גבורות שמונים· רבי יוסף ענגיל
סג
עי"ל דכבר כתבתי כ"פ דצריך טעם להא דס"ל לראב"י דבעלים מפגלין מקרא דוהקריב המקריב דס"ל דבעלים חשובי מקריב ומש"ה איתניהו בכלל קרא דהמקריב אותו לא יחשב והנה זה דבר הצריך טעם והבנה דבמה חשיבי הבעלים מקריב הלא אין מקריבים כלל ורק הכהן הוא המקריב וכבר הרביתי בזה באופנים הקודמים ונראה עוד די"ל דמפאת מצות העמידה שיש לבעלים בשעת הקרבה דמצוה שיהיו עומדים על קרבנן כמבואר בתענית (כ"ו ע"א) במשנה וכי היאך קרבנו של אדם קרב והוא אינו עומד על גביו וכ"ה בכ"ד ומש"ה חשיבי גם הבעלים מקריב כיון שיש גם להם עשי' בשעת הקרבה היינו מעשה העמידה וע"ש בתענית (דף כ"ז ע"א) ומה טעם תקנו מעמדות לפי שנא' צו את קרבני לחמי לאשי והיאך קרבנו של אדם קרב והוא אינו עומד על גביו התקינו נביאים הראשונים כ"ד משמרות על כל משמר ומשמר הי' מעמד בירושלים של כהנים של לוים ושל ישראלים כו' א"ר יהודה אמר שמואל כהנים ולוים וישראלים מעכבין את הקרבן (אם אין מעמד מכולן בירושלים כדתנן על כל משמר הי' מעמד בירושלים של כהנים לוים וישראלים כיון דכלהו בעלים בעינן דליהוי על גבי עבודה. רש"י) ומבואר דמצות עמידת הבעלים מעכבת בקרבן ופשוט דעיכוב זה הוא בכל קרבנות כיון דיש בכלהו מצות עמידה זאת וכ"ה משמעות דברי רש"י הנ"ל:
וכן מתבאר ג"כ מדברי שו"ת מהרי"ל סי' צ"ו ע"ש שכ' וז"ל אם יחיד יכול לעכב החזנות אם לא, אמת ואמונה כי הורה ר' שמחה ז"ל הלכה למעשה שיחיד יכול לעכב החזנות שלא יעשו ש"ץ כי אם מאגודה אחת כו' ורואה אני כי דינא דאורייתא הוא כו' ותנו רבנן עמדו בתפלה אעפ"י שיש שם זקן וחכם אין מורידין לפני התיבה אלא אדם הרגיל ר' יהודה אומר מטופל ואין לו כו' ומרוצה לעם ופירש"י ז"ל מרוצה לעם שמסכימין לתפלתו אלמא בעינן ש"ץ שיהא מסכימין לתפלתו כו' ומורידין אותו לפני התיבה דקתני בברייתא היינו כל השנה ואפי' את"ל בשעת עצירת גשמים קמיירי ר"ה ויוה"כ נמי יומי דרחמי ולא גריעי מעצירת גשמים ועוד סברא הוא דמרוצה לעם דקתני היינו בכל השנה דהיאך יצאו בתפלתו והם אינם מסכימים לתפלתו תדע דהא ישראל שהפריש קרבן חובתו ובא הכהן והקריב ובעל הקרבה אינו חפץ בו שיקריב את קרבנו וכי סלקא דעתך שנתכפר לו והא מסיקנא דהכי קאמר מאי טעמא תקינו מעמדות לפי שנאמר צו את בני ישראל את קרבני לחמי היאך קרבנו של אדם קרב והוא אינו עומד על גבו התקינו נביאים הראשונים כ"ד משמורות הא למדת אפי' הם חפצים אפ"ה אינן יוצאות ידי חובתן אא"כ עומד על גביו וכל שכן שאין חפץ בהקרבתם דלא נפקי ידי חובתן כו' עכ"ל:
ומתבאר גם מדברי מהרי"ל אלה דמצות עמידת הבעלים על הקרבן מעכבת בקרבן דהא כ' שאם אינם עומדים אינן יוצאות די חובתן ולשון זה משמע עיכובא וכלשון זה עצמו הרי כ' גם אהיכא דאין חפץ בהקרבה דלא נפקי ידי חובתן ושם הכוונה וודאי לעיכובא וכדקיי"ל יקריב אותו לרצונו וכל היכא דאמרי בעלים לא תיקרב הקרבן פסול וע' אות הקדום גמ' כריתות (דף ז' ע"א) שהבאתי וא"כ פשיטא דה"נ מצות עמידה מעכבת והמהרי"ל הרי אכל קרבנות קאי וכמ"ש תדע שהרי ישראל שהפריש קרבן חובתו ובא הכהן והקריב כו' וא"כ מבואר דבכל הקרבנות עמידת הבעלים מעכבת בקרבן וע"כ נראה דכיון דיש גם לבעלים עשי' בשעת הקרבה היינו העמידה שלהם ואף שאין זו מעשה הקרבה מ"מ אחרי היותה מעכבת בהקרבה ובלתה ההקרבה פסולה ה"ל מעשה זאת הכשר גמור של ההקרבה ושפיר קרינן לה הקרבה וכדקיי"ל בעלמא דמכשירי מצוה שא"א למצוה בלעדן חשיבי כמצוה עצמה וע' תוס' יבמות (דף ו' ע"ב) ד"ה טעמא ובזבחים (דף י"ג ע"ב) כיון דלא סגי לי' דלא עביד עבודה חשובה היא כו' וביומא (דף ס' ע"ב) דצורך פנים כפנים דמי ובע"ז (דף מ"ו ע"ב) דמכשירי קרבן כקרבן וא"כ ה"נ כאן דהעמידה הוא הכשר המעכב בהקרבה ע"כ יש לנו לומר גם כן דחשיבא מעשה העמידה כמעשה הקרבה עצמה ושפיר חשיבי גם הבעלים מקריב מפאת מצות העמידה שלהם בשעת הקרבה וכמובן:
עוד יש לנו להסביר באופן אחר דמה דבעלים קרוין מקריב תלוי במצות עמידת הבעלים על הקרבן וזה לפמ"ש כבר באות ו' ועוד בכמה אותיות דהא דס"ל לראב"י דבעלים קרוין מקריב היינו משום דס"ל דכהנים בהקרבה שלוחי דידן נינהו וע"כ הוי הבעלים מקריב ממש כיון דהכהן המקריב הוא שלוחו והנה הא דס"ל דכהנים שלוחי דידן נינהו י"ל דדן זה ממצות עמידת הבעלים על הקרבן שציותה תורה וזה עפ"י דברי הטור יו"ד סי' רס"ה בשם בעל העיטור וז"ל מנהג שאבי הבן עומד כל המוהל להודיעו שהוא שלוחו כדאמרי' לגבי קרבן אפשר שיהא קרבנו של אדם קרב והוא אינו עומד על גביו עכ"ל הרי דהעמידה על גביו מורה הכוונה היותו שלוחו וע"כ מזה הוא דדן ראב"י דכהנים שלוחי דידן מדציותה תורה לבעלים לעמוד על גבי הקרבה וזה מורה היות המקריב, שלוחם [ועיין בס' ברוך טעם דין עדל"ת בדין עשיית שליח לדבר מצוה ויש בו ל"ת פרק א' שכ' דזהו כוונת רש"י שבת (דף קל"ג ע"א) אהך דאי איכא אחר ליעביד אחר דכ' וז"ל ואי איכא אחר שאינו חושש לטהרו ליעביד אחר ולא ליקו האב להתם כו עכ"ל והיינו דכוונתו דאם האב יעמוד שם הרי זה הוראה דהמוהל הוא שלוחו וכיון שהוא שלוחו לענין המצוה ה"ל שלוחו גם לענין איסור קציצת הבהרת כיון דהאב ניחא לי בקציצת הבהרת דאין שליחות לחצאין וע"כ הצריך רש"י שלא יעמוד האב שם כדי שלא יהא המוהל נראה כשלוחו עש"ה:
וע"ע ספרי שלא פיסקא קי"ד עה"כ מות יומת האיש רגום אותו באבנים כל העדה וז"ל הספרי כל העדה במעמד כל העדה או כל העדה כמשמעו (שיהיו כל העדה רוגמים אותו) ת"ל יד העדים תהי' בו בראשונה להמיתו הא מה ת"ל כל העדה במעמד כל העדה עכ"ל הספרי:
והנה דרש זה לכאורה סותר לפשטא דקרא לגמרי דהא מאמר רגום אותו באבנים כל העדה פשוטו שהעדה בעצמם ירגמו ואולם להנ"ל מותאם שפיר הדרש עם הפשט דכיון דדרשי' כל העדה דהכוונה במעמד כל העדה א"כ כיון דהצריכה תורה הרגימה במעמד העדה א"כ זה מורה היות הרוגמים שלוחי העדה וע"כ כיון דשלוחו של אדם כמותו ומתייחסת המעשה לבעלים חשיבי שפיר העדה גופייהו רוגמים ושפיר כתיב רגום אותו כל העדה ונמצאו הדרש והפשט מתאימים יחדיו ממש ודו"ק היטב כי נכון הוא בס"ד ובמ"א הארכתי בזה עוד מכמה דוכתי וע"כ גם כאן שפיר י"ל כנ"ל דממצות עמידת הבעלים על הקרבן הוא שדן ראב"י דכהנים שלוחי דידן נינהו וע"כ שפיר חשיבי הבעלים מקריב כיון דהכהן המקריב הוא שלוחם וששא"כ וכי היכי דחשיבי העדה רוגמים מפאת הכי וכנ"ל]:
ומעתה אומר דהנה גוף מצות עמידת הבעלים על הקרבן לא מצינו בש"ס לפי זכרוני העני מקור הדבר מהיכן נלמדת מצוה זאת ואך ברש"י סוטה (דף ח' ע"א) ד"ה אקורבניהו כ' וז"ל ומצוה על האדם שיעמוד וישמור על קרבנו ונפקא לן בספרי מתשמרו להקריב לי במועדו עכ"ל:
והנה לכאורה זה הלימוד מתמי' מאוד דהא האי קרא בתמיד כתיב ומנ"ל מצות עמידה בשאר קרבנות וא"ל דילפי' כלהו מתמיד דז"א דהא מהאי קרא גופי' ילפי' נמי לתמיד שיהא טעון ביקור ד' ימים קודם שחיטה כמבואר בפסחים (דף צ"ו ע"א) מניין לתמיד שיהא טעון ביקור ד' ימים קודם שחיטה שנאמר תשמרו להקריב לי במועדו ולהלן הוא אומר והי' לכם למשמרת עד ארבעה עשר יום מה להלן טעון ביקור ד' ימים קודם שחיטה אף כאן כו' הרי דילפי' מתיבת תשמרו דתמיד טעון ביקור כו' ואעפי"כ אין דין זה נוהג רק בתמיד לבד דשאר קרבנות אין צריכים ביקור כמבואר במנחות (דף מ"ט ע"ב) ובסוכה (דף מ"ב ע"א) וא"כ מאי שנא דין ביקור המכוון בתיבת תשמרו דאינו נוהג אלא בתמיד ומאי שנא דין עמידה על הקרבן המכוון ג"כ בתיבה זאת עצמה שיהיו הבעלים עומדין ומשמרין על קרבנן דנוהג בכלהו קרבנות וזו פליאה עצומה לכאורה:
ונלענ"ד בזה עפ"י מה שמצאתי בס' יריאים סי' ת"ו במצות לא תשחט על חמץ דם זבחי ע"ש שהביא פלוגתא דר"י ור"ל אי בעי' על בסמוך וכ' בזה וז"ל ויש על דהוי שלא בסמוך לדברי הכל כגון וכפר הכהן על הנפש דבכל היכא דמוכח עניינא דקרא לא פליגי עכ"ל. ונלענ"ד לולי דברי היראים די"ל דגם הך קרא דוכפר הכהן על הנפש מתפרש באמת על בסמוך ומכאן הוא דילפינן מצות עמידת הבעלים על הקרבן דמפרשינן וכפר הכהן על הנפש על בסמוך ולכן צריך שיעמוד המתכפר בסמיכות לכהן המכפר עליו בהקרבה ורק דלולי הך קרא דתשמרו להקריב לי במועדו שלא הי' לנו גילוי כלל בשום מקום היות זה ענין מצוה שיעמדו הבעלים על הקרבן אזי לא הי' לנו לפרש כן ולא הי' לנו לחד מלבנו דבר כזה דמצוה שיהיו הבעלים עומדים על הקרבן מהאי קרא דוכפר הכהן על הנפש כיון דאפשר לפרש קרא כפשטי' שיכפר עליו מחטאו ורק כיון דמצינו כבר מצוה זו בתמיד בקרא דתשמרו לכן כל כי האי גילוי מילתא בעלמא הוא ויש לנו לפרש שפיר גם קרא דוכפר הכהן על הנפש היות הכוונה על בסמוך ושיש חיוב זה גם בשאר קרבנות וכזה מצינו בדוכתי טובי:
[ואפילו מאן דלית לי' על בסמוך מ"מ כאן דמצינו כבר מצות עמידה בתמיד וגילוי מילתא בעלמא הוא י"ל דכ"ע מודי דמפרשי' על בסמוך והוי כמו מוכח עניינא דמבואר ביראים שם ג"כ דהיכא דמוכח עניינא דהכוונה בסמוך לכ"ע מפרשי' בסמוך עש"ה והנה מה שתמהתי מדוע ילפי' דין עמידה מתמיד אכלהו קרבנות ולא ילפי' ככה לדין ביקור הנה לפי איבעי' דזבחים (דף נ' ע"ב) אי דבר הלמד בג"ש חוזר ומלמד בבנין אב ע"ש דנשאר באיבעי' דלא איפשיטא א"כ אי נימא דאין חוזר ומלמד א"כ הא ניחא בפשיטות דרק דין ביקור דבתמיד גופי' ילפי' לי' רק מג"ש מפסח לכן שפיר אין חוור ומלמד בבנין אב אשאר קרבנות משא"כ חיוב עמידה דכתי' בגופי' דתמיד בתיבת תשמרו דמפרשי' שיעמדו הבעלים וישמרו על קרבנן שפיר ילפי' מתמיד בבנין אב אכלהו קרבנות ואך דא"כ הא אכתי תיקשי דה"ל לגמ' זבחים הנ"ל למיפשט איבעי' הנ"ל מדין ביקור דאינו נוהג בכלהו קרבנות ואילו דין עמידה נוהג דע"כ דדבר הלמד בג"ש אינו חוזר ומלמד בבנין אב וכנ"ל]:
ואולם לדרכנו פה בזה ניחא שפיר בעזה"י דהא י"ל דא"א ללמוד כלל מתמיד בבנין אב אכלהו קרבנות דמה לתמיד שכן תדיר וכליל ע' פסחים (דף ס"ו ע"א) ויש עוד להמציא פירכות ואי דא"כ תו מנ"ל עמידה בשאר קרבנות י"ל דילפי' לי' מוכפר הכהן על הנפש דמפרשי' על בסמוך וכנ"ל וא"כ כיון דפלוגתא היא בכ"ד אי מפרשינן על בסמוך או לא א"כ ממילא הא אין לפשוט האיבעי' מזה דדילמא הלכה כמ"ד דמפרשי' על בסמוך וא"כ הא אין ראי' ואי דעכ"פ הו"ל להש"ס למימר כתנאי זה אינו קושיא כיון דלא מצינו פלוגתא מפורשת לתנאי בזה אי דבר הלמד בג"ש חוזר ומלמד כו' והוא רק דקדוק רחוק בפלפול וכדמצינו כן בכ"ד וא"כ עכ"פ גוף הדברים נכונים בס"ד דמ"ד דמפרשי' על בסמוך ילמוד דין עמידה מיכפר הכהן על הנפש ומאן דלית לי' על בסמוך יסבור דדבר הלמד בג"ש אין חוזר ומלמד בבנין אב וע"כ לדידי' הלימוד שפיר מתמיד כדברי הספרי ואי דא"כ אמאי לא ילפי' גם דין ביקור מתמיד ז"א דביקור הא נפיק בתמיד רק מג"ש ודבר הלמד בג"ש הא אין חוזר ומלמד בבנין אב וזהו ג"כ שיטת הספרי הנ"ל עצמו ויש לדון בזה עוד בכמה אנפי ואיך שיהי' עכ"פ בסברת ראב"י דזבחים (דף מ"ז ע"א) הנ"ל שפיר ניתן להאמר כן דס"ל על בסמוך ומפיק דין עמידת הבעלים על הקרבן מקרא דוכפר הכהן על הנפש וכנ"ל:
[ועיין ברש"י סוטה (דף ח' ע"א) שם דמצות עמידת הבעלים על הקרבן הוא דמי שיכול לכנוס לעזרה נכנס ומי שאין יכול מפני הטומאה עומד בחלל שערי נקנור שלא נתקדש ע"ש ובב' גווני אלו שפיר חשיב בסמוך דענין סמוך הכל לפי הענין דבשוחט פסח על החמץ הוי על בסמוך שיהא עמו בעזרה ואילו בשחיטת תודה על הלחם די בהיות הלחם בירושלים ובלבד שלא יהי' חוץ לחומת בית פאגי ע' פסחים (דף ס"ג ע"ב) ומנחות (דף ע"ח ע"ב) ואף דערל וטמא משלחין קרבנותיהם כמבואר בפסחים (דף ס"ב ע"א) וע' תוס' מועד קטן (דף ט"ו ע"ב) ד"ה אחרי ויכול לשלוח קרבנו גם ממדינת הים כמבואר בגיטין (דף כ"ח ע"א) צ"ל דמה ששלוחו עומד בשעת הקרבה הוי זה קיום מצות עמידת הבעלים על הקרבן מטעמא דששא"כ דבלא"ה צריך לומר כן דהא מצות עמידת הבעלים על הקרבן מעכבת בקרבן וכנ"ל]:
ולפי"ז נראה לפי המבואר בזבחים (דף מ"ד ע"ב) לכל מנחתם לרבות מנחת העומר ומנחת קנאות (שיהיו שיריהן נאכלין לכהנים) סד"א ואכלו אותם אשר כופר בהם אמר רחמנא ומנחת העומר להתיר אתיא ומנחת קנאות לברר עון קאתיא קמ"ל עכ"ל הגמ' ומבואר בזה דמנחת קנאות איננה בכלל אשר כופר בהם משום דלאו לכפרה אתיא רק לברר עון ולא מיקריא כפרה וא"כ ממילא נמי הא ליתה ג"כ בכלל קרא דוכפר הכהן על הנפש וע"כ שפיר במנחת קנאות אין כלל מצות עמידת הבעלים על הקרבן לפי הנ"ל דמצות עמידת הבעלים על הקרבן מקרא דוכפר הכהן על הנפש הוא דנפיק וא"כ שפיר אף דס"ל לראב"י דבעלים מפגלין מ"מ במנחת קנאות שפיר ליכא פיגול כלל לבעלים דכיון דאין שם מצות עמידת הבעלים על הקרבן ממילא אין הבעלים קרויין מקריב [הן לטעמא דכתיבנא דמפאת העמידה הוא דקרוין מקריב ובין לטעם האחר דמצות העמידה מורה היות הכהן המקריב שלוחם דכיון דבמנחת קנאות אין שם מצות עמידת הבעלים על הקרבן ממילא אין הכהן המקריב שליח הבעלים דמסברא אין לנו לומר דהכהן המקריב הוא שליח הבעלים דאדרבה הסברא להיפוך דמי איכא מידי דאנן לא מצינן למיעבד כו' ורק מצות עמידת הבעלים על הקרבן הוא דמורה ע"ז היות הכהן שליח הבעלים וכנ"ל וא"כ היכא דאין מצות עמידה שפיר נשאר כפי הסברא החיצונה דאין הכהן שליח הבעלים ושפיר אין הבעלים קרוין מקריב] וליתנהו בכלל קרא דהמקריב אותו לא יחשב ושפיר אין יכולים לפגל כלל וא"ל דהא בסוטה גופה כתי מצות עמידה דכתי' והעמיד הכהן את האשה לפני ד' דז"א דאין זה מצות עמידה על הקרבן רק הוא מענייני ההשקאה דצריכה הסוטה להיות לפני ד' ושם יהי' כל מעשה ההשקאה וכדכתי' שם והעמיד הכהן את האשה לפני ד' ועשה לה הכהן את כל התורה הזאת אבל לא נאמר בזה מצות עמידה על הקרבה ועדיין הקרבת המנחה בעצם לא נאמר בה מצות עמידה כלל מפאת הקרבה בעצם וז"פ:
[ודע דמה שהערותי בענין מצות עמידת הבעלים על הקרבן דנלמד מקרא דתשמרו להקריב לי במועדו דכתי' בתמיד דמנ"ל למילף מזה אשאר קרבנות כזה יש לעיין ג"כ בתמורה (דף כ"ח ע"א) א"ר טובי' בר מתנה א"ר יאשי' מניין למוקצה מה"ת (מוקצה לעכו"ם דפסול לקרבן) שנא' תשמרו הקריב לי במועדו כו' לי ולא לאדון אחר (הנשמר לי כשר ולא מה שנשמר והוקצה אדון אחר היינו לע"ז) וק' ג"כ כנ"ל דאכתי מוקצה דשאר קרבנות מנ"ל ואולם גם שם יש לימוד אחר מקרא דמן הצאן להוציא את המוקצה ע"ש (דף כ"ח ע"ב):
וע"כ י"ל דר' יאשי' הנ"ל נמי ס"ל מיעוטא דמן הצאן רק דמן הצאן גרידא לא מיסתבר לי' לר' יאשי' למידרשי' אמוקצה ולא הי' נראה בעיניו מסברא לחדש דמיעוטא דמן אמוקצה לע"ז אתי ולחדש מכח זה דמוקצה לע"ז פסול לקרבן ולא היינו יודעין באמת מיעוטא דמן אמאי קאתי אבל לא היינו דורשין אותו מסברא לבד לחדש פסול מוקצה ורק כיון דמצינו כבר פסול זה בתמיד מקרא דתשמרו להקריב לי ולא לאדון אחר לכן מיסתבר מעתה שפיר לדרוש מיעוטא דמן אמוקצה גם בשאר קרבנות לומר דמוקצה הוי פסיל גם בשאר קרבנות וכנ"ל ג"כ כעין זה ומיושב בזה קושית התוס' תמורה שם מדוע לא מייתי הש"ס הך דר' יאשי' בלשון ותנא מייתי לה מהכא ע"ש ולהנ"ל ניחא דר' יאשי' נמי הא אית לי' דרשא דמן הצאן לעיקר דרשא אכלהו קרבנות וקרא דתשמרו אהני רק לגופי' לתמיד לחוד דאין ללמוד מתמיד אשאר קרבנות וכמו דלא ילפי' לדין ביקור מיני' אשאר קרבנות או משום דאיכא למיפרך וכנ"ל] ורק דלילי קרא דתשמרו לא היינו יודעין לדרוש דרשא דמן הצאן למעט מוקצה ורק אחרי דמצינו פסול מוקצה בתמיד שוב יש לנו לדרוש גם מיעוטא דמן הצאן אמוקצה בכלהו קרבנות וא"כ עכ"פ לפי האמת גם לר' יאשי' פסול מוקצה בכל הקרבנות נלמד רק מדרשא דמן הצאן ולכן לא שייך לישנא דותנא מייתי לה מהכא ובאתי רק להעיר]: