גבורות שלמה· רבי שלמה קלוגר [המהרש"ק]
פרשת בשלח
בפסוק אשירה לד' כי גאה גאה בתנחומא וז"ל גאוני וגאותיו גאוני במצרים בני בכורי ישראל וגאותיו במצרים השיר יהיו לכם כליל התקדש חג גאוני בים ויסע מלאך האלהים ההולך לפני מחנה ישראל וכו' וגאותיו בים אשירה לד' כי גאה גאה, גאה בעוה"ז וגאה לעוה"ב עכ"ל והוא תמוה וכבר מלתי אמורה בזה בעזה"י וכעת נראה עוד ונקדים לפרש מ' במדרש בפסוק ד' ילחם לכם ואתם תחרישון, ואתם תחרישון מלומר שירה עכ"ל והובא במפ' והוא תמוה ומה שנ"ל בזה הוא בהקדם מ"ש רש"י בביאור אז ישיר דנתן בלבו לשיר וחז"ל אמרו במדרש ובזוה"ק שר לא נאמר אלא ישיר לע"ל הרי שמחולקין המדרש ורש"י על איזה שעה נאמר שירת זו על עתה או על הע"ל ובזה י"ל מ"ש בתנחומא וז"ל אשירה לד' כי גאה גאה לד' אמרוהו ולא לבו"ד עכ"ל והוא תמוה וכבר מלתי אמורה בזה בעזה"י וכעת נראת דהנה ד"מ אם ראובן יעשה כמת טובות לשמעון אם יבוא שמעון ליתן תודה וח"ח לראובן א"ל לפרש לו הטובה שעשה לו שהרי ראובן יודע כמותו ודי לומר בקיצר תודות לך על הטובה שגמלתני אבל אם יבוא שמעון לפרש מעלת ראובן לפני אחרים אז צריך לפרש כמה טובות עשה לו כדי לפרסם מעלתו דאחרים לא ידעו מזה וה"נ בשירה הזאת פירשו כל הטובות שעשה ית' עמהם ואם נאמר דהוי הודאה על עתה א"כ ל"ש לומר דאמרוהו לפניו ית' ליתן לו הודאה דלפניו ית' א"צ להזכיר הטובות דהוא יודע יותר מהם ובע"כ יהי' השירה לפני ב"א שאין מכירין כמה טובות עשה הוא ית' וצריך לפרש להם הטובות אך אם נאמר דהי' השירה לפניו י"ת אז צ"ל דהוי השירה על העתיד דהנה אימתי שייך לומר לפני הקב"ה בעל המטיב כמה טובות עשה אם שמעון צריך עוד איזה טובה מראובן אז שייך לומר כמה טובות עשית לי ומהראוי שתעשה גם עתה לי טובה בענין כזה שייך להזכיר את הטובות גם לפני בעל המטיב וכן ה"נ ישראל מבקשין ממנו ית' לומר אשירה לד' נזכה עוד לנסים לע"ל ואמר לפניו שירה והיינו כיון דכי גאה גאה כו' וכמה נסים עשית עמדי ראוי שתעשה לי עוד לע"ל ונאמר לפניך שירה ולפי פי' זה הוי שפיר השירה לפניו ית' וז"ש התנחומא להכריע בין הפרושים דהפי' אשירה לד' הוי כפי' המדרש לעיל דלע"ל יאמרו כן וז"ש לד' אמרוהו דלפניו ית' אמרוהו לבקש על העתיד ולא לפני בו"ד ולא כפרש"י דאמרוהו על עתה ונצטרך לומר דפירש טובותיו לפני בו"ד רק לפני ד' אמרוהו בקשה על העתיד ולפ"ז נאמר למה באמת לא אמרו על עכשיו אלא על העתיד הוא בהקדם לפרש מ"ש בפ' ויגש דחז"ל אמרו במס' מגילה ומס' ערכין דא"א שירה על הנס שבח"ל ואמרינן שם דעד שלא נכנסו ישראל לארץ הוכשרו כל הארצות לומר שירה ומשנכנסו לא הוכשרו כל הארצות לומר שירה וכתבנו הטעם דא"ל שירה על נס שבח"ל דשירה א"ל רק במה דהוי נחת ושמחה לפניו ית' אז שייך לשורר לפניו ית' אבל במה שהוא ית' אינו נהנה לא ניחא לומר לפניו שירה וכמ"ש חז"ל בים דבקשו מה"ש לומר שירה בים ולא הניחם הקב"ה וא"כ ה"כ בח"ל כיון דנמסר לשרים למעלה ואם הוא רוצה לשדד הטבע טוען השר כלום יש עבד שנותן לו רבו מתנה וחוזר ונוטלו ממנו וא"כ נהי דהוא ית' עושה נגד הדין ועושה נס א"ל נחת רוח בכך לכן א"ל שירה לפניו אבל בא"י כיון דלא נמסר לשרים רק הוא ית' מנהיג אותה הוא עושה בשלו וברצונו וניחא לי' בנס כזה ולכך י"ל לפניו שירה ע"ז ולפ"ז כיון שקודם שנכנסו ישראל לארץ היו כל הארצות שווין והוי הוא ית' בכ"מ ולא נמסר לשרים א"כ בכל מקום הוי הנס בנקל ולכן הותר לומר שירה בכ"מ וכתבנו דזה יהי' תלי' בפלוגתא אם א"י מוחזקת בידנו מאבותינו או לא דאם מוחזקת בידינו א"כ כבר נתקדש א"י תחלה א"כ כבר נמסר חו"ל לשרים ולכן גם קודם שנכנסו ל"ה רשאין לומר שירה על נס שבח"ל אך אם אינו מוחזקת מאבותינו אז עד שנכנסו ישראל לארץ הי' השכינה בכ"מ והותר לומר בכ"מ ולכן הנה ב' הפירושים הנ"ל יהי' תלוי בזה דמאן דס"ל דאמרו שירה על עתה ס"ל דאינה מוחזקת מאבותינו ומותר לומר שירה על נס שבח"ל אבל מאן דס"ל ישיר לע"ל ס"ל דכבר מוחזקת מאבותינו וא"כ גם אז נאסר לומר שירה על נס שבח"ל לכן אז ישיר לע"ל דאז יהי' הנס בארץ ובזה נבון מ"ש וירא ישראל את מצרים מת על שפת הים וירא ישראל את היד הגדולה אשר עשה ד' במצרים ולמה תלה את היד הגדולה דוקא בראית מצרים מת על שפת הים אך הנה איתא במפ"ר ובמדרש במ"ש את מצרים מת קאי על שר של מצרים ובזה א"ש דתחלה סברו ישראל דא"י אינה מוחזקת עדיין וכל העולם לא נמסרו לשרים רק תחת ידו ית' ולא הוי חידוש כ"כ על הנס אך כעת שראו שרי של מצרים על שפת הים ראו כי כבר נמסר ח"ל לשרים ואם מן השר נטלו הקב"ה הוי נס יותר גדול וז"ש וירא ישראל את מצרים מת וירא ישראל את היד הגדולה וז"ש אשירה לד' כי גאה גאה דאם לא הי' תחת יד השר הי' נס אחד וגאות אחת אבל אם נמסר לשרים הוי הגאוה בכפלים וכיון שראו שהוא תחת יד השר א"א שירה על נס שבח"ל ולכן אמרו אשירה לד' לע"ל והטעם משום דגאה נאה בכפל והוא ת"י השר וא"א שירה על הנס שבח"ל וז"ש במדרש דהנה האדם העושה בבית שלו ל"ש מלחמה ויכול לבנות ולהרוס אהל אם השכיר ביתו לאחר אם רוצה לשנותו או להוציאו אז נהי דגוף הבית שלו מ"מ כיון דהשכירו צריך למלחמה וה"נ הנמשל אם לא הי' הוא ית' מוסר לשרים א"צ למלחמה אבל מסרו לשרים נהי דהעולם שלו מ"מ אם רוצה ליטלה צריך למלחמה וז"ש מ"ר כיון דה' ילחם לכם וצריך אח ולכך ואתם תחרישון מלומר שירה דא"א שירה על נס שבח"ל אך תינח בשירת הים דהכוונה על לע"ל אך מה נעשה בשירה שאמרו במצרים בפסח דזה אמרו על עתה וא"ל דג"ז אמרו על העתיד דהרי הנביא אומר השיר יהי' לכם כליל תתקדש חג והרי לא דמי דבימי חזקי' הי' הנס בא"י ואמרוהו על עתה ובפסח על העתיד ובע"כ דגם במצרים אמרו על עתה והרי א"א על נס שבח"ל אך הטעם הוא דאין נחת רוח לפניו ית' בנסים כאלו ותינח בשאר הנסים כיון דכבר נתפרסם מציאותו ויכלתו ית' ע"י גאולת מצרים שיב הוי נס קי"ס רק לטובת ישראל לכן לא ניחא לי' בכך אבל במצרים לא נתפרסם עוד מציאותו ית' והוי רק לפרסם שמו ית' ניחא לי' ומותר לומר שירה גם על נס שבח"ל והנה מה שהוא ית' קראם בני בכורי ישראל היינו שהם היו ראשונים שנתפרסם יכלתו ע"י לכן קראם בכורי ומדקראם בכורי מוכח דניחא לי' בנס זה וז"ש גאוני וגאותיו גאוני במצרים בני בכורי ישראל לכן גאותי' במצרים השיר יהי' לכם כליל התקדש חג ואמרו שירה על עתה ולא כמו שירת הים שהי' לע"ל וא"ש בעזה"י ואמר גאוני בים כו' דכבר כתבנו בכמה דוכתא ובחיבורי מ"נ דנסים של ימות המשיח אם יהי' יותר ממצרים או שווין להם תליא בשני הטעמים של הזוה"ק שהקשה כיון דהצדיקים הם צרורין בצרור החיים דמתענגין בתענוגי דלעילא למה יעמדו לע"ל ומתרץ ב' תרוצים א' כדי לתקן עקמומית דילי' כי אין צדיק בארץ אשר לא יחטא ושנית כדי לראות נסים ונפלאות שיעשה הקב"ה אז דלפי הטעם כדי לראות הנסים אז בוודאי יהי' יותר כי אם יהי' כמו במצרים הרי כבר ראו אבל אם כדי לתקן עקמומית דילי' יתכן שלא יהי' יותר משהי' במצרים ע"ש והנה עתה נראה דהני תרי טעמא יהי' תלי' בפלוגתא דפ' חלק אם צדיק גמור עדיף או בע"ת עדיף דאם בע"ת עדיף ל"ש לומר כדי לתקן עקמומית כי אין צדיק בארץ וכו' הרי בוודאי מיד עשה תשובה דת"ח שעבר עבירה ביום אל תהרהר אחריו בלילה דודאי עשה תשובה א"כ למה יעמדו רק אם צדיק גמור עדיף יעמדו דער הנה הי' רק בע"ת ואם יעמדו מחדש ויהי' ברי' חדשה ויחשבו צדיקים גמורים ולכן אם צ"ג עדיף יתכן שלא יהי' יותר נסים במצרים ומה שיעמדו לתקן עקמומית אבל אם בע"ת עדיף בע"כ יעמדו רק לראות הנסים ומוכרח שיהי' יותר נסים ממצרים והנה להוכיח מה"ת אם צדיק עדיף או בע"ת עדיף הוא מפ' זו דזה ידוע דצדיק גמור עד ממלאך אך אם בע"ת עדיף ממלאך תלי' ב הנ"ל אם בע"ת עדיף מצדיק הוי עדיף ממלאך מק"ו מצדיק אבל אם צדיק עדיף אז דוקא צדיק עדיף ולא בע"ת ובפרט דיש טעם ושכל לכך דהטעם שצדיק עדיף ממלאך כי כל העולם ומה"ש וצבא השמים כלם נבראו בשביל הצדיק ואם בע"ת ע"כ העולם נברא בשביל בע"ת משום שא"א לאדם שלא יחטא ונברא רק עבור תשובה כמ"ש בעל עקידת בביאור מאמר לא היו ישראל ראוין לאותה מעשה רק כדי להורות תשובה לכן אם העולם נברא עבור התשובה בע"ת עדיף ממלאך וא"כ כיון דכאן כתיב ויסע מלאך האלקים ההולך לפני מחנה ישראל וילך מאחריהם ופי' הבל"ע הכוונה דעד עכשיו הי' המלאך גדול מהם במדרגה אבל עתה נעשו הם גדולים מהמלאך ע"ש וא"כ הרי אם היו ישראל בע"ת כידוע מאמרם ז"ל בפסיק משכו וקחו לכם משכו ידיכם טע"ז וא"כ בע"ת עדיף ממלאך מוכח דבע"ת עדיף מצ"ג ולא שייך תירוץ הזוהר דיעמדו לתקן עקמומית ובע"כ יעמדו לראות הניסים ומוכח שיהי' נסים גדולים מעצרים וז"ש המדרש תנחומא גאוני בים ויסע מלאך האלקים וילך מאחריהם דנעשו גדולים מהמלאך ולכן גאותיו בים כי גאה גאה גאה בע"ז ויחזור להתגאות יותר לע"ל כי אם הי' מה שכבר הי' א"ז חידוש אבל אם יהי' יותר הוי גאות חדש וז"ש נאה בעוה"ז גאה מחדש לעוה"ב יה"ר שיהי' כן ב"ב אמן.
דרוש לפ' בשלח ויאמר משה אל העם אל תיראו התיצבו וראו את ישועת ד' אשר יעשה לכם היום כי אשר ראיתם את מצרים היום לא תוסיפו לראותם עוד עד עולם ד' ילחם לכם ואתם תחרישון איתא במדרש הובא במפרשים ואתם תחרישון מלומר שירה והוא תמוה וכבר מלתי אמורה בזה וכעת נראה כך ויובן נמי אריכות הלשון מ"ש ד' ילחם לכם גם מ"ש אשר ראיתם את מצרים היום למה זכר זה מכל הנסים אשר נעשה אז להם ומה נ"מ אם יראו אותם או לא ולפרש כ"ז נקדים כמה הקדמות. א' מ"ש בשופטים מ"ש גדעון ואם ד' אתנו אי' כל נפלאותיו אשר ספרו לנו אבותינו לאמור הלא ממצרים העלנו ד' ועתה נטשנו ויתננו בכף מדין וכו' ויאמר לו מלאך ד' לך בכוחך זה והושעת את ישראל הלא שלחתיך והנה יש לדייק חדא תיבת לאמור מיותר ועוד מ"ש אי' כל נפלאותיו אשר ספרו לנו אבותינו הלא ממצרים העלנו ד' דבשלמא אם הי' מזכיר נפלאותיו שספרו להם מה שעתיד להיות שפיר שייך בזה אי' הם אבל על הנסים שהי' במצרים מה זו שאלה אי' הם הרי כבר נעשו ואם ק"ל למה אין עושה עתה כן הרי תירוץ זה גלוי לפי שחטאו לכן נמסרו לאו"ה נם מ"ש לך בכוחך זה א"ל הבנה וחז"ל הרגישו בזה ופירשו לפי דרכם ומ"ש לו הקב"ה הלא שלחתיך א"ל הבנה והול"ל הנני משלחך ושלחתיך הוא לשון עבר דמשמע שכבר שלחתיך והנה זה לבד הי' אפשר לפרש ע"פ מ"ש בחידושי לתורה בפ' מטות במה שאמר הקב"ה למ"ר נקום נקמת המדינים אחר תאסף אל עמיך ולפי פשוטו הול"ל אחר כן תאסף אל עמיך ובארנו הכוונה ושוב הוגד לי אח"כ כי כתוב כן בשם הר"ש מאוסטרפליא זלה"ה דגדעון הי' גלגול מרע"ה ולכן וודאי אם הוא ית' אומר למ"ר לילך לא הי' משלח אחרים רק הוא ית' בעצמו אמר לו שהוא לא יעשה הנקמה כעת רק לאחר מותו שיחזור ויתגלגל בעולם אז ינקום מאת המדינים אבל עתה לא ינקום הוא בעצמו רק ע"י אחרים ולכן נקום נקמת ב"י מאת המדינים אחר תאסף כלומר אחר שתאסף אז נקום אתה אבל כעת יהי' ע"י אחרים ע"ש ובזה נבין הענין כאן דהנה כל ההולך בשליחותו ית' צ"ל נתמנה בתורת שליחות ממנו ית' ואין די בלשון הליכה בלבד וכמ"ש הקב"ה למשה לכה ואשלחך ובישעי' את מי אשלח ומי ילך לנו והטעם כי הליכה בלבד א"ל דין שליחות להיות ידו כיד המשלח אבל אם מזכיר לשין שליחות נעשה ידו כיד המשלח ויש לו כח המשלח אך תינח במי שלא נתמנה לשלוח מעולם רק כעת אבל במי שכבר נתמנה פעם א' לשליח א"צ להזכיר לשון שליחות וכיון שגדעון הי' גלגול של מ"ר א"כ כבר נתמנה לשליח בגלגול ראשן כמ"ש לו הקב"ה נקום נקמת המדינים אחר תאסף רק שלא יצא מכח אל הפועל עד עתה וא"צ רק לשון הליכה וז"ש לו לך בכוחך זה והושעת את ישראל בלשון הליכה וא"צ לשון שליחות כי הלא שלחתיך בעודך בחיים בימי מ"ר כן י"ל חוץ לדרכינו.
אך לדרכינו ליישב כל הדקדוקים נ"ל כך ונקדים מ"ש פ' זו במדרש בפסוק עזי וזמרת יה ויהי לי לישועה וז"ל עזי הוא ועטרה לראשי והוא כחי יהי לי לישועה אכ"כ אלא ויהי לי לישועה הי' לי ויהי' לי עכ"ל והוא מה כוונת המדרש ובזה וגם אדרבה איך שייך לומר יה' לי לישועה הרי הם סיפרו שהי' הוא ית' להם לישועה וכבר מלתי אמורה בזה בעזה"י בכמה אופנים וכעת נראה כך דהנה להלל אותו ית' הוא ענין גדול והאומרו בכוונה זוכה לשכר הרבה ולכן אחז"ל דשבחא דנבורא אמר משיב הרוח ונשיב זיקא ומוריד הגשם ואתי מיטרא והרי לשונות הללו שאינם בקשה רק סידור שבחו ית' ואיך עי"כ נעשה כן בע"כ דע"י שבחו ית' זוכה לשכר הרבה והוא ית' פורע תמיד מדה כנגד מדה ולכן במדה שמשבח אותו ית' זוכה ליתן לו ממדה זו ובזה נבין משחז"ל בפ"ק דע"ז דר"א אומר לעולם ישאל אדם צרכיו ואח"כ יתפלל ור"י אומר דתחלה יתפלל ואח"כ ישאל צרכיו שכן מצינו במ"ר ופריך ור"א לילף ממשה ומשני שאני משה דרב גוברי' ולכאורה א"ל הבנה מה רב גוברי' להזכרת השבח תחלה אך לפמ"ש א"ש דהיכי דהוי סתם אדם ואינו בטוח דבשירה שלו יהי' נענה תיכף לכן בזה כל דהוי ענינים נפרדים בשבח בפ"ע והבקשה בפ"ע ראוי לדעת ר"א לבקש תחלה ואח"כ יסדר השבח ובפרט כיון דבאמת מצד עצם הדבר ראוי שיהי' כ"א נענה בעת הזכרת השבח תיכף ומה שאינו נענה החסרון מצד האדם שהוא אינו ראוי לכך אבל שכל דרך איש ישר בעיניו ואין האדם מבין על חסרונו אם יאמר שבחו ית' תחלה ולא יהי' נענה תיכף יקל בעיניו סידור שבחו ית' לומר שהוה דבר קל ח"ו או שיאמרו הרב כמה קשה ע"ד שאחז"ל בפ' רב לך אל תוסף דבר אלי בדבר הזה ולכן ס"ל לר"א דראוי לבקש צרכיו ואח"כ יתפלל אבל במי שהוא רב גוברי' ובטוח הוא שיהי' נענה בשעת השבח אין חילוק מבקשת צרכיו להשבח ושניהם הוי ענין אחד והשירה והבקשה נעשין כאחד ובזה ראוי לסדר השבח תחלה ולו משפט הקדימה דבקשת צרכיו הוא ענין א' והשבח הוי בו תרתי וכמו דאמרינן בפ"ק דברכות בק"ש דבויאמר אית בי' תרתי כן ה"נ כאן דלמי שהוא רב גוברי' הוי השבח חדא דאית בה תרתי דהשבח פועל לבקשת צרכיו ג"כ ולכן ראוי להקדימו.
ובזה פרשנו בחידושינו מכבר מ"ש במדרש פ' זו בפסוק מה תצעק אלי הה"ד והי' טרם יקראו ואני אענה עוד הם מדברים ואני אשמע כיון שעומד אדם ומכוין לבו בתפלה מיד הקב"ה שומעו שנאמר והי' טרם יקראו ואני אענה וביארנו הכוונה בילדותינו ממש וכעת נדפס ס' פנים יפות וביאר כן גוף כוונת הפסוק רק המדרש לא הביא והנה נוסיף נופך בדבר דמנ"ל להמדרש כן אך נראה דק"ל מהלשון הצעק אלי דל"ל למימר אלי אל מי יצעק אם לא אליו ית' אך הכוונה דכל צעקה לפניו ית' הוי העיקר לעורר אותו ית' לראותו בצרתו דלפעמים כתב והסתרתי פני מהם לכן צריכין לצעקה לעורר אותו ית' שיהפוך כביכול פניו אליו לראות בצרתו וכמ"ש בילקוט תהלים בפ' האר פניך ונושעה אר"י אין לנו אלא הארת פנים בלבד והכוונה דא"צ לנו יותר רק שיאר פניו אלינו די בזה א"כ תינח אם אינו מסדר שבחו ית' כראוי אז צריך לצעקה אבל אם מסדר שבחו ית' תחלה הנה הזכרת השבח גורם התקרבות השכינה כמ"ש בכל מקום אשר אזכיר את שמי אבוא אליך וברכתיך וכן אחז"ל בברכות במי שאינו סומך גאולה לתפילה במשל לאוהבו של מלך שדפק על פתחו נכנס המלך ומצא שהפליג אף הוא הפליג ע"ש ומוכח מזה דע"י אמירת הגאולה ושבח נחשב כדופק על פתחו של מלך וגורם שהמלך יוצא לקראתו ולכן אמר הוא ית' למשה מה תצעק אלי דייקא לי א"צ לצעקה שכבר אני אצלך ולכן הי' ק"ל דמה זה תמהון מהיכן יהי' הדבר למ"ר ידוע שהוא ית' עמו טרם הצעקה לכן אמר הה"ד והי' טרם יקראו ואני אענה עוד הם מדברים השבח דהשבח נקרא דבור ולא קריאה ואני אשמע כיון שע"י השבח גורם שהוא ית' מתקרב אליו וא"צ עוד לצעקה ע"ש בדברינו והבן יותר היוצא מדברינו דסיפור שבחו ית' גורם טובה רבה וז"ה חידוש יותר ממתן שכר שאר מצות והוא עד מה שפרשנו בפ' ואתחנן דלכך אמרו חז"ל דמתן שכר של שבת לא אודעינהו ונתן בצנעה ולמה יגרע מכל המצות אך שכר ל"ש לבקש רק בדבר שאינו כבוד להפועל אבל דבר שהוא כבוד גדול כמו אם יתן המלך לאחד את טבעתו או מוניטין שלו היתכן שיבקש מהמלך שכר ע"ז עבור מה שנישא את טבעתו ולכן ה"ל כאן בשלמא כל המצות הגם שכולן לא נצרכו לו ית' רק להאדם מ"מ כיון שהוא י"ת גזר עליהם וגם אומ"ה יכולין לעשותם ואין איסור להם א"כ אין כבוד כ"כ לישראל ושייך לתבוע שכר ע"ז אבל שבת דאומ"ה אסורין לקיימו א"כ מה שאנחנו יכולין ומצווין לקיימו הוא כבוד גדול ואיך נבקש שכר ע"ז ואם אעפ"כ נותן לנו הוא ית' שכר ע"ז הוא חסד גדול שלפנים משורת הדין ויש חשש קטרוג גדול ממה"ש לכן היו בצנעה ע"ש וכ"כ הוי בענין השירה אם האומ"ה תיו רשאין לומר שירת לה' אין לנו כבוד בסיפור השבח ושייך לבקש שכר ע"ז אבל כיון דאו"ה אינן רשאין לומר שירה א"כ זה גופא כבוד לנו וכמ"ש בחדושים שלי בביאור מ"ש חז"ל כשאמר נבוכדנצר הרשע אתוהי כמה רברבין וכו' ביקש לגנות כל שירות ותשבחות שאמר דוד וכו' וגם בפסוק הושיענו וכו' להשתבח בתהילתך ע"ש וא"כ אם הוי גוף הענין כבוד לנו ודאי לא מגיע לנו שכר ואם באמת הוא ית' נותן שכר ע"ז הוא פלא יותר ויותר וז"ה כוונת הפסיק והמדרש הנ"ל דמה שהתחיל לומר אשירה לד' כי גאה גאה סוס ורוכבו רמה בים עזי וזמרת יה כו' לא כהבנת המפרשים דמ"ש עזי קאי עליו ית' שהוא עזי רק קאי על השירה דהשירה שאשיר לו ית הוי עזי ונותן לי כח וחיל ולכן אמר לחידוש שבאמת הוא עזי אף דהוי וזמרת יה הרי למי אני זומר לו ית' והוי זה גופא לי זכי' שאני ראוי לכך דאם הייתי מזמר לאיש היו ראוי לקבל שכר עבור זה אבל כיון דהוי וזמרת יה וזה גופא הוא לי לכבוד מל"ש שכר ע"ז ואעפ"כ ויהי לי לישועה הי' לנו השירה לישועה ונקבל שכר ע"ז וז"ס עזי הוא דהישועת הוי עזי אף דהי' עטרה לראשי אמירה זו אעפ"כ והוא כחי נותן לי שכר וכח אך לפ"ז דקאי על השירה הנה בשלמא להבא שייך לומר שיקבל שכר ע"ז כי דבר שכבר יצא מכח אל הפועל שייך לקבל שכר ע"ז אבל למפרע לקבל שכר עבור מה שעתיד לעשות ולא יצא אל הפועל ז"א סברא כ"כ וכ"מ במדרש סוף בראשית מצינו שהאחרונים נצולו בזכות הראשונים מנין להראשונים בזכות אחרונים וכו' מוכח דאחרונים בזכות ראשונים שכבר היו הוא סברא אבל להיפך אינו סברא וא"כ ה"נ בשלמא לומר שנזכה ליסיעה להבא בזכות השירה שייך לומר שפיר אבל לומר שהם זכו למפרע ביצ"מ עבור זה שיאמרו אח"כ ז"א סברא וא"כ הי' מסתבר כומר דכוונתם הוי רק שהשירה שיאמרו ית' להם לישועה אח"כ וא"כ הו"ל לומר יהי לי לישועה דלהבא יהי לישועת למה אמר ויהי בע"כ דקמ"ל דגם למפרע הי' להם לישועה דלא זכו ליצ"מ ולק"ס רק בזכות השירה שעתידין לומר וז"ש המדרש יהי לי לישועה אכ"כ אלא ויהי לי לישועה אם למפרע הי' לי לישועה כש"כ להבא וזש"ה תי' לי מכ"ש שיהי' לי להבא וא"ש.
ובזה נבין דברי גדעון הנ"ל דהנה יש במדרש בפ' ויאמרו לאמור שאמרו לבניהם שיאמרו שירה זו בעת שיעשה להם נסים ואני מוסיף על דבריהם שלא באו לצוות לדורות שיאמרו שירה אחר הנס זה א"צ לפנים וגם עצה זו אין הכרח כ"כ רק הכוונה שנתנו להם עצה בעת שיצטרכו לנס יאמרו השירה תחילה קידם הנס ובזכות השירה יזכו לנס ע"ד מאמרם ז"ל אמר משיב הרוח ונשיב זיקא וכו' כן למדו אותם לדורות שיאמרו שירה תחלה ועבור כן יזכו לנס ע"ר שפי' של"ה הקדוש משחז"ל עתידין ישראל שיאמרו שירה לע"ל והנה כבר כתבנו דז"ה פלא וכבוד מה דהשירה שבח לו ית' הוי לנו לישועה דהרי זה כבוד לנו ואין מגיע שכר עבור כך וז"ש גרעון איה נפלאותיו אשר ספרו לנו אבותינו ומה סיפרו לנו לאמור שנתנו לנו עצה לומר כל פעם שנצטרך לנס הלא ממצרים העלנו ד' וכדי שעבור זכות הזכרת יצ"מ נזכה לגאולה תמיד ואי' נפלאותיו הללו ולכן א"ל המלאך לך בכוחך זה היינו בכח זה שאתה מספר נפלאותיו ושבחיו ית' תושיע את ישראל ולזה אמר הלא שלחתיך דוודאי יש דרך אחר להושיע לישראל ללמדם חכמה ומוסר ולהחזירם למוטב אך בדרך זה לאו כל אדם זיכה שיהי' ראוי לזה דהתקוששו וקושו כתיב וכן אחז"ל תמה אני מי שיש בדור הזה שיוכל להוכיח ולכן כיון דלאו כל אדם ראוי לכך בעינן שהמבקש לעשות כן יהי' נשלח ממנו ית' מחדש כמש"כ בישעי' את מי אשלח ומי ילך לנו ועשאו שליח מחדש והיינו דשלחו לומר מוסר לישראל כמ"ש לך ואמרת לעם הזה וכו' אבל לזכות את ישראל ע"י סיפור שבחו ית' זה כל אדם ראוי לכך וכ"א נחשב שלוחו יה' מכבר ולכן אמר דודאי הי' אפשר שהלך בכח אחר שהראה ללמדם חכמה ומוסר אך לזה צריך לעשותך שליח מחדש ולבדוק אחריך אם אתה ראוי לכך אבל לך בכחך זה שתספר נפלאותיו ית' והושעת את ישראל ובזה א"צ שליחות מחדש רק הלא שלחתיך מכבר אתה שליח מהר סיני וכולם שוין בדבר. ויש ליתן טעם בדבר דהנה ידוע דרפואת הנפש שוה לרפואת הגוף והנה ברפואת הגוף יש סמים מיוחדים לכל חולי כפי הראוי לו אבל כשיכביד בחולרת על החולי וא"א לרפאותו בכמים הראוים לו יש כם מיוחד שאינו לשום חולי רק להחזיק הטבע לגברו ביותר כי אז יתגבר על החולאת וידחה אותו וסם זה שוה לכל התולאים ולכל האנשים וכ"כ הוא ברפואת הנפש הנה בל מצוה הוא סם מיוחד נגד אבר אחד וגיד אחד ואם חוטא ח"ו יש לכל חטא רפואה שלו:
וחשובה השייך לו אבל אם לפעמים קשה מאוד על האדם לעשות רפואתו והכביד עליו חליו אז יש רפואה אחרת היא התורה הקדושה והוא רפואה להחזיק כח הטבע של האדם היינו כח הנשמה הקדושה שבו והיא רפואה שוה לכל החולאים כשחז"ל אם אבן הוא נמוח וכו' וכתיב כי הוא חייך ואורך ימיך דכל אדם יש לו מוכיח שלו המייסרו ומלמדו בדרך ילך ואם חטא הרבה ח"ו אז הקדושה שבו כחלל וכישן אבל ע"י כח התורה מתעורר כח הקדושה שבו ומתחזק טבעו ואז גוף הטבע תדחה את החולאת ויהי' לאדם מוכיח ומייסר שלו כבתחילה.
ונקדים עוד מ"ש הנביא ישעי' וגר זאב עם כבש וכו' לא ירעו ולא ישחיתו בכל הר קדשי כי מלאה הארץ דעה את ד' כמים לים מכסים וכבר כתבנו מכבר בדרוש לפ' זו וכעת נראה כך בהקדם לפרש מ"ש במדרש חזות בפ' כחוט השני שפחותיך שהיו מרמזין באצבע ואמרו זה אלי ואנוהו באותה שעה אמר מ"ר הרקנין שבך כך הצניעין והמשובחין עאכו"כ כמגדל דוד צוארך כמו שגדלך דוד בספר תהילים מה אמר לגזר י"ס לגזרים כל"ח עכ"ל והוא תמוה חדא מה ענין זה לגוזר י"ס לגזרים וגם מנ"ל דזה קרא דזה אלי הרקנין אמרו דלמא אמרו זא הצנועין וכבר מלתי אמורה בזה בכמה ענינים וכעת נראה בהקדם לפרש מ"ש חז"ל במכילתא והובא במפ' ראתה שפחה על הים מה שלא ראה יחזקאל הנביא ולכאורה יפלא איך זכתה שפחה לראות יותר מיחזקאל ונ"ל הכוונה דודאי השפחה לא ראתה כלל רק הענין כך היא אם יעמדו כמה אנשים ואחד יראה וא' לא יראה לא יהי' נקרא הראי' רק על הרואה אבל זה שלא ראה יאמר עליו שלא ראה אבל אם אחד ראה דבר חידוש יאמר עליו שפ' ראה כך וכך והרי באמת האדם נחלק מכמה אברים והרי לא ראה רק הראש ולא שאר אברים א"כ הי' ראוי לומר עיני פלוני ראה כך ולמה נקרא הראי' על כלל האדם אך כיון שבל האדם הוא גוף אחד נקרא ראיית העין כאילו גם הוא ראה כ"ז כן ה"נ באמת ראיית מ"ר היו גדול מיחזקאל כידוע לכן יחזקאל שלא הי' לו דביקות עם מ"ר שלא הי' בדורו וגם בישראל ל"ה אז אחדות ביניהם לכן דורו של יחזקאל לא ראו כלל ויחזקאל עצמו אף שראה ל"ה רק ראיית עצמו ולא יותר ולא ראיית אחרים נחשב לו לראי' אבל בים הי' בישראל אחדות גמור עד שאפילו השפחה ה"ל דביקות במ"ר א"כ מה שמ"ר ראה נחשב כאלו כולם ראו והרי היד נמי אינה רואה מ"מ נחשב הראוי' לכל הגוף וז"ש בהושע א' והי' במקום אשר יאמר להם לא עמי אתם יאמר להם בני אל חי ושמו להם ראש אחד ועלו מן הארץ ע"ד שמבאר הרב בעל עקידה בפ' פנחס דבישראל מצינו שנקראים במעמד אחד כלם חוטאים או כולם צדיקים דכולם נחשבים כאיש אחד ולכן אם זמרי חטא נחשב כאילו כולם חוטאים בא פנחס ותקנם נחשבו כלם צדיקים ע"ש וז"ש והי' במקום אשר יאמר להם לא עמי אתם באותו מעמד ובאותו העת שהי' ראוי להם לומר לא עמי אתם באותו רגע יאמר להם בני אל חי והיינו ע"י ששמו להם ראש אחד ויהי' ביניהם אחדות ויהיו כלם נמשכים אחר ראש הדור ויחשבו כלם צדיקים,
אך יש לפרש הענין יותר וע"ד לאלקי מילין דהנה לא הונח לי עוד בפי' מאמר הנ"ל מ"ש ראתה שפחה על הים דלו יהי' כפירושנו הנ"ל היכי רמיזא זה באורייתא דליכא מידי דלא רמיזא באורייתא ולכאורה הי' אפשר לפרש בזה והוא עפ"י משחז"ל דירמי' ודניאל לא בקשו לומר הגדול הגבור והנורא שאמרו אי' נפלאותיו אי' כיראותיו גוים מרקדין בהיכל ושותק עד שבאו אכה"ג והחזירו עטרה ליושנה ואמרו הן הן גבורותיו ובחידושינו כתבנו דלכן לא אמרו אף הן גבורותיו וע' רק אמרו הן גבורותיו דהם אמרו ממש להיפך דירמי' ודניאל סברו דהנס והפלא זה הוי גבורותיו ת' אבל מה ששותק א"ז גבורה וכה"ג אמרו דהחידוש והפלא אין גבורה וחידוש כיון שברא העולם יש מאין מה"ת לא יוכל לשנותם וכמ"ש במדרש וירא שאמר הקב"ה לבראותן אכי יכול להחזירן לנערותן עאכו"כ כן ה"נ בחידוש העולם בכלל ולכן הנס והפלא א נו גבורה רק מה שגוים מרקדין בהיכלו ושתק ז"ה גבירה והנה לולי יחזקאל לא נראה כ"כ גבורתו מה ששותק דדלמא הוא ית' הסתיר פני' מתעוה"ז וכמ"ש והסתרתי פני מהם וכו' אבל יחזקאל שראה אותו ית' בגלות מוכח שהוא ית' עמהם ועכ"ז רואה ושותק ז"ה יותר גבורה וא"כ ישראל בהצלחתן ראו גבורותיו ית' שעושה נסים ונפלאות אבל לא ראו הגבורה שכובש כעסו ושותק ויחזקאל הנביא ראה מה שהוא ית' כובש כעסו ושותק אבל לא ראה אידך גבורה שעושה ונסים ונפלאות אבל ישראל בים ראו שניהם דהחידוש והפלא ודאי ראו אז גם הגבורה השני' ראו דכיון דכתיב עבר בים צרה ואחז"ל פסל מיכה עבר בים וגם נאמר וימרו על ים בים סוף א"כ ראה הקב"ה שמעבירים בים צרה ושתק ולא די ששתק ולא נקם בהם רק עשה נסים ונפלאות וזה ראתה שפחה על הים דייקא ווה שלא ראה יחזקאל שהוא ראה רק שהיא ית' רואה ושותק אבל הם ראו תרתי שכיבש כעסו ועושה עוד נסים וא"כ יש להם רמז בקרא שהרי נאמר ועבר בים צרת ונאמר וימרו על ים בים סוף כן י"ל דרך רמז.
אבל אם נבוא לפרש הכוונה כפשוטו שראתה שפחה על הים היינו מראיתו כביכול ולמצוא רמז לזה בקרא נ"ל בצום לב מ"ש הכתוב ויושע ד' ביום ההוא וכו' וירא ישראל את מצרים מת על שפת הים וירא ישראל את היד הגדולה אשר עשה ד' במצרים ויאמינו בד' ובמשה עבדו ויש לדייק למה זכר ראייתם את מצרים מת יותר מכל הנסים שנעשו להם ועד מ"ש וירא ישראל את מפרים וירא ישראל את ה"ד הגדולה וייראו העם את ד' התחיל בלשון ישראל וסיים בלשון העם וידוע שישראל הם מדרגה גדולה והעם הם הדיוטים ובפרט בזה שזכר שניהם יחד ומשנה הלשון ודאי הלא דבר הוא גם מ"ש ויראו העם את ד' אטו עד השתא לא יראו מפני ד' גם מ"ש ויאמינו בד' מה אמונה שייך אחר שכבר ראו כ"ז ולפרש כ"ז נקדים מ"ש ביבמות כי לא יראני האדם וחי וכתיב ואראה את ד' יושב על כסא רם ונשא כאן באספקלריא מאירה וכאן באספקלריא שאינה מאירה מוכח מזה דעיקר הראי' אותו ית' הוי לדעת שא"א להשיגו ולראותו בשום אופן ולכן הרואה באספקלריא שא"א ז"א רואה היטב ונדמה לו שהוא רואה אבל הרואה באספקלריא מאירה רואה שאינו רואה וא"א להשיגו בשים אופן והוי ראייתו ית' היפך מראיית כל הנבראים שכל הנבראים אם אינו רואה היטב אינו רואה ואם רואה היטב רואה אבל הוא ית' להיפך מי שהוא רואה היטב רואה שאינו רואה מאומה ומי שאינו רואה היטב נדמה לו שהוא רואה וזה עיקר השגחתו ית' מה שביד האדם להשיג היינו שא"א להשיגו יזה תכלית ההשגה ונקדים עוד מ"ש בעל העיקרים קרים בפ' מ"ש ישעי' אוי לי כי כדמתי כי את המלך ד' צבאות ראו עיני דהכוונה דישעי' נצטער. שראה שנפל בכח המדמה ואינו רואה ראי' שלמה שהרי נדמה לו שראה אותו ית' ואיך אפשר לראותו כביכול ובע"כ שנפל בכח המדמה ע"ש תרי מוכח שתכלית השמחה לאדם הוא אם משיג שא"א לראותו ית' אבל אם נדמה לו שרואה זה צער הוא לי ולכן הנביא יחזקאל שראה אותו ית' בע"כ ה"י באספקלריא שא"מ אבל ישראל על הים ראו אז באספקלריא מאירה ולכן אדרבה ראו ש לראותו וז"ש חז"ל ראתה שפחה על הים מה שלא ראה יחזקאל כי הם ראו באספקלריא מאירה ויחזקאל ראה בא"מ אך זה הי' בשעת הליכתם בים אז כלם ראו באספקלריא מאירה אבל אחר שעלו מן הים וראו את מצרים מת על שפת הים ונתנו עיניהם בבזה כסף וזהב נפלו מן המדרגה כיון שעכ"פ עתידין לחטוא ולכן נעשו כת ת כתות אלו שנתנו עיניהם בממון נקראו עם והם ראו באספקלריא שא"מ ונדמה להם שרואין אותו ית' אבל הגדולים שלא נתנו עיניהם בממון נשארו רואים באספקלריא מאירה וראו שאינם רואים מאומה רק ידו הגדולה כי הוא ית' ניכר מצד פעולותיו ופעולות ו ראו לא אותו ולכן אם ל"ה הגדולים אומרים שאינם רואים לא הי' מתייראין הקטנים מראייתם כי אדרבה אמרו שעלו למעלת השגה לראות אבל כיון שראו לגדולים שאינם רואים א"כ בע"כ ווה שנראה להם כרוחים הוא מצד חסרונם לכן מלאו רתת ופחד וכמ"ש ישעי' אוי לי כי נדמתי וזש"ה כי מתחילה בים היו כלם שוין בראי' אך כשראו את מצרים מת וראו ביזה רבה אז נעשה ביניהם חלוקי דעות א וירא ישראל את היד הגדולה הגדולים שנשאר במדריגתם המה ראו רק את היד הגדולה אבל אותו ית' לא ראו אבל העם נדמה להם שרואים גם אותו ית' לכן ויראו העם את ד' מלאו רתת וחלחלה כיון דהגדולים אינם רואים מה שהם רואים הוא מצד חסרונם ומ"מ עמדי באמונתם שהרי הי' אפשר להם לומר להיפך כיון דהאדם וראה לעינים א"כ הו"ל לומר דלעולם האמת אתם והמה גדולים מגדוליהם וממשה שהם רואים מה שהגדולים אינם רואים אך הם תל החסרון בעצמם והאמינו בו ית' שאינו גוף ולא ישיגוהו משיגי הגוף וגם האמינו שמשה עדיף מנייהו והראי' הוא מצד חסרונם ולכן אמר ויאמינו בד' ובמשה עבדו דהעיקר כדברי משה וסייעתו וא"ש בעזה"י.
מעתה הבוא נבוא לבאר המדרש הנ"ל בפסיק כחוט השני שפתותיך אך תחלה נפרש מ"ש הכתוב לגוזר י"ס לגזרים כל"ח והכוונה דאיתא במדרש דר"י ור"ל פליגי ח"א כשעלה אחרון שבישראל מן הים ירד האחרון שבמצרים לים וח"א על אלו ואלו כטל הים ופשט הקב"ה את ידו והצילם ונ"ל דתרווייהו איתנייהו וב' כתות היו שם דהנה ידוע מ"ש השערי אורה דמ"ש חז"ל כיון שניתן רשות למשחית אינו מבחין בין טב לרע הוא רק בצדיק שאינו גמיר ובזה אם רוצה הקב"ה להצילו צריך שלא יהי' אצל הרעה כלל כ"א יהי' אצל הרעה תוכל לשלוט בו ח"ו אבל מי שהוא צדיק גמור זה אף המשחית מבחין ואינו יכיל ליגע בו וזה יוכל להיות אצל הרעה ולא יהי' ניזוק ע"ש והנה הך כללא דצדיק שאינו גמור יוכל להיות ניזוק אם הוא אצל הרעה אינו דוקא אם הוא כעת אינו גמור רק אף אם כעת הוא גמור רק שעתיד לחטיא הוא ג"כ נקרא אינו גמור שמי שעתיד לגמור כל ימיו בלי חטא כקרא גמור ומי שעתיד לחטוא נקרא אינו גמור ונהי שהוא ית' דן את האדם רק כפי שעתו אך המשחית יש לו רשות לקטרג ולכן הוא אינו מבחין בין טיב לרע ולכן תרווייהו איתנייהו דהכת שהי' עתידין להתאוות לכסף וזהב נקראו אינם גמורים ואם היו הם עם המצרים וחד כשנטבעו בים ל"ת נצולין לכן הי' ההכרח שהם יעלו תחלה ליבשה אך הכת שאין עתידין לתאוות הכסף נקראים גמורים הם נשארו בים עם המצרים יחד ולא ניזוקו וז"ש לגוזר ים סוף לגזרים דקי"ס בעצמו נחלק לחלקים דכת אחד נצולו שעלו תחלת ליבשה וכת אחד נצולו בים וז"ש המדרש הנ"ל דהנה להראות על איזה דבר באצבע ל"ש רק אם רואה הדבר הזה אבל אם אינו רואה ע"מ ירמוז ולכן אלו שהי' מרמזין באצבע זה אלי ואנוהו אם היו רואין באספקלריא מאירה היו רואין שא"כ שום ראי' ואיך מרמזין באצבע ובע"כ שהיו מאלו שרואין באספקלריא שא"מ ונדמה להן שרואין וז"ש המדרש כחוט השני שפתותיך היינו מה שהיו מרמזין באצבע אמר הוא ית' ג"ז נאה והגון כפי דעתם לכן אמר משה רקנין שבך כך דאלו שרואין באספקלריא שא"מ נקראו רקנין ולכן אמר הרקנין שבך כך הצנועין שרואין באספקלריא מאירה ורואין שאינם רואין מאומה עאכו"כ לכן כמגדל דוד צוארך כמו שגדלך דוד בס' תהלים לגוזר ים סוף לגזרים והי' בקי"ס גופא ב' חלקים כן הוא ראוי ונכון כי הרקנין שאמרו זה אלי עלו תחלה ואלו שראו באספקלריא מאירה עלו מהים גופא וא"ש. ומעתה נבין מאמר הכתוב הנ"ל מ"ש לא ירעו ולא ישחיתו וכו' ומלאה הארץ דעה דלפמ"ש הי' בישראל ב' כתות אלו שראו בא"מ ונדמה להם שראו אותו ית' וזה ל"ה דעה שלמה רק דמיין אבל אלו שראו במאירה ראו שא"א לראותו והשיגו דעה נכונה ואמתית והנה דמיון ח"ו מקלקל למעלה כמ"ש חז"ל אחר קיצץ בנטיעות וז"ש לע"ל לאירעו ולא ישחיתו בכל הר קדשי דלא יקלקלו למעלה רק ומלאה הארץ דעה את די הכל ירעו אותו בשוה ומה הוי ידיעתו ית' לדעת שא"א להשיגו וזה תכלית ההשגה ואמר שכלם ידעו כמים לי"ם מכסי"ם כאלו שהיו בים עדיין בשעה שחזרו המים וכסו אותם כן ידעו כלם זה לעיל וא"ש בעזה"י ועמ"ש בהשמטה למגילת רות ע"פ הנ"ל והנה להבין ביאור המדרש שהתחלנו נקדים עוד די"ל עוד מ"ש לגוזר ים סוף לגזרים ע"ד הנ"ל בענין אחר בהקדם מ"ש בכמה מקומות בביאור הפסוק ומלאה הארץ דעה והעולה מן המקובץ כך ע"פ דברי בעל עקידה דהעולם טועין בעניני הנסים והאמת כן הוא דמה שאדם תשלם עולה לגדולה וכל הבריות מתייראין מלפניו ז"ה דה"ט ואינו נס אך בהיפך מה שאדם נענש והבריות מושלין בו זה הוי נס והיפך הטבע ולכן כתבנו שם דמה שהלכו ביבשה בים ז"ה דה"ט ומה שנטבעו מצרים זה הוי נס ולכן עשו ישראל עיקר השירה מזה אך כתבנו שם דהיינו דוקא באדם השלם לגמרי וא"ב חסרון זה נעשה לו דה"ט אבל מי שהוא אינו שלם לגמרי אז ודאי הוי הישועה שלו דרך נס כפי המובן מפשוטו גם כתבתי שם בשם בעל עקדה דאם הוא ניצל בדה"ט א"צ נבוא דרך מלחמה ליקח דבר הפכי ולבטל המזיק רק המזיק גופא א"י להזיק לו אבל אם הוא דרך נס ושידוד הטבע אז צריך להביא דבר המתנגד להמזיק זה ולבטלו ע"ד הדמיון אם הי' ירוקמי שר הברד יורד ומצטנן התנור בחמ"ו אז הי' נחשב שידוד הטבע כמ"ש ב"ע שהבאתי שם ואז הי' נחשב דרך מלחמה דהברד הוא היפך טבע האש אבל כיון שבא גבריאל שהוא ג"כ אש מוכח דהוי דה"ט והוי דרך שלום כיון שהוא מטבעו וממינו ע"ש ולפ"ז א"ש דהוי ב' כתות דאלו שהיו שלמים וראוין להנצל בדה"ט אלו נשארו בים וחזר המים למקומם ואעפ"כ לא יכלו המים להזיק להם ונחשב דה"ט ודרך שלום לא דרך מלחמה אבל אלו שלא היו שלמים וראוין להנצל רק דרך נס אלו נצולין דרך מלחמה והתנגדות לכן נהפך הים ליבשה והם הלכו בו והוא דרך מלחמה היפך טבע הים ונצולו דרך נס והי' ב' כתות לכן אמר לגוזר י"ס לגזרים.
ובזה הבוא נבוא אל הביאור דהנה כבר הבאתי דפליגי שם בע"ז דר"א אומר לעולם יבקש אדם צרכיו ואח"כ יתפלל ור"י ס"ל דיתפלל ואח"כ יבקש צרכיו כדאשכחן במ"ר ור"א דוחה דשאני משה דרב גוברי' ולפ"ז המדרש הנ"ל בא להוכיח כדברי ר"א דק"ל מ"ש להם מ"ר ואתם תחרישון אם הכוונה דישתקו לגמרי איך ס"ד שימנע משה מהתפלל דאף שהי' בטוח בנס מ"מ איתא במדרש פרשת תצוה בפסוק קחו עמכם דברים דאעפ"כ לא ישתוק מן התפילה אף שראה שכבר עזר לו הקב"ה וכדאשכחן גבי מרדכי דאף שכבר הרכיבו המן מ"מ וישב מרדכי אל שער המלך להתפלל וכמ"ש ואתה תשוב ושמעת בקול ד' אלקיך הרי מבואר שם דאף שהתחיל הישועה א"ל לעמוד והתפילה ואיך אמר משה ואתם תחרישון ובע"כ הכוונה כך דהיכי דרב גוברי' ראוי לו להקדים השבח תחלה ואח"כ יבקש צרכיו ולפ"ז מ"ר לא מנעם מלהתפלל רק שלא יאמרו השירה תחילה רק יבקשו צרכיהם תחלה וביאר להם דהם אינם רב גוברייהו דהנה הוא דבר עם אלו שלא נצולו בדה"ט רק הוצרכו לישועתו ית' בשם הוי"ה ב"ה המורה על שידוד הטבע ולכן עלו מן הים טרם שבאו המצריים לים והנה אלו שנשארו בים עד שחזרו המים והמצריים נטבעו והם נצולו אלו ראו את המצריים גם בשביעי ש"פ שהרי טביעת המצרים והחזרת המים הי' בבוקר לשביעי כדמפרש בקרא וכיון דאז היו ישראל עדיין בים ראו את אלו אבל אלו שעלו תחלה מן הים לא ראו את המצריים ולכן מ"ר דבר עמהם ביום ו' ש"פ כמשמעות הכתוב דאח"כ סיפר מן הלילה משמע דדבורו של משה הי' ביום ו' תיכף כשהגיש פרעה ונתייראו וז"ש התיצבו וראו את ישועת ד' אשר יעשה לכם היום נ"ל דאתם לא תנצלו בדה"ט רק ע"י ישועת ד' וראי' כי כאשר ראיתם את מצרים היום בו' ש"פ לא תוסיפו לראותם עוד ולא יראו אותם למחר בבוקר כאשר יראו הכת השני' והיינו שהם ינצלו דרך שלום בלי מלחמה והתנגדות אבל אתם ד' ילחם לכם תנצלו דרך מלחמה וההתנגדות והים יהי' נעשה ליבשה א"כ מוכח דהם אינן רב גוברייהו דאם הי' רב גוברייהו היו נצולין דרך שלום ודה"ט ואם כן כיון דאינם רב גוברייהו ואתם תחרישון מלומר שירה דודאי לצעוק ראוי כ"מ דאפשר רק לומר שירה קודם הצעקה זה אינכם רשאין דאינכם רב גוברין ומוכיח המדרש מזה כדעת ר"א וא"ש בעזה"י וי"ל בזה ומדרש תמוה בשה"ש בפסוק הראני את מראיך שנאמר התיצבו וראו את ישועת ד' ע"ש שלא רציתי להאריך והמבין יבין.