גבורת יהונתן· רבי יהונתן אייבשיץ
דרוש הראשון
בברכות דף כ' ע"ב
דרש רב עוירא, זימנין, אמר משמי' דרב אמי וזימנין אמר משמי' דרב אסי אמרו מלאכי השרת לפני הקב"ה רבש"ע כתיב בתורתך (דברים י') אשר לא ישא פנים גו' והלא אתה נושא פנים לישראל דכתיב (במדבר ו') ישא ה' פניו אליך וגו' אמר להם וכי לא אשא להם פנים שכתבתי להם בתורה (דברים ח') ואכלת ושבעת וברכת וגו' והם (א) מדקדקים [על עצמם] עד כזית עד כביצה, והקשו התוס' [נדה דף ע' ע"ב בד"ה כאן] הא לית לי' להש"ס כן בנדה בהנך י"ג דברים ששאלו אנשי אלכסנדריא וכו' וחד מיני' כתי' אשר לא ישא פנים וגו' וכתי' ישא ה' פניו וגו' דמשני כאן קודם גז"ד וכאן לאחר גז"ד, ולמה לא משני הכא כי התם התם (ב) או התם כי הכא לחלק בין ב"נ לישראל. ונראה דלק"מ דודאי התירוץ דכאן קודם גז"ד וכו' הוא עיקר, ולא תירוץ דהכא דמשני משום שישראל מדקדקין וכו' דלתי' דהכא משום שמדקדקים עכצ"ל דקרא דאשר לא ישא פנים קאי על הב"נ וזה דוחק גדול, דהרי משה אמר כן לישראל כי ה' אלהיכם וגו' אשר לא ישא וגו', אך יש איזה קושיות להקשות על הש"ס בנדה התם בתירוצם כאן קודם גז"ד, וכו' [לכן] עכצ"ל תירוץ דהכא דהנה יש להקשות בהא דמשני כאן קודם גז"ד וכו' איך אפשר להיות שלאחר גז"ד אינו נושא פנים, כיון דקודם גז"ד תמיד נושא פנים אי אפשר שיהי' גז"ד כלל, וצ"ל דמיירי ע"י תשובה, וה"ק קודם גז"ד אם עושה התשובה הקב"ה נושא לו פנים ומקבל תשובתו, משא"כ אם אינו עושה תשובה אינו נושא הגהות וחדושים א) הקשו בספרים מ"ש דנקט דוקא סייג זה שבבהמ"ז יותר מכל הסייגים שמחמי' חכז"ל על דב"ת שיש שקשים יותר לקיימם מסייג זה שבבהמ"ז, ועי' בצל"ח ובפנ"י (ברכות שם). והנה לשיטת הראב"ד (בפ"ה מה' ברכות) דסובר עד כזית וכו' דאוריתא היא דמה"ת לאו דוקא כד"ש, תו לק"מ, מיהו על הראב"ד גופי' קשה לכאורה מהך מימרא דמשמע דהוי רק דרבנן, מדקאמר לישנא והם מדקדקי' על עצמם וכו' וכי האי לישנא איתא נמי במדרש רבות (פ' נשא) וצ"ע:
ולכאורה עלה בדעתי ליישב קושייתם בדרך חדש בגמ' הנ"ל שכוונו במאמרם איך לא אשא להם פנים וכו' והם מדקדקים וכו' למה שהשיב ר' יוסי הכהן בש"ס (ר"ה דף י"ז ע"ב) כאן בעבירות שבאלמ"ק כאן בעבירות שבין אדל"ת, דלפ"ד קרא דאשר לא ישא פנים כו' איירי במה שבאל"ח, דאבוהון דכולהו גזל, והנה ידוע אמז"ל (ר"פ כיצד מברכין כתיב השמים שמים לה' והארץ גו' וכתיב לה' הארץ ומלואה כאן קודם ברכה וכו' ואמרו עוד שם כל הנהנה מהעוה"ז קודם ברכה כאלו גוזל להקב"ה, עוד שם כאלו מעל, ע"ש. להכי קאמרי הכא איך לא אשא להם דהתורה אמרה ושבעת וגו' והם מדקדקים עד כזית וכו' והוא משום שחוששים על הגזל שלא יגעו במה שאינו שלהם, וכ"ש שהם נזהרים באל"ח איסור גזל וכל אביזרי', וא"כ עיקר קרא דאשר לא ישא פנים וגו' קאי אמה שבאל"ח דוקא, ומ"מ ראוים הם אלו שאשא להם פנים כיון שנזהרים ממה שאינו שלהם לבלי להנות משל הקב"ה בלא ברכה, שנחשב כגזל, וכ"ש שנזהרים מגזל אחר, מיהו מ"ד המד"ר שם לא משמע הכי דמייתי התם שתי הדרשות הך דברכות והך דר"ה כל חדא באפי נפשה, ע"ש:
ולא אמנע טוב מה ששמעתי מפה קדשו של אדוני מו"ר הה"ג הצדיק בוצינא קדישא מהרי"ם מגאסטנין זצוק"ל בדבריו מענין חומר מלי דברכות שהם עומדים ברומו של עולם כדרכו כקודש פירוש יפה במאמר הנ"ל בשם הרה"ג הקדוש המפורסם מוהר"ש בונם זצוק"ל מפרשיסחא. דידוע שערך החזקת טובה על קבלת מתנה מחברו וחשיבותה, נערכת לפעמים לפי ערך גוף המתנה, המעט היא אם רב, בכמות, או באיכות, ולפעמים היא נערכת לפי ערך מעלת הנותן שאפי' גוף המתנה מעט, חשובה היא בעיני מקבלה מאד להחזיק לו טובה הרבה, בהשימו לב לדעת, במעלת הנותן, ושזכה לקבל ממנו מתנה, ומפני כן הוא מרשיב מתנתו אפי' היא מעט בעצמותה, באיכות ובכמות, ולא עוד. שאפי' אדם חשוב מקבל מתנה נחשבת נתינה לפעמים כדמצינו (בקדושין דף ה') ומטעם הנ"ל כמובן. וזהו שאמרו ישא ה' פניו וגו' כך אמר הקב"ה איך לא אשא להם פנים לכפר בעד חטאתיהם ולסלוח להם, ולדונם לזכות שהם קרוצי חומר, ואין פעולתם נחשבת לפני לכלום, שכתבתי בתורתי ואכלת וגו' וברכת וגו' ואעפ"כ הם מדקדקים כו' לפי שאינם מביטים על עצם המתנה שאני נותן להם לשפע מזונם וכלכולם, רק על מעלת הנותן להתבונן, מי הוא הנותן להם, א"כ צריך אני להתנהג נגדם מדה כנגד מדה לבלי להביט ג"כ על עצם החטאים, כי רב היא, שאז לא הי' להם תקומה במשפט ח"ו, אלא על שפלות עושיהם, מי הוא החוטא, קרוץ מחומר ומסובל ברשת היצר, וכן להיפוך לחשוב מעשיהם הטובים אף שאינם יוצאים יד"ח כראוי נגדי בהביטי בשפלות כחם ושכלם, ושאור שבעיסה המעכב כמו שהם אינם מביטים על עצם דבר המתנה, רק על מעלת בעליו שזכו לקבל ממנו מתנה, ולברכו עלי', עכת"ד קדשו ז"ל, ולפי דב"ק יתיישב לפענ"ד בטו"ט ג"כ קושית המפרשים הנ"ל, מדוע לא נקטו סייגים ודקדוקי מצות אחרות, דלפי הנ"ל לק"מ דבמכוון נקטו הך דהוי מדה כנגד מדה, וטעמא רבה איכא במלתא שישא להם פנים כנ"ל, וכמובן גם לשון המדרש (שם) מדוקדק לפי דב"ק ז"ל אלו, שאמרו וז"ל. כשם שהם נושאים לי פנים וכו', והבן היטב, ובצאת ס' זכרון נפלאות על הגדה ש"פ מאת הרה"ג המפורסם הצדיק כק"ש מו"ח אלעזר הכהן זצ"ל האבד"ק סאכטשוב שוב מצאתי שם ג"כ פירוש הנ"ל ומיוסד מראש על קושית המפרשים הנ"ל כמו שכוונתי מדעתי בעזה"י:
עוד נראה לפענ"ד במאמר הנ"ל, פירוש אחר לולא דמסתפינא מפירוש העולם, וידוקדק לשון המד"ר (בפ' נשא פי"א) שכתוב שם וז"ל. כשם שהם נושאים לי פנים כך אני נושא כו' כתבתי בתורתי ואכלת וגו' ואדם מישראל יושב וכו' ואין לפניהם כדי שביעה וכו' ומברכין, ודקדקו ע"ע עד כזית עד כביצה שלכאורה קשה שהיל"ל ודקדקו ע"ע כו' קודם תיבת ומברכין כיון דעיקר השבח הוא מה שמברכין אפי' על כזית או כביצה, שהוא מעט. אך נראה בהקדם מה ששמעתי מקשים, שהי"ל לומר איפכא עד כביצה עד כזית, ולתפוס החמור יותר באחרונה, כיון שרצה לשבחם על מה שמחמירים על עצמם לברך על דבר מועט וא"כ הי' צריך מתחלה לומר שמדקדקים לברך אפי' לא אכלו אלא כביצה, ועוד יותר מדקדקים להחמיר ע"ע לברך אפי' באכלם רק כזית דרך לא זו אף זו, והוא דקדוק עצום לכאורה, לפי פירוש העולם [ובפשיטות אמרתי דלאו קושיא היא לפי פירש"י, עד כזית לרבנן עד כביצה לר"י, ושפיר שתפס דברי רבנן שהם רבים, וכוותיי' נקטינן בתחלה] לכן נראה לפענ"ד פירוש חדש במאמר זה, והוא דמשבח בהו בישראל במה שמחמירים ע"ע בעת שאין להם לאכול כדי שביעה שלא לברך בהמ"ז עד שיאכלו עכ"פ בבירור כזית גמור, ולא יעברו לברך לבטלה שהוא בלאו דלא תשא את שם וגו' לשיטת הרמב"ם כמובא בש"ע ונו"כ (או"ח) וזהו הנשיאות פנים לשמו יתב', שלא ישאוהו על שפתיהם לבטלה ח"ו וחוששים ע"ז מאד, ומדוקדק הלשון כשם שהם נושאים לי פנים כך וכו' לי דייקא, פי' לי לשמי, ומיושב שפיר מה דנקט עד כזית תחלה ואח"כ עד כביצה, דלפי פירוש זה שפיר הוי הך עד כביצה יותר חומרא, ופירושו כך שנמצאו מהם שמדקדקים ומחמירים ע"ע עוד יותר ליזהר בברכה לבטלה, שאפי' אכלו כזית דמחוייבים לברך לרבנן, מ"מ משתדלים ורואים לאכול עד כביצה דוקא כדי שיצאו יד"ח גם אליבא דר"י, ומיושב לפ"ז לשון המדרש שם שכתב תיבת ומברכין תחלה ואח"כ ודקדקו ע"ע וכו' ור"ל שאף שמברכין גם שלא אכלו כד"ש, מ"מ בהא נזהרים ומדקדקין עד כזית וכו' כדי לצאת מידי חשש ברכה לבטלה ח"ו, לפי שיקר בעיניהם שמו יתב':
ב) עי' במד"ר (במדבר רבה פי"א) פ' נשא דמייתי באמת ב' התירוצים, שבגמ' דברכות שם ודנדה שם, בין כל הני תירוצים דמייתי תו התם: פנים אפילו קודם גז"ד, ולאחר גז"ד אפילו עושה תשובה אין הקב"ה מקבל תשובתו, אך ע"ז יקשה כיון דעושה תשובה תו א"צ לנשיאות פנים, אך אי אמרת דזהו חסד מהקב"ה שמקבל תשובת רשעים, אתי שפיר, והנה איתא פלוגתא בירושלמי ר"י אומר ישראל עושין תשובה מיד נגאלין, ור"א אומר אע"פ שאין עושין תשובה נגאלין דכתי' (ישעי' א') ושבי' בצדקה, ומקשה התם לר"י מאי כדין ושבי' בצדקה כיון דעושין תשובה מאי צדקה איכא, ומשני צדקה עושה הקב"ה עם ישראל שמקבל תשובתם, אבל לר"א כיון דעושין תשובה א"צ לצדקה אמר אביי כוותי' דר"א מסתברא דאמרינן [ברכות ל"ד] במקום שבעת"ש עומדין אין צדיקים גמורים יכולים לעמוד, א"כ ש"מ דבעלי תשובה גדולים מצדיקים, ובזה אתי שפיר דבנדה (שם) שפיר משני ר"י כאן קודם גז"ד וכו' דר"י לשיטתי' אזיל דס"ל בירושלמי שם צדקה עושה הקב"ה בזה שמקבל תשובת ישראל, א"כ שפיר משני דקודם גז"ד הקב"ה נושא פנים ומקבל תשובתם משא"כ לאחר גז"ד, אבל לדידן דקיי"ל כר"א וכאביי דקאמר מסתברא כוותי' דר"א וכו' דבעת"ש עדיף מצדיק וא"צ לנשיאות פנים א"כ ליכא לתרוצי כתי' הש"ס בנדה שם כאן קודם גז"ד כאן לאחר גז"ד, דהא קודם גז"ד א"צ לנשיאות פנים אם באים בתשובה, ולכך הוכרח הש"ס לתרץ כאן משום שמדקדקים עד כזית וכו':
ובזה יבואר מדרש הנ"ל, דאיתא במדרש (פ' נשא) לי גלעד וגו', לי גלעד זה אלי' (מתשובת עד) [כצ"ל שהי' מתושבי גלעד וכו' עד] לי מנשה זה מנשה בן חזקיה שעבר כל עבירות ועשה תשובה וקיבל ה' תשובתו ולמה הקדים אליהו למנשה הא מנשה משבט יהודה ואלי' משבט דן לפי שזה הוא צדיק מעיקרו, א"כ מוכח דצדיק עדיף מבעת"ש, והנה האברבאנל הקשה על הך והי' עקב תשמעון וכו' ושמר ה' אלהיך גו' ואת החסד וגו' הא אם ישמעו את המשפטים והמצות א"צ לחסד ומאי ושמר ה' גו' ואת החסד וגו', והנה הרמב"ן בביאורו מה"ת (פ' עקב) כתב והי' עקב תשמעון אף אם לא תשמעון אלא בעקב פי' לבסוף, שהי' רשע מעיקרו ועשה תשובה באחרונה] אעפ"כ ושמר ה' גו' את הברית ואת החסד גו', לפ"ז תו לק"מ קושית האברבנאל, אבל אי אמרת דבעת"ש עדיף מצדיק מעיקרו, הקושיא במקומה עומדת, והשתא אתי שפיר מדרש (פ' עקב ופ' נשא שם) והי' עקב תשמעון וגו' ושמר גו' את הברית ואת החסד וגו', דקשה כנ"ל [פי' קושית האברבנאל] וצ"ל כהרמב"ן [דקאי על בעת"ש] ומוכח מזה דצדיק עדיף מבעת"ש ושפיר אמר המדרש זהו שאה"כ לי גלעד זה אלי' ולי מנשה וגו' והקדים אלי' למנשה [אע"פ שעשה תשובה לבסוף] כנ"ל וק"ל:
והנה עוד יש להבין בש"ס הנ"ל דמאי תירץ להם הקב"ה למלאכי השרת, איך לא אשא להם פנים דכתי' בתורה ואכלת וגו' והם מדקדקין כו'], ונוסף לזה מדרש תמוה לעמוד לפני ה' ולשרתו וגו' ילמדנו רבינו אי מביא בכורים וקורא או מביא ואינו קורא, נקדים לתרץ קו' שמקשים רש"י ותוס' על הבה"ג דאיתא בש"ס דברכות (דף מ"ח ע"א) ינאי מלכא ומלכתא כריכו ריפתא בהדי הדדי וכו' עד שמעון בן שטח לגרמי' הוא דעביד דאר"י לעולם אינו מוציא רבים יד"ח עד שיאכל כזית דגן וכו', ופסק בה"ג דהא דאמרינן אינו מוציא רבים יד"ח דמשמע הא אם אכל כזית דגן מוציא, היינו דוקא אם הם ג"כ לא אכלו רק כזית, אבל אם הם אכלו כדי שביעה, והוא לא אכל אלא כזית דאינו חייב בבהמ"ז רק מדרבנן אינו מוציא דלא אתי דרבנן ומפיק דאוריתא (ג) והקשו עליו רש"י ותוס' לפ"ז מאי קאמר שמעון ב"ש גרמי' הוא דעבד דאר"י לעולם אינו מוציא וכו' משמע דאי הוו אכלו כזית היה עביד שפיר הא הם בודאי אכלו כדי שביעה, ונראה דלק"מ דהמרדכי תירץ, דמאן יימר דהם אכלו כדי שביעה מפת, דילמא אכלו משאר דברים, ופת לא אכלו אלא כזית, והוו הן ג"כ רק דרבנן דמד"ת בעי כד"ש מפת דוקא, רק דעל רש"י לק"מ דרש"י לשיטתו אזיל דרש"י פירש ינאי מלכא הוא האמור בקדושין פ' האומר [דף ס"ו] וכו' ע"ש שהי' צדוקי ומין ע"ש, אבל בס' יוחסין [מאמר א' בד"ה יהושע בן פרחי' וכו'] כתב דינאי מלכא דהכא לאו האי דקדושין פ' האומר שם, אלא אידך הוא כדאי' במדרש קהלת רבה פסוק טובה חכמה עם נחלה שבאו ג' מאות נזירים מירושלים ולא הי' להם קרבנות א"ל שמעון ב"ש לינאי תן אתה פלגא, ואנא פלגא, וכו', ובזה אתי שפיר דבה"ג ס"ל כמדרש דלא נעשה צדוקי, וס"ל כתירוץ המרדכי הנ"ל, אבל רש"י אזיל לשיטתו דהוה צדוקי וא"כ ליכא למימר כתי' המרדכי שלא אכלו אלא כזית מפת דהוו נמי דרבנן דא"כ לא הי' מברך בהמ"ז כל עיקר דהא צדוקי הוה ולא אחזיק כלל דברי סופרים, והקשה שפיר לשיטתו הנ"ל:
ובד"א נראה לתרץ דאיתא בש"ס דברכות א כ' א נשים בבהמ"ז דאוריתא או דרבנן, ולא איפשיט וכו', ופירש"י דמשו"ה קאי מבעי לי' דאינו יכול לומר שהנחלת לאבותינו וגו' דנשים אין להן חלק ונחלה בא"י (ד) והראב"ד [מובא כן בשמו בש"ע או"ח סי' קפ"ו ע"ש וע' בהגו"ח דלמטה] הכריע דהאיבעיא איפשטא דהא ר"י ור"מ פליגי דר"י סבר גר מביא בכורים וקורא, אע"ג דבעי למימר על האדמה אשר נתת לי [צ"ל אשר נשבע ה' לאבותינו גו'] ור"מ ס"ל אינו קורא (ה) (סוף מעשר שני) וקיי"ל כר"י אם הנשים בבהמ"ז נמי (פטורים) [חייבות] מה"ת והנה ר"ת ובה"ג מחולקים עם ר"י דהר"ת ובה"ג הלכה (כר"י) [צ"ל כר"מ] דגר אינו קורא משום שא"י לומר על האדמה גו' ומה"ט לא יהיב ר"ת גר לברך בהמ"ז משום דלאו ד"ת הוא, וכן הוא בטור בשם בה"ג [ע' טואו"ח סי' קצ"ט] ור"י פסק כר"י דגר מביא וקורא, א"כ גם בבהמ"ז הוי ד"ת, ותוס' הקשו על רש"י מאי קמבעי לי' להש"ס משום שא"י לומר (שהנחלת לאבותינו ארץ גו') [על הארץ הטובה אשר נתן לך] תבעי לי' נמי כהנים, דלהם ג"כ לא הגהות וחדושים ג)ע' בהגהות וחדושים לס' חסדי יונתן א"ר אות ל"ו ול"ז, מה שחדשתי בענין זה בעזה"י ועיי"ש עוד בפנים שמובא שם קצת מהמובא כאן בפנים להלן בדב"ק של רבינו ז"ל:
ד) בהשגות הראב"ד שעל היד החזקה ליתא, אלא הטור באו"ח סי' קפ"ו, והגהות אלפסי פ' מש"מ מייתי הכי בשמו דפסק כרבא לגבי רבינא התם, דפשיט דדאו' נינהו, ופי' ב"ח, ובמה דמייתו ראי' כראב"ד משום דהגמ' לעיל פריך פשיטא כמ"ש ב"י, לכאורה לאו ראי' היא, דאף דהוו דרבנן מ"מ פריך שפיר פשיטא, כמו בתפלה דחשיב מתני', עי' פירש"י במתני' דלכו"ע דרבנן הוא ואפ"ה פריך עלה פשיטא, כיון דאינו תלוי בזמן, ומשני בתפלה נמי הוה ס"ד דחשיב תלוי בזמן ופוטר אף בדרבנן, דלענין מ"ע שזמן גרמא אין חילוק בין דאורייתא לדרבנן, וכמ"ש התוס' בד"ה בתפלה וכו' ע"ש, והכי נמי לענין בהמ"ז יש לומר כן, ועפ"ז אין התחלה לקושית הגאון רעק"א ז"ל בגליון הש"ס בד"ה פשיטא ומסיים בצ"ע עיי"ש, והבן:
ה) פי' דברי רבינו ז"ל למשנה בכורים (פ"א מ"ד) דהוי סתם מתני' ור"מ הוא, והכי נמי לענין מע"ש (סוף מע"ש פ"ה מי"ד) מבואר שם להדיא ר"מ אומר אף לא כהנים וכו' דמשמע דמודה ברישא, וה"ה נשים מהאי טעמא, ור"י פליג עליו כמובא בר"ש שם בשם ירושלמי, וכ"ה ברא"ש שם באורך ומייתי התם בשם ירושלמי דהלכה כר"י ע"ש, ור"ת ור"י דמייתי הטור באו"ח (סי' קצ"ט) דפליגי לענין גר לברך להוציא אחרים, פליגי בהלכה אי הלכה כר"מ א כרבי יהודה, ר"ת פוסק כר"מ ור"י כר' יהודה, וזה מבואר בפי' הרא"ש על בכורים שם, דר"ת ור"י הנ"ל פליגי בהא דר"מ ור"י שבירושלמי הנ"ל וכמבואר בד' רבינו ז"ל, ויתורץ בזה קושי' הפרישה באו"ח (סי' קפ"ו סוף אות א') והניח בקושיא עיי"ש, ואכמ"ק להאריך יותר: לא הי' חלק בא"י ותירץ המעדני [יו"ט] (ו) דהי' להם ערי מגרש, ובאור זרוע בשם רבינו ישעי' האחרון מביא קו' התוס' אליבא דאמת וכתב דלשיטת רש"י אף כהנים ולוים פטורים מבהמ"ז [וכ"ה בהגהות אלפסי] והא דמיבעיא לי' להש"ס נשים ולא קמיבעיא כהנים ולוים, י"ל דחדא מיניי' נקט, והא"ש דבה"ג לשיטתי' אזיל דפסק כר"מ דגר אינו קורא וא"כ גם נשים וכהנים פטורים מבהמ"ז רק מד"ס בלחוד חייבים, וינאי מלכא כהן הוה ושפיר הי' יכול שמעון ב"ש להוציא אותם אם אכל כזית אף דשמעון בן שטח אינו חייב אלא מדרבנן מ"מ יכול להוציאם, דאינהו נמי לא הוו אלא מדרבנן, משא"כ רש"י ותוס' אזלי לשיטתיי' דפסקו כר"י דמביא וקורא, ואיפשטא האיבעיא דברכות [שם] גבי נשים כהראב"ד הנ"ל, וא"כ אף נשים וכהנים חייבים מד"ת והקשו שפיר:
ובזה יבואר גם מדרש הנ"ל דאיתא בספרי לעמוד לפני ה' לשרת אין לי אלא דבר שבקודש שאר דברים מנין ת"ל ולברך בשמו מ"מ, ליטול חלק בראש, ולברך בראש, ופירוש לברך בראש כגון במסיבה יברך הכהן ברהמ"ז, ולפ"ז מוכח כר"י, דאי כבה"ג דפסק כר"ל דאינו קורא, א"כ כהן אינו יכול לברך בהמ"ז, ואיך משכחת דרשא דולברך בשמו וכו' אע"כ כר"י דמביא וקורא, וה"ה כהן כנ"ל, והשתא אתי שפיר המד"ר הנ"ל (פ' עקב) בעת ההוא הבדיל ה' את שבט הלוי לעמוד לפני ה' ולשרתו ולברך בשמו, ילמדנו רבינו מי מביא בכורים וכו' דבל"ז לא הוה מיבעיא כלל כנ"ל:
ובזה יתורץ ג"כ הא דקאמר בברכות [שם] שמעון ב"ש לגרמי' הוא דעביד דהול"ל חולקים עליו חביריו על שמעון ב"ש מאי לגרמי', ובהנ"ל ניחא, דהיינו לגרמי' דלשיטתו אזיל, דהנה הרא"ש פסק [ע' טואו"ח סי' קצ"ז] אי מצרפין אחד לזימון ונותנין לו כוס של יין לשתות צריך לברך אחר היין ברכה א' מעין ג' ואינו יוצא יד"ח ברכה אחרו' בבהמ"ז שמברכין, והקשו עליו מהש"ס הנ"ל דקאמר שב"ש לגרמי' הוא דעביד (מהא) דאמר ר"י עד שיאכל כזית כו' ולד' הרא"ש הא גם בזה לאו שפיר עביד דהא צריך לברך אחריו ברכה אחרו' דהיינו א' מעין ג', ותירצו די"ל דס"ל כר"ג [ברכות דף ל"ג] דעל כל ז' מינים חייב לברך בהמ"ז, אך ע"ז קשה אי ס"ל כר"ג א"כ אף בזה שפיר עבד דהי' מוציא אחרים כיון דחייב בבהמ"ז דהא דקיי"ל דאינו מוציא אחרים וכו' כ"ז דוקא לדידן דלא קיי"ל כר"ג, אבל לר"ג שפיר יכול להוציא אף אם לא שתה רק יין, וא"כ קשה ממ"נ, אך י"ל דאיתא בירושלמי דאף למ"ד על כל ז' מינים חייב לברך היינו מדרבנן, אבל מד"ת אינו חייב אלא ברכה א' מעין ג', ושפיר קאמר לגרמי' היא דעביד, דהוא ד"ס, והם ד"ת, והנה איתא פלוגתא במס' אבות (ז) דר"נ יהודא בן טבאי ושמעון ב"ש מעלים היו שכר ללוים, ר"ל אותן שהיו גולים לערי מקלט היו נותנים שכר ללוים משום דס"ל דאותן מ"ח ערים נתנו ללוים בחלקם וכתי' המעדני [יו"ט[ הנ"ל ושב"ש ס"ל לא הי' מעלים שכר ללוים דלאו דידהו נינהו, וא"כ לשמעון ב"ש לא היו ללוים חלק בארץ וא"כ פטורים מבהמ"ז ולפ"ז שב"ש עביד שפיר שהוציא לינאי, אף שהוא הי' ד"ס בלחוד, משום דאזיל לשיטתו (באבות דר"נ) (שם] כנ"ל דאז ינאי לא הוה אלא דרבנן דכהן הי' כנ"ל, והרא"ש ותוס' חולקים על בה"ג וס"ל אף דלא אכל רק כזית, מ"מ יכול להוציא אחרים שאכלו כדי שביעה דקיי"ל בכל ברכות המצות אדם מוציא חבירו דכל ישראל ערבים זל"ז חוץ מברכות הנהנין משום דאינו מחייב לאכול, והא דבעינן שיאכל כזי' היא שיוכל לומר שאכלנו משלו, והקשה המרש"א הא כ' תוס' לעיל [בד"ה תשעה] אף אם לא אכל רק ירק או שתה כוס של יין יכול לומר שאכלנו משלו, וא"כ איך אמר ר"י דאי"מ אחרים עד שיאכל כזית דגן, לפ"ז נסתר שיטת הרא"ש מכח קושי' המרש"א הנ"ל, וצ"ל כבה"ג דאם אכל רק כזית א"י להוציא אחרים שאכלו כד"ש, והשתא א"ש מה דקאמר שב"ש לגרמי' הוא דעבד דאף, אי ס"ל כבה"ג מ"מ אינו חייב רק דרבנן דכהן הוה וכנ"ל לשיטתו, אך דאפ"ל דלעולם שב"ש שפיר עבד אף ליהודא ב"ט משום דכל ישראל ערבים זל"ז כהרא"ש, לזה מסיק דאר"י לעולם אינו מוציא כו' עד שיאכל כו' וא"כ מוכח דלא כהרא"ש כנ"ל, וא"כ מוכרח ע"כ לומר דאזיל לשיטתו, והיינו דקאמר לגרמי' הוא דעבד:
ובזה נראה לתרץ ש"ס דברכות [דף מ"ח] מנין לבהמ"ז מה"ת וכו' ר"נ אמר בבואכם העיר כן תמצאון וגו' וכל כך למה לפי שנשים דברניות וכו', ומקשים העולם איך תנוי הך וכל כך למה וכו' לכאן, ונקדים לתרץ קו' מהרש"א על רש"י דפי' כי הוא יברך על הזבח פי' שיברך אקב"ו על אכילת הזבח, והקשה לפ"ז איך ילפינן מיני' בהמ"ז וכו', ונראה דלק"מ דהא יש ב' דעות, חד אמר דבהמ"ז דאוריתא, וחד אמר מימות יהושע הוא, א"כ לפ"ז קשה איך בעי למילוף משמואל דבהמ"ז מה"ת דילמא נמי תקנת יהושע הוא, ורש"י נשמר מזה, ולכך כתב ברכת הזבח באמת, ומוכח דע"כ מד"ת, (דהודן) [דהרד"ק] ג"כ תפס פירש"י, והקשה הלא באמת גם בבהמ"ז המתינו עליו וא"כ למה דוקא כי הוא יברך על הזבח, הול"ל שיברך בהמ"ז, אך י"ל דזהו לאו קושיא היא דאי' בירושלמי [ריש פ' ג' שאכלו] להך דעה דילפינן בהמ"ז מואכלת ושבעת וברכת גו' וברכת שלפניו מק"ו (השתא כשהוא שבע מברך) [לאחריו מברך] לפניו א כ"ש, א"כ דיו לבא מן הדין להיות כנידון, [ונימא מה לאחריו נשים פטורות אף לפניו כן] (אף בהמ"ז כן) וא"כ ה"ה כהנים ולוים נמי כן כנ"ל דהא אין להם חלק, וא"כ תו לק"מ דשמואל לוי הוי, אינו חייב מד"ת בבהמ"ז ולא הי' יכול להוציאן, ולפ"ז לק"מ על רש"י, דקשה לי' כנ"ל לכך צ"ל על ברכת הזבח לאכול את הזבח, וקשה קושי' הרד"ק הנ"ל, וצ"ל משום דהוי מה"ת וכהנים ולוים פטורים ואינם יכולים להוציא אחרים, ומוכח דמה"ת ודו"ק:
ובזה יתורץ קושית העולם הנ"ל, דהנה האלשיך תירץ על קושי' הש"ס דכל כך למה מפני שהוא לא שאל להם איה הרואה, ובאמת היו שם נביאים רבים והם רצו ליתן לו סימן שילך לגדול שבנביאים ולכך אמרו שלא יאכל העם וגו', אך זהו ליתא דהא קיי"ל הגדול בוצע, וכשמביאין יין מברך אחר שאין עושין מצות חבילות חבילות, וא"כ להנ"ל דבאמת שמואל לא היו בוצע תירוצו של האלשיך ליתא דהא מ"מ לא ידע שהוא גדול כיון דלא הי' בוצע, והשתא א"ש דבל"ז לא הוה מצי להקשות, דהוה אמינא ברכת הזבח, היינו בהמ"ז ור"ל כתי' האלשיך, אבל השתא דיליף מיני' בהמ"ז מה"ת דק' מנ"ל וכו' וצ"ל כפירש"י ומוכח כנ"ל ותירוץ האלשיך ליתא:
והשתא יתורץ ג"כ המאמר שהתחלנו מה השיב להם הקב"ה למה"ש דהנה הזוהר הקשה ג"כ קושיא הש"ס ותירץ כאן בחובין דילך, כאן בחובין דחברך הגהות וחידושים ו) לכאורה תירוצו של המעיו"ט תמוה דאנן אליבא דר"מ קיימינן הכא, ואיהו להדיא לא ס"ל הכי (במס' מע"ש פ"ה מי"ד) דאיתא התם אבל לא גרים ועבדים וכו' שאין להם חלק בארץ, ר"מ אומר אף לא כהנים ולוים שלא נטלו כו' רבי יוסי אומר יש להם ערי מגרש, ע"כ מתני', הרי להדיא דר' יוסי בלחוד ס"ל הכי אבל ר"מ לא ס"ל הכי וא"כ לא תירץ כלום אליב וצ"ע:
ז) ליתא באבות דר"נ, אלא במכות סו"פ אלו הן הגולין במשנה שם ע"ש: והקשה בדחברי' הא כתיב יכשלו איש באחיו איש בעון אחיו ותירץ כאן במצות עשה, דאין ערבים זל"ז כאן במל"ת ערבים זל"ז, ולפ"ז (לשיטת) [שיטת] הרא"ש הנ"ל שכל ישראל ערבים זל"ז ולכך יכול להוציא אחרים וכו' וכנ"ל, ליתא, דהא במ"ע אינם ערבים זל"ז, וצ"ל כהמרדכי דאיה חולק ג"כ על בה"ג הנ"ל וכתב אף דבאמת מד"ת אינו חייב בבהמ"ז רק כדי שביעה מ"מ אם אכל כזית ובירך יצא כדי מצותו, וא"כ שפיר יכול להוציא אחרים אף דאכלו כד"ש, ואי' בירושלמי [ובגמ' דילן נמי] הובא ברא"ש [ט"ס כאן דלית' ברא"ש] ואכלת ושבעת וברכת, מי ששבע הוא מברך, והראב"ד בפ"ה מה' ברכות] פסק דשביעה היינו כזית, ולפ"ז קשה להרא"ש שפיר איצטרך ואכלת דבעינן שביעה היינו כזית, דהוה אמינא אם אינו אוכל כלום יכול לברך משום ערבות, משא"כ לשיטת המרדכי קשה לד' הראב"ד דשביעה היינו כזית, א"כ קשה למה לי קרא ואכלת ושבעת וגו' מי ששבע וכו', פשיטא, דצריך לאכול כזית, דאם לא יאכל האיך יברך, וא"כ מזה מוכח כהרא"ש, וכ"ז דוקא אי אמרת כהראב"ד דשביעה היינו כזית אבל א"א שביעה ממש בעינן י"ל דשיטת המרדכי אמת, והשתא אתי שפיר דמה"ש סברי כהראב"ד דשביעה היינו כזית, וא"כ ע"כ שיטת המרדכי ליתא, וצ"ל כהרא"ש, וא"כ נסתר תירוצו של הזוהר ושאלו שפיר זאת והשיב להם הקב"ה אני כתבתי בתורתי ואכלת ושבעת וברכת וגו' והם מדקדקים על עצמם וכו' אבל באמת ואכלת ושבעת פי' שביעה ממש, וא"כ י"ל דשיטת המרדכי אמת, אבל גבי מצות עשה אין ישראל ערבין זל"ז, ודלא כהרא"ש, ושפיר איכא למימר כתי' הזוהר כאן בחובין דילך, כאן בחובין דחברך ודו"ק:
נשלם העתק דרוש הראשון בעזר נוצרנו כאישון: