גבורות שלמה· רבי שלמה קלוגר [המהרש"ק]
פרשת ויקהל
במדרש קהלת בפסוק טובה חכמה עם נחלה וז"ל טובה חכמה זה חכמתו של בצלאל עם נחלה שהנחיל ארון לישראל ובשעה שא"ל משה עשה כלים ומשכן אמר לו בצלאל רבינו משה מביאין את הכלים ומעמידין אותן באויר תחלה יעשה משכן ואח"כ ארון א"ל משה שמא בצל אל היית יושב בתחלה כתיב ועשו ארון ואח"כ ואת המשכן תעשה הוי טובה חכמה עם נחלה טובה חכמה של בצלאל שהנחיל ארון לישראל והוא תמוה הן בגוף המאמר מ"ש שהנחיל ארון לישראל והראי' שמביא תמוה ביותר שהרי אדרבה משמע להיפך שאמר בתחלה ועשו ארון ואח"כ ואת המשכן תעשה להיפך מדברי בצלאל והנה להבין כ"ז נקדים מ"ש בחידושי מכבר בפ' בראשית בפ' ויאמר ד' אמחה את האדם אשר בראתי מע"פ האדמה מאדם עד בהמה כי נחמתי כי עשיתם ונח מצא חן בעיני ד' הנה יש לדייק חדא דמ"ש כי נחמתי כי עשיתם מיותר מי ביקש ממנו י"ת טעם בדבר וגם מה שסיים ונח מצא חן בעיני ד' אין לו סמיכות לכאן ויותר קשה למה כפל הלשון לומר אמחה את האדם מע"פ האדמה מאדם ועד בהמה ותרתי למ"ל אך נראה דהנה אחז"ל במס' ערבין בפסוק אחור וקדם צרתנו ותשת עלי כפך דאחור למעשה בראשית וקדם לפורעניות ופריך פורעניות דמאי אם לפורעניות דאדם הרי אמר מר בתחלה נתקללה נחש אלא לפורעניות דמבזל דכתיב מאדם ועד בהמה והנה בחודשי מכבר הקשינו בזה ממ"נ אם בקללה מתחילין מן הקטן למה גבי מבול התחיל הקב"ה בגדו תחלה כמ"ש מאדם ועד בהמה ואם מתחילין בגדול בקללה למה בנחש התחיל הקב"ה בקטן כמ"ש בתחלה נתקללה נחש עמ"ש וכעת נראה כך דהנה יש חילוק גדול בין העונש הנמשך בתורת עונש מאתו י"ת ואינו חזרה מגוף המעשה למפרע רק הוי עונש מהשתא שרוצה להענישו אז מתחילין מן הקטן תחלה אבל היכי דהוי דרך חרטה שרוצה הקב"ה לחזור בו ולבטל אותו הענין מעיקרא אז הוי להיפך דנחזי אנן בפועל העושה כלי אם רוצה אח"כ לסתרו אז ממקום שגמר הכלי מתחיל לסתרו כדרך כל מי שמתחיל לעשות כלי הנעשה בקליעות הרבה ובסוף הכלי גומרין את הכלי ואח"כ כשרוצה לספור את הקליעות אז ממקום שגמר בסוף הוא מתחיל לסתור וסותר והולך עד הגיע למקום שהתחיל כן ת"נ בו י"ת אם הוי הקללה רק דרך עונש מהשתא כמו קללת נחש וחוה בזה מתחיל מן הקטן תחלה אבל במבול דל"ה דרך עונש לבדו רק שהתנחם הקב"ה על התחלת הבריאה לכך ממקום שגמר בריאות העולם מתחיל לסתור לכך כיון דגמר העולם הוי האדם ושאר הברואים נבראו תחלה ובזה א"ש הכל דהנה אם הוי המבול דרך עונש פשיטא דא"ש דנח כיון שלא חטא לא נענש אבל כיון דהמבול ל"ה דרך עונש לבדו רק הנחומין וחרטה על הכל א"כ גם נח ה"ל להיות נאבד ולכך אמר בע"כ הוא לבדו מצא חן ויאמר ד' אמחה את האדם אשר בראתי והטעם שאני מתחיל מאדם עד בהמה והלא בקללה מתחילין מן הקטן מכת דא"ז עונש לבדו כי נחמתי כי עשיתם וכיון שזה חרטה על גוף העשי' לכך ממה שסיים העולם הוא מתחיל למפרע אך לפ"ז קשה למה נשאר נח לזה אמר ונח מצא חן שבאמת הוי רק בדרך חן ולא בדין ובזה נבין גוף הפסוק אחור וקדם צרתני ותשת עלי כפך ודרשו חז"ל אחור למעשה בראשית וקדם לפורעניות ולכאורה מה ענין זל"ז ולפמ"ש א"ש דהנה מדרך העולם כשאחד גמר מלאכתו אומרים כי שם כפיו זל"ז אחר שגמר מלאכתו וז"ש הטעם דלכך הוי קדם לפורעניות דמבול מחמת שהוי אחור למעשה בראשית כיון דהמבול הוי סתירת הבריאה והיינו מכח דתשת עלי כפך על גמר מלאכתו שמת כפיך אליך וגמרת בי מלאכתך לכך הייתי קדם לפורעניות דמבול וא"ש והבן:
ומעתה נבא אל הביאור דהנה ידוע דהארון נגנז עם הלחות ולא שלטו בו ידי זרים וטעם הדבר ע"פ נגלה י"ל כך דהנה בהמ"ק התחיל נחרב מעט מעט והתחיל מן הארון תחלה ולכך תחלה טרם שהכבידה חרון אף אף שנתחייבו חורבן מ"מ הוי די גניזה ועדיין לא נתחייבו לשלוט בו ידי זרים אך אח"כ שנתרבה חרון אף אז שלטי בו ידי זרים וטעם שהתחיל החורבן מהארון ואח"כ מגוף הבית הוי לפמש"ל דכל דבר הצריך סתירה הדרך לסתרו מסיפא לרישא וכמו בדור המבול התחיל סתירת העולם מאדם כן הוי בבהמ"ק כיון שגלה לנו בצלאל דראוי לעשות הבית תחלה ואח"כ כלים א"כ הוי הכלים גמר המעשה וכשרצה הקב"ה לסתרו צריך להתחיל בכלים תחלה והתחיל בארון שבו נסתיים חינוך הבית כמ"ש במלכים א' ע"כ הוי קדם לפורעניות ובפרט לפמ"ש במדרש פ' פקודי שהמשכן הוי במקום העולם והעולם הוקם עמו ממילא הוי סתירתו כסתירת העולם להתחיל במה דסיים ולזה כיון שהתחיל בארון והיו עדיין מקמי דליפוש חרון אף לכך נגנז ולא שלטו בו ידי זרים אבל אם הי' עושה כדעת מרע"ה לעשות כלים ואח"כ משכן א"כ הוי הגמר בנין הבית ולא הכלים ממילא כשמתחיל לסתרו מתחיל בבית ואח"כ הארון וא"כ נסתיים הפורעניות בארון כשהי' חרון אף והוי שולטים בו ידי זרים ול"ה נשאר בידנו וז"ש טובה חכמה עם נחלה זה חכמתו של בצלאל שהנחיל ארון לישראל במה שעשה להיפך ולא שלטו בארון ידי זרים ונשאר קיים לעולם.
ובזה יובן מש"ה במלכים א' ויראו ראשי הבדים ולא יראו החוצה ויהי שם עד היום הזה והכוונה דאמר דבגמר חינוך הבית האריכו ראשי הבדים ואז האריכו ויראו אבל ולא יראו החוצה דבעודן בחוץ קודם הגמר לא נראו ולא האריכו א"כ כיון שלא האריכו רק בסוף מוכח שבתם כגמר כל הענין ממילא כיון שהיו מאוחרין למעשה הוי קדם לפורעניות ומקמי דליפוש חרון אף ולא שלטו בו ידי זרים ע"כ ויהי שם עד היום הזה שגם הם נגנזו ועפ"י הנ"ל מיושב גם ראיות המדרש שהביא שע"פ פשוטו הוי ראי' לסתור אך לפמ"ש א"ש כמין חומר דהנה אמרו במס' סוטה בפסוק לישרים נאוה תהלה אל תקרי נאוה תהלה אלא נוה תחלה זה משה ודוד שלא שלטו זרים במעשה ידיהם א"כ מוכח דהמשכן לא שלטו בו ידי זרים שהי' מעשה ידי משה ולכך א"ש שינוי הלשון שבארון כתיב ועשו ארון ובמשכן כתיב ואת המשכן תעשה ולפ"ז א"ש דבארון לא הוצרך לתלות הדבר במשה דאף אם יהיו מ"י של בצלאל לא ישלטו בו ידי זרים כיון דהארון הוי סוף מעשה ממילא יתחיל בו החורבן והוי קודם חרון אף ולא ישלטו בו ידי זרים אבל המשכן דהוי תחלת מעשה ויהיו סוף לפורעניות ויושלטו בו ידי זרים לכך הוצרך לתלות במשה שלא ישלטו בו ידי זרים א"כ מוכח דהבנין יהי' כדעת בצלאל תחלה משכן ואח"כ כלים אבל אם יהי' כדעת משה תחלה כלים ואח"כ משכן ממילא הוי הפורעניות להיפך תחלה משכן ואח"כ כלים ובלא"ה לא ישלטו ידי זרים במשכן שיהי' קדם לפורעניות וא"כ ה"ל הארון במשה והמשכן בבצלאל ומדכתיב להיפך מוכח שצריך לעשות כדעת בצלאל ולזה אמר המדרש שמא בצל אל היית וידעת שכתיב תחלה ועשו ארון ואח"כ נאמר ואת המשכן תעשה ע"ש משה וכדי שלא ישלטו בו ידי זרים קראו ע"ש משה מוכח כדעתך משכן ואח"כ כלים ולענין הפורעניות יהיו להיפך ולא ישלטו ידי זרים לא בארון שיהי' מקמי דליפוש חרון אף ולא במשכן שהיו מעשה ידי משה והבן כי קצרתי וא"ש.
והנה יש להתבונן בסיום תכתוב טובה חכמה עם נחלה ויותר לרואי השמש לפי דרך המדרש הנ"ל מה שייכות בזה לסיום ויותר לרואי השמש ונראה ע"פ דברינו במדרש שה"ש בפ' אני חבצלת תשרון אמרה כנסת ישראל אני הוא וחביבה אני שחבבני הקב"ה משבעים אומות שעשית לי צל ע"י בצלאל וכו' השרון שאמרתי לפניו שירה ע"י משה דכתיב וכו' והוא תמות אך הכוונה די"ל דחז"ל דבמה היו כוונתו י"ת במה שהעלים הדבר ממשה ובצלאל ידעו לעשות משכן ואח"כ כלים ואם כאמר דגם משה ידעו רק לנסות את בצלאל עשה כן מה היי כוונת משה לנסותו בזה אך הענין הוא היות שישראל חטאו אז ובזמן קרוב נתרצה הקב"ה ונתפייס להשרות שכינתו בתוכם והיות שהי' הדבר רחוק בעיני האדם איך מזמן קרוב נהפך הדבר לאהבה והרי יש במדרש שאוה"ע אמרו אומה ששמעו בסיני אנכי ולא יהיו לך ולבסוף מ' יום עשו את העגל כלום תקנה יש להם ולכך גם בלב ישראל היו רחוק בעיניהם להאמין הדבר ולכך רצה הקב"ה להראות להם תיכף סימן שנתפייס להם בלב שלם והסימן לזה עפ"י דאיתא במדרש שה"ש אנה הלך דודך וכו' למלך שהיו לו פרדס נאה ונטע בו שורות של אגוזין ותפוחין ומסר ביד בנו בזמן שבנו עושה רצונו היו המלך רואה איזה נטיעה יפה בעולם עוקרת ושתלה בתוך אותו הפרדס ובזמן שאין ע"ד הי' המלך רואה איזה נטיעה יפה בפרדס ועוקרה הימנו כך ישראל כ"ז שערש"מ רואה הקב"ה איזה צדיק שיש באוה"ע כגון יתרו ורחב מביאו ומדבקו בישראל ובזמן שאין ערש"מ רואה איזה צדיק ומסלקו וכו' ע"ש והעולה מזה כשהקב"ה נותן בישראל חכמים חדשים מוכח שאותב אותם והם בכלל ערש"מ דאם ל"ה אהבה גמורה ל"ה נותן בהם חכמים חדשים לכך עשה הקב"ה כן בכוונה שהעלים הדבר ועשה ובצלאל ידעו וא"כ אחר מעשה העגל נוסף לבצלאל חכמה מחדש להיות נגלה לו מה שלא נתגלה למ"ר ומוכח שחזרו לחיבתן הראשנה ולכך לא נעשה המשכן ממש ע"י משה כי חכמתו הי' בו קודם שחטאו ואין עתה מחכמתו ראי לחיבתן של ישראל אך מה שנוסף חכמה לבצלאל מה של"ה בו קודם תחטא מוכח שפיר שהם אהובים עתה מחרש וז"ש דלא כמו שאוה"ע אומרים שאין תקנה לנו ופסקה האהבה ממנו י"ח לא כן הוא רק אף שחטאתי אני הוא וחביבה אני כבתחילה וראי' שעשיתי לו צל ע"י בצלאל ונוסף חכמה בזה יותר ממשה ואף שאמרתי לפניו שירה ע"י משה ואם להשיג השירה היו משה יודע עם ן הניסים איך ל"ה יודע עשיית המשכן וסיד רו ולמה נעשה ע"י בצלאל ובע"כ להראות חבה שלנו שנוסף בנו מחדש חכמים מה של"ה קודם ויש להוסיף ביאור המדרש מ"ש השרון שאמרתי לפניו שירה ע"י משה והוא דהנה במדרש פ' זו בפסוק ראה קרא ו' בשם בצלאל זש"ה הן יראת ד' היא חכמה שבשביל יראה של מרים שנאמר ותיראן המילדות זכה בצלאל לחכמה וכו' א"כ אין מוכח דבשביל כבודן להראות חיבתן זכה בצלאל לחכמה ודילמא ע"י זכות מרים אך זה יהי' תלי' באם מרים תהי' גדולה מעשה אז א"ל דזכות מרים גרם לו לחכמה יותר ממשה כי אף שנאמר ולא קם עוד הביא כמשה י"ל כמו שאחז"ל בישראל לא קם אבל באוה"ע קם כן י"ל כא בנביא לא קם אבל בנביאה קם (ועמ"ש בברכות י"ז דגדול הבטחה שנאמר לנשים ממה שנאמר לאנשים שנאמר נשים שאננות בוטחות א"כ מוכח דיתכן להיות מעלת נשים עולות על מעלות אנשים ואף שנאמר אם יהי' נביאכם וכו' לא כן עבדי משה י"ל דהוי מה"ט גופא מה שלא פירשו לאמור להם הקב"ה שלא כדת דברו במשה שפירש מן האשה שהרי יראו החילוק בינם לבין משה שכביאתו גדול מנביאתם מחמת שפירש ואם הי' גם הם פירשין גם הם הי' זוכין לכך) אבל אם נאמר דזכות מרים ל"ה גדול ממשה א"א לומר דבצלאל זכה לחכמה יתירה ממשה עבור זכות מרים דמה יכול להוריש לבנו רק כח שלו ולא יותר ממה שיש לו ואם מרים ל"ה גדול ממשה איך יבוא בצלאל הבא מכחה להיות בו חכמה יתירה משל משה בע"כ הוי כדי להראות חיבתן שנותן בהם חכמים חדשים והנה הוכחה אם משה גדול או מרים גדולה הוי מן השירה שהרי במ"ר נאמר אז ישיר משה וב"י שישראל אמרו עמו שירה והיינו כיון שבאמצעות המוכן חל גם על אינם מוכנים ולכך ע"י משה שרתה שכינה גם על הכלל ואמרו כלם בשוה אבל במרים נאמר ותען להם מרים שירו לד' וכו' אבל המה לא ענו אחריי דבר והיינו כיל"ה זכות מרים גדול כ"כ להשפיע גם על אחרים ומוכח שמשה גדול ממרים וזה אמר המדרש דבע"כ אני הוא וחביבה אני שהרי עשיתי לו צל ע"י בצלאל ולא ע"י משה ונוסף בו חכמים מחדש להראות חיבתן דא"ל דזכות מרים גרם לכך השרון שהרי אמרתי לפניו שירה ע"י משה שנאמר אז ישיר משה וב"י ולמה לא אמרו כן ע"י מרים בע"כ משה גדול ממרים וא"כ איך ירש בצלאל ממנה חכמה יתירה ממשה בע"כ הכוונה עבור ישראל להראות חיבתן וא"ש. ובחודשי מכבר הארכתי בזה ואין עת האסיף פה ובזה א"ש הפסוק הנ"ל דהנה טעות חטא עע"ז בימים הראשונים הי' כוונתם רק לאמצעי לשר ומנהיג להיות ממוצע בינו י"ת לבינם באמרם שאין כבודו י"ח להשגיח בתחתונים כמ"ש הרמב"ן בזה והנה כל עניני האמצעים נחשבים לשמש ולירח שהם הראש ומנהיג לכל מערכת השמים וכמ"ש בפירש ופן תשא עיניך השמימה וראית השמש וירח ונדחת והשתחווית להם ולכך מבקשי האמצעים נקראים רואי השמש שממנו נמשך לתם טעותם וזש"ה טובה חכמה עם נחלה הוא כפירש המדרש שהכוונה על בצלאל ואמר שטובה חכמתו של בצלאל בשתים אחת לדורות שהנחיל ארון לישראל ויותר מטובה זו הוי לרואי השמש שבקשו אז לישראל אמצעי וחטא במגל כמ"ש הרמב"ן שגם כוונתם הי' לאמצעי וע"י שנוסף חכמה לבצלאל ראו כי חזרו לחובתן הראשונה וז"ש ויותר לרואי השמש והבן: