אור ברסלב
גבורות שלמה פרשת נשא

גבורות שלמה· רבי שלמה קלוגר [המהרש"ק]

פרשת נשא

למגילת רות

בפסוק דבר אל אהרן ואל בניו לאמור כה תברכו את ב"י אמור להם יברכך ד' ושמו את שמי על ב"י ואני אברכם וי"ל חדא דלשון כת תברכו משמע דבא למעט שהי' ס"ד לברך ברכה אחרת ולכאורה לא נודע הברכה יברכו אותם גם מ"ש ושמו את שמי לשון נסתר ובתחלה כה תברכו בלשון נוכח אך נראה דחז"ל אמרו שאהרן הי' אוהב שלום ורודף שלום וי"ל לווה דוקא אהרן נזהר במדה זו הן אמת כי לכל צדיק ראוי להחזיק במדה זו מ"מ הרי הי' משה אז ולמה הוא לא נזהר בזה רק אהרן ונראה דהנה אחז"ל שלא מצא הקב"ה כלי מחזיק ברכה לישראל אלא השלום ולפ"ז הנה אהרן ובניו נצטוו לברך את ישראל יתנה הרוצה ליתן מתנה לחבירו צריך ליתן לו מתנה שיש כח ביד מקבל לקבלו וי"ל מקום להניחה שם אבל אם יודע שאין יכול לקבלו ואין לו מקום להשימו שם מה תועלת בנתינתו והוי רק השטאה ולפ"ז הרוצה לברך את ישראל צריך שיעשה שלום ביניהם ויהי' להם מקום לקבל הברכה ויועיל ברכתו אותם ולכך הי' אהרן דוקא אוהב שלום כי הדבר מגיע לו כי עי"ז יהי' תועלת בברכתו שיהי' להם מקום לקבלה ולכך מברכין הכהנים אשר קדשנו בקדושתו של אהרן וצונו לברך את עמו ישראל באהבה היינו מתחלה נראה שיהיו אהבה ואחדות לישראל ואז יברך אותם ויהיו להם מקום לקבל הברכה והנה יש ב' מיני ברכות בעולם אם ראובן מברך לשמעון עד"מ שיהי' חיי בני ומזוני או אף שאומר הקב"ה יתן לו חיי בני ומזוני זה נקרא ברכה שאדם מברך משלו את חבירו והב' הוא אם ראובן מברך לשמעון שיברכו הקב"ה שאומר לו יברכך ד' זה נ"כ הוי ברכה שמברכו שהקב"ה יברכו אבל עיקר הברכה אינו מן האדם רק שיברכו הקב"ה וכ"מ כה"ג מפורש גבי משה בפ' דברים שאמר יוסף ד' עליכם בכם אלף פעמים ויברך אתכם כאשר דבר לכם יוסף ד' עליכם זה משלו אבל הקב"ה יברך אתכם כאשר דבר לכם נמצא שבירך אותם בשני מיני ברכות הנ"ל והחילוק הוא כך שהמברך בברכה של עצמו א"א לחול ברכתו כי אם עושה שלום בין ישראל אז כיון שהכין כלי לחבירו לקבלו יכול אח"כ לברכו אבל מי שאינו עושה שלום האיך תחול ברכתו דאין לחבירו מקום לקבל המתנה ואיש כזה א"י לברך משלו רק יכול לברך שיתברך מהקב"ה וזה מצי לחול והקב"ה י"ל כח לעשות שיה' האדם יכול לקבל הברכה כדבעי שאין כל דבר נמנע מהקב"ה ומשחז"ל אל תהיו ברכת הדיוט קלה בעיניך כיוונו ג"כ רק על ברכה שמברכן שהקב"ה יברכו וזה מצי לחול אף בברכת הדיוט וראי' שהרי נלמד מארוכה שבירך לדוד ושם לא בירך שום ברכה רק ה' אלהיך ירצך והיינו כעין יברכך ד' וזה מהכי אף בהדיוט אבל לא בברכה שבירך מעצמו ולפ"ז גם גבי ברכת כהנים צפה הקב"ה שהן אמת שאהרן הי' אוהב שלום ורודף שלום ולכך אהרן בעצמו הי' יכול לברך בברכת עצמו ויכולין לקבל הברכה מידו אך מה יעשה בבני אהרן שאינם כמו אהרן ומכ"ש יוצאי חלציו לדורות שיהיו הדיוטים ואיך תוכל הברכה לחול ע"י לכך צוה הקב"ה נוסח הברכה שיברך אהרן שיהיו שייך לו ולבניו בשוה שיהיו רק בלשון יברכך ה' שהקב"ה יברכם וברכה זו מצי לחול גם ע"י וז"ש דבר אל אהרן ואל בניו לאמור שהדבור ההוא יהי' שייך לשניהם ולכך אמר אל בניו ותיבת לאמור כלומר מחמת דבור ההוא נצרך להיות שיהיו נאמר גם לבניו שיהיו שוין לאהרן לכך לא נצטוו לברכם משלכם רק כה תברכו את ב"י אמור להם יברכך ה' שהקב"ה יברכם וזה ושמו את שמי על ב"י ואני אברכם שאם יברכו מעצמן לא תוכל הברכה לחול שאין להם כלי אבל אני אתן להם עצה שהם ישימו את שמי עליהם ויברכו שאני אברכם ולכך אמר לשון נסתר ושמו כמשים פניו כלפי אהרן ומדבר לאהרן שמה שאני מצוה לברך בלשון זה זה אינו בשבילך שאתה יכול לברך אף משלך אבל זה בשביל בניך שאני רוצה שגם ע"י יתברך ישראל ולהם א"א רק בדרך זה וז"ש ושמו את שמי היינו בניך ישימו את שמי על ב"י ואני אברכם וא"ש בעזה"י:

בפסוק ויהי ביום כלות משה להקים את המשכן במדרש וז"ל הה"ד אשמעה מה ידבר האל ה' וכו' כשהוקם המשכן הלך והרכין אזנו למשכן הה"ד אשמעה מה ידבר האל ד' שמע שהי' אומר עד הנה היתה שנאה ביני ובין בני קנאה וביני לבין בני עכשיו שלום ביני ובין בני זש"ה כי ידבר שלום אל עמו להבין כורת המדרש בזה שהרכין אזנו למשכן שאצל ב"א שייך לומר כן אבל לא אצל הקב"ה ונראה בהקדם מ"ש בחבורי נדרי זריזין דף ס' ע"א בג"מ שם אר"ג א"ר האומר לחבירו נקדים ונשנה פרק זה עליו להשכים שנאמר ויאמר אלי ב"א קום צא אל הבקעה וכתיב ואצא אל הבקעה והנם כבוד ד' עומד ולכאורה הדבר תמוה ממקרא מלא בתורה פ' תשא בפסוק והי' נכון לבוקר וישכם משה בבוקר ויעל וכו' וירא ד' בענן א"כ מוכח שהקב"ה ירד אח"כ ומשה עלה תחלה וא"ל דשם לא נאמר ואדבר עמך דהרי כתיב וכתבתי על הלוחות אך נראה דא"ש בשום לב משחז"ל נקדים ונשנה פרק אחד ולמה אמרו לחבירו ולא אמרו לאחד או לאחר ובע"כ הכוונה דודאי תרב האומר לתלמידו נשכים על התלמיד להשכים רק האומר לחברו תשוה לו אז עליו להשכים ולפ"ז מה שלמדו מפסוק דיחזקאל היינו מכח דהקב"ה דרכו להשוות כבוד ב"ו לכבודו י"ת וכמ"ש בכבוד אב דהשוה כבודו לכבוד המקום וכ"מ במדרש פ' וישלח ויותר יעקב לבדו וז"ל אין כאל ומי כאל ישורון הנאים והמשובחים שבכם כו' עד מה הקב"ה ונשגב ה' לבדו אף יעקב ויותר יעקב לבדו (ועיין עוד ראי' דדוקא אדם משוה השם לכבודו ולא מלאך במדרש בראשית בפסוק וירא ד' כי רבה רעת האדם בארץ אמר ר"י ב"ר סימון גדול כחן של נביאים שמדמין צורה ליוצרה שנאמר ואשמע קול אדם אמר ר"י יש לנו קרא יתיר דמחוור מן דין שנאמר ועל דמות הכסא דמות כמראה אדם מלמעלה ע"ש) מזה מוכח שהשוה הקב"ה כבוד צדיק לכבודו י"ת וכן אחז"ל במס' ע"ז לא זז מחבבה עד שקראה אחותי ובמדרש רעך ורע אביך אל תעזוב זה הקב"ה א"כ הוי בכלל חברו לכך השכים הוא י"ת ולפ"ז י"ל בפ' כי תשא מ"ש לו הקב"ה ואיש לא יעלה עמך מנין להיות שם איש שהוצרך לומר איש אל ירא בכל ההר אך נראה עפמ"ש במדרש פ' אחרי בפסוק וכל אדם לא יהי' באוהל מועד אר"א וכי כהן לאו אדם הוי אלא כדר"פ שאמר בזמן שהי' כה"ג נכנס הי' פניו ביערת כשני לפידים הה"ד כי שפתי כהן ישערו דעת וביאר שם המ"כ הכוונה שהקשה במדרש דהרי הכהן הוי אדם ומשני של"ה אז במדרגת אדם רק נדמה למלאך והביא ראי' מקרא שפתי כהן שמסיים כי מלאך ד' צבאות הוא ולפ"ז וסי' כוונתו י"ת ג"כ מ"ש לעשה ואיש לא יעלה עמך ולא תאמר שאתה תהי' בשעה זו במדרגת איש רק איש אל ירא בכל ההר רק יהי' לו התפשטות הגשמיות ויהי' דומה למלאך ולכך א"ש דמה שמדמה הקב"ה כבוד הצדיק לכבודו י"ח להיות נקרא רע וחבר לו י"ת רק בהיותו אדם מחובר בגוף ונפש אז זוכה למדרגה זו אבל למלאך א"ל זכי' זו כי למלאך לא חלק הקב"ה כבוד זה רק לאדם הצדיק חלק כן (ועיין במדרש פ' וירא בפסוק ויבואו שני המלאכים ולהלן קראן אנשים וביארנו שם הכוונה שהיא י"ת מתכבד יותר באדם מבמלאכים ולכך כשהיתה שכינה עליהם הי' להן דמות אנשים וכשאין השכינה עליהם ה"ל דמות מלאכים) ולבך ביחזקאל שנאמר ואתה בן אדם קום צא להבקעה כיון שקראו ב"א מוכח שנשאר בגשמיות והי' שמו אדם לכך נקרא חברו כביכול ולכך נאמר ואצא והנה כבוד ד' עומד אבל במ"ר שאמר לו הקב"ה איש אל ירא בכל ההר מוכח שגם משה יצא מתורת איש ונעשה מלאך וממילא י"ל דין תלמוד ולא חבירו וא"כ אין על הרב להשכים ולכך עלה משה תחלה ואח"כ וירד ד' בענן:

ובזה יובן מ"ש בשה"ש קול דודי דופק פתחו לי אחותי רעיתי וכו' פשטתי את כתנתי איככה אלבשנה והוא דהנה בלוחות הראשונים נאמר ויהי ביום השלישי בהיות הבוקר ויהי קולות וברקים וירד ד' על הר סיני ויוצא משה את העם לקראת האלהים א"כ הסכימו הכל כי הקב"ה ירד החלה ואח"כ משה וישראל מה"ט גופו דאז זכו ישראל להיות נדמין לו י"ת לחבר ממש וכיון דהוי חבירו עליו להשכים אך אחר מעשה העגל נאמר לך רד מגדולתך והוי במדרגת תלמיד ולא חבר לכך על משה להשכים והנה הרב בעל העיקרים פירש בפי"א מאמר ג' פירש הפסוק הנה אנכי בא אליך בעב הענן כלומר אני רוצה לבוא אליך במדרגה גדולה שהוא פא"א אע"פ שאתה בעובי ועכירות החומר הנקרא עב הענן ואינך ראוי אליו רק אני עושה בעבור ישמע העם בדברי עמך ולהסביר דברי העקרים הנ"ל בקיצר דכוונתו כך דיש ב' עניני נביאים יש שזוכה להתנבאות רק בהתפשטות הגשמיות ויש מעלה מזה שזוכה להתנבאות כשעדיין בגופו קשור עם החומר וז"ה מעלת משה וז"ש הקב"ה למשה שאם יתנבא בהתפשטות הגשמיות יהי' מרחק רב בינו ובין ישראל ולא ישיגו הנבואה ע"י אבל כשיהי' עם הגוף יהי' להם חבור עמו וע"י המוכן חל אף על אינם מוכין ויתנבאו גם הם ע"י ולזה אמר הנה אנכי בא אליך בעב הענן בעבור ישמע העם והבן ועפ"ז י"ל מאמר המשורר עלית למרום שבית שבי לקחת מתנות באדם וא"ל מה ענין שבית שבי עם לקחת מתנות באדם אך לפ"ז א"ש דידוע דהגוף קרוץ מחומר והנפש הוא חלק אלהי ממעל ולכך הנפש שיורדת למטה אין כאן מקומה והיא כשבוי' וכמאמר רשב"י וכי ימכור איש את בתו לאמה דקאי על הנשמה דבעוה"ז הנשמה כשבוי' ולהיפך הגוף שעולה למעלה הוא שם כשבוי דאין שם מקומו ולזה אמר דזה הוי מחנות משה ממנו י"ת דגוף הדבר שעלה למרום כבר זכו ולידי אשה לזה כמו חנוך ואליהו אך הם עלו רק בנפשם והתפשטו מגופם (וכמ"ש הרד"ק שגוף של אליהו נשרף בין גלגלי אש ע"ש) א"כ הנשמה הלכה לביתה והגוף נשאר בביתו אך במס' אמר עלית למרום שבית שבי כי עלית עם הגוף ונעשה שם כשבוי ולקחת מתנות באדם בהיותך בדמות אדם ממש למעלה כמו למטה בלי שינוי כלל העולה מדבריו שעשה הי' קשור בחומר סלו וז"ה תועלת גדול כדי שישמע העם בדברי עמך ולפ"ז בשעת מ"ת ירצה הקב"ה שיהי' דבוק בגופו בלי התפשטות שטות הגשמיות כדי שידבקו בו ב"י והי' אז במדרגת חבירו י"ת וכך נאמר וירד ד' על הר סיני ואח"כ ויוצא משה דעליו להשכים אך במתן לוחות השנית דלא רצה הקב"ה להיות בפרהסיא ואמר ואיש לא יעלה עמך והי' לו התפשטות הגשמיות לכך ממילא איש אל ירא בכל ההר שגם משה לא יהי' איש וכיון דנתפשט מדמות אדם ונעשה מלאך א"ל תואר חבר רק תלמיד לכך וישכם משה בבוקר וירד ד' בענן וזש"ה כיון אני ישנה ולבי ער קול דודי דופק דמה שהם ישינים עוד בבוקר והקב"ה התחיל להיות דופק וירד הוא י"ת תחלה מוכח שלא החזיק הוא י"ת אותנו לתלמיד רק הוי כאומר פתחו לי אחותי רעיתי שהחזיק אותנו כרע ואח לו י"ת ולכך עליו להשכים וקודם מ"ת ודאי קדשו ישראל א"ע עד שהגיעו כ"א להתפשטות הגשמיות ונעשו כמלאכים אך עתה שראו שהקדים הוא י"ת לבא תחלה בע"כ שהחזיק אותם לחבר ובמדרגת חבירו אינו זוכה רק מי שדבוק בגופו והבינו שהוא י"ת רוצה שיחזרו להתדבק בגופם וכמ"ש למשה הנה אנכי בא אליך בעב הענן שיהי' דבוק בחומר ולכך אמרו פשטתי את כתנתי איככה אלבשנה אחר התפשטות הגשמיות איך אחזור לגוף העכור זה נראה נכון:

ועפ"ז נבין מ"ש הילקוט פ' יתרו רמז רפ"ב וז"ל רע"א לעולם חמשה עונות שנאמר ויהי ביום השלישי בהיות הבוקר מלמד שהסכים הקב"ה ע"י לקיים מ"ש עד שהמלך במסיבו נרדו נתן ריחו עכ"ל והוא תמוה מנ"ל מקרא דויהי ביום השלישי דהסכים הקב"ה ע"י וגם מה שסיים לקיים מ"ש א"ל הבנה כלל ועיין לעיל פ' יתרו מ"ש בזה וכעת י"ל כך דהנה י"ל דאמר תחלה הקב"ה למשה כי ביום השלישי ירד ד' על הר סיני לעיני כל העם מדאמר דירידה תהיו לעיני העם מוכח שהם יקדמו תחלה ואח"כ ירד הקב"ה ובמעפה הוי להיפך כמ"ש ויוצא משה את העם לקראת האלהים ולפי הנ"ל א"ש דידוע מ"ש הר"ן בדרושותיו משאחז"ל שהיו מחולקים במתיבתא דרקיע בספק בהרת קודם וכו' ואמרו מאן מוכח רבה ב"נ וביאר הר"ן הענין דיש בתורה שכל אלהות ושכל אנושי והתורת נתנה להתנהג רק בשכל אנושי דלא בשמים הוא ולכך הם היו מחולקין דכפי שכל אנושי מה הדין אם טמא או טהור לכך אין לנו מוכיח רק רבה ב"נ ע"ש וקצרתי בזה כאן והבאתיו בפ' יתרו באריכות ולפ"ז הנה א"ה התורה מתנהגת רק בשכל אלהות ל"ה לנו שום יד ידעה בתורה רק כתלמידים ול"ה דומים לחבירו לו י"ת אבל אם התורה מתנהגת כפי שכל אנושי א"כ אף שבשמים נראה הדין להיפך ט"מ נשאר הלכה כלמטה והקב"ה אומר נצחוני בני כמ"ש בפ"ד דב"מ א"כ בזה נחשבנו כחברים לו ית' וכמו שהוא מלמד התורת אותנו בכמה דברים כן כביכול אנו מלמדים התורה ויש לנו דעה וחלק בתורה ושפיר נקראנו חברים לו ית' וזאת כבר כתבנו האומר לחבירו נשכים ונשנה עליו להשכים היינו דוקא לחבירו ולא לתלמידו וראי' לדבר יותר כיון דאמר שם בגמ' לעיל מיני' האומר אשנה פרק זה נדר גדול נדר והיינו דוקא אשנה לעצמי לטובתי אבל המבטיח לתלמידו לשנות עמו פרק זה דמסתמא אין כוונתו לעצמו רק לטובת התלמיד בזה אינו נדר גדול ולכך אין על הרב להשכים משא"כ באומר לחבירו דנדר גדול נדר עליו להשכים דהוא נדר וחבירו לא נדר ובזה א"ש דהנה ידוע מ"ש בפ"ט דשבת דהך דינא דפולטת ש"ז אם טמאה ד' עונות או ה' או ו' תליא באם הוסיף משה יום אחד מדעתו והתורה נתנה בז' בסיון כר"י או לא הוסיף והתורה נתנה בוא"ו בסיון והנה מה שתוסיף יום אחד מדעתו י"ל כדברי הר"ן הנ"ל דודאי השכל אלהית הי' מורה דדי בב' ימים פרישה אך מ"ר הי' אומר שכפי שכל אנושי ראוי להיות שלשה ימים פרישה והסכים הקב"ה ע"י והטעם בזה אף דקודם מ"ת הי' חלוקי דיעות ששכל אנושי הוי קצת היפך משכל אלהית מ"מ בשעה שירד הקב"ה על ה"ס נזדככו כ"כ עד שכולם שמעו מפיו ית' והי' לכולם שכל אלהית ול"ה נצרך ליתן התורה כפי שכל אנושי אך כיון שצפה הקב"ה שעתידין לחטוא ויתגשמו ויחזרו לשכלם נתן להם התורה להתנהג בשכל אנושי וז"ש רע"א לעולם ה' עונות וראי' שהרי הוסיף יום אחד מדעתו וזיל קרי בי' רב הוא שנאמר לשלשת ימים אך מנ"ל שהסכים הקב"ה ע"י לכך שנאמר ויהי ביום השלישי בהיות הבוקר שירד הקב"ה תחלה ואח"כ ויוצא משה את העם וקשה הרי תחלה אמר להיפך כי ביום השלישי ירד ד' על ה"ס לעיני כל העם דמשמע שהם יהיו תחלה שם בע"כ הטעם בתחלה רצה הקב"ה להתנהג בשכל אלהית והי' לנו רק דין תלמידים ובתלמיד הוי על התלמיד להשכים לכך אמר שירד ד' לעיני העם דעליהם להשכים אבל אח"כ כשהוסיף מ"ר יום אחד והקב"ה הסכים ע"י להתנהג בשכל אנושי ויש לנו:

דין חבירים לו ית' ובחבירו עליו להשכים לכך הקדים הקב"ה לבוא תחלה וז"ש ויהי ביום השלישי בהיות הבוקר שירד הקב"ה תחלה ומוכיח דהסכים ע"י וז"ש בסוף דבריו דאף שאז ל"ה צריך ליתן התורה כפי שכל אנושי שהי' לכלם שכל אלהית מ"מ כדי לקיים מ"ש עד שהמלך במסיבו נרדי נתן ריחו שגלוי לפניו שעתידין לעשות העגל נתן להם התורה כפי שכל אנושי לכך הקדים הוא י"ת תחלה כדין האומר לחבירו נקדים ונשנה וכו' ואחר כותבי כ"ז ראיתי ברש"י פ' יתרו וז"ל בפסוק בהיות הבוקר מלמד שהקדים ע"י מה שאין דרך בו"ד לעשות כן שיהי' הרב ממתין לתלמיד וכ"מ ביחזקאל שנאמר קום צא אל הבקעה והנה כבוד ד' עומד ולכאורה הוא תמוה האיך כתב מה שאין דרך ב"ו לעשות כן הרי אחז"ל בש"ס דגם בב"ו מחויב לעשות כן דעליו להשכים אך בא וראה לשונו שכתב שאין דרך לעשות כן לתלמיד כלומר דהש"ס אינו מחייב, רק בחבירו לא בתלמיד והקב"ה עשה חסד זה והשוה אותם לחברים לו ית' וכ"מ ביחזקאל שעשה כן. וטעתה נפנה להמאמר הפונה קדים ולבאר כל הדקדוקים ולפרשו אל נכון דהנה בסוף פ' פקודי אמר ולא יכול משה לבוא אל אוהל מועד כי שכן עליו הענן וכבוד ד' מלא אח המשכן וי"ל אם הכוונה כפשוטו שעל המשכן שכן הענן א"כ מה זה נתינת טעם משום ששכן עליו הענן ל"ה יכול לבוא הרי כבר בא משה לתוך הענן כמ"ש בפ' משפטים ויבוא אשה לתוך הענן אך נראה ע"פ דברי בה"ע הנ"ל הנה אנכי בא אליך בעב מענן בעכירת החומר כדי שישמעו ישראל ג"כ וכבר כתבנו שאחר שעשו ישראל העגל לא זכה משה שידבר עמו בגופו ולכך אמר לו בפ' איש אל ירא בכל ההר ולזה אמר ולא יכול משה לבוא אל אוהל מועד כי שכן עליו הכוונה על משה שכן הענן שהי' עם גופו וכבוד ד' מלא את המשכן ול"ה יכול לבוא עם גופו שם והיינו שאז היו ישראל בחטא העגל ול"ה יכול לבוא בגופו אך הי' ביד משה להתפשט מגופו כמו שעלה בארבעים אחרונים לה"ס אך בכוונה עשה כן ולא הפשיט עצמו מגופו כי משה רצה להבחין אם נעשה שלום בין ישראל ובין הקב"ה ועשה נסיון אם ידבר עמו בגופו מוכח שנעשה שלום וכשלא ידבר עמו בגופו מוכח דלא נעשה שלום בין הקב"ה ובין ישראל והנה לעיל בפ' בחקותי כתבנו שמשה רצה להתפשט עצמו מגשמיות ויהי' כמלאך כשידבר עמו הקב"ה וא"כ ל"ה נקרא עשה כי הוא אינו זה האיש מעיקרא כי כעת הוא מלאך אך הקב"ה רצה לדבר עמו דוקא כשהוא קשור בגופו וז"ש ויקרא אל משה שיהי' נשאר שם משה ע"ש שהארכנו וז"ה כוונת המדרש ע"ד המליצה שהלך משה והרכין אזנו למשכן דהיינו שלא ה"ל התפשטות הגשמיות שנאמר אשמעה מה ידבר האל שזה הוי נסיון אם ידבר עמו או לאו אבל כיון שנאמר ויקרא אל משה ונשאר קשור בגופו מוכח דנעשה שלום ביניהם וז"ש שמע שהקב"ה אומר עד עכשיו הי' שנאה וכו' עתה שלום ביני ובין בני ולכך אמר כי ידבר שלום אל עמו ולכך אמר רש"י שם בפ' ויקרא שידבר עמהם דברי פיוסין בשבילכם נדבר עמי היינו שיודיעם זה שחזרו למדרגתן ומדבר עמו דייקא כשהוא בגופו וא"ש בעזה"י ועיין בפ' בחקותי ותבין יותר:

תוכן העניינים

גבורות שלמה

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה