גבורות שמונים· רבי יוסף ענגיל
נג
עי"ל לפמ"ש כבר באות ל"ב ובשאר אותיות בארוכה דפיגול דבעלים הוא רק בזריקה וכנגדה במנחה רק בהקטרת הקומץ דכיון דאין הקרבן שלו רק של גבוה והוא רק בעלים של ההרצאה שבקרבן והרצאה הוא רק בזריקה לכן אין יכול לפגל רק בזריקה כענין דאין שינוי בעלים רק בזריקה וא"כ הרי אין חשש על מחשבת פיגול רק שתחשב הסוטה בשעת הקטרת הקומץ על אכילת השירים חוץ לזמנן ועל זה לכאורה הרי הי' עצה פשיטה לשרוף שירי המנחת סוטה לפני הקטרת הקומץ דאז בשעת הקטרת הקומץ לא יהי' לה שם עוד מציאות מחשבת פיגול כלל ועכ"ז המנחה כשירה שפיר לר' אליעזר במנחות א כ"ו ע"א) ובכ"ד דס"ל דיש קומץ אעפ"י שאין שירים וא"כ הרי תובדק הסוטה שפיר בהקטרת הקומץ ואולם הרי אסור לשרוף השירים משום עשה דשימור דאסור לאבד קדשים והנה אילו הי' עצה כזאת הי' אפשר ג"כ לטמא השירים לפני הקטרת הקומץ דג"כ לא יתפוס עוד פיגול בהקטרה אי נימא דחישב שיאכלוהו טמאים למחר לא הוי פיגול דהגמ' מסופקת בזה בזבחים (דף ל"ו ע"ב) וכמו שהבאתי דברי הגמ' לעיל אות (נ"א) ובתוס' שם ד"ה שיאכלוהו טמאים כתבו וז"ל לא דמי לאכילת כלבים (דאמרי' בזבחים (דף ל"א ע"א) דאם חישב שיאכלוהו כלבים מחר הוי פיגול וא"כ ה"נ בחישב שיאכלוהו טמאים הא לא גרע ממחשבת אכילת כלבים דמפגלת) דבטמאים מיפסיל קודם אכילה משעת נגיעה כו' עכ"ל וכוונתם דחישב שיאכלוהו כלבים הרי חישב על קודש כשר משא"כ בחישב שיאכלוהו טמאים הרי חושב על קודש טמא שנטמא עוד לפני האכילה ואין ראוי עוד לאכילה בעצמותו מפאת הטומאה שבו גם שלא מפאת לן לזמנו וע"כ יש סברא לומר אן מחשבת האכילת חוץ לזמנו מפגלתו כיון דבלא"ה אינו ראוי לאכילה וא"כ לפי"ז הרי י"ל דראב"י נמי ס"ל כן דאין חלות מחשבת חוץ לזמנו על קודש טמא וכדמסופק הש"ס בזה בהך דשיאכלוהו טמאים אי הוי פיגול דזהו כל ספיקו של הש"ס לדברי התוס' הנ"ל וא"כ לפי"ז אם יטמאו את השירים לפני הקטרת הקומץ ג"כ לא יהי' עוד מציאות מחשבת פיגול בהקטרה כיון דאין בהקטרה רק מחשבת אכילת השירים חוץ לזמנן והרי השירים טמאים ולא מהני בהר מחשבת פיגול עוד וכנ"ל ואולם הרי גם לטמא את השירים אסור מפני העשה דשימור:
ואולם לפי"ז נראה דהי' עצה בזה עד"ז דהיה אפשר להפריש תרומה מאיזה טבל על תנאי דאם תחשוב הסוטה מחשבת פיגול בהקטרת קומץ מנחתה אשר יקריבו תחול למפרע תרומה זו ואם לאו לא תחול ותשאר בטבלה ואח"כ היו מגיעין טומאת שני בתרומה המסופקת הזו ולפני הקטרת הקומץ של המנחת סוטה היו מגיעין תרומה המסופקת הזו בשירי המנחה דמעתה, אם תחשב הסוטה מחשבת פיגול הרי אגמ"ל דהיתה תרומה ושוב הרי קיבלה הטומאה מן השני שנגע בה ונעשית שלישי דתרומה הרי מקבלת טומאה משני ונעשית שלישי ושוב הרי נטמאו שירי המנחה ע"י התרומה הזו שנגעה בהם ונעשו רביעי דקודש נעשה רביעי ושוב הרי השירים טמאים ושוב הרי אין מחשבת הסוטה מפגלת כלל ואם לא תחשב הסוטה מחשבת פיגול הרי התרומה טבל למפרע וטבל הרי אין מקבל טומאה משני דאין שני עושה שלישי בחולין וה"ה בטבל ע' נדה (דף ז' ע"א) וא"כ הרי לא נטמא הטבל הזה כלל וממילא ג"כ הרי לא נטמאו כלל השירי מנחה שנגע בהן וא"כ נמצא דלא יהי' אפשר לסוטה עוד לפסול את המנחה ע"י מחשבתה דאם תחשב הרי אגמ"ל דהשירים טמאים ושוב אין מחשבתה חלה כלל וא"כ כיון דא"א לה לפסול את המנחה כלל ע"י מחשבתה וודאי דיש לנו להחזיק דלא תחשב כלל דלמה לה לחשב בחנם אחרי שלא תציל את עצמה בזה וא"כ הרי היא מטמאה ללא דבר לתרומה ושירי מנחה ע"י מחשבתה דע"י מחשבתה נעשית תרומה למפרע ונטמאים למפרע וכנ"ל והיא אין ניצולת בזה דבר ועוברת עבירה גרידא אעשה דשימור לטמא קרשים ללא דבר וא"כ הרי אין לחוש ע"ו כלל דלשאר מילי הר היא בחזקת כשרות ככל ישראל דהחשוד על דבר אחד אין חשוד על דבר אחר וע' לעיל אות (כ"ד) ורק להציל את עצמה ממיתה הוא דהי' לחוש שהיא בושה להודות על טומאתה ותערים לפגל כדי להציל עצמה ממיתה עי"כ אבל על עבירה גרידא בלי תועלת לה כלל הרי היא מוחזקת בכשרות ככל ישראל ואין לחוש ע"ז כלל וכלל וא"כ תו יש לנו להחזיק וודאי שלא תחשב ושלא חישבה ושוב הרי וודאי לא טימאנו לתרומה ולא לשירי מנחה ושפיר הם נאכלין כדנן ולא הפסדנו כלום וכלום רק ששתינו עצה לשלא תוכל הסוטה לפסול את המנחה ע"י פיגולה ולא יותר ודו"ק היטב מאוד:
וא"כ הרי י"ל דס"ל לראב"י כנ"ל דחישב שיאכלוהו טמאים היינו חישב על אכילת קודש טמא חוץ לזמנו לא הוי פיגול וס"ל נמי כר"א דמנחות (דף כ"ו ע"א) הנ"ל דנטמאו שירי' נשרפו שירי' כשירה וא"כ הרי אפשר לעשות כנ"ל לשלא תוכל הסוטה לפגל את המנחה ותהיה המנחה כשירה ונאכלת כדינה ולא עברנו כלל אעשה דשימור ועכ"ז הסוטה תובדק שפיר וכנ"ל ודו"ק כי היא עצה נכונה בס"ד.
[והנה מובן ממילא כוונתנו ג"כ דס"ל לראב"י כמ"ד בפסחים (דף י"ד ע"א) דטומאה עושה כיוצא בה בקדשים או דהפרישו את התרומה מיין של טבל והגיעו אח"כ את היין בהשירים וס"ל דטומאת משקין לטמא אחרים דאורייתא דזולת על אחד משתי דרכים אלה לא משכחת רביעי בקודש מה"ת כמבואר ברש"י פסחים שם (דף י"ט ע"א) ואף דמנחת סוטה הית' מנחה חריבה מ"מ הי' מותר להגיע בה יין ע' מנחות (דף כ"ג ע"א) הוא עצמו משכשכו בשירי הלוג עש"ה ועוד שם (דף נ"ד ע"א) דס"ל לר' יצחק בר אבדימי מנחת חוטא מגבלה במים וכשירה דבעי' רק חריבה משמן ולא משאר דבר עש"ה ועד"ז צ"ל ג"כ דהכשירו המנחה לקבלת טומאה תחלה במים או דס"ל לראב"י דחבת הקודש דאורייתא ואע"ג דהיא קמח מ"מ הכל מקבל טומאה מפאת צירוף כלי וס"ל ג"כ כמ"ד בחגיגה (דף כ"ג ע"ב) ובכ"ד דצירוף כלי דאורייתא וגם צ"ל דס"ל לראב"י יש ברירה דבהפרשת תרומה על תנאי אם תחשב הסוטה כו' צריך לבא לברירה כיון דאין מחשבת הסוטה בידינו וכמו בע"מ שירצה אבא וכמובן דאילו ס"ל אין ברירה הרי לא תחול התרומה אפי' תחשב וכמובן וגם צ"ל דס"ל לראב"י כר"א חסמא דתרומות פ"ג מ"ה דלא בעינן שירים ניכרים וה"נ ס"ל לב"ש ולירושלמי אליבא דר"ש ע"ש בר"ש והכי ס"ל ג"כ לאביי אליבא דר"ש בעירובין (דף ל"ז ע"ב) ע"ש דאי בעי' שירים ניכרים א"כ אפי' תחשב הסוטה ג"כ לא תחול התרומה כיון דאנחנו אין יודעין ממחשבתה וא"א לנו לאכול הטבל מספק שמא לא חישבה ולא הוי שירים ניכרי' וא"כ תו בוודאי לא חלה התרומה וכמובן]:
והנה מאי דתלינא להך דינא דאין מחשבה בהקטרת הקומץ על אכילת שירים חוץ לזמנן אם השירים טמאים בהך דחישב שיאכלוהו טמאים דזבחים (דף ל"ו ע"ב) נתיישבתי עוד דא"צ לזה דנראה דאפי' למ"ד שם דהוי פיגול היינו רק שם דבשעת מחשבה הבשר טהור עדיין ובשעת האכילה חוץ לזמנו הוא שיוטמא משא"כ אם בשעת המחשבה על אכילת השירים כבר הם טמאים ואינם ראוים לאכילה נראה וודאי דלא שייך מחשבת אכילה עלייהו ואין מחשבה זאת מפגלת:
ואולם נזכרתי דד"ז לכאורה איבעיא במנחות (דף י"ב ע"ב) לדברי האומר שירים שחסרו בין קמיצה להקטרה מקטיר קומץ עליהן וקיי"ל דאותם שירים אסורים באכילה מהו דתיהני להו הקטרה למיקבעינהו בפיגול כו' ופירש"י דהאיבעי' אם הקטיר את הקומץ ע"מ לאכול הני שירים חוץ לזמנן אי מיקבעי בפיגול בהך הקטרה הואיל וברשות מקטיר א"ד כיון דשירים אסורין באכילה ה"ל כמחשב לאכול דבר שאין דרכו לאכול דלא מהני מחשבתו ע"ש ועכ"פ הא י"ל שפיר דראב"י ס"ל דלא מהני מחשבה בכה"ג וכמובן:
ואולם לולי פירש"י הנ"ל הנה מדברי הגמ' י"ל דאין הכרח די"ל כוונת הגמ' רק אהיכא דחישב על ההקטרה להקטיר את הקומץ חוץ לזמנו כיון דהקומץ כשר ושייך מחשבה עלי' ובזה הוא דאיבעי לן אם נעשית כל המנחה פיגול עי"כ וגם השירים מתפגלין ואם יאכלם יתחייב עליהם משום פיגול א"ד כיון דאין ההקטרה מועלת לשירים להתירם ה"נ לא מהניא להו למיקבעינהו בפיגול אבל היכא דהמחשבה על השירים עצמן לאוכלן חוץ לזמנן י"ל דוודאי לא מהני מחשבה כיון דבלא"ה אינם ראוים לאכילה גם בשעת מחשבה וה"ל מחשב לאכול דבר שאין דרכו לאכול ונראה דאפי' למ"ד דציץ מרצה על אכילות ג"כ ראוי שיהי' הדין כן דאף דבפסחים (דף ע"ח ע"א) תלי ג"כ לזריחה אי מהני לבשר טמא למיקבעי' בפיגול בפלוגתא דציץ מרצה על אכילות עש"ה מ"מ זהו ג"כ רק כאשר אין המחשבה על אכילת הבשר חוץ לזמנו רק על זריקת דם או שפיכת שירים והקטרת אימורים משא"כ מחשבה על הבשר עצמו לאוכלו חוץ לזמנו לא מהני אפי' אי ציץ מרצה על אכילות כיון דסוף סוף אסור באכילה בפועל ולא שייך מחשבת אכילה על דבר שאין ראוי לאכילה בפועל כך נראה מסברא לכאורה ולענייננו בלא"ה אין לנו נפקותא בזה דהא י"ל דראב"י ס"ל כמ"ד דאין הציץ מרצה על אכילות וכמובן ונזכרתי עוד גמ' מעילה (דף ז' ע"א) דמסיק דאין מחשבין על האבוד ועל השרוף עש"ה והרי האבוד ישנו במקום שהוא וראוי בעצמותו לאכילה ועכ"ז כיון דאנחנו אין יודעין אנה הוא ואין בידינו לאוכלו לא מהני מחשבה עלי' וא"כ כ"ש שירים האסורים באכילה דאין בידינו לאוכלם מפני איסורם וגם בעצמותם לא חזו לאכילה א"כ כ"ש דלא חייל מחשבה עליהו ומכלל אבוד מיהת הא לא נפקי וכמובן ויש לדון עוד בזה מכמה דוכתי ואכ"מ:
ודע דלפי הסברא המבוארת ברשב"א גיטין (דף נ"ד ע"ב) ד"ה משום חומרא דע"ז כו' דמטמא את התרומה אין בו איסור מדאורייתא וקרא דושמרתם את תרומותי הוא רק אסמכתא בעלמא ע"ש וא"כ נראה דגם מטמא קדשים האיסור רק מדרבנן דאיסור טומאת קדשים הא נפיק ג"כ רק מקרא דושמרתם את תרומותי הנ"ל כמבואר ברש"י חולין (דף ב' ע"ב) ובראשונים בכ"ד וא"כ הא וודאי א"א דלענין תרומה גופה יהי' אסמכתא ולענין קודש דרש גמור וא"כ גם לענין קדשים הוא רק דרבנן וא"כ בפשיטות איפוא שפיר הי' יכולין לטמא את שירי המנחה מה"ת ואי מפאת האיסור דרבנן י"ל דכיון דהוא לצורך לשלא תוכל הסוטה לפגל את המנחה ולבטל את הבירור לא גזרו והרי השם שנכתב בקדושה נמחה על המים משום זה וא"כ וודאי די"ל כן בדרבנן דלא גזרו עליו כאן וכמובן והנה גם אם נאמר דהאיסור לטמא קדשים הוא דאורייתא אף דהאיסור לטמא תרומה הוא רק מדרבנן וכמו שדנתי בזה במ"א בחידושי די"ל דחיוב שימור דקדשים אין תלוי בתרומה ויש לו לימודים בפ"ע די"ל דנלמד מדרשא דמנחות (דף נ"ג ע"א) מצה תהי' החיי' ופירש"י הכשירנה ושמרה שלא תחמיץ עש"ה והבאתי שם עוד ילקוט קרח רמז תשנ"ה בשם הספרי זוטא עה"כ הנ"ל ואני הנה נתתי לך את משמרת תרומותי וז"ל תרומותי זו תרומת איל נזיר ותודה עכ"ל מ"מ אהני לן מיהת סברת הרשב"א הנ"ל לענין עצה דכתיבנא דהיו מפרישין תרומה מטבל על תנאי שלא תחשב הסוטה מחשבת פיגול כו' דיש לדון בזה עדיין דהא עוברין אעשה דשימור מיהת מספק שמא תחשב הסוטה מחשבת פיגול ונמצינו מטמאין תרומה ושירי מנחה בידים ורק דכתבנו דכיון דלא תועיל הסוטה במחשבתה לפגל את המנחה ולפוסלה לשלא תובדק שוב ממילא אין לחוש עלי' שתחשב כלל דלענין שאר דבר הרי היא בחזקת כשרות ככל ישראל וכנ"ל:
ואולם לדברי הרשב"א הנ"ל הנה בלא"ה ג"כ ניחא דמשום טומאת התרומה הא ליכא דהא מיתר מה"ת לטמאה ועל הדרבנן י"ל בפשיטות דכיון דהוא לצורך גזרו וכנ"ל וגם הרי הוא רק ספק שמא תפגל וה"ל רק ספיקא דרבנן ואין לחוש דאם לא תפגל הרי אינה תרומה כלל וככל הנ"ל ואי משום טומאת השירי מנחה בזה י"ל דבלא"ה אין עוברין כלל אעשה דשימור וזה די"ל דראב"י ס"ל כסברת ר' יהושע בפסחים (דף ט"ו ע"א) בהך דחבית של תרומה שנשברה בגת העליונה ותחתונה חולין טמאין כו' ע"ש דס"ל דמותר לטמא ביד כל שבלא"ה הי' הולך לאיבוד דאין בזה משום שימור כלל כיון דבלא"ה לאיבוד קאזיל וא"כ ה"נ שפיר אנו מותרין להגיע תרומה זאת בהשירי מנחה ממ"נ דאם לא תחשב הסוטה הרי אין התרומה תרומה כלל רק הוא טבל טהור ולא טימאנו כלל וכנ"ל ואם תחשב הסוטה שוב הרי אילו לא טימאנו את השירים הרי היתה מחשבתה חלה ומפגלת ובלא"ה היו השירים איפוא נפסלים עוד פסול גדול יותר פסול פיגול דבכרת משא"כ קודש טמא הוא רק בלאו וא"כ שפיר הרי מותר לנו לטמא את השירים ממ"נ ואין כאן עבירת שימור כלל ואי משום טומאת התרומה דאם תחשב הרי טימאנו לתרומה ע"י הגיענו טומאת שני בה והתרומה הרי לא היתה נפסלת בלא"ה ע"י מחשבתה דאין ענין למחשבתה אל התרומה רק אל השירי מנחה דפוסלת את המנחה במחשבתה ז"א דטומאת תרומה הרי מותרת מה"ת לגמרי בלא"ה וכנ"ל ובטומאת השירי מנחה דאסור מה"ת לטמאם הא איכא ממ"נ דאו שאין אנו מטמאין אותם כלל או שבלא"ה היו נפסלים ואין בם משום שימור כלל וכנ"ל ודו"ק היטב כי הוא נכון מאוד בס"ד:
והנה מה שנשעננו למעלה בתירוצינו זה על הצעה דס"ל לראב"י כר' אלעזר דמנחות (דף כ"ו ע"א) דיש קומץ אעפ"י שאין שירים וגם דס"ל דמחשבה אאכילת קודש טמא חוץ לזמנו אין מפגלת משום דאין ראוי לאכילה בלא"ה מפאת הטומאה נתיישבתי עוד דאין צורך כלל לב' הצעות אלו רק אפי' יסבור כהלכה כר' יהושע דמנחות שם דפליג אר' אליעזר וס"ל דאם אין שירים אין קומץ וגם אפי' יסבור דמחשבה אאכילת קודש טמא חוץ לזמנו ג"כ מפגלת אף דאין ראוי לאכילה מפאת הטומאה (וכמו שכתבנו למעלה דלפי פירש"י במנחות (דף י"ב ע"א) באיבעי' דשירים שחסרו בין קמיצה להקטרה כו' דבר זה הוא איבעי' דשם והייתי צריך לומר דאין האיבעי' אליבא דראב"י וע"כ נראה דאין צורך לזה ובלא"ה ניחא נמי שפיר] וזה בהצעת ש"ס מנחות (דף ה' ע"ב) ורבא אמר מנחת העומר שקמצה שלא לשמה כשירה ושירי' נאכלין ואינה צריכה מנחה אחרת להתירה שאין מחשבה מועלת אלא במי שראוי לעבודה ובדבר הראוי לעבודה כו' במי שראוי לעבודה לאפוקי כהן בע"מ ובדבר הראוי לעבודה לאפוקי מנחת העומר דלא חזיא דחידוש הוא וברש"י ובדבר הראוי לעבודה כגון מנחת חטים אבל מנחת העומר של שעורים אינה ראוי' אלא לעבודה זו בלבד כו' ואי משום מנחת סוטה לאו ראוי היא דמנחת סוטה קמח ושל עומר גרש כו' עכ"ל:
וכדברי רש"י הם גם כן דברי הרמב"ם פי"ד מפסולי המוקדשין וז"ל ואין מחשבה מועלת אלא במי שהוא ראוי לעבודה ובדבר הראוי לעבודה כו' בדבר הראוי לעבודה כיצד מנחת העומר שקמצה שלא לשמה הרי זו כמי דנעשית לשמה ושירי' נאכלין מפני שהיא מן השעורים ואין השעורים דבר הראוי לשאר קרבנות עכ"ל ואולם הראב"ד כ' ע"ז בהשגות וז"ל בדבר הראוי לעבודה כו' עד מפני שהיא מן השעורים. אמר אברהם לא מיחוורא האי גירסא דא"כ מנחת קנאות כו' אלא נוסחא דויקנא לאפוקי מנחת העומר דחדש הוא ואין מביאין מנחות וביכורים קודם לשתי הלחם ואעפ"י שקרב העומר והותר לאכילה עכ"ל הנה דהראב"ד גורס בגמ' ובדבר הראוי לעבודה לאפוקי מנחת העומר דלא חזיא דחדש הוא (תחת דחידוש הוא) ומפרש כוונת הגמ' דכיון דמנחת העומר היתה של חדש ומנחת חדש אין ראוי' למזבח עד אחר הבאת שתי הלחם דעצרת כמבואר במשנה מנחות (דף ס"ח ע"ב) העומר הי' מתיר (חדש) במדינה ושתי הלחם במקדש אין מביאין מנחות וביכורים ומנחת בהמה קודם לעומר ואם הביא פסול (משום דלא הוי ממשקה ישראל) קודם לשתי הלחם לא יביא (משום דגבי שתי הלחם כתיב מנחה חדשה שתהא חדשה לכל המנחות) ואם הביא כשר (דלא שינה לעכב) וע"כ חשיבא מנחת העומר לא חזיא ומשום איסור החדש שאסור להדיוט ולא הוי ממשקה ישראל לא חשיב ליה לא חזיא כיון דהוא עצמו מתיר איסור זה וא"כ הא באין כאחת וחשיב שפיר חזיא ורק מפאת קודם לשתי הלחם דאף אחר שקרב העומר והותר לאכילה אכתי אין מביאין מנחות מן החדש עד אחר שתי הלחם לכן חשיב שפיר מפאת זה לא חזיא ולא מהני בי' מחשבה ואע"ג דקודם לשתי הלחם הא רק לא יביא ואם הביא כשר צ"ל דכיון דלכתחילה לא יביא חשוב מש"ה דבר שאין ראוי ולא מהני בי' מחשבה ואע"ג דבדיעבד אם הביא כשר וכמובן וע"ש בכסף משנה דהעתיק דברי הראב"ד וכ' עליו וז"ל ולפי נוסחתו מנחת העומר היינו מנחה שהוקרבה אחר שהביאו העומר קודם שיביאו שתי הלחם והנך רואה כמה דחוק פי' זה כו' עכ"ל:
ולענ"ד אין כוונת דברי הראב"ד כן רק כוונתו על מנחת העומר עצמה דהיא גופה חשיבה לא חזיא מפאת דאין החדש ראוי לשאר מנחה עד אחר הבאת שתי הלחם וזהו דדייק הראב"ד לכתוב ואין מביאין מנחות וביכורים קודם לשתי הלחם ואף על פי שקרב העומר והותר לאכילה היינו דדייק לכתוב תיבת והותר לאכילה לומר דמשום איסור חדש באכילה לא חשוב לי' לא חזיא הואיל והוא עצמו מתיר איסור האכילה ובאין כאחת ורק איסור דקודם שתי הלחם שגם אחר העומר אסור החדש למזבח עד שיביאו שתי הלחם ולכן חשיב שפיר מפאת זה לא חזיא וה"ז כפרש"י והרמב"ם דחשוב העומר אין ראוי מפאת היותו של שעורים ואין שעורים ראוי לשאר מנחות וה"נ לראב"ד חשוב לי' אין ראוי מפאת היותו של חדש ואין חדש ראוי לשאר מנחות עד אחרי השתי הלחם ועכ"פ גם לפי הבנת הכ"מ הרי מבואר ג"כ דעת הראב"ד דמנחת חדש הבאה קודם לשתי הלחם לא מהני בה מחשבה מפאת דהוא דבר שאין ראוי לעבודה משום דקודם לשתי הלחם לא יביא ואף דאם הביא כשר מ"מ כיון דלכתחלה לא יביא חשוב משום זה דבר שאין ראוי לעבודה ולא מהני בי' מחשבה ואם כן ה"ה דמחשבת פיגול נמי לא מהני בי' דהך מימרא דרבא דאין מחשבה מועלת אלא במי שראוי כו' הא איתאמר גם לענין מחשבת פיגול ע' זבחים (דף כ"ו ע"ב) דמייתי לי' שם לענין פיגול ע"ש וכן כתבו התוס' במנחות (דף נ"ט ע"א) ד"ה פיגול דהך דרבא הוא גם לענין פיגול והביאו ג"כ מהך דזבחים ע"ש:
וא"כ הרי נתבאר מזה דכל שדינו שלא יוקרב לכתחלה אף שבדיעבד אם קרב הורצה מ"מ לא מהני בי' תו מחשבת פיגול דכיון דלכתחלה אין קרב ה"ל מש"ה דבר שאין ראוי לעבודה ולא מהני בי' מחשבה ואף דדבר זה הוא חידוש גדול וצריך בירור רב מ"מ הרי כך מבואר להדיא בראב"ד וכ"מ הנ"ל והנה הא דס"ל לר' יהושע במנחות (דף כ"ו ע"א) דאם אין שירים אין קומץ זה הרי הוא רק לכתחלה אבל בדיעבד אם קרב הקומץ הורצה כמבואר ברמב"ם ה' פסולי המוקדשין פי"א ה"כ וז"ל קמץ את המנחה ואח"כ נטמאו שירי' כולן או נשרפו או יצאו חוץ לעזרה או אבדו לא יקטיר הקומץ ואם הקטיר הורצה ובכ"מ קמץ את המנחה ואח"כ נטמאו שירי' כו' משנה שם (במנחות דף כ"ו) נטמאו שירי' נשרפו שירי' אבדו שירי' כמדת רבי אליעזר כשירה כמדת ר' יהושע פסולה כו' וידוע דהלכה כר' יהושע ומ"ש ואם הקטיר הורצה תוספתא בפרק ד' דמנחות עכ"ל (ויש צ"ע בזה בפסחים (דף ע"ח ע"ב) ובזבחים (דף ק"ד ע"א) וברמב"ם פרק א' מפסולי המוקדשין הל"א ואכ"מ]:
וא"כ מעתה הרי י"ל שפיר דראב"י ס"ל ג"כ כר' יהושע הנ"ל דקיי"ל כוותי' דאם נטמאו שירי' לא יקטיר ואם הקטיר הורצה ואדרבה עי"ז הוא דניחא שפיר וזה שהרי אם תחשב הסוטה מחשבת פיגול בשעת הקטרה הרי תחול התרומה למפרע ויוטמאו השירים למפרע וככל הנ"ל וא"כ כיון דהשירים טמאים הרי דין הקומץ דלא יקטיר ואם הקטיר הורצה ואם כן כיון שדינו דלא יקטיר שוב הרי אין מחשבת פיגול מועלת כלל בהקטרתו דהוי לי' דבר שאין ראוי לעבודה ואין במחשבת הסוטה כלום ועכ"ז הרי תובדק שפיר כיון דהדין דאם הקטיר הורצה וא"כ הרי היא מנחה כשירה אחרי שעבר והקטיר ותובדק איפוא שפיר וא"כ הרי לא תועיל כלום במחשבתה וכיון דלא תועיל שוב הרי ודאי לא תחשב וככל הנ"ל ושוב ודאי לא נטמאו השירים ולא עברנו כלל בהקטרת הקומץ גם על דין זה דלא יקטיר וכמובן ודו"ק היטב כי גם זה נכון מאוד בס"ד:
והנה אין לתפוס עוד על דברינו ולומר דהא אנן אקרא קיימינן ודוחק לאור קרא בגוונא רחיקא כזה שהיו מפרישין תרומה על תנאי כו' ככל הנ"ל ואילו היתה כוונת התורה לעשות כן בכל הקרבת מנחת סוטה הי' לפרש זה דהא לאו קושי' הוא כלל דוודאי אין לנו לחוש בכל סוטה השותה לשמא תפגל דאטו כלהו נשי דינא גמירי ויודעות דין מחשבת פיגול ושגם בעלים מפגלין ושתדע לפגל בשעת הקטרת הקומץ דייקא דבשאר עבודות אין פיגול לבעלים וכנ"ל וגם הרי משכחת סוטה השותה אשר היא אשה כשירה בשעת השקאה ורואין אנו בה שהיא עושה תשובה על עבירת איסור היחוד שעברה ומעשי' בתמימות וב שרות ועכ"ז בעלה מוכרח להשקותה אחרי שהתורה אסרתה לו אחרי קינוי וסתירה ואם אינו רוצה לגרשה רק לדור עמה מוכרח להשקותה אבל אין לחוש עלי' שתפגל ואפי' בסתמא לאו כל אשה בעלת ערמימות כזה שיהא לחוש עלי' וכ"ז רק לפי מה שהבעל והב"ד מכירין בה בחכמתם אם יש לחוש עלי' כזה אז צריך לשות עצה לשלא תעשה כן וכל הקושי' הוא רק דאין סברא שיהי' שם אפשריות זה עכ"פ לסוטה שתפגל ותבטל פעולת המנחה אם תדע דין הפיגול ותרצה לבטלה ושנתנה תורה אופן בירור שיהי' ביד הסוטה לבטלו אם תדע הדין ותערים ככה לבטלו וגם הרי מתועליות ההשקאה הוא מה שנאמר ונוסרו כל הנשים ולא תעשנה כומתכנה וא"כ אם יש אפשריות לשיתוודעו הנשים דין זה ולא יוסרו עוד מפני בירור זה שנתנה תורה כיון שאפשר להם לבטלו א"כ הרי אין כאן תועלת זה אבל שנצריך בכל השקאה של כל סוטה לעשות כן זה וודאי אינו ורק אם ראו הב"ד כפי ענין האשה היותה בקיאה בדין ובעלת ערמימות ובלתי תמימת המעשים והי' נראה להם בחכמתם שיש לחוש עלי' על זה שתפגל אזי היו עושים כנ"ל לשלא תוכל לפגל עוד וגם יש שפיר יסור לנשים אחרי שביד הב"ד למנוע ע"ד הנ"ל אפשריות הפיגול שלה וא"כ שפיר תהיינה יראות מפני ההשקאה וא"כ הרי א"צ רק להמציא עצה באופן מה למנוע פיגול הסוטה לשאם יראו הב"ד שיש לחוש עלי' בכך יהי' עושין כן אבל התורה לא הוצרכה לפרש זה אחרי שחין זה דבר תמידי בכל השקאה וסמכה על הב"ד שאם יראו שיש לחוש על הסוטה שתפגל וודאי ישיתו עצה כדין בחכמתם למנוע ממנה זה אחרי שיש עצה זאת עפ"י דין התורה למנוע ממנה זה וכנ"ל וז"פ:
ואם גם תאמר דהי' ראוי בהשקאת כל סוטה לעשות כן מחשש שמא תפגל ג"כ אין קושיא מה שלא פירשה תורה זה דהתורה הי' לה לפרש רק אופן הקרבת המנחה איך תהי' מה שלא היינו יודעין מעצמינו אבל מה שצריך לעשות לשלא תוכל הסוטה לפגל זה דבר צדדיי ושייך לחכמת הב"ד וסמכה התורה בזה על הב"ד שוודאי יבינו בחכמתם מה שצריך לעשות לזה עפ"י דין התורה ורק אילו לא הי' עצה באמת נגד זה הי' זה קושיא דנתנה תורה בירור שאפשר לסוטה למנעו אבל אחרי שיש עצה נגד זה והי' באיזה אופן שיהי' שוב הרי אין קושיא עוד וכמובן וגם מה שאצלנו הוא נודע רק ע"י יגיעת הפלפול הנה אל ב"ד הגדול שבישראל הוא מושכל ראשון וודאי דאחרי שאם יהי' השירים טמאים אין חשש פיגול אלא דאסור לטמאם וע"כ צריך לטמאם באופן כזה דהטומאה תהי' תלוי' בהפיגול דאם תפגל יהי' שם טומאה ואם לאו לאו וכנ"ל וזהו בפשיטות בגוונא דכתיבנא שנגיע בם תרומה שקיבלה טומאה משני והי' חלותה רק על תנאי אם תפגל דאו ממילא אם תפגל יש טומאה ואם לאו אין טומאה דה"ל טבל ולא נטמא משני ולא טומא את השירים וז"פ ואין להאריך: