אור ברסלב

גבורות שמונים· רבי יוסף ענגיל

עב

עא

עי"ל לפי הנ"ל דפיגול הוא תנאי בעבודה דעושה את העבודה ע"מ לאכול חוץ לזמנו וע"כ נראה דאין כאן חשש כלל שמא הסוטה טמאה ותחשב במחשבתה ע"מ לאכול חוץ לזמנו כדי שתיפסל המנחה ולא תובדק דנראה דכל כה"ג אין כאן פיגול כלל דכיון דענין הפיגול הוא תנאי בעבודה שמתנה שעובד ע"מ לאכול חוץ לזמנו ואם לאו יוחשב כאילו לא עבד ולא תוכשר העבודה דעל כרחך זה ענין התנאי וע"ז אמרה תורה דכאשר יש תנאי זה בעבודה אז הקרבן מתפגל על ידו וא"כ עכ"פ הרי צריך שיהי' שם תנאי זה וענין תנאי הא ליתא רק אם כשמפגל הכהן בדיבור ואומר הריני זורק ע"מ לאכול מבשרו למחר וכדומה דאז אפי' אם בלבי' לא איכפת לי' בין אם יתאכל מבשרו למחר או לא מ"מ סוף סוף הרי הי' כאן תנאי זה דדברים שבלב אינם דברים וכיון דבדיבור פה הי' תנאי זה הרי נעשית העבודה איפוא על תנאי זה וה"ו כמקדש אשה ע"מ שיתן לה מאתים זוז דאפי' אמרה בלבי היתה להתקדש לו אפי' לא יתן לא מהני דהויין להו דברים שבלב ואינם דברים והוו הקידושין רק על תנאי זה אף דבלב לא איכפת לה בין יתן ובין לא יתן ואם אין התנאי מתקיים לא הוי קידושין כמבואר במשנה קידושין (דף מ"ט ע"ב) וה"נ אף אם בלבו לא איכפת לי' בין יתאכל הבשר למחר או לא מ"מ כיון שבפיו התנה הרי כאן תנאי והרי נעשית העבודה איפוא על תנאי של אכילת מחר ובזה הרי התורה אומרת דכאשר נעשית העבודה על תנאי זה נעשה הקרבן פיגול על ידו וכן אם לא יפגל הכהן בדיבורו רק במחשבתו לסברא דמהני פיגול בלב ג"כ שייך הפיגול אם הכהן ירצה באמת בלבו באכילת הבשר למחר ויתנה באמת בלבו בכך היינו שכך יהי' כוונת לבו ורצונו באמת שחפץ בעבודתו רק ע"מ לאכול הבשר למחר ואם לאו לא ניחא לי' באמת בעבודה שתתייחס לו ואז ג"כ הרי הי' שם תנאי בלב וג"כ הוי איפוא פיגול משא"כ הסוטה [אפי' נאמר דהך דבעלים מפגלין מטעמא דקרוין מקריב מקרא דוהקריב המקריב היינו דההקרבה דעבודות מתייחסת גם לבעלים ויכולים גם הבעלים להתנות תנאי הפיגול על עבודת הכהן כיון דמתייחסת העבודה גם לו] אם תחשב בקמיצה לדמיון שהקמיצה היא ע"מ לאכול משירי' למחר הרי באמת לא איכפת לה בלבה כלל אם יתאכלו שירי' למחר או לא דרק אילו היתה המנחה נפסלת ע"י אכילת השירים למחר אז היתה חפיצה בהאכילה למחר כדי שתופסל המנחה ולא תובדק משא"כ אחרי שהאכילה למחר אינה פוסלת המנחה כלל א"כ הא לא איכפת לה בזה כלל דהא לא איכפת לסוטה רק פסול המנחה ועבור הפסול היא חושבת במוחה תיבות אילו "לאכול משירי' למחר" כדי שתופסל המנחה ע"י תיבות אלו שחישבה במוחה ולא תובדק וא"כ זה הרי איננו רק מחשבת המוח אבל לא תנאי הלב ואין שום סברא כלל שתופסל המנחה עי"כ אחרי שלא התנית כלל בלבה על אכילת מחר ולא איכפת לה בי' כלל ורק פסול המנחה היא שרוצה בלבה ועבור זה חישבה תיבות אלו במוחה כדי שתופסל כרצונה אבל הרצון הרי הוא רק על הפסול לא על האכילת מחר כלל וא"כ הרי אין כאן פיגול כלל מצדה ולא פיגלה כלל וכלל לפי האמת ודו"ק היטב מאוד כי הדברים עמוקים בס"ד:

והנה אפי' אם נאמר דאין הפיגול ענין תנאי ולשון תנאי הנזכר במקומות הנ"ל באות הקדום הוא לאו דווקא רק הכוונה שעובד במחשבה לאכול מבשרו למחר כו' מ"מ ג"כ נראה דבעינן רצון העובד שיהי' כך או שהי' סבור בטעות שיהי' כך וג"כ נראה דאם יפגל בפה ויאמר הריני זורק לאכול מבשרו למחר אזי אפי' אם בלבו לא איכפת לי' בין יתאכל למחר או לא מ"מ דברים שבלב אינם דברים ואזלי' רק בתר דיבורו ונחשבת העבודה שנעשית על דעת כך להיות הבשר נאכל למחר וכאשר העבודה נעשית על דעת כך אז התורה אומרת דהוי פיגול ואם לא הי' הפיגול בפה רק בלב אז הוי הפיגול רק ע"י שהי' סבור בטעות שיתאכל למחר או שרצה כך בזדון לאכול הבשר למחר ואף שידע שהקרבן מתפגל ע"י רצונו זה מ"מ לא איכפת לי' בהא ורוצה לאכול בשר הפיגול למחר ובכל פנים רצונו כך באמת לאכול הבשר למחר ועובד איפוא על דעת כך ואזי הרי התורה אומרת דאם העבודה על דעת כך נעשה פיגול על ידו ולכן שפיר הוי פיגול משא"כ הסוטה הרי אין טועה לחשוב שיתאכלו השירים למחר וגם אין רצונה כלל שיתאכלו השירים למחר דרק אילו היתה המנחה נפסלת ע"י אכילת השירים למחר אז הי' שייך לומר שרצונה שיתאכלו למחר כדי שתיפסל המנחה ולא תובדק אבל אחרי שהאכילה עצמה למחר אינה מעלה ואינה מורדת כלל בכשרות ופסול המנחה ורק הרצון לאכול למחר של העובד או הבעלים הוא שפוסל דהרצון ההוא מפגל את המנחה א"כ ממילא הרי אין לך לומר שהיא רוצה שתהי' האכילה למחר כדי שתיפסל המנחה רק יש לך לומר שהיא רוצה ומבקשת להיות לה רצון על אכילה למחר כדי שתיפסל ע"י הרצון ההוא כיון דמבוקשה רק הפסול והאכילה הרי אין פוסלת באמת רק הרצון א"כ הרי אין לחוש רק היותה מבקשת הרצון לא היותה מבקשת האכילה ובקשתה הרצון הרי באמת אין לחוש עליו כלל כי הרצון איננה בידה:

ואין לנו לומר שעבור שהיא יודעת שא"א לה לפסול את המנחה רק ע"י שתרצה באמת בלבה באכילת השירים למחר לכן היא רוצה באמת בלבה בזה כדי שתיפסל המנחה דזה אינו דדבר זה איננו ביד האדם וסוף סוף אין רצונה באכילת השירים למחר ולא איכפת לה האכילה כלל רק בפסול המנחה היא שרוצה ואין בידה רק מחשבת התיבות שתחשב התיבות "לאכול משירי' למחר" ומחשבת התיבות גרידא וודאי איננו דבר של כלום והיא מחשבה של הבאי גרידא ואין שום סברא כלל שדבר זה יפסול הקרבן היינו מחשבת תיבות אלו ורק העבודה על דעת כך שתהי' האכילה למחר שהתנה בדיבור על כך או שהי' סבור בטעות שיהי' כך או שרצה באמת לעשות כך דבר זה הוא המפגל אבל לא מה שמחשב במוחו התיבות "אני עובד על דעת לאכול משירי' למחר" ואין דעתו כלל על כך לאכול למחר וכן הסוטה שמחשבת גרידא תיבות כאלו עבור שסבורה שהתירה תפסול המנחה ע"י חשבה תיבות אלו אבל אין דעתה כלל על עצם האכילה למחר ולא איכפת לה בה כלל אין שום סברא ואין השכל הולמו כלל שמחשבת תיבות כאילו גרידא תפסול את הקרבן:

והנה אם כי דברים האלה פשוטים הם בעיני מסברא מאוד עד שלמותר בעיני להביא ראי' על זה עכ"ז ליתרון בעלמא הנני להביא גמ' גיטין (דף ל"ד ע"א) דס"ל לאביי דגילוי דעתא בביטול הגט לאו מילתא הוא ורבא ס"ל דמילתא הוא ואיתא שם וז"ל הגמ' ואמר אביי מנא אמינא לה דההוא דאמר להו אי לא אתינא עד תלתין יומין ליהוי גיטא אתא ופסקי' מברא אמר להו חזו דאתאי חזו דאתאי ואמר שמואל לא שמי' מתיא ורבא אטו התם לבטולי גיטא קא בעי לקיומי תנאי' קא בעי והא לא איקיים תנאי' עכ"ל הגמ'

הנה דסברת אביי דמה שאמר חזו דאתאי הוי זה גילוי דעת בביטול הגט ואף דכוונתו הרי הי' רק לקיים התנאי מ"מ לא אזלינן בתר עצם הכוונה רק בתר התכלית המבוקש בכוונה דכיון דכוונתו לקיים התנאי הרי הוא רק כדי שלא תהי' האשה מגורשת ולא יהי' הגט גט דזהו עצם מבוקשו ולא קיום התנאי כלל רק דמקיים התנאי כדי שיובטל הגט עי"כ אבל עצם מבוקשו הרי הוא ביטול הגט ולא קיום התנאי לכן ממילא הויא הכוונה כוונת ביטול הגט והי' ראוי לגט שיובטל מפאת ביטול הגט אילו הי' גילוי דעת בביטול הגט מבטל את הגט ואף שבאמת לא נתקיים התנאי דלאו שמי' מתיא וא"כ ה"נ בסוטה אף שמחשבת על אכילת השירים למחר מ"מ כיון דתכלית המבוקש שלה במחשבה ההיא הרי הוא פסול המנחה ולא האכילה למחר כלל לכן הויא לה ממילא המחשבה רק מחשבת פסול המנחה ולא מחשבת אכילת מחר דבתר תכלית המבוקש המחשבה נידונית ולא בתר עצם המחשבה ומחשבת פסול המנחה הרי אין פוסל כלל וק"ו הדברים מהך דגיטין לכאן דשם בגיטין הרי הי' כוונה באמת לקיום התנאי שנתכוון באמת לכך ורק שתכלית המבוקש בזה הי' ביטול הגט ועכ"ז לא אזלי' בתר הכוונה רק בתר התכלית המבוקש ונידונית הכוונה כפי התכלית המבוקש וא"כ כ"ש בהך דפיגול דאפי' כוונת אכילת מחר אין כאן שהרי אין עולה על דעתה כלל שיתאכלו השירים למחר ורק מחשבת גרידא הוא שהי' לה של תיבות "לאכול משירי' למחר" וא"כ וודאי דאין למחשבה להיות נידון רק כפי התכלית המבוקש דהוא פסול המנחה וא"א לה היותה נחשבת רק מחשבת פסול המנחה אבל לא מחשבת אכילת מחר כלל ואף דרבא פליג שם אאביי בגיטין בזה ואמר באמת אטו התם לבטולי גיטא קא בעי לקיומי תנאי' קא בעי כו' הרי דרבא לא אזיל בתר התכלית המבוקש רק בתר גוף הכוונה:

הנה מלבד די"ל דראב"י דזבחים הנ"ל ס"ל כסברת אביי הנ"ל [ובהך דגילוי דעתא בגיטין דלאו מילתא הוא הא קיי"ל באמת כאביי] מ"מ גם מהך דרבא לא קשיא וכמו שכתבנו דכאן דהוא רק מחשבה גרידא הוא גרע טפי מהך דגיטין דהי' עכ"פ כוונת קיום התנאי לא מחשבה של תיבות גרידא וא"כ י"ל דכאן גם רבא מודה דנידונית המחשבה רק אחר התכלית המבוקש ועוד יש חילוק בין הך דגיטין לכאן כיון דבהך דגיטין הא אמר חזו דאתאי וא"כ הרי ענין דיבורו שהוא בא רק לקיים התנאי וע"כ אף שכוונת לבו נידונית כפי התכלית המבוקש שבלב דהוא ביטול הגט והויא לה כוונת ביטול הגט בלבו מ"מ אחרי שדיבור פיו סותר לכוונת לבו בזה לכן אמרי' דברים שבלב אינם דברים ואין לנו רק מה שאמר בפיו חזו דאתאי דהוא קיום התנאי והתנאי הרי לא נתקיים ולכן אין הגט בטל משא"כ כאן דאין דיבור פה על אכילת מחר ע"כ המחשבה שבלב עצמה י"ל שפיר דגם רבא מודה דנידון הלב רק כפי התכלית המבוקש שלו וכיון דהתכלית המבוקש שלו הוא רק פסול המנחה לא האכילת מחר הוי לי' לכ"ע רק מחשבת פסול המנחה לא מחשבת אכילת מחר ומחשבת פסול המנחה הרי אין מפסדת כלל:

וע"ע יבמות (דף נ"ב ע"ב) דבחולץ ליבמתו וחזר וקידשה לשם יבמות צריכה הימנו גט ואף דלא שייך בה ייבום תו רק אישות דמ"מ הא קמיתכוון למיקני עש"ה והכוונה ג"כ דנידון הדבר כפי התכלית המבוקש דכיון דהתכלית המבוקש הוא רק שתהי' אשתו דאחרי שהיא מתייבמת הרי אשתו בשוה כאשה הנקנית לו באישות וכדקיי"ל כנסה הרי היא כאשתו לכל דבר וע"כ הו"ל כוונתו כאילו נתכוון ואמר לשם אישות דנידון הדבר רק כפי התכלית המבוקש וכיון דתכלית המבוקש היא האישות ה"ל כאילו אמר לשם אישות ולא אזלינן בתר גוף הכוונה שנתכוון בדרך הקנין לשם יבמות דזה איננו באישות ורק בתר התכלית המבוקש אזלי' וכיון דהתכלית המבוקש שלו הרי הוא אחד עם תכלית המבוקש של האישות דהתכלית המבוקש בשניהם היא היותה אשתו ובשניהם היא אשתו בשוה דגם יבמה משנתייבמה היא כאשתו לכל דבר ולכן חשיב זה כוונת אישות שפיר וע"ש ביבמות דהוא שם ג"כ סברת אביי ע"ש דאמר א"ל אביי התם לא קמיכוון למיקני הכא קמיכוון למיקני ואזיל אביי בזה לטעמי' בהך דגיטין דס"ל ג"כ כן דאזלי' רק בתר התכלית המבוקש בכוונה לא בתר גוף הכוונה וכנ"ל ויש לסברא זאת דהמחשבה נידונית כפי התכלית המבוקש עוד קריין סגיאין מאוד בש"ס והארכתי ברשימותי בזה עד מאוד ואכ"מ כ"כ כי כאן הדבר פשוט בלא"ה מסברא לענ"ד ואין צורך לאריכות:

והנה גם מה שכתבנו דלא שייך לומר שהסוטה רוצה באמת שיתאכלו השירים למחר כדי שתיפסל המנחה ע"י הרצון היה משום דרצון איננו בידו של אדם וסוף סוף אין האכילה למחר רצונה ולא איכפת לה האכילה למחר כלל ורק פסול המנחה היא רצונה הנה מלבד דגם זה אין צורך לראי' דהוא דבר פשוט מסברא מ"מ אביא גם ע"ז ראי' מש"ס שבת (דף קל"ג ע"א) דמייתי קרא דמילה דוחה צרעת ואמר שם [בה"א דבאין מתכוון לטהר שרי לר"ש אפי' בפסיק רישא] דצריך קרא באומר אבי הבן לקוץ בהרת דבנו הוא קמתכוון (שרוצה לטהרו) ופריך ע"ו ואי איכא אחר (שאינו חושש לטהרו) ליעביד אחר דאר"ל כ"מ שאתה מוצא עשה ול"ת אם אתה יכול לקיים את שניהם מוטב כו' ומשני דליכא אחר ע"ש והשתא אי נימא דהרצון הוא בידו של אדם בכל כמו זה אכתי הא הו"ל אפשר לקיים שניהם שהרי בידו שלא לרצות טהרת בנו ובוודאי יש לו שלא לרצות כיון דאם ירצה תהיה המילה איסור ולא יוכל לא למולו ולא לטהרו ואילו לא ירצה תהי' המילה היתר ויוכל למולו וא"כ וודאי דיש לנו לומר שיוכל לסלק רצונו בזה שלא ירצה כלל בטהרתי כדי שיוכל למולו עכ"פ ועל כרחך דסוף סוף אין דבר זה ביד האדם וסוף סוף הרי רצונו בטהרתו ואין בידו שלא לרצות [וע' דוגמת זה מכשירין (פ"ג מ"ה) אי אפשר שלא לשמוח עש"ה] וא"כ כי היכא דאמרי' כן בסילוק הרצון דאינו בידו ה"נ להיפוך ברצון ג"כ וודאי אמרי' כן דאין בידו לעשות לו רצון וסוף סוף הרי אין רצון הסוטה בהאכילה למחר ולא איכפת לה האכילה למחר ורק י פסול המנחה היא שרוצה ולא האכילה למחר כיון דהאכילה למחר אינה פוסלת המנחה ולא איכפת לה בה כלל ואין לה רצון רק על פסול המנחה לבד:

וע' שו"ת הר"י מיגא"ש סי' ע"ח דכ' שהנשבע שבועה ונשבע עוד שלא יהי' לו בה חרטה ולא היתר אין שבועתו השני' קיימת לפי שאמתות שבועתו שני' זאת אמנם הוא לומר שלא יתחלף לו רצון וזה אינו בידו וחשיבא שבועות שוא וחייב עלי מלקות משום שבועת שוא ואינה שבועת ביטוי שתהיה צריכה התרה כו' עש"ה ומבואר איפוא ג"כ דרצון איננו בידו של אדם והוא פשוט וודאי דלא שייך לומר שתעשה לה הסוטה רצון על אכילת השירים למחר כדי שתיפסל המנחה ע"י רצונה זה וכמובן בפשיטות:

[והנה לפי דברינו הך דכהנים שפיגלו במקדש מזידין חייבין כו' משכחת פיגול בזדון אם בדיבור דחייל בכל גווני אפי' אם בלב לא איכפת לי באכילה למחר וכנ"ל וגם בלב משכחת לי' אם דעתו באמת לאכול למחר ואף דיודע דיאכל פיגול מ"מ בכך רצונו וכנ"ל וחייב שפיר לשלם בכה"ג שהרי ידע שמפסיד לבעלים אבל כל שהמפגל ירצה רק בפסול הקרבן ויחשוב לאכול למחר וכדומה רק עבור פסול הקרבן כדי שיופסל עי"כ אזי בין בכהן ובין בבעלים לא הוי פיגול כלל דאין זה מחשבת פיגול כלל והוא רק רצון של פסול עם מחשבה של תיבות "על מנת לאכול למחר" ולא רצון זה פוסל ולא מחשבה זאת פוסלת דהוא רק מחשבת הבאי של תיבות בעלמא ואין בה כלום ותדע עוד דאטו אם יחשוב הכהן כמתעסק בעלמא תיבות אלו על מנת לאכול למחר ולא ירצה שיופסל כלל עי"ז וגם לא תהיה דעתו כלל על אכילת מחר רק כמתעסק בעלמא יחשוב תיבות אלו או שיפלו תיבות אלו במחשבתו לאונסו בשעת עבודה אטו יש ה"א שיופגל הקרבן עי"כ אחרי שאין דעתו כלל לאכול למחר וא"כ אטו בשביל שהוא חפץ שיופסל הקרבן ע"י התיבות האלו שבמחשבתו מיגרע גרע והאם יש לו דעה בפסול הקרבן אחרי שהתיבות האלו שבמחשבתו בעצמותם אינם פוסלים הקרבן ודו"ק היטב מאוד]:

והנה לכאורה יש לדון עדיין על דברינו אלה מגמ' כריתות (דף י"ט ע"ב) דאמר שמואל דמתעסק בשבת פטור דמלאכת מחשבת אסרה תורה כו' איתיבי' ר' יהודה לשמואל (מהא דתני') ר' יהודה אומר אפי' מתכוון ללקט תאינים וליקט ענבים ענבים וליקט תאנים כו' ר"א מחייב חטאת ור' יהושע פוטר והא הכא מתעסק הוא ור' יהושע נמי לא קא פטר אלא מן מינא למינא אבל בחד מינא אפי' ר' יהושע מחייב א"ל שיננא שבוק מתניתא ותא אבתראי הב"ע כגון שאבד מלקט מלבו נתכוון ללקט ענבים ושכח וסבור תאינים בעינא והלכה ידו על הענבים דר"א סבר הרי נעשתה כוונתו ור"י סבר הרי לא נעשתה כוונתו ומחשבתו וברש"י שבוק מתני' ותא אבתראי תריץ כוותי דמתעסק פטור והכא לאו מתעסק הוא דאותם שנתכוון אותם ליקט ומ"ט פטר ר' יהושע כגון שאבד מלקט מלבו מחשבה ראשונה של לקיטה אבדה מלבו ושכחה כגון שנתכוון ללקט ענבים ושכח וכסבור תאינים בעינא והלכה ידו על הענבים וליקטן בלא מתכוון הרי נעשית בקשתו שלענבים היה צריך אבל לא נעשית מחשבתו שבשעת לקיטה חשב על התאנים ועכשיו נמצא שלא נעשית מחשבתו ואנן תרוייהו בעינן בקשתו ומחשבתו עכ"ל ומשמע לכאורה מזה דיש חילוק בין כוונה למחשבה דכוונה עניינה המבוקש העצמיי של האדם ואילו מחשבה היא מחשבת הלב גרידא אף שאין זה המבוקש העצמיי וע"כ זה שהמבוקש שלו הי' ענבים ובשעת לקיטה חישב על תאנים ועלו בידו ענבים נקרא זה נעשתה כוונתו ולא נעשתה מחשבתו וא"כ כיון דבפסול פיגול וכל פסולי מחשבות לא משכחינן לשון כוונה רק לשון מחשבה מחשבת הזמן מחשבת המקום וכלשון המקרא לא יחשב א"כ הרי שכיר ראוי שתפסול המחשבה גרידא של אכילת מחר וכדומה ואף שאינו כוונת הלב ומבוקשו כלל ודו"ק היטב:

ואולם באמת ז"א ולאו קושיא היא כלל דשם בכריתות הא עכ"פ בשעת ליקוט שכח את מבוקש העצמיי שלו וכסבור בטעות שמבוקש העצמיי שלו הוא תאינים ולכן הוי זה שפיר מחשבה עכ"פ אלא דכיון דהי' זה בטעות ומחמת שכחה ומבוקש העצמיי שלו באמת הי' רק ענבים לכן נקרא רק מחשבה ולא כוונה אבל כל שהמחשב אין לו מבוקש של המחשבה גם בשעת המחשבה כלל כנידון דידן דגם בשעת מחשבת אכילת חוץ לזמנו דסוטה אין לה מבוקש האכילה כלל ורק התיבות גרידא של "אכילה למחר" היא שמחשבת בלי שתהי' האכילה למחר מבוקשה כלל זה הוא מחשבת הבאי בעלמא ולאו כלום היא וכמובן:

והנה אם גם תרצה לדמות נידון דידן להך דכריתות מ"מ ג"כ לק"מ דהא ר"א מיהת מחייב בהך דכריתות מטעמא דהרי נעשתה כוונתו ור"י הוא דפטר משום דלא נעשתה כוונתו ומחשבתו וא"כ הא י"ל באמת דבהא הוא דפליגי דר"א ס"ל דהמחשבה נידונית אחרי התכלית המבוקש בעצם וכיון דהתכלית המבוקש בעצם שלו הי' ענבים ומחמת שכחה וטעות הוא דסבור תאינים בעינא לכן נחשבת מחשבתו כאילו היתה על ענבים וענבים הרי ליקט וע"כ חשוב זה שנעשית מחשבתו ולא חשיב מתעסק ור"י ס"ל דאין המחשבה נידונית כפי התכלית המבוקש בעצם רק כפי מה שהיא והרי היתה בשעת ליקוט על תאינים ולכן ה"ל מתעסק דהא לא נעשתה מחשבתו וא"כ מעתה הא י"ל דראב"י דזבחים הנ"ל נמי כר"א דכריתות הנ"ל ס"ל דהמחשבה נידונית כפי התכלית המבוקש בעצם וכפיהו נחשב שהיתה גם המחשבה וא"כ ממילא בסוטה דתכלית המבוקש שלה היא פסול המנחה לא האכילת מחר כלל לכן אין זה מחשבת אכילת מחר רק מחשבת פסול המנחה ומחשבת פסול המנחה הא אין מפסיד כלל:

ואדרבה יש להבין לפי"ז הא דס"ל לר' אליעזר בחולין (דף ל"ח ע"ב) כראב"י דזבחים הנ"ל דבעלים מפגלין ור' יוסי פליג ואמר דזה מחשב וזה עובד לא אמרי' ואיפסיקא שם הילכתא כר' יוסי ע"ש ולהנ"ל הנה אנן הא קיי"ל כר' יהושע דכריתות הנ"ל דאין הלכה כר"א וכנודע וא"כ הא סבירא לן להלכה דחשיבא שפיר מחשבה אף דאין זה המבוקש בעצם וע"כ ג"כ לא קיי"ל כהך דבעלים מפגלין דא"כ הא תיקשי לן מסוטה דהיתה יכולה לפגל המנחה במחשבת אכילת מחר כדי שתיפסל ואף דאין מבוקשה האכילת מחר רק הפסול ולכן קיי"ל להלכה דזה מחשב וזה עובד לא אמרי' משא"כ ר"א לטעמי' דפליג אר' יהושע דכריתות הנ"ל וס"ל דהמחשבה נידונית כפי המבוקש העצמיי לכן שפיר ס"ל ג"כ דבעלים מפגלין דמסוטה אין קושיא דכיון דמבוקשה רק הפסול לא האכילת מחר אין זה מחשבת אכילת מחר כלל וכנ"ל וראב"י דזבחים הנ"ל י"ל ג"כ דס"ל כר"א דכריתות הנ"ל ולכן ס"ל שפיר ג"כ דבעלים מפגלין ודו"ק היטב מאוד בכ"ז כי הדברים נכונים מאוד בעזה"י:

[וידידי הרב החו"ב מו"ה צבי לופטיג נ"י מפה הזכירני הגמ' פסחים (דף מ"ו ע"ב) ומשום הפסד ממונו שרינן איסורא דאורייתא א"ל אין משום הפסד ממונו גמר בלבו לאכול כזית כו' וא"כ ה"נ ראוי לומר דכיון שהוא רוצה בפסול המנחה גמרה בלבה ורוצה באמת שיתאכלו שירים למחר כדי שתיפסל המנחה ויש לחלק בדברים טובא ומה גם דהוא שם רק סברת ר' חסדא דלית לי' הואיל משא"כ לרבה דאית לי' הואיל והכי קיי"ל הרי י"ל דלית לן באמת סברא זאת רק הטעם שם בהך דמסוכנת בפשיטות משום הואיל וכדיוקא דרבה שם עש"ה בגמ' ותבין]:

תוכן העניינים

גבורות שמונים

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה