גבורות שמונים· רבי יוסף ענגיל
ע
עי"ל דכבר כתבתי כ"פ דצריך הבנה בהא דס"ל לראב"י דבעלים קרוין מקריב ויכולין לפגל מש"ה דאמאי קרוין מקריב הא אין עושים בהקרבה כלום והנה כבר כתבתי ג"כ די"ל דהא דקרוים מקריב הינו מפאת רצונם בהקרבה דכיון דבלי רצונם א"א שיוקרב כדקיי"ל יקריב אותו לרצונו ובאומר איני רוצה כופין אותו עד שיאמר רוצה אני ואז הוא רוצה באמת כיון דהמצוה שיקריב ואך היצר הסיתו שלא להקריב וע"כ כיון דנסתלק היצר עכ"פ מפאת הכרח הכפי' דא"א להיות כרצון יצרו אחרי שכופין אותו להיפוך ושוב כיון דנסתלק היצר הוא רוצה באמת ודאי דנפש הישראלית טובה בעצם ורוצה לעשות ודאי רצון יוצרה ית' בהסתלק היצר המונע וכנודע דברי הרמב"ם בזה וא"כ בכל קרבן הרי בעי' איפוא רצון הבעלים שיוקרב ובלתו א"א שיוקרב ורק דבאומר אינו רוצה מסלקין יצרו המסיתו לזה ע"י הכפי' כדי שירצה באמת בלבו וכיון דיש רצונו לכן הוא קרב וע"כ כיון שצריך רצון הבעלים להקרבה לכן זה חלקו בהקרבה מה שהוא רוצה בה וא"א לה בלתי רצונו וקרוי מקריב מש"ה וע"כ ג"כ יכול לפגל ולפי"ז נראה דגבי מנחת סוטה אם הסוטה טמאה הא וודאי דאין רצונה שתוקרב המנחה ואף שאין אומרת כן היינו רק שהיא בושה לומר כן שתתגלה טומאתה ובושה להודות על טומאתה וא"כ הרי יש לה רק רצון לשתוק ושלא לומר לא תיקרב מנחתי מפני הבושה אבל בעצם ההקרבה הרי אינה רוצה כלל וודאי ואילו הי' אירע פסול במנחה שיושפך הדם וכדומה וודאי הי' ניחא לה בלבה כדי שלא תובדק דגבי סוטה הא אין לומר דכיון דמפני הבושה נסתלק היצר שלא לומר לא תיקרב שוב בלבה ניחא לה באמת בהקרבה כטבע הישראלי לעשות כמצות הבורא ית' דז"א דהא בסוטה אין המצוה כלל שתוקרב המנחה אם טמאה היא דאם היא טמאה אדרבה ההלכה מחייבתה שלא תתן להקריב את המנחה ולא תשתה ולא יומחק השם רק תודה על טומאתה ולכל הפחות שתאמר איני שותה וא"כ הא לא שייך לומר שמפני טבע הישראלי הרוצה בטוב וודאי היא מרוצה בהקרבת המנחה דאדרבה טבע הישראלי של כשרות הרי מחייבה ההיפוך שלא תתן להקריב ולא תשתה כלל וא"כ ן דאין לנו לומר דהיא רוצה בהקרבה מפאת דין התורה המחייבה בזה שוב הרי יש לנו לומר ודאי דאינה רוצה בהקרבה ואין לה רק רצון שלא לומר לא תיקרב מפני הבושה אבל בעצם ההקרבה הרי ודאי אין רצונה כלל וגזה"כ במנחת סוטה שתוקרב אף אם היא טמאה ואין רצונה בהקרבה מה שאינו בכל הקרבנות דבעינן בהו רצון הבעלים בהקרבה וכך היא ענין המנחת סוטה שהיא קריבה בלי רצונה אם היא טמאה ובודקתה על טומאתה וא"כ עכ"פ כיון דאין לה רצון בהקרבה שוב הרי אינה חשובה מקריב כלל ואין יכולה לפגל כלל וז"פ:
[ועד"ז י"ל עוד בפשיטות טפי דכיון דאתה חושש שתערים ותחשב מחשבת פיגול כדי לפסול את המנחה א"כ אחרי שרצונה לפוסלה הרי וודאי אינה חפיצה בהקרבתה ואילו הי' אירע פסול שלא תוקרב כגון שפיכת הדם וכיוצא הי' ניחא לה ג"כ וא"כ כיון דאין רצונה בהקרבה שוב לא קרוי' מקריב ואינה יכולה לפגל וה"ה בכל הקרבנות דבעלים מפגלין אם יחשבו מחשבת פיגול בכוונה כדי שיופסל הקרבן א"כ הרי אינם רוצים בהקרבתו וודאי ושוב לא הוו מקריב ואינם יכולים לפגל ולא שייך הך דבעלים מפגלין רק בשוגג ואינו יודע שהקרבן נפסל עי"כ או אפי' ביודע ורק שאין המכוון שלו הפסול רק רוצה שתוקרב ורוצה לפגל אם יהי' במציאות רצון כזה אבל הסוטה שהמכוון שלה רק הפסול לבד כדי שלא תובדק א"כ הרי אינה רוצה בהקרבתה ותו לא קרוי' מקריב ואין בפיגולה כלום וז"פ]: