גבורות שמונים· רבי יוסף ענגיל
עט
עי"ל דראב"י דס"ל דבעלים מפגלין משום דבעלים ג"כ קרוין מקריב מקרא דוהקריב המקריב כבר כתבתי כ"פ דק' להבין הדבר באמת מה שהבעלים קרוין מקריב והרי אין עושים כלום והכהן הוא שעושה מעשה ההקרבה לא הבעלים:
ונראה בזה עוד ואומר דהנה מה שכתבתי לעיל באותיות (כ"ב מ"ט) דאע"ג דס"ל לראב"י דבעלים מפגלין מ"מ מחשבת בעלים לשמה לא בעי' בהקרבה אפי' לראב"י דכך היא הסברא הפשוטה לכאורה דהא שמעי' לי' לראב"י רק דאמר דבעלים מפגלין היינו שאם חישבו בעלים מחשבת פיגול הוי פיגול אבל הא לא מצינו לו שיצריך שיחשבו בעלים מחשבת לשמה בהקרבה דקרבן וילפותא דידי' נמי הרי היא רק מדכתי' והקריב המקריב אלמא דבעלים קרוין מקריב הילכך איתניהו בכלל המקריב אותו לא יחשב וא"כ הרי הוזהרו הבעלים רק על מחשבה הפוסלת והן פוסלין במחשבה שאינה נכונה כדכתי' לא יחשב אבל שיהי' חיוב על הבעלים לחשב מחשבת לשמה כמו שצריך הכהן לחשב מחשבת לשמה בעבודתו זה מניין לנו ואולם ראיתי אח"כ בפיה"מ להרמב"ם שהוא מייחס סברא זו לת"ק דמתני' דזבחים (דף מ"ו) דאמר לשם ששה דברים הזבח נזבח לשם זבח לשם זובח כו' וכ' דס"ל לת"ק דבעל הקרבן צריך שיחשב מחשבה זו לשם זבח לשם זובח כו' ואם שדברי הרמב"ם אלה צע"ג לענ"ד דאין מזה רמז בדברי הת"ק כלל דהאמר רק לשם ששה דברים הזבח נזבח כו' והיינו דהזובח והעובד צריך לחשב לשם ו' דברים אלו אבל הרי לא נאמר בדבריו כלל דבעל הקרבן צריך שיחשב כן ויש לדון טובא בדברי הרמב"ם אלה וע' בתוי"ט ואולם עכ"פ אחרי היות הרמב"ם מייחס סברא זו לת"ק הנה עכ"פ הרשות בידינו לייחס עכ"פ סברא זו לראב"י דשמעי' לי' בהדיא דשייכי בעלים במחשבה דהאמר דבעלים מפגלין ולומר דבעי נמי ראב"י מחשבת בעלים לשמה ובסברת ראב"י נתיישבתי דהדבר מתאים שפיר וזה די"ל דס"ל לראב"י דכיון דבעי' מחשבת לשמה בהקרבה ע"כ זהו עצמו מה שהבעלים קרוין מקריב מפאת דמחשבת לשמה רמי גם עלייהו שיחשבו בהקרבה ומהאי קרא גופי' דכתי' והקריב המקריב וקריי' קרא לבעלים מקריב הוא דילפי' לי' דכיון דא"א לומר דקרינהו רחמנא מקריב מפאת מעשה ההקרבה שהרי אין עושים מעשה הקרבה כלום וע"כ דקרינהו רחמנא מקריב מפאת המחשבה שיש בהקרבה דהתורה אמרה שגם הבעלים יהיו מקריבין במה שאפשר להם שההקרבה הרי הוא במעשה וגם במחשבה שצריך הכהן שיחשב מחשבת לשמה וע"כ אם שא"א לבעלים להיות מקריבים במעשה מ"מ הוטל עליהם שיהיו מקריבים גם הם במחשבה היינו שיחשבו עכ"פ המחשבה המחויבת בהקרבה וזהו עצמו מאי דקרינהו קרא מקריב ודו"ק.
ואולם אם נאמר דמחשבת לשמה הוא רק מצוה בעלמא והקרבן כשר בדיעבד גם בסתם אכתי אין טעם שיוקראו הבעלים מקריב מפאת מחשבת ההקרבה דדיעבד נמי מיקרי ראוי וע"כ אין שייכות אל המחשבה בענין הקרבן שיוקרא מקריב מחמתה כיון דהקרבן כשר גם בלעדי המחשבה והמחשבה רק מצוה בעלמא וא"כ הוא רק מקיים מצוה אשר ישנה בשעת ההקרבה אבל אין לה למחשבה זאת להקרא הקרבה כיון דההקרבה אין צריכה לה וכשירה גם בלעדה ודו"ק:
וע"כ נראה דבזה הוא דפליגי באמת ר' יוסי וראב"י בזבחים שם דר' יוסי ס"ל דגם סתמא כשר וע"כ אין אל הבעלים מפני מה להקרא מקריב ולכן ס"ל דבעלים לא חשיבי מקריב וכל' רש"י במשנה שם (דף מ"ו ע"ב) דכ' על דברי ר' יוסי דאמר שאין המחשבה הולכת אלא אחר העובד וז"ל הילכך אי הוי שלא לשמו אע"ג דבעלים אמר לשמו לאו מידי הוא דלאו בדידהו תליא מילתא דכתיב המקריב אותו לא יחשב עכ"ל הרי דר' יוסי ס"ל דהך המקריב אותו לא יחשב קאי רק על המקריב ממש אבל בעלים לאו מקריב נינהו [וקרא דוהקריב המקריב על כרחך דמפרש לי' ר' יוסי בענין אחר דבלאה"נ צריכין לומר כן דאל"כ אחרי דקרי קרא לבעלים מקריב מדוע אין המחשבה הולכת אלא אחר העובד וליתנהו לבעלים בכלל המקריב אותו לא יחשב] וראב"י ס"ל דסתמא פסול ובעי' מחשבת לשמה וע"כ שפיר יש לבעלים מפני מה להקרא מקריב וע"כ שפיר מפרשי' לקרא דוהקריב המקריב דקאי בפשוטו על הבעלים דקרינהו קרא מקריב מפאת המחשבה שהוטלה עליהם במקרא הזה עצמו וע"כ שפיר מפגלין ואיתנהו שפיר בכלל קרא דהמקריב אותו לא יחשב וא"ל דלראב"י נמי דסתמא פסול מ"מ הא לא גרע משלא לשמה דג"כ הקרבן כשר אלא שלא עלה לבעלים לשם חובה מלבד בפסח וחטאת וא"כ אכתי אמאי קרוין הבעלים מקריב מפאת המחשבה הרי הקרבן גופי' כשר גם בלעדי המחשבה ואין ההקרבה נצרכת אל המחשבה דז"א דקרבן שלא עלה לבעלים לשם חובה ע"י מחשבת שלא לשמה הוא קרבן אחר ממה שהוא עתה דעתה הוא קרבן לחובה שהפרישו לו ואילו ע"י מחשבת שלא לשמה שאינו עולה לבעלים לשם חובה נעשה נדבה אחרת ע' פירש"י זבחים (ד' ב' ע"ב) ד"ה ואם לאו יהא נדבה דכ' כאילו התנדבת לזה נדבה אחרת ולא לשם הראשונה עכ"ל ואפי' בקרבן נדבה כבר כתבתי לעיל אות ( ) דע"י מחשבת שלא לשמה י"ל דנעקר הקדש הבעלים ונעשה קרבן אחר נדבה מאיליו עש"ה בארוכה וא"כ אותו הקרבן שהוא עתה הרי שפיר צריך אל המחשבה ושפיר קרוין הבעלים מקריב מפאת מחשבתם היינו דע"י מחשבתם הם מקריבין קרבן זה דלולי המחשבה הי' קרבן אחר ודו"ק]:
ועפי"ז מובן ג"כ קישור הל' בזבחים (דף מ"ו ע"ב) שם במשנה א"ר יוסי אף מי שלא הי' בלבו לשם אחד מכל אלו כשר שתנאי ב"ד הוא שאין המחשבה הולכת אלא אחר העובד ופירשנו בזה לעיל אות מ"ב דתרתי מילי נינהו דר' יוסי אמר אף מי שלא הי' בלבו כו' כשר כו' ועוד דין אחר אמר שאין המחשבה הולכת אלא אחר העובד והוא כמו שאפר כירה מוכן הוא ע' היטב באות הנ"ל]:
ואולם הנה עדיין צריך טעם בסמיכות ב' הדינים אלו זה לזה דמשמע דיש להם איזה שייכות וחיבור מדאמר ב' הדינים האלו דייקא יחד ואולם לדברינו כאן הנה נכון הדבר בס"ד דהא דאין המחשבה הולכת אלא אחר העובד הרי הוא רק מפאת הדין הקדום דאף מי שלא הי' בלבו לשם אחד מכל אלו כשר כו' והיינו דגם סתמא כשר וע"כ אין סברא שיוקראו הבעלים מקריב דאי מפאת המחשבה הרי אין ההקרבה צריכה לה דגם סתמא כשר וכיון שאין הבעלים מקריב לכן אין המחשבה הולכת אלא אחר העובד ואין במחשבת בעלים כלום כיון דלאו מקריב נינהו וליתנהו בכלל קרא דהמקריב אותו לא יחשב:
והנה ברמב"ם פ"ד ממעשה הקרבנות הלכה י' כ' וז"ל כל הזבחים צריך העובד שתהיה מחשבתו לשם הזבח ולשם בעליו בשעת זביחה ובשעת קבלת הדם ובשעת הולכת הדם ובשעת זריקתו כו' ואם שחט ועבד שאר עבודות סתם ולא חשב כלל בעולה ובשלמים הרי הן כשרים ועלו לבעלים עכ"ל ובכסף משנה תמה דלמה כ' הרמב"ם עולה ושלמים דמשמע דווקא הני אבל פסח וחטאת סתמא פסול וז"א דגם פסח וחטאת סתמא כשר ע"ש ובמל"מ כ' וז"ל ומ"ש שאם שחט ועבד שאר עבודות סתם ולא חשב כלל בעולה ובשלמים כו' עיין מה שתמה מרן ועיין בס' ברכת הזבח שכ' דעולה ושלמים דנקט רבינו הוא לרבותא ודו"ק עכ"ל ז"ל והנה אין הס' ברכת הזבח בידי לעיין בו:
ומסברא נלע"ד דהרבותא היא זאת דיש סברא לומר דרק בפסח וחטאת הוא דכשר סתמא אבל לא בעולה ושלמים וזה דהא דסתמא כשר אמרי' בזבחים (דף ב' ע"ב) הטעם משום דסתם זבחים לשמן הן עומדין ע"ש וע"כ יש סברא דרק בפסח וחטאת דפסולי שלא לשמה לגמרי לכן סתמן לשמן הן עומדין, דגוף ההקרבה מוכחת היותה לשמה דאילו אינה לשמה הרי היא פסולה וא"כ מה הוא מקריב וע"כ מעשי' מוכיחין עלי' דלשמה היא משא"כ עולה ושלמים דגוף הקרבן גם שלא לשמה כשר אלא דלא עלה לבעלים לשם חובה ע"כ אין ההקרבה עצמה מוכחת היותה לשמה דיכול להיות דאינו לשמה ועכ"ז הוא מקריב שפיר שהרי גם בשלא לשמה הוא קרבן כשר ולבעלים הוא דלא עלה לשם חובה וע"כ לא שייך לומר דסתמא לשמה קאי וע"כ שפיר היא רבותא דגם בעולה ושלמים סתמא כשר ושגם בהם סתמא לשמה קאי וזו סברא פשוטה ונכונה בעזה"י [והא דנקט הרמב"ם עולה ושלמים ה"ה דהוי מצי למינקט שאר זבחים ונקט עולה ושלמים לדוגמא והכוונה רק לאפוקי דלא נימא דבפסח וחטאת לחוד הוא דסתמא כשר וכמו שהבין הכ"מ כן דהא דנקט עולה ושלמים ה"ה שאר זבחים ואתי לאפוקי רק פסח וחטאת לאמר דבהו סתמא פסול כן לדברינו ג"כ ה"ה לשאר זבחים ואתי לאפוקי רק פסח וחטאת איפכא דלא נימא דבפסח וחטאת הוא דסתמא כשר וע"כ פירש עולה ושלמים לדוגמא וה"ה ממילא גם לשאר זבחים וז"פ]:
ולפי"ז נראה דנהי דראב"י פליג על ר' יוסי בהא דסתמא כשר מ"מ הרי כלל בידינו דכל למעוטי בפלוגתא טפי עדיף וע"כ נראה לומר דרק בעולה ושלמים ושאר זבחים הוא דפליג ראב"י שלא להכשיר סתמא אבל, בפסח וחטאת מודה דכיון דפסח וחטאת, עדיפי בזה משאר זבחים דיש בהם סברא יותר להכשיר סתמא מפאת דפסילי בשלא לשמה וע"כ ההקרבה מוכחת יותר דלשמה קאי וכנ"ל וא"כ כיון דלא מצינו לו לראב"י דפליג בהדיא גם בפסח וחטאת ע"כ ראוי למעוטי בפלוגתא ולומר דרק בשאר זבחים הכשירים בשלא לשמה ולבעלים הוא דלא עלו לשם חובה הוא דפליג אבל בפסח וחטאת דפסילי בשלא לשמה ויש הוכחה יותר דלשמן קאי מודה שפיר דסתמא כשר וממילא ג"כ דבפסח וחטאת גם לראב"י אין הבעלים מפגלין דכיון דגם סתמא כשר א"כ שוב הא אין הבעלים קרוין מקריב וכנ"ל ולפי"ז מנחת סוטה נמי דפסולה ג"כ לגמרי בשלא לשמה א"כ ג"כ אין הבעלים יכולין לפגל אפי' לראב"י ולק"מ ודו"ק כי נכון הוא בסברא בס"ד: