אשתו ובניו ואם פרעו הם אין האב חייב לשלם, אף לשיטת ר"ת דעל תנאי זה קיבל הפקדון, א"כ ניחא דאף בגדולים דא"י לישבע מ"מ הוא מפקיד, ואם פשעו מה איכפת לי' בבניו, משא"כ בקטנים דחיובא עלי' בידי' רמיא, א"כ אין מקום לקו' תוס' דהא לרב ל"ק הא אחרים חייבים לשלם דפשיטא דאחרים גדולים דומיא דקטנים דא"י לשלם דהנפקד חייב לשלם כדעת הסמ"ע דבזה לכו"ע השומר הראשון חייב לשלם, ואין מקום לקושית תוס' בודאי תוס' ס"ל כשיטת ר"ת דשומר ראשון חייב תמיד באחריות, וע"כ המשנה איירי שנאבד באונס בעדים, או שהמפקיד יודע מזה, ומ"מ בקטנים חייב דהוי כתחלתו בפשיעה וסופו באונס, ומיירי באונס הבא ע"י פשיעה כמ"ש מהרש"א על שומר שמסר לשומר בד"ה אין רצוני שיהא פקדוני וכו' ע"ש, אבל בגדולים כיון דברשות מפקיד דכל המפקיד כו', ואי דא"י לישבע הא יש עדים על אונס לכך פטור, ולמ"ד תחלתו בפשיעה, וסופו באונס פטור לק"מ דמוקי כר"מ המעביר ע"ד ב"ב נקרא גזלן כדמוקי ר"י מתני' לקמן דף נ' דס"ל כדעת אין לפרש בתוס' [בד"ה אין כו'] וא"כ הגמ' א"ש, וגם קושי' תוס' לרב דבהא לרב אף בגדולים אחרים פטור, אך קשה למה הקשו לרב ולא לרבא ואליבא דהילכתא דפסק לכך ששל"ש חייב משום דלא מהימן לי' בשבועה הא איירי דאיכא עדים, שנאנסה, ופטור לרבא כמ"ש רש"י בד"ה אכתי כו' וכי יפלגו נהרדעי אהילכתא דרב"ה:
ונ"ל ליישב דבלא"ה י"ל בדברי הרי"ף, והעתיקו הרא"ש בשמעתין דכ' אע"ג דאמרינן בגיטין אין השואל רשאי להשאיל וכו' ה"מ לכתחלה אבל דיעבד לא מיקרי פשיעה, דהא גבי שוכר פרה מחבי' ומתה כדרכה אינו חייב השוכר לשלם, אף דהשאיל לא' וכו', ודברים אלו מחוסרי הבנה דהא ע"כ הא דרצה הרי"ף להוכיח דלא מקרי פשיעה מהך מתני' ולא מגופא דמילתא דרבה, משום דלא מהימן לי' בשבועה ולא אמר משום דהוי פשיעה, וגם ממ"נ אי הוי פושע, הא אנן קיי"ל כרבא תחלתו בפשיעה וסופו באונס, היינו אונס ע"י פשיעה, וע"כ דחדא מתורצת בחברתה, דס"ד דהרי"ף דהוי פושע ונ"מ לאונס הבא מחמת פשיעה א"כ לא מוכח מרבא מידי דרבא הוכרח לומר דלא מהימון בשבועה לאונס כה"ג דלא בעי מחמת פשיעה אבל באונס הבא מח' פשיעה אפשר דרבא מודה דחייב, אף דל"ש לא מהימנת לי' כו', לפ"ז מאי מביא הרי"ף ראי' ממתני' דהא מתני' איירי דמתה כדרכה (מש"ה להומל"ה [צ"ל מ"ה מל"ה ומל"ה] כקושי' הגמ', וא"כ אף דהוי פושע מ"מ פטור, דאין האונס כ"א מחמת פשיעה וצ"ע:
וליישב י"ל דודאי הא לא ס"ל להרי"ף דלכך אמר רבא את מהימנת לי' כו' היינו דאונס לא בא מח' פשיעה דהא רבא סתמא קאמר רק במקום אחר יש לחלק, והיינו היכא דאין מעלי' לשמירתי' כגון שש"מ [צ"ל ש"ש שמסר] לש"ח, או לש"ש בהא הוי ודאי פושע, דאין רצוני כו' ומה לך לשנות, אבל היכא דמעלי לשמירתו כגון ש"ח שמסר לש"ש זה ל"מ פשיעה דטובה עבד לי' שירוויח בגני' ואבי', ומה העברת רצון שייך כאן דהא מכוין להרבות בשמירתו, והא דאמרו בגיטין אין הנפקד וכו' דשם הכל בפוחת השמירה איירי, לכך יכול לטעון אין רצוני כו' והוי פושע, אבל רבא קאמר אפי' ש"ח לש"ש דהרבה בשמירתו אין כאן העברת רצון דיהי' בכלל פושע לכך קאמר רבא הטעם את מהימנת לי כו', ול"ק א"כ ברישא דקאמר ל"מ ש"ש לש"ח דגרועי גרעי' לשמי' הול"ל ל"מ ש"ש שמסר לש"ש, הא ל"ק, דכונתו בש"ש שמסר לש"ח דגריעי גרעי' כו' וכמ"ש לקמן וזה ל"ש בש"ש שמסר לש"ש דודאי רגיל אצלו ל"ש אין רצוני כו' ופטור, וא"כ לק"מ מרבא על הך דגיטין, ולזה בא הרי"ף לבטל סברא זו דאף בכה"ג נמי לא מקרי פושע דהא במשנה דהשוכר פרה וכו', ות"ק אין השואל משלם לבעלים ראשונים, וא"כ מ"ש ש"ש שמסר לש"ש או לשואל דאין מרויחין הבעלים בשמירתן דבר, וא"כ אף לרבא לא יקשה הא הוי פושע דאין רצוני וכו', ואיך אמרינן ישבע השוכר שמתה כדרכה ול"ל דאונס בא ע"י פשיעה דמה"מ מל"ה וכו', הא רבא לדידי' ל"ק כו' משמע אף בלי תי', דמש"ה לק"מ, לשיטת תוס':
ואולם לפי הנ"ל בלא הך תירוצא אף לדידי' יקשה כמו לאביי, וע"כ מוכח דליתא להך דאפי' לא עלה לשמירתו מ"מ ל"מ פושע, וד' הרי"ף נכונים, אך זהו אי אמרת דכונתו לעלויי' לשמירתו דהמפקיד מרויח בשמירתו יותר כגון ש"ש שמסר לשואל דמרויח לענין אונס א"כ תליא במחלוקת ת"ק ור"י, אבל לפי' התוס' בב"ק דף י"א ע"ב בד"ה דעלויי' הוא שמסר נפשו טפי לשמרו, ע"ש, א"כ אף לת"ק י"ל עלוי' וכו' כש"ש שמסר לשואל דמ"מ משמרו ביותר, ולפ"ז אין מקום להוכחת הרי"ף במשנה ליכא פשיעה לרבא לק"מ, א"כ י"ל לרבא באמת היכא דלא עלוי' לשמירתו, הוי פושע כס"ד דהרי"ף, והא דמקשה תוס' מהך דגיטין הוא לרב כמ"ש תוס' בהדיא, או דס"ל אפי' גרעי' לשמירתו, ל"מ פשיעה, וא"כ ל"ק מה שהקשינו לעיל לרבא הול"ל קטנים סתמא גדולים אפי' אחרים פטורים, כיון דיש עדים על אונס וסופו ברצון וכה"ג דאונס בא ע"י פשיעה כנ"ל דבכה"ג מיירי המשנה חייב, ולק"מ, לכך מקשו תוס' לרב, דהא לא ס"ל לעולם דהוי פושע, אך לפ"ז קשה מאי צריך לכנוס בדחוקים בד"ה אין רצוני שיהי' כו' למ"ד תחב"פ וסופו באונס פטור בין אם בא האונס מיד או אח"כ, וזהו בתכלית הדוחק במסקנא והמחברים לא הביאו תי' כלל כנראה באס"ז, ובאמת צ"ע אם בריא אולם בשעה שבא ברשות חברו האיך שייך לומר שמיד התחיל החולשה לא היו צריכין לך (דהרמ"ק) [צ"ל הרמב"ן] כתב באס"ז על סברת אין לפרש כו' דקיי"ל דהמעביר ע"ד ב"ב נקרא גזלן ה"מ במשנה ברשותו, אבל במפקיד ברשות אחר לא ע"ש, וי"ל דכי אמרינן סברת הרמב"ן א"א דברשות אחר יש חשש היזק, אם כן שפיר דבכה"ג חכמי' נמי מודים כמ"ש הרמב"ן, אבל אי אמרת דאין כלל הבדל בין רשות לרשות דמל"ה מל"ה כו' א"כ כמו העובר ע"ד ב"ב לא נקרא גזלן לחכמי' ה"ה בנתנו לרשות אחר, דהא אין חשש היזק ברשות אחר א"כ שפיר קאמר הש"ס בשלמא לדידי' דס"ל אוירא דאגמא כו', י"ל ג"כ אוירא דביתא דחברי' כמ"ש התוס' ושפי' י"ל סברת הרמב"ן כנ"ל, וא"כ קשה אמאי ס"ד דמתה כדרכה יהי' חייב הא ל"מ גזלן ולא הוי אונס מחמת פשיעה ולכ"ע פטור ולק"מ, וא"צ לדחוקי' של תוס' כמש"ל:
ויש ליישב דידוע קושית פלפולא חריפתא על הרא"ש בפ"ק דב"מ דכתב ויש שמקשים הבל ששל"ש חייב משום דלא מהימן לי' בשבועה, אמאי הא היי שומר שני עד המסייע ופוטרו משבועה, וע"ש מה שתירצו על הרא"ש, והקשה הפח"ר איך הוי עד המסייע הא נוגע בעדות, דהוא אומר נאנסה כדי לפוטרו מתשלומין וע"ש שדחק, ועיקר תי' כי בלא"ה תי' הרא"ש שפי', ואם כפי דבריו הדחוקים בכל זאת לא הועיל לתקן דברי הרמב"ן במלחמות דריש מציעא דהוכיח מהאי ראי' דאין עד המסייע פוטר משד"א, א"כ תיקשי דהוי נוגע בעדות, פה קדוש יאמר דבר זה, ונ"ל דבלא"ה י"ל בתוס' בב"מ דף צ"ג ע"ב בד"ה אי הכי דכתבו אין להוכיח מהך דא"ר ששל"ש פטור דלא מיקרי פשיעה בגנבה ואבידה דפטור אפי' או מיירי לש"ח ופטור מח' פשיעה פטור לרב דל"ח תב"פ וסוב"א הואיל והוא בן דעת, וזה תמוה מנ"ל לתי' זה דהיכא דגרע לשמירתו כזה עד שהרשאו לפקדון בפשיעה שלא יהא פושע, דזה לא מצינו בגמ', ונ"ל דיש לתוס' קצת הוכחה מדתנן טעמא דקטנים הא גדולים פטור, ש"מ כרב וכו' וקשה ולרב מי ניחא דליתני גדולים לפטרן מפשיעה דחייב דהוי פשיעה גמורה, וכ"ש לקטנים הוי כפטרן בפירוש בפשיעה, דלאו בני דעה נינהו, עכצ"ל לרב אפי' מסרן לבן דעת אפי' פטרן מפשי' פטור כמ"ש תוס' וא"כ בגדולים לעולם פטור, ואתי שפי', וא"כ מוכרחים כמעט דברי התוס', אך לפ"ז קשה מאי תירץ הש"ס כל המפקיד וכו' הא אינו מיושב עדיין דליתני מסרן לבניו הגדולים פטרן מפשי' דחייב, דע"ד לא נאמר כל המפקיד כו' כמו שנראה קצת מהריטב"א בענין זה על הגמ', ע"ש, א"כ מ"ש תוס', לרב, דק' הך דיקא נמי, די"ל דהמקשן הוכיח מכח קושי' רב דאפילו פוטרה משבועה פטור, אבל התי' כל המפקיד כו' גם לרב לאו סברא היא דלא נקרא פושע דפוטרו משבועה דפשיעה, לכך כ' תוס' בלשון ונימא א"כ דוקא בניו הגדולים לפטר, אבל אחרים אפי' גדולים חייב דפטרן מפשיעה כנ"ל וצ"ל דזה הסברא אינה דנימא כל המפקיד וכו' אף דפטרן משבועה, רק א"א תב"פ וסב"א, והיינו דהאונס בא מח' פשיעה, כגון שפשע ומסרה לחברו ברשותו ובאו עליו לסטים, הוי אונס מח' פשיעה דאלו הי' בביתו לא נטלו הלסטים, וכ"ז אם פשע בגוף המסירה, דלא הו"ל למסור, אבל בהרשוהו למסור לחברו רק דפשע (במה דפשע) [במה דפטרו] מפשיעה ונטלו הלסטים ברשות חברו א"כ המסירה גרמה האונס, ובגוף המסירה הא הרשוהו, א"כ א"ש תי' הש"ס דהמשנה איירי דנאנסה כמש"ל דאיכא עדים על האונס רק משו"ה קטנים חייבים דתב"פ וס"ב חייב דמיירי באונס הבא מח' פשיעה, אבל בגדולים פטור דאין כאן פשיעה, ובזה דפטרן מפשיעה אין זה קרוי אונס מחמת פשיעה רק מחמת מסירה, וע"ז משני הש"ס כל המפקיד וכו', וגם קושית תוס' אתי שפיר דלרבא ליתני קטנים סתמא דאחרים גדולים פטורים כיון דמותר למסרן, אף דפשע בזה דפטרן מפשיעה מ"מ אין האונס בא מח"פ כנ"ל, ולפ"ז גם דברי הרא"ש והרמב"ן א"ש דק' לרבא ליתני קטנים סתמא הא גדולים דומיא דקטנים היינו אם פטורים מפשיעה פטורים, דהא לרבא לא מיקרי פשיעה במסירה כנ"ל ול"ל ממ"נ קמחייב מטעם את לא מהימנת לי כו' וא"כ אין נ"מ להן אף אם יאמרו בפשיעה מתה מ"מ פטורין א"כ אין כאן נוגע, וקשה שפיר דהוי עד המסייע ופוטר וכ"ק נהרדעי אליבא דרבא קאי, לפ"ז הו"ל לתוס' להוכיח כן בקצרה דהך סברא דאין לו, קאי, דל"ל דהוי גזלן דעבר על ב"ב וחייב באונס אף שלא מ"פ, א"כ עדיין מאי מהני כל המפקיד כו' הא עבר על דעת ב"ב במה שפטרן מפשיעה, ואי דנאנס אח"כ ואין האונס בא מחמת פשיעה, הא להך סברא נמי מקרי גזלן אף שלא בא מח"פ וחייב דקי"ל דע"כ בהאי קפידא הוי גזלן במה שמסרן לרשות אחר בלתי רצון כמ"ש הרמב"ן דע"ז יש קפידא, אבל מפקיד לבניו מותר דכל המפקיר כו' רק הוי העברת רצון במה שפטרן מפשיעה וזה לא נקרא גזלן דלא קיי"ל כר"מ, אך כ"ז אי אמרת סתמא בלי טעם דאז המפקיד מפקיד לבל יתן לאחר, אבל א"א דתליא בפלוגתא אי הבלא דאגמא כו' אלא ודאי מ"ה כו', א"כ הקפידא מחמת שינוי אויר דבבית חברו, ובזה יש ודאי יותר קפידא דיפטור לשומר מפשיעה ממה שיקפיד בשינוי אויר שהוא חשש רחוק כמ"ש כל המפרשים, א"כ א"ש די"ל דנימא הך סברא, וא"ל אי מקרי גזלן תליא בפלוגתא דאביי ורבא אי הבלא דאגמא כו' א"כ כ"ש לאביי דהוי גזלן דפוטר לחברו מפשיעה, ולא יתכן לאביי הך תי' כל המפקיד כו' דהא הוי גזלן וחייב בכל האונסין, וא"ש, ולפ"ז אין מקום למש"ל בדברי הרי"ף דס"ד דששל"ש בלי עילויי הוי פושע, ובעילויי' לא הוי פושע, עדיין קשה בממ"נ דהאונס צ"ל שיבוא מח"פ, וכאן ל"ש זה דהא הרשהו למסור לאחר רק דפשע, שהי' לו להוסיף בשמירה דהול"ל אתן לך שכרך, ובש"ש הול"ל שאולה, ולפ"ז לא בא האונס רק מחמת גוף השמירה וע"ז הרשה ב"ב וא"מ להרי"ף מק' ממ"נ:
ועכצ"ל תי' אחר על קשיא א' דבלא"ה יש להבין במ"ש תוס' לעיל לכך חייב לר"י דאונס בא מח"פ דשינוי אויר קודם, וא"כ קאמר הש"ס טעמא דקטנים, הא גדולים פטור הא מיירי במסרן לקטנים בביתו, ומ"מ חייב הא גדולים בביתו פטור, דלא שייך תב"פ וסב"א כיון דאין האונס בא מח"פ, והוא בבית, וליישב צ"ל דכך מקשה הש"ס דקתני מסרן לבנו ולבתו הקטנים ונעל בפניהם שלא כראוי ולכאורה קשה מאי אריא קטנים הא אף גדולים אם מסר להם ולא טמנו בקרקע הן והוא חייבין, בשיטת ר"ת דראשון חייב באחריות וא"כ כ"ש לקטנים אם לא טמנו בקרקע, אך י"ל דלק"מ דאמרינן לקמן דף מ"ב בהאי גברא דאפקיד זוזי ושלחינהו לאימי' פטורה אף דלא טמנה בקרקע דטוענת ברי לא א"ל דלאו דידי' הוא, ואי אמר טפי אזדהכ"א א"כ אף במסרן לבנו גדול ולא א"ל לאו דידי' הוא אף דלא קברן בקרקע שניהם פטורים כהך עובדא, משא"כ בקטנים חייב דהי' פושע במסירה ולפ"ז א"ש בש"ם בשלמא לרב רשאי למסור לשומר אחר וכ"ש במסר לבניו הגדולים דחייב דלא הו"ל למסור לאחר, ויש כאן פשיעה מתחוע"ס, ומשני כל המפקיד כו' א"כ נחזור להנ"ל דבמסר לבניו הגדולים ולא הודיעם שהוא של אחר והם לא קברו שניהם פטורים כהך עובדא דלעיל, אך כ"ז במסר לבניו אז שייך לומר לא א"ל דלאו דידי' ולקברינהו דאב עם בנו אינו מקפיד כמ"ש הש"ך בסי' רצ"ה סקל"ג, אבל באחר ודאי ל"ש סברא זו א"כ ל"מ תוס' מידי לרב ליתני קטנים סתמא דהא מיירי בגדולים ולא טמנו בקרקע וא"כ באחר חייבין, אף הוא חייב כר"ת משא"כ בבניו שניהם פטורים כנ"ל, א"כ לק"מ לרב, וצ"ל דהריטב"א הקשה לרב גופי', ל"ל הך סברא את מהימנת לי כו' ותי' דס"ל לרב כיון שמסר לשומר אחר ל"ל פ"פ עם הראשון והשני במקומו עומד לכ"ד, ולפ"ז ע"כ חולק ר"ת על שאר פוסקים וס"ל הא דשומר א' לא נסתלק היינו לדידן דקיי"ל את מהימנת לי כו' אבל לרב דס"ל כיון שמסר לשומר אחר אין לו פ"פ עם הא' וס"ל את מהימנת וכו' ולשיטתו אף ר"ט מודה וא"ש, קטנים סתמא דגדולים אפי' הן אחרים הנפקד פטור ואם לא שמרו כראוי החיוב מוטל עליהם והנפקד פטור ומסולק מכל אחריות דמסרן לב"ד א"כ מקשו תוס' שפיר:
ולפ"ז קושי' הראשו' לק"מ דהו"ל להקשות לרבא אמאי תני קטנים סתמא דלרבא מיתוקמא שיטת הר"ת א"כ באחרים אפילו גדולים חייב, דהא מיירי שלא שמרוהו והוא והן חייבים באחריות אף שנאנסו כו' כיון דמתחלה הי' בפשיעה שלא טמנו בקרקע הו"ל תב"פ וסוב"א, והיינו אונס הבא מח"פ כמש"ל ולק"מ, אך לפ"ז לא מקשו התוס' מידי רב דייקא נמי דהרא"ש והרמב"ן הקשו איך אמדינן את לא מהימנת לי כו' הא השני הוי עד המסייע, וא"כ לפ"ז לא ס"ל לרב כל המפקיד וכו', והמשנה דתני בבניו הקטנים חייב קמ"ל ששל"ש פטור וגם לא מצינו למימר את מהימנת לי כמ"ש הריטב"א ורב לא ס"ל כו' ולעולם אמרינן את מהימנת לי כו' וגדולים פטורים משום דהוי עד המסייע כקושי' הרא"ש דהא בניו קתני, ואין בן מעיד על אב, משא"כ אי קתני קטנים סתמא הוה אמינא דלכך גדולים פטורים משום עד המסייע, לכך לא תני בניו ואין מקום לקושית התוס':
וזולת הנ"ל הי' מקום ליישב דעל קושית הפלפולא חריפתא על הרא"ש, דהוי נוגע בעדות י"ל בע"א ממה שכתבתי לעיל דהרמב"ם בהל' שכירות כ' שומר שמסר לשומר חייב דטוען אנת מהימן לי כו' ואם הי' רגיל אצלו פטור, וה"מ אם לא מיעט בשמירתו, אבל אם מיעט בשמירה חייב דהוי פושע אבל אם יש לו עדים שנאנסה כו', ע"ש ותמה עליו הכ"מ ממ"נ אי איירי באונס שלא מחמת פשי' דהיינו ברגיל להפקיד אצלו בלא עדים נמי יהא פטור דל"ש את מהימן וכו' ואי איירי באונס מח"פ אפי' יש עדים שנאנסה יהא חייב דהוי תב"פ וסב"א וכו' ע"ש וגם בעצם קשה על הרמב"ם האיך סתם ולא מחלק בין אונס מח"פ ובין אונס שלא מח"פ, לכן נראה לומר דהא דמחייב הרמב"ם במיעט בשמירתו לא מטעם פשיעה רק מטעם אחר והוא דלמ"ד עד המסייע פוטר, אם ראובן נתחייב שבועה, עם שפרע לשמעון ולוי הי' במעמד פרעון וכי יעלה ע"ד שיכול לוי לישבע תמורת שמעון אף דלוי גברא דמהימן הוא וא"י לטעון שמעון לא מהימנת לי בשבועה נשתקע הדבר, ולא נאמר מי לי ולך את לאו ב"ד בידי', ומה איכפת לי בשבועת ראובן הוא עד דידי', והוא ישבע, ובפרט ששבועתו דראובן אינו טוב כשבועתו דלוי כי שבועת ראובן הוי שבועת ממון וחייב קרן חומש ואשם גזילות, משא"כ שבועת לוי אינו מחייב לא אשם ולא חומש, רק קרבן שבועת ביטוי, וא"כ לכאורה קשה ל"ל להש"ס טעמא דאת מהימנת לי כו' הול"ל בקיצור, מה איכפת לי בשבועתך, ובאמת לק"מ דגם שומר הב' הוי שבועת ממון כמו הא', ובשבועה מיפטר משמירתו, וגם שומר הב' הוא ב"ד של הבעל הא' דחשיב כאלו שומר הא' בשליחתו וזמן הבעל יעשה כמ"ש הרא"ש דלכך קיי"ל כר"י תחזור פרה לבעלים, וא"כ אם מהימן לי' בשבועה, פשיטא, דמצי אשתבע במקום הא', אך זהו בלי מיעוט שמירתו, אבל שו"ש שמסר לש"ח, א"כ חדא ל"ל דנעשה בשליחתו של הבעל, וא"כ שומר הב' ג"כ בע"ד דידי' דהרי הבעל הקפי' שמסר לשו"ש, והוא ביטל דעתו, ועי"ל אם נאמר דמ"ש שומר ב' נעשה כשומר של בעל הא', אם אין כאן ספק רק אם מתה מחמת פשי' או לא, וא"כ בזה שבועת הב' ג"כ שבועת פקדון כמו הא' אבל אם ספק בנגנב או נאבד או נאנס בזו ל"מ הב' לישבע דנאנסה, כי הוא רק שו"ח והוי שבועתו רק שבועת ביטוי, משא"כ שומר א' שהוא שו"ש שבועתו שבועת הפקדון וא"א שהב' יפטור בשבועתו, וזהו כונת הרמב"ם דבמיעוט שמירתו כגון ש"ש שמסר לש"ח אף דרגיל להפקיד אצלו חייב אף דל"ל את מהימנת לי וגו' מ"מ פשע במה דמיעט שמירתו, ולא נעשה שליחותו, ומה"ת יפטור שבועת ב' שבועת הא דיטעון הבעל לא בע"ד דידי את, ובפרט על טענת גנבה ואבידה, דהוא רק ביטוי לכן מחייב דלא מהימן לי' בשבועה, אך זהו בדליכא עדים דנאנסה וצריך שבועה ואין פוטרתו שבועת הב', אבל אם יש עדים דא"צ שבועה כלל פשיטא דפטור וא"ש ד' הרמב"ם, ולק"מ, ולישנא הואיל ופשע שכתב ל"ד, ואין כונתו דהוי פשי' גמו', שיהי' בגדר תב"פ וסב"א, ובזה יובנו ד' הרא"ש דהך דינא לא ענה הרמב"ם ז"ל מלבו, רק דמוכח מש"ס דקאמר ל"מ ש"ש לש"ח דגרועי כו' אלא אפי' ש"ח לש"ש דעלוי' כו' מדחלקינהו לב' בבי, ול"ק סתם ש"ש ל"ש חייב דאת מהימן כו' ע"כ לאורויי דהיכא דגרע לשמירתו, אפי' היכא דל"ש טעמא דאת מהימן כו' והיינו ברגיל כו' מ"מ חייב והן הן ד' הרמב"ם, ובס' יש"ש לא כן כתב ע"ש, וס"ל להרא"ש ג"כ הך סברא שאין השומר הב' מצי לישבע במקום הא', דשבועתו רק ביטוי והא' הוי שבועת ממון אבל בפשיעה דשבוע' שניהם הוי ממון ודאי דמצי למישבע במקום הא' דגם הוא בע"ד דבעל כמו הא', רק כל הטעם דיטעון שנגנב או נאבד וע"ז שבועת ב' רק ביטוי, וא"כ שפיר הקשה דמ"מ שומר הא' יפטור ברגיל כו', דהא על השבועה שלא פשע גם גבי הב' הוי ממון, וא"כ ישבע במקום הא', דהא המני', ואי דיטעון נגנב או נאבד דהוי לגבי הב' רק שבועת ביטוי, הא ע"ז א"צ שבועה כלל, דבזה לא איכפת לי' כלל להשני אם נגנב או נאבד דבשניהם פטור, דהוא רק ש"ח, וא"כ אין נוגע באמי' נאנס ומה לו לשקר והוי כע"א המסייע, ליפטור להשני, משבועתו, ואין בגדר עד המשתבע אינו עדות שעל מה דמשתבע אינו מעיד, וכן להיפוך, ודברי הרא"ש נכונים:
ולפ"ז לק"מ מה שהקשינו לעיל דילמא אי הוה קתני קטנים סתמא הוה אמינא גדולים אחרים לכך פטור דל"ש את מהימן לי בשבועה כו' דעד המסייע פוטר כקושית הרא"ש דהא בהאי גוונא בש"ש שמסר לש"ח לק"מ דהוי נוגע ואין כאן עדות כלל, דהרא"ש לא הקשה בש"ש לש"ח דמיגרע וכו', כנ"ל, אבל לפמ"ש דגם במתני' מוכח הא דמיירי בגדולים אפי' פטרן מפשיעה מ"מ פטור א"כ לפ"ז י"ל כסברתו דהוי עד המסייע דאינו נוגע כלל, וא"כ קושי' הנ"ל במק"ע, וצ"ל דס"ל לתוס' דקושית הרי"ט ב"א וז"ל את מהימן לי כו' בלא"ה לק"מ, דהוי מתיך שאיל"מ כמ"ש הרמב"ן במלחמות להדיא, בריש פ"ק דב"מ ע"ש דרב ס"ל בשילהי מס' שבועות דל"א משאיל"מ, וא"כ ל"ש את מהימן ובהכי ניחא מאי דק' במאי דקאמר רבא הילכתא שומר וכו' הלכה מכלל דפליגי והיכא הוא מחלוקת דרב מכללא איתמר וכו' ולהנ"ל ניחא דודאי רב פליג וס"ל ל"א משאיל"מ דל"ש את מהימן כו' וא"כ ליכא למטעי באחרים גדילים, דשם ל"ש, את מהימן כו' דהוי עד המסייע, משא"כ לרב בבניו ל"ש עד המסייע, אך לפ"ז קשה פשיטא דלא הקשו תוס' מידי לרב, דודאי ס"ל לרב ל"א משאיל"מ היינו לדינא ס"ל כך אבל במשנה פ' השואל דף ק"ד שואל אמר שכירה מתה וכו' מוקי לה כתנא דס"ל דאמרינן משאיל"מ כמ"ש תוס' להדיא שם בד"ה ר"י כו' ולפ"ז מאי קושיא לרב מדיוקא דמשנה דודאי רב דפוטר משום דלא ס"ל משאיל"מ, דל"ש את מהימן לי כו' משא"כ המשנה דס"ל משאיל"מ כסתמא דהך משנה, וא"כ פשיטא דאחרים גדולים חייבין דמ"ל את מהימן לי וכו' ומשאיל"מ, והי' נ"ל דבלא"ה י"ל בתוס' ד"ה דהקשו למה לא נקט לרב קטנים סתמא, וקשה לרבא נמי דיוק ממשנה דגדולים פטורים ששל"ש פטור, א"כ ליתני קטנים סתמא וכו' תי' של תוס' ל"ש ברב"ח דה"ה לא אסיק אדעתי' הך כל המפקיד וכו' ונ"ל דרב"ח לא אחשבינהו להך דייקא, ואורחא דמילתא נקט, א"כ אף לרב נימא הכי, והי' נ"ל דהרמב"ן הכי הוכיח אהך דששל"ש דאין עד המסייע פוטר, וכ' אע"פ שר"ת פי' גבי ולחזי זוזי דלעיל דכ' דעד המסייע פוטר היינו בשבועה דרבנן אבל לא בשבועה דאורייתא, וי"ל אף תוס' ס"ל כהך, וידוע הוא בב"ק דף ק"ז רב"ח ס"ל ד' שומרים צריכים כפי' במקצת והודאה במקצת ולא מחייבה שבועה כ"א בג' פרות, רק התוס' העלו שם דאף רב"ח מודה מדרבנן איכא שבועה שומרים ובטענת נאנסו ע"ש, לפ"ז לרב"ח קו' תוס' לק"מ, דהא ס"ל גדולים אחרים דפטורים, דהא איכא עד המסייע, פוטר בכה"ג אפי' לשיטת הרמב"ם דהא איכא עד המסייע פוטר כמש"ל, ורב"ח הוי שבועת המשנה עד המסייע פוטר ולכך לא הק' תוס' אלא לרב והוא לא ס"ל כרב"ח ושבועה ד"ת יש כאן ואין על זה עד המסייע פוטר, וא"כ קשה ליתני קטנים סתמא דליכא למיטעי כלל, אך לפ"ז יש לומר שפיר הך סברא דא"ל שכ' תוס' ולק"מ מה שהקשו עלי' תוס' דבלא"ה דברי הריטב"א כפמש"כ בשם אס"ז תמוהין שכ' על קושי' תוס' דלכך הקשו לאביי ולרבא ולימא לי מ"ה מ"ל הכא כו', די"ל הואיל ושואל חייב בכל האונסין דהא דאמר דאת מהימנת כו' ש"מ דלא ס"ל הך, ואין לדברים אלו הבנה, ולכאורה כיון דידע אביי הך דרבא את מהימן לי כו' א"כ דקארי לה מאי קארי לה, פשיטא דלק"מ לשיטתו, וגם באמת תמהו בש"ס וכי לא ידע אביי מילתא דרבא דכל הטעם משום דאת מהימן כו', וגם הרגישו באס"ז דמילתא דהאריך ואמר לדידי', וכו' ליכא לאותבי כמעט מיותר הוא, רק הל"ל להד"ם:
ונ"ל דהרי"ף וכן הרמב"ם הקשו למה באמת ישבע השוכר הא הוי עד השואל עד המסייע פוטר, ונ"ל שמסתפק הריטב"א, ויש"ש בב"ק פשיטא לי' דאף דששל"ש חייב מ"מ יכול הבעל לתבוע לשני לא מצי למימר לאו בע"ד דידי' מצי הדר לי', לדידי' א"מ לקו' להרא"ש דכל עדים די"ל השני נוח לי מהראשון הוי נוגע בעדות וכמבואר בפ' ח"ה גבי מכר פרה וטלית, וכן בחו"מ סי' ס"ו סק"ב, וא"כ השוכר שהשאיל לפרה ומתה והשואל מעיד שנאנסה אמרינן דבאמת בפשיעה מתה, רק אם יאמר כך, ובא בעל הפרה לתבוע ממנו, וזה הוקשה לו, לכך אומר שנאנסה, ולדעת רבנן נפטר השוכר ואינו אלא להשוכר וזה נוח לו מהראשון בעל הפרה שקשה לו ואין כאן עדים כלל וע"כ צ"ל דהרא"ש והרמב"ן ס"ל דרבנן לא ס"ל תחזור פרה לבעלים והוי כמשאי"ל, ובשליחות השוכר, רק ס"ל דיד בעלים אינו כלל כמשאיל, וס"ל אף דפשע אין (למשאיל) [צ"ל למשכיר] דין עם השוכר ולא עם השואל דיאמר לאו ב"ד דידי את, וכ"מ מהריטב"א שהביא ראי' מר"י נשמע לרבנן לא כן, וא"כ שפיר הקשה דהא אין השואל נוגע כלל, דבין יודה דפשע ובין יאמר דנאנסה מ"מ חייב שומר לשוכר והמשאיל תמיד א"י לתבוע כלל, אך כ"ז למאי דקיי"ל שושל"ש חייב א"כ לרב דס"ל דפטור ואפי' את מהימנת כו' א"י לטעון השוכר נכנס במקום הראשון לכל דבר ונסתלק הראשון והלך לו, פשיטא דאם פשע השני דהבעל תבעו ובלי דחי' וזה פשוט, וא"כ שפי' י"ל דהקושיא לכל הלשונות הן לאביי הן לרבא ממשנה דהשוכר דודאי מאביי לא משמע דזה פשיטא לא יתכן לרבא רק סתם שמע דהקו' מהך משנה למ"ד ששל"ש חייב והיינו קו' הרמב"ן והרא"ש דעל מה ישבע הא עד המסייע פוטר בשלמא לרב די"ל פטור י"ל כמש"ל, דהוי נוגע בעדות משא"כ למ"ד חייב א"כ אין לבעל דו"ד עם המשאיל וליכא נוגע, א"כ קשה למה ישבע יפטור המשאיל בעדות, וזה דס"ל לאביי דקושיא ר"א לכל הלשונות, לכך תי' ר"א דנתנו רשות להשאיל א"כ פשיטא דהמשכיר מצי לתבוע לשוכר, והוי נוגע לכך צריך לישבע, ולפמ"ש ניחא נמי מה דהקשינו לעיל בראש דתקשה על הך קושיא דלעיל דלא פסקה מיירי דלפעמים שהשואל א"י היכן מתה, דא"כ היכא אמרינן פעמים שהשוכר באשם, והשואל בחטאת כגון שנגנבה ואמר שמתה כדרכה, הא אם השואל טוען כדרכה מתה א"כ מסייע עלי' להשוכר ופטור משבועה, אף דמ"מ משתבע הוי שבועת ביטוי ולא פקדון ובחטאת קאי וכיון שהשואל טוען ברי עד שנשבע עליו, אך לפמש"ל ניחא דודאי לפי תי' ר"א דנתנו רשות לק"מ דהוי נוגע בעדות רק קושית הרא"ש דלא מוקם להך דר"א וס"ל דאז א"י לתבוע לשואל לרבנן א"כ לק"מ מיני', ואפשר דס"ל כי"א דהוא מיירי בכה"ג א"כ אין כאן עד דנוגע הוא ואתי שפיר:
והנה הרמב"ן במלחמות כ' וז"ל ול"ל דמיירי בקרוב ופסול, הא לאו מילתא, ולא בירר דבריו למה, ובאמת באסיפת זקנים כ' לתרץ כן דמיירי בכה"ג וצ"ל דקשה באמת על המשנה למה נקיט במילתא דשמואל קרוב ישבע השוכר, וי"ל טעמא דרבנן דשוכר קנין בגוף הפרה בשבועה כמ"ד דש"ס הו"ל למימר סתם שואל דאז השוכר אפי' בשבועה פטור, מ"מ המשכיר יוצא נקי אין כסף ואין שבועה, וזה רבותא טפי אך תינח קרוב או פסול מא"ל די"ל מתני' מיירי בחשוד וטובא קא משמע לן, אף דהוא חשוד, ולכו"ע פשע השוכר במה שהשאילו ולא שייך מסרה לב"ד כמ"ש הריטב"א באס"ז, מ"מ פטורים משבועת מתה כדרכה דאף דהוי תחב"פ וסב"א מ"מ אין האונס בא מחמת פשיעה וטובא קמ"ל, דלא כאביי, וצ"ל דקושית הרמב"ן הוא לאביי, ואתי שפיר דברי הש"ס דאביי חשב דהקושיא מאי נשאל הן לאביי הן לרבא, ועכ"פ מוכח דשומר של"ש חייב א"כ א"י לתבוע משומר שני ולא הוי נוגע בעדות ולמה ישבע כנ"ל לכך אמר לרבא, ואם איתא לימא מ"ה מ"ל הכא וכו' וא"ש קושי' הש"ס, וע"ז משני רבא דלדידי' ל"ק כלל שאנו אין מחשבין כלל לקושי' דיהי' השואל מסייעו, וי"ל בחשוד מיירי וקמ"ל אף דחשוד ופושע מ"מ פטור ממתה כדרכה דמ"ה מ"ל הכא וכו' וא"ש דברי הש"ס ודו"ק, הדק היטב:
נשלם העתק חילוק שנים עשר. בסוגיא דשומר שמסר לשומר: בעזר שומר ישראל מכל חוסר וסולח להם על קל וחומר: