אור ברסלב
גבורת יהונתן דרוש השני

גבורת יהונתן· רבי יהונתן אייבשיץ

דרוש השני

דרוש הראשון

בפסחים דף ס"ו ע"א

בטרם אברר ענין שכח ולא הביא סכין וכו' אברר הא דאיתא בש"ס במס' [שבת דף צ"ו ע"ב] מכדי זריקה תולדה דהוצאה היא, הוצאה גופה היכא כתיבא ארי"ו דאמר קרא [שמות ל"ו] ויצו משה ויעבירו קול במחנה גו' משה היכן הוה יתיב וכו' ומחנה לוי' רה"ר הואי וכו' לא תפיקו מרה"י וכו' ופריך וממאי דבשבת קאי דילמא בחול קאי ומשום דשלימא לה מלאכה כדכתי' (שם) והמלאכה היתה דים וגו' ומשני גמר העברה העברה מיוה"כ וכו' מה להלן ביום אסור אף כאן ביום אסור, אשכחן הוצאה, הכנסה מנין וכו' ע"ש התמי' מבוארת:. ונראה דהנה יש להקשות תו מאי פריך דילמא משום דשלימא לה מלאכה וכו' א"כ מאי הוצרך משה להכריז הא הי' לו לצוות לגזברים, שכשיביאו לא יקבלו מהם אלא ודאי דההכרזה הי' למנעם מאיסור הוצאה בשבת, וצ"ל דס"ל להש"ס דהעם טרם הביאו הקדישו הנדבה לשמים וא"כ ליתא בחזרה וא"כ הכרוז הי' שלא יקדישו עוד, אך זהו אם הקדישו קודם שהביאו לגזברים אבל אם הקדישו לאחר מכן אין מקום תו לומר כנ"ל, וקשה תו כנ"ל, והנה י"ל דילפינן איסור הוצאה הואיל וההכרזה הי' שלא יביאו עוד, היינו שלא יוציאו מרשות דמחנה ישראל רה"י הי' ומחנה לוי' רה"ר הי', אך עדיין קשה שהי' להם להביא עד קצה מחנה לוי' ולזרקם תוך מחנה לוי', ועכצ"ל דגם זריקה אסור להם מה"ת כמו הוצאה, וא"כ קשה למה נקרא תולדה, אך י"ל דאיתא במשנה שם מושיטין את הקרשים זו לזו ולא זורקין, וע' בתוס' יו"ט בשם ירושלמי משום בזיון קדשים, ולפ"ז לק"מ קו' הנ"ל שהיל"ל לזרוק, דיהי' בזיון קדשין, אך כ"ז דוקא אי אמרת שכבר הקדישו קודם שהביאו, אבל אם עדיין לא הקדישו עד לאחר שהביאו לגזברים אין מקום לזה:

והשתא אתי שפיר דודאי דן מויעבירו קול וגו' רק דקשה להש"ס קו' שני' ממאי דבשבת קאי דילמא בחול קאי וע"ז איכא לתרוצי כנ"ל דאל"כ למה לי' לההכרזה, הא הי' יכול לצוות לגזברים שלא יקבלו, דאין לומר משום שכבר הקדישו קודם שהביאו דתיקשי תו מנ"ל הא, דילמא לא הקדישו עד לאחר מכן שהביאו ומסרום לגזברים, ולכך פריך שפיר מכדי זריקה תולדה דהוצאה היא, וקשה הא זריקה נמי ע"כ קרוי אב, כנ"ל, דאל"כ היו יכולים להביא עד קצה מחנה לוי' ולזרוק, ועכצ"ל שכבר הקדישום, ואיכא בזיון קדשים בזריקה כנ"ל בשם ירושלמי, וא"כ שפיר מקשה הוצאה גופה היכא כתיבא, דאין לומר מקרא דויעבירו קול גו' דהרי קשה קו' שני' ממאי דבשבת קאי דילמא בחול קאי וכנ"ל:

והנה בגוף הדבר יש לדקדק איך מובן משמעות הקרא לפי' הש"ס דההכרזה הי' בשביל איסור הוצאה הא משמעות הקרא לא משמע כן דכתי' [שם] מרבים העם להביא וגו' ויצו משה ויעבירו קול במחנה לאמר וגו' משמע דההכרזה הי' בשביל שהי' ללא צורך להביא נדבה, ונראה, דהנה בלא"ה יש לדייק לישנא דהש"ס דקאמר מה להלן ביום אסיר אף כאן ביום אסור, ולא קאמר השם מה להלן שבת אף כאן שבת, אבל ידוע מ"ש הרמב"ן בביאורו על התורה [שמות ל"ו פסוק ג'] דג' בוקרים הביאו נדבותיהם, וכל נדבותיהם הי' בבוקר וממחרת יוה"כ שהוא י"א בתשרי צוה משה על נדבות המשכן וא"כ הביאו נדבותיהם (ביוה"כ) [ט"ס וצ"ל בי"ב] ובי"ג ובי"ד בתשרי, א"כ הכרוז נעשה בט"ו בתשרי שהוא חג הסוכות, וצוה משה על איסור הוצאה, וזה שדייק הש"ס מה להלן ביום אסור ולא קאמר ביום ששת, כי באמת הי' יו"ט, רק שהיא אסור בעשיית מלאכה והנה קיי"ל ביו"ט מתוך שהותרה הוצאה לצורך הותרה נמי שלא לצורך [ביצה די"ב] רק תוס' כתבו דבעינן צורך קצת ע' פסחים ה' בד"ה וביצה די"ב] ולולא הוא איסור גמור, וגם מבואר בש"ס ביצה שם] דצורך מצוה כגון הוצאת לולב מיקרי צורך קצת, והשתא אתי שפיר דודאי הזהירם משה על ההוצא' רק דאי אמרת מתוך וכו' הא יש כאן צורך מצוה והוי צורך קצת, ולכך אי לאו שהמלאכה היתה דיים הרי כאן צורך קצת מחמת מצות ההבאה ולא הי' שום חשש איסור הוצאה כלל דאמרינן מתוך שהותרה וכו' הותרה נמי וכו' אבל עכשיו דמרבים העם להביא וגו' והמלאכה היתה דים א"כ אין כאן אפי' צורך קצת של מצוה, ולכך הזהירום שלא יוציאו מרשות לרשות ודו"ק ואחי שפיר המשך (הפוסקים) [הפסוקים]:

ועוד י"ל ביאור ש"ס דפסחים דף ס"ו בתוס' בד"ה תוחב לו בצמרו וכו' שכתבו וא"ת והא בעינן כלי שרת וי"ל שהקדישו (ח) עכשיו, משמע בשמעתין דיש איסור הוצאה בירושלים וקשה דאמרי' בעירובין [דף ו' ע"ב] ירושלים אלמלא דלתותי' נעולות וכו' וקשה וכי זה דרך התוס' בכל דוכתי לדלג בדיבור אחד מענין לענין ומה המשך יש בין זה לזה, ונראה דהנה המרש"א הקשה מה בכך דדלתותי' נעולות הא הוי כרמלית, והנה ידוע דתינוק אוכל נו"ט אין ב"ד מצוון להפרישו [ע' ויבמות דף קי"ד] ומ"מ להאכילן בידים אסור, ודעת הרשב"א דהנ"מ באיסור דאוריתא אבל באיסור דרבנן אפילו להאכילו בידים מותר, והרבה פוסקים חולקים עליו ולדעת הרשב"א שפיר הקשו תוס' דירושלים כרמלית הוי ומאי חרדה בזה דיתנו הסכין לתינוק להוליכו לעזרה, ועכצ"ל דירושלים רה"ר הוה וא"כ הוי איסור דאורי', ובשל דאורי' אסור ליתנו לתינוק בידים, והנה המרש"א הקשה האיך הקדישו סכין ביו"ט דאסור להקדיש ביו"ט ותירץ דהיו מקדישין אותו מעיו"ט, והוא דוחק גדול, דממ"נ אם היו זוכרים בזה, אף בזה יזכרו להביאו לעזרה, רק י"ל דקיי"ל קטן מופלא הסמוך לאיש הקדישו הקדש מד"ת וא"כ נתנו הסכין במתנה לקטן מופלא הסל"א והוא הקדישו דהוי הקדש גמור מה"ת, ושבות ליכא גבי קטן כדעת הרשב"א הנ"ל, אבל להפוסקים החולקים עליו אסור לגרום שיעבור התינוק שבות. והשתא אתי שפיר דבל"ז לא הי' יכול תוס' להקשות על ירושלי' דהוה רה"ר די"ל כקושית מהרש"א דהוה כרמלית ולהביאו ע"י תינוק נמי אסור כדעת החולקים על הרשב"א, אבל השתא דהוכיחו תוס' דהקדישו לכלי שרת וקשה קשי' מהרש"א דאסור להקדיש ביו"ט ועכצ"ל דהקדישו ע"י קטן מופלא הסמוך לאיש, א"כ מוכח כדעת הרשב"א ושפיר הקשו דירושלים כרמלית הוי, ודו"ק:

והנה יש פלפול אי הי' שבות נוהג בימי משה או לא, ואי אמרת דהי' נוהג שבות בימי משה קשה האיך יקדיש ביו"ט כדמוכח לעיל (דוכת) [נראה דצ"ל דנדבת] משכן הי' ביו"ט וצ"ל דהקדש לצורך מצוה מותר, כדעת ר"ת, אצל אי אמרת דלא הי' נוהג שבות בימי משה אין כאן ראי' מיהו אי אמרת דאותו היום נטל עשר עטרות, כנודע [שבת פ"ז מסדר עולם] וא"כ חל ערב פסח בשנה השני' בשבת, ואיתא בש"ס [פסחים דף צ' ב,] ויהי אנשים אשר היו טמאים לנפש אדם וגו' ביום ההוא, ביום ההוא, הוא דאינם יכולים לעשות אבל למחר היו יכולים לעשות שחל ז' שלהם בע"פ, וקשה הא הזאה אסור בשבת משום שבות, וא"כ אף למחר אינם יכולים לעשות הפסח, ועכצ"ל דלא הי' שבות נוהג בימי משה כלל, והשתא אתי שפיר דעכשיו דדרש הלל דפסח דוחה שבת, וא"כ אמרינן דאותו ע"פ הי' בשבת וא"כ מוכח דשבות לא הי' נוהג בימי משה כנ"ל וא"כ י"ל דאסור להקדיש בשבת אף לצורך מצוה ולכך שאלו שכח ולא הביא סכין וכו' ודו"ק:

ואגב נתרץ הא דאיתא בפרק יש נוחלין [דף קי"ט] א"י מוחזקת מחבותינו ופריך והתנן יודע הי' משה שבנות צלפחד יורשות הן אלא שלא הי' יודע אי נוטלות בכורה וידע הי' משה שמקושש חייב וכו' אלא שלא הי' יודע באיזה וכו' הקושיא מפורסמת, ונראה דאיתא במדרש ילקוט מקושש זה צלפחד ואימתי הי' מקושש בשבת שני' לצאת בני ישראל ממצרים, ואר"א וכי אפשר שבנות צלפחד המתינו מ' שנה אלא באיזה שנה הי' בשנה שנאמר בה, וישמע הכנעני מלך ערד, ותמוה, ונראה דאי' בריש מס' [עירובין[ מדבר כרה"ר ופריך והתנן מדבר כרמלית ומשני כאן כשהיו ישראל במדבר, כאן כשלא היו וכו', ודעת הרמב"ם [בפ"י מה' שופטים] והמ"מ שם דבזמן שהיו ישראל במדבר הוה כרמלית שלא היו עוברים בו עוברים ושבים, מפחד ישראל אבל בזה"ז נידון כרה"ר, והקשו על הרמב"ם הא ישראל גופא היו ששים רבוא, ותירצו בהיקף עמוד ענן משוו לי' כרה"י ומחוץ לענן לא היו הולכים רק מתי מדבר וע' בפענח רזא על התורה והק' הגהות וחדושים ח) בהיות מכת"ק אלו לפני יד"נ ואלופי הרב הגאון הגדול וכו' מר אדר"ת שליט"א האבד"ק מיר בעהמח"ס רבים, העיר ע"ז בגליון, וז"ל והנני רושם מעט מהערותי אשר עלו במחשבה לפני בעברי על דברי קדשו של רבינו בעל הכת"ק ז"ל בהעלים אשר נשלח לי מכבוד הרה"ג הגאבד"ק לובראנץ שליט"א, בעזה"י (בדרוש ב') ליישב המשך דברי התוס' (פסחים ס"ו א) במש"ש שהקדישום עכשיו ואח"כ הקשו קושייתם דיש איסור הוצאה כו', הנה בזה נתכוין לדברי הצל"ח שם במקומו, שכתב ממש ככל החזיון הזה [ובכתבים אלו צריכים לתקן קצת מלת עכשיו שבתוס' כתבו השתא והיא היא, אלא שחייב לומר בל' רבו] והנה באמת הי' מקום לפרש מלת השתא לדברים שבקושייתם השתא משמע, ולא שהקדישום השתא, אלא שבתוס' זבחים (מ"ז א') כתבו להדיא שהקדישום מע"ש:

ואולם הדבר נפלא מאד ויפה תמה בזה כאאמו"ר הגאון ז"ל בחידושיו משנת תר"ה, על מה דתני' למחר מי שפסחו טלה, דמלשון למחר משמע, שלא הי' המעשה ששאלו להלל בו ביום השבת שחל בו ע"פ רק בע"ש, וא"כ קשה טובא למה כל הטורח הזה השאלה ותשובתו הנח להם וכו' ומדוע לא צוה להכריז שכ"א יביא סכינו מע"ש לבהמ"ק כיון שעדיין הי' ע"ש וכמו שעשו בערבה ובלולב בסוכות כמפורש בפ"ג ובפ"ד דסוכה, ותו קשה בתשו' הגמר' על הקושיא דעבוד עבודה בקדשים שעשו כהלל והיינו שלא הקדישו מקודם כלל וא"כ איך השיב הלל אם אינם נביאים בני נביאים הם מי שפסחו עז וכו' ודילמא אותם ששכחו הם הקדישו כבר פסחיהם, ואף שבאמת הלל בעצמו לא ידע איך יעשו, מ"מ היא דבר נפלא איך אתרמי כזאת שאותם ששכחו היו רק מאותם שלא הקדישו, והרי תוס' (חולין ב' ב') כתבו שלא כ"א בקי כהלל וכו', ולכן הי' נראה ברור דמלת "למחר" הוא טעות דאה"נ שלא ידעו כלל עד אותו יום השבת שהצריכו כבר להקריב הפסח, וממילא לא הקדישו פסחיהם כלל קודם ע"פ, וכ"ק להדיא בתוספתא דפסחים (פרק ד') פ"א חל י"ד להיות בשבת וכו' חיברו עליו כל העזרה [משמע שבו ביום היתה] ומסיים מה יהא על העם שלא הביאו סכינים ופסחים למקדש א"ל הניחו להם רוה"ק שורה עליהם וכו' מה עשו ישראל באותה שעה וכו' אמנם מה נעשה ורבינו רש"י ז"ל בד"ה למחר וכו' כ' להדיא למחר בארבעה עשר וכ"ה התוס' (זבחים מ"ז א') שכ' שהקדישו הסכינים מע"ש והרי להתוספתא לא הביאו כלל הסכינים מע"ש וא"כ לא ידעו עד ע"פ שמותרים להקריב, ואיך הקדישום, ולומר שהקדישום בשבת, וט"ס בתוספתא הוא ג"כ תמוה וכו', ועוד האריך כאאמו"ר הגאון ז"ל בדברים נחמדים וגם מהירושלמי משמע שהי' בו ביום השבת ולא בע"ש והדברים צע"ג, עתה מצאתי מעט בהגהות רש"ש שנדפס מחד אך לא העיר מד' התוספתא והירושלמי ואכמ"ל:

והנה גם אני עני וכואב נתכוונתי להעיר בימי עלומי בדרוש לשה"ג שנת תרל"ו שחל בע"פ ע"ד המג"א (סי' תק"ו) שאם שכחו להפריש חלה מלחם חמץ שנאפה לשבת זה אין לו תקנה דבזה ל"ש אוכל והולך ואח"כ מפריש כיון שחמץ הוא, והקשיתי דמשכ"ל לצוות למופלא הסמוך לאיש להפריש חלה דמדרבנן לכו"ע תרומתו תרו', וחלה בזה"ז וכ"ש בחול הוא דרבנן, ול"ל דא"א לעשותו שליח דאיש בעינן בשליחות הנה מלבד שי"ל דכיון דתרומתו תרומה ממילא גם לענין שליחות מיקרי איש, וע' קצוה"ח (סקפ"ב) גם בל"ז הרי יכולים ליתן לו במתנה כל הלחמים, והוא יפריש אח"כ ולא מתורת שליחות, ומתנה לצורך השבת מותר כמש"כ המג"א סי"ג, וסי' ש"ז, וע' פהמ"ש להרמב"ם (פ"ג דסוכה) והארכתי באופנים שונים בזה בסד"ש והנם ערוכים בחיבורי "סדרי מועדות" בחלק ד' בברכת הפסח לשנת תרל"ו ע"כ הערה. מכבוד הגאון הגדול מר אדר"ת שליט"א: להרמב"ם הא עיקר הוצאה הוא מדכתי' אל יצא איש ממקומו וגו', ווה הי' במדבר, ותי' דזה הי' תחלת מסעות דעדיין היו בקצה הישוב ולא חדלו כ"כ עוברי דרכים, אבל כשבאו אח"כ למדבר סין דינו ככרמלית, ובזה יובן המדרש הנ"ל דודאי מקושש מעביר ד"א ברה"ר הי' כדאי' במס' שבת דף צ"ו] וא"כ אתי שפיר דקשה לי איך הי' מחויב מיתה בשביל שהעביר ד"א ברה"ר, הא מדבר דינו ככרמלית ולית כאן רה"ר כלל ולזה מוקי לה שהי' בשבת שני' דעדיין הי' דינו כרה"ר (ועדיין) (שעדיין] לא באו למדבר ור"א חולק וס"ל דלא המתינו וכו' כנ"ל רק מוקי לה דהי' בשנה האחרונה, אך קשה הא דינו ככרמלית ולכך מפרש לי' דמידי טעמא דהיא כרמלית אף דהוי ששים רבוא בוקעין בו לאו משום היקף ענני כבוד כנ"ל,, ולזה מיישב דבאותו העת הי' שנאמר בו וישמע הכנעני מלך ערד ודרשינן בש"ס מה שמועה שמע ובא ממת אהרן ונסתלקו ענני כבוד וחזר להיות רה"ר ושפיר הי' חייב ודו"ק:

והנה הרמב"ן בפי' עה"ת כ' (פ' תצא) דהא דכתב לא יוכל לבכר וכו' היינו במת האב בחיי הבכור, אבל אם מת הבכור בחיי אביו יוכל לבכר וכו' ולפ"ז י"ל דהא בכור מיירי במת האב בחיי הבכור וא"כ י"ל ולהוסיף על ד' הרמב"ן דהא דבכור נוטל פ"ש ה"מ אם האב בחיי הבכור מת, אבל אם הבכור מת בחיי אביו אינו נוטל פ"ש דלפי' הרמב"ן כל הפרשה מיירי במת האב בחיי בכור וא"כ אין מקום לקושי' הנ"ל אי מוחזקת היא מאי קמספקא לי' וכו' די"ל (דהא) צלפחד מת בחיי חפר אביו וא"כ (הא בספקא) [נראה דצ"ל הי' בספק אי] גם בזה שייך חלק בכורה או לא דאפשר דחפר ביקש להעביר חלק בכורה מהם ונסתפק משה בדינו של הרמב"ן ז"ל, אך זהו יתכן אי מת צלפחד שהוא מקושש בשבת שני' כלל, אבל א"א דמת סוף מ' שנה, ליתא, דידוע דחפר הי' מיוצאי מצרים ובסוף מ' שנה כבר תמו כל יוצאי מצרים שהיו מתי מדבר וא"כ במות חפר עדיין הי' צלפחד קיים, והנה אי אמרת דהי' בשבת שני' ל"ש יודע הי' משה שחייב וכו' שנ' מחללי' מות גו' דהא האי קרא נאמר במתן תורה (ט) ומקושש הי' קודם מ"ת:

והשתא אתי שפיר דברי הש"ס דמהך לחודי' דיודע הי משה שבנות צלפחד יורשות הן לא הי' יכול להקשות מאי קא מספקא לי' למשה, די"ל כנ"ל דצלפחד מת בחיי חפר אביו כנ"ל, ואין קושיא הא חפר הי' מיוצאי מצרים כנ"ל, דיש לומר דמת בשבת שני', ולכך מסיים יודע הי' משה שמקושש חייב וכו' שנ' מחללי' מות וגו' וע"כ מוכח דהי' לאחר מ"ת, ואימת, וע"כ דהי' בסוף מ' שנה ובשנה שמת בה אהרן ונסתלקו ענני כבוד וא"כ לפ"ז מוכח דצלפחד הי' חי במות חפר אביו ושפיר פריך הש"ס מאי קא מספקא לי' וק"ל. נשלם העתק דרוש השני בעזר צורי וקוני:

תוכן העניינים

גבורת יהונתן

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה