גבורות שלמה· רבי שלמה קלוגר [המהרש"ק]
למגילת רות
איתא במדרש רות בפסוק ויקחו להם נשים מואביות לא גרים ולא הטבולים ולא היתה הלכה להתחדש עמוני ולא עמונית מואבי ולא מואבית עכ"ל והוא תמוה מה בעי בזה ונראה דהוי ק"ל למה זכר מואביות היל"ל נכרית כיון דודאי בא לאשמעינן למה נענשו במיתה והנה ע"מ שנשאו מואביות א"ל חיוב מיתה כיון דבאמת מואביות מותרין נהי דהם לא ידעו הדין ונתכוין לאכול בשר חזיר ועלה בידו טלה צריך כפרה עכ"פ אין בו חיוב מיתה דהוי רק בשוגג כמ"ש בכמה מקומות דמחשבה בלי מעשה הוי כמעשה בלי מחשבה והוי כעין שוגג ובע"כ הוי המיתה על שהיו נכריות והול"ל נכריות ולא מואביות אך הנה באמת על נשואי נכרית נמי ל"ה בו חיוב מיתה כמפורש בדברי קבלה וש"ס סנהדרין ובאפ"ע סי' ט"ז דלא יהי' ער ועונה אבל לא חיוב מיתה אך י"ל דהיינו דוקא בעושה לתיאבון כי ל"ה בידו להתגייר והוי לתיאבון אבל היכי דהי' בידם להתגייר ולא גיירה הוי להכעיס שייך חיוב מיתה דשביק התירא ואכיל אסורא וכאן הי' בידם לגיירם לכך נתחייבו מיתה אך ביבמות דף כ"ד פליגי שם רבנן ור"נ באיש שנתגייר לשם אשה או להיפך דרבנן ס"ל דהוי גר ור"נ ס"ל דל"ה גר והמדרש יסבור כר"נ דל"ה גר וא"כ ליה בידם לגיירם דכיון דמתגיירין רק עבורם וא"כ שוב הוי לתיאבון וא"ל משפט מות אך זה אם הוי מותרין לבוא בקהל א"כ כשנתגיירו י"ל דהוי לשם איש אבל כיון דלא נתחדשה הלכה מואבי ולא מואביות וא"כ אף אם יתגיירו נמי יהי' אסורין להם ולא יעשו רק דרך איסור וזה בידם אף בגוותן וא"כ לא נחשב נתגייר לשם איש והי' בידם להתגייר וצא לבעול בת אל נכר ואם לא גיירם הוי להכעיס ומתו וא"כ באמת עיקר המיתה על שהי' נכריות אך זה גרם דהוי מואביות ולא נתחדשה הלכה דמואבי ולא מואביות לכך נענשו מיתה על שלא גיירום ולא הטבילום אך לכאורה קשה על דעת ר"נ מפסוק מפורש ברית שאמרת להם נעמי למה תלכנה עמי העוד לי בנים במעי גם אם הייתי הלילה לאיש הלהן תשברנה הלהן העגנה הרי בלא"ה אם הולכין עבור איש א"ל דין גרים ואסור לקבלם ומוכח דלא כר"נ אך י"ל ע"פ המדרש שם וז"ל יש אדם מייבם אשת אחיו של"ה בעולמו והוא תמוה הרי הם נכריות ולא תפסו קדושין ואיך נקרא אשת אחיו אך כראה דמזה יהיה ראיה דנאמן הגר לומר נתגיירתי בב"ד פלוני וא"כ יהי' טענת נעמי להם כך דממ"נ אם תאמרו דנתגיירתם מכבר א"כ הוי אשת אחיו של"ה בעולמו ואם תאמרו דלא נתגיירתם עדיין ואתם מתגיירין בשביל בני שוב א"א לקבל אתכם דהוי נתגיירו לשם איש וא"ש ודו"ק והקב"ה חדאי בפלפולא:
בילקוט רות בפסוק ישלם ד' פעלך וז"ל מי שעתיד ליתן שכר טוב לצדקים הוא ישלם פעלך והוא תמוה מה בעי בזה וכבר מלתי אמורה בזה בעזה"י באופן נאות וכעת נראה כך עפ"מ חז"ל בנדה ל"א ע"א דהאדם בעת הולדו טרם צאתו מרחם אמו משביעין אותו הוי צדיק וכו' שנאמר כי לך תכרע כל ברך תשבע כל לשון זה יום הלידה וכו' והנה לכאורה הדין נותן דאם האדם מקיים מצות שהם קלים ממצות שבועה מקבל שכר קיום מצות שבועה כיון דבעשיית המצוה מקיים שבועתו הראשנה אבל אם מקיים מצוה שחמורה ממצות שבועה אינו שכר גדול רק כשכר קיום השבועה שהרי מחויב לעשותו מכח השבועה כן שורת הדין נותן אבל הקב"ה בטובו ובחסדו עושה תרתי לטיבותא דבעד החמורות משלם לו בעד המעשה לא בעד השבועה ולהיפך, בקלות משלם כפי השבועה ומקבל שכר גדול עבור השבועה אך טובה זו ל"ש רק בישראל אבל בגר שלא נשבע בעת הולדו א"א לשלם בעד הקלות רק כמו שהם ולא יותר אך יש שני עניני גרים יש גר של"ה ישראל מעולם ויש גר שהי' ישראל רק שנפל לקליפה וחוזר ומבצבץ עד שחוזר לשרשו וגר כזה יש לו שכר השבועה שהרי נשבע בעת הולדו ישראל והמופת להכיר בן זל"ז הוא אם יש בו מדת החסד והרחמים כיון שאחז"ל דמי שאין בו ג' דברים הללו ביישנים רחמנים גומלי חסדים בידוע שאינו מזרע ישראל שנאמר והגבעונים לא מב"י המה פרשנו הכוונה מאי קמ"ל קרא אטו עד השתא לא ידענו שהם גרים אך הכוונה דעד עתה לא ידענו אם הם מעולם לא מב"י או שהיו פעם ישראלים ועתה חזרו לשרשם אך כעת שראינו של"ה בהם רחמנות נתוודע שמעולם לא מב"י המה ולפי"ז אפשר להכיר הגר במדת הרחמנות אם שרשו מישראל או מעכו"ם וז"ש בועז דוודאי לשאר גרים אין הקב"ה משלם שכר כישראל דבישראל יש שכר נוסף עבור קיום השבועה ובגר ליכא שבועה אך זה בגר ששרשו מעכו"ם אך כיון שהוגד הוגד כי את אשר עשית את חמותך וכו' וניכר שיש בך מדת תרחמים ובע"כ אתה אינך גר ממש רק שרשך מישראל ולכך ישלם ד' פעלך ותהי משכורתך שלמה מעם ד' אלהי ישראל דייקא תקבל שכר כישראל ממש וז"ש מי שעתיד לשלם שכר לצדיקים ולא לגרים הוא ישלם פעלך וא"ש בעזה"י: