גבורות שמונים· רבי יוסף ענגיל
עח
עי"ל דהנה בש"ס זבחים (דף מ"ד ע"א) איתא ת"ר או אינו מביא אלא כיוצא בשלמים (לענין פיגול) מה שלמים מיוחדין נאכלין לשני ימים ולילה אחד אף כל כו' נאכל ליום ולילה מניין ת"ל מבשר כל ששיריו נאכלין עולה שאין שירי' נאכלין מניין ת"ל זבח מניין לרבות העופות והמנחות עד שאני מרבה לוג שמן של מצורע ת"ל (גבי טומאה) אשר הם מקדישים לי ואתי נותר חילול חילול מטומאה ואתי פיגול עון עון מנותר כו' הנה דבש"ס מייתי לפיגול דעופות ומנחות מקרא דאשר הם מקדישים לי דאתי לרבויי כל מה שמקדישים ואפי' עופות ומנחות ואתי נותר כו' ואולם בת"כ פ' צו פרק י"ג ברייתא ד' איתא וז"ל או אינו מביא אלא כיוצא בשלמים כו' ת"ל בשר כו' עולה שאין שירי' נאכלין מניין ת"ל זבח מיני זבחים העופות והמנחות שאין מיני זבחים מניין כו' ת"ל אל הקדשים אשר יקדישו בני ישראל לרבות את כולן עכ"ל הת"כ. והנה דיש חילוק בזה בין הש"ס דידן להת"כ דבש"ס דידן מייתי לעופות ומנחות מקרא דאשר הם מקדישים לי ואילו בת"כ מייתי להו מקרא דאל הקדשים אשר יקדישו בני ישראל והנה צריך להבין מדוע נאיד הש"ס מילפותא דת"כ הנ"ל ובמאי קמיפלגי:
ונראה לומר בפשיטות בזה דקשיא לי' לגמ' על הילפותא דת"כ דיליף עופות ומנחות מקרא דאשר יקדישו בני ישראל דא"כ הא תיקשי דהתינח עופות ומנחות של אנשים אבל עופות ומנחות של נשים מניין דהא בני ישראל ממעט תמיד בנות ישראל וע"כ יליף לי' הש"ס מקרא דאשר הם מקדישים לי ואין לומר דהא בקרא דאשר הם מקדישים לי נמי הא רישא דקרא דבר אל אהרן ואל בניו וינזרו מקדשי בני ישראל וגו' דהא לק"מ ומוכרחני להביא כל לשון המקרא בזה בויקרא כ"ר ב' דבר אל אהרן ואל בניו וינזרו מקדשי בני ישראל ולא יחללו את שם קדשי אשר הם מקדישים לי אני ד' אמור אליהם לדורותיכם כל איש אשר יקרב מכל זרעכם אל הקדשים אשר יקדישו בני ישראל לד' וטומאתו עליו ונכרתה הנפש ההוא וגו' והנה יש חילוק בין ב' כתובים אלו דבקרא דוינזרו דתיבת וינזרו ביאורו פרישה שיפרשו מקדשי בני ישראל בטומאתם ע"ש בפירש"י ע"כ זה כולל הן אכילה והן הקרבה שלא יאכלו הקדשים בטומאת הגוף ולא יקריבו אותם בטומאת הגוף ואילו בכתוב השני כל איש אשר יקרב מכל זרעכם וגו' מקרא זה קאי רק אאכילה לחוד כמבואר שם בפירש"י אין קריבה זו אלא אכילה וכן מצינו שנאמרה אזהרת אכילת קדשים בטומאה בלשון נגיעה בכל קודש לא תגע אזהרה לאוכל ולמדוהו רבותינו מג"ש כו' וכך נדרש בת"כ (אהך קרא כל איש אשר יקרב וגו') וכי יש נוגע שיהא חייב א"כ מת"ל יקרב משיכשר להקרב שאין חייבין עליו משום טומאה אא"כ קרבו מתיריו עכ"ל רש"י ז"ל [ודרש דת"כ הנ"ל הוא ג"כ בזבחים (דף מ"ה ע"ב) וכי יש נוגע שהוא חייב א"כ מת"ל יקרב בהוכשר בשר ליקרב הכתוב מדבר כו']:
ומבואר איפוא דהך קרא דאשר יקרב פשטי' דקרא הכוונה נגיעה וע"ז הוא הדרש וכי יש נוגע שהוא חייב ונדרש על אכילה דמצינו דאפקה קרא בלשון נגיעה כמו בכל קודש לא תגע דהכוונה לא תאכל והנה בהך קרא דבכל קודש לא תגע הא אין שייכות ענין הקרבה כלל דהא אאשה הזרה קאי ולא שייכא בהקרבה והאזהרה רק על אכילה ואפקה קרא בלשון נגיעה וא"כ גם כאן אף דמישתעי בכהנים מ"מ כיון שנאמר אשר יקרב דהוא כמו אשר יגע לפי הפשט וכנ"ל א"כ ג"כ קאי רק אאכילה לחוד דמצינו כבר דאפקה קרא בלשון נגיעה בקרא דכל קודש לא תגע אבל אין נכלל כאן אזהרת הקרבה בטומאה דהא לא מצינו דאפקה קרא להקרבה בלשון נגיעה וכן הוא להדיא לשון רש"י ז"ל הנ"ל אין קריבה זו אלא אכילה כו' הרי דלא קאי רק אאכילה אבל לא אהקרבה וז"פ ואולם מקרא הקדום דכתיב וינזרו דביאורו פרישה כמבואר שם בפירש"י ג"כ הנה זה שפיר כולל גם שתיהן אכילה והקרבה שיפרשו מן הקדשים בהיותם טמאים הן מאכילה והן מהקרבה וכמובן:
והנה עתה הנני להציע לשון הגמ' זבחים (דף ט"ו ע"ב) זר מנלן (דפסול לעבודה) דתני לוי דבר אל אהרן ואל בניו וינזרו מקדשי בני ישראל וגו' בני ישראל למעוטי מאי אילימא למעוטי נשים (כדדרשי' בכל דוכתא בני ישראל ולא בנות ישראל) קרבן נשים בטומאה קרב כו' אלא ה"ק בני ישראל ולא יחללו (ה"ק קרא וינזרו מקדשי יתרחקו בטומאה מכל הקדשים ובני ישראל ג"כ לא יחללו היינו הזרים אף הם יזהרו שלא יחללו את הקדשים בעבודתם לימד על זר שעבד שחילל את הקדשים ופסלם ע"ש ברש"י):
והנה מבואר איפוא דהש"ס עצמו עמד ע"ז דראוי לדרוש בני ישראל דמקרא קמא דוינזרו הנ"ל לומר בני ישראל ולא בנות ישראל ואתי למעוטי נשים ודחי זה דאטו קרבן נשים בטומאה קרב ובפירש"י שם בתמי' וכי יש כח בקרבן נשים לדחות הטומאה עכ"ל והכוונה מבוארת דכיון דקרא דוינזרו כולל גם הקרבה וכנ"ל וע"כ לענין הקרבת קרבן בטומאת הגוף וודאי א"א לומר דכוונת הכתוב דקרבן אנשים אין קרב בטומאה וקרבן נשים קרב בטומאה דהא ההקרבה בטומאת הגוף למזבח הרי איננו בזיון הקודש לבד כ"א גם בזיון המזבח ועיקר החטא הוא בזיון המזבח שמקריבין לו בטומאה וכמובן דהא משכחת הקרבה בטומאת הגוף והקודש לא יוטמא כלל וכמובן:
ועיין חולין (דף ג' ע"א) ופסחים, (דף ע"ט ע"א) וא"כ הרי אין החטא נגד הקודש רק נגד המזבח וכלפי הגבוה כביכול שמקריבין אליו בטומאת הגוף וכמובן ואם כן בזה הרי אין נפקיתא במעלת וערך הקודש עצמו אם גדולה מעלתו או זוטר ואדרבה בגדלות מעלת הקודש יש לו כח יותר לדחות הטומאה כענין קרבן הקבוע לו זמן דדוחה את הטומאה מפני מעלתו וע"כ כיון דהחילוק בין אנשים ונשים הרי הוא רק דנשים זוטר ערכייהו מנשים דפטורין ממ"ע שהז"ג וכמובן וא"כ אי נימא דיש חילוק בזה בין קרבן אנשים לקרבן נשים היינו ע"כ ג"כ מפאת דקרבן נשים זוטר ערכו מקרבן אנשים וא"כ ממילא הרי א"א להיות הכוונה כאן בהך בני ישראל למעט נשים כיון דקרא לענין הקרבה בטומאה נמי איירי ולענין הקרבה דהחטא נגד המזבח שמקריבין אליו בטומאת הגוף מה לי אם זוטר ערך הקרבן הנקרב או לא ואדרבה כל שערך הקרבן זוטר טפי אזי איסור ההקרבה בטומאה גדול יותר דאין כח לקרבן בקטנות ערכו לדחות איסור ההקרבה בטומאה וכנ"ל וע"כ גוף הענין הרי מכריח לומר דלא הי' הכוונה בהך בני ישראל שבמקרא זה למעט נשים רק אתי לדרשא אחרינא בני ישראל ולא יחללו לומר דזר מחלל עבודה וכנ"ל וא"כ כיון דבני ישראל שבמקרא זה ההכרח שאין ממעט נשים כיון דקאי גם על הקרבה וכנ"ל א"כ כיון דאין ממעט נשים וגם קדשי נשים בכלל המקרא א"כ ממילא שפיר גם הך דאשר הם מקדישים לי דאתי לרבויי עופות ומנחות קאי שפיר גם על עופות ומנחות של נשים וכמובן משא"כ במקרא הב' כל איש אשר יקרב מכל זרעכם אל הקדשים אשר יקדישו בני ישראל דקאי רק אאכילה לחוד ואיסור אכילת קדשים בטומאת הגוף הרי הוא רק מפני בזיון ופגם הקודש הנאכל לבד א"כ בזה הרי שפיר תלוי בערך הקודש ומעלתו ואם זוטר מעלתו שפיר י"ל דאין חייבין על פגמו ואכילתו בטומאה וכמובן וא"כ הרי שפיר הדר סברת הה"א דגמ' זבחים (דף ט"ו ע"ב) הנ"ל לדוכתה לומר דבני ישראל שבמקרא זה ממעט נשים וע"כ אילו איתרבאי עופות ומנחות רק מהאי קרא הרי הי' ראוי לומר דאין עופות ומנחות דנשים בכלל החיוב [וממילא ג"כ אינם בכלל נותר ופיגול דילפי' להו מטומאה בג"ש דחילול חילול ועון עון וכמובן]:
וע"כ שפיר יש לנו טעם להא דנאיד הש"ס מילפותא דת"כ הנ"ל מהך קרא דאשר יקדישו בני ישראל ויליף לי' מקרא דאשר הם מקדישים לי דהא איכא נפקותא לעופות ומנחות דנשים וכנ"ל:
ואולם הת"כ דיליף באמת לעופות ומנחות מקרא דאל הקדשים אשר יקדישו בני ישראל וא"כ הרי תיקשי באמת דמנ"ל עופות ומנחות דבנות ישראל וכנ"ל וצ"ל דס"ל לת"כ דגם עופות ומנחות דנשים הויין שפיר בכלל הקדשים אשר יקדישו בני ישראל דאף דהקדש הראשון שלהם הי' מבעליהם בנות ישראל מ"מ הרי חיוב הטומאה רק אחרי ההזאה והקטרת הקומץ דניתר לטהורים ואז הרי כבר קיבלו עוד קדושה ע"י קדושת כלי שנתקדשה המנחה כבר בכלי שרת וכן הקומץ נתקדש בכלי וכן מליקת עוף י"ל ג"כ דחשוב קדושת כלי דהצואר הוא כליו ע' לעיל אות ס"א בארוכה וכן קיבלו קדושה ע"י ההזאה והקטרת הקומץ דמקדשים את הבשר ושירים להתחייב עליהם משום טומאה ואילו ר"ל קדושת הכלי והמליקה וההזאה וההקטרה הרי נעשו בהכרח ע"י כהן זכר וע"כ כיון דגם הם קידשו את העוף והמנחה בקדושה דידהו והם הרי נעשו ע"י בני ישראל דכהנים נמי קרוין בני ישראל וע' יומא (דף ס"ו ע"א) אטו כהנים לאו בכלל עמך ישראל נינהו וע"כ שפיר גם הם בכלל קדשים אשר יקדישו בני ישראל כיון דגם הם יש בהם קדושה אשר הקדישום בני ישראל היינו הכהנים בעבודתם ובקדשם אותם בכלי וכנ"ל ואף שהקדושה הראשונה שבהם איננה מבני ישראל רק מבנות ישראל מ"מ בשעת האכילה בטומאה שהכתוב מדבר ממנה שהוא אחר ההזאה כו' הרי כבר יש בו קדושה גם מבני ישראל ולכן שפיר גם הם בכלל הקדשים אשר יקדישו בני ישראל נינהו דגם הנך הרי קידשום בני ישראל בעבודתן כו' וכנ"ל:
ומעתה הנה נמצינו למידין דחיוב הטומאה שמחויבין על הטומאה בעופות ומנחות [וה"ה לענין נותר ופיגול דנהיג בהו דילפי' להו רק מטומאה בג"ש וכנ"ל] יש חילוק בעניינו בין הש"ס דידן לת"כ הנ"ל דלש"ס דידן דיליף לי' מקרא דאשר הם מקדישים לי דקאי בפשוטו על הקדש הבעלים א"כ הרי הקדש הבעלים הוא סבת החיוב וכענין המקרא שינזרו ויפרשו בטומאתם מקדשי בני ישראל וגו' אשר הם מקדישים לי הרי דההקדש היא הסבה באיסור וחיוב הטומאה ומחמתו הוא איסור וחיוב הטומאה וא"כ ג"כ דין וענין נותר ופיגול דבהו הנלמד מג"ש מטומאה הנה ג"כ עניינו מכח הקדש הבעלים דהקדש הבעלים מחייב ענין ודי הנותר ופיגול וכך גזרה תורה משא"כ לילפותא דת"כ הנ"ל דיליף לעופות ומנחות מקרא דאשר יקדישו בני ישראל וזה הרי קאי רק על קדושה שמבני ישראל ולא מבנות ישראל ואין עופות ומנחות דנשים בכלל רק מפאת היות בם קדושת בני ישראל מעבודת הכהן וכנ"ל:
א"כ נמצא דבעופות ומנחות דנשים דין חיוב הטומאה וממילא ג"כ דין הנותר והפיגול דנהיג בהו סבתו רק הקדושה אשר בהם מעבודת הכהן ואין אל הקדש הבעלים שהקדישה האשה בעלת העוף והמנחה ענין בהם כלל שהרי לא חייבה תורה על הטומאה מפאת הקדש שלהם כלל רק מפאת הקדושה אשר בם מבני ישראל דהיא עבודת הכהן וכנ"ל וככה ג"כ ענין הנותר ופיגול דנהיג בהו הוא ג"כ רק מפאת עבודת הכהן כיון דדין הנותר ופיגול רק מטומאה הוא דילפי' וא"כ עניינו וודאי ג"כ רק כענין הטומאה וכמובן:
ולפי"ז נראה די"ל דראב"י דזבחים (דף מ"ז ע"א) הנ"ל נמי ס"ל כילפותא דת"כ הנ"ל וע"כ י"ל דהא דאמר ראב"י דבעלים מפגלין יש חילוק בזה בין אנשים לנשים דאנשים יכולין לפגל שפיר בכל קרבנות שלהם וגם בעופות ומנחות משא"כ נשים ר' בקרבנות בהמה שלהם הוא דיכולין לפגל אבל בעופות ומנחות דידהו שפיר אין יכולות לפגל וזה לפמ"ש כבר דהא דס"ל לראב"י דבעלים קרוין מקריב ויכולין לפגל מש"ה ואף דהא אין הבעלים מקריבין כלל דהקרבה הוא בכהן וכתבתי כבר באות (כ"ט) ועוד בשאר אותיות דההקדש עצמו חשוב הקרבה וכהך דתמורה (דף ו' ע"ב) דמפרשי' ללא תקריבו לא תקדישו ומפאת ההקדש הוא דחשובי בעלים מקריב ויכולין לפגל וכך היא ההבנה הפשוטה וודאי בהך דראב"י דענין הקרבה דבעלים הוא במה שמביאין ומקריבין את הדבר לגבוה בהקדישם ומתנדבין אותו לגבוה דאילו ההקרבה דעבודות הא בכהן היא נעשית ולא בבעלים וע"כ נראה דכיון דכל כח הפיגול דבעלים רק מפאת ההקדש שלהם ע"כ רק בקרבנות אנשים וכן בקרבנות בהמה דנשים דענין הפיגול שבם גם ההקדש דבעלים היא סבתו ומחייבו ולכן יש גם לבעלים ענין לפגל אחרי שהקדש מהם הי' וכמובן משא"כ בעופות ומנחות דנשים דכל עיקר מה שנוהג בם ענין הפיגול הוא רק מסבת עבודת הכהן כיון דהכתוב הזכיר בם רק קדושת בני ישראל ואין לזה ענין בהקדש הראשון דהי' רק מבנות ישראל וכנ"ל וע"כ כיון דאין שייכות להקדש הבעלים בפיגול דידהו כלל וכל סבתו רק עבודת הכהן ע"כ שפיר רק לכהן הוא דיש לו כח לפגל אבל לבעלים הנשים שפיר אין כח לפגל כלל כיון דכח פיגול דבעלים הוא רק מפאת ההקדש שלהם ואילו בעופות ומנחות דנשים הרי אין אל ההקדש דבעלים שום שייכות בענין הפיגול ואיננו סבתם כלל וככל הנ"ל וע"כ שפיר לא היתה הסוטה יכולה לפגל כלל במנחתה ולק"מ ודו"ק כי הדברים נכונים בס"ד: