אור ברסלב

גבורות שמונים· רבי יוסף ענגיל

לז

לו

עי"ל בפשיטות דלראב"י היו מצווים להסוטה שתאמר בפירוש שהיא מתכוונת שתהי' אכילת שירי המנחה בזמנו ומקומו ואז אפי' היתה חושבת בלבה על האכילה מחשבת חוץ לזמנו או חוץ למקומו ג"כ לא מהני מידי דמחשבה שאין פיו ולבו שוין לא מצינו שתועיל אפי' במקום שמחשבה מועלת כמו בתרומה וקדשים דמהני מחשבה ואעפ"כ כשאין פיו ולבו שוין לא מהני כמבואר בתרומות (פ"ג מ"ח) המתכוון לומר תרומה ואמר מעשר מעשר ואמר תרומה עולה ואמר שלמים שלמים ואמר עולה כו' לא אמר כלום עד שיהיו פיו ולבו שוין ובפסחים (דף ס"ג ע"א) מייתה לה נמי לענין מחשבת לערלים בפסח דבעי' בה פיו ולבו שוין ע"ש וע"כ ה"נ לעניין כל מחשבה בקדשים בעי' פיו ולבו שוין ואם מה שבפיו סותר למה שבלבו גם שניהם אינם כלום והויין להו תרווייהו כמאן דליתנהו וא"כ אחרי שתאמר הסוטה כן אפי' תחשב בלבה מחשבת חוץ לזמנו כו' אין ממשות לא במחשבתה ולא בדיבורה והוי כאילו לא חישבה ולא אמרה כלום ותשאר המנחה שפיר בכשרותה

[והנה מ"ש שתאמר שמתכוונת שתהיה אכילת השירים בזמנו כו' הוא כפי מ"ש לעיל אות ל"ב דכל החשש שתפגל הוא רק על שעת הקטרת הקומץ שתחשב אז על אכילת השירים וא"כ די שתאמר בשעת הקטרת הקומץ כנ"ל שמתכוונת שתהיה אכילת השירים בזמנו כו' ואם נאמר דיש פיגול לבעלים גם בשאר עבודות היו מצוים לה לומר כן בכל העבודות שמתכוונת שיהיו ההקטרה והאכילה בזמנן ובמקומן כמובן וגם י"ל דאם היתה אומרת כן בהתחלת עבודה לבד ג"כ די וכמובן:

ודע כי לא נעלמו ממני דברי התוס' ערכין (דף ה' ע"א) ד"ה אדם דכתבו דהא דבעי' פיו ולבו שוין ואי לא"ה לא אמר כלום היינו רק דלא אמר כלום במה שבפיו אבל מה שבלבו קיים עש"ה וכבר דנתי בזה במ"א דאין דבריהם מוכרחים די"ל דשאני התם דכיון דאדם יודע שאין ערכין לפחות מבן חודש א"כ אנן סהדי דגמר לשם דיי וה"ל המחשבה גלוי' מפאת האנן סהדי והדיבור טעות גלוי ג"כ מפאת זה וע"כ אין הדיבור מבטל את המחשבה אבל בעלמא היכא שאין המחשבה גלוי' כגון נתכוון לומר תרומה ואמר מעשר כו' וכן בנידון דידן דאין ידיעה ממחשבתה שמתכוונת לפגל ואדרבה י"ל דהוי אנן סהדי להיפוך שאין מתכוונת לכך מפאת החזקת כשרות וכמ"ש לעיל אות (כ"ד) ע"כ שפיר אין במחשבתה כלום אחרי שהדיבור סותר את מחשבתה וא"ל דבנידון דידן נמי אין כח בדיבור לבטל את המחשבה כיון שהיא מוכרחת על הדיבור שמצווין אותה לומר כן דז"א דהא אין כופין אותה על כך ובידה שלא לומר ואי דיתוודע מכח זה טומאתה דנבין שהיא טמאה ושרצונה להציל עצמה ע"י מחשבת פיגול זה לא הוי אונס מה שאינה רוצה להתבייש ולהודות על חטאה כיון דאם היא טמאה אדרבה היא מחויבת לעשות כן להודות על טומאתה וע"כ אין כאן שום אונס על הדיבור ואם היא שומעת לדברי הב"ד ואומרת כך שפיר דיבורה מבטל את מחשבתה]:

תוכן העניינים

גבורות שמונים

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה