גבורות שמונים· רבי יוסף ענגיל
מג
עי"ל עפמש"כ כבר באות כ"א דלסברא דפיגול לא הוי רק בדיבור לק"מ דהיו יכולים להעמיד עדים ע"ג הסוטה כל שעת הקרבת המנחה שאם תפגל ישמעו וכל הקושיא הוא רק לסברא דפיגול מהני גם במחשבה עש"ה והנה כבר כתבתי באותיות כ"ב, כ"ה, דאפי' לסברא דמהני פיגול גם במחשבה מ"מ י"ל דה"מ בכהן משא"כ הך דבעלים מפגלין לראב"י הוא רק בדיבור לא במחשבה עש"ה מלתא בטעמא והנה נראה עוד דאפי' נימא דגם הך דבעלים מפגלין הוא ג"כ גם במחשבה מ"מ י"ל דה"מ אם בעל הקרבן הוא איש משא"כ אם בעלת הקרבן אשה שפיר אין יכולה לפגל במחשבתה רק בדיבורה וזה דהנה לראב"י דבעלים מפגלין הנה לכאורה בעכו"ם דנודרין נדרים ונדבות כישראל הנה ג"כ יוכל העכו"ם לפגל אחרי שהוא בעל הקרבן ואולם אף דגם העכו"ם יוכל לפגל מ"מ נראה דעכו"ם וודאי לא יוכל לפגל במחשבה רק בדיבור שהרי מבואר בירושלמי יבמות (פי"ג ה"ב) דעכו"ם אין להם מחשבה עש"ה:
ולפי"ז נראה לפי המבואר בריטב"א קידושין (דף ל"ו ע"א) אהך דבני ישראל סומכין ואין בנות ישראל סומכות וז"ל ואיכא דקשיא לי' היכי אמרי' הכא דכי כתיב בני ישראל ממעט בנות ישראל א"כ האיך נשים נודרות ונודבות קרבן הא כתיב בפרשה בני ישראל ואיכא למימר דהא רבינהו רחמנא התם מדכתיב איש איש לרבות את העכו"ם שנודרין ונודבין נדרים ונדבות כישראל וכ"ש נשים עכ"ל ומבואר מדברי הריטב"א הנ"ל דמה שנשים מביאות נדו"נ הוא רק מילפותא מעכו"ם וא"כ הרי ראוי לומר דיו ולא יפה כחם בהם מעכו"ם וא"כ אשה המביאה שלמים דהוא מנדרים ונדבות לא תוכל לפגל איפוא רק בדיבור דכיון דכל ענין הבאתה רק מק"ו מעכו"ם לא עדיפא מעכו"ם דאין יכול לפגל ג"כ רק בדיבור וא"כ לפי המבואר בכ' דדין פיגול בכל הקרבנות הואיל ונלמד רק משלמים לכן דינו בכל מקום רק כמו שהוא בשלמים ע' זבחים (דף י"ג ע"ב) תהי בה ר"ל כלום למדו פיגול אלא משלמים מה שלמים אין טבילת אצבע מפגלת בהן אף חטאת אין טבילת אצבע מפגלת בהן כו' וע"ע שם (דף מ"ד ע"א) ובכמה דוכתי וא"כ גם נשים לענין פיגול בקרבנות שלהן הנה ממילא גם בקרבנות המפורשות בתורה שהנשים מביאות מ"מ לענין הפיגול יהי' דינם בהם רק כמו שהוא בשלמים וא"כ ממילא שפיר אין בכח אשה לפגל עוד בשום קרבן רק בדיבור כמו שבשלמים אין בכחה לפגל רק בדיבור וא"כ תו לק"מ מסוטה דהיו יכולים להעמיד עדים על גבה שלא תפגל וכנ"ל [ועד"ז י"ל עוד דס"ל לראב"י כר"ע דמנחות (דף ע"ג ע"ב) דאין עכו"ם מקריבין רק עולות לבד ע"ש וא"כ הרי אין לעכו"ם מחשבת פיגול רק על אכילת מזבח דעונה הרי כולה כליל אבל אין לו מחשבת פיגול על אכילת אדם וע"כ גם אשה ממילא בהביאה שלמים אין יכולה לחשב בזריקה רק על שפיכת שירים והקטרת אימורים חוץ לזמנו דהם אכילת מזבח אבל לא על אכילת הבשר חוץ לזמנו כיון דהוא אכילת אדם וליתא למחשבה זאת בעכו"ם וא"כ ה"ה בכל קרבנות של אשה נמי אין יכולה לחשב תו על אכילת אדם וא"כ במנחת סוטה דשירי' נאכלין ולא שייך רק שתחשב בהקטרת הקומץ על אכילת השירים חוץ לזמנן [ע' לעיל אות ל"ב דמחשבת בעלים הוא רק בזריקה וה"ה במנחה רק בהקטרת הקומץ] וא"כ מחשבה זאת הא ליתא כלל לאשה ושפיר אין יכולה לפגל כלל]:
והנה מה שכתבתי דגם עכו"ם יכול לפגל בקרבנותיו לראב"י לכאורה כך נראה אחרי דבעלים מפגלין והרי גם הוא בעלים וכנ"ל ואולם באמת קשה לומר כן דא"כ מהא גופא הא תיקשי לראב"י דאיך עכו"ם נודרים נדרים ונדבות ומדוע לא נחוש על עכו"ם שמא רצונו לפגל ולהכשיל את הכהנים בהקרבת פיגול ולומר דהא דעכו"ם נודרים נדו"נ היינו ג"כ דהיו מעמידים עדים על גביו כל שעת העבודה לראות שלא יפגל הוא דוחק קצת וע"כ נראה די"ל דעכו"ם אין יכול לפגל כלל אע"ג דהוא בעלים והטעם בזה. נראה דכיון דהא דבעלים מפגלין יליף ראב"י רק מקרא דוהקריב המקריב דקריי' קרא לבעלים מקריב ע"כ כיון דקרא דוהקריב המקריב בנסכים כתיב (במדבר ט"ו) ואילו עכו"ם הרי אן מביא נסכים כמבואר בזבחים (דף מ"ה ע"א) וע"כ ליתי' לעכו"ם כלל בקרא דוהקריב המקריב ושפיר אין יכול לפגל ועי"ל דכמו דקרא דבני ישראל ממעט דאין חייבין על קדשי עכו"ם משום פיגול כמבואר שם בזבחים (דף מ"ה ע"א) ע"כ ה"נ לראב"י דבעלים מפגלין אתי מיעוטא ג"כ לומר דבני ישראל הוא דיש להם כח לפגל בקרבנותיהם ולא עכו"ם [ואולם בזה יש לדון דכיון דקרא דבני ישראל לאו בפיגול גופי' כתיב רק בטומאה אלא דילפי' פיגול בג"ש דעון עון מנותר ונותר בג"ש דחילול חילול מטומאה עש"ה בזבחים וע"כ שייך הלימוד רק לענין דאין חייבין על קרבנו משום אכילת פיגול כמו דאין חייבין עליו משום אכילה בטומאה משא"כ לענין שלא יהי' לו כח לפגל א"א ללמוד כיון דלא שייך זה בטומאה ואולם י"ל דכיון דילפי' לי' בג"ש מטומאה ה"ל מכח הג"ש כאילו הוי כתיב בני ישראל בגופי' דפיגול ושפיר יש לדורשו בפיגול גם ע"ז שאין לעכו"ם כח לפגל]:
ועי"ל דהא דבעלים חשובין מקריב ויכולין לפגל מפאת זה הרי כבר כתבתי באות כ"ט דהוא רק מפאת ההקדש שמקדיש דההקדש קרוי הקרבה דאילו שאר מעשה הקרבה הא ליתא בבעלים עש"ה באות הנ"ל וע"כ י"ל דרק במקדיש קדושה גמורה למעול בה הוא דקרוי מקריב מחמתה משא"כ עכו"ם דאין מקדיש קדושה גמורה למעול דקדשי עכו"ם לא נהנין ולא מועלין כמבואר בזבחים שם (דף מ"ה ע"א) וע"כ אין קרוי מקריב ושפיר אין יכול לפגל וע"ש בזבחים (דף מ"ה ע"א) דר"ש הוא דס"ל הכי דקדשי עכו"ם לא נהנין ולא מועלין ואין חייבין עליהם משום פיגול ונותר וטמא ור' יוסי פליג עלי' וס"ל דמועלין וחייבין כו' ולדרכנו י"ל דבהא הוא דפליגי דר"ש ס"ל כראב"י דזבחים (דף מ"ז ע"א) דבעלים מפגלין וא"כ הא תיקשי מהך דעכו"ם נודרים נדו"נ ניחוש שמא פיגל העכו"ם דהא אין לעכו"ם חזקת כשרות וכנ"ל וע"כ הוכרח לסבור דקדשי עכו"ם לא מועלין בהם ואין חייבין עליהם משום פיגול כו' דמהאי טעמא נמי אין העכו"ם יכול לפגל וכנ"ל משא"כ ר' יוסי לטעמי' דס"ל בזבחים (דף מ"ו ע"ב) במשנה שאין המחשבה הולכת אלא אחר העובד ואפי' בישראל דמועלין בקדשיו וחייבין עליהם משום פיגול כו' מ"מ ג"כ אין המחשבה הולכת אלא אחר העובד ואין הבעלים יכולים לפגל וע"כ שוב שפיר' ס"ל דגם בקדשי עכו"ם מועלין וחייבין כו' ולא תיקשי דא"כ יוכל העכו"ם לפגל בקרבנותיו דז"א דהא לדידי' אין בעלים יכולין לפגל כלל ודו"ק ונכון בס"ד ועי"ל טעם בהא דאין עכו"ם יכול לפגל וזה לפמ"ש כבר כ"פ בארוכה דהא דבעלים מפגלין מפאת ענין בעלים דאף דהקרבן של גבוה מ"מ חשוב בעלים מפאת ענין ההרצאה אשר לו בקרבן וכמו שהארכתי כבר בזה מאוד ואם כן לפי המבואר בזבחים (דף מ"ה ע"ב) שם ת"ר דם שנטמא וזרקו בשוגג הורצה במזיד לא הורצה כו' ובעכו"ם בין בשוגג ובין במזיד לא הורצה ואמר שם טעמא משום דאמר קרא לרצון להם (גבי ציץ כתיב) ועכו"ם לאו בני הרצאה נינהו עכ"ל הגמ' וא"כ כיון דעכו"ם לאו בני הרצאה נינהו שוב אין לו בקרבן דבר אחרי שאין המקום מתרצה לו בקרבן ואף שקרבנו קרב מ"מ הוא אין לו דבר בקרבן וא"כ שוב שפיר אינו בעלים כלל ושפיר אין יכול לפגל כלל ועי"ל טעם דעכו"ם אין יכול לפגל וזה דאחרי דכל מחשבת פיגול הוא מחשבת עבירה מלאו דלא יחשב א"כ י"ל דרק מפאת ענין העבירה אשר במחשבה היא שפועלת פגם ופסול הפיגול ונעשה הקרבן פיגול ע"י המחשבה משא"כ אלו לא היתה המחשבה עבירה אולי לא היתה פוגמת ופוסלת כלל וע"כ עכו"ם המחשב מחשבת חוץ לזמנו כיון דהעכו"ם לא הוזהר על לא יחשב דכה"ת לישראל נאמרה ולא לעכו"ם לכן כיון שאין מחשבתו עבירה שפיר י"ל דאין פוגמת ופוסלת כלל ושפיר אין ביכולתו לפגל וגם זה נכון בס"ד:
והנה לפי כל הלין טעמי דעכו"ם אין יכול לפגל כלל א"כ גם אשה אין יכולה לפגל כלל וכמו שכתבנו דדין האשה לענין פיגול דבעלים רק כמו כעכו"ם וא"כ ג"כ אין הסוטה יכולה לפגל כלל ואפי' בדיבור ואולם לפי הטעם האחרון הזה אשר כתבנו דמחשבת עכו"ם אין מפגלת הואיל ואין מחשבתו עבירה הנה יש לי לומר עוד יותר בלא"ה דגם אשה אין יכולה לפגל כלל וא"צ להצעה מדברי הריטב"א קידושין הנ"ל דכיון דאשה נודרת נדו"נ רק מק"ו מעכו"ם לכן לא עדיפא מעכו"ם וכנ"ל רק בלא"ה ניחא שפיר בפשיטות ווה עפ"י מה שדן הפמ"ג בפתיחה כוללת לומר דאין אשה מצווה על לאו שאין בו מעשה כיון דמקרא דאיש או אשה כי יעשו מכל חטאת האדם הוא דילפי' דהשווה הכתוב אשה לאיש לכל עונשין שבתורה וע"כ כיון דכתיב כי יעשו נשים מוזהרות רק על מעשה ולא על מה שאין בו מעשה וגם הא אמרי' רק דהשווה הכתוב אשה לאיש לכל עונשין שבתורה וע"כ לשאב"מ דאין לוקין עליו ואין בו עונש אינו בכלל עש"ה בארוכה וכבר קדמוהו בגוף הספק הזה בשו"ת תשב"ץ סי' ג' עש"ה וא"כ לאו דלא יחשב נמי דהוא לשאב"מ כמבואר בזבחים (דף כ"ט ע"ב) א"כ הא אין נשים מוזהרות עליו כלל וכיון דאין מחשבתה עבירה שוב הא אין מפגלת כלל וכנ"ל:
ואולם לכאורה יש סתירה לזה ממשנה ערוכה בזבחים (דף ל"א ע"ב) כל הפסולין ששחטו שחיטתן כשירה שהשחיטה כשירה בזרים בנשים ובעבדים כו' לפיכך הן פוסלין במחשבה כו' ומפורש איפוא דגם אשה פוסלת במחשבתה ואמנם אחרי העיון גם זה ניחא ולק"מ דבזבחים (דף כ"ט ע"ב) שם איתא א"ר ינאי מניין למחשב בקדשים שהוא לוקה ת"ל לא יחשב א"ל רב אשי לר' מרי לשאב"מ הוא וכל לשאב"מ אין לוקין עליו א"ל ר' יהודה היא דאמר לשאב"מ לוקין עליו והנה באמת יש עוד לאו על מחשבה בקדשים והוא לאו דלא תזבח לה' אלקיך שור ושה וגו' כל דבר רע כמבואר בספרא והובא במל"ת הנוספות לרמב"ן מצוה ד' דלאו זה היא אזהרה שלא לזבוח במחשבת חוץ לזמנו או חוץ למקומו ע"ש וע' זבחים (דף ל"ו ע"א) דהובא שם ג"כ לאו זה לענין זביחה במחשבה שאינה נכונה שלא לזבוח החטאת במחשבה להכניס דמה לפנים עש"ה]:
והנה יש חילוק בין ב' לאוין אלו היינו לאו דלא יחשב ולאו דלא תזבח בתרתי א' דלאו דלא יחשב אזהרתו הוא על המחשבה משא"כ לאו דלא תזבח אין אוסר המחשבה רק גוף מעשה הזביחה הוא שאוסר שלא לזבוח במחשבת חוץ לזמנו כו' ואין המחשבה היא האיסור רק הזביחה במחשבה היא האיסור ודו"ק היטב. ב' דלאו דלא יחשב הוא על כל העבודות משא"כ לא תזבח הרי אוסר רק הזביחה דהיינו השחיטה לבד ולפי"ז ר' ינאי דזבחים הנ"ל דאמר סתמא המחשב בקדשים וקאי על כל העבודות שפיר הוצרך לאתויי לאו דלא יחשב דאילו מלא תזבח הא אין איסור רק בשחיטה וא"כ בלאו דלא יחשב שפיר ליכא מלקות רק לר"י דס"ל דלשאב"מ לוקין עליו דכיון דלאו הזה את המחשבה הוא שאוסר והמחשבה הרי אין בה מעשה משא"כ בשחיטה במחשבת חוץ לזמנו כו' דיש לאו דלא תזבח ולאו זה הרי את גוף הזביחה הוא שאוסר א"כ לאו זה הרי הוא שפיר לאו שיש בו מעשה שהרי הזביחה הוא מעשה וגוף הזביחה הרי הוא איסור מה שזובח במחשבת חוץ לזמנו כו' דאסרה תורה לזבוח במחשבה זאת ואם רצונו לחשב אסור לו לזבוח ואם זובח במחשבה הוי גוף הזביחה איסור ודו"ק היטב ולפי"ז במשנה דכל הפסולין הנ"ל דאיירי בנשים ששחטו א"כ שחיטה במחשבה הרי גוף השחיטה איסור מלאו דלא תזבח והוי לאו שיש בו מעשה וכנ"ל וא"כ שפיר גם נשים מצוות ולכן שפיר גם מחשבתן פוסלת משא"כ לענין בעלים מפגלין שלא בשחיטה דליכא רק לאו דלא יחשב א"כ שוב שפיר אין נשים מצוות ושפיר אין מחשבתן פוסלת כלל ודו"ק היטב כי נכון הוא בס"ד:
ודע דיש עוד חילוק בין הלימוד מלא יחשב ללימוד מלא תזבח וזה דלפי הלימוד מלא יחשב יש לפיגול לפסול גם במחשבה כהוראת תיבת יחשב משא"כ לפי הלימוד מלא תזבח לד' אלקיך וגו' כל דבר רע דענין הלימוד דנדרש דבר רע דיבור רע היינו שלא ידבר דיבור של פיגול עש"ה ברמב"ן וא"כ הרי רק פיגול בדיבור הוא שפוסל לא במחשבה ומ"ש התוס' בזבחים (דף ל"ו ע"א) שם אהא דאמר שם לא תזבח לד' אלקיך וגו' כל דבר רע ריבה כאן חטאת ששחטה בדרום וחטאת שנכנס דמה לפנים פסולה וז"ל התוס' וחטאת שנכנס דמה לפנים פסולה פי' בקונטרס שלא תזבח ע"מ להכניס דמה לפנים ולא בהכנסה ממש קמזהר לי' אלא במחשבת הכנסה דהא בזביחה קאי וקא קרי לי' דבר רע אלמא מיפסול ועוד יש לפרש דדבר רע משמע לי' ע"י דיבור דהיינו מחשבה ולאו הכנסה ממש עכ"ל:
והנה מ"ש התוס' דדבר רע משמע לי' ע"י דיבור דהיינו מחשבה זה צ"ע באמת דאחרי שנדרש תיבת דבר כמו דיבור ראוי דניבעי דיבור ממש ואין מחשבה בכלל דיבור והוא כהך דשבת (דף ק"נ ע"א) דררשי' ודבר דבר דיבור אסור הרהור מותר הרי דאין מחשבה בכלל דיבור ואפי' למ"ד בברכות (דף כ' ע"ב) דהרהור כדיבור דמי בק"ש אע"ג דכתיב ודברת בם כבר כתבו ז"ל דמצוה שאני דהוא כענין מחשבה טובה הקב"ה מצרפה למעשה משא"כ בהך דשבת דהוא איסור אין הרהור בכלל דיבור בכגון זה וא"כ גם לענין פיגול דהוא מחשבת איסור הנה ג"כ אין הרהור בכלל דיבור וכיון דכתי' דיבור שפיר יש לנו להצריך דיבור ממש ולא מחשבה והנה כדרש זה דדריש דבר רע דיבור רע היינו דדריש תיבת דבר כמו דיבור מצינו עוד בכמה דוכתי ע' יומא (דף ה' ע"ב) מנין שאפי' מקרא פרשה מעכב ת"ל זה הדבר כו' אפי' דיבור מעכב ובשבועות (דף מ"ט ע"א) והשביעית משמטת את השבועה כו' דא"ק וזה דבר השמטה אפי' דיבור משמטת ובסנהדרין (דף מ"א ע"א) מנין להתראה מה"ת כו' דבי רבי תנא על דבר אשר ענה על עסקי דיבור ובב"מ (דף ע"ה ע"ב) נשך כל דבר כו' אפי' דיבור אסור ובשבת (דף נ"ח ע"ב) מנין למשמיע קול בכלי מתכות שהוא טמא שנא' כל דבר אשר יבא באש תעבירו באש אפי' דיבור יבא באש ובכל הני הרי הכוונה על דיבור ממש דא"א להתרות במחשבה וא"א לתת ריבית במחשבה והך דשבת נמי אע"ג דהוא רק קול מ"מ השמעת הקול בכלי הוא דיבורו וכמובן וכזה יש עוד דרשות בדוכתי טובי על דבר דנדרש דיבור והכוונה בכ"מ על דיבור ממש:
ובהך דשבת (דף ק"נ ע"א) גופי' דדריש ודבר דבר דיבור אסור הרהור מותר אין הכוונה על תיבת ודבר רק על תיבת דבר והכוונה ג"כ לדרוש תיבת דבר כמו דיבור ובזה הוא דדריש דיבור אסור הרהור מותר ע' היטב פ' אלו קשרים (דף קי"ג ע"ב) וברי"ף שלהי אלו קשרים שם ותראה כי מתיבת ודבר דריש שלא יהי' דיבורך של שבת כדיבורך של חול ומתיבת דבר דריש דיבור אסור הרהור מותר והיינו דדרש דבר כמו דיבור ומזה הוא דדריש דיבור אסור הרהור מותר וא"כ גם הך דכל דבר רע דדרשי' דבר כמו דיבור א"כ ג"כ אין הרהור ומחשבה בכללו ויש להאריך בזה עוד מכמה דוכתי ואכ"מ כ"כ:
ולפי"ז ג"כ הנה אפי' הי' מקום לומר דגם לאו דלא תזבח ישנו ג"כ בכל העבודות שלא לעבוד במחשבת פיגול כו' וישנו גם בבעלים המפגלין מ"מ אין קושיא עוד מסוטה דתפגל המנחה דממ"נ אי מלא יחשב הרי יכולה לפגל כלל דהוא אזהרה על המחשבה ואין נשים בכלל כיון דאינו מעשה וכנ"ל ואי מלא תזבח א"כ מקרא דלא תזבח הרי אין לה לפגל רק בדיבור וא"כ שוב הרי היו יכולים להעמיד עדים על גבה שיראו שלא תפגל וכנ"ל:
והנה סברתנו הנ"ל די"ל דכל ענין הפיגול הוא רק עבור שיש איסור במחשבה וע"כ עכו"ם דאין מוזהר אלא יחשב אין מחשבתו מפגלת (וכן אשה אי אין מוזהרת אלא יחשב וככל הנ"ל] הנה יש להביא ראי' לזה דהכ"מ כ' בפ"א מפסולי המוקדשין ה"ו דקטן ששחט בקדשים במחשבתו ניכרת מתוך מעשיו כגון דקיימא עולה בדרום והביאה לצפון ושחט ופיגל בשעת שחיטה במחשבתו הזבח מתפגל וע"ש בפרק י"ד ה"ב במל"מ דכ' דהוא רק פיגול דרבנן כיון דמחשבתו ניכרת מתוך מעשיו רק מדרבנן אית לי' לקטן עש"ה והנה דבר זה צע"ק מש"ס מנחות (דף נ"ד ע"א) דאמר פיגול ונותר בדרבנן מי איכא ע"ש דמשמע לשון הגמ' דלא משכחת פיגול דרבנו ואולם הרי צריך לתת טעם לדבר באמת דמדוע לא יהי' באמת פיגול דרבנן בכה"ג וככ"מ ומל"מ הנ"ל:
ואולם לדרכנו ניחא דשפיר אין הקטן יכול לפגל כלל אפי' מדרבנן דכיון דאין הקטן מוזהר אלא יחשב ואפי' מדרבנן דחיוב חינוך דרבנן נמי רק על אביו הוא ולא עליו כמבואר ברש"י ברכות (דף מ"ח ע"א) וע' נדה (דף מ"ו ע"ב) ואי מופלא סמוך לאיש לאו דאורייתא איסור נמי ליכא וברש"י איסורא נמי ליכא עליו אם אכלו דהא אי אתי רבנן לתקוני הכי תיקון שלא יאכלו אחרים את הקדישו או הוא לכשיגדיל אבל בקטנותו לא באו לאסור עליו דקטן לאו בר קבולי עלי' תקנתא דרבנן הואי עכ"ל הרי דלא שייך כלל שישימו חכמים חיוב או איסורי על הקטן עצמו] וא"כ שפיר אין מחשבת קטן מפגלת כלל אפי' מדרבנן כיון דאינה עבירה אפי' מדרבנן ודו"ק ואולם בלח"מ פ"א מפסולי המוקדשין שם כ' שם בלא"ה טעם אחר נכון לשלח יוכל קטן לפגל אפי' מדרבנן וזה דנהי דמחשבתו ניכרת מתוך מעשיו שידע שהיא עולה מדהביאה לצפון מ"מ מחשבת הפיגול הרי אין ניכרת מתוך מעשיו וע"כ שפיר אין לה חלות אפי' מדרבנן עש"ה:
והנה ממ"ש הרמב"ם (פי"ח מפסוהמ"ק ה"ב) דענין איסור לא יחשב הוא משום דהמחשבה פוסלת הקרבן והוי כמטיל מום בקדשים ע"ש משמע לכאורה דאין נין האיסור שבמחשבה הוא הגורם הפסול דאל"כ הרי הדברים סותרים זא"ז דאיסור המחשבה הוא עבור שפוסל והפסול הוא עבור שאסור לחשב וזה לא יתכן וע"כ דהפסול הוא דבר עצמיי דמחשבה זאת דחוץ לזמנו כו' יש לה ענין הפסול בעצם אפי' אם לא היתה המחשבה הזאת איסור וע"כ כיון שפוסלת הקרבן ממילא היא נעשית איסור ג"כ דהוי כמטיל מום בקדשים וא"כ גם עכו"ם אף דלא הוזהר על המחשבה מ"מ יש למחשבתו לפסול שפיר וע"ע לעיל אות י"ט משיש דהעובד בשליחות אחר ויש לאחר ההוא מחשבת פיגול מתייחסת המחשבה אל העובד כיון דעובד בשליחות והוי כאילו חישב העובד עצמו מחשבת הפיגול ומתפגל הקרבן עי"כ עש"ה שהבאתי שם ראי' לזה והנה זה הרי וודאי דא"א לייחס ענין העבירה אשר במחשבה אל העובד שהרי העובד לא חישב כלל וא"א לייחס לו עון אשר לא חטא וכמובן ועל כרחך דרק עצם המחשבה במופשט מענין העבירה אשר במחשבה היא שמתייחסת אל העובד ונחשב כאילו חישב העובד לאכול חוץ לזמנו ולא היתה מחשבה ההוא איסור כלל ודו"ק היטב מאוד וא"כ הרי משמע גם מזה דעצם המחשבה אפי' בבלתי היותה עבירה ג"כ מפגלת דאל"כ הרי תו אין ראוי לקרבן שיתפגל בכה"ג ודו"ק היטב מאוד ובאתי רק להעיר:
והנה מה שכתבתי באותיות כ"ב כ"ה דאפי' לסברא דמהני פיגול גם במחשבה מ"מ הא דבעלים מפגלין לראב"י הוא רק בדיבור ולא במחשבה עש"ה מלתא בטעמא בס"ד והנה יש לי לומר כן עוד מטעם אחר וזה דהא דבעלים חשובין מקריב ויכולין מש"ה לפגל לראב"י הנה כבר הארכתי בו דצריך טעם מדוע יוחשבו הבעלים מקריב הלא אין עושים מעשה הקרבה כלום והנה י"ל עוד בפשיטות דהוא מפאת מאי דקיי"ל יקריב אותו מלמד שכופין אותו יכול בעל כרחו ת"ל לרצונו הא כיצד כופין אותו עד שיאמר רוצה אני וע"כ כיון דבעי' רצון בעלים בהקרבה ולולי רצונם א"א שיוקרב לכן זהו השייכות שלהם בהקרבה ומכאת זה הוא דקרוין מקריב:
ולפי"ז נראה לפי המבואר בקידושין (דף מ"ט ע"ב) ע"ש דאמר רבא דברים שבלב אינם דברים ופריך מנא לי' לרבא הא אילימא מהא דתנן יקריב אותו מלמד שכופין אותו יכול בעל כרחו ת"ל לרצונו הא כיצד כופין אותו עד שיאמר רוצה אני ואמאי הא בלבי' לא ניחא לי' אלא לאו משום דאמרינן דברים שבלב אינם דברים ודילמא שאלי התם דאנן סהדי דניחא לי' בכפרה כו' ע"ש דמסיק דגמר רבא להך מילתא דדברים שבלב אינם דברים ממקום אחר ממשנה דמעילה האומר לשלוחו הבא לי מן החלון כו' ע"ש. ולפי"ז נראה דאחרי דסברת הגמ' מתחלה לומר דהא דכופין אותו עד שיאמר רוצה אני היינו דדי בדיבור לבד אף שבאמת אינו רוצה בלב משום דדברים שבלב אינם דברים ומכאן הוא דגמר רבא להך דינא דדברים שבלב אינם דברים והש"ס דחי רק דאין משם ראי' לזה דיוכל להיות שם הטעם משום דאמרי' דגם בלבי' ניחא לי' משום דניחא לי' בכפרה ומביא ראי' לדין זה דדברים שבלב אינם דברים ממקום אחר וא"כ עכ"פ לפי האמת דהדין דין אמת דדברים שבלב אינם דברים א"כ הרי שפיר יוכל להיות עדיין הטעם בהך דכופין אותו עד שיאמר רוצה אני דלא בעי' באמת רק הדיבור בלבד שיאמר רוצה אני ואם גם בלבו אינו רוצה באמת מ"מ שפיר הוא קרב כדין דדברים שבלב אינם דברים וכדאמר מעיקרא כן ודחי רק דאין מכאן ראי' לזה וגם אמר רק בלשון ספק ודילמא שאני התם כו' היינו דמכאן אין ראי' דשמא הוא משום דאנן סהדי כו' וא"כ גם לזה הרי אין הכרח וע"כ לפי האמת דדברים שבלב אינם דברים א"כ הרי שפיר יוכל להיות הטעם כדאמר מעיקרא ועכ"פ ר"א בר' יוסי דזבחים הנ"ל שפיר י"ל דסובר כן דהא דיקריב אותו לרצונו מלמד שכופין אותו עד שיאמר רוצה אני הטעם דאע"ג דבלבי' לא ניחא לי' מ"מ דברים שבלב אינם דברים וכמובן:
ולפי"ז נראה דאפי' לסברא דמהני פיגול במחשבה מ"מ זהו רק בכהן שהוא מקריב בפועל משא"כ הבעלים שאינם מקריבין ואין להם בההקרבה דבר רק שצריך רצונו בהקרבה א"כ כיון דרצונו בלב באמת הא לא בעי' דאפי' אם בלב באמת אינו רוצה הרי ג"כ קרב ובעי' רק דיבורו שיאמר שהוא רוצה לא שירצה באמת רק שיאמר שהוא רוצה והדיבור הזה הוא שצריך א"כ נמצא שרק הדיבור שלהם הוא שיש לו חלק ושייכות בהקרבה אבל מחשבתם אין לה חלק בה כלל שהרי אפי' אם מחשבתו ורצונו שלא יוקרב עכ"ז הוא קרב ונמצא שאפי' רצונו שיוקרב באמת עכ"ז כיון דאין ההקרבה נצרכת לרצונו זה ובלתו ג"כ היתה נעשית א"כ הרי רצונו זה לא מעלה ולא מוריד וה"ל כאילו הי' רצון איש אחר שאין הקרבן שלו שהי' רוצה בהקרבת קרבנו של זה שאין לרצונו שייכות בהקרבה וה"נ גם רצונו של זה אין לו שייכות בה אחרי דלא בעי' לי' וקרב גם בלתו ולכן כיון שאין להמחשבה חלק בהקרבה לכן ג"כ אין אל המחשבה כת הפיגול דהא פיגול שייך באמת רק במקריב משא"כ הבעלים שאינם מקריבים לא הי' להם לפגל כל ורק דמפאת היות להם חלק בהקרבה הוא שיכולים לפגל וע"כ רק מה שיש לו חלק בהקרבה היינו הדיבור שלהם שצריך הדיבור של רוצה אני הוא שיכול לפגל משא"כ המחשבה שאין לה חלק בהקרבה שפיר אין יכולה לפגל ודו"ק היטב מאוד: