אור ברסלב

גבורות שמונים· רבי יוסף ענגיל

עא

ע

עי"ל עד"ז דהא זה מבואר בכמה דוכתי דמחשבת פיגול עניינו תנאי בעבודה היינו שהכהן מחשב תנאי בעבודתו שהוא עובד על מנת לשפוך שירים למחר או להקטיר אימורין למחר כו' ע' זבחים (דף י"ג ע"ב) הריני מקבל דמו על מנת לשפוך שירים למחר כו' הריני זורק על מנת לשפוך שירים למחר כו' ובמנחות (דף י"ד ע"א) הריני שוחט ע"מ להזות מדמו למחר כו' הריני מזה ע"מ להקטיר אימורין למחר כו' הריני שוחט ע"מ לשפוך שירים למחר כו' ובזבחים (דף ל"ה ע"ב) שחטו ע"מ להניח אה דמו או אימוריו למחר כו' ושם (דף י' ע"א) שחטו ע"מ לזרוק דמו חוץ לזמנו כו' וכ"ה במקומות רבות מאוד ואם כי קשה להבין ענין התנאי הזה שהרי הכהן רק עושה מעשה עבודה ולא שייך שיתנה שהוא עושה רק ע"מ כך ואם לאו אינו עושה דהא סוף סוף הו עושה ומה שייך תנאי ובשחיטה דבעי כוונת זביחה י"ל דהתנאי הוא בכוונתו שהוא מכוון לזביחה ע"מ לזרוק דמו למחר ואם לאו אי לו כוונת זביחה והוא רק חתיכה בעלמא וכן בקבלת דם בכלי למ"ד כלי שרת אין מקדשין אלא מדעת שייך ג"כ ל תנאי שמתנה שדעתו שיקדש הכלי רק ע"מ שתהי' הזריקה למחר ואם לאו אין דעתו שיוקדש הכלי ואולם למ"ד דכלי שרת מקדשין שלא מדעת ק' ובהולכה הא ק' לכ"ע דההולכה הוא רק מעשה גרידא ומה שייך תנאי שאם לאו אינו מוליך הרי סוף סוף הוא מוליך וכן בזריקה ק' ג"כ דהמזבח הא מקדש גם בלי כוונתו דכל שפסולו בקודש המזבח מקבלו.

ואולם באמת מצינו תנאי גם במעשה גרידא והוא בפאה פ"ו מי"א אם אמר הריני קוצר ע"מ מה שאני שוכח אני אטול יש לו שכחה וכתבו שם הרמב"ם והר"ש הטעם משום דהוי מתנה עמש"ב ומשמע דלולי זה הי' התנאי מועיל ואף שהתנאי הוא רק במעשה גרידא ואם דגם שם הדבר ק באמת דמה שייך תנאי הריני קוצר ע"מ כו' דמשמע דבאם לאו אינו קוצר הרי סוף סוף הוא קוצר ומ"מ אחרי שמצינו זה א"כ יתכן שפיר להיות גם תנאי בעבודות שעובד רק ע"מ כך ובעבודות שייך יותר ענין התנאי דמתנה דבאם לאו יהי נחשב כאילו לא עשה רק נעשה מאיליו דאז הי' פסול דגם בהולכה בעי' מעשה כהן עכ"פ אף דלא בעינן כוונתו והוי ענין התנאי שלו דמה שהו עושה הוא עושה רק ע"מ כך ובאם לאו אין רצונו שתתייחס המעשה לו ויהי' נחשב כאילו לא עשה רק נעשה מאיליו ואם דגם זה ק' להבין איך יכול להתנות גם בזה הא סוף הוא עושה ואיך יוכל להתנות דבאם לאו יהי' נחשב כנעשה מאיליו מ"מ יש בזה קצת הבנה כיון דבכוונה הא שייך תנאי שהכוונה הוא ע"מ כך וכנ"ל:

וא"כ לפמ"ש באתוון דאורייתא כלל (כ"ד) דכל מה שהאדם עושה בלי כוונה חשוב כנעשה מאיליו עש"ה שהבאתי שם ראי' לזה מדברי התוס' יבמות (דף צ"ו ע"ב) ד"ה קרעו דכתבו דקרעו משמע בכוונה והקורע שלא בכוונה לא יפול עליו ל' קרע רק ל' נקרע עש"ה ובחידושינו במ"א הרבינו עוד ראיות רבות בזה וא"כ גם כאן י"ל דיש שייכות תנאי בענין הכוונה שהוא עושה בכוונה ולא כמתעסק ובזה הוא מתנה דכוונתו הוא רק ע"מ כך ואם לאו כוונתו מסולקת מזה וישאר כאילו עשאוהו כלי המעשה שלו בלי כוונתו כלל דאז הו"ל ג"כ כנעשה מאיליו וכנ"ל:

ועכ"פ יש לדבר הבנה יותר כאן מבהך דשכחה דשם נראה דאפי' נקצר מאיליו לגמרי יש חיוב שכחה דלא דמי לפאה דתנן שס (פ"ב מ"ז) דאם קצרוה לסטים קרסמוה נמלים כו' פטורה דבשכחה אין הקצירה היא המחייבת וכמובן ויש עוד לדון בזה שם ואכ"מ ואיך שיהי' עכ"פ מל' חכמים הנ"ל נראה דענין הפיגול הוא תנאי דכך גזרה תורה שיכול העובד להתנות תנאי זה בעבודתו שהוא עובד רק ע"מ כך וכך שתהי' הזריקה למחר או שפיכת שירים למחר וכל כיוצא בזה ואם יש תנאי זה אז גזרה תורה דנעשה פיגול על ידו ובמחשבת חוץ למקומו נעשה פסול על ידו וכמובן:

ולפי"ז הנה לכאורה אין מובן ענין פיגול הבעלים כלל דס"ל לראב"י דבעלים מפגלין דהא כיון דכל ענין הפיגול הוא רק תנאי בעשייתו והבעלים הרי אין עושים כלום וא"כ על מה הם מתנים והרי וודאי שא"א להם להתנות על מעשה אחר ולומר שזריקה הכהן הוא ע"מ לשפוך שירים למחר וכדומה ורק במעשה של עצמו הוא שיפול ענין התנאי לומר שעושה רק ע"מ כך וכך וכמובן וצ"ל דכיון דלבעלים ג"כ יש רצון בהקרבה ולולי הרצון ההקרבה פסולה וכנ"ל א"כ הא שייך ג"כ תנאי שפיר ברצון הזה שמחשב שהוא רוצה בהקרבה רק ע"מ שיושפכו שירים למחר כו':

וזה דבר מוכרח דכיון דכל ענין הפיגול הוא רק תנאי ואילו הבעלים הרי אין עושין דבר ואין להם במה להתנות וא"כ ע"כ דתנאי הפיגול שאמרה תורה שגם הבעלים יכולים להתנות ומהפגל הקרבן עי"כ [וכדילפי' לראב"י מקרא דוהקריב המקריב דקאי אבעלים דאיתנהו ממילא משום זה בכלל המקריב אותו לא יחשב] הכוונה הוא שיתנו על הרצון שלהם כיון שעל דבר אחר אין להם להתנות שהרי אין להם עשי' אחרת שיתנו עלי' רק הרצון לבד ולפי"ז בסוטה דגם הרצון אין לה וכנ"ל וא"כ ממילא הרי אין לה על מה להתנות ולא שייך בה ענין הפיגול כלל דהרי א"א לה להתנות אני רוצה בהקרבת המנחה רק ע"מ שיתאכלו שירים למחר ובאם לאו איני רוצה בהקרבתה דהא בלא"ה אינה רוצה בהקרבתה וגם לא בעינן רצונה כלל בלב בהקרבה לשתוכל להתנות בו דאילו הי' צריך רצונה בלב בלא"ה לא הי' אפשר למנחה שתוקרב דהא וודאי אינה רוצה אם היא טמאה וכמ"ש כבר וא"כ הא ליתא לסוטה ענין הפיגול כלל:

והנה דבר זה שכתבנו דפיגול הבעלים הוא ברצון שלהם יש להסבירו עוד ביותר דיוק עפ"י גמ' מנחות (דף ז' ע"א) דר' אבימי תני מנחות בי ר' חסדא כו' פגע בי' ר"נ א"ל כיצד קומצין א"ל מכלי זה א"ל וכי קומצין מכלי שע"ג קרקע א"ל דמגבה לי' כהן כו' איתיבי זה הכלל כל הקומץ והנותן בכלי והמוליך והמקטיר לאכול דבר שדרכו לאכול כו' חוץ לזמנו כו' ואילו מגביה לא קתני תנא סדר עבודות נקט ולא סדר כהנים ומבואר בזה דאי אין קומצין מכלי שע"ג קרקע וצריך הכלי שקומץ ממנו הגבהה אזי הכהן המגביה את הכלי יכול ג"כ לפגל ואף דהוא הא אינו עושה עבודת קמיצה כלל מ"מ צ"ל דכיון דהקמיצה צריכה להגבהת הכלי וא"א לה בלתה לכן ה"ל ההגבהה ג"כ מכלל הקמיצה הואיל והיא הכשר שא"א בלתה ומהני מחשבה מש"ה גם בה וכן הוא עוד ביומא (דף מ"ח ע"ב) בעי ר' פפא חישב בחתיית גחלים מהו מכשירי מצוה כמצוה דמי (והוי לי' כמחשב בעבודה, רש"י) או לא תיקו ומבואר גם בזה סברא זאת דגם בהכשר העבודה שייך מחשבת פיגול וע"כ ה"נ רצון הבעלים דג"כ א"א לעבודה בלתו כיון דאין קרב בלי רצונו ונמצא רצונו הכשר העבודה ולכן מהני שפיר מחשבה גם ברצונו וכי היכא דמגביה הכלי יכול לחשב בהגבהתו מפאת היות ההגבהה הכשר העבודה ואם מגביה ע"מ לאכול חוץ לזמנו כו' הוי פיגול ה"נ הרוצה בעבודה יכול לחשב ברצונו מפאת היות הרצון הכשר העבודה ושפיר אם רוצה בעבודה ע"מ לאכול חוץ לזמנו כו' שפיר הוי פיגול ג"כ וכמובן:

תוכן העניינים

גבורות שמונים

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה