גבורות שלמה· רבי שלמה קלוגר [המהרש"ק]
פרשת ויגש
בפסוק כי למחי' שלחני אלקים ועתה לא אתם שלחתם אותי הנה כי האלקים וישמני לאב לפרעה ולאדון בכל ביתו. והנה בטעם אריכות לשונו והשינוי כבר מלתי אמורה בזה בכמה אופנים וכעת נ"ל כך ובהקדם מ"ש התוס' בנדה דף י"ז דהני דברים שלא נמסרו לשליח דאף ברי אינו עושה כ"א ברשות הקב"ה והוא אין לו הבנה אטו שאר שלוחין עושין ח"ו שלא ברשות הקב"ה הרי מי זה אמר ותהי ד' לא צוה ועיו"ש בחבורי מ"נ בביאורו וכעת נראה כך ע"פ שאכתוב לקמן בפ' משפטים בפ' הנה אנכי שולח מלאך לפניך והזכרתיו בכמה דוכתא והעולה משם בקיצר דיש שני עניני שליחות יש שליחות שהוא ית' גוזר למלאך פרטי לך ועשה כך וכך והוא מוכרח לילך ולעשות ויש ענין שליחות שהוא ית' מכריז מי יתנדב לילך לעשות כך וכך וכששומעין עה"ש כן נמצא מי שמתנדב לילך ואז שולחו הקב"ה וכ"מ בישעי' ששמע מאמרו ית' את מי אשלח ומי ילך לנו ואמר הנני שלחני וכן באחאב שאמר הוא ית' מי ילך ויפהה את אחאב וכו' ויצא הרוח מלפני ד' ויאמר אני אלך והחילוק ביניהם הוא כך דבענין הראשן דאין השליח הולך מדעתו אלא בע"כ א"צ להחזיק טובה להשליח רק כו ית' ולא נחשב השליח עושה כלום רק השי"ת עושה הכל תן גוף הדבר הן מינוי השליחות אבל באופן השני יש להחזיק טובה גם להשליח ע"ד אומנם ז"ל חמרא למרי' וטוביתא לשק' כיון דהשליח מהנדב לילך מדעתו ואם לא הי' מתנדב ל"ה הולך ולכך הן הנה דברי התוס' שבודאי אף באלו שלא נמסרו לשליח מ"מ הוא ית' עושה ע"י שליח לפעמים כיון דקיי"ל שלוחו כמותו ונחשב כאילו הוא ית' עושה בעצמו אך החילוק הוא כך דבאלו שנמסרו לשליח אין הוא ית' עושה שליח בע"כ רק מכריז מי אשלח ומי ילך ובזה נחשב נמסרו לשליח כי המה ביד השליח כיון שאינו מכריח לשליח פרטי ושייך החזקת טובה גם להשליח וכאילו עושהו מדעתי' דנפשי' אבל באילו שלא נמסרו לשליח אין הוא ית' נותן רשות ביד המה"ש מי שירצה לילך רק הוא ית' גוזר על שליח מיוחד בפרטי מי שהוא מוכרח לילך ואז אין הדבר ביד השליח כלל רק בידו ית' ואין להחזיק טובה להשליח כלל וזה כוונת התוס' דאף ברי אינו עושה כ"א ברשות הקב"ה והיינו שאין העשי' ברשותו רק ברשותו יה שהוא הגוזר עליו לעשות ומה יומתק בזה המדרש פ' חיי שרה בפ' הוא ישלח מלאכו לפניך ר"ד אומר ה"ז מלאך מסיום ועמ"ש בפי' במ"א דהוי ס"ל כמ"ש במדרש פ' ויצא דמן התורה וכו' דאין זווגי של איש אלא מהקב"ה ובע"כ הכוונה שלא נמסר לשליח וא"כ קשה האיך אמר הוא ישלח מלאכו לפניך לכך אמר דכאן לא נתן הברירה ביד איזה מלאך שירצה לילך רק ה"ז מלאך מסוים והקב"ה מייחד המלאך ובזה נחשב כאילו הקב"ה עשאו כביכול בעצמו ממש ובזה נבין כאן דהנה אמרו חז"ל דשלשה הקב"ה מכריז עליהם בעצמו ואחד מהם מנהיג טוב וכו' הרי ג"ז מהדברים שלא נמסרו לשליח והנה התוס' בנדרים דף ל"ו בבעיא דהני כהני שלוחי דרחמנא נינהו כתבו דאף בקדושין אמרינן בפשטות דהוי שלוחי דרחמנא התם קאמר דהוי שלוחי דרחמנא נמי וכאן מבעיא לי' אם הוי רק שלוחי דרחמנא או שלוחי דידן ג"כ ע"ש ולפ"ז כן יהי' כוונת יוסף כאן דהנה שלוחי דשמיא הוי ודאי כמ"ש כי למחי' שלחני אלקים לפניכם אך זה יש להסתפק אם נחשב נמי שליח שלהם ג"ב או רק דשמיא וזה תלוי בכך אם לא עשאם הוא ית' דוקא אותם לשליח ע"כ רק מכריז סתם מי אשלח ומי ילך והמה התנדבו להיות שלוחי יתברך אז נקרא יוסף שליח דשמיא ושליח דידהו ג"כ כיון דבזה נחשב נמסר הדבר לשליח ויש להחזיק טובה גם לשליח נחשב שליח דידהו ג"כ אך אם הוא ית' גזר על השליח וגזר עליהם דוקא להיות שלוחים ממילא אין להחזיק טובה להשליח רק לו ית' וזה נחשב לא נמסר לשליח כלל לכך לא נחשב שלוחי דידהו אלא שליחו דשמיא לבד אה דברי יוסף שאמר שניח שמיא אני בודאי כי למחי' שלחני אלקים לפניכם לשים לכם שארית בארץ כי אך מזה לא נודע אם הוי שליח דידהו או שליח דשמיא לבד אך מזה מוכח דעתה לא אתם שלחתם אותי הנה כי האלהים ואיני שליח דידכו רק שליח דשמיא ובע"כ נעשיתי שלוח לו ית' והיינו כיון דישימני לאב לפרעה ולאדון וכו' וזה אינו עושה רק הקב"ה בעצמו ולא נמסר לשליח לכך איני שלוחכם וא"ש.
בפסוק וישב ישראל בארץ מצרים בארץ גושן ויאחזו בה ויפרו וירבו מאוד הנה מ"ש ויאחזו בה מה קמ"ל בזה והמשך המאמר להדדי ויאחזו בה ויפרו וירבו מאוד וגם להבין הסמיכות לזה ויחי יעקב וכו' וכתב רש"י דלמה פ' זו סתומה כיון שמת יעקב אבינו נסתמו עיניהם של ישראל מצרה השעבוד וכבר הקשינו בחדושנו מכבר דזה א"ל מקום עכשיו דהרי עתה עדיין הי' חי ולקמן בפ' שמות היה לרמז כן ולא עתה וכבר כתבנו בזה זה כמת שנים. וכעת נראה בזה ונקדים לפרש מ"ש ויגש אליו יהודה דלמה בתחלה הסכים ואמר הננו עבדים לאדוני גם אנחנו ואח"כ כשאמר יוסף הוא לבדו יהי' עבד ואתם עלו לשלם עמד יהודה וערער וכבר מלת אמורה בזה בעזה"י וכעת נראה כך גם יובן מה שהשיב להם הרודף אחריהם גם עתה כדבריכם כן הוא דא"ל הבנה ועיין במפרשים ובחידשינו מכבר וכעת נראה כך ונקדים בפ' ז' ואת יהודה שלח לפניו להורות גושנה והנה למה שלח דוקא את יהודה וכנראה שהמדרש הרגיש בזה ומתרץ זה וביאור כונת דבריו בחידושינו מכבר וכעת נאמר טעם אחר והנה במדרש יש להורות לפניו גושנה היינו לתקן לו בית תלמוד והנה כוונת יעקב בזה הוי אטו לא ידע דכלום חסר מבית המלך ואם לא ימלא בית תלמוד בבית יוסף יוכל לעשות בעצמו אך כוונתו הי' דידוע דמצרים הוי מקום טומאה ביותר ולא רצה יעקב לבוא למקום טומאה ביותר לכך רצה לתקן בית תלמוד ומחשבה טובה הקב"ה מצרפה למעשה ונחשב כאילו כבר הי' שם בית תלמוד ויתקדש המקום ולא יבוא למקום טומאת כ"כ והנה לכאורה לא הי' צריך לזה דבלא"ה כיון דיש במדרש דפרעה כתב לה לשרה את ארץ גושן א"כ כבר נתקדש גושן ע"י שהי' של שרה אך באמת ז"א מוכרח דהי' של שרה דהרי פליגי רבנן וראב"ע בכתב לה כתובה ונכנסה לחופה ולא נבעלה דרבנן ס"ל דיש לה כתובה וראב"ע ס"ל דא"ל כתובה דלא כתב לה אלא ע"מ לכונסה ומבאר שם בש"ס דפליגי באומדנא אם אזלינן בתר אומדנא או לא וא"כ לדעת ראב"ע אין גושן של שרה דלא כתב לה אלא ע"מ לכונסה ולא כנסה ולרבנן דלא אזלי בתר אומדנא הוי זה של שרה וא"צ בית תלמוד והנה אמרו חז"ל במס' מכות דנידוי על תנאי וקיים תנאי צריך התרה דיליף מיהודה דכתב וזאת ליהודה והיינו דעצמות יהודה הי' מגלגלין בארון עד שבא משה והתפלל עליהם מי גרם לראובן שיודה יהודה והנה לכאורה אין הדבר מובן כי אם יעשה אחד מצוה אחת על סמך זה לא יזיק לו אח"כ אם יאכל חלב וכדומה הרי הקב"ה אינו לוקח שוחד מצוה עבור עבירה וא"כ מה בכך שראובן יודה ע"י יהודא אם אח"כ הי' בנדוי ומה לענין התרת נידוי דז"א תלוי בחטא מה מועיל מה שהוא גרם לראובן וכבר מלתי אמורה בזה בעזה"י וכעת נראה כך דהנה התוס' שם במכות כתבו דהיינו דוקא בדבר שאין בידו אם קיים התנאי צריך התרה אבל בדבר שהוא בידו אם קיים התנאי א"צ התרת והנה אם נלך בחר אומדנא צ"ל להיפך כיון דלא קיבל עליו הנדוי רק אם לא יקיים התנאי ולא ע"ד שיקיים הוי דלא קיבל ע"ע רק במת דהוי בידו בענין שאם יקיים לא יהא בנידוי אבל בדבר שאין בידו להיות תמיד בנידוי אף אם יקיים התנאי ע"ז לא ק בל כלל וגם בלא"ה הוי אומדנא דלא קיבל עליו רק מה שבידו לא במה שאינו בידו וא"כ אם כלך בתר אומדנא אין נידוי על יהודה אבל אם לא נלך בתר אומדנא אז יהודה בנידוי כדברי התוס' והנה כיון דאמר מ"ר מי גרם לראובן שיודה יהודה מוכח דבלי הודאות ראובן לא היו זוכה לברכת מ"ר. והנה באמת כל העושה בשביל שאחר עשה כן א"ז כלים דכל מעשה צריך לעשות מפאת עצמו לא בשביל שאחר עשה כן וכיון דלא הודה ראובן עד ששמע מיהודה א"כ אן הודאתו נחשב לכלום אך מה שהועיל היינו דהוי אומדנא דמוכח דאם הי' ראובן יודע שמותר לאדם לפרסם חטאיו רק כיין דסבר שאמרו חז"ל חציף עלי מאן דמפרש חטאי' רק באמת יש חילוק בין מזיד לשוגג דמזיד אסור לפרסם דהוי ח"ה אבל שוגג מוהר לפרסם עיין מג"א ה' יוה"כ מ"ש על רש"י דאם איתא דחייב חטאת קלא א"ל והוי מפרסם ובזה מיושב קושייתו וז"ש מ"ר מי גרם לראובן שיודה יהודה וא"כ א"ז הודאה בע"כ דאזלינן בתר אומדנא דבלא"ה הי' מודה וא"כ אם מהני אומדנא גם ביהודה יש אומדנא דמה דהיו בידי שמים לא בידו לא קיבל עליו א"כ פטור מן הנידוי ולפ"ז יהודה שלא ביקש להתיר לו הנידוי בע"כ דסבר דאזלינן בתר אומדנא ואם אזלינן בתר אומדנא אין גושן של שרה וא"ב קדושה לכך צריך להקדים לו בית תלמוד ולכך דוקא את יהודה שלח לפניו דלשטתו צריך לקדש את גושן לכתחילה וא"ש.
והנה מ"ש האחין אשר ימצא אתו ומת וגם אנחנו נהיו לעבדים ומה חטאו הם אך יש במדרש דעשרה שנמצא ביד אחד גנבה כולן נתפסין והנה אם כלך בתר המעשה אינו חיב רק הגנב אבל אם כלך בתר אומדנא אז כיון דהם חברים עם הגנב מסתמא גם הם ידעו מזה כמ"ש חברי גנבים כלכם לכך אמרו אשר ימצא מעבדיך ומת וגם אנחנו נהיו לעבדים מכח אומדנא אך הרי תחלה אמרו הן כסף השב באמתחותינו וכו' ואיך נגניב מבית אדוניך כסף או זהב א"כ אמרו דיש אומדנא דלא גנבו ולכך אמר להם העבד נהי דבעלמא הדין כן דעשרת שנמצא ביד אחד גנבה כולם נתפסין היינו מכח אומדנא כאן שאני דיש אומדנא להיפך דהן כסף וכו' וא"כ שוב אתי אומדנא ומוציא מידי אומדנא ואין ראוי לילך רק אחר המעשה ולכך הוא יהיה לי עבד ואתם תהיו נקיים ולכך תחלה ל"ה יכול יהודה לאמור ליוסף כי עבדך ערב את הנער דתרי הי' יכול לומר דהוי אומדנא שלא קיבל יהודה ע"ע ע"ד שיהי' בנימין גנב או אף דהוי אונס כיון דל"ש אונס כזה ואונסא דל"ש לא קיבל ע"ע ופטור מן הערבות ולכך אמר הננו עבדים לאדוני גם אנחנו דעשרה שנמצא ביד א' כלם נתפסים מכח אומדנא אבל כיון דיוסף אמר חלילה לי מעשות זאת וליוסף לא אמרו הוכחה דהן כסף וכו' ולא שמע יוסף אומדנא שלהם ואעפ"כ אמר חלילה לי בע"כ דסובר דלא אזלינן בתר אומדנא כלל לכך מצי ליטעון כי עבדך ערב את הנער דאזלינן בתר המעשה ולא בתר אומדנא והרי אמר אם לא אביאנו אליך וא"ש בעזה"י. ובזה נבא אל הביאור שהתחלנו בעזה"י דהנה מה דפרו ורבו מאוד הי' כדי למעט שנות השעבוד דהריבוי השלים הזמן אך כיון דהקב"ה אמר ועבדום ועכו אותם ד' מאות שנה א"כ אם נלך בתר אמירה צ"ל ד' מאות שנה ול"מ הריבוי אבל אם נלך בתר אומדנא אז הוי אומדנא דע"ד שיתרבו שלא כדה"ט לא גזר ד' מאות שנה ולכך מספר הכתוב דהקב"ה עשה עם ישראל טובה כבי תרי וישב ישראל בארץ גושן ויאחזו בה כאדם המחזיק בשלו שהי' של שרה דלא אזלינן בתר אומדנא ואעפ"כ ויפרו וירבו מאוד כדי למעט השעבוד והלך בזה בתר אומדנא ולכאורה הוי תרתי דסתרי אך איש דהנה מאי דל"מ אומדנא היינו להוציא מיד המוחזק אבל להחזיק מהני אומדנא ולכך בשלמא בשרה שכבר כתב בכתובתה וכבר זכתה בו ולהוציא ממנה ל"מ אומדנא אבל לענין השעבוד כיון דתחלת גזירה ד' מאות שנה לא אתפרש במצרים ואפשר על ארץ אחרת ועדיין לח זכו בהם המצריים ואמתי זכו בהם כשהתחיל השעבוד וכיון דהשעבוד לא התחיל רק כשמת יעקב וא"כ הפרי' ורבי' שכדה"ט היו קודם שמת יעקב וקודם שזכו בהם המצריים א"כ הוי אומדנא להחזיק ומכח האומדנא לא זכו המצריים רק על רד"ו שנה ולכך סמך לכאן פ' ויחי סתומה לרמז שהתחיל השעבוד רק כשמת יעקב ולא קודם ובזה מהני אומדנא ולא סתרי אהדדי וא"ש בעזה"י ודוק היטב יהיו אמרנו לרצון לפניו ית' אמן