אור ברסלב

גבורות שמונים· רבי יוסף ענגיל

ס

נט

עי"ל דא"א לסוטה לפגל את המנחה במחשבת אכילת השירים חוץ לזמנן וזה לפמ"ש כבר לעיל אות (נ"א) דאם לא יהי' להסוטה מחשבה על עצמה היינו שאם תחשב על עצמה שהיא תאכל, את השירי מנחה חוץ לזמנן לא יהי' פיגול אזי גם אם תחשב שיאכלום הכהנים חוץ לזמנן ג"כ לא יהי' פיגול דכל כמינה דהכהנים לא ישמעו לה ורק היכא דיש מחשבה על עצמו אז מהני המחשבה גם על אחר כיון דאפשר לו לחשב את המחשבה על עצמו וכמו שהבאתי שם כן מדברי התבואות שור והארכתי שם בזה עש"ה:

ולפי"ז נראה לחדש דאם תחשב הסוטה על עצמה שהיא תאכל את שירי המנחה חוץ לזמנן לא יהיה פיגול מטעמא דאמינא והוא עפ"י גמ' זבחים (דף ל"ו ע"ב) שהבאתי כבר א"ר חסדא כו' חישב שיאכלוהו טמאים למחר חייב אמר רבא תדע דפיגול לפני זריקה לא חזי וכי מחשב בי' מיפסיל ולא היא התם זריק ומיחזי הכא לא מיחזי כלל ומבואר דכיון דבשר לפני זריקה אינו ראוי לאכילה מפני איסורו שרק הזריקה מתירתו הי' ראוי שלא יועיל בו או מחשבה על אכילתו חוץ לזמנו הואיל ואינו ראוי לאכילה בשעת מחשבה ורק הא דמהני בי' מחשבה היינו מפאת דהרי הזריקה תתירתו ולאחר זריקה יהיה ראוי לאכילה והרי מחשב בו רק אאחר זריקה לאכלו כשיעבור זמנו ואז הרי יהי' ראוי ולכן המחשבה מועלת ולפי"ז אם יהי' איסור אחר בבשר וכן בשירי מנחה האוסרם באכילה אשר לא יסתלק האיסור ההוא ע"י הזריקה א"כ לא יועיל בהו תו מחשבה לאכלם חוץ לזמנן וכמ"ש זה כבר בארוכה:

וא"כ הרי פשוט לפי"ז דכ"ש אם בעצם אינם ראוים לאכילה דודאי דלא מהני בהו מחשבה דמה שבעצם אינו ראוי לאכילה הא גרע טפי מאיסור האוסר באכילה דהוא רק אריא דרביע עלי' וכמובן וכבר הבאתי ג"כ דברי רש"י מנחות (דף י"ב ע"א) ד"ה מהו דתיהני לי' הקטרה דכ' בסברת האיבעי' דשם דהמחשב לאכול שירי מנחה אסורים חשיב מחשב לאכול דבר שאין דרכו לאכול עש"ה וא"כ כ"ש המחשב על דבר שבפועל אין דרכו לאכול והוא בעצמותו אינו ראוי לאכילה דודאי דלא הוי פיגול וע"כ נראה דאחרי דמנחת סוטה היא קמח שעורים בלי שמן וקמח הרי אפי' קמח חטים אינו ראוי לאכילה ע רש"י מנחות (דף ס"ח ע"א) ד"ה קמח קלי תנן כ' דאין ראויין לאכילה קמח כעין קמח שלנו וקלי תבואה שנתייבשה בתנור עכ"ל (ע"ש גירסת הצ"ק) וכ"ש קמח שעורים דשעורים גופייהו מאכל בהמה נינהו כמבואר בסוטה (דף ט"ו ע"ב) היא עשתה מעשה בהמה לפיכך קרבנה מאכל בהמה ובפסחים (דף ג' ע"ב) א"ל שעורים נעשו יפות א"ל צא ובשר לסוסים ולחמורים ובכתובות (דף ע"ב ע"א) אכסוהו שערי לאלעזר וברש"י האכלוהו שעורים כבהמה עכ"ל וכן הוא במקומות רבות מאוד:

וא"כ קמח שעורים וודאי דאין ראוי לאכילה והוי שלכד"א דלא חשוב אכילה וע' ברכות (דף ל"ו ע"א) קמחא דחיטי ר' יהודה אמר בפה"א ור"נ אמר שהנ"ב כו' והא"ר זירא כו' אקרא חייא וקימחא דשערי מברכינן עלייהו שהנ"ב מאי לאו דחיטי בפה"א לא דחיטי נמי שהנ"ב ולישמעי' דחיטי וכ"ש דשערי אי אשמעי' דחיטי ה"א ה"מ דחיטי אבל דשערי לא נברוך עלי' כלל קמ"ל ומי גרע ממלח וזמית דתניא על המלח ועל הזמית אומר שהנ"ב איצטריך סד"א מלח וזמית עביד איניש דשדי לפומיה אבל קימחא דשערי הואיל וקשה לקוקיאני אימא לא ליבריך עלי' כלל קמ"ל כיון דאית לי' הנאה מיני' בעי ברוכי וברי"ף שם קמחא דחיטי רי"א בפה"א ורנ"א שהכל ומסתברא כר"נ דלא רגילי אינשי לספויי קמחא עכ"ל וע"ש בגליון כזה בשם בה"ג דקימחא בעיני' לא אכלי אינשי וע"ש בתלמידי רבינו יונה וברא"ש והכל מודים שם בקמח שעורים דלא אכלי לי' אינשי מפני שמזיק וכדאמר בגמ' דקשה לקוקיאני עש"ה בתר"י וא"כ מבואר דקמח שעורים הוי שלכד"א וודאי והא דמברכי' עלי' שהכל היינו משום דכיון דאוכלו הרי מחשיבו ונהנה הוא בו כיון שחפץ בו ולכן בעי ברכה לפי מה שמחשיבו אבל בעצמותו אינו ראוי לאכילה ועוד אין ראי' מן הברכה דחשוב אכילה די"ל דההחשבה מה שחשוב הוא בעיניו ונהנה בו חשיבא רק הנאה גרידא לא אכילה וחיוב ברכה הרי הוא גם על שאר הנאות דאסור ליהנות מעוה"ז בלא ברכה ואפי' אהנאת ריח יש ברכה ושאר הנאות דלא מברכי' עלייהו כראיית האור ושמיעת קול זמר הוצרכו הראשונים לתת בהם טעם וא"כ ה"נ כיון דנהנה בו חשיב הנאה וצריכה הנאה ברכה מפאת הנאה אבל אכילה שפיר י"ל עדיין דלא הוי כיון דלא אכלי לי' אינשי והוי שלכד"א וע' תוס' פסחים (ד' כ"ד ע"ב) ד"ה פרט דאפי' בשר חי חשוב שלכד"א אע"ג דחזי למיכל באומצא ובעירובין (דף כ"ט ע"ב) דמערבין בבשר חי ע"ש וא"כ קמח דאין הדרך לאוכלו ולא מיתאכיל כלל ובפרט קמח שעורים דאינהו גופייהו מאכל בהמה נינהו וגם הוא מזיק וכנ"ל פשיטא דחשיב שלכד"א וזה פשוט:

וא"כ לפי"ז לא הי' ראוי שתועיל מחשבה כלל במנחת סוטה על אכילת השירים חוץ לזמנן הואיל ובעצם אינם ראוים לאכילה והם שלכד"א וגם אחר הקטרת הקומץ הא לא יהיו ראוים ואך הרי מפורש במשנה מנחות (דף י"ב ע"א) דיש מחשבת חוץ לזמנו בהקטרת קומץ מנחת קנאות והמחשבה אז הרי היא בהכרח על אכילת השירים חוץ לזמנן וע"כ נראה דהמשנה הרי איירי בכהן המפגל וע"כ בכהן שפיר יש מחשבת פיגול אם מחשב לאכול השירים חוץ לזמנן וזה דכיון דבמנחת קנאות ג"כ דכהנים מצווים לאכול שיריהם ככל מצות אכילת קדשים וכדיליף לי' מקרא במנחות ריש פרק ואלו מנחות (דף ע"ב ע"ב וע"ג ע"א) וכיון דלא חייבתם התורה לאפות השירים או לטגנם שהרי לא מצינו זה ורשאין בפשיטות לאוכלן כמות שהן:

[והא דמבואר בזבחים (דף צ' ע"ב) במשנה וכולן הכהנים רשאין לשנות באכילתן לאוכלן צלויין שלוקין ומבושלין ולתת לתוכן תבלי חולין ותבלי תרומה כו' הרי נאמר רק דרשאין לעשות כן אבל לא דחייבין וע"ש בגמ' דיליף להך דוכולן הכהנים רשאין כו' מקרא דלמשחה וגדולה דע"כ צריך שיאכלם כפי מה שהאכילה נעימה לו ונהנה ממנו ביותר דזה דרך גדולה והרי כבר דנתי בזה בכ"ד וגם בקונטרס ע' פנים לתורה דמצות למשחה לגדולה היא מצוה בפ"ע ואינה מעכבת במצות האכילה ואם אוכל שלא כדרך גדולה ביטל רק מצות למשחה אבל מצות אכילה שפיר קיים דמצות האכילה היא רק לאכול את הקודש כמות שהוא שהרי לא נאמר שיעשה עוד דבר ואין הכתוב מחייב רק את האכילה גרידא וע"כ אין עליו חיוב רק לאכול את הקודש כמות שהוא וקרא דלמשחה המחייב לשנות את הקודש כפי אשר יונעם לו מצוה אחרת היא שתהי' האכילה דרך גדולה ואינה מעכבת בגוף מצות האכילה וכנ"ל ומצות האכילה גופה הוא רק לאכול את הקודש כמות שהוא וכנ"ל וכן הוא גם במנחת סוטה וודאי דמקיימין מצות אכילה גם באכילת השירים כמות שהן כיון דלא חייבה תורה במצות האכילה רק האכילה גרידא ולא ציותה לעשות עוד דבר אחר באכילה ותדע דהא בשר חי נמי כתבו התוס' בפסחים (דף כ"ד ע"ב) ד"ה פרט דהוא שלכד"א ואעפ"כ בחל יוה"כ להיות בערב שבת נאכל השעיר של יוה"כ לערב כשהוא חי והרי תיקשי ג"כ דאיך יוצאין מצות האכילה הא כתב רחמנא אכילה ושלכד"א הא לאו אכילה היא ועל כרחך לומר ג"כ כנ"ל דכיון דבגוף מצות האכילה לא הצריכה תורה לעשות עוד דבר לבשל או לצלות ע"כ המצוה רק לאכול הבשר כמות שהוא ובהכי חייב רחמנא לכהנים ואחשבי' רחמנא לאכילה בענין זה לענין קיום מצות האכילה וע"ע פסחים (דף ע"א ע"א) דאמר ג"כ דבחל יו"ט הראשון להיות בשבת נאכלין שעירי הרגלים חיים ואמר שם בזה רק דמצות שמחת יו"ט הוא דאין מקיימין באכילה זאת דסוף סוף אין אכילת בשר חי משמח אבל מצות אכילת הקדשים מקיימין שפיר עש"ה:

וע"ע ירושלמי סוטה פ"ג ה"א דיליף חיוב כילת שירי מנחת קנאות מג"ש דאזכרה אזכרה מה אזכרה שנא' בשאר מנחות שיריהן נאכלין אף כאן כו' וא"כ למ"ד דדון מינה ומינה א"כ ה"נ יש ללמוד דמה שאר מנחות חין הכהנים חייבין לשנות השירים אחר הקטרת הקומץ רק רשאין לאוכלן כמות שהן אף במנחת קנאות אין צריכין לשנותן ואף דבשאר מנחות השירים ראוין לאכילה ואילו כאן אין ראוין וה"ל שלכד"א דלא חשיב אכילה וע"כ כיון דילפי' משאר מנחות דיש מצות אכילה י"ל דשוב מצות האכילה עצמה מחייב' השינוי לשנותן לאפותן או לטגנן עד שיהי' ראוין לאכילה ותחשב אכילתם אכילה ז"א דלמא זו היא סברת מ"ד דדון מינה ואוקי באתרה אבל לסברא דדון מינה ומינה אין ראוי להיות הלימוד כן רק ראוי להיות הלימוד דכמו דבשאר מנחות אין חייבין לשנות אף כאן כו' ודו"ק היטב ואי דהוי שלכד"א ז"א דאדרבה אמור דכיון דלא חייבתם תורה לשנות הרי רחמנא אחשבי' אכילה גם בענין זה לענין מצות האכילה וגזה"כ הוא וכנ"ל וגם י"ל דקיום המצוה מחשבת האכילה ואף דהוא שלכד"א מ"מ קיום המצוה נותן לה חשיבות ואחשבתה לאכילה ולסברא המבוארת באחרונים דבכל מ"ע דאכילה יוצאין גם שלכד"א מטעם הנ"ל דהמצוה מחשבתי' לאכילה א"כ הרי בפשיטות הכהנים ג"כ יוצאין מצות. אכילת שירי המנחת סוטה כמות שהן אף שהוא שלא כדרך אכילתן וכמובן]:

וע"כ נראה דכיון דאין הכהנים חייבין לשנות שירי המנחת סוטה ויכולין לאוכלן כמות שהן ויוצאין מצות האכילה לכן מגו דחשיבא אכילה דידהו אכילה באכלם אותם ככה כמצותן בזמנן לכן יכולין ג"כ לחשב ככה על אכילתם חוץ לזמנן כיון דחשובין כך אכילה לגבי דידהו וראוין להם לאכילה כך בזמנם ולכן שפיר תופס להם בם גם מחשבת אכילת חוץ לזמנם משא"כ לגבי הסוטה דאין אצלה מצות האכילה ולא אחשבה רחמנא אכילה לגבי דידה א"כ אם היא אוכלת שירי המנחת סוטה קמח שעורים וודאי דהוי שלכד"א וע"כ שפיר אין להמחשבה כלל לאכול השירים חוץ לזמנן כיון דלא חזיין לה לאכילה כלל ואחרי שאין לה מחשבה על אכילת עצמה ממילא גם על אכילת כהנים אין לה מחשבה מטעמא דכל כמינה דהכהנים הרי לא ישמעו לה וכנ"ל וא"כ שפיר אין לסוטה מחשבת פיגול כלל ולק"מ ודו"ק כי הוא נכון מאוד בס"ד:

[ואין לומר דאכתי הרי יכולה לחשב לאפותם או לטגנם חוץ לזמנם ולאוכלן דיהי' שפיר כדרך אכילתו דז"א דכיון דבשעת מחשבה דהוא בשעת הקטרה שהיא מחשבת עליהם הם אז קמח שעורים גרידא בלי שמן ואינם ראוים אז לאכילה לכן שפיר אין לה בם או מחשבת אכילה חוץ לזמנן דהא הש"ס דזבחים (דף ל"ז ע"ב) הנ"ל אמר כזה בכל פיגול תדע דבשר לפני זריקה לא חזי כו' ודחי רק ולא היא התם זריק ומיחזי כו' וע"כ אין לנו שיועיל פיגול רק במקום דחסר רק זריקה לחוד ואחרי הזריקה מאיליו יהי' הבשר ראוי לאכילה ואז מהני מחשבה עליו גם לפני זריקה אבל היכא דגם אח"כ לא יהי' ראוי לאכילה וצריך עוד מעשה אחרת לתקנו ולהביאו שיהי' ראוי לאכילה בזה שפיר אין לנו שתועיל בו מחשבה כיון דבשעת מחשבה אין ראוי לאכילה וכמו שהוא עתה הרי גם אח"כ לא יהי' ראוי והוא מחוסר עוד מעשה אחרת לשיהי' ראוי וכמובן:

ובזה ניחא ג"כ מהך דקמח שעורים בעי ברכה וכנ"ל דאפי' נימא דהוא מפאת אחשבי' ומועיל האחשבי' לשיהי' חשוב כילה לא הנאה לבד מ"מ ענין אחשבי' הרי הוא רק בשעת אכילה דכיון דאוכלו מחשיבו לאכילה אבל כ"ז שאין אוכלו ליכא אחשבי' ואפי' חפץ לאוכלו דכיון דאין הדרך לאוכלו ע"כ כ"ז שאין אוכלו יש לנו לומר שלא יאכלנו ואין לו להחשב אכילה רק בשעה שאוכלו בפועל וכמובן [וע' שבת (דף קמ"ג ע"ב) מודה הי' ר' יהודה לחכמים בזיתים וענבים מ"ט כיון דלסחיטה נינהו יהיב דעתי' ואף דהכניסן לאוכלין מ"מ הואיל ורובן לסחיטה קיימי אמרי' שיחזור בו ויסחוט עש"ה] וא"כ ענין ההחשבה הרי הוא דבר אחר מלבד עצם המעשה היינו מה שהוא חשוב בעיניו ומחשיבו לאכילה ודו"ק היטב מאוד וא"כ אכתי בשעת הקטרה כשהיא מחשבת לאוכלן חוץ לזמנן הרי אז עדיין אין ראוין לאכילה וכמות שהן אז הרי גם אחרי הקטרת הקומץ לא יהיו ראויין לאכילה דהא מחוסרי החשבה עדיין אשר תהי' רק עם האכילה יחד וכ"ו שאין שם ההחשבה הרי אינן ראויין ודו"ק היטב מאוד:

והנה בגוף הדבר הזה אי אכילת קמח חשוב שלכד"א ראיתי עוד בס' בנין אריאל להגאון ר' שאול מאמשטרדאם ז"ל בחלק בית תלמוד (דף כ"ז ע"א מדפי הספר) דפוס אמשטרדאם שכ' אהך דפסחים (דף י"א ע"א) וז"ל רב אשי אמר דר"י אדר"י לא קשיא קמח וקלי תנן דלא חזי לאכילה פי' קמח שהוא קלוי דהיינו דמתחלה הי' קמח ואח"כ נקלה הקמח בתנור דאז לא חזי לאכילה בעיני' אבל קליות שטחנן ועשה מהן קמח י"ל דאותו קמח שפיר ראוי לאכילה ולא קשיא מסוגיא זו על הרא"ש פ' כיצד מברכין (דף ל"ו) ע"ש ואי קשיא הא קשיא דמשמע מסוגיא זו דבקמח גרידא איכא למיחש דילמא אתי למיכל וכן משמע פ"ק דחולין בהך דאשת חבר טוחנות עם אשת עם הארץ ע"ש והיאך פסק שם הרי"ף וכן הרא"ש דקמא גרידא לא אכלי אינשי י"ל דמ"מ חזי קצת לאכילה וצ"ע עכ"ל:

והנה מ"ש דמהך דפסחים משמע דקמח גרידא ראוי לאכילה והיינו לפי מה שפירש הך דקמח וקלי תנן דהכוונה קמח שעשאו קלוי אבל קמח גרידא ראוי לאכילה הנה כבר הבאתי רש"י מנחות (דף ס"ח ע"א) [דשם היא אותה הסוגיא בעינה אשר בפסחים (דף י"א ע"א)] דפי' דהם ב' דברים קמח וקלי וקמח בפ"ע אינו ראוי לאכילה וכן קלי בפ"ע וכנ"ל וגם מרש"י בפסחים שם משמע דפי' כן דכ' קמח וקלי תנן ואין אלו ראויין לאכילה עכ"ל ומדלא כ' ואין זה ראוי לאכילה משמע דהם ב' דברים וכנ"ל וגם מקושיית הגמ' דפסחים ומנחות שם התינח מקלי ואילך עד קלי מאי איכא למימר אין ראיה ג"כ דקמח ראוי לאכילה לא לפי פירושו ז"ל וגם לא לפי פירש"י הנ"ל עש"ה במנחות וברש"י דפי' עד קלי מאי איכא למימר כגון בשעת קצירה דראוי לאוכלו עכ"ל והיינו דבשעת קצירה ראוי לאכול החטים שלימות אבל לא שהקמח ראוי לאכילה וגם תוכל להיות הכוונה גם על שעת הטחינה דניחוש שמא בשעה שמתעסק לטחון הגרעינין יאכל מהן שלימים ובזה נסתרה ג"כ ראייתו מהך דחולין (דף ו' ע"ב) אשת חבר טוחנות עם אשת עם הארץ בזמן שהיא טמאה אבל לא בזמן שהיא טהורה דחיישינן דהואיל והיא טהורה ואינה נמנעת מליגע שמא תשכח ותאכל והרי אין ראיה גם מזה כלל וכלל דקמח ראוי לאכילה דגם שם הכוונה דכשהיא טוחנת שמא תשכח ותאכל מן הגרעינין בשעה שהיא טוחנתן אבל אין הכוונה כלל שתאכל את הקמח:

ואולם יש להביא ראיה לכאורה דקמח ראוי לאכילה ממשנה ערוכה בנדרים (דף נ"ג ע"ב) חטה חטין שאני טועם אסור בהן בין קמח ובין הפת ואולם גם בזה י"ל דנהי דקמח הוי שלכד"א מ"מ מדרבנן מיהת אסור ושפיר תני אסור בהן בין קמח כו' וגם י"ל הכוונה על קמח קליות היינו דאסור לקלות החיטין ולעשותן קמח אח"כ ולאוכלן דקמח קליות ראוי לאכילה וכתוס' ורא"ש בברכות פ' כיצד מברכין שם:

וע"ע ברא"ש ביצה שלהי אין צדין דכ' וז"ל וכן קמח שנטחן ביו"ט כו' ומשום מוקצה ליכא למיסר דחטין חזו לכוס בין השמשות כו' אבל בשבת אין להתיר פת הנקח בשבת שמא הי' בין השמשות קמח או עיסה דלא חזו לכוס כו' עכ"ל ומבואר גם בזה דקמח אינו ראוי לאכילה וע' ב"י וב"ח או"ח סי' שכ"ה וע' לשון התשב"ץ בתשובה בזה ח"א סי' מ"ד דהביא דעת האוסר לישראל חטין שטחנן עכו"ם בשבת ואפאן משום נולד וכ' ע"ז וז"ל ולא נראו דבריו דכיון שהם ראויין לכוס קודם לכן לא הוי נולד ואף משום מוקצה לחצי שבת אין לאסור לפי שהקמח אינו ראוי לאכילה כלל דהא אמרינן במס' ביצה (דף כ"ו ע"א) דבגמרו בידי אדם לא מיתסר משום מוקצה לחצי שבת כו' עכ"ל הנה כ' ג"כ ז"ל בפשיטות דקמח אינו ראוי לאכילה כלל ואולם צ"ע עוד בזה לכאורה מגמ' מנחות (דף ע' ע"ב) תנא התבואה והקמחים והבציקות מצטרפין זה עם זה למאי הילכתא כו' אמר ר' פפא לענין מעשר שני דאי אכיל ליה חוד לחומה לקי ומבואר לכאורה דקמח הוי כדרך אכילתו מדלקי עליו ואולם גם שם י"ל הכוונה על קמח קליות:

ומצאתי בספר בית מאיר על הש"ס שעמד שם במנחות בזה וז"ל תנא התבואה והקמחין והבציקות מצטרפין כו' דאי אכיל לי' לוקה. קשיא לי הא אין לוקין על אכילה אלא כדרך אכילתן וקמחין ובציקות הא וודאי לא הוי כדרך אכילתן ע' פסחים פ' כל שעה ותוס' בפ' כיצד מברכין עכ"ל ועכ"פ הנה הרי"ף והתוס' והרא"ש בפ' כיצד מברכין כתבו בפשיטות דקמח לא אכלי אינשי וכן ברא"ש ביצה ובתשב"ץ הנ"ל ועוד ראשונים בזה ע' ב"י א"ח סי' שכ"ה כתבו ג"כ דקמח אינו ראוי לאכילה וכ"כ הבית מאיר הנ"ל בפשיטות דהוא שלכד"א ועכ"פ לענייננו קימחא דשערי וודאי דהוי שלכד"א וא"כ הא נכונים וודאי דברינו הנ"ל בעזה"י דאין לסוטה מחשבת אכילת חוץ לזמנו דאין מחשבה זאת בדבר שאינו ראוי לאכילה וכנ"ל]:

תוכן העניינים

גבורות שמונים

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה