אור ברסלב

גבורות שמונים· רבי יוסף ענגיל

נא

נ

עי"ל אם נאמר דכוונת רחב"י על פיגול ממש כשטחיות תיבת מפגלין וזה עפמ"ש כבר באות ל"ב ובשאר אותיות בארוכה די"ל דהא דבעלים מפגלין לראב"י הוא רק בזריקה [וכנגדו במנחה רק בהקטרת הקומץ] דכיון דרק מפאת ענין לבעלים הוא דיש כח לבעלים לפגל וע"כ ענין בעלים הרי הוא רק בזריקה דאין לבעלים בקרבן דבר רק הכפרה וההרצאה הנעשית רק בזריקה דמה"ט אין שינוי בעלים רק בזריקה עש"ה בארוכה ולפי"ז הי' אפשר לסוטה רק לחשב בשעת הקטרת הקומץ על אכילת השירים חוץ לזמנן וכמ"ש כבר וע"כ נראה עוד לחדש דלא הי' אפשר לסוטה לפסול ע"י מחשבה זאת כלל וכלל ואקדים דאם תחשב הסוטה עלי' בעצמה שהיא תאכל שירי המנחה חוץ לזמנן נראה דלא תופגל המנחה עי"כ כלל וטעמא דמילתא לפי מאי דקיי"ל דאין מחשבת פיגול רק מאכילת גבוה לאכילת גבוה ומאכילת אדם לאכילת אדם משא"כ המחשב מאכילת גבוה לאכילת אדם היינו לאכול האימורים חוץ לזמנן וכן להיפוך להקטיר הבשר חוץ לזמנו בקדשים הנאכלין אין במחשבה כלום:

ולפי"ז נראה לפי המבואר בחולין (דף ק"כ ע"א) דחלב יש בו קולא על נבילה במה דחלב הותר מכללו אצל חי' משא"כ נבילה לא הותר מכללו דמה דהותר לכהנים במליקת חטאת העוף לא חשוב הותר מכללו דשאני כהנים דמשלחן גבוה הוא דקזכי ע"ש בגמ' וביארנו כבר הכוונה בכמה דוכתי דכיון דכהנים משלחן גבוה הוא דקזכי ע"כ נחשבת אכילתם אכילת גבוה ולא חשיבא הנבילה הותר מכללו מפאת זה להדיוט במה דהותר במליקה דאכילת כהנים במליקה כאכילת המזבח הוא נחשב כיון דמשלחן גבוה קזכי וה"ז אכילת גבוה לא אכילת הדיוט ואכתי לא הותרה נבילה לשום אדם כלל וע' אתוון דאורייתא כלל ב':

וכזה הוא ג"כ במנחות (דף ו' ע"א) ע"ש דבעי למילף פסול טריפה לגבוה במה הצד מבעל מום ויוצא דופן ואמר עלה מה להצד השוה שבהן שכן לא הותרו מכללן תאמר בטריפה שהותרה מכללה א"ל רב אחא ברי' דרבא לר' אשי טריפה שהותרה מכללה מאי היא אילימא מליקה דעולת העוף לגבוה בעל מום נמי בעופות אישתרויי אישתרי דאמר מר תמות וזכרות בבהמה ואין תמות וזכרות בעופות אלא מליקה דחטאת העוף כהנים כהנים משלחן גביה הוא דקזכי וברש"י כהנים משלחן גבוה הוא דקזכי וגבי גבוה אשכחן בבעל מום נמי בעופות היתר מכלל איסור וליכא מה להצד כו' עכ"ל הרי דמה שטריפה מותרת במליקת חטאת העוף לכהנים חשוב זה היתר לגבוה ממש ולא היתר לאדם ודמי למה שבעל מום הותר מכללו בעופות דההיתר הוא למזבח ממש וע"כ ליכא פירכא דמה להצד השוה שבהן שכן לא הותרו מכללן דגם טריפה לא הותרה יותר ממה שהותר בע"מ לגבוה דטריפה נמי הותרה רק לגבוה לבד והיינו כסברא הנ"ל דכיון דהכהנים משלחן גבוה הוא דקזכי ועל שלחנו ית' הם אוכלים חשיבא אכילתם אכילת גבוה ולא אכילת אדם והוי גם אכילתם אכילת גבוה ומזבח ממש וכנ"ל:

ועיין בשו"ת לחמי תודה למהר"י באסאן ז"ל בסי' ט"ז שכ' שם על דברי הזוהר פרשת תצוה דביומא דשבועות מקריבין חמץ לאתוקדא על מדבחא וז"ל ודקשיא לי' למר הא דס' הזוהר כו' דביומא דשבועות מקריבין חמץ לאתוקדא על מדבחא דהא שתי לחם נאכלין היו לכהנים הא וודאי קושיא היא והרמ"ע זלה"ה עמד עלי' כו' ולענד"נ דברים כפשטן כו' ופירוש הענין מתבאר ממה שכתוב קרבן ראשית תקריבו אותם לד' וגו' דבשתי הלחם מיירי קרא וקאמר בהדיא דשתי הלחם קרבן נינהו ומקריבין אותם לד' והיינו דמניפין אותן עם חזה ושוק של שני כבשים כו' והן נאכלין לכהנים כשאר הבשר משלחן גבוה וכיון דהושוו ב' אכילות אכילת מזבח ואכילת כהנים [ע' חולין (דף פ"א ע"ב) ומנחות (דף י"ז)] הוי לי' כאילו איתוקדו על מדבחא כו' עכ"ל הנה שכ' ז"ל דמה שהזוהר אומר על השתי הלחם דהם קריבין לאתוקדא על מדבחא הכוונה על אכילת הכהנים דאכילת הכהנים היא הנקראת שריפה על המזבח מפאת היות אכילתם משלחן גבוה והוי לי' אכילתם מפאת זה אכילת מזבח ממש וע"כ קרי לה הזוהר לאתוקדא על מדבחא כאילו היתה אכילת מזבח ממש. ויש לסברא זאת עוד קריין סגיאין ואין מקום האסף פה:

ומעתה אומר דהנה לסברא זאת דאכילת הכהנים בקדשים מפאת היותה משלחן גבוה חשיבא אכילת גבוה א"כ הי' ראוי לכאורה שתועיל ג"כ מחשבת חוץ לזמנו מאכילת כהנים למזבח כיון דגם אכילת כהנים לאכילת מזבח נחשבת וה"ל כמחשב על אכילת מזבח למזבח וצ"ל דכיון דסוף סוף אינה אכילת מזבח ממש ע"כ לא דמי למחשב להקטיר דבר שדרכו להקטיר ולגבי הקטרת מזבח ממש שפיר אכתי חשיב לי' למחשב להקטיר דבר שאין דרכו להקטיר שהרי סוף סוף אין זה חלק נקטר רק נאכל ואף דאיכות האכילה היא כמו הקטרה מ"מ הקטרה ממש הרי אינה ואכתי הוי מחשבה להקטיר דבר שאין דרכו להקטיר ולא מהני ואולם התינח לגבי מזבח ממש משא"כ לגבי אכילת הדיוט ממש דלגבה הא אכילת כהנים בקדשים משלחן גבוה לאכילת גבוה נחשבת דמה"ט לא הוי נבילה הותר מכללו במליקה כמו שחלב הותר מכללו לאדם בחלב חי' משום דחלב חי' נאכל לאדם משא"כ כהנים דמשלחן גבוה קזכי ה"ל אכילתם אכילת גבוה ולא הותר לאדם כלל רק לגבוה וככל הנ"ל והזוהר קרי לה לאתוקדא על מדבחא ממש וכנ"ל וא"כ לגבי אכילת אדם ממש עכ"פ שפיר ניתן להאמר דאם תחשב הסוטה על שירי המנחה שתאכלם היא בעצמה חוץ לזמנן שפיר אין מחשבתה מחשבה כלל דכיון דאין זוכה משלחן גבוה רק מי שהגבוה נותן לו והיינו הכהנים שניתן להם אכילת קדשי קדשים משא"כ הסוטה שאין הגבוה נותן לה הרי אין אכילתה איפוא משלחן גבוה וא"כ אכילתה שוב אכילה הדיוטית היא לא אכילת מזבח ואילו השירים האלה הרי הם חלק אכילת כהנים דלגבי אכילה הדיוטית אכילתם לאכילת גבוה ומזבח נחשב וכנ"ל וא"כ הא הוי לי' מחשבתה לאכול היא בעצמה את שירי המנחה מחשבה מאכילת מזבח לאדם דאין מחשבה זאת מפגלת כלל דו"ק היטב מאוד דכיון דכהנים משלחן גבוה קזכי ואכילתם לאכילת גבוה נחשב לכן המחשב מחלק אכילתם לאכילה הדיוטית הוי כמחשב מאכילת מזבח לאדם דאין מחשבתו מחשבה כלל ודו"ק היטב בחידוש זה כי נכבד הוא בס"ד:

ומעתה אחרי אשר עלתה בידינו הצעה זאת דאם תחשב הסוטה שתאכל היא בעצמה את השירי מנחה חוץ לזמנן אין במחשבתה כלום אומר כי לפי"ז גם אם תחשב שיאכלו הכהנים שירי המנחה חוץ לזמנן ג"כ אין במחשבתה כלום וזה לפי המבואר בתבואות שור סי' ד' סקי"ג וז"ל לכאורה הי' נראה לומר דדווקא ע"מ שיזרוק העכו"ם (שוחט ע"מ שיזרוק העכו"ם הדם לע"ז) ה"ל מחשבה דמה לי חושב לזרוק בעצמו ומה לי חושב שהעכו"ם יהי' שלוחו לזרוק דוודאי העכו"ם ישמע לו דניחא ני בהכי אבל מחשב שהישראל יזרוק הרי לא ישמע לו ואין זה מחשבה וראי' ממ"ש בזבחים (דף ל"ו) לחד לישנא דטעמא דחישב שיאכלוהו טמאים וערלים לא הוי מחשבה משום דלאו כל כמיני' פירש"י ז"ל הכהנים טמאים לא ישמעו לו הילכך אין מחשבתו מחשבה בדבר בתלוי באחרים עכ"ל אמנם בעמוד ב' שם אמרי' אי חישב שיאכלוהו טמאים או ערלים למחר ה"ל פיגול וכן הוא במיימוני ה' פסולי המוקדשין שמע מיני' דלא קאי האי לישנא דכל כמיני' אי נמי דבמסקנא לא אמרי' כל כמיני' כ"א אחישב שיקריבוהו ערלים דלאו בידו לפסלו בהא אם האחרים לא ישמעו לו אבל שיקריבוהו ערלים למחר דהפסול משום חוץ לזמנו לא מקרי תלוי באחרים כיון שאם לא ישמעו לו יכול הוא בעצמו לעשותו וא"כ בנידון דידן הרי בידו לזרוק בעצמו לע"ז ולכן אפי' חישב שיזרוק חבירו ישראל ה"ל מחשבה עכ"ל התב"ש ז"ל:

והנה מאי דקשיא לי' רק מהך דזבחים (דף ל"ו ע"ב) דאמר דחישב שיאכלוהו טמאים למחר ה"ל פיגול (ומה שהעתיק התב"ש לשון הגמ' חישב שיאכלוהו טמאים או ערלים למחר הנה בגמ' כתוב רק טמאים לחוד ולא ערלים] דמדוע הוי פיגול נימא כל כמיני' דהא הטמאים לא ישמעו לו לאכול קדשים בטומאת עצמן כי היכא דאמרי' שם בעמוד א' לר' יהודה דס"ל דמחשבת הינוח היינו חישב להניח את דמו למחר כו' פוסלת ואמר שם דטעמא דר' יהודה סברא הוא דתניא אמר להם ר' יהודה אי אתם מודים שאם הניחו למחר שהוא פסול אף חישב להניחו למחר פסול וע"ז פריך דא"כ חישב שיקריבוהו טמאים או ערלים נמי ליפסול ומשני כל כמיני' שהרי הטמאים והערלים לא ישמעו לו להקריב בטומאה ובערלות וא"כ ה"נ בחישב שיאכלוהו טמאים למחר מדוע הוי פיגול נימא נמי כל כמיני' שהרי הטמאים לא ישמעו לו לאכול קדשים בטומאת הגוף והנה קושית התב"ש הזאת הרי תסוב באמת על כל מחשבת פיגול שאם הכהן העובד מחשב על אחר שיאכל אחר את הקודש חוץ לזמנו לא יהי' פיגול מטעמא דכל כמיני' שהרי האחר לא ישמע לו לאכול נותר וא"ל דאה"נ דלא הוי מחשבת פיגול רק כשכהן העובד מחשב על עצמו שיאכל הוא חוץ לזמנו דז"א דהרי מבואר להדיא בזבחים (דף ל"א ע"א) בעי ר' אשי חישב לאכול כזית בשני בני אדם מהו בתר מחשבה אזלינן דאיכא שיעורא או בתר אוכלין אזלינן וליכא שיעורא (דהוי רק חצי זית לכל אחד) ופשיט שם דהוי פיגול ע"ש ומבואר דגם מחשב על אחר הוי מחשבה דהא חישב לאכול כזית בשני בני אדם הוי המחשבה בהכרח גם על אחר לא על עצמו לבד ומצטרפת מחשבתו על אחר לפגל ומבואר להדיא דגם מחשבה על אחר מפגלת:

[וזו פליאה עצומה על התב"ש ז"ל דהביא מהך (דדף ל"ו ע"ב) דאמר דחישב שיאכלוהו טמאים למחר הוי פיגול ולא הביא גמ' הקדומה הנ"ל (בדף ל"א ע"א) דאמר דהוי פיגול במחשב על אחר דבכל מחשב על אחר לאכול חוץ לזמנו הרי שייכא סברא זאת דכל כמיני' וי"ל דמהך (דדף ל"א) אין ראי' כיון דר' אשי הוא בעל האיבעי' וא"כ לפי המבואר בגיטין (ד' כ' ע"א) שלחו מתם כתבו על איסורי הנאה כשר א"ר אשי אף אנן נמי תנינא על העלה של זית ודחי הש"ס דילמא שאני עלה של זית דחזיא לאצטרופי וא"כ לר' אשי דלית לי' סברא דחזיא לאצטרופי נראה דח"ש מותר מה"ת לדידי' כיון דאיסורו לר' יוחנן רק מסברא דחזיא לאיצטרופי (וכבר העירו בזה והך דחולין (דף צ"ח ע"א) ועוד הא"ר יוחנן כו' כבר כתבו דהוא רק בחלב דכתי' קרא דכל חלב משא"כ בשאר איסורין דאיסור הח"ש רק מסברא דחזי' כו' ע"כ לר' אשי דלית לי' סברא דחזי' כו' שפיר ח"ש מותר מה"ת] וע"כ שפיר איבעי לי' לר' אשי בחישב לאכול כזית בשני בני אדם וכוונת האיבעי' הוא לפי דין התורה בעצם דח"ש מותר מה"ת ולא שייך כל כמיני' כיון דכל אחד יאכל רק חצי זית דמותר לו מה"ת ואף דלפי מה דאסרו חכמים עתה ח"ש נראה דשייכא שפיר סברא דכל כמיני' דוודאי לא ישמע לו האחר לעבור אפי' על איסור דרבנן ואין ראוי למחשבתו להועיל גם מה"ת דלא הוי מחשבה מפאת סברא דכל כמיני' כיון דמפאת הדרבנן עכ"פ לא ישמע לו מ"מ י"ל דאיבעי' דר' אשי איננה על עתה שאסרו כבר חכמים ח"ש רק האיבעי' הוא לפי דין התורה בעצם טרם שאסרו חכמים ח"ש אי הוי פיגול בכה"ג או לא וגם להה"מ פ"א מאישות דליכא חוקת כשרות אדרבנן אולי לא שייכא הך סברא דכל כמיני' רק בדאורייתא דוודאי לא ישמע לו משא"כ בדרבנן דליכא חזקת כשרות ואולי ירשיע לשמוע לו י"ל דהוי מחשבה וע"כ מהך (דדף ל"א) ליכא ראי' וע"כ הוכרח התב"ש להביא גמ' המאוחרת (דדף ל"ו) הנ"ל דאמר דחישב שיאכלוהו טמאים למחר הוי פיגול ואין כוונת התב"ש באמת להקשות רק מפאת הטומאה דלא ישמע לו לאכול בטומאה רק דבלאה"נ לא ישמע לו לאכול נותר וקושי' זו תיקשי באמת על כל מחשבת אכילת חוץ לזמנו על אחר ורק לפי שאין מפורש דמהני מחשבת אכילת חוץ לזמנו על אחר רק בגמ' זו דחישב שיאכלוהו טמאים למחר דמהך (דדף ל"א) חישב לאכול כזית בשני בני אדם הא ליכא ראי' וכנ"ל וע"כ הביא התב"ש רק גמ' זו דחישב שיאכלוהו טמאים למחר. כן יש להליץ בעד התב"ש ז"ל על דרך גברא רבה א מילתא כו']:

ועכ"פ נתבאר דקושית התב"ש הרי תיקשי על כל מחשבת אכילת חוץ לזמנו על אחר דאין לה להועיל מטעמא דכל כמיני' וצריך לבא לתי' התב"ש ז"ל דרק בחישב שיקריבוהו ערלים דא"א לו לחשב מחשבה זאת על עצמו הוא דלא הוי מחשבה על אחר מטעמא דכל כמיני' דהאחר הרי לא ישמע לו משא"כ במחשבת אכילת חוץ לזמנו דיכול לחשב המחשבה על עצמו שהוא עצמו יאכל חוץ לזמנו לכן מגו דמהני המחשבה על עצמו מהני נמי על אחר:

[ולענ"ד יש להוסיף עוד בזה על דברי התב"ש ז"ל במאי דנראה מדבריו דשייך חילוק דידי' רק בחישב שיקריבוהו ערלים אבל לא בחישב שיקריבוהו טמאים והטעם נראה כנ"ל דערלות א"א לו לחשב על עצמו שהרי אינו ערל משא"כ שיקריבוהו טמאים יכול לחשב המחשבה גם על עצמו אפי' הוא טהור בשעת מחשבה דהא אפשר לו לחשב שיטמא את עצמו בעתיד ויקריב בטומאה ואולם לענ"ד י"ל דגם בחישב שיקריבוהו טמאים שפיר אמרי' ג"כ סברא דכל כמיני' ולא מהני בזה סברא דמגו לומר דמגו דיכול לחשב על עצמו כו' כיון דהפסול כאן מפאת החסרון אשר בהמקריב שהוא טמא וע"כ לא אמרי' מגו בזה דמגו דיכול לחשב על עצמו שיהי' הוא בעל חסרון זה ויקריב בחסרון זה יוכל לחשב גם על אחר שיש לו חסרון זה דלא אמרי' מגו כזה מגברא לגברא וע' אתוון דאורייתא כלל י'] ושפיר כאשר מחשב על אחר אין נפסל ע"י המחשבה דאמרי' דאדרבה הרי מי שהוא בעל חסרון זה הרי לא ישמע לו להקריב מפאת החסרון ההוא דאסור לערל וטמא להקריב ולא דמי למחשבת אכילת חוץ לזמנו שהפסול אך מפאת החסרון אשר בהקודש עצמו שיצא מזמנו ואין הפסול מפאת האדם האוכל רק מפאת הקודש הנאכל שהוא נאכל חוץ לזמנו ולא אגידא המחשבה באוכל רק בנאכל ע"כ בזה שפיר שייך מגו לומר דמגו דיכול לחשב שיהי' הקודש נאכל ממנו בעצמו חוץ לזמנו יכול ג"כ לחשב שיהי' נאכל מאחר ושפיר מהני המחשבה ודו"ק היטב מאוד כי הוא חילוק דק וביותר ביאור עוד דבטומאה אם יטמא את עצמו הרי טומאה אחרת היא וע"כ לא שייך לומר דמגו דיכול לחשב על עצמו תיהני מחשבתו גם על אחר דאין זה מגו דהרי הוא מחשב על טמא שיפסול מפאת הטומאה אשר בהטמא ההוא ואילו יחשב על עצמו שיטמא את עצמו ויקריב בעצמו בטומאה הרי יהי' הפסול מפאת טומאה אחרת אשר בו בעצמו ואילו על אותה הטומאה אשר חישב עלי' שהוא הסבה הפוסלת היינו טומאת האחר בה הרי שייך כל כמיני' דאותו האחר הרי לא ישמע לו, משא"כ באכילת חוץ לזמנו דאין החסרון מפאת האדם האוכל רק מפאת הקודש הנאכל שהוא נאכל חוץ לזמנו והרי אפשר לו להיות נאכל ממנו כמו מאחר והסבה הפוסלת היא אותה בעינה באכילת עצמו כאשר באכילת אחר וע"כ שייך שפיר סברא דכיון דאפשר לו להיות נאכל ממנו בעצמו כמו מאחר ועל עצמו הרי אפשר לו לחשב לכן מהני גם כן מחשבתו על אחר ודו"ק היטב מאוד]:

ולפי"ז עכ"פ במחשבת אכילת חוץ לזמנו על אחר היכא דאם יחשב על עצמו לא יה' פיגול שוב גם על אחר לא מהני המחשבה דשוב הדרינן לסברא דכל כמיני' דהרי האחר לא ישמע לו לאכול נותר וה"ל איפוא כמו שיקריבוהו ערלים דלא מהני המחשבה מפאת סברא דכל כמיני' כיון דאין לו מחשבה זאת על עצמו וכדברי התב"ש:

וא"כ אחרי אשר הקדמנו דאם תחשב הסוטה לאכול בעצמה את השירי מנחה חוץ לזמנן לא יועיל מחשבתה שוב גם אם תחשב על הכהנים שהם יאכלו שירי המנחה חוץ לזמנן הרי ג"כ לא יועיל מחשבתה מטעמא דכל כמינה דהכהנים הרי לא ישמעו לה וא"כ שוב שפיר אין לסוטה מחשבת פיגול כלל במנחתה לא על עצמה ולא על אחר ולק"מ ולא שייך הך דבעלים מפגלין לפי זה רק במחשב בשעת זריקה על שפיכת שירי הדם למחר או הקטרת אימורים למחר בין מחשב על עצמו ובין על אחר דיש לו מחשבה זאת שפיר גם על עצמו כיון דהוי על חלק מזבח למזבח ולכן ממילא יש לו המחשבה גם על אחר ורק על אכילה יש לו מחשבה שפיר בקק"ל דיכול לחשב ג"כ מחשבת אכילת חוץ לזמנו על עצמו משא"כ בק"ק הנאכלים לכהנים ואכילתם אכילת גבוה אזי אם הבעלים של הקרבן הוא זר ואין לו מחשבת האכילה על עצמו כיון דאכילתו אכילה הדיוטית דאין הגבוה נותן לו וה"ל כמחשב מאכילת מזבח לאדם וכנ"ל אזי אין לו מחשבת האכילה גם על אחר וכנ"ל וא"כ ה"נ במנחת סוטה אין לבעלים מחשבת פיגול כלל ואפי' לבעל אם הוא זר כיון דאפשר לו לחשב רק בהקטרה על אכילת השירים וזה הרי אין לו כיון דאין לו מחשבה זאת על עצמו וכנ"ל וא"כ הסוטה דהיא תמיד זרה לאכילה ואפי' אם היא כהנת דק"ק אין נאכלים רק לזכרי כהונה לכן שפיר אין לה מחשבת פיגול כלל במנחת סוטה וכנ"ל ודו"ק כי הדברים נכבדים ומחודדים בס"ד:

[ודע כי מה שכתבנו דאם תחשב הסוטה על עצמה שתאכל היא עצמה את השירי מנחה חוץ לזמנן לא תיהני מחשבתה מפאת דהיא זרה ואין הגבוה מזכה אותה באכילה וה"ל אכילתה אכילה הדיוטית וה"ל כמחשב מאכילת מזבח לאדם וכנ"ל הנה אין סתירה ע"ז מהא דא"ר ינאי בזבחים (דף ל"א ע"א) דאם חישב שיאכלוהו כלבים למחר הוי פיגול ואף דאין הקודש ניתן לכלבים והוי אכילת הכלבים אכילה גרידא לא אכילת גבוה ואם כן הא ה"ל גם כן מחשבה מאכילת גבוה לאכילה הדיוטית וכן תיקשי מהך מימרא דרבינא בר סילא בזבחים (דף ל"ו ע"ב) דחישב שיאכלוהו טמאים למחר הוי פיגול דהא אין הקודש ניתן רק לטהורים וה"ל אכילת הטמא אכילה הדיוטית דז"א די"ל כוונת ר' ינאי ורבינא כו' אקק"ל לתוס' ב"ק (דף י"ב ע"ב) ד"ה ומחיים דבקק"ל לא אמרי' דבעלים משלחן גבוה קזכי ע"ש והוי גם אכילת הבעלים אכילה הדיוטית ושוב שפיר יכול לחשב בה גם אאכילת כלבים וטמאים ולא הוי מחשבה מאכילת גבוה לאכילה הדיוטות וכן י"ל דאמוראי הנ"ל אזלי אליבא דר' יהודה דלית לי' כלל סברא דמשלחן גבוה קזכי גם בכהנים דהא ס"ל בקידושין (דף נ"ב ע"ב) דהמקדש בחלקו מקודשת עש"ה כל הסוגיא משא"כ לפי מה דקיי"ל דכהנים משלחן גבוה קזכי והוי אכילת הכהנים בק"ק אכילת גבוה ע"כ שפיר כנים דברינו דאם תחשב הסוטה לאכול היא בעצמה את שירי המנחה שלה אין הגבוה נותן והוי אכילתה אכילת הדיוט הוי לי' כמחשב מאכילת גבוה לאכילת הדיוט ולא הוי מחשבה וכנ"ל:

ודע דעפ"י דרכנו זה י"ל עוד בפשיטות כן דס"ל לראב"י דזבחים (דף מ"ז ע"א) דאם תחשב הסוטה על עצמה לאכול השירי מנחה חוץ לזמנן לא תיהני מחשבתה וממילא ג"כ אין לה מחשבה על אחר וזה ע"פ סוגיא הנ"ל עצמה דש"ס זבחים (דף ל"ו ע"ב) דאמר א"ר חסדא אמר רבינא בר סילא חישב שיאכלוהו טמאים למחר חייב (עליו משום פיגול ולא אמרי' לאו מחשבה היא דאכילת טמאים לא חזיא אפי' בזמנו והוי כמחשב מחשבת פסול לא מחשבת חוץ לזמנו) אמר רבא תדע דבשר לפני זריקה לא חזי וכי מחשב בי' (מחשבת אכילת חוץ לזמנו) מיפסיל ולא היא התם זריק ומיחזי (ואשתכח דלמחר אי לאו משום חוץ לזמנו הוי חזיא לאכילה) הכא לא מיחזי כלל עכ"ל הגמ' ומבואר דאין ברור לגמרא דין זה דחישב שיאכלוהו טמאים למחר הוי פיגול וכדדחי הש"ס ולא היא כו' וא"כ שפיר י"ל דראב"י דזבחים (דף מ"ז ע"א) דאמר דבעלים מפגלין ס"ל באמת דחישב שיאכלוהו טמאים למחר לא הוי פיגול כיון דאכילת טמאים היא אכילה שאינה ראוי' גם בזמנו וא"כ גם בסוטה אם תחשב על עצמה לאכול השירי מנחה חוץ לזמנן הא ה"ל כחישב שיאכלוהו טמאים למחר דאכילתה נמי הרי היא אכילה שאינה ראוי' בלא"ה מפאת הזרות שלה ואם כן שוב גם על אחר אין מחשבתה מועלת ולא שייך הך דבעלים מפגלין רק בקק"ל הנאכלים לבעלים הזרים ומחשב לאוכלם חוץ לזמנם בין הוא בין אחר משא"כ בק"ק אין לבעלים מחשבה באמת כלל כיון דאין לו המחשבה על עצמו דהוא אינו ראוי לשום דבר לא לשפיכת שירים ולא להקטרה ולא לאכילה מפאת הזרות וא"כ ממילא אין לו מחשבה גם על אחר ורבינא בר סילא דזבחים (דף ל"ו) הנ"ל דאמר דחישב שיאכלוהו טמאים למחר הוי פיגול אליבא דרבנן דראב"י הוא דאמר דאינהו מצי סברי הכי אבל ראב"י דס"ל דבעלים מפגלין על כרחך יסבור דלא הוי פיגול בכה"ג כי היכא דלא תיקשי עלי' מסוטה דאין הכרח לראב"י לסבור ג"כ כן כיון שאין זה דין פשיט והגמ' מסופקת בו באמת וכנ"ל ואולם בדרך זה יש לדון עדיין לפי דברי התוס' בזבחים שם ד"ה שיאכלוהו טמאים עש"ה ותבין וע' בכסף משנה פי"ד מפסולי המוקדשין הל' ט' דנראה מדבריו דחולק על התוס' זבחים ד"ה שיאכלוהו הנ"ל ע"ש דמייתי ראיה מהך דאכילת כלבים להך דחישב שיאכלוהו טמאים עש"ה ותבין]:

והנה לפמ"ש למעלה דמהך דזבחים (דף ל"א ע"א) בעי רב אשי חושב לאכול כזית בב' בני אדם כו' אין ראיה די"ל דס"ל לרב אשי דח"ש מותר מה"ת וקאי לפי דין התורה דח"ש מותר ולא שייך כל כמיני' א"כ לכאורה גם ראיית התב"ש מהך (דדף ל"ו) חישב שיאכלוהו טמאים למחר ג"כ אינה ראיה די"ל ג"כ דס"ל לרבינא בר סילא דח"ש מותר מה"ת וכוונתו אחישב שיאכלוהו ב' טמאים כל אחד חצי זית ולפי מאי דפשטינן לעיל (דף ל"א ע"א) דהוי מחשבה בכה"ג דלא שייך ג"כ הך דכל כמיני' כיון שאין עושים איסור מה"ת וקאי ג"כ אדינא דאורייתא קודם שאסרו חכמים ח"ש ואולם בהך דשיאכלוהו טמאים לכאורה לא שייך זה דהא כל כוונת החידוש דמ"ד הנ"ל לומר דאע"ג דהיא אכילת איסור בלא"ה מפאת הטומאה גם שלא מפאת החוץ לזמנו עכ"ז הוי פיגול וא"כ אם הכוונה על חצי זית דמותר מה"ת שוב הא לא שייך זה כיון דאינו איסור וליכא חידוש כלל:

ואולם י"ל דסוף סוף גוף האכילה איננה ראוי' כיון דהיא בטומאת הגוף ואף דאין האדם עובר מפאת דאכל רק ח"ש מ"מ גוף האכילה חשיבא אכילה דלא חזיא בלא"ה גם שלא מפאת החוץ לזמנו כיון דהיתה גם בטומאת הגוף והרי גם מפאת החוץ לזמנו ליכא איסור כיון דח"ש מותר מה"ת ועכ"ז חשיב אכילה שאינה ראוי' מפאת החוץ לזמנו וא"כ שפיר הוי חידוש ג"כ במה שבלא"ה אינה ראוי' מפאת הטומאה דמ"מ הוי פיגול וגם י"ל דהחידוש הוא דהא דחישב לאכול כזית בב' בני אדם הוי מחשבה י"ל דהוא רק היכא דיכול לחשב על כל הכזית לאדם אחד אז גם אם מחלק הכזית במחשבתו ומחשב בו לב' בני אדם נמי הוי פיגול כיון דהי' ראוי להיותו מחובר במחשבתו משא"כ בהך דחישב שיאכלוהו טמאים למחר כל אחד חצי זית אי נימא דאם חישב שיאכל טמא אחד כזית לא הוי פיגול משום דהוי אכילת איסור בלא"ה מפאת הטומאה שוב גם בב' בני אדם ראוי שלא יהי' פיגול כיון דא"א לו להתחבר וע"כ שפיר הוי חידוש בהך דחישב שיאכלוהו טמאים דאשמעי' דגם אם חישב על אכילת טמא דהוא אכילה שאינה ראוי' בלא"ה מ"מ הוי פיגול ורק דאם חישב על טמא אחר לא על עצמו לא מהני מפאת סברא דכל כמיני' שהאחר לא ישמע לו אבל מה שהיא אכילה בלתי ראוי' בלא"ה מפאת הטומאה זה אינו מונע את הפיגול וע"כ ממילא בחישב שיאכלוהו ב' טמאים כל אחד חצי זית שפיר הוי פיגול כיון דבזה ליכא כל כמיני' כיון דח"ש מותר מה"ת ולהתחבר הרי אפשר לו שהרי אפשר לחשב על טמא אחד אילו הי' נשמע לו או על עצמו שיאכלנו הוא בטומאה מחר וכמובן וא"כ שפיר יש בדבריו חידוש זה דגם מחשבה על אכילה בטומאה הוי פיגול אע"ג דהיא אכילה שאינה ראוי' בלא"ה דאילו לא הי' פיגול בכה"ג אזי גם בב' בני אדם אין לו להיות פיגול מפאת שא"א לו להתחבר וכנ"ל:

ועיין דוגמת זה בכריתות (דף ט"ו ע"א) ת"ר בא עלי' וחזר ובא עלי' כו' חייב עכאו"א דברי ר' אליעזר כו' איבעי' להו קצר וקצר (קצר כגרוגרת בשבת בשוגג וחזר וקצר בהעלם אחד) מה לי אמר ר"א כו טעמא דר"א התם משום דא"א לו לערבן לביאות זו בזו אמטו להכי חייב עכאו"א אבל קצר כגרוגרת וחזר וקצר כגרוגרת כיון דאפשר לו לערב שתי גרוגרת בב"א אינו חייב אלא אחת כו' ובעירובין א ע"א ע"א) בעה"ב שהי' שותף לשכניו לזה ביין ולזה ביין אין צריכין לערב לזה ביין ולזה בשמן צריכין לערב ובגמ' דרישא וסיפא בשני כלים וטעמא משום דיין ויין ראוי לערב יין ושמן אין ראוי לערב ע"ש וע"ע גמ' קידושין (דף כ"ז ע"ב) דאמר שמואל מכר לו עשר שדות בעשר מדינות כיון שהחזיק באחת מהן קנה כולן א"ר אחא ברי' דר' איקא תדע שאילו מסר לו עשר בהמות באפסר אחד וא"ל קני מי לא קני א"ל מי דמי התם איגודו בידו הכא אין איגודו בידו ובתוד"ה עשר וז"ל התם איגודו בידו כלומר ראוי הי' להיות בידו אם ירצה לאחזו באפסר שכולן קשורים באפסר אחד ויקנה כולן השתא נמי הוי כמחוברות יחד כו' עכ"ל וכזה עוד במקומות רבות מאוד חילוק בין ראוי להתחבר או לא וע"כ כזה גם כאן רק אי הוי פיגול במחשב על אכילת כזית בטומאה יחד לאדם אחד הוא דהוי מחשבה גם במחשב על ב' בני אדם משא"כ אילו לא הי' פיגול במחשב על כזית כו' לא הי' ראוי להיותו פיגול ג"כ במחשב על ב' בני אדם לכל אחד חצי זית כיון דא"א לו לחבר החצאין ולחשב על חיבור חצאי הזיתים דהוא שיעור אכילה יחד וכנ"ל:

ואולם גם בב' בני אדם יל"ע אי לא שייך סברא דכל כמיני' דלירושלמי תרומות דמודה ר"ל באיסורי הנאה א"כ אכתי הרי יש כאן איסור תורה מפאת ההנאה דנותר אסיר בהנאה וגם י"ל דיש איסור מה"ת מפאת ביטול מצות שריפה דאפי' נימא דעשה דשריפת נותר הוא רק בכזית כמו שדנו האחרונים מ"מ כיון שיש כאן כזית וכל אחד אוכל חצי הוי כל אחד מבטל מצות שריפה כיון שעל הכזית כולו יחד יש מצות שריפה ויש לדון בזה הרבה ואכ"מ ואולם בעיקר הדבר יש לדון עוד ג"כ די"ל עוד בהך דחישב שיאכלוהו טמאים למחר דהכוונה על טמאים קטנים דלאו בני מצות נינהו ולא איכפת להו באיסור ולא שייך כל כמיני' ועכ"ז גוף האכילה מיהת היא אכילה שאינה ראוי' בלא"ה מפאת הטומאה ומונע את הפיגול שפיר אף דאין הקטן מצווה וכנ"ל ועכ"פ אין ראיית התב"ש מהך דחישב שיאכלוהו טמאים מוכרחת וי"ל באמת דלא מהני מחשבת פיגול כלל על אחר היכא דשייך כל כמיני' דלא ישמע לו לאכול נותר ויש להאריך בזה הרבה מאוד ואכ"מ:

ובעיקר קושית התב"ש יש ג"כ לדון דלענ"ד אין כאן קושי' כלל לכאורה דנראה פשוט לכאורה דרק בהך דר' יהודה בזבחים (דף ל"ו ע"א) דאזלי' שם בסברא דפסול מחשבת הינוח כו' לאי מקרא הוא והוא רק מסברא גרידא דכיון דאילו הניחו למחר פסול חישב להניחו למחר ג"כ פסול והיינו דמחשבינן למחשבה כמעשה דכיון דאילו הי' נעשה כמחשבתו הי' פסול לכן גם המחשבה לבד דיינינן לה כאילו נעשה כן ופוסלת המחשבה לבד וע"כ שפיר א"א שתוחשב מחשבתו לעשות כנעשה רק היכא דבידו לעשות כן ואז דיינינן למחשבה כאילו הי' נעשה כיון דבידו לעשות משא"כ בחישב שיקריבוהו ערלים וטמאים דכל כמיני ולא ישמעו לו אין ראוי למחשבה שתיחשב כמעשה כיון דאין בידו לעשות את המעשה ההוא ולא עוד אלא שוודאי לא תעשה המעשה דהא יש להאחרים חוקת כשרות דוודאי לא ישמעו לו ולכן שפיר לא חשוב כנעשה ושפיר אין פוסל משא"כ מחשבת חוץ לזמנו דמפגלת מגזה"כ ואין הפיגול מפאת שנידונית המחשבה כמעשה דהא אפי' הי' נעשה כמחשבתו שהי' נשאר כזית בשר מן הקרבן והי' נאכל חוץ לזמנו ג"כ אין הקרבן אפי' נפסל בכך ואילו ע"י המחשבת אכילת חוץ לזמנו נעשה פיגול ויותר מזה דאפי' חישב לאכול כזית בב' בני אדם הוי פיגול אע"ג דאילו הי' נעשה כן לא הי' נעשה מעשה אכילה כלל חוץ לזמנו כיון דכל אחד אוכל רק חצי זית וחצי זית לאו אכילה היא ורק בתר מחשבה אזלינן וכיון דבמחשבה איכא שיעורא הוי פיגול וכלשון הגמ' זבחים (דף ל"א ע"א) הנ"ל וא"כ ה"נ במחשב על אחר שיאכל כזית חוץ לזמנו מה בכך שהאחר לא ישמע לו ולא והי' נעשה המעשה סוף סוף הרי היתה שם מחשבת אכילת חוץ לזמנו והרי אין הפסול מפאת דמחשבינן ליה כאילו הי' נעשה כן שיוצרך שישמע לו דלולי זה א"א לדונו כנעשה רק המחשבה בעצמותה פוסלת ומחשבה הא הוי שפיר והרי במחשבה לאכול כזית בב' בני אדם ג"כ הרי לא הי' נעשה המעשה של ענין הפיגול היינו אכילת חוץ לזמנו כיון דחצי זית לאו אכילה הוא ומה לי אם לא הי' נעשה המעשה כלל מפאת שהאחר לא ישמע לו או אם הי' נעשה מעשה שהיא מעשה אחרת גרידא ואיננה מעשה אכילת חוץ לזמנו כיון דחצי זית לאו אכילה היא ועל כרחך דהמחשבה לבד בה כל ענין הפיגול וכיון דבמחשבה הוי מחשבת אכילה חוץ לזמנו שפיר הוי פיגול וא"כ ה"ה בחושב שיאכל אחר חוץ לזמנו שפיר הוי פיגול ג"כ כיון דהיתה שם מחשבת אכילת חוץ לזמנו ואף שהאחר לא ישמע לו וז"פ מאוד לענ"ד ויש להאריך הרבה בכ"ז ואכ"מ]

תוכן העניינים

גבורות שמונים

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה