גבורות שמונים· רבי יוסף ענגיל
עו
עי"ל טעם אחר דהא דאמר ראב"י דבעלים מפגלין הוא רק בזבחים אבל במנחות אפי' לראב"י אין פיגול לבעלים וזה עפ"י גמ' מנחות (דף כ"ו ע"ב) איתמר קומץ מאימתי מתיר שירים באכילה ר' חנינא אמר משמשלה בו האור ר' יוחנן אמר משתצית בו האור ברובו ופריך התם אדר' יוחנן מהא דתני' דדברים שדרכן ליקרב ביום כגון הקומץ והלבונה כו' מעלן ומקטירן עם בא השמש והן מתעכלין והולכין כל הלילה כו' והא עם בא השמש לא משכחת לה שתצית האור ברובו (שאין עוד שהות ביום לזה) ומשני לא קשיא כאן לקלוט כאן להתיר וברש"י לקלוט שיהא מזבח קולטו שלא יפסל עוד בשקיעת החמה הוי משמשלה בו האור אבל להתיר שירים לא הוי הקטרה עד שתצית בו האור ברובו ע"ש והנה יש לספק לענין מצות הבעלים אימתי יצאו הבעלים ידי מצותן אי אזלי' בי' בתר קליטה ומשמשלה בו האור דהוי הקטרה לקלוט יצאו גם בעלים ידי מצותן א"ד אזלינן בי' בתר היתר שירים ולא נפקי ידי מצותן עד שתצית בו האור ברובו דהוי הקטרה להתיר השירים ונלענ"ד אם שאין זה ברור בעיני אבל נראה לומר כן דלענין מצות הבעלים אית לן למיזל בתר קליטה ומיד משמשלה בו האור יצאו ידי מצותן דמצות הבעלים היא רק ההקרבה לגבוה דזה כל עיקר ענין התנדבות הקרבן להקריב הדבר לגבוה והקרבתו הדבר ונתינתו לגבוה היא המכפרת על הבעלים וע"כ כיון דשמשלה בו האור הוי קליטה ונעשה לחמו של מזבח דמה"ט אין נפסל עוד בשקיעת החמה וכדאמר כאן לקלוט כו' והטעם משום דכבר נעשה לחמו של מזבח ונחשב שכבר קלט וקיבל המזבח את כולו ובדבר הנקלוט מן המזבח אין עוד פסול שקיעת החמה ולינה וע' זבחים (דף מ"ג ע"א) דקומץ פיגול שהעלהו ומשלה בו האור פקע פיגולו ממנו ואפי' עלה אח"כ ירד ולא זה לבד רק אפי' אסקי' רק לפלגי' ופלגי' מחית אארעא ומשלה האור בפלגא שעל המערכה מסקינן לאידך פלגא דעל ארעא לכתחלה דמשמשלה בו האור נעשה כולו לחמו של מזבח עי"ז ע"ש ברש"י ד"ה לא צריכא וע"כ כיון שכבר הוא לחמו של מזבח במשילת האור הרי כבר הוקרב איפוא וניתן לגבוה ולכן שפיר יצאו הבעלים ידי מצותן ונתכפרו:
[ועיין תוס' מנחות (דף כ"ו ע"ב) שם ד"ה קומץ מאימתי מתיר את השירים לאכילה וז"ל הוי מצי למינקט אימורים דכמה דלא מיקטרי אימורים לא מישתרי בשר באכילה אלא משום דכי נטמאו או שאבדו מישתרי בשר לא פסיקא לי' אבל קומץ פסיקא לי' עכ"ל ולענ"ד י"ל דבאימורים לא פליגי ר' חנינא ור' יוחנן כלל ומישתרי בשר לכ"ע משמשלה האור באימורים וזה דכיון דבאימורים כי ליתנהו מישתרי בשר באכילה ורק כי איתנהו הוא דמעכבי ע"כ משמשלה בם האור דנעשו לחמו של מזבח עי"ז וכנ"ל וכבר קיבלם הגבוה איפוא לכן ממילא חשוב זה מיהת ליתנהו לאימורים שכבר אינם עוד אצלינו שהרי כבר קיבלם הגבוה ודו"ק היטב מאוד]:
ועיין מנחות (דף נ"ו ע"א) ת"ר אילו נאמר אשר תקריבו לד' לא תעשה חמץ הייתי אומר אין לי בלא תעשה חמץ אלא קומץ בלבד מנחה מנין ת"ל מנחה שאר מנחות מנין ת"ל כל המנחה כו' בעי ר' מרי חימצה בראשו של מזבח מהו אשר תקריבו אמר רחמנא והא אקרבה או דילמא מחוסר הקטרה כמחוסר מעשה דמי תיקו והשתא דנפקא לי' מכל המנחה אשר תקריבו ל"ל כו' ובתוד"ה אשר תקריבו ל"ל וז"ל תימא הא איצטריך דמחמץ בראשו של מזבח דפטור כדאמרן או לכל הפחות אחר שתוצת האור ברובו דאשר תקריבו אמר רחמנא והא איקרבא עכ"ל התוס' ומדנקטו התוס' רק חימוץ בראשו של מזבח או אחר שתוצת האור ברובו משמע דאם לא מיפטר מיד מכי העלה בראשו של מזבח אזי אין נפטר עוד אחרי שמשלה בו האור רק משתצית האור ברובו הוא דיש לו להיות פטור מטעמא דאשר תקריבו א"ר והא איקרבא וא"כ משמע דמשילת האור לא חשוב הקרבה ורק אחרי הצתת האור ברובו הוא דחשיב שכבר הוקרב לענין ליפטר על החימוץ וא"כ י"ל דה"ה לענין מצות הבעלים ג"כ לא יצאו ידי מצותן טרם הוצת האור ברובו כיון דלא חשוב הוקרב עדיין וא"כ הרי עדיין לא יצאו ידי מצות ההקרבה המוטלת עליהם ואולם הרי התוס' כתבו או לכל הפחות אחר שהוצת האור ברובו וא"כ הרי יוכל להיות דהתוס' גופייהו מספקא להו בהכי אי נימא דההעלאה בראשו של מזבח אין פוטרת מתי הוא נפטר על החימוץ אם במשילת האור דהוי לי' נקלט או בהצתת האור ברובו דהותרו השירים וע"כ כיון דמספקא להו מילתא לכן נקטו מילתא פסיקתא בקושיתם דלכל הפחות אחרי שהוצת האור ברובו הרי ודאי פטור וא"כ הא איצטריך אשר תקריבו להכי מיהת לפטור אחרי הצתת האור ברובו שכבר תוקרב אבל בגוף הדבר יוכל להיות שפיר דגם התוס' מספקא להו מתי יש לו להחשב הקרבה לענין שאר מילי ליפטר על החימוץ וכדומה אי אזלי' בי' בתר קליטה דהוי משמשלה בו האור או בתר היתר השירים דהוי משהוצת האור ברובו וא"כ הא אין ראי' מדברי התוס':
והנה נזכרתי עוד דברי הירושלמי יומא פ"ב ה"א אמר רבי חנינה קומץ שנתנו על גבי האישים והפריחתו הרוח בפריחה האחרונה נתכפרו הבעלים ויצאו השירים ידי מעילה ר' יוחנן אמר משיאחוז האור ברובו עכ"ל הירושלמי. ותיבות "בפריחה האחרונה" שבירושלמי אין להם מובן ולפי הענין נראה דצ"ל משמשלה האור או לשון אחר מורה ע"ז ואולי צ"ל במשילה הראשונה היינו משמשלה בו האור ראשונה כבר נתכפרו הבעלים ואעפ"י שעדיין לא אחז האור ברובו ואיך מיהת הרי נראה בעליל דפלוגתת הירושלמי היא עצמה פלוגתת הבבלי הנ"ל וגם בעלי המאמר הן הם וכ"כ הקרבן העדה שם דהיא פלוגתת הבבלי הנ"ל עש"ה וא"כ בירושלמי הרי הפלוגתא ג"כ לענין אי נתכפרו הבעלים וא"כ הא מבואר איפוא לכאורה דלר' יוחנן גם בעלים לא נתכפרו עד שתאחוז האור ברובו:
ואולם באמת אדרבה מזה הוא דיש סעד לסברתנו דאחרי דבירושלמי הוזכרה הפלוגתא לענין ב' דברים היינו לענין אי נתכפרו הבעלים ולענין היתר השירים אי יצאו ידי מעילה ואילו בבבלי הוזכרה הפלוגתא רק לענין היתר השירים לחוד וכדאמר קומץ מאימתי מתיר את השירים לאכילה א"כ נראה דהבבלי חלוק בזה עם הירושלמי וס"ל להבבלי דפלוגתתם רק לענין היתר השירים לחוד אבל לענין כפרת הבעלים לא פליגי וא"כ ע"כ דכפרת הבעלים הוי לכ"ע משמשלה בו האור דא"ל להיפוך דכפרת הבעלים הוי לכ"ע רק משתצית האור ברובו דזה וודאי אינו דלר' חנינא דהיתר השירים הוי מיד משמשלה בו האור א"כ כיון דחשיבא הקטרה להתיר השירים וודאי דכבר נתכפרו בעלים ג"כ ע' זבחים (דף כ"ו ע"ב) חי איכא זריקה דלא מכפרה ושריא בשר באכילה כו' וא"כ ה"נ הקטרת קומץ דבמקום זריקה קאי וודאי דא"א שתתיר השירים לאכילה אם אין עושה פעולת הכפרה וא"כ לר' חנינא דהיתר השירים הוי מיד משמשלה בו האור ע"כ דכפרת הבעלים הוי ג"כ מיד דמי איכא הקטרה דלא מכפרה ושריא כו ובלאה"נ פשוט מסברא דכיון דהוי הקטרה לר' חנינא משמשלה כו' לקלוט ולהתיר ה"ז הקטרה גמורה ובוודאי דיצאו כבר בעלים ידי מצותן ג"כ וז"פ:
וא"כ ע"כ לומר להיפוך דכפרת הבעלים הוי לכ"ע במשילת האור וכי פליגי בהיתר השירים הוא דפליגי דכפרת הבעלים הא אין תלוי' בענין ההיתר דהא גם היכא דאין הזריקה עושה פעולת היתר כלל ג"כ הרי נתכפרו בעלים ויצאו ידי מצותן דהא אפי' באבד בשר כולו ס"ל לר"א דיש דם אעפ"י שאין בשר וכן שירים שחסרו בין קמיצה להקטרה קיי"ל במנחות (דף ט' וי"ב) דמקטיר קומץ עליהן והמנחה כשירה אף דהשירים אסורין באכילה ואין ההקטרה מתירתם ע"ש:
ואולם מזה לכאורה אין ראי' דשם אין החסרון בהזריקה וההקטרה דהזריקה וההקטרה הרי נעשו כתיקנן ופועלים מצד עצמותן גם פעולת ההיתר ומה שלא הותרו הבשר והשירים בפועל הוא מפאת חסרון שבבשר ובשירים מפאת שאין בשר וחסרו השירים אבל הזריקה וההקטרה מצד עצמותם הרי עושים גם פעולת ההיתר אלא שאין שם הדבר הניתר או שיש לו חסרון שאין יכול לקבל את ההיתר ודו"ק (וע' כזה בתוס' זבחים (דף כ"ז ע"א) ד"ה יצא]:
ואולם יש ראי' מזריקת דם בטומאה דג"כ אין מתיר הבשר ואעפ"י שהקרבן כשר ושם החסרון בהזריקה עצמה במה שהדם טמא ואעפ"כ הקרבן כשר ויצאו הבעלים ידי מצותן הרי דמצות הבעלים והכשר הקרבן לא אגיד בהיתר השירים (וע' תוס' יומא (דף ז' ע"א) ד"ה דם מש"ש לחלק בענין זה בין אי טומאה דחוי' בציבור להותרה דאי טומאה הותרה אזי השירים ג"כ ניתרים אף שהדם טמא כל שאין טומאה בהשירים עצמן ויש לדון בדבריהם טובא והארכתי בזה במ"א ואכ"מ]:
ויש עוד ראי' מזריקה שלא במקומו ע"ג הכבש שלא כנגד היסוד כו' דס"ל לשמואל בזבחים (דף כ"ו ע"ב) דנתכפרו בעלים ואעפ"כ הבשר פסול מה"ת ואין ניתר ע"י הזריקה שלא במקומו עש"ה ושם ג"כ הרי החסרון בהזריקה וא"כ ה"נ שפיר י"ל דהבעלים יצאו ידי מצותן ונתכפרו מיד במשילת האור הואיל ונעשה לחמו של מזבח וכבר נתקבל לגבוה ואף דלא הוי הקטרה עדיין להתיר השירים וא"כ אחרי דקיי"ל להלכה בהך פלוגתא דמנחות (דף כ"ו ע"ב) כר' יוחנן דאמר משתצית בו האור ברובו וכמבואר ברמב"ם (פי"ב ממעשה קרבנות) א"כ נמצינו למידין דיש חילוק בזה בין זבחים למנחות דבזבחים באה כפרת הבעלים והיתר הבשר כאחת בהזרק הדם על המזבח משא"כ במנחות אן באין ב' הדברים כאחת דכפרת הבעלים באה במשילת האור בקומץ והיתר השירים בא באיחור במשילת האור ברובו ואילו נאבד הקומץ והפריחו הרוח קודם משילת האור ברובו אין השירים ניתרים וכנ"ל:
ולפי"ז נראה דהנה ענין הפיגול וודאי דהוא תלוי בהיתר השירים וכמבואר בזבחים (דף כ"ז ע"א) זריקה דשריא בשר באכילה מייתא לידי פיגול זריקה דלא שריא בשר באכילה לא מייתא לידי פיגול ויליף לי' מדכתי' אם האכל יאכל מבשר זבח שלמיו ביום השלישי דבעי' זריקה המתרת האכילה וא"כ כיון דכולי' פיגול ילפי' לי' רק מהאי קרא א"כ פשוט דאין חלות פיגול רק בשעה שניתר חלק הנאכל לאכילה ועוד דהא הושוו אכילת אדם ואכילת מזבח בפיגול ומחשבה אאכילת אדם הא וודאי לא חיילא רק בשמה שניתר וראוי לאכילה דכ"ז שאין ראוי לאכילה א"א שתחול בו מחשבת אכילת חוץ לזמנו וכהך דזבחים (דף ל"ו ע"ב) שהבאתי כבר כ"פ תדע דבשר לפני זריקה לא חזי וכי מחשב בי' מיפסיל ולא היא התם זריק ומיחזי כו' והיינו דכיון דלא מיקבע פיגול אלא בזריקה ואז הרי ניתר הבשר וראוי לאכילה לכן שפיר חיילא אז מחשבת אכילתו חוץ לזמנו וא"כ הרי א"א עכ"פ שתחול מחשבת אכילת אדם חוץ לזמנו רק בשעה שניתר לאכילה וא"כ ה"ה במחשבת אכילת מזבח ואפי' מחשבת זריקת דם והקטרת קומץ נמי רק אז הוא דחיילין דהא הושוו להדדי:
ועיין תוס' מעילה (דף ו' ע"ב) ד"ה שלא דזריקת פיגול יש לה יותר להוציא מידי מעילה מלהביא לידי מעילה משום דלהוציא ההכרח לה שתוציא הבשר מידי מעילה ותתירנו דאל"כ א"א לפיגול לחול כלל דלא שייך חלות פיגול רק כשניתר הבשר לאכילה עש"ה וע"ע תוס' מעילה (דף ג' ע"ב) ד"ה קומץ בדבריהם שם (דף ד' ע"א) עש"ה [ועוד דהא אנן לענין פיגול דבעלים קיימינן וא"כ לפמ"ש כבר כ"פ דאין פיגול לבעלים רק בזריקה דמכפרא ושכנגדו במנחה נמי שייכא מחשבתו רק בהקטרת קומץ ובה הרי יוכל לחשב רק על אכילת השירים וא"כ מחשבה על אכילת השירים חוץ לזמנן וודאי הא א"א לה לחול רק בשעה שניתרים וחזיין לאכילה וכנ"ל והיינו במשילת האור ברובו וע' לעיל אות נ"ג]:
וע"כ נראה דהא דאמר ראב"י דבעלים מפגלין הוא רק בזבחים דכשבא הפיגול לחול היינו בזריקה אז הבעלים בעלים עדיין דעם הזריקה הוא שמתכפרים ויוצאין ידי מצוותן וישנן לב' הדברים כאחת ולכן שפיר יכולין לפגל משא"כ במנחות דכפרת הבעלים ויצאתן ידי מצותן היא מיד במשילת האור וא"כ הרי כבר קיבלו אז הבעלים את שלהם ואינם בעלים עוד דגוף הקרבן הרי הוא של גבוה ואין לבעלים בו רק הכפרה וקיום המצוה וכמ"ש כבר כ"פ וא"כ משמשלה בו האור דכיפרו בעלים וכבר קיבל את שלהם הרי מסתלקים מהיות בעלים עוד ואילו הפיגול אין חל רק עד שתוצת האור ברובו וא"כ הרי כשבא הפיגול לחול הרי אין הבעלים בעלים עוד כלל דכבר נסתלקו מלפני זה מהיות בעלים עוד ולכן שפיר אין כח לפיגולם לחול כיון דרק מכח ענין הבעלים הוא שמפגלין ואילו כשבא הפיגול לחול הרי כבר נסתלקו מקודם עוד מהיות בעלים ורק בזבחים דבאין הדברים כאחת כפרת הבעלים וחלות הפיגול לכן שפיר חייל פיגול דידהו וכנ"ל וא"כ הא לק"מ ממנחת סוטה דאין במנחות פיגול לבעלים כלל גם לראב"י דבמנחת סוטה נמי נעשה פעולת הבירור מיד במשילת האור בקומץ כמו בשאר מנחות פעולת הכפרה וכמובן: